בבא קמא עו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תשלום דכפל:
גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כו':
אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דמריה קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמריה קיימי הא מדסיפא ר"ש הוי רישא לאו ר"ש אלא הכא במאי עסקינן בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא וברשותיה קיימי אבל קדשי קדשים מאי משלם תשלומי ד' וחמשה אדתני רישא גנב וטבח ואח"כ הקדיש משלם תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בקדשים קלים אבל בקדשי קדשים משלם תשלומי ארבעה וחמשה אלא לעולם לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים ודקשיא לך מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן:
רבי שמעון אומר וכו':
אמרי נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים איפכא מיבעי ליה קדשים שחייב באחריותן פטור דאכתי לא נפק מרשותיה קדשים שאינו חייב באחריותן חייב דמפקי ליה מרשותיה אמרי ר"ש אמילתא אחריתי קאי והכי קתני אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ד' וה' וכן גונב הקדש מבית בעלים פטור מ"ט (שמות כב, ו) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מאי טעמא קרינא ביה וגונב מבית האיש ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש מכדי שמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים אמר רבי יצחק בר אבין שנשפך הדם כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים
רש"י
עריכהתשלום דכפל - משלמין את הכפל והוא משלם שלשה לבד הקרן:
כי קא טבח דהקדש קא טבח - דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וכיון דאייאוש קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות הלכך לאו דמריה קטבח:
ר"ש היא - וכגון שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו לנדרו דכיון דחייב באחריותו ודבר הגורם לממון הוא כממון דמי ולאו מכירה היא ומיהו לענין טביחה פטור דאע"ג דברשות גנב קיימא דאם אבדו חייב באחריותם להקדש חל עליה מיהא שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה קא טבח:
בקדשים קלים - שהקדישו לשלמים:
דר' יוסי הגלילי - בפ"ק (דף יב:) הלכך לאו מכירה היא ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח ל"א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ"ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשלחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם:
אדתני רישא כו' - דמשמע דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש:
לפלוג וליתני - בסיפא ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה:
מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן - קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב ומשמכרו קרוי על שם לוקח אבל מכרו לשמים עדיין שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני:
אמרי נהי דסבר רבי שמעון כו' - דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה ר"ש דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות נפק מרשות מריה קמא ונעשה זה שומר להקדש וכי טבח לאו דמריה קא טבח וכי מחייב ליה ר"ש אשעתא דהקדש קמחייב ליה דהויא מכירה הלכך מיבעי ליה למימר איפכא:
דאכתי לא נפיק מרשותיה - הלכך לאו מכירה היא ואטביחה נמי לא מחייב דמרשות מריה קמא נפיק:
שאין חייב באחריותן חייב - אשעת הקדש דמכירה היא:
אמילתא אחריתי קאי - דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר"ש לאו אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולאו אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק אלא אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמריה קא טבח דדבר הגורם לממון כממון דמי:
שמעינן ליה לרבי שמעון - דמתני' דפטר אטביחת טריפה:
קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא - דקדשים הנשחטין בחוץ פסולין ומאי טעמא דרבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה':
והרי חזרה קרן לבעל הבית - הואיל ולשם בעלים נזבחו:
שנשפך הדם - ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא:
שלא לשם בעליהן - דשחיטה ראויה היא דקיימא לן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וקרן לא חזרה לבעלים דקיימא לן שלא עלו לבעלים לשם חובה:
תוספות
עריכהתשלום דכפל. ולעיל (דף סח:) דמוקי ריש לקיש מתני' דגנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל כשהקדיש בעלים ביד גנב צריך לומר נמי תשלום דכפל:
אלא אהקדש ליחייב. כולה הך סוגיא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש דמוקי לה לעיל (דף סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב:
והשתא תורא דשמעון. והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרו על שם בעלים וקדשי מזבח אומר ר"י אע"ג דמיקרו על שם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה מ"מ למ"ד יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקדש אחר יאוש כדמשמע לעיל (דף סו:) דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול ואפילו הכי אמר שם דחל הקדש אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות:
ורבי שמעון הא אמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. הא לא איצטריך אלא משום מ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף דלמ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מצי למפרך אפילו סבר ר"ש שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אמאי חייב אשחוטי חוץ ד' וה' מכי שחט ביה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה קטבח:
שחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה. לגבי ארבעה וחמשה דגמר מוטבוח טבח והכן בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא וא"ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבר העמדה והערכה היא כדאמרינן בפ"ב דחולין (דף ל.) ואין לך מום גדול יותר משחיטה ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון דבשלמא פסול שהוא בשריפה כגון פיגול אין לו פדייה משום דמצוה לשורפו כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) כל שבקדש פסול באש ישרף אבל שחיטת חוץ אינה בשריפה אלא בקבורה כדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות דף כח.) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחיה. אלא כגון ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלאו שחיטה היא דההיא דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין ' מפרכסת הרי היא כחיה דבפ"ב דחולין (ד' ל: ושם) אין משנה בשום מקום אלא היינו ההיא דהעור והרוטב (שם ד' קכא.) דשונים ישראל בטמאה כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחיה מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדייה היא כיון דשחיטה גמורה היא להוציא מידי נבילה וגם להתירה באכילה אם היה לה פדיון דהכא אליבא דר"ש קיימי דבין רבי יוחנן ובין ר"ל מודו דקדשי מזבח לר"ש היו בכלל העמדה והערכה כדאמרינן בפרק בתרא דתמורה (ד' לב:) ולא פליגי אלא אליבא דרבנן אבל מ"מ קשה לריש לקיש אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה כדאמר התם דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר על ידי אותו מום וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה (לג.) בהדיא מתו תמימים יקברו בעלי מומים יפדו דלא בעי העמדה והערכה ואפילו הכי תמימים יקברו:
שלא לשם בעליהן. וה"ה שלא לשמן אי נמי ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום שלא עלו לבעלים לשם חובה ונראה לו דוחק להעמיד בנשפך הדם ורב דימי דאוקמא כשנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמא בכל קדשים שחייב באחריותן [דבשלא] לשם בעליהן לא מתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן:
ראשונים נוספים
דכי קא טבח דהקדש קא טבח. כלומר דלאחר יאוש היא מתניתין דאיכא יאוש ושינוי רשות דכל כי האי סוגיא אתיא כר"י ודלא כר"ל דאוקמא לעיל גבי אין הגונב אחר הגנב בשהקדישוהו בעלים בבית גנב.
מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. כלומר דהשתא נמי נקרא עולת ראובן וחטאת ראובן. קשה לי אכתי לפלוג ולתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דראובן דאינו נקרא על שם הבעלים וכדתניא לקמן (עט, א) גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא בקדשי בדק הבית היא דאי בקדשי מזבח הא תניא הכי במתניתין דאינו חייב על הקדישו דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן, ויש לומר דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בקדשי מזבח נמי הוא וליתא מקמי מתניתין וכן דחאה מהלכה הרי"ף ז"ל בהלכות אי נמי יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאיפלוגי בשוורים של הקדש מזבח בין טבח ואחר כך הקדיש להקדיש ואחר כך טבח מלמפלג (וליתני) בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.
וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ואף על גב דבריש פרקין (סג, א ושם בתוס') מפקינן שפטור מכפל מדכתיב רעהו כיון דממעט נמי גונב מבית הגנב והטובח אחר הגנה מדכתבי וגונב מבית האיש דרש נמי ולא גונב מבית הקדש בגררא דהנך.
קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב (¨?¨) הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן (חולין פה, א) מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשי לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמהח שחיטה אי סבירא לן כרב יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מחייב עד גמר שחיטה דטבחו כולו בעינן (לעיל עב, א) וכיון שכן מכי שחט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט, ומסתברא לי דמכיון דאקשינן הכי לעיל (שם) גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה בששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידיעי דהוה משני ליה בששחט קצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ, אבל לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אף כשתמצי לומר ששחט רק קצת בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינו ראויה. אלא שעדיין ק"ל דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחד וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעי מיניה רב חביבי מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה סימן פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ניחא דאסורו וחיובו באין לו כאחד ויש לומר דהתם היינו טעמא דשחיטה הוה אלא דמשום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא שחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לר' שמעון ואם כן אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף מכל מקום אותו מקצת אחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב. וכן הדבר לר' שמעון בשגמרה באיסור שחיטה. כך נראה לי.
ואוקמה רב דימי משמיה דרב יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעליהן. ופריך והרי חזרה קרן לבעלים ומשני ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם ורבין תירץ ששחט בפנים שלא לשם בעליהן משום דלא משמע ליה סתמא דמתניתין בשנשפך הדם ורב דימי נמי דמוקי בשנשפך משמע ליה מתניתין דקתני קדשים אפילו פסח וחטאת שאינן כשרים אם נזבחו שלא לשם בעליהן (זבחים ז, ב; ח, א).
