ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק ג

< רש"י על הש"ס




פטורין - דבעינן שיכה כל נפש אדם כל הנפש ואין כאן מכה כל הנפש ופטורים ממיתה לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו:

בא שור - מועד:

וקבלו בקרניו - ומת:

פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן - לענין כופר לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה ליה דמים ופטור:

ונתקע באשה חייב בד' דברים - וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד:

וביבמתו לא קנה - אע"פ ששנינו (יבמות דף נג:) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת אבל זה לא נתכוין לשום ביאה הלכך לא קנה ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר פסלה עליו:

ואם נתהפך - [לאחר] שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו:

חייב אף על הבשת - אע"פ שלא נתכוין לשם בשת:

על לבו ומת פטור - שהיה לו לסלקה:

חייב - דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי:

כבש עליו - שתקפו שם עד שמת:

חייב - דה"ק ליה אם תרצה קרע ושלם אבל פירש לו ע"מ פטור:

עבדו כגופו דמי - ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהיה לו לעבד לסלקה:

שורו כממונו - שאין בו דעת לסלקה וחייב:

פרק שלישי - המניח


מתני' המניח את הכד ברשות הרבים: ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור - בגמרא מפרש טעמא:

ואם הוזק בה - הנתקל: בעל החבית חייב בנזקו


בעל החבית חייב - מפרש בגמ':

גמ' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור - שלשניהן רשות להלך:

פתח בחבית - דקתני זה בא בחביתו:

וסיים בכד - דקתני נשברה כדו של זה כו':

והציל את הדבש לתוכה - מפני שהדבש דמיו יקרים:

שכרו - כשאר פועל ואין בעל הדבש משלם דמי היין:

פתח בכד - דקתני וזה בא בכדו של דבש וסיים בחבית דקתני נסדקה חבית של דבש:

למקח וממכר - שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן לו כד שהיא קטנה:


אין הולכין בממון אחר הרוב - היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון (בבא קמא מו, א) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר רובא זיל ולחרישה קנאו והוי טעות אלא אמר המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך:

בקרן זוית - כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה:

אלא אי כשמואל אי כר' יוחנן - שהמניח לא פשע הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון חייב:

דוקא נתקל אבל שבר - ברצון ואח"כ הוזק בחרסיו פטור בעל החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה:

תנא רישא - נמי נתקל:

לפי שאין דרך בני אדם כו' - אמתני' מהדר דלא תימא באפילה או בקרן זוית אלא אפי' באורה פטור הנתקל ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:

וחייב שמואל - את הנתקל לשלם:

בשלמא שמואל כשמעתיה - דמוקי למתניתין באפילה הא באורה חייב:

קרנא דעצרי - קרן זוית הסמוכה לבית הבד:

דהואיל וברשות קעבדי - שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו:

הרי אמרו לרכובה שלש - מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד:

לבעיטה - ברגל:

לסנוקרת - אוכף של חמור שהכה בו את חבירו:

שלש עשרה - סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים:

לפנדא דמרא - בית יד של פושיי"ר:

קופינא - הברזל עצמו אצל הנקב:

בשת - קנס הוא:

גופא דעובדא - דפנדא וקופינא:

גרגותא - בור מים מכונסין להשקות שדות:

מאה פנדי - ק' הכאות היה לו להכותו שהרי גזלו מימיו:

בפנדא - היינו בית יד:

לא עביד איניש דינא לנפשיה - ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין:

במקום דאיכא פסידא - אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה:

אל תיכנס לחצר חבירך - בגניבה ובסתר שלא תראה עליו כגנב:

אלא שבור את שיניו - כלומר קח בחזקה וקשיא לרב יהודה:


עמך - בתמיה [כלומר] וכי [נראה] בעיניך שתשובה זו הוגנת היא לישנא אחרינא עמך תהא תשובה זו שאינה כלום:

בדין - תבעהו לדין:

אומרים לו - ב"ד שלו הוא נוטל מבעי ליה:

מאי לאו - דהוי עליון מועד דאי הוה שביק ליה ומיית דידיה ליכא פסידא דמשלם ליה כוליה:

בתם - דאי הוה אזיל לבי דינא אדהכי מיית דיליה ולית ליה אלא פלגא נזקא:

להביא זכיותיו - כגון אם היה זה טוענו שהחצר שלו וצריך זה להביא שטר מכירה שקנאה:

שכלו ימיו - שהגיע יובל:

מסרהב - מפציר:

וחבל בו - הרב בעבד:

לא תקחו כופר לשוב וגו' - דרוש בה לשב למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד לישנא אחרינא לשב למי שדינו. להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה:

לא תקחו - לצרכו שום ממון:

בעבדא גנבא - דאיכא פסידא:

עד האידנא היתירא - דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה (שמות כא):

והשתא - שהוא בן חורין:

איסורא - ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא:

הא שברה חייב - ואוקמא רב לעיל בממלא רה"ר כולה חביות אלמא לא עביד [איניש] דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא:

בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר - דבדין קא עבדא אלמא לא עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא כי הכא שבעלה מוכה כל שעה:

כשיכולה להציל ע"י דבר אחר - דלא דינא עבדא:

פרט לשליח ב"ד - שפטור על הבושת:

לנקוט פזרא וליתיב - יקח מקל וישב על דרך הראשון דהא דינא הוא דהא אמרת מה שנתן נתן אלמא חילוף מעליא הוי:

דרך עקלתון - דלאו דינא הוא:

קרובה לזה - לעיירות היושבין סמוך לאותו צד:

ורחוקה לזה - לאותן הסמוכין לצד האחר שיהו צריכין להקיף כל סביבות השדה וכשהיתה באמצע השדה לא היו מקיפין כל כך:

א"ה - דלאו חילוף הוא אמאי שלו לא הגיעו:

לפוטרו מן המעשר - דאף פאה הנשארת הפקר חשיבא ואע"ג דנקט לה איהו פטורה ממעשר:

