פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתני'עריכה

במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחרסית ולא בחול בין לחין בין יבשים. לא בתבן לא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין. וטומנין בכסות ובכנפי יונה ובפירות ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה:

גמ'עריכה

איבעיא להו: גפת של זיתים תנן, אבל של שומשמין שפיר דמי, או דלמא דשומשמין תנן, וכל שכן דזיתים דלא? תא שמע, דאמר רבי זירא משום חד דבי רבי ינאי: קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, שמע מינה גפת של זיתים תנן? לא, לעולם אימא לך לעניין הטמנה אפילו דשומשמין אסור, אבל לעניין אסוקי הבלא, דזיתים מסקי הבלא, דשומשמין לא מסקי הבלא.

רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוהו לההוא עבדא דאתנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא, נזהיה רבה, אמר ליה רבי זירא: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם? אמר ליה: התם אוקומי קא מוקים, הכא אולודי קא מוליד. הדר חזייה דקא פריס סודרא אפומא דכובא ואנח נטלה עילויה, נזהיה רבה, אמר ליה רבי זירא: אמאי? אמר ליה: השתא קא חזית. לסוף חזייה דקא עצר ליה. אמר ליה: ומאי שנא מפרונקא? אמר ליה: התם לא קפיד עליה, הכא קפיד עליה:

לא בתבן לא בזגין לא במוכין: בעא מניה רב אדא בר אהבה מאביי: מוכין שטמן בהן, מהו לטלטלן בשבת? אמר ליה: וכי מפני שאין לו לזה קופה של תבן, עומד ומטלטל קופה של מוכין?

רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנין בר רבא לרב חסדא: מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב וכל שכן בשבת. לא קשיא, הא בחדתי הא בעתיקי. תניא נמי הכי: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. נשרו, מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. מתקיף ליה רב כהנא: וכי מה בין זה למגופת חבית? אמר ליה: זה חיבור וזה אינו חיבור:

בזמן שהן לחין: איבעיא להו: לחין מחמת עצמן תנן, או דילמא לחין מחמת דבר אחר? וסליקא דמחמת עצמן תנן. ומוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה? כגון מרטא דביני אטמי, וכסות לחה דעבידא ממרטא דביני אטמי, והוא הצמר שבין ירכותיה של בהמה, שיש בו לחלוחית קבועה שאינה עוברת:


מתני'עריכה

טומנין בשלחין ומטלטלין אותם, בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? נוטל את הכסוי והן נופלות מאליהן. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מטה קופה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר. אם לא כסהו מבעוד יום, לא יכסנו משתחשך. כסהו ונתגלה, מותר לכסותו. ממלא אדם את הקיתון ונותן תחת הכר או תחת הכסת:

גמ'עריכה

יתיב ר' יוחנן בר ערמאי ור' יוחנן בר אלעזר, ויתיב ר' חנינא בר אבא קמייהו, ויתבי וקא מיבעיא להו: שלחין של בעל הבית תנן, אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו אין מטלטלין, או דלמא של אומן תנן, וכל שכן של בעל הבית. וסליקא כתנאי. ומסתברא דהלכה כר' יוסי דאמר: אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן, דר' יוסי שלחא הוה אביו ונתברר לו שאין האומנין מקפידין עליהן, וכן פסק רב שרירא גאון משום הראשונים שהלכה כר' יוסי:

בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן: אמר רבא: לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה, אבל אם ייחדן להטמנה מטלטלין אותן. איתמר נמי הכי: כי אתא רבין אמר ר' יצחק אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב, לא שנו אלא שלא ייחדן להטמנה, אבל ייחדן להטמנה מטלטלין אותן.

תני רבה בר בר חנא קמיה דר' יוחנן: חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשרן, רשב"ג אומר אין צריך לקשרן. הוא תני לה והוא אמר לה, הלכה כרשב"ג. איתמר: רב אמר קושר, ושמואל אמר חושב, ורב אסי אמר יושב אע"פ שלא קשר ושלא חישב. והלכתא כרב אסי, דאמר כי האי תנא דתניא: יוצאין בפוקרין ובציפה, אימתי? בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, אבל לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהן, ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום, אע"פ שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן. רב אשי אמר, הא נמי סייעתא ממתניתין, דתנן: הקש שעל המטה לא ינענענו בידו, אבל ינענענו בגופו. אם היה מאכל בהמה שהיה עליו כר או סדין, ינענענו בידו. מכבש של בעלי בתים, מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בהן. ר' יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת, מתיר את כליו ושומטן. אמר רב יהודה: מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו. דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה: והוא שייחד לו קרן זוית. תניא: בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון, הא נתר וחול מותר. אמר רב יהודה: עפר לבינתא שרי, פירוש, למימשא ביה ידיה, אמר רב יוסף: כוספא דיסמין שרי, אמר רבא: עפר פלפלין שרי, אמר רב ששת: ברדא שרי, מאי ברדא? אמר רב יוסף: תילתא אוהלא ותילתא אסא ותילתא סיגלי. רב נחמיה בריה דרב יוסף אמר: כל היכא דליכא רובא אוהלא שפיר דמי. בעו מיניה מרב ששת: מהו לפצוע זיתים בשבת? פירוש, למימשא ביה ידיה. אמר: וכי בחול מי התירו? קסבר משום הפסד אוכלין:

ר' אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל: אמר ר' אבא אמר ר' חייא אמר רב: הכל מודים שאם נתקלקל הגומא שאסור להחזיר, ובחוששין שמא תתקלקל הגומא קא מיפלגי, ר' אליעזר סבר חוששין, ורבנן סברי אין חוששין, והלכה כרבנן. אמר רב הונא: האי סליקוסתא דדצה ושלפה והדר דצה שרי, ואי לא, אסיר. פירוש סליקוסתא, אגודה של בשמים, כגון חבצלת השרון וכיוצא בהן שנועצין אותה בטיט או בארץ לחה כדי שלא תתיבש, וקסבר רב הונא ואמר שאם נעצה בערב שבת ושלפה וחזר ונעצה כדי שיהא מקומה מרווח וכשיטלנה בשבת לא תתקלקל גומתה, מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו אסור, ולית הלכתא כותיה. וכן הא דאמר רב שמואל: האי סכינא דביני אורבי, דצה ושלפה והדר דצה שרי, ואי לא אסיר, ואמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי: בגזרתא דקני שפיר דמי, ולית הלכתא הכי, דהא אותבינן עלה מההיא דתנן: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת, וסלקא לה בתיובתא, אלמא לא בעי למידץ ולמישלף אלא לגלויי מקצתן בלבד, וכן הלכתא:

ממלא אדם את הקיתון: אמר רב יהודה אמר שמואל, מותר להטמין את הצונן. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: אטמין לי את הצונן ואיתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שמע ר' אמי ואיקפד. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד? תרוייהו כרבואתה עבידי, חדא כרב וחדא כשמואל, כשמואל, דאמר שמואל: מותר להטמין את הצונן; כרב, דאמר רב שמואל בר צדוק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים. והוא סבר, אדם חשוב שאני.

ת"ר: אף על פי שאמרו אין טומנין את החמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל אם בא להוסיף מוסיף. כיצד הוא עושה? אמר רשב"ג: נוטל אדם את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל הגלופקרין ומניח את הסדינין. וכן היה רשב"ג אומר: לא אסרו אלא באותו מיחם, אבל פינן ממיחם למיחם מותר. טמן וכסה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאין ניטל בשבת וכסה בדבר הניטל בשבת, הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכסה בדבר שאין ניטל בשבת, או שטמן בדבר שניטל וכסה בדבר שאינו ניטל, אם מגולה מקצתו נוטל ומחזיר, ואם לאו אינו נוטל ומחזיר. ר' יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה ומיחם על גבי קדרה וקדרה על גבי מיחם, וטח את פיהם בבצק, ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהו משומרין. וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן, ר' יהודה מתיר להטמין את הצונן. ואין מרסקין את הברד ואת השלג בשבת כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא בתוך הכוס או בתוך הקערה ואינו חושש:

סליקו להו במה טומניןעריכה