מהדורא תליתאה:
פיסקא גנב והקדיש כו' מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן פי' שהרי צריך לשחוט לשם בעליו ואם הקדישו לבדק הבית נמי שמו עליו שהרי הבעלים מוסיפין חומש בפדיונו וכל אדם אין מוסיפין חומש:
בשוחט תמימים לשם בעליהם פי' והא דאמרן לעיל קרבנו ולא הגזול כגון דאקרבי' אדעתא דנפשי' אבל היכא דאקרבי' אדעתא דבעלים הראשונים ה"נ דעולה להן:
ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב לריש לקיש שחיטה מתרת פדיי' מתרת פי' וזה לא נפדה שאין כח לגנב להוציא קדשי חבירו לחולין כדאמרן בצנועין לגבי חולין דמעשר שני וכיון שלא נפדה נמצא ששחיטתו אינו ראוי לאכילה כל העומד לפדות כפדוי דמי פי' המורה ובבעלי מומין מעיקרן עסקי' דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו כו' ואי קשיא היאך שייך למימר בבעלי מומין מעיקרא קדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עולה ואחרי כן הפריש שור בעל מום ואמר יהא קדוש זה לדמיו שאביא מדמיו עולתי וחלה עליו קדושת דמים וחייב באחריותו שאם יאבד צריך להפריש דמים אחרים לקנות עולתו:
אלא אהקדש ליחייב כיון שהמתנה כמכר לענין תשלומי ארבעה וחמשה. הרב המאירי ז"ל.
הא מני רבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמאריה קאי: ומכל מקום אטביחה לא מחייב דמכל מקום דהקדש קא טבח ולאו דידיה קא טבח או משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות. תלמיד הר"פ ז"ל.
והא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון הוי: קשה לי והמתרץ דבעי לאוקמה אליבא דרבי שמעון מאי קסבר ומאי סלקא דעתיה וכי לא ראה דסיפא הויא רבי שמעון. ועוד קשה לי כיון דאסיקנא לקמן דרבי שמעון לא קאי אמילתא דסמיכא ליה דהיינו גנב והקדיש וכו' אלא אהך מילתא דבתחילת הפרק קאי דהיינו אין הגונב אחר הגנב וכו' אם כן מאי פריך מדסיפא רבי שמעון וכו' דהא שפיר איכא למימר דהך רישא דגנב והקדיש אליבא דרבי שמעון היא הואיל ורבי שמעון בסיפא לא קאי עלה כלל. ועוד קשה לי דליקשי נמי אהך תירוצא קמא ליפלוג וליתני בדידה כדמקשה לקמן אאידך תירוצא ולימא הכי אבל קדשים שאין חייב באחריותם מאי חייב אדתני רישא גנב וטבח והקדיש משלם וכו' ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים פטור בקדשים שחייב באחריותן דלא הוי מכירה אבל קדשים שאין חייב באחריותן חייב. אלא שבזו יש לומר דאין הכי נמי שהיה יכול להקשות כך אלא דעדיפא מינה קא פריך ליה דלא מצית למימר רבי שמעון היא כלל דמדסיפא רבי שמעון רישא לאו רבי שמעון ואף הקושיות הראשונות יש לתרצם. עיין. עד כאן משיטה.
אי הכי אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם ארבעה וחמשה ליפלוג בהקדיש ואחר כך מכר דאיכא נמי ארבעה וחמשה והיכי דמי בקדשי הקדשים וליתני בסיפא הכי במה דברים אמורים בקדשים קלים דאף על גב דממונו הוא הא איכא אימורין דלאו דידיה נינהו ובעינן ומכרו כולו והקדש גופיה לאו מכירה הוא דהא איכא בשר דדידיה הוא אבל בקדשי הקדשים חייב משום הקדש גופיה ארבעה וחמשה אלא לא דמי מכרו להדיוט מעיקרא תגרא דראובן וכו'. הראב"ד ז"ל.
כתוב בשיטה ליפלוג וליתני בדידה וכו'. פירוש בסיפא וכדכתב רש"י ז"ל. וקשה האי ליפלוג וליתני בדידה דהכא לא שייך בכל דוכתא לומר ליפלוג וליתני בדידה אלא בדרישא דהכי אמרינן בכל דוכתא אדתנא סיפא וכו' ליפלוג וליתני בדידה רוצה לומר ליפלוג בהך גוונא גופה דנקט ברישא ואמאי פליג בסיפא בגוונא אחרינא אבל בדסיפא לא שייך כלל בשום דוכתא למיפרך ליפלוג וליתני וכו'. ע"כ.