חייב בפרט ובעוללות וכו' - אע"ג דהפקר פטור מפאה דתנן (פאה פ"א מ"ד) כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר ובפאה אפ"ה כי האי הפקר חייב בכל הני כדמפרש טעמא בהגוזל עצים (לקמן צד.) דכתיב ביה תעזוב יתירא ופטור ממעשר. דלא כתיב ביה תעזוב יתירא אלמא הפקר כל דהו פטור ממעשר כדתנן כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר: אלא שטינפו כליו במים דרב מוקי למתניתין כשלא הפקיר את מימיו הלכך נמצא שנזוקו כליו של זה בממונו של זה והוי כי שורו:


אבל - הוזק הוא עצמו פטור:

קרקע עולם - שאין לה בעלים:

הזיקתו - וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו:

מבורו למדנו - בפ"ק (דף ו.):

שור ולא אדם חמור ולא כלים - והני מילי היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטינן:

וכלים פטורין - על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים:

ורב ה"מ - דתקלתו למדנו מבורו:

דאפקרינהו - כי בור דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו:

אבל לא אפקרינהו ממונו הוא - ומשורו למדנו הלכך טינוף כלי ממונו דמזיק עבד אבל נזק הגוף קרקע עולם עבדה ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא ופטר בו את הכלים הלכך מתני' אע"ג דלא אפקרינהו בורו הוי ומאי דקתני חייב בהיזק גופו קמיירי ולא בכליו ואע"ג דקרקע עולם עבדה ליה חייב דשמואל לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו ואע"ג דקרקע עולם אזקתיה:

נשתברו - בכלי השור שייכא שבירה כגון עול וסולמנין קריעה שייכא במרדעת של חמור:

הא למה זה דומה אדרבה - תולה כתיבא בלא כתיבא:

אלא מה דומה לזה כו' - דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן אדם ומת פטור:

רישא - דקתני אבנו וסכינו דומין לבור:

קשיא לרב - ס"ד אפי' בדלא אפקריה מיירי:

וסיפא - דקתני אם הטיח אחר צלוחיתו באבן של זה חייב:

קשיא לשמואל - דהשתא משמע דמשורו למדנו:

בד"א - דאבנו דומה לבור כשהפקירו:

לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור - בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:):

לא שנו - דהטיח צלוחיתו באבן חייב:

אלא שנתקל באבן ונשוף - הכלי באבן:

פטור - דקרקע גרמה לו:

דלא כר' נתן - דאמר לקמן (דף נג.) בשור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא:

במתכוין להורידה למטה מכתיפיו - ונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל פושע הוא:

אמר אביי מכלל - דר"מ דמחמיר טפי מחייב:

אפי' נפשרה - נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס:

נפשרה - נימוחה כדמתרגמינן (שמות טז) וחם השמש ונמס פשר:

אפילו אזנה בידו - אפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו אלא נימוחה ונשאר האוזן בידו:


פטור מדיני אדם - כדמפרש לקמן:

וחייב בדיני שמים - משום דלא סליק:

ברוח שאין מצויה - דאנוס הוא:

אלא אמר אביי בתרתי פליגי - במתני' כשהזיק הכד בשעת נפילה ופליגי כשהוזק בחרסי' לאחר נפילה:

במפקיר נזקיו - כגון זה דמסתמא מפקיר לחרסיו ור"מ סבר מפקיר נזקיו חייב דבור שחייבה עליו תורה בבור ברה"ר דהפקר הוא חייבה ור' יהודה דסבר פטור [ס"ל] דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה ולקמן (דף מט:) פליגי ר' ישמעאל ור"ע בהא מילתא וה"ק רבי יהודה במתכוין לשוברה והזיק בנפילה חייב ובשאין מתכוין אלא מתכוין להורידה מכתיפו ונתקל ונשברה פטור דנתקל לאו פושע הוא ובהיזק דלאחר נפילה נמי לקמן מפרש מאי מתכוין איכא:

ומדמתניתין בתרתי כו' - גמרא קפריך לה:

אלא בשעת נפילה - היכי איכא למימר נתקל פושע הוא מה הוא יכול לעשות אם נתקלה בהמתו דבשלמא נתקל הוא ונשברה כדו איכא למימר איבעי ליה לעיוני ומיזל אלא גמלו מי איכא למימר הכי:

שרעתא דנהרא - שגדל הנהר וכסה את עין הדרך ופושע הוא בכך שאילו היה הדרך מגולה לא נתקל גמלו:

שרעתא - לשון שרוע וקלוט (ויקרא כב):

פושע הוא - ואין לו דין נתקל:

דאתקיל - בדרך יבשה ונתקל ביה בהמתו והוי ליה איהו פושע:

לזכות בחרסיה - שלא הפקירן חייב ובשאין מתכוין שוב לזכות בהן פטור דמפקיר נזקיו פטור:

והאיכא ר"מ דמחייב - מדקתני בברייתא ולא סלקה ולא העמידה מכלל דבהיזק דלאחר נפילה פליגי:

אף בשעת נפילה - ומשום דלישנא דברייתא לא משתמע בשעת נפילה אצטריך לרבי אלעזר לאשמועינן דדייקינן לה ממתניתין דקתני תרתי כדאמר אביי לעיל:


לא תימא מתני' ר"מ היא - גבי שני קדרים קאי לקמן בהאי פרקין (דף לא.):

אלא הא קמ"ל - ר' יוחנן:

דמפקיר נזקיו דהכא - דתחלתו אונס הוא דפטרי רבנן אבל מפקיר נזקיו דעלמא כגון שהשליכו מדעת וכגון בור ברשות הרבים מחייבי וה"ק לאחר נפילה מחלוקת כלומר האי מחלוקת דפליגי ר"מ ורבנן בהפקיר נזקיו לאחר נפילה הוא שתחילתו ע"י נפילה אבל ע"י השלכה לא פליגי ולא תידוק מרבי יוחנן דבשעת נפילה לא פליגי:

אליבא דר"מ כ"ע לא פליגי - דהשתא בהפקיר נזקיו הבא ע"י אונס מתחילה מחייב כ"ש הפקר שתחילתו ברצון:

בור ברה"ר - אלמא סבירא ליה לר"א דחיובא דבור ברה"ר היא:

משש שעות ולמעלה - אין חמץ ברשותו (דאע"ג) דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:

ההופך את הגלל - זבל המופקר ברה"ר והפכו ממקום למקום:

חייב בנזקו - דקנייה בהגבהה וממונו הוא:

שנתכוין לזכות בו - כשהגביהו וחייב משום ממונו דלאחר שקנייה אע"פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן:

אבל לא נתכוין לזכות בה - לכשהגביהו:

פטור - ואע"ג דכרה בור ברה"ר כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם ואם היה במקומו הראשון ולא נתקל בו זה אלמא לר"א בור ברה"ר פטור והוא הדין למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור ברה"ר יליף לה שלא היתה שלו מעולם:

שהחזירה למקומה - דלא כרה בור והוי כמי שלא נגע בה מעולם דלאו כורה בור הוא:

וחזר וגילהו - דפטור:

וקמה ליה ברשותיה - ומחייב והאי נמי כשהגביהו אסתלקו מעשה ראשון ונסתם הבור וכשחזר והשליכו הוה ליה כורה:

אלא אמר רב אשי - הא דמוקי רבי אלעזר למתניתין הכא לא נתכוין לזכות בה פטור:

כשהפכה לפחות מג' - דמתחילה לא הגביה שלשה הלכך לאו הגבהה היא דכבור פתוח דמי ולא נסתם הבור מעולם וכיון דלא נתכוין לקנותה דליכא לחיוביה משום ממונו משום כורה בור נמי לא תחייביה ומיהו היכא דנתכוין לזכות מחייב משום ממונו דאיכא למ"ד חבטה בהפקר קני בלא הגבהה בפרק הבית והעלייה (ב"מ דף קיח.):

ואע"ג דלא נתכוין - הואיל וסבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב:

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית - ברה"ר:

והגודר גדרו בקוצים - שעשה גדר של קוצים דסתם גדר של אבנים הוא דכתיב וגדר אבניו נהרסה (משלי כד):

וגדר - אבנים שנפל לרה"ר כו':

לא שנו - דגודר בקוצים חייב:

אלא במפריח - ראש קוצותיה ברה"ר דה"ל בור ברה"ר:

אבל צמצמן - לתוך שלו דה"ל בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה"ר פטור:

להתחכך בכתלים - וזה שנתחכך והוזק משונה הוא ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם:

ומי אמר רבי יוחנן הכי - דמפקיר נזקיו פטור:

בור ברה"ר - אלמא חיובא דבור ברשות הרבים הוא:


משום ר' ישמעאל - שני דברים אינן ברשותו כו':

לא יהא אלא כרפשו - המשליך זבלו ברה"ר מי לא מיחייב כי לא הפקירו ה"נ רפשו הוא דאזקיה שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט ושלו הוא מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים:

מי סברת דלא תמו מיא - אלא נתכנסו ונעשו רפש:

בדתמו מיא - ונבלעו קמיירי ואין כאן רפש:

ותרתי למה לי - לאשמעינן במתניתין טינוף כלים והא תנינא לעיל נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן ובטינוף כלים:

וחדא בימות הגשמים - ואיצטריך לאשמעינן דאע"ג דברשות קעבדי אם הזיקו חייב לשלם:

כל אלו שאמרו - חכמים מותרין לקלקל ברה"ר ואלו הן פותקין ביבותיהן לקלח שופכין שלהם ברה"ר כו' ביב צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה"ר:

בכותל רעוע - דה"ל למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו:

וחייב בעל הכותל - דה"ל לאצנעינהו:

בדליו של חבירו - כסוי בור של חבירו:

חייב בעל הבור - כדאמרינן במצניע קוצותיו דהיינו בור בכותל רעוע של חבירו וסתר זה את כותלו דחייב המצניע והכא נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו:

פשיטא - היא היא ומאי אשמעינן רבינא:

מהו דתימא - לא דמי דהתם משום הכי ליכא לחיוביה לבעל כותל דלא הוי ידע ליה למצניע דלודעיה שיבא ויטול קוצותיו אבל בעל הדלי דידע לבעל הבור איבעי ליה לאודעיה שהוא נוטל את דליו אשמעינן רבינא דלאו היינו טעמא:

דגלת - חידקל:

מתני' לזבלים - שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים:

כל המקלקלין ברה"ר - רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת"ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי' עושין ברשות:

גמ' כל שלשים יום - רשאי להניחן שם:

שעל מנת כן כו' - שלא יהו מקפידין על כך:

בנר חנוכה פטור - בפרק הכונס צאן לדיר דקתני גמל שהיה טעון פשתן:

מאי לאו משום דברשות ב"ד - הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור: ה"ג דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור:

מפני שהוא רשות מצוה - כלומר משום רשות ב"ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב"ד דלאו מצוה חייב:

מותרין לקלקל - כגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערות:


תבנו וקשו תנן - דמחייב דעדיין לא נעשו זבל וקשים הם ומחליקין בהן וכי קאמר רבי יהודה בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך:

משרקי - מחליקין:

בשבחן - במה שהשביחן ברה"ר:

ואילו כל הקודם זכה לא קתני - משום דגלל זהו רעי ואינו משביח ברה"ר דמושבח ועומד הוא וקשה לרב:

והא קתני עלה - בברייתא אסורים משום גזל:

אכולה מתניתין קאי - האי אסורין משום גזל ואפילו אתבן וקש הלכך הכי קאמר דלאחר שקדם וזכה בהם אחר אסור לגזלן הימנו:

מדקא איירינן גלל - עליה דרב מכלל דאיהו סבר לאלתר קנסינן דאי לבתר דאייתי שבחא מאי רומיא דגלל הא לאו שבח בגלל:

כי איירינן גלל מקמי דשני רב נחמן - דהוה סבירא לן דאע"ג דאין סופו להשביח קניס רב וכ"ש דבדבר שסופו להשביח קניס לאלתר:

לבתר דשני מי איכא למירמ' [גלל] כלל - והשתא דקים לן דטעמא דקנסא משום שבח הוא מיבעיא אי לאלתר קניס או כי מייתי שבח:

שיש בו רבית - שכתוב בו שלוה ברבית:

קא מזקא - עתיד להזיק:

עביד ליה שומא - שם עליו נשך ועבר בלא תשימון (שמות כב):

לזעירי ודאי תנאי היא - דליכא למימר דכ"ע לא קנסו דהא רבן שמעון קניס:

בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי - תנא קמא סבר הלכה דקנסו גופן ואין מורין כן והכי קאמר [הלכה] כל הקודם בהן זכה ואפי' גופן דיעבד ואי אתי מרישא לקמן לאימלוכי אמרינן ליה אסורין משום גזל:

אפקר חושלי - שעורין קלופין ששטח איש אחד ברה"ר כדי שיתייבשו והפקירן רב הונא והורה שהקודם בהן זכה:


סליקוסתא - פסולת עיצורי תמרים שעשו מהן שכר ל"א שמרי שכר תמרים ומנגבין אותן כעין יין קרוש ומאכילין לחמורים:

כשמעתיה - דאמר הלכה ומורין כן:

מותרין הוו - שהתרו כמה פעמים בבעלים:

שהיה לו לעמוד - כלומר בהכי מתוקמא מתניתין ששהה בנפילתו כדי עמידה ולא עמד:

לכתף - לתקן הקורה על כתיפו כדרך נושאי משאוי:

לפוש - דמשונה הוא ואין רה"ר עשויה לכך:

והזגגין - מוכרי כלי זכוכית:

ואם מחמת ראשון נפלו כולן - לקמן מפרש:


ה"ג ראשון ודאי פושע הוא שני אגופו מיחייב שהיה לו לעמוד ולא עמד אממונו פטור דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן כו' עד מאי טעמא דהוה ליה בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כו' אלא לרב מאי איכא למימר תרגמה רב אדא כו' - והכי פירושו ראשון חייב בנזקי שני בין שניזק בגופו של ראשון ובין שהוזק בממונו של ראשון גופו כדין מזיק וחייב אף על כלים דשני דגופו לא משוינן [ליה] כדין בור וממונו [הוה ליה] בתורת בור וחייב על גוף ב' ופטור על כליו אם הוזק ממון בממון פטור דבור חייב בו נזקי אדם דאמרינן לעיל דכי דרשינן שור ולא אדם לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב ופטר בו את הכלים ושני חייב בנזקי שלישי כדין מזיק היכא דהוזק בגופו של שני אבל לא בנזקי ממונו שאם ממונו של שני הזיק את השלישי בגופו אינו חייב אפילו תורת בור אין לו על הקדירות של השני להתחייב במה שהזיק ואפילו הזיק בגופו של שלישי:

מה נפשך - דמשוית לממונו של ראשון בור וממונו דשני פטור:

אי נתקל פושע הוא - והוי כמשליך תקלותיו ברה"ר משום הכי ממון ראשון חייב:

שני נמי נחייב - אנזקי שלישי דעביד ממונו לגופו של שלישי:

ואי לאו פושע הוא - ואנוס משוית ליה:

אפי' ראשון נפטר - אפי' אנזקין דהזיק בגופו כ"ש בממונו:

ראשון ודאי פושע הוא - דמנפשיה נפל הלכך גופו הוי כמזיק ואממונו הוה ליה כורה בור ומחייב מיהא אגופו דשני וקסבר רבא דרבנן לא פליגי עליה דר"מ בנתקל פושע הוא כדאוקי לעיל אביי דבתרתי פליגי אלא באפקר נזקיו הוא דפליגי אבל נתקל מעצמו פושע הוא לדברי הכל:

שני - בנפילתו אנוס הוא אגופו מיהא מיחייב כמזיק בידים שהיה לו לעמוד ולא עמד:

אממונו פטור - לגמרי ואפי' היה לו לעמוד:

דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה - אלא ראשון ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אמרן לעיל (דף כט.) דפטור:

מיתיבי כולן חייבין על נזקי גופן - שהזיק גופן את אחרים בין בגוף בין בממון:

ופטורין על נזקי ממונן - שהזיק ממונן את אחרים וקס"ד השתא דלגמרי פטר להו אפי' הזיק הממון את גוף חבירו:

מאי לאו אפילו ראשון - וש"מ נתקל לאו פושע הוא ואגופו הוא דמיחייב דהוה ליה לעמוד ואע"ג דתחילתו אנוס חייב דבגופו לא משוינן ליה דין בור דנימא מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס הוא אלא מזיק ממש הוא דאדם לא הוי בור אבל אממונו פטור:

לא לבר מראשון - כו':

אלא אמר רבא כו' - ע"כ רבא לא חייב הראשון בנזקי ממונו שהזיק בשני דלאו פושע הוא ולא חלק בין ראשון לשני אלא בנזקין שהזיק גופו והכי אמר רבא ראשון הוי גופו מזיק וחייב אפילו בנזקי ממונו של שני הואיל והיה לו לעמוד אבל שני אפילו היה לו לעמוד לא מיחייב כוליה האי כראשון דראשון הוי פושע טפי משני הלכך ראשון ודאי הוי מזיק ושני מיסתייה אי משוית ליה לגופיה בור וחייב על נזקי גופו של שלישי אבל לא בנזקי ממונו דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים וברייתא דקתני כולן חייבין על נזקי גופו דמשמע אפילו שני כגון שהזיק את גופו של שלישי:

הניחא לשמואל - איכא למימר דגופו של שני אית ליה תורת בור:

אלא לרב - דאמר אי לא אפקריה לא הוה בור בשלמא ממון איכא למימר דמפקיר איניש אלא גוף מי מפקיר:

