בבא קמא עד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מדסיפא במיפך והזמה רישא נמי במיפך והזמה דקתני סיפא מעידנו את איש פלוני שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו שהרי העבד אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לרב היכי דמי אי דלא קא מודו להו בתראי בחבלא כלל דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה אלא פשיטא דקא מודו כולהו בחבלא ודקא אפכינן ואזמינהו והיכי דמי אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי אכתי דמי עבד לרב בעי שלומי דכי מחייבי ליה לגברא אכתי גברא לאו בר חיובא הוא אלא דקא מקדמי קדומי הני בתראי ואי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי ליה דאכתי גברא לא מיחייב אלא דעמד בדין א"ל רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי דוקיא דרבא מהיכא אילימא מרישא רישא מי קא מתכחשי מציעאי כיון דאי לא מתזמי סהדותא כוותייהו קא קיימא דדינא כוותייהו פסקינן דיש בכלל מאתים מנה הלכך קמאי הוא דקא מתכחשי מציעאי לא מתכחשי מידי אמר ליה רבא סבר מדרישא בשלש כיתות סיפא נמי בשלש ודייק מסיפא כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו וסימא עינו ופסקיניה לדינא אפומייהו ואתו בי תרי אחריני ואמרי סימא את עינו והפיל את שינו דקא מכחשי להו להני קמאי ונמצאו זוממין קמאי משלמין דמי עין לרב ואי סלקא דעתך הכחשה לאו תחילת הזמה היא אמאי משלמי הא אתכחשו להו מעיקרא אלא שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא ואביי אמר לך בשלמא רישא לא סגי דלא שלש כיתות שהרי קתני הרב אומר כן אלא סיפא למה לי שלש כיתות שהרי העבד אומר כן עבד כל דהו מימר אמר דניחא ליה דניפוק לחירות מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו
רש"י
עריכהמדסיפא - בשתי כיתות להכי תלי רישא בסיפא דרישא לא ניחא לן לאוקמה בשתי כיתות אלא בג' משום דקתני שהרי הרב אומר כן ואי דלא אתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרו איפכא לא הוה ניחא ליה בהני דמפקי ליה לעבד לחירות אלא מדסיפא מיתוקמא בשתי כיתות וע"כ במיפך והזמה מוקמית ליה הלכך רישא נמי אוקי במיפך והזמה:
שהרי העבד אומר כן - דניחא ליה דמפקי ליה לחירות ויהבי לה דמי עין:
בתראי - אותן שמזימין:
אילימא דלא קמודו - הנך בתראי בחבלא דעבד כלל אלא דקאמרי עמנו הייתם ותו לא מידי:
כוליה עבד - בעי קמאי לשלומי:
ואפכינהו - ואהנו ליה לרב לפוטרו מדמי עין שהן מרובין מדמי שן ומיהו עבד נפיק לחירות:
ואזמינהו - והכא ליכא למימר כדאמר רבא ברישא דאתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרי איפכא סימא את עינו והפיל את שינו דאי אתאי כת אחריתי ברישא והדר אמרי הני הפיל את שינו וסימא את עינו כיון דלא אפומייהו פסקינן דינא אלא בראשונים שמזקיקים את הרב לדמי שן שישנו בכלל דמי עין של אחרונים אפילו נמצאו זוממין אלו האחרונים לא הוי מחייבו דאין עדים זוממים מתחייבים עד שיגמר הדין על פיהם הלכך הך סיפא מוכחא לפום ריהטא בשתי כיתות ומיפך והזמה:
והיכי דמי - בין רישא ובין סיפא כיון דהשתא מוקמת לה במיפך והזמה ובשתי כיתות עדים היכי דמי:
אי דמאחרי אחורי הני בתראי - כגון דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה ואתו בתראי ואמרי יום שני הוה מעשה ואיפכא הוה:
אכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב - דכי מחייבי ליה מיום ראשון להוציא עבדו לחירות אכתי לא הוה בר חיובא דהא ביום שני הוה מעשה ואכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב דכי אתו לאסהודי לחיוביה לרב אכתי לאו בר חיובא הוא:
דמקדמי אקדומי הני בתראי - שהם מודים דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה:
ואי דלא העמידו - העבד לרבו בדין קודם שבאת כת ראשונה להעיד אכתי כולי דמי עבד בעי שלומי דהא כוליה בעי אפסודיה מיניה דאכתי גברא לא מיחייב דאי הוה בעי הוה אתא לבי דינא ומודה ומפטר דמודה בקנס פטור וחירות דשן ועין קנסא הוא:
כשעמד בדין - על החבלות הללו ע"י עדים אחרים בב"ד אחר וחייבוהו להניח העבד וברח דהשתא אי קאתי בעלים קמן הא לא מהניא ליה הודאה וקתבע ליה האי עבד הפלת את שיני וסימת את עיני והעמדתיך בדין ונתחייבת לי דמי עיני והביא עדים אלו על כך ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבינהו ב"ד אלא דמי שן ואזמינהו הלכך בין רישא ובין סיפא אדמי עבד לא מחייבי דהא מב"ד קמא נפק עבד לחירות אלא שזה היה מחזיק בו אבל דמי עין משלמי לעבד בבבא דרישא דהא ממונא דעין אית ליה גביה מבית דין קמא וקבעו הני למיפטריה ובסיפא משלמי דמי עין לרב דקא מחייבי ליה אשקרא וע"כ בדאפכינהו מוקמת לית דאי לאו הכי כיון דליכא סהדי אבי דינא קמא כוליה עבד בעי שלומי:
דוקא דרבא - דהכחשה תחילת הזמה היא מהיכא:
אילימא מרישא - דמוקי לה בשלש כיתות סוף סוף מי קא איתכחשו דתיהוי עדותן בטילה בהכחשה דקמאי הא אי לאו מיתזמי דינא כוותייהו פסקינן ויהיב דמי שן דישנו בכלל עדות הראשונים ומשום הכי מהניא בהן תורת הזמה אבל גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג דאיתכחוש קמאי ולא קטלינן ליה ולעולם אימא לך כיון דבטיל סהדותייהו לא מהניא בהו תורת הזמה:
מדרישא - מוכחא בשלש כיתות דקתני שהרי הרב אומר כן אלמא דאתו כת אחריתי ברישא דהוה מחייב ליה דמי עין:
סיפא נמי בשלש - כיתות ונהי דלא אפשר דתהוי כת אחריתי קודמת דא"כ דקמאי אמרי סימא והדר הפיל והני אמרי הפיל והדר סימא לא מיגמר דינא אפומייהו למיתן דמי עינא אלא דמי שן והוי בכללא דתרוייהו וכיון דלא נגמר הדין על פיהם לא מחייבי הני מציעאי בהזמה דכת שלישית מיהו הכי מוקי לה דאתו הני בי תרי ברישא ואמרי הפיל והדר סימא ופסקינן לדינא אפומייהו כו':
דקא מכחשי לקמאי - ובטלה עדותן דלא יהיב דמים היתירים וקתני דכי נמצאו זוממים על ידי כת שלישית משלמין:
אלא סיפא למה לי - לאוקמה בדוחקא בשלש כיתות הא בתרי סגיא ובדאפכינהו ואזמינהו ורישא כדמשמע בשלשה ודלא בדאפכינהו ומיהו מינה ליכא למידק מידי:
תוספות
עריכהכדפרכינן לעיל בתר דמפקי ליה לחירות דמי עין בעי לשלומי ליה ויכולין לומר לטובתו באנו כדאמר בפ' היו בודקין (סנהדרין מא.) דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דלמאי דמוקי לה השתא במיפך והזמה מסקינן דאיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא העבד לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כך שעמד בדין וכל עיקר שבאין לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד שאם יבאו עדים על דמי עינו לא יהיה ממש בדבריהם ויודעים הם שיבאו עדים אבל מעיקרא לא הוה ידעינן דמיירי כשעמד בדין אפי' הרב מודה כמה פעמים צריך העבד לעדים דמודה בקנס פטור משום הכי פריך שפיר בתר דמפקי ליה לחירות כו' וא"ת למה דחק אביי לאוקמי לסיפא במיפך והזמה כיון דבעמד בדין מוקמינן לה יאמר שהעבד תובעו דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו והביא עבד עדים דהפיל את שינו וסימא את עינו ובאו עדים והזימום וי"ל דודאי ה"ה כך שוה אם מיפך הוה ע"י הודאת הרב כמו על פי עדים אלא אורחא דמילתא נקט שאין רגילות הרב להודות כלל אלא כשיש עדים בדבר:
דאכתי גברא לא מחייב. אין הטעם משום דאי הוה בעי הוה אתי לב"ד ומודה ומיפטר דאפי' לשמואל דאמר לקמן (דף עה.) מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הכא כיון דלא עמד בדין לא חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס כדפרישית בסוף המניח (לעיל לג. ושם: ד"ה איכא) בשמעתין דהוחלט השור:
ונמצאו זוממים קמאי. בהך סיפא הוצרך לומר שהעדים שהוזכרו בברייתא שהוזמו הם היו ראשונים משום דצריך לומר דפסקינן לדינא אפומייהו דאין העדים זוממים משלמים עד שיגמר הדין על פיהם ואם לא שבאו תחילה לא ה"מ למפסק דינא אפומייהו אבל ברישא אע"פ שבאו לסוף פסקינן דינא אפומייהו:
עבד כל דהו מימר הוה בעי הוה אתא לבי דינא אמר. הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהו דלגמרי באין לסיועיה:
ראשונים נוספים
מהדורא תליתאה:
רישא נמי במפך והזמה פי' והאי דקתני שהרב אומר כן מפני שדבר ידוע הי' ששתי החבלות עשה לו רבו שהרי המזימין אותם העידו על שתי החבלות אלא דאפכינהו א"כ כשאמרו עדים הראשונים דעין הוה תחילה. ואח"כ שן. ניחא לי' לרב דלא מחייבו אלא דמי שן:
היכי דמי אי דקא מאחרי אחורי אכתי דמי עבד כולה בעי לשלומי דכי קא מחייבו לי' להאי גברא אכתי לאו בר חיובא הוא פירש המורה כגון דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה ואתו כת שני' ואמרו יום שני הוה מעשה ואיפכא הוי אכתי כולי עבד בעי שלומי דכי מחייבו לי' מיום ראשון להוציא עבדו לחרות אכתי לא הוי בר חיובא דהא ביום שני היה מעשה. וקשיא לי דאימתי באו והעידו לב"ד שביום ראשון הוה מעשה אי שבאו ביום שלישי מ"מ כשהעידו כבר העבד ה"י משוחרר ביום שני ולמה ישלמו כל העבד לרב לא ישלמו לו אלא מלאכת יום אחד שהיו מקדימים הם לשחררו מיום ראשון. ולא תוכל להעמיד דבריו אא"כ שבאו ביום ראשון עצמו והעידו שהיום הי' מעשה ולמחר ביום שני באו שנים ואמרו והלא ביום ראשון עמנו הייתם ולא הי' מעשה אלא היום. שנמצאו עכשיו ששיחרורו של עבד הוא מאוחר להעדאתן שבשעה שבאו לב"ד והעידו אכתי עבד הוי. וא"כ היתה דעתו של מורה הי' לו לומר שבאו ביום ראשון והעידו שהיום הי' מעשה אבל השתא דאמר דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה משמע אע"פ שאמרו עדות זו ביום שלישי וזה לא יתכן כדפרישית ולא אמרי' כולו עבד בעי לשלומי אלא כשמאחרים המזיזין ליום שבאו העדים להעיד כגון שבאו בניסן והעידו שבאחד באדר הי' המעשה ובאו שנים ואמרו והלא באחד באדר עמנו הייתם ולא הע' המעשה אלא באייר. וא"ת כיון שהמעשה לא הי' אלא לאחר שהעידו העדים א"כ האיך יכול להעיד כי חבל בו. והא העבד שלם לפנינו ונמצאת עדותן בטל' מאליו יש לפרש כגון שבשעה שהעידו לא הי' העבד שם. וה' מחייבין אותו ב"ד ע"פ ושחררו בכ"מ שהוא. ואלא דמקדמי אקדומי פי' המורה שהיו מודים תני בתראי דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה וזה פת' יפה וכך יש לפרש נמי מאחרי אחורי שלאחר שבאת כת הראשונה להעיד הי' המעשה וכגון שלא הי' העבד שם:
ואי דלא עמד בדין אכתי דמי כולי עבד בעי לשלומי לי' דאכתי גברא לא איחייב. פי' והוה מודה ומפטר. ואע"ג דאתו עדים לבסוף האי קשיא אתיא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
אלא סיפא למה לי שלש כתות שהרי העבד אומר כן עבד כל דהוא דניחא לי' דליפוק לחירות. ל"ג לי' דהא אמרי הפיל את דשינו וסימא את עינו. ומה יכולים לומר יותר טוב לעבד דקרי לי' כל דהו:
דמקדמי אקדומי: כדפירש בקונטרס דמודים שקודם שבאתה כת ראשונה להעיד נעשה המעשה אבל בזה אין אנו חוששין אם הראשונים אמרו בחד בשבא הוה והמזימין אמרו בתרי בשבא הוה דכיון שמודים אחרונים דבשעת עדות ראשונה כבר המעשה נעשה ובעמד בדין כדמסיק חשיב ליה שפיר גברא בר חיובא כדמוכח בפרק קמא דמכות. תוספות שאנץ. וכ"כ לעיל בשם הראב"ד ז"ל.
