ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק ה

< רש"י על הש"ס




אבל מועד לגמרי לא משכחת לה לצד תמות כלל - דליחייב חצי נזק:

שלא יגדל אדם כו' - הכי נמי האי לא ישמרנו לא יקיימנו הוא:

פרק חמישי - שור שנגח את הפרה


מתני' שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה - ומת:

ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה - ולא מת מחמת הנגיחה:

אם משנגחה - ומחמת הנגיחה הפילתו:

ורביע נזק - דתם חייב חצי נזק והאי ולד מוטל בספק הוא וחולקין:

וכן פרה שנגחה כו' - מפרש בגמ':

גמ' אי נמי לכי הא - דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך ואף על גב דאיכא למימר זיל בתר רובא ורובא לרדיא קזבני והוי מקח טעות אשמעינן מתניתין דהואיל ונקיט מוכר דמי הוה ליה אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה:

לנכסתא - לשחיטה:

דמי רדיא - יקרין:


בעל דברים - תובע:

שאין נזקקין אלא לתובע תחילה - כגון ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו (בעדים או בשטר) ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאים לו המנה משמעון ואחר כך נזקקין לו לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון:

דקא זילי נכסיה - שיש כאן תגרין שיקנוהו בדמים יקרים ומחר ילכו להם אי נמי שקרקעותיו זלות ע"י תביעה זו שרואין אותו דחוק ואם יוציאו לו תפיסתו או משכונו ימכרם וישלם לו מהן:

חצי נזק ורביע נזק - הרי כל הנזק חסר רביע ואמאי הא תם הוא ופלגא נזקא הוא דבעי שלומי ותו לא והאי כל נזקא נכי רבעא דמחייבת ליה לשלומי מאי עבידתיה:

אמר אביי חצי נזק - דקתני היינו חצי תשלומין שישנו על הפרה אם אין ולד דהא איהי משלמת ח"נ השתא משלם רבעא משום דאית ליה שותפות וכדמפרש ואזיל דולד דאיניש אחרינא הוא:

ורביע נזק - דקתני אולד רביע חצי נזק שהיה חייב אם הוא לבדו נגח דהיינו אחד משמנה בנזק כדמפרש טעמא:

ואי פרה וולד כו' - דפרה דחד וולד דחד. כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה:

דא"ל - בעל הפרה:

גלית אדעתיך דשותפא אית לי - ורבעא דנזקא הוא דמחייבנא לך ובעל ולד אמר ליה אי ודאי עם ולד נגחה הואי אנא שותפא ומחייבנא לך רבעא דנזקא השתא דמספקא לך שמינית משתלמת מינאי:


ליתא לפרה - ותם אין משלם אלא מגופו ואמר ליה הב לי כולה פלגא הזיקא מולד דאיהו נמי אזקן בהדי פרה ורבא ס"ל דחד גופא הוא והוי כאחד מאבריה כדמפרש בסיפא דמילתיה משלם ליה מינה רבעא דנזקא ואידך רבעא מפסיד ואפי' שוה הולד כל פלגא נזקא:

משתלם כוליה חצי נזקא מולד - כי ליתא לפרה:

פרשא - דבר המופרש ממנה:

אין שמין - ארישא קאי שור שנגח את הפרה והפילה אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה:

מכחיש - מפסיד ולקמיה פריך אי דינא הוא לכחוש:

בקוטע יד עבדו של חבירו - אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה:

המזיק שדה חבירו - קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו:

פטומא - מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה הוי דבעל פרה דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנה:

נפחא מאי - מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם:


מתני': היה אביו או בנו - של בעל הבית בתוכו:

משלם את הכופר - בגמ' פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכי:

גמ' טעמא דשלא ברשות - משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב:

מני רבי היא - דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו' דקס"ד דלרבנן כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה נטירותא הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר:

תברא - קשה אהדדי רישא וסיפא דת"ק ומי ששנה זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא דרבנן מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי ומר סבר לא פליגי:

אפי' נשברין ברוח - דעול ואנטריה לך קאמר ליה אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי:

לא שנו - הא דקתני אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב:

אבל אכלה - יותר מדאי ומתה:

באפרזתא - עשב דעבידא למיכליה והוא סם המות לבהמה:

והתריז - אנפורד"א בלע"ז:

היכא דקביל עליה נטירותא - כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואני אשמרנו:

דנפשיה - שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו:


הויא שן בחצר הניזק - דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי דוכתא אקני ליה בגוה והויא ליה חצר הניזק וחצר השותפין דפטור בה על השן ועל הרגל ה"מ משותף לחבריה דחצר של שניהם אבל שור מעלמא דעל ואזיק לחד מינייהו ובער בשדה אחר קרינן ביה:

ברשות הרבים - לאו דוקא כלומר לאו בשדה אחר דניזק קרינא ביה:

מאי ברשות ומאי שלא ברשות - בקרן אין חילוק בין חצר הניזק לרה"ר אי אמרת בשלמא פטור וחייב בעל החצר היינו דשלא ברשות פטור דאין עליו לשמרו:

ולא משלמא אלא חצי נזק - והאי פטור מנזק שלם קאמר וברשות חייב נ"ש:

ברחא - עז:

חביל - נתחמם:

הכא ברשות קביל עליה נטירותא - דבהמתו וטעמא דרבא לאו משום דקסבר דמאן דעל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמות בעל חצר דהא איהו הוא דשני לעיל כולה רבנן היא ואוקי דבעל קדירות כי על ברשות לא קביל עליו נטירותא והכא כדמפרש טעמא לקמיה דלמיפא בעיא צניעותא ואסתלקו מרוותא דחצר וגמרא דאותביה מהאשה שנכנסה לטחון משום דלא אסיק למילתיה הוא:

למיפא בעיא צניעותא - שמגלה זרועותיה:

ובעל חצר חייב בנזקי הבור - אם הפקיר רשותו ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא יכרה שור בור ה"מ בבור ברה"ר דלאו עליה דידיה רמייה למלויי:

הכא כיון דאית ליה למלוייה - מקמי דליפקריה דהא בור דידיה הוא וכי אפקר בתר הכי נותן תקלה ברה"ר:

הוזק בו - שנתקל בו:

רבץ פטור - קס"ד השתא רבץ ושיבר כלים או נתקל בו בע"ה לאחר שרבץ:

ונטנפו כליו - לאחר מיכן ודוקא כליו אבל הוא עצמו הוזק חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוו דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה מחייבינן ליה משום בור ואע"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוא ועליה לסלוקיה כמו דכרייה איהו דמי ואף על גב דמפקר ליה בתר שעתא ולא דמי לשורו שחפר בור ברשות הרבים דחפירה לאו דידיה היא ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא:

והזיק - קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין ומיהו בידים הזיקו:

הוזק - שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו:


שניהם ברשות - כגון ברה"ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס:

או שניהן שלא ברשות - כגון שניהן רצין ברה"ר:

הזיקו - בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין:

חייבין - דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה:

דברשות פטור - בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה:

שהבאיש בשעת נפילה - דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור:

ומים כלים - כל חפצים ככלים דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן:

מאי איכא למימר - הא לית ליה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו ולא פטר ביה כלים:

מגופו - שהיה מלוכלך בטיט:

אבל מריחיה - לאו גופיה הוא דסרחון דנבילה ממילא אתי לה ונבילה גרמא הוא שגורמת לסרחון שיבא:

בר קטלא הוא - בנפילה קמייתא והיאך בא לידי מועד בשלמא גבי מועד דנגיחות איכא למימר כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מא.) דקטל וערק א"נ בשאין מכירין את השור אי נמי שהוזמו זוממי זוממין אבל זה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר ערק ולא אין מכירין ולא הוזמו דמילתא דאית ליה קלא היא:

דחזא ירוקא - עשב על פי הבור ובא לאכול ונפל דאהך נפילה לא איכוין ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה ואע"פ שאין השור בסקילה ושמעינן לרב (לעיל דף מד.) דאמר פטור מזה ומזה ה"מ במועד לנגיחות בכוונה וערק לאגמא בראשונה ונגח ד' שלא בכוונה פטר ליה מגזירת הכתוב דכתיב השור יסקל וגם בעליו וגו' כל זמן שאין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר אבל זה שלא היתה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק דאוקמינן ברגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל ואף על גב דשלא בכוונה הוא ואין השור בסקילה וה"נ דחזא ירוקא ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו וא"ת משונה הוא ואין זו שן כיון דאייעד ליה אורחא הוא ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה לא מצינן דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזי ירוקא לא אייעד:

ושמואל אמר - לעולם בתם ומתניתין חצי כופר קאמר ור' יוסי היא:

עולא - מוקים לה נמי בתם וכופר שלם:

היינו דקתני אביו או בנו - דהוי קרן בחצר הניזק דמשלם כופר שלם אלא לשמואל דאמר חצי כופר מאי איריא כו':

מי ששנה זו כו' - רישא רבנן וסיפא רבי:

כולה רבי היא - וסיפא דוקא ורישא לא תידוק מינה הא סתמא הוזק חייב דודאי סתמא נמי הזיק חייב הוזק פטור והאי דנקט ושמרו לחיוביה נזק שלם קאמר אם הוזק שורו של בעל חצר הא סתמא חצי נזק:

מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו - הוא הדין למתכוין לאשה נמי פטור כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מב.) נקי מדמי ולדות ובגמ' מפרש אמאי נקט מתכוין לחבירו:


א"כ משהאשה יולדת כו' - מפרש בגמרא:

ונותן לבעל - שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא):

היתה שפחה ונשתחררה - כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר:

גמ' דרב אדא בר אהבה - בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל דף מב.):

דהכי כתיב קרא - כי ינצו אנשים אלמא במתכוין לחבירו משתעי:

דמי ולדות שבח ולדות הוא - דקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין:

ה"נ קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות - שהן משביחין את האשה:

שמין את האשה - כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו':

מאי קאמר - דמשמע דהכי קאמר ליה דא"כ לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת ות"ק הא קאמר דמפחתא:

והלא אשה משבחת - בדמים לאחר שתלד דמתחילה דמיה פחותין לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה והכי משמע מתניתין א"כ דכך שמין כדקאמרת אשתכח דלא יהיב ליה מידי דמשהאשה יולדת משבחת:

וכי למי שהאשה יולדת - למי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא:

חולקין - שדמי הנפח מחמת שניהן באין:

אלא שמין נזק בפני עצמו - היינו כחש הגוף מחמת מכה ודמיה פחותים משהיתה ריקנית בריאה ואין כאן שומת פחת ריקון:

וצער בפני עצמו - ונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות כדפרישית לעיל:

ושמין ולדות - ונותן כל דמיהן לבעל:

ושבח ולדות - דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין:

קשיא דר"ש כו' - דהכא קתני ושבח ולדות חולקין אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ולעיל קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן:

במבכרת - דמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא:

שיחמא - חמימות והיינו כנגד כל החלל כולו:

זכיא בהו איהי - דהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם הלכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה:

מרי דיכי - בעל שמועה זו הלזה מתרגמינן דיכי (בראשית לז):

צררי נינהו - קשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר:

איתיה לבעל - או ליורשיו זכי להו רחמנא:

ליתיה לבעל כו' - דחיובא אימת אתי לה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין:

אין האשה נותן ליורשיה - הא אוקימנא בגרושה לפיכך אין הבעל יורשה בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מג.):

זכה - החובל במה שבידו ואפי' לאחר מיתת הגר חבל בה זכה בה:


לרבה ודאי - ע"כ מוקי למילתיה כתנאי דהוא אמר חייב והא דתני פטור לא מצי מוקי ליה כוותיה וע"כ הכי מתרץ אנא דאמרי כתנא דמחייב:

אלא לרב חסדא מי לימא - מי מיבעיא ליה לאוקמיה מילתא בפלוגתא כתנאי ולמימר אנא דאמרי כתנא דפטר או מצי לתרוצי האי דתנא חייב במילתא אחריתי דלא תקשי ליה:

לא קשיא - כלומר אמר לך רב חסדא תרוייהו תנאי כוותי קיימי דבדמי ולדות פטור והא דתניא חייב בשבת ולדות ואליבא דר"ש דאמר אשה פלגא בהו והיא קיימת:

והא - דתני פטור רבנן היא דאמרי כולהו דבעל והרי הוא מת וזכה זה מן ההפקר אבל רבה לא מצי לתרוצי מידי דהא איהו אמר אשה זכתה בחלק בעלה מן ההפקר הואיל והיא היתה מעוברת ומוחזקת בהן בשעת מיתה ואמאי פטור משבח ולדות ודמי ולדות דידה נינהו:

מאי אריא לאחר מיתת - הגר דתני חייב ליתן לה חלקה:

מחיים - דגר:

נמי - חייב ליתן לה חלקה:

לאחר מיתה - הגר:

כוליה - דזכיא בחלק שבח ולדות של בעלה:

אמרי - א"כ קשיא לרב חסדא דמשבח ולדות המגיע חציו בחיי הגר לגר וקאמר ר"ש דכשמת והיא מעוברת זכתה היא בחלקו נשמע דזכתה נמי בדמי ולדות דבעלה דמאי שנא דמי ולדות משבח ולדות:

ומדר"ש - דאשמעינן דזכתה בחלקו נשמע נמי לרבנן דזכתה בכולן דרבנן לא פליגי אלא במחיים אבל בזכיה דמיתה לא פליגי רבנן ור"ש:

אמרי - לא דמו דמי ולדות לשבח ולדות:

שבח ולדות - לר"ש דשייכא בהו מחיים בפלגא כי מיית זכייא בכולהו:

בשטרות של גר - ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו:

מהו - לקנות את הנייר:

ושטרא נמי לא קני - ואי אתא ישראל אחר והחזיק בה לצור על פי צלוחיתו קנייה:

עני מורי - ענני אדוני:

וכי לצור על פי צלוחיתו - דליהוי דעתיה אשטרא מעיקרא (ולאו דעתיה אארעא):

פקע ליה שעבודיה - וקם ליה ברשותי' דמריה:

דליתיה - שאין המלוה בעיר:

והלכתא - הא דאמרינן זה קנה את השאר:

בדליתיה - למשכון בחצירו של מלוה בשעת מיתת הגר אבל איתיה למשכון בחצירו קני ליה חצירו:

מתני' ופתחו לרה"ר - וכ"ש אם חפר ברה"ר ופתחו לרשות הרבים ולא תימא דוקא חופר ברשותיה דהוה ליה בור דאית ליה בעלים אבל חפר ברה"ר פטור דהא תני סיפא החופר בור ברה"ר ונפל לתוכו כו':

ברה"ר ופתחו לרה"י - דהוה ליה בור ברה"י והפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו:

חייב - דקסבר חיובא דבור בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד היא ובלבד שיפקיר רשותו:

ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד - אף על גב דאין כאן צד רשות הרבים:

חייב - ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה:

גמ' ופתחו לרשות הרבים - כיון שהתקלה ברשות הרבים הוה ליה כמי שחפרו ברה"ר:

וזהו בור כו' - לקמיה מפרש מאי זהו:

סתם - לא גרסינן:

כ"ע לא פליגי דמיחייב - ור"ע מודה ליה לרבי ישמעאל בבור ברשות הרבים דהוא אמור בתורה אבל רבי ישמעאל לא מודי ליה לרבי עקיבא בבור ברשותו דקסבר כי אפקרנא לך רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה:

אם על פותח - שחפרו אחר וכסהו ובא אחר וגילהו:

באה לו - שאין לו חלק בו אלא שכרהו או שפתחו דהיינו ברשות הרבים שאין הקרקע שלו:


בעל התקלה - ולעולם ברה"ר אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הוה ליה בור ברה"ר:

ומאי זהו דר"ע - בשלמא זהו דרבי ישמעאל למעוטי דר"ע אלא זהו דר"ע למעוטי מאי הא בור ברה"ר נמי אמור בתורה כדדרשינן:

לתשלומין - בור דאית ליה בעלים נאמר אצל תשלומין כדכתיב בעל הבור ישלם ובור ברה"ר נאמר אצל הניזקין כדכתיב כי יפתח איש וכי יכרה ונפל שמה וגו' והכי קאמר ר"ע אמאי פטרת בבור ברשותו והלא זהו בור האמור בתורה אצל תשלומין:

הנהו מיצרך צריכי - ולעולם ברשות היחיד והפקיר רשותו ולא בורו דהוה ליה ממונו שהזיק חייב משום דקרינן ביה בעל הבור אבל ברה"ר דלאו ממונו הוא פטור:

דטאים - יסתום וימלא עפר:

ומאי זהו דר' ישמעאל - הואיל ולדידיה תרוייהו כתיבי:

לנזקין - בור ברה"ר פתח בו הכתוב תחלה כשדבר בנזקו ונפל שמה שור או חמור בור ברשות הרבים דבר בו הכתוב כי יפתח וכי יכרה ונפל. ואי קשיא מתני' מני רבה מוקי לה כר"ע דמחייב אתרוייהו ורב יוסף מוקי לה כר' ישמעאל:

פטור - אם נפל דרך פיו שברשותו וקס"ד אפילו הפקיר רשותו פטור אבל אם נפחתה הקמירה שקמר וכסה ברה"ר חייב דהאי תנא סבר חיובא דבור ברה"ר הוא:

לאושין - יסוד לחומת ביתו על פני כל רוחב הבית אצל רה"ר וחבירו בספר עזרא ואשיא יחיטו ובגמרא נפל אשיתא (ברכות דף נו.):

פטור - והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים והפקיר רשותו דלא מצי למימר ליה מאי בעית ברשותי הכא נמי לא מצי למימר ליה למה הלכה בהמתך על שפתו דהא ברשות הרבים היא:

וטעמא דלאושין - שדרך לעשות כן ואינו פושע:

הא לאו לאושין חייב - אלמא בור ברשותו חייב וקשיא רישא לסיפא:

רישא - דקתני בור ברשותו פטור ר' ישמעאל:

וסיפא - דמיחייב דדייקינן הא לאו לאושין חייב ר"ע:

אלא לרב יוסף - דאמר בור ברשותו דכולי עלמא חייב רישא דקתני פטור מני:

לא רשותו ולא בורו - דא"ל ברשותאי מאי בעית ואצטריך לאשמועי' דאע"ג דאינו רשאי לעשות כן דאין עושין חלל תחת רשות הרבים מיהו הואיל ולרשותו פתחו פטור:

דארווח בה ארווחי לרה"ר - דהוה ליה חופר בור ברה"ר והלכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב:

ברה"י הסמוכה לרה"ר - כגון מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים דהוה ליה הפקיר רשותו פטור:

ומסר לרבים - דאמר לבני עירו הבור זה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסין שם וראויה לשתות בהמות מהן הרי הוא מסור לכם.

חופר שיחין - לעולי רגלים בדרכים.

שעה ראשונה - שעדיין היא ראויה להיות חיה בתוך המים:

אמר להם שלום - תעלה וכן שניה:

שלישית - דהוה לה שהות שתצא נפשה אם ישנה שם:

אמר להן - כבר עלתה ודאי כדאמרינן לקמן דפשיטא ליה דלא תמות שם:

זכר של רחלים - אילו של יצחק:

וזקן מנהיגו - אברהם:

מצטער בו - לחפור בורות ומערות לעולי רגלים:

עם סביביו - צדיקים הדבקים בו:

נשערה מאד - לשון חוט השערה:

ונורא על כל סביביו - מטיל אימת משפטיו עליהם:

ותרן - לעבור על כל פשעם:

יותרו חייו - יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא:


ארך אף - משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע ארך אפים משמע שני רצונים אחת של טובה ואחת של רעה:

לצדיקים - מלשלם שכר טוב לאלתר:

ולרשעים - מלפרע מהן לאלתר:

לא יסקל - לפנות אבנים:

מרשות שאינה שלך - שמא אתה עתיד למוכרה:

לרשות שלך - רשות הרבים כל ימיו הוא שלו:

לגלג עליו - לא היה מכיר טעמו של דבר:

מתני' חריצין ונעיצין - בור עגול הוא שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח:

נעיצין - קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה:

סתם בור - עשרה טפחים:

מה בור שיש בו כדי להמית - דהיינו י' טפחים:

גמ' להבלו - משום דעבד ליה הבל לבור ולא משום חבטו:

קרקע עולם - ואינו שלו:

שמואל אמר להבלו - חייבה תורה כדקאמרינן ואע"ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבטה:

ואם תאמר - דוקא לחבטו ולא להבלו דהא ממילא הוא ואיהו לא עבדיה:

התורה העידה על הבור - דכתיב בור סתם:

ואפילו מלא ספוגין של צמר - דליכא חבטה:

מאי בינייהו - מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקעת כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה ואפי' נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש מה לי אי טעמא דחיובא משום חבטה מה לי משום הבל:

דעבד גובה - תל גבוה עשרה ברה"ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבט:

דרך נפילה - בעומק משמע ועל פניו:

תני - חריצין ונעיצין ברישא:

והדר מפרש - מהיכא נפקי:

דקטין וכריכא - קצר ועגול:

אבל חריצין - דרחבין ולא מטללי אימא לא:

לאו משום דלית ביה חבט - ואע"ג דאית ביה הבל וקשיא לתרוייהו:

לא משום דלית ביה הבלא - וכ"ש דחבטה לית ליה:

לנזקין - חלה מחמת הבל וכיחש:

אריתא - יאור:

דדלאי - משקה שדות והיא עמוקה אמה ולפיכך היא נקראת אמת המים דעמוקה אמה ורחבה אמה:

טרפיה רב נחמן - משום ריסוקי אברים דהיא אחת מי"ח טריפות דתנן (חולין דף מב.) נפלה מן הגג ואע"פ דלא חזינן ביה מכה אלא שאין יכול לעמוד ואמרינן התם (דף נא:) אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה ואם עמדה והלכה אינה צריכה מעת לעת ושור זה לא עמד:

קבא דקמחא - להוצאותיו עד שיבא לפני חכמים לשאול ויורוהו אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה:

לא אפסיד - שהיה ממתין:


לא משום דלית ביה הבלא - אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור כרב:

ולטעמיך נעביד י' - דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה:

מיתה יפה - שימות מהר:

דמנוול - שנעשה אברים:

ממנו ולא לתוכו - בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל על גגו:

גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו - כלומר שהנופל נופל מתוך רה"ר לתוכו על גגו:

פטור - מן המעקה:

ונפל מתוכו לתוכה - כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר:

חייב - במעקה:

למה לי - בית גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי פטור ממעקה:

לאו בית הוא - ותורה לא חייבה במעקה אלא בית ואע"ג דיש חבטה:

אי הכי - דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא אמאי קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב כי הוי נמי עשרה לצד רה"ר:

דל תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י' - ולא חזי לדירה ולא הוי בית:

משכחת לה - דהוי בית:

דחק ליה מגוואי - עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית וחייב:

אלא - טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא ולרב נחמן לא תקשי דקסבר ר"נ כו':

דאיגנדר - שוכב היה ונתגלגל ונפל:

מתני' השני חייב - והראשון פטור ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו:

גמ' אין שליח לדבר עבירה - להתחייב שולחו אלא שליח מיחייב וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

הניחא לרבי - דאמר לקמן אחר שניהן לנזקין:

ובנזקין משכחת לה - דתרוייהו מיחייבי:

אלא לרבי ולמיתה - דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון היכי משכחת לה:

שעקרו שניהם - שחפר האחד תשעה ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו:

והשלימה לעשרה - דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין:

מיצרך צריכי - כדאמרן לעיל בפירקין (דף נ.):

אחד ולא ב' - מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לנזקין מעטיה דאי ממיתה לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה:

שור פסולי המוקדשין - כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו ואפ"ה לענין בור פטור דכתיב והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים יצא זה כו' דהכי אמרינן בבכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך אבל שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה בפירקין ולהכי נקט פסולי המוקדשים דאילו קדשים תמים מאי אריא בור אפי' שור שנגחו נמי פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש:

לאו ממילא כו' - כלומר תרתי שמעת מיניה:

סייד וכייד - שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו:

כייד - עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו:


לימא הא - דקתני חייבין רבי היא דאמר לעיל גבי חופר בור תשעה הואיל ועבד בו שיעור נזקין דהוי שותף בנזקין והכא דעבדי קמאי שיעור מיתה הוו כולם שותפין בתשלומי מיתה:

והא - דקתני אחרון חייב וראשון פטור:

רבנן - דדייקי איש אחד ולא שנים:

אפילו רבנן מודו - דכי כתיב מיעוטא אחופר בור ט' כתיב דליכא לחיוביה מן והמת יהיה לו דהא מסקנא דמילתא מן והמת יהיה לו נפקא לן דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב ומיהו כולה מילתא לא מצינו למילף מינה דעיקר קרא לכדרבא אתא:

שלא היה בה הבל למיתה - שהיתה רחבה הרבה מש"ה פטור אף בנזקין כדאמרינן איש אחד ולא שנים דהוה ליה כחופר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה:

הא והא רבי - דאילו רבנן כי היכי דפטרי חופר ט' מנזקין פטרי נמי הכא לקמאי:

כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין - הלכך ראשון פטור אף בנזקין ואליבא דרב דאמר להבלו ולא לחבטו ואליבא דרבי אצטריך לשנויי שלא היה בו הבל אפי' לנזקין דאילו היה בו הבל לנזקין הוי ראשון שותף לנזקין ולשמואל דאמר אף על החבטה חייבה תורה מוקי לה במלא ספוגות בקרקעותיו דאין כאן חבט:

באנו למחלוקת רבי ורבנן - לרבנן אחרון חייב בין לנזקין בין למיתה לרבי אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין:

פשיטא - מה לי הוסיף למטה מה לי הוסיף למעלה:

מהו דתימא - בין לרבי בין לרבנן אחרון פטור דלאו הבלא דידיה קטליה:

טם טפח - החופר בור ט' ואחר השלימו לעשרה וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף:

טם - סתם בלשון ארמי [סתמום] טמונין פלשתאי (בראשית כו):

מאי דעבד שקליה - וראשון חייב בנזקין:

קמה ליה ברשותיה - והוה ליה השתא בור תשעה דאחרון וחייב מיהא בנזקין:

מיא - מוסיף הבלא:

הרחיבה - אחד חופר בור י' ובא חבירו והרחיב פיו:

הרי מיעט הבלא - ותבא לו ברכה:

הרי קירב הזיקא - שמיעט מקום מעמד רגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה:

וראשון מאימת מיפטר - דניטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני' שעברו עליו שניהן זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע:

דליו - כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון את כיסוי הבור:

והאי מדידיה קממלא - ולא הוי ליה שני שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין אבל מסר לו את הדלי נעשה זה שומר שקיבל עליו לכסותו:

לחצר - של שניהן:

לתוך שלו - כל היכא דעייל יכול לומר זה חלקי שאני בורר ומהני ליה ברירה:

ליקנייה בחזקה - משנשתמש בו שהרי קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה:

לעולם בחזקה - לבד מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה ומיהו להכי מהני מסירה דאי בחזקה לחודה בעי למימר ליה לך חזק וקני כו':


משכוכית - לקמיה מפרש דבר המושך כל העדר אחריו:

ה"ד אי במשיכה - שהכישה במקל ורצתה לפניו שכן דרך בהמה דקה:

ליקני במשיכה - למה לי מסירת משכוכית:

אי במסירה - קני להו שהיה רה"ר או חצר שאינה של שניהן שאין משיכה קונה שם דאין משיכה אלא בסמטא או בחצר של שניהן בהמוכר את הספינה בבבא בתרא (דף עו:):

קרקשתא - גרסינן זוג שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו:

עיזא דאזלא בריש עדרא - יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם:

עביד לנגדא סמותא - לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין:

מתני' כסהו הראשון - כשנשתמש בו:

ובא השני - להשתמש בו:

ומצאו מגולה - כגון שהתליע ונשבר הכסוי:

השני חייב - והראשון פטור ובגמרא מפרש עד מתי ראשון פטור אבל לא כסהו ראשון ובא שני ומצאו מגולה ולא כסהו שניהן חייבין ודקתני השני חייב הא אוקימנא שהניחו ראשון לשני משתמש וסמך עליו שיכסנו:

כסהו כראוי - ועבר עליו השור או חמור ונפל ומת:

פטור - ובגמרא פריך הואיל וכראוי הוא היכי נפל:

נפל לפניו מקול הכרייה - בור כרוייה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור:

חייב - בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח דאמר לקמן (דף נד:) במתניתא דבעל הבור פטור דאיבעי עיוני ומיזל הכא חייב שקול הכרייה ביעתתו ובגמרא פריך נימא כורה גרם ליה. ל"א לפניו מקול הכרייה בעל הבור חייב דאע"ג דאיכא למימר כורה גרם ליה וכורה גרמא בעלמא הוא דעבד דקי"ל המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ותרוייהו ליפטרו אפ"ה בעל הבור חייב כר' נתן כדמפרש בגמ' וזה שמעתי:

לאחריו מקול הכרייה פטור - כדמפרש בגמרא ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה:

בכלי שור - שייכא שבירה העול והמחרישה בכלי חמור שייכא קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

ופטור על הכלים - כדמפרש בגמרא:

שור חרש שוטה וקטן כו' - מפרש בגמ':

בן או בת - כלומר אע"ג דקטנים הן וליכא למימר איבעי להו עיוני ומיזל אפ"ה פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם חמור ולא כלים:

גמ' וראשון עד אימת מיפטר - היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כסהו עד אימת רמיא כולה חיובא אשני וראשון פטור:

בכדי שידע - שיבא גם הראשון אחרי כן ויראנו מגולה הואיל ושניהן יודעין שהוא מגולה רמיא חיובא אתרוייהו:

ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו - אע"פ שלא בא וראהו חייב בחלקו ולא רמיא כולה אשני דהא לא גילהו דנחייביה משום פותח לשון מורי. לשון אחר עד כדי שיודיעוהו אפי' בא וראהו פטור עד שיודיעוהו. ולשון ראשון כשר:

ויכרות ארזים כו' - אבל לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דהוה ליה לאותובי שומרים עילויה:

וארעוה - קלקלוה ונעשה רעועה:

ואתו שוורים ונפלו ביה - דאי נפלו ביה גמלים לא מבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא:

אי שכיחי גמלים פושע הוא - אף לגבי שוורים דאית ליה לאסוקי אדעתיה דגמלים מרעי ליה:


ולא כראוי לגמלים - ואתו גמלים וארעוה:

הכי הוא דאיבעיא לן כו' ושכיחי גמלים - ומיהו גמלים לא ארעוה אלא מתוכו התליע ועבר עליו שור ונפחת:

אבעי לך למיזל - תדיר ולמנקש עילויה ברגליך בכח ולבדוק שלא התליע:

ואי דשכיחי גמלים - ואתו וארעוה פשיטא פושע הוא:

שור חרש - שור שהוא חרש או שור שהוא מהלך בלילה אפילו הוא פקח חייב:

פקח - ונפל לתוכו ביום פטור (האי פקח) דאיבעי לעיוני ומיזל:

לפניו ממש - על פניו נפל ומת מן ההבל:


וזה וזה בבור - ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה"ר הזיקתו:

רבה אמר הכא במאי עסקינן - דקתני לאחריו חייב:

במתהפך דנפל על אפיה - ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה:

דאהני ביה - הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו:

הכא בנזקי בור בשור - שהשור נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל לבור והבאיש את מימיו:

דרך נפילה - על פניו משמע דרוב בהמות הנופלין בעומק על פניהם נופלים:

נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה - וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא (ואפילו הכורה בעל הבור איכא למיפטריה מהאי טעמא דכיון דמשום גרמא נפל אסתלק חיובא דבור מיניה ורמי אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא דפטור ע"א) וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רה"ר:

בעל הבור הזיקא עביד - כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור:

בעל הבור פטור - בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא:

רבי נתן אומר בעל הבור משלם מחצה - שהרי בין שניהם המיתוהו אפי' הוי שור הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו:

הא בתם - בעל השור משלם רביע וטעמא מפרש לקמיה:

הא במועד - דמיחייב נ"ש דכל חד משלם מחצה ממה נפשך אי תרוייהו כוליה הזיקא עביד דעל ידי חד מינייהו מיית השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא:

אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד - הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור:

האי משלם פלגא והאי פלגא - כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה:

ואי קסבר - הואיל ושניהם עשאוה יחד האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד משלם:

ובעל השור - דתם הוא לשלם רביע ובעל הבור דמועד הוא לשלם פלגא ואידך מפסיד ניזק:

רבי נתן אב בית דין - במסכת הוריות בסופה:

שותפותאי מאי אהניא לי - בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים:

את קטלתיה - בתוך שלך מצאתי:

מאי דאית לי כו' - אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין:

הניח אבן - בור כרויה ואדם אחר בא והניח אבן על שפתה:

באנו למחלוקת כו' - לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא כדתניא בפ"ג (דף כח:) הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו' ולרבי נתן בין שניהם משלמי:


(ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה. בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפק מקדושה קמייתא הלכך שור הקדש קרינא ביה ואע"פ שהכהן אוכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשלחן גבוה קזכו והאי דנקט פסולי המוקדשים ולא נקט שור ושור הקדש שנגחו רבותא אשמעינן דאף לבכור בעל מום פטור הואיל ולא נפדה אבל פסולי המוקדשין שנפדו חייב לשלם אם נגחו דשור רעהו קרינא ביה מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט שנגח לשור פסולי המוקדשין חייב אלמא שור רעהו הוי): שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים שנגחו - בין שניהם שור:

אביי אמר ח"נ משלם - בעל השור והשאר מפסיד הניזק ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר מה דלית ליה לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי והוי כמי שאין לו שותף ומשלם ח"נ כדינו:

כרבנן - רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים יפסיד:

ואיבעית אימא - תרוייהו כרבנן ולא פליגי:

בתם - רביע נזק הואיל ויש לו שותף ומועד חצי נזק והשאר יפסיד:

שור ואדם שדחפו - דבר אחד לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם:

לענין נזקין - כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם דהא דקיימא לן לגבי בור שור ולא אדם בקטלא קיימא לן כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכרבי נתן היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודה:

ארבעה דברים - שהן לבד מנזק:

אדם - שדחפו חייב אבל השור והבור פטורים דקיימא לן (לעיל ד' כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בדמי ולדות אנשים כתיב (גבי ולדות) ולא שוורים:

לענין כופר - אם מת:

שור חייב - כדינו ובמועד:

אדם ובור פטורין - אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל לה.) ובור דכתיב שור ולא אדם:

ושור פסולי המוקדשין - אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין שנפדה דקרינא ביה שור רעהו אחר שפדאו:

מאי טעמא - בור פטור:

דכתיב והמת יהיה לו - גבי בור:

מי שהמת שלו - שיכול למכור הנבילה יצא זו שאף על פי שנפדה טעון קבורה דאמרינן גבי פסולי המוקדשין שנפדו במס' בכורות בפ' שני (ד' טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

לבעלים מטפלין בנבילה - כדאמרינן בפ"ק (ד' י:) והמת יהיה לו לניזק אתה אומר לניזק כו': ומאי חזית דהאי והמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה. ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין:

איפוך אנא - ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור:

שור ולא אדם - מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתא ולקמיה פריך שאר בהמות מנא ליה דלמא כולם ממעטינן:


לחלק - דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד:

ונפל - לשון יחיד:

ונפל טובא משמע - [כמו ועשה בצלאל ואהליאב] (שמות לו) ובא האות והמופת (דברים יג) ובא הארי ואת הדוב (שמואל א יז):

מידי אחרינא לא - ושאר מילי מנלן:

אף כל בעלי חיים - לרבנן קמתרץ לה ולר' יהודה אתא או ורבי אף שאר מטלטלין:

עופות - אין מטמאין במגע ובמשא:

א"כ - דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין:

לכתוב רחמנא חד פרט - או שור או חמור ודרשינן כל כעין הפרט ומדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים ואיכא למפרך השתא דתרוייהו צריכי מהיכא ממעט אדם אלא מהך מלתא דעופות מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה טעמא:

שאין קדוש בבכורה לא - כגון סוסים וגמלים כתב רחמנא שור דלא איצטריכא דהא מכלל אתי לרבויי אפי' סוסים וגמלים הואיל ודמו לפרטא משני צדדין בעלי חיים ונבלתן מטמא אבל עופות דלא דמו אלא בחד צד לא:

אלא - לא תימא חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו כו':

כלים בני מיתה נינהו - בתמיה ול"ל קרא למעטינהו לרבנן ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו:

שבירתן זו היא מיתתן - הלכך לרבנן אתא חמור למעוטינהו הואיל ולאו מיתה ממש היא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה ואי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה קא ממעט להכי איצטריך חמור ולרבי יהודה או לרבויי כלים אתא אף ע"ג דלאו בני מיתה נינהו ממש ושור למעוטי אדם בעלי חיים דכוותיה ולקמן פריך לר' יהודה חמור למה לי:

בחדתי - חדשים:

שור פסולי המוקדשין - שנפדה אין המיתה שלו דקיימא לן בבכורות בפרק ב' (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך:

שור ולא אדם - שאינו מין בהמה:

ושה דאבידה - כיון דכתיב לכל אבידת אחיך למה לי דכתב רחמנא חמור ושור ושה ושלמה ובפרק אלו מציאות דרשינן להו לכולהו בר משה:

הא של פקח פטור - בתמיה היכא פטריה קרא:


הא שור והוא פקח פטור - בתמיה:

מין בן דעת - היינו אדם ואפי' הוא שוטה מין בן דעת הוא:

שור חרש שוטה וקטן - שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או מהלך בדרך בלילה ואפילו הוא פקח:

מתני' ולהפרשת הר סיני - אם בהמה אם איש כתיב ואנן מרבינן חיה ועוף בגמרא:

ולתשלומי כפל - ואע"ג דכתיב משור ועד חמור שאר בהמה וחיה מרבינן בגמ' וכן בכולהו:

לפריקה - עזוב תעזוב עמו (שמות כג):

לכלאים - דהרבעה אע"ג דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים הוי נמי חיה ועוף בכלל כדיליף בגמרא וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור וחמור:

בהווה - בדבר הרגיל להיות:

גמ' חיה בכלל בהמה - דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתריה איל וצבי (דברים יד):

לתשלומי כפל על כל דבר פשע על שור כו' כל דבר פשיעה - ואפי' דבר שאין בו רוח חיים בפרק מרובה (לקמן סב:):

משבת - דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך (דברים ה):

יליף בהמתך בהמתך משבת - מה להלן חיה ועוף בכלל כדמפרש לקמי':

בדברות הראשונות נאמר בהמתך - ולא נאמר בהן שור וחמור ובדברות האחרונות הוסיף להזכיר שור וחמור:

והלא - אף הן בכלל כל בהמתך האמור בצידן הוי:

מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן - ולקמיה מפרש טעמא מוכל דמשמע ריבוי:

אף כל - מקום שנאמר שור וחמור כגון פריקה וחסימה ודומין להן חיה ועוף כיוצא בהן:

נכתוב רחמנא חד פרטא - ודרשינן כל דדמי ליה משני צדדין מדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה תנהו לענין עופות דדמי לפרטא בחד צד דהוו בעלי. חיים דכוותיה:

כתב רחמנא שור - דלא אצטריך דהא קדוש הוא בבכורה ומחמור קאתי תנהו לענין סוסים וגמלים דדמי לפרטא משני צדדין נבלתו מטמאה ובעלי חיים הן אבל עופות לא:

ריבויא הוא - ולא מדרש בכלל ופרט וריבה הכל:

פרי מפרי - ולד מולד יין מענבים ושכר מתמרים למעוטי כמהין ופטריות ומים ומלח דאינו פרי מפרי וגדולי קרקע למעוטי דגים שאינן נקחין בכסף מעשר:

השתא דאמרת כל ריבויא הוא - ואפי' עופות למה לי דפרט בהמה ושור וחמור:

אי הכי - דכלאים משבת ילפינן:

אדם נמי ליתסר - למשוך בקרון עם הבהמה דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך:

פפונאי - בני פפונאי שם מקום:

רב אחא בר יעקב - מפפונאי היה דאמרינן בהשותפין (ב"ב דף טז.) דריש רב אחא בר יעקב מפפונאי דשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו:

להנחה הקשתיו - עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר:


נאמר בהן טוב - גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך:

ופתח בו - טי"ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה:

הספד - תיבה זו לבדה הראוהו:

כאן שנה - במשנה זו דקתני כלאים נוהג בעופות למדנו דכל עופות כלאים זה בזה מין בשאינו מינו:

טווס - פווא"ן בלע"ז:

פסיוני - מין שליו שקורין פירדי"ץ:

קועיה - חרטומו בי"ק בלע"ז:

טייעא - ערבי:

אלים קועיה - צוארו עב:

קטין - דק:

ביציו מבחוץ - ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ:

בשיחלא - בטעינה אחת אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה:

הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים:

כלאים - בחוצה לארץ לא נהגה דמצוה התלויה בארץ היא וכל חובת קרקע אין נוהג אלא בארץ מן התורה:

אידי ואידי מקום חיובא - אם היה מנהיג ספינה בים בשני דגים של שני מינין חייב דהא דרשינן למינהו למינהו מיבשה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ה"