תרגמה רב אדא בר מניומי - לברייתא דלעיל כגון שהוזקו כלים בכלים ולעולם מילתיה דרבא כדהוה שמעינן ליה מעיקרא דגופו דראשון ושני הוה כמזיקין בידים וחייבין על הכל ואפילו לשמואל דאמר דמידי דלא אפקריה הוי בור ה"מ בממון אבל בגופו אדם הוא ולא בור וחייב על נזקי כלים וממונו של ראשון לשמואל בין אפקריה בין לא אפקריה הוי בור ולרב אי לא אפקריה חייב בכל ואי אפקריה הוי בור דנתקל מעצמו פושע הוא וממונו של שני פטור אף על נזקי גוף השלישי דנזק המופקר על ידי אונס הוא וא"נ לא אפקריה שורו הוא וטפח באפיה שהרי אנוס הוא ומילתיה דרבא מתוקמא בין לרב בין לשמואל ודקשיא לך ברייתא דקתני שאפילו ראשון ממונו פטור היינו היכא דהוזקו כלים דשני בכליו דראשון דמיפטר משום דבור נינהו ולא חייב בו את הכלים ולרב בדאפקרינהו ולשמואל אפילו לא אפקרינהו והכי קתני כולן חייבין על נזקי שמזיק גופו ואפילו הזיק כלים דגופו דאדם מזיק הוא ופטורין על נזקי ממונן אם הזיק ממונן את כלי חביריהן דאפילו ממון הראשון טפי מבור לא משוית ליה שאין לך פושע יותר מכורה בור ופטר בו את הכלים אבל הזיק ממונו את הגוף יש מהן חייב ויש מהן פטור ראשון חייב ושני פטור וגירסא הכי איתא אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מה נפשך אי נתקל פושע הוא שני נמי ליחייב ואי נתקל לאו פושע הוא ראשון נמי ליפטר ראשון ודאי פושע הוא ושני אגופו מיחייב דהוה ליה לעמוד ולא עמד אממונו פטור דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה ולא גרסינן הכא דהוה ליה בור מיתיבי כו' עד לבר מראשון והא כולן קתני כו' עד שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו ולא בנזקי ממונו דהוה ליה בור כו' ולא גרסינן הכא האי בירא לאו אנא כריתיה וכו':

כשלדא - כנבילה המושלכת למעבר הדרך ברחבה וממלאה את כל הדרך שלדא נבילה כדאמרינן בעלמא שלדו קיימת (נדה דף כח.):

כחוטרא דסמיותא - כמקל של סומין שמגשש הסומא בו ופעמים שהוא מושיטו לרוחב הדרך ומגשש:

מתני' זה בא בחביתו כו' - ופגע זה בזה:

פטור - שלשניהם רשות להלך:

היה בעל קורה ראשון כו' פטור - שזה מהלך כדרכו והוא מיהר ללכת: גמ'


תרוייהו כי הדדי נינהו - שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע בשבירתה:

הנפשות העושות - נואף ונואפת במשמע:

כרבוצה במהלכת - דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברה"ר:

הא סיועי בעיא - דרבוצה במהלכת חייבת:

אלא מקשי נמי קשיא - מתניתין לריש לקיש דאמר בעטה רובצת חייבת:

הא הוזקה ממילא - מהלכת ברבוצה פטורה והכא קתני במתניתין דממילא חייב:

מתניתין דפסקה - קורה לאורחא כשלדא שהיו ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית לנטות:

לסגויי באידך גיסא - הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור:

מתניתין - דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור אבל מהלכת שבעטה ברבוצה שינתה את דרכה ואימא לך דחייבת:

שניהן פטורין - כדמפרש בגמרא:

מפני שרץ [ברשות] - מפרש לקמן:

הא תו למה לי [השתא] אחד רץ ואחד מהלך - דרץ שינה ומהלך לא שינה פטור שניהם רצים מבעיא:


בואו ונצא - כאדם המקבל פני מלך:

מתני' המבקע - עצים:

והזיק ברה"י - של אחרים:

ברשות היחיד - שלו:

והזיק ברשות היחיד אחר - של אחרים חייב:

גמ' דשכיחי רבים - והוה ליה לעיוני:

דלא שכיחי רבים - במקום הנזק:

פטור - מגלות:

חייב בד' דברים - אם לא מת אלא הוזק נותן לו נזק צער ורפוי ושבת דהוה ליה פושע אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים דליכא פשיעה אבל אנזק חייב כדקיימא לן פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון:

לדעתו - שלא נטל רשות מחבירו:

קרוב למזיד - דאיבעי ליה לעיוני:

הוסיף לו - שליח ב"ד למי שחייב מלקות:

רצועה אחת - יותר על מה שאמדוהו ב"ד שיכול לקבל ומת גולה על ידו:

טפח רבא - לרב שימי:

בסנדליה - דרב שימי הכהו על סנדלו ל"א בעט בסנדלו לרב שימי:

אטו הוא - השליח מני:

קורא - והפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כח):

ה"ג - בסותר את כותלו ביום לאשפה:

להפנות - בני אדם נפנין בה לנקביהם:

מתני לה - לדר"י בר חנינא:

חייב בד' דברים - דהתם נמי פושע הוא כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני:

מאן דמתני לה אסיפא - פטור מגלות שאינו דומה ליער כ"ש ארישא:

בשוליא דנפחי - תלמידו של אותו נפח:

מסרהב - מפציר בו לצאת:


אחר לית ליה אימתא - דנפח עליה והוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא:

וחייב בד' דברים - דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויים:

מאן דמתני אהא - חייב בארבעה דברים:

כל שכן אקמייתא - הנכנס לחנותו של נגר דכיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני:

בבית - בביתו ולא בשוק:

מתני' במותר - שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקיו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר את החצי:

מועד בתם משלם במותר - כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם:

גמ' כמשפט הזה יעשה לו - רבנן לא דייקי הזה דמייתי ליה לדרשה כדלקמן:

כך משפט שור באדם - דהאי קרא בשור באדם כתיב או בן יגח וגו':

כתחתון ולא כעליון - משפט התחתון משתעי במועד וקרא קמא בתם רבי עקיבא הזה דייק כלומר דינא דסליק האי קרא מיניה:

יכול - תם שחבל באדם יהא כמועד לכל דבריו אפי' לשלם מן העלייה:

מגופו משלם - ואם אינו שוה כנגד כל החבלה יפסיד ניזק ואינו נוטל אלא השור:

לפוטרו מארבעה דברים - דהכי משמע משפט זה יש לו לשלם נזק שלם ולא משפט אדם החובל בחבירו:

הני מילי צער לחודיה - משום דלא חסר ביה ממונא:

אבל רפוי ושבת - דחסר ביה ממונא אימא כי נזק נינהו ומיחייב:

קמ"ל - יתורא:

מתני' נוטל את השור - דהיינו חצי נזק:

גמ' יושם שור - המזיק בב"ד ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו ובשוה מנה שנגח לשוה מאתים ואין הנבילה שוה כלום קמיירי:

הוחלט השור - השור עצמו יקח ולקמן מפרש מאי בינייהו:

שותפין נינהו - בההוא שור דמשתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפים וקרא משתעי בשוה מאתים שנגח לשוה מאתים כדתנן במתניתין זהו שור האמור בתורה הלכך הכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור:

הקדישו ניזק איכא בינייהו - לרבי ישמעאל לא קדיש ליה לרבי עקיבא קדיש:


כיון דמשעבד ליה - דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה:

והתניא מכרו מכור - אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח:

לרידיא - שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק:

ש"מ - בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח:

אפותיקי - רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור:

אין בעל חוב גובה ממנו - והכא אמאי גבי ליה מלוקח:

ומשני עבד טעמא מאי - גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי:

בר מערבא - מא"י הוה:

מכרו אינו מכור - קס"ד אפי' לרדיא:

לעולם מזיק - ומכרו אינו מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה ואפילו לרבי ישמעאל:

הקדישו מוקדש - לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט בפדיונו:

כדרבי אבהו - דאמר במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון:

מכרו מכור - כולה הך ברייתא מפרש לקמן:

משעמד בדין - נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא:

מכרו - מזיק:

אינו מכור - ואפי' לרדיא:

הקדישו אינו מוקדש - ואפילו מידי לא יהיב להקדש:

קדמו בעלי חובות כו' - מפרש טעמא לקמן:

מכרו מכור - אשור תם קאי עד שלא עמד בדין:

כדרבי אבהו - דיהיב דבר מועט:

נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא - כמכירה:

אלא שחטו - קס"ד מה שעשה עשוי לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא למימר לרדיא:

לפחת שחיטה - מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם:

שעבודו של חבירו - קרקע המשועבדת לחבירו:

פשיטא - דמהכא שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא:

ה"ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה - רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא:

כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי - שהרי השחיטה נראית ונכרת:

בין הזיק עד שלא חב - עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין:


ואפי' הזיק עד שלא חב - נמי בעל חוב קדים לתפיסה וכיון דתפס אמאי מפקינן מיניה:

ש"מ - בתמיה דפלוגתא היא בעלמא (כתובות דף צד.) דאיכא למ"ד מה שגבה גבה:

אית דגרסי ואפי' הזיק עד שלא חב נמי דניזק קדים ש"מ כו' - כלומר אע"ג דניזק קדים שיעבודיה קשיא ליה האי:

אילו גבך הוה - דכבר גבית ליה קודם שהזיק:

לאו מינך משתלימנא - בתמיה:

ושבח - ניזק ועמד על ד' מאות זוז:

שאלמלא כו' - כלומר הועיל ואיכא למימר אלמלא לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות זוז נותן לו כ"ה זוזים כשעת הנזק ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך הא שבח טפי משום דאמר ליה ניזק אי לא אזיקתן הוי שבח וקאי על תמני מאה. ל"א שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים חציין של ד' מאות חצי נזק שהפסידו אינו נותן לו אלא כ"ה כשעת הנזק. וראשון עיקר:

כיחש - הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו גדול יותר מתחילה בשעת הנזק נותן לו כפי נזק שבשעת העמדה בדין כדקאמר לקמן קרנא דתורך קבירא ביה:

שבח מזיק - ועמד על ד' מאות:

נותן לו - כ"ה זוז כשעת הנזק ואין יכול ניזק לומר לו תן לי חלק שמינית שבו שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח:

כחש כשעת העמדה בדין - ונותן לו חלק שמינית שבו שברשותו כחש ולקמן פריך רישא לסיפא:

ה"ג כולה ר' עקיבא היא וכשפיטמו - מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה הלכך לא שקיל ניזק בשבחא:

אימא רישא שיבח ניזק ועמד על ארבע מאות זוז - אפי' הכי נותן לו כשעת הנזק ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך משום דא"ל ניזק אלמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות:

ואי כשפיטמו - ניזק לשורו צריכא למימר דיהיב לו כשעת הנזק ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך הא האי דאשבח משום פיטומו הוא וחסר ביה ממונא. ללישנא אחרינא הכי משמע אימא רישא שבח ניזק נותן לו כשעת הנזק ותו לא ולא מצי למימר ניזק תן לי ב' מאות שאלמלא לא הזיקו כו' ואי בשפיטמו ניזק צריכא למימר דלא יהיב ליה מזיק ב' מאות האי דאשבח משום פיטומא הוא וקשיא לי הא ודאי אצטריך לאשמועינן דאשתבח דאפסדיה דאי לא אזיק הוה קאי השתא בהאי פיטומא דפטמיה על תמני מאה ולשון ראשון שמעתי ועיקר:

רישא נותן לו כשעת הנזק - ולא מצי א"ל מאי אפסדתיך בין דפטומי פטמיה בין דשבח ממילא והיכא דפטמיה לא הוה אצטריך למיתנא אלא משום היכא דשבח ממילא אצטריך לאשמועינן:

כחש כשעת העמדה בדין - ארישא מהדר:

מתני' וחצו את כספו - דהיינו חצי נזק:

וכן הלכה - ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו ח"נ אבל אין זה שור האמור בתורה דקיימת ומכרו את השור החי וגו' ובגמ' מפרש במאי פליגי:

והנבילה יפה נ' זוז - דה"ל הזיקו ק"נ ופלגא נזקא דהיינו ע"ה בעי ניזק להפסיד והלכך שקיל חצי (נזק) החי וחצי המת דשוו קכ"ה ומטי לכל אחד פסידא ע"ה:

גמ' פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי - כלומר נבילה לא שייכא גבי מזיק כלל אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי ונותן לו מזיק חצי הפחת:

האי קכ"ה קא שקיל והאי קכ"ה קא שקיל - היכא דנבילה שוי נ' דהא לר"מ גופי' שקיל נ' דנבילה וע"ה מן החי דהיינו חצי הפחת שפחתה מיתה והוו קכ"ה ולרבי יהודה נמי נוטל הניזק חצי החי דהיינו ק' וחצי המת דהיינו כ"ה ובמאי פליגי:

פחת נבילה - אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה לר"מ דאמר לא שייך מזיק בנבילה פחת דניזק הוי ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה:


תם חמור ממועד - דהא גבי מועד אמרינן בפ"ק (דף י:) בעלים מטפלים בנבילה דכתיב והמת יהיה לו וגו' לניזק:

הכי נמי - דס"ל תם חמור:

כדתנן - לקמן בפרק שור שנגח ד' וה':

ר"י אומר תם חייב - אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק ומועד פטור:

דכתיבי קראי - כדמפרש התם:

זה נוטל חצי החי - ששוה חציו י"ב סלעין ופלגא בשביל תשלומין שלו שלא שוה אלא ה' סלעים:

תם הקל לא כ"ש - אלמא לר' יהודה תם קל קרי ליה:

ר"מ סבר שבח נבילה דניזק הוי - דלית להו שום שותפות:

והיינו דקשיא ליה לר"י - דשמעינן ליה בברייתא דלקמן דקאמר יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה כו' דהא דקאמר יכול משום דקשיא ליה הכי כיון דלדידיה ס"ל דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה נ' זוזים דשקיל מזיק חצי החי דהוו שני סלעים ופלגא וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע:

אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר - שאינו מפסיד כלום דאע"ג דקאמר ר"י לעיל דמזיק שקיל בשבחא בתשלומי ח"נ מיהא איתא ומפסיד ע"ה משור החי:

שלם ישלם - במועד כתיב אלא שני תשלומים כתב לך אחד לתם ואחד למועד לומר בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין:

והנבילה יפה שלשים זוז - שהוקרה הנבילה משמתה דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה דהא לא מטי פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר:

אם כן מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק - א"כ דלא דריש ר"י פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מצינו בתם משלם יותר מחצי נזק והיכי דמי שור שוה נ' שנגח לשור שוה מ' והנבילה יפה כ' והוי נזק כ' ופלגא נזקא עשרה וכי פלגי חצי חי וחצי מת נוטל ניזק בחי כ"ה ובמת י' הרי [ל"ה] נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק דבשלמא לר"מ לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה אלא לר"י נהי נמי דהיכא דמטי חצי החי יותר מנזק שלם נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד כדקתני לעיל מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כ"ש אבל הכא דליכא למימר הכי דהא פחות ממה שהזיק משלם ומיהו טפי מחצי נזק איכא:

אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה - הלכך בההוא נמי מקרא נפקא ליה דלא שקיל אלא חצי נזק:

א"כ - דלפחת שפחתתו מיתה לחוד אתא לכתוב את המת יחצון מאי וגם ש"מ תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא:

מתני' שורו שבייש פטור - כדקיימא לן (לעיל דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו:

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב - חצי נזק דמשונה הוא:

גמ' כל המקלקלין פטורין - לענין שבת:

חוץ מחובל ומבעיר - כדמפרש טעמא במס' שבת בפרק האורג מדאצטריך קרא למישרי מילה מכלל דשאר חובל חייב ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא מכלל דמקלקל בהבערה חייב כגון השורף כלי דמקלקל הוא:

אינה משנה - דאינהו נמי פטירי:

בצריך לכלבו - דהוי מקלקל על מנת לתקן והא (דתנן) נצרר הדם אע"פ שלא יצא משום צובע הוא דמחייב:


אף הוא נמי דלא קבעי - לאפרו ומקלקל הוא וקתני פטור מתשלומין אלמא חיוב מיתה איכא:

אף שורו דקבעי ליה - לאו דוקא דאפי' לא בעי ליה נמי חייב לשלם אלא על כרחיה תרוייהו בחדא מילתא מוקמינן האי לחיובא והאי לפטורא דהכי משמע מתני' דבמקום שזה חייב זה פטור דאי שורו בלא קבעי ליה לא מתורץ יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו דהא איהו בדלא בעי ליה מחייב בתשלומין:

בשור פקח - שהשור חכם:

ומנא ידעינן - דלהכי איכוין דאצטריך לאשמועינן מתני' דאע"ג דמריה כי האי גוונא מפטר בתשלומין הוי שור חייב דאי מסתמא אפי' מריה נמי מיחייב אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו ואין כאן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו:

חינכיה - שיניו:

ופתקיה לנזייתא - דחף כסוי הכלי שהשכר בתוכו:

שורו - דפטור דומיא דחיובא דידיה היכי משכחת לה הא חיובא דידיה ליתא אלא במתכוין לבייש ושור אין בו דעת להתכוין לבושת:

ומשני משכחת לה כגון שנתכוון השור להזיק - דגבי אדם כי האי גוונא מחייב אבושת דאמר מר כו':

רבא אמר - לעולם מתני' בדלא קבעי ליה לאפרו והאי דפטור מתשלומין לאו משום דליהוי ביה חיוב מיתה דהא מתני' אפי' בשוגג נמי דליכא חיוב מיתה מיתוקמא דפטור מתשלומין כדתני דבי חזקיה:

מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת - הוקשו יחד דמה מכה בהמה לעולם משלם ואפי' בשוגג כדאמרי' (לעיל דף כו.) אדם מועד לעולם אף מכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתיב יומת לעולם פטור ואפילו בשוגג הואיל ובמזיד שייכא מיתה:

דרך עלייה - שהרגו כלאחר יד בהרימו הגרזן דקיימא לן (מכות דף ז:) דפטור מגלות אפ"ה פטור מתשלומין הלכך גבי חילול שבת נמי אפי' בשוגג פטור מלשלם:

ה"ג הכי קאמר כיון דבמזיד נידון בנפשו - והיכי דמי בצריך לאפרו השתא דשוגג פטור:

מתני' והוזק - הנרדף:

בסלע לקה - מתחכך היה בסלע ולקה:

היו שנים רודפין אחר אחד - ושלשתן של שלשה בני אדם:


שניהם פטורים - דתרוייהו מדחו ליה:

שניהם חייבין - מפרש בגמרא:

גדול הזיק - ויש בגופו שוה חצי נזק:

קטן הזיק - ודמי הקטן תקח ומותר חצי נזק תפסיד:

וקטן הזיק את הגדול - ואע"ג שחצי נזקו של גדול מרובה לא תקח אלא קטן שלי וחצי נזק של קטן שלך קח מן הגדול:

גמ' על סומכוס - דאמר לקמן (דף מו.) בברייתא בגמ' בשור שנגח את הפרה ממון המוטל בספק חולקין וממתני' שמעינן דחלוקים עליו חביריו דקתני המוציא מחבירו כו':

אמר סומכוס אפילו ברי וברי - דשניהם טוענים טענת ברי ואפילו היכא דנתבע טוען ברי לי שאיני חייב ואפילו הכי כיון דלבי דינא מספקא אי קאמר קושטא חולקין דקאמרת מתניתין דלא כסומכוס:

לא כי - משמע דפשיטא ליה דבסלע לקה:

שקיל כדאמר מזיק - וגובה מן התם ואע"ג דקאמר ניזק ברי לי שזה לא הזיקני:

פטור - אף מדמי שעורין דהא אמר ליה תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גביה:

דקאמר ניזק ברי לי - ואפ"ה שקיל מן התם כל שכן דהוה תיובתא דרבה בר נתן:

אלא דקאמר ניזק שמא - הלכך מתרווייהו תבע וכי לא מייתי ראיה שקיל מן התם:

רישא נמי ניזק - אומר שמא שורך הזיק ומזיק אומר ברי בסלע לקה וכי אפ"ה קאמר סומכוס דחולקין דאיצטריך לרבנן לאפלוגי ולאשמועינן דלא פלגי:

רישא דקאמר מזיק שמא וניזק ברי - והתם אמר סומכוס שהורע כחו של נתבע וחולקין ואתו רבנן לאשמועינן דלעולם יד נתבע על העליונה:

והא לא דמיא רישא לסיפא - וכיון דסוף סוף לאו בחדא מילתא מוקמת להו שפיר מצי ר' חייא בר אבא לאוקמי לרישא בברי וברי ולמפשט דסומכוס אפי' בברי וברי אמר ומאי אתקפתיה דרב פפא:

ה"ג - תנן היו ניזקין שנים כו':

ראוי ליטול - אי מייתי ראיה ואין לו אי לא מייתי ולא תדוק מינה כדקדייקת


ולהכי מוקים לה הכי ולא מוקים לה כדאוקים למציעתא לעיל בניזק שמא ומזיק ברי דאם כן היינו הך וסיפא אמאי אצטריך ורבה דאוקמא למציעתא דניזק שמא ומזיק ברי ולא אוקמה בברי וברי ולישני ראוי ליטול ואין לו משום דס"ל דסומכוס לא אמר חולקין בברי וברי הלכך רישא דקתני לא כי אלא בסלע לקה לא אצטריך למיתני' בברי וברי לאשמועינן דמוציא מחבירו כו' להכי אוקמה למציעתא בשמא וברי דתיקו נמי רישא בברי ושמא:

דתפס - שקדם ניזק ותפס השור:

שמע מינה - מדקתני שניהם:

רצה מזה גובה רצה מזה גובה - ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו:

במועדין - דסוף סוף משלם מעליה לפיכך כל נכסיו אחראין לפרעון:

ה"ג - מאי נפקא ליה מינה סוף סוף דמי תורא מעליא בעי לשלומי:

אלא לעולם בתמין - והאי דקתני שניהם לאו כדקאמרת דמאיזה שירצה יגבה אלא הא קמ"ל דכל זמן ששניהם בפנינו גובה אבל אבד האחד אינו גובה:

ור' עקיבא היא דאמר שותפין נינהו - בגוף של שור הלכך אבד השור אבד נזקו הלכך כי הוו שניהם הוא דמחייב ואי ליתנהו לתרוייהו אלא אחד אמר ליה אייתי ראיה כו' אבל לרבי ישמעאל כיון דאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דאסיק ביה אבד האחד לא איבד את זכותו:

פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'


מתני' שור שנגח ארבעה וחמשה - ובכולן היה תם דמשתלם מגופו והיכי דמי כגון ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפי' מועד לסירוגין ליכא דשור אין נעשה מועד אא"כ נגח הג' נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן ונעשה מועד לסירוגין והיכא דסירוגין שוין כדתניא לקמן בפירקין:

ישלם - ח"נ תחילה לאחרון ובגמרא מפרש מני:

ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו - כל חצי נזקו והראשונים יפסידו:

רבי שמעון אומר - שותפין הן בנזקין כיצד שור [שוה] מאתים שנגח כו':

ושלפניו - זה ניזק ראשון נוטל חמשים זוז והבעלים חמשים זוז דיש לניזק ראשון בו החצי הלכך משלם חצי תשלומי נזקו דסבר לה כר' עקיבא דאמר שותפים נינהו:

חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה - החצי מכל מי שהוא דמגופו משתלם ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו משלם מחלקו חצי מנזק שנוטל האחרון:

ושנים הראשונים - ניזק ראשון והבעלים שהיה להן לכל אחד רביע משלמין כל אחד רביעית של נזקו:

דינר זהב - עשרים וחמשה דינרים כסף בפרק הזהב (ב"מ דף מה:):

גמ' ראשון נשכר מבעי ליה - והאחרון יפסיד שהרי אין ראשון שותף בו שתהא שמירתו עליו להתחייב בנזקין והא לא דמיא לחב עד שלא הזיק דאמרינן בהמניח (לעיל דף לג:) קדמו בעלי חובות והגביהו לא עשו כלום דהתם הוא דאמר ליה ניזק לבעל חוב מהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא ובעל חוב לא מצי למימר ליה הכי הלכך ב"ח יטול נכסים אחרים אבל הכא האי ניזק והאי ניזק ולא משתלם אלא מגופו ומאי דשקיל האי מפסיד האי הלכך קמא קמא קדים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ג&oldid=2792222"