ונמצאו זוממין קמאי: אף על פי שברישא דברייתא פירשנו שאותם הנזכרים בברייתא שהוזמו הם היו אמצעיים בהך סיפא צריך לומר שהעדים הנזכר בסיפא שהוזמו הם היו הראשונים וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
אלא סיפא למה לי שלש כיתות: וא"ת מה דיחוי קאמר אביי הא ודאי שפיר קאמר רבה דיש לנו לומר דסיפא דומיא דרישא כדקאמר בכל דוכתא. ויש לומר כדפירשתי לעיל דקסבר אביי כיון דמצינו לאוקמה סיפא בשתי כיתות בלא שום דוחק אין לנו להגיה ולאוקמה בשלש כיתות. ועוד יש לומר דלא מסתבר לאוקמי סיפא בשלש כיתות משום דאם כן צ"ל בברייתא דקתני הראשונים והאחרונים ומדלג האמצעיים ואין דרך תנא לשנות בענין זה אבל ברישא כי מוקמי לה בשלש כיתות אין דוחק כל כך שאינו מדלג כלום שמתחיל לשנות מאמצעיים ואילך. עבד כל דהו ניחא. תימא מאי קאמר כל דהו הרי יש דבר גדול דבעי למיתביה ליה דמי עינו. וי"ל דהכי קאמר עבד בכל דהו ניחא ליה כיון שהוא יוצא לחירות כל שכן השתא דניחא ליה טפי דמחייבין לרב דמי עינו. תלמידי הר"פ ז"ל.
והרא"ש ז"ל הקשה בתוספותיו וז"ל כל דהו נימר אמר וכו'. תימה מאי צריך להאי כל דהו לגמרי באין לסייעו. ע"כ.
מתקיף לה רבי זירא אימא וכו': נראה דאברייתא קא פריך דמחייב דמים במקום שיש שנו ועינו. וקשה קצת דלא שייך אתקפתא אלא אאמורא וכמו שביארתי בהלכות עולם. ושמא האי אתקפתא בכאן לאו דוקא אלא כמתמיה על הדבר כדי להבין טעמו. ודכוותיה אשכחן בפרק המפקיד מתקיף לה רמי בר חמא וכו' ופירש רש"י לשם דאמתניתין קמתמה וכו'. שיטה.
סימא עינו והפיל את שנו ניפוק בשנו ובעינו: פירוש שלא עמד בדין בינתיים הכא במאי עסקינן שהוזמו על הטביחה תחילה. תימה דבא לתרץ אליבא דאביי דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא ואביי אמר לעיל למפרע הוא נפסל אם כן לדידיה צריך לאוקמה מתניתין שהעידו בבת אחת והוזמו בבת אחת. וי"ל דאין הכי נמי אלא עכשיו אינו חושש לתרץ רק אותה קושיא שהיה מקשה עכשיו והיינו שהכחשה תחילת הזמה וכעין זה פירשתי לעיל. תלמידי הר"פ ז"ל. וכן כתבו התוספות לעיל דף ע"ג דיבור המתחיל שתעידו בבת אחת.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל אמרי הכא במאי עסקינן שהוזמו על הטביחה תחילה. והכא ליכא לאקשויי סוף סוף כי הדרי ומתזמי אגנבה איגלאי מילתא למפרע דלגבי טביחה הוו להו (חסר כמו חצי שיטה) אלא שמע מינה הכחשה תחילת הזמה היא חדא דרבא הוא דאמר הכחשה תחילת הזמה ולדידיה ליכא למימר איגלאי מילתא למפרע ועוד דההוא פסלנותא לאו הכחשה היא אלא פסלנותא דממילא היא כעין גזלה וכיוצא בה. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה