רי"ף על הש"ס/שבת/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

מתני'

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה, ולא תטבול בהן עד שתרפם. (וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם, בשבת לא תצא בהן, דילמא מיתרמיא לה טבילה דמצוה ושריא להו ואתיא לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים). ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורים. ולא בכבול לרשות הרבים, ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצאה אינה חייבת חטאת:

גמ'

בעי רב כהנא מרב, הני תיכי חלילתא מאי? אמר ליה: אריג קאמרת? כל שהוא אריג לא גזרו. ואיכא דאמרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא לאחוותאי דלא קפדן עלייהו. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא? איכא ביניהו דטניפן. להך לישנא דאמרת: כל שהוא אריג לא גזרו, הני נמי אריג נינהו; להך לישנא דאמרת: חזינא להו לאחוותאי דלא קפדי עלייהו, כיון דטניפן מיקפד קפדי עלייהו.

תנן התם: ואלו חוצצין באדם, חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. ר' יהודה אומ' של צמר ושל שער אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן:

אמר רב הונא: וכולן בראשי הבנות שנינו, אבל חוטין שבצואריהן אינן חוצצין, לפי שאין האשה חונקת את עצמה. והני מילי בחוטין, אבל בחבקין שבצואריהן כגון קטלא וכיוצא בהן, חוצצין, דאשה חונקת את עצמה כדי שתראה בעלת בשר:

ר' יהודה אומר של צמר ושל שער וכו':

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מודים חכמים לר' יהודה בחוטי שער שאין חוצצין, הילכך יוצאה בהם בשבת, ולא אתיא לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים:

ולא בטוטפת. מאי טוטפת? אמר רב יוסף: חומרתא דקטיפתא. פירוש חומרתא דקטיפתא, חלי ידועה שתולין אותה בצואר מפני עין הרע. אמר ליה אביי: ותהוי כקמיע מומחה ותשתרי? אלא אמר רב יהודה משמיה דאביי: אפזייני. פירוש אפזייני, ציץ.

תניא נמי הכי: יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת וסרביטין הקבועין בה. ואי זו היא סרביטין? אמר ר' אבהו: טוטפת המוקפת לה בראשה מאזן לאזן, סרביטין המגיעין לה עד לחיים. אמר רב הונא, תאנא: עניות עושין אותן ממיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף וזהב:

ולא בכבול לרשות הרבים:

אמר ר' ינאי: כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא תנן, אבל כיפה של צמר שפיר דמי, או דילמא כיפה של צמר תנן, וכל שכן כבלא דעבדא. רב אמר: כיפה של צמר, ושמואל אמר: כיפה דעבדא. אמר ר' אבהו: מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר:

תניא נמי הכי: יוצאה אשה בכבול ובאצטמא לחצר, ר' שמעון אומר אפילו בכבול לרשות הרבים. כלל אמר רבי שמעון: כל שהוא למטה מן השבכה, יוצאין בו, וכל שהוא למעלה מן השבכה אין יוצאין בו. (לחצר אין לרשות הרבים לא). ושמואל אמר: כבלא דעבדא תנן, אבל כיפה של צמר שפיר דמי, והלכתא כר' אבהו דתניא כותיה. ופירוש כיפה של צמר, חוטי דעמרא דגדילן ועבידן כי הוצא, ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ, כדאמרינן: כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ נתון, שנאמר: "ושמת אותו על פתיל תכלת" (שמות כח לז).

מאי אצטמא? אמר ר' אבהו: בי זייני. מאי בי זייני? כליא פרוחי. פירוש, מטלית שתולין בה מיני צבעונין, כגון גלופקרא שתולין אותה לכלה לכלות ממנה זבוב, שאם יעמוד זבוב על פניה מתביישת לטרדו ומצטערת בו, כגון זה תולין לבהמה, ולפיכך אין בה משום כלאים דלאו אריג הוא, ואינה מטמאה בנגעים דלאו שתי וערב היא, ואין יוצאין בה לרשות הרבים, שאינה תכשיט.

תנו רבנן: שלשה דברים נאמרו באצטמא, אין בה משום כלאים, ואין מטמאין (בה) בנגעים, שאין בה שתי וערב, ואין יוצאין בה לרשות הרבים, [שאינה] תכשיט, משום רבי אלעזר בר ר' שמעון אמרו: אף אין בה משום עטרות כלות.

אמר שמואל: יוצא העבד בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו. תניא נמי הכי: יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו. ורמינהי: לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו? לא קשיא, הא דתניא לא יצא, בשל מתכת, והא דתניא יצא, בשל טיט, וכדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: דבר המקפיד רבו עליו אין יוצאין בו, דבר שאין מקפיד רבו עליו יוצאין בו:

תאנא: לא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה, ולא בזוג שבכסותה:

ולא בעיר של זהב:

מאי עיר של זהב? אמר רבה בר בר חנה: ירושלים דדהבא, כדעבד לה רבי עקיבא לדביתהו:

כלילא, רב אסר ושמואל שרי. דאניסכא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי דארוקתא, מר סבר ניסכא עיקר, ומר סבר רוקתא עיקר. רב אשי מתני לקולא, דארוקתא כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאניסכא, מאן דאסר, דילמא משלפא ומחויא ואתיא לאיתויי, ומר סבר: מאן דרכה למיפק בכלילא? אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי.

אמרו ליה לרב: גברא רבא אריכא ומטלע, ומנו לוי הוה כדאמרינן לוי אחוי קידה ואטלע, אתא לנהרדעא ודרש כלילא שרי, וכן הלכתא.

פירוש ניסכא, חוט [של כסף או של זהב], כלומר שהן חתיכות חתיכות נקובות ומכניסין לתוכן חוט להעמידן. פירוש רוקתא, כגון מטלית, שאותן חתיכות קבועות על המטלית.

אמר רב יהודה אמר רב ששת קמרא שרי, והוא חגור שבמתנים ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא. איכא דאמרי דארוקתא דאמר רב ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת, ואיכא דאמר דאניסכא דאמר רב ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים, וכל בני ישראל מלכים הם, וכיון דאניסכא שרי ללישנא בתרא כל שכן דארוקתא, והלכתא כלישנא בתרא.

אמר רב אשי האי ריסוקא אי אית ליה מפרחייתא שרי ואי לא אסיר. ופירוש ריסוקא, חגורה של עור ונקראת בלשון ישמעאל מנגוקא, אי אית ליה מפרחייתא שהן כגון שרביטין הרי הוא תכשיט ומותר לצאת בו, ואי לא נעשה כמשוי ואסור:

ולא בקטלא ולא בנזמים:

מאי קטלא? מנקטא פארי ושמה בלשון ערב מכנקא. ומאי נזמים? נזמי האף:

ולא בטבעת שאין עליה חותם. הא יש עליה חותם חייבת חטאת, וכן הלכה.

ולא במחט שאינה נקובה:

למאי חזיא? תרגמא רב אחא נרשאה קמיה דרב יוסף, הואיל ואשה חולקת בה שערה. ובשבת למאי חזיא? תניא: כמין טס של זהב יש לה בראשה, בחול חולקת בה את שערה, ובשבת מנחת על פדחתה:

מתני'

לא יצא האיש בסנדל מסומר, ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה, ולא בתפילין, ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה, ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים, ואם יצא אינו חייב חטאת:

גמ'

סנדל מסומר מאי טעמא לא? אמר ר' אבא אמר שמואל: שלופי השמד היו, והיו נחבאין במערה, ואמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורין הם: אחד מהן יצא והכירו בהם אויבים ועכשיו באין עליהם; דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהיו הורגין בהם האויבים. אמר ר' אלעזר בן אלישע: במערה היו יושבין ושמעו קול מעל המערה, דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהיו הורגין בהם האויבים. רמי בר יחזקאל אמר: בבית הכנסת היו יושבין, ושמעו קול מאחורי בית הכנסת, כסבורין הם אחד מהן יצא והכירו בהם אויבים וכו'. באותה שעה אמרו: לא יצא האיש בסנדל המסומר, לא שנא בשבת ולא שנא ביום טוב. בשבת מאי טעמא לא? דאיכא כינופיא דאיסור מלאכה, ביום טוב נמי איכא כינופיא דאיסור מלאכה, והיינו דתנן: ביום טוב אין משלחין סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לחזק, אבל לנוי מותר. וכמה לנוי? ר' יוחנן אמר: חמש בזה וחמש בזה, ור' חנינא אמר: שבע בזה ושבע בזה. אמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא, אסברא: לדידי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת בתרסיותיו, לר' חנינא שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסיותיו.

אמר ליה אילפא לרבה בר בר חנה, אתון דתלמידי דר' יוחנן אתון עבידו כר' יוחנן, אנן ניעביד כר' חנינא. בעא מינה ההוא רצענא מר' אמי: תפרו מבפנים מהו? אמר ליה: מותר, ולא ידענא מאי טעמא. אמר רב אשי: ולא ידע מר מאי טעמא? כיון דתפרו מבפנים הוה ליה מנעל, ובסנדל גזרו ביה רבנן, במנעל לא גזרו ביה רבנן.

בעא מיניה ר' אבא בר זבדא מר' אבא בר אבינא: עשאו כמין קלבוס מהו? אמר ליה מותר. איתמר נמי אמר ר' יוסי בר' חנינא: עשאו כמין קלבוס מותר.

אמר רב ששת: חיפהו כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר. תניא כותיה דרב ששת: לא יצא אדם בסנדל המסומר ולא יטייל בו מבית לבית ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה, ור' אלעזר בר' שמעון אוסר. נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ארבעה או חמשה, מותר, ור' יהודה מתיר עד שבעה. חיפהו בעור מלמטה וקבע בו מסמרים מלמעלה, מותר. עשאו כמין טס או כמין יתד, או חיפהו כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו, מותר:

ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה:

טעמא דאין ברגלו מכה, הא יש ברגלו מכה נפיק באותה שאין בה מכה, כחייא בר רב וכר' יוחנן דאמר: עשית של שמאל מכה:

ולא בתפילין ולא בקמיע:

אמר רב פפא, לא תימא עד דאיתמחי גברא ואתמחי קמיע, אלא כיון דאתמחי גברא אף על גב דלא אתמחי קמיעא. דייקא נמי דקתני: ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ולא קתני בזמן שאינו מומחה, שמע מינה.

תנו רבנן: אי זהו קמיע מומחה? כל שריפא ושינה ושילש, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין, אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה, ולא שנכפה, אלא שלא יכפה. ויקשור ויתיר אפילו ברשות הרבים, ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויצא בו לרשות הרבים, משום מראית העין.

והתניא: איזהו קמיע מומחה, כל שריפא שלשה בני אדם כאחד? לא קשיא, הא לאתמחויי גברא, והא לאתמחויי קמיעא. אמר רב פפא: פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זמני, אתמחי גברא ואתמחי קמיעא. תלתא קמיעי לתלתא גברי חד חד זימנא, גברא אתמחי, קמיעא לא אתמחי. חד קמיעא לתלתא גברי, קמיעא אתמחי, גברא לא אתמחי. בעי רב פפא: תלתא קמיעי לחד גברא מאי? קמיעא ודאי לא אתמחי, גברא אתמחי או לא אתמחי? מי אמרינן, האי כיון דאיתסי תלתא זימני ודאי מומחה הוא, או דילמא מזליה דההוא גברא דמקבל קמיעא, מאי? תיקו.

איבעיא להו: קמיעין יש בהן משום קדושה, או דילמא אין בהן משום קדושה? למאי הלכתא? לאצולינהו מן הדליקה, תא שמע: הברכות והקמיעין אף על פי שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה, אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפין במקומן. ואלא לעניין גניזה מאי? תא שמע, היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנוז. אלא להכנס בהן לבית המרחץ, מאי? יש בהן משום קדושה ואסור, או דילמא אין בהן משום קדושה ושרי? ופשטינן, אם היו מחופין עור שרי למיעל בהו לבית הכסא, ואי לא אסיר. ותפילין היינו טעמא דאין נכנס בהן לבית הכסא, אלא חולצן בריחוק ארבע אמות ואוחזן בבגדו ובידו ונכנס, משום שי"ן שלהן, דאמר אביי: שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני:

ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפים:

שריון, זרדא. קסדא, אמר רב: סנורתא, ונקראת בלשון ישמעאל ביצה, והוא כובע שבמקרא, דכתיב: וכובע נחשת על ראשו. מגפים, אמר רבה בר רב הונא: פזמקי. פירוש, מוקי דעבדי להו מברזלא או מנחשא ולית להו גיותא דכרעא:

מתני'

לא תצא אשה במחט נקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכולייר, ולא בכובלת, ולא בצלוחית של פלייטון, ואם יצאת חייבת חטאת, דברי ר' מאיר. וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון:

גמ'

אמר עולא: וחילופיהן באיש, כלומר: אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם, חייב חטאת, ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה, פטור אבל אסור, והכין הוא מסקנא דשמעתא. ולאו הוצאה כלאחר יד הוא, דכיון שפעמים שאדם נותן לאשתו בחול טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומניחתה בידה עד שמגיע לקופסא, נמצאת דרך הוצאתה בכך ואינה כלאחר יד, ופעמים נמי שאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל האומן, ומניחה באצבעו עד שמוליכה לאומן, ונמצא דרך הוצאתו בכך בחול, וכיון שדרך הוצאתו בחול באצבע בכך, אם יצא בה בשבת חייב חטאת:

ולא בכולייר:

מאי כולייר? אמר רב: מכבנתא. יש שפירשו אותה טילסאן, ויש שפירשו אותה מידי דמקיף לרישיה, כדאמרינן ביומא: כהנים מוקפין ועומדין כמין כולייר.

כובלת, אמר רב יוסף: חמרתא דפליון. פירוש, חוליא של בושם שמתקשטת בו להעביר ריח רע ממנה, ועיקר לשון פליון מלשון "בלולה בשמן" דמתרגמינן "דפילא במשח".

אמר רב אמי ואמרי לה במתניתא תאנא: שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, ומי שאשתו מקללתו בפניו, והמזלזל בנטילת ידים. המשתין מים בפני מטתו ערום, לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי לית לן בה, וכי מהדר אפיה לפוריא נמי לא אמרן אלא אארעא, אבל אמנא לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים, כדר' זריקא, דאמר ר' זריקא אמר ר' אלעזר: כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רבא: לא אמרן אלא דלא משא כלל, אבל משא ולא משא לית לן בה, ולאו מילתא היא מדרב חסדא, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלי חפנאי מיא ויהבו לי מלי חפנאי טיבותא. ומי שאשתו מקללתו בפניו, אמר רב: על עסקי תכשיטיה. והוא דאית ליה ולא עביד לה:

מתני'

לא יצא האיש, לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס, לא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. ר' אליעזר אומר: תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים: אינן לו אלא גנאי, והלכה כרבנן, שנאמר: "וכתתו חרבותם לאתים" וגו'. בירית טהורה ויוצאין בה בשבת, כבלים טמאים ואין יוצאין בהן:

גמ'

יתיב ר' אבין ורב הונא קמיה דר' ירמיה, ויתיב ר' ירמיה וקא מנמנם, ויתיב ר' אבין וקאמר: בירית באחת, כבלים בשתים. אמר ליה רב הונא: אלו ואלו בשתים, ומטילין שלשלת ביניהם ונעשו כבלים. אתער בהו רבי ירמיה, ואמר: ישר! וכן אמר רבי יוחנן. אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, טבעת וכומז? לומר לך: כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, כאילו מסתכל במקום התורף:

מתני'

יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. בטוטפת ובשרביטין בזמן שהן תפורין. בכבול ובפאה נכרית בחצר. במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה. בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת, ואם נפל לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרין:

גמ'

וצריכא, דאי אשמעינן דידה, משום דלא מאיס לה, אבל דחברתה דמאיס לה אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן דחברתה, משום דבת מינה היא, אבל דבהמה דמינכר אימא לא, צריכא. תאנא: ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה. בשלמא זקנה בשל ילדה, שבח הוא לה, אבל ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה? כדי נסבה:

ובכבול ובפאה נכרית בחצר:

אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. ור' ענני בר ששון משמיה דר"י סבר: הכל ככבול. והלכתא כרב, דסתם לן תנא כותיה. ולרב מאי שנא הני? אמר עולא: גזירה שמא תתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, כדתניא: "והדוה בנדתה", זקנים הראשונים אמרו, שלא תכחול ושלא תפרכס ותתקשט בבגדי צבעונים; עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן נמצאת מגונה על בעלה ונמצאת בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר "והדוה בנדתה"? תהא בנידותה עד שתבוא במים:

ובמוך שבאזנה:

תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור לה באזנה. ובמוך שבסנדלה, תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור לה בעקיבה, קשר מהודק. ובמוך שהתקינה לנדתה, סבר רבי אמי בר אחא למימר, והוא שקשור לה בין יריכותיה, אמר ליה רבא: אף על פי שאינו קשור לה, דכיון דמאיס לה לא אתי לאתויי. בעא מניה ר' ירמיה בר אבא: עשתה לו בית יד מהו? אמר ליה: אף על פי שעשתה לו בית יד מותר. איתמר נמי, אמר רב נתן בר אושעיא אמר ר' יוחנן: עשתה לו בית יד מותר:

בפלפל ובגרגיר מלח:

פלפל לריח הפה, גרגיר מלח דעביד לדורשיני. ובכל דבר שתתן לתוך פיה, זנגביל, אי נמי דארציני. שן תותבת ושן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרין. אמר אביי: רבי ור' אלעזר ור' שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא בה לא אתי לאחוויי. רבי הא דאמרן. ר' אלעזר דתניא: ר' אלעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון. ר' שמעון בן אלעזר דתניא: ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאה בה, למעלה מן הסבכה אין יוצאה בה. והללו כולן שטה אחת הן ואין הלכה כאחד מהן:

מתני'

יוצאין בסלע שעל הצינית. הבנות קטנות יוצאות בחוטין, ואפילו בקסמים שבאזניהם. ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות, וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה:

גמ'

מאי צינית? בת ארעא, פירוש בלשון ישמעאל פצה אל"א ר"ץ.

הבנות יוצאות בחוטים. אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דליהוון נפקן בחוטי, ולא שביק להו למיגנא בהדי הדדי, ועביד להו מקוה ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי. ולא שביק להו למיפק בחוטי? והתנן: הבנות יוצאות בחוטין? דאבוה דשמואל צבועין הוו. ולא שביק להו למיגנא בהדי הדדי, דלא לילפן להו גופא נוכראה:

ערביות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהווה:

פירוש ערביות רעולות, נשים ערביות יוצאות רעולות, כדכתיב "הנטיפות השרות והרעלות", ושמן בלשון ערבי גרץ. ונשים מדיות יוצאות פרופות בבגדיהן:

מתני'

פורפת אשה על האבן ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת:

גמ'

והא אמרת רישא פורפת? אמר אביי: סיפא אתאן למטבע, כלומר על המטבע בלבד הוא דלא תפרוף לכתחילה בשבת, אבל על האבן ועל האגוז פורפת לכתחילה. בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז ותוציא לבנה קטן בשבת? ועלתה בתיקו, וקיימא לן דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא:

מתני'

הקיטע יוצא בקב שלו, דברי ר' מאיר, ור' יוסי אוסר. אם יש לו בית קבול כתיתין, טמא. סמוכות שלו טמאין מדרס, ויוצאין בהן בשבת, ונכנסין בהן בעזרה. כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה. לוקטמין טהורים, ואין יוצאין בהן בשבת:

גמ'

הקיטע יוצא בקב שלו, והלכה כר' יוסי. מאי לוקטמין? אמר ר' אבהו: חמרא דאוכפא. רפרם בר פפא אמר: קישרי. רבה בר רב הונא משמיה דעולא אמר: פראמי. פירוש פראמי, דבר שנותנין על הפה שלא ינתז ממנו הרוק.

גרסינן בפרק הנודר מן הירק: תניא, יוצאין בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים. הרועים יוצאין בשקים, ולא הרועים בלבד אמרו אלא כל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה. ותניא בתוספתא: אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים. ועוד תניא בתוספתא: יוצאין במוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחילה בשבת. יוצאין באגד שעל גבי המכה, וקושרו ומתירו בשבת. אספלנית שפירשה מן האגד מחזירה עם האגד. יוצאין באספלנית ובמלוגמא וברטיה שעל גבי המכה, ואם נפל לא יחזיר, ואין צריך לומר שלא יתן לכתחילה בשבת. והאי דקתני אם נפל לא יחזיר, הוינן בה בגמרא דעירובין: הלכה מחזירין רטיה במקדש, ותמן ברירנא לה:

מתני'

הבנים יוצאין בקשרים, ובני מלכים בזוגין, וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה:

גמ'

מאי קשרים? אמר אבא מארי אמר רב נחמיה בר ברוך אמר רב אידי בר אבין אמר רב יהודה: קשרי פאה. מאי איריא בנים, אפילו בנות נמי? מאי איריא קטנים, אפילו גדולים נמי? אלא מאי קשרים? כי הא דאמר ר' אבין בר חיננא אמר רב חמא בר גוריא: בן שיש לו געגועין על אביו, נוטל רצועה ממנעל של ימין ונותן וקושר לו בשמאלו.

אמר ר' אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא: סחופי כסא אטיבורא בשבת שפיר דמי. ואמר ר' אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא: מותר לסוך שמן ומלח בשבת, כי הא דרב הונא כי הוה אתי מבי רב, ורב מבי ר' חייא, כי הוו מיבסמי, הוו מייתו מילחא ומישחא ושייפא להו לגיותא דידיהו ולכרעייהו ואמרי: כי היכי דצייל האי מישחא נצייל חמריה דפלניא בר פלניתא. ואמר ר' אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא: מותר ליחנק בשבת. ואמר ר' אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא: לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי.

תנו רבנן: יוצאין באבן תקומה בשבת, משום ר' מאיר אמרו: אף במשקל אבן תקומה, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל. אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דרב: והוא דאיכוין ותקל לרפואה. (ואמר שמואל: שמעתי שמציל) אבן מכוונת, לא שפחתה ולא הותירה ממשקל אבן תקומה כשנשקלה נגדה. והלכה כר' מאיר מדקא מתרצינן אליביה "והוא דאיכוין ותקיל לרפואה", ועוד דאמרינן: אמר רב אשי משקל דמשקל מאי, מדקא מיבעיא ליה משקל דמשקל, מכלל דכר' מאיר סבירא ליה:

ובני מלכים בזוגין. אוקמה רבה באריג שבכסותו לדברי הכל:

מתני'

יוצאין בביצת החרגול ושן של שועל ומסמר הצלוב משום רפואה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אף בחול אסור, משום דרכי האמורי:

גמ'

יוצאין בביצת החרגול, דעבדי לשיחלא. פירוש: רפיון הירך, כדתנן: השחול והכסול, איזהו שחול? כל שנשמטה ירכו. ובשן של שועל, דעבדי ליה לשינתא, דחייא למאן דנאים, דמיתא למאן דלא נאים. ובמסמר הצלוב, דעבדי לזירפא. פירוש זירפא כמו שריפא, וקורין בלשון ערבי אחתרקן; ומסמר הצלוב מעמידה כדי שלא תוסיף.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שהוא משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה, יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסקרא וטוענו באבנים גדולות? בשלמא טוענו באבנים גדולות, כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסקרא מאי רפואה קא עביד? כי היכי דליחזוה אינשי וליבעו עליה רחמי, כדתניא: "וטמא טמא יקרא", מכאן שצריך להודיע לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים. אמר רבינא: כמאן תלינן האידנא כבסא בדיקלא? כמאן? כי האי תנא. מאי כבסא? כמו נצר, כדכתיב: "ונצר משרשיו יפרה":

סליקו להו במה אשה