פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים



מתני'עריכה

מי שהחשיך לו בדרך נותן את כיסו לנכרי. אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין מתיר את החבלים והשקים נופלין:

גמראעריכה

מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתן כיסו לנכרי? קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים. אמר רבא: דוקא כיסו, אבל מציאה לא:

אם אין עמו נכרי מניחן על החמור:

טעמא דאין עמו נכרי, הא יש עמו נכרי יהיב ליה. מאי טעמא? חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו, חמור וחרש שוטה וקטן, לחמור יהיב ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה, מאי טעמא? הני אדם והני לאו אדם. חרש ושוטה, לשוטה יהיב ליה, לחרש לא יהיב ליה. שוטה וקטן, לשוטה יהיב ליה, לקטן לא יהיב ליה. איבעיא להו: חרש וקטן מאי, איכא דאמרי לחרש יהיב ליה, ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה, וכיון דלא אפסיקא הלכתא בהדיא, דעבד כי האי לישנא עבד ודעבד כי האי לישנא עבד. אין עמו לא נכרי ולא חרש ולא שוטה ולא קטן ולא חמור מאי? אמר ר' יצחק: עוד אחרת התירו ולא רצו לגלותה. מאי עוד אחרת? מוליכו פחות פחות מד' אמות. אמר מר: אם אין עמו נכרי מניחו על החמור, והלא מחמר הוא, ורחמנא אמר "לא תעשה כל מלאכה"? אמר רב אדא בר אהבה: מניחו עליה כשהיא מהלכת. סוף סוף אי אפשר דלא קיימא פורתא להשתין מים או להטיל גללים, והא קא אתי למיעבד עקירה והנחה? אלא כשהיא מהלכת מניחן עליה וכשהיא עומדת נוטלן מעליה. אמר רב אדא בר אהבה: היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו, רץ ולא נחית לה עד שמגיע לביתו, ודוקא רץ, אבל קלי קלי לא, מאי טעמא? כיון דליכא היכרא אתי למיעבד עקירה והנחה. סוף סוף כי מטי לביתיה אי איפשר דלא קאי וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד? דזריק ליה כלאחר יד:

הגיע לחצר החיצונה וכו':

אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית, כגון קרני דאומני דאסיר לטלטלן משום דלא חזיין, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן, ומתיר את החבלים והשקים נופלין מאיליהן. ודוקא בשליפי זוטרי, דאי בעי שמיט להו לכרים וכסתות מתותיהו ולא קא מבטל כלי מהיכנו. מהא שמעינן דלית הלכתא כר' יצחק דאמר בפרק כירה: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, דהא הכא אוקימנא בקרני דאומני דלא חזיין, וקאמר מביא כר או כסת ומניח תחתיהן. תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר: היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו. אביי אשכחיה לרבא דהוה קא משפשף ליה לבריה על גבי חמרא, אמר ליה: והא קא משתמש מר בבעלי חיים? אמר ליה: צדדין נינהו, וצדדין לא גזרו בהו רבנן. ואסיקנא דהלכתא: צדדין אסורין, צידי צדדין מותרין:

מתני'עריכה

מתירין פקיעי עמיר בשבת לפני בהמה, ומפספסין את הכיפין, אבל לא את הזירין.

אין מרסקין את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה ובין גסה. ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה:

גמ'עריכה

אמר רב יהודה: הן הן פקיעין הן הן זירין. קסבר פקיעין תרי, זירין תלתא כיפין דארזי, והכי קאמר: מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה אבל פספוסי לא, וכיפין פספוסי נמי מפספסינן, אבל לא את הזירין, לא לפספס ולא להתיר. מאי טעמיה דרב יהודה? אמר רבה, קסבר: שוויי אוכלא משוינן, מיטרח באוכלא לא טרחינן:

מתני'עריכה

אין אובסין את הגמל ולא דורסין, אבל מלעיטין. ואין ממרין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין את התרנגולין. ונותנין מים על גבי מורסן, אבל לא גובלין.

ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יוני שובך, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הדרסיאות:

גמ'עריכה

מאי אין אובסין? אמר רב יהודה: אין עושין לה אבוס בתוך מעיה:

אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין: איזו היא המראה ואי זו היא הלעטה? המראה – מרביצה, ופוקס את פיה, ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת. הלעטה – מאכילה מעומד ומשקה מעומד, ונותן לה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן. תנו רבנן: מהלקטין לתרנגולין. פירוש, דספי ליה בידיה ובולע בפני עצמו, אבל אינו נותן בפיו עד מקום שאינו יכול לההזיר. ואין צריך לומר שמלקטין. פירוש, שנותן לפניו והוא לוקט מאיליו. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין. מאי טעמא? אווזין ותרנגולין מזונותן עליך, יוני שובך ויוני עלייה אין מזונותן עליך. כיוצא בו, נותנין מזונות לפני הכלב, ואין נותנין מזונות לפני החזיר; ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך.

תנו רבנן: אין גובלין את הקלי, ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים? אמר רב חסדא: ר' יוסי בר יהודה היא. והני מילי דמשני; והיכי משני? על יד. פירוש, מעט מעט. ומדקמתרצינן אליבא דר' יוסי בר' יהודה, שמע מינה דהלכתא כותיה. ושוין שבוחשין את השתית בשבת, ושותין זיתום המצרי. ודווקא ברכה, אבל בעבה לא; ורכה נמי לא אמרן אלא דמשני. היכי משני? אמר רב יוסף: בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית, ובשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ. לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשא דקא גביל וספי להו לתורי, פירוש, מגבל המורסן. בטש ביה. אתא אבוה אשכחיה ואמר ליה, הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב, ומנו? רבי ירמיה בר אבא: גובלין ולא מספין, ואי לא קליט בלישניה מהלקטין יתיה, והני מילי דמשני. והיכי משני? אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי: שתי וערב. והא לא מערב שפיר? אמר רב יהודה: מנערו לכלי אחר. כלומר: מוליך התרווד שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד, ואי לא מערב שפיר, מנערו בכלי אחר.

כתיב אפנקסיה דזעירי: אמרית קמיה דרבי, ומנו? רבי חנינא: מהו למידק? ואמר לי: אסור. מהו לפרק? ואמר לי: מותר. אמר רב מנשיא: חד קמי חד, תרי קמי תרי, שפיר דמי; תלתא קמי תרי אסור. רב יוסף אמר: אפילו קביים. עולא אמר: אפילו כור ואפילו כוריים, והלכתא כעולא:


מתני'עריכה

מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר: אם לא נתנבלה מערב שבת – אסורה, לפי שאינה מן המוכן:

גמ'עריכה

אמר עולא: הלכה כר' יהודה. ואף רב סבר הלכה כר' יהודה מדכרכי דזוגי, דרב אסר ושמואל שרי, ושמואל אמר הלכה כר' שמעון. ואף זעירי סבר הלכה כר' שמעון, ואף ר' יוחנן סבר הלכה כר' שמעון. והלכתא כר' שמעון, דקא אמרינן: איפלגו בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בכל השבת כולה הלכה כר' שמעון לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו? נר ישן; וחד אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר' שמעון, בר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו? נר שהדליקו בה באותה שבת. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה, דתנן: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד המחרישה. וקיימא לן דכל היכא דפליג[י] רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל:


מתני'עריכה

מפירין נדרים בשבת, ונשאלין את הנדרים שהן לצורך השבת, ופוקקין את המאור, ומודדין את המטלית ואת המקוה. מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקדה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת:

גמ'עריכה

ומיבעי לן: הא דקתני מפירין נדרים בשבת, לצורך השבת הוא, אבל שלא לצורך השבת לא, אלמא הפרת נדרים מעת לעת? או דילמא כי קתני לצורך, אשאלה בלבד הוא דקתני, אבל הפרת נדרים בין לצורך בין שלא לצורך; אלמא הפרת נדרים כל היום ותו לא. ואסיק: תנאי היא, דתניא: הפרת נדרים כל היום; ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים, מעת לעת. והלכתא הפרת נדרים כל היום בלבד, וליתא לדר' יוסי ור' אלעזר, דגרסינן בפרק נערה מאורשה אביה ובעלה מפירין נדריה: אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי, אין הלכה כאותו הזוג. ושמעינן מינה דמפירין נדרים בשבת בין לצורך בין שלא לצורך.

והיכא דנדרה שלא בפני בעלה והפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה, הפרתו הפרה, דתניא: "אישה הפרם וה' יסלח לה", במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה, והיא היתה שותה ביין ומטמאה למתים. וכשמגיע ר' עקיבא אצל פסוק זה, היה בוכה: ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה: צריך כפרה וסליחה; מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה. ואיתא להאי גירסא בסוף גמרא דקידושין:

ונשאלין לנדרים לצורך:

איבעיא להו: בשלא היה לו פנאי, או בשהיה לו פנאי? תא שמע, דאזדקיקו רבנן לרב זוטרא בריה דר' זירא ושרו ליה נדריה, אע"ג דהוה ליה פנאי.

גרסינן בפרק נערה המאורסה: סבר רב יוסף למימר, נשאלין לנדרים בשבת ביחיד מומחה אין, בשלשה לא, דמיחזי כבי דינא,. אמר אביי: כיון דסבירא לן אפילו מעומד ואפילו בקרובים, לא מיחזי כבי דינא. אמר רבא אמר רב נחמן: הלכתא, נשאלין לנדרים מעומד וביחידי ובלילה ובקרובים ןבשבת, אפילו אי אפשר לו מבעוד יום:

ומודדין את המקוה:

עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר בר חנה דיתיב באגנא דמיא ומשח לה. אמר ליה: אימר דאמור רבנן מדידה דמצוה, מדידה דלא מצוה מי אמור? אמר ליה: מתעסק בעלמא אנא:


סליקו להו מי שהחשיך וסליקא לה מסכת שבת