ליפלוג וליתני בדידה: הקשה ר"מ אמאי לא תירץ דכולו בקדשים קלים קא מיפלגי. ותירץ דהכי פריך אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם וכו' דמילתא דפשיטא היא דכיון שטבח כשהוא חולין כבר נתחייב ומה בכך אם הקדישו אחר כך חד צד לחיובא וחד צד לפטורא לא משכח צד חיובא בהקדש אלא אם כן טבח ואחר כך הקדיש ותנייה אף על גב דלא הוי חידוש כלל ואם איתא וכו' ליתני צד חיוב בגנב והקדיש ולשמעינן דחשיב מכירה דמה לי מכירה להדיוט וכו'. הרא"ש ז"ל.
מעיקרא תורא דשמעון וכו': ואם תאמר והא לעיל גבי קרבנו ולא הגזול פירשנו דכי הקדישו לאחר יאוש קני ליה ביאוש ושינוי רשות אפילו למאן דאמר דשינוי לא קני דמחמת שינוי השם לא מצינו למימר דאכתי לא אתינן לה הא טעמא עד בתר הכי אלמא חשיב הקדש דקרבן כמכירה. וי"ל אף על גב דהכא לא הוי הקדש כמכירה כיון דשם בעליו עליו מכל מקום לענין קנייה חשיב שפיר שינוי כמכירה. ועוד יש לומר דודאי לפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות לא ידעינן האי מסקנא דהכא טעמא דמתניתין הוי משום דלא חשיב הקדש מכירה משום דשם בעליו עליו ולפי מסקנא זו דהכא ודאי נאמר לעיל משום שינוי השם. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
מעיקרא תורא דשמעון וכו': קשה לי אכתי תקשה ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דשמעון מיקרי כדתניא לקמן גנב והקדיש וכו'. וי"ל דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בהקדש מזבח נמי היא ולימא מקמי מתניתין. וכן דחה הרי"ף ז"ל בהלכות. ועוד יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאפלוגי בשוורים של קדשי מזבח. הרשב"א ז"ל. וזאת היא קושיית התוספות לקמן דף ע"ט.
אמרי רבי שמעון נהי נמי דסבירא ליה מה לי אם מכרו להדיוט: פירוש אמרי בני הישיבה נהי דלא קשיא לן אדרבי שמעון כדאקשי לעיל אדתנא קמא דרבי שמעון סבירא ליה מה לי מכרו וכו' מכל מקום איפכא מיבעי ליה וכו'. שיטה.
נהי נמי דקסבר מה לי מכרו להדיוט וכו': לאו על הקדיש ואחר כך מכר קא מיירי אלא על הקדיש לחודיה ושחייב באחריותן אמאי חייב ארבעה וחמשה על כרחך משום הקדש גופיה דקחשיב ליה כמכירה אם כן איפכא מיבעי ליה. הראב"ד ז"ל.
איפכא מיבעי ליה: פירוש דסבירא ליה דאקדשינהו קאמר רבי שמעון ולא אטביחה. ואם תאמר ולישני ליה דאטביחה קאי הא דמחייב רבי שמעון ארבעה וחמשה והשתא ניחא דקדשים שחייב באחריותם חייב דכיון דברשותיה קיימי הילכך לא חשבינן ליה דהקדש קא טבח אבל שאין חייב באחריותם פטור דקחשיב בדהקדש קא טבח. ויש לומר דהך סוגיא כרבי יוחנן דמוקי לעיל דהקדישו אגנב קאי ולאחר יאוש הילכך בקדשים נמי לא מצינן לחיוביה אטביחה דנהי דלא חשיב דהקדש קא טבח מכל מקום שלו הוא טובח ולאו דמריה קא טבח דהא קנייה אגנב ביאוש ושינוי השם של הקדש ואם כן על כרחך רבי שמעון לאו אטביחה קאי אלא אהקדישו דחשיבי כמו מכירה ולהכי פריך איפכא מיבעי ליה אבל ודאי לריש לקיש דהקדישו אבעלים קאי לדידיה מצי קאי רבי שמעון על הטביחה כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.
רבי שמעון אהא קאי הגונב הקדש מבית בעלים פטור מארבעה וחמשה דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דכל היכא דאיתיה בית הקדש הוא. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותם משלם כפל דבית בעלים קרינא ביה וחייב נמי ארבעה וחמשה על הטביחה דמאריה קטבח. הראב"ד ז"ל.
קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא: ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשו לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אי סבירא ליה כרבי יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מיחייב עד גמר שחיטה וטבחו כולו בעינן וכיון שכן מכי שחיט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט. ומסתבר לי דמכיון דאקשי לה הכי לעיל גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה כששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידע דהוה משני ליה בששחט קצת סימנין בפנים וגמרן בחוץ אבל לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה וכו' אף כשתמצא לומר בששחט קצת בפנים וגמר בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינה ראויה.
אלא שעדיין קשה לי דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחת וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעא מיניה רב פפא מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה אלא בסוף ניחא דאיסורו וחיובו באין לו כאחד. וי"ל דהתם היינו טעמא דשחיטה היא אלא משום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קשחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לרבי שמעון ואפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מכל מקום אותו מקצת האחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב וכן הדבר לרבי שמעון כשגמרו באיסור שחיטה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה וכו'. הוא הדין דהוה מצי למיפרך אף לרבנן מכי שחיט בה פורתא אסרה וכו' אלא דהוה מצי לשנויי כגון שחט מקצת סימנין בפנים וגמרן בחוץ. אי נמי משום דהאי קושיא לא הויא אלא למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף להכי ניחא ליה למיפרך לרבי שמעון בהדיא. ע"כ.
שחיטה שאינה ראויה היא: וא"ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל דכיון שנפסל בשחיטת חוץ אין לו פדייה. והא דקאמר בפרק שני דחולין דמכי שחט בה פורתא נהי דמדחי ליה מפסח מדמי פסח לא מדחי היינו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דאליביה איירי בסתם אבל למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון שנאסרה בשחיטת פורתא אידחי לגמרי אפילו מדמי פסח והוא הדין למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דלאחר שחיטה שכבר נפסל דאידחי לגמרי. והא דמייתי עלה ההוא דשחט בה שנים ועדיין היא מפרכסת שהיא כחיה ובת פדייה לא עלה דההיא מיתניא אלא היכא דלא מיפסלה בשחיטה כגון לענין פרה אדומה או בעלי מומין שיכול לפדותן אחר שחיטה כל זמן שמפרכסין.
ומיהו דבר תימה הוא מניין לנו זה שהפיסול יגרום לו שלא יהא בר פדייה דאין לומר מידי דהוי אפיגול שאין לו פדייה דהא טעון שרפה וכו' כמבואר בתוספות עד ונשחט על פיו הרי זה יקבר. ומיהו היכא דאינה יכולה לעמוד אחר שחיטה אין לה פדייה ודאי למאן דאמר דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה מידי דהוי אגוסס בפרק קמא דערכין ואף על פי שהוא חי לאו בני העמדה והערכה הוא ואינו נידר ונערך אבל למאן דאמר וכו' לא היו דק"מ למה לא יהא בר פדייה בשעת פירכוס.
ומיהו לדברי המפרשים דלא חשיב מפרכסת בחיה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין. ואין לומר שהשחיטה והמיתה אינם כמום לפדות על ידם דאפילו שחיטה חשיבא שינוי לענין גזלה דלא דמי להזקינה דלא חשיב מום וחשיב שינוי דמיתה ודאי אין לך מום גדול מזה. ואין לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין הוא נשחט וניתר על ידי אותו המום דמסתבר דמדאורייתא הוא דאין להם תקנה דלא משתמיט בשום מקום דליהוי איסורייהו דרבנן אלא משום דמילתא דפשיטא הוא דהוי שחיטה שאינה ראויה ולאו דוקא לרבי שמעון דאית ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אלא אפילו לרבנן ואפילו אליבא דריש לקיש. ויש לומר וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
והרי חזרה קרן לבעלים קודם שיעמוד בדין שהרי נשחט לשמו עלתה לו. שנשפך הדם ואפילו הכי שחיטה ראויה היא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא לקמן ושחיטה ראויה היא. הראב"ד ז"ל.
שלא לשם בעליהן: כתוב בתוספות ורב דימי דאוקמה כשנשפך הדם משום דניחא ליה וכו' עד סוף הדיבור. ועוד ניחא לאוקמה בסתם זבחים שנשחטים לשמן דלמאי דאמר רב דימי הכא משמיה דרבי יוחנן דלרבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כי פרכינן בפרק קמא דמעילה לחזקיה ומסייע לרבי יוחנן מי שניתר וכו' הוי מצי לאהדוריה ולטעמיך הא לרבי יוחנן גופיה אליבא דרב דימי מיבעיא ליה לפרושי לך לפני זריקה עד שלא נראה לזריקה. תוספות שאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה