קטגוריה:שמואל א יז נא
וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וַיָּ֣רׇץ דָּ֠וִ֠ד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת־חַ֠רְבּ֠וֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְﬞתֵ֔הוּ וַיִּכְרׇת־בָּ֖הּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּי־מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַ/יַּעֲמֹ֨ד אֶל־הַ/פְּלִשְׁתִּ֜י וַ/יִּקַּ֣ח אֶת־חַ֠רְבּ/וֹ וַֽ/יִּשְׁלְפָ֤/הּ מִ/תַּעְרָ/הּ֙ וַ/יְמֹ֣תְתֵ֔/הוּ וַ/יִּכְרָת־בָּ֖/הּ אֶת־רֹאשׁ֑/וֹ וַ/יִּרְא֧וּ הַ/פְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי־מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖/ם וַ/יָּנֻֽסוּ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים:
• ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום יונתן (כל הפרק)
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"וימותתהו" - וכבר המיתו בהקלע ועתה כרת ראשו בחרבו
"את חרבו" - של הפלשתי
"אל הפלשתי" - סמוך לו כי בעת קלעו באבן עמד ממרחק
מצודת ציון
"וישלפה" - הוציאה כמו (שופטים ח כ)ולא שלף הנער חרבו
"מתערה" - הוא תיק החרב כמו (יחזקאל כא לה)השב אל תערהבהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א יז נא.
|
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. |
| -- שמואל א יז, נא |
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ
וַיָּרָץ דָּוִד
דוד היה מלא התרגשות ואנרגיה. הוא לא הלך בעוצמה אלא המשיך לרוץ לגוליית.
למעשה דוד לא ידע איפה גוליית נפגע, והאם גוליית יקום על רגליו. דוד לא רצה לחכות ולראות מה יקרה, אלא רץ לגוליית "וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי", ואולי הניח רגל על גבו להצמיד אותו לקרקע.
אין ספק שדוד חשש שגוליית יפגע בו. המצב היה מסוכן במידה וגוליית יתגלגל ויאחוז ברגלו של דוד.
וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ
"חַרְבּוֹ" - חרבו של מי? דוד או גוליית. נאמר שדוד לבש חרב על מדיו ואחר כך הסיר את הכלים, אולם לא ברור אם הוא הסיר את החרב בנוסף לכובע ולשריון. נאמר: "וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" (שמואל א יז נ), כך שניתן להבין שדוד לא הביא איתו חרב, והוא הוציע מתערה את חרבו של גוליית.
רואים שגוליית לא הוציא את החרב והשתמש רק בחנית לפני שהוא נפגע ונפל.
דוד היה יכול להוציא את הכידון שהיה "בֵּין כְּתֵפָיו" (שמואל א יז ו), אבל כנראה הכידון היה ארוך, כבד ומסורבל, ודוד העדיף את החרב.
וַיְמֹתְתֵהוּ
דוד לא ידע מה מצבו של גוליית. הוא חשש שגוליית לא היה מת, וכך, בעזרת החרב, דוד דקר וחתך אותו כדי להמיתו.
וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ
צבא הפלישתים לא ראה מה קורה בגיא בין ההרים ששם נפגשו דוד וגוליית. הפלישתים ראו שגוליית נפל, אבל אפשרי שהוא יקום וינצח. הפלישתים חיכו לראות את התוצאות.
דוד היה חייב לתת להם הוכחה חותכת שאין ספק שגוליית מת, ושהוא, דוד, הרג אותו. לכן דוד ערף את ראשו של גוליית, בעזרת החרב החדה של גוליית, והציג את הראש לפלישתים.
כמובן שהפלישתים הוכו בתדהמה ופחד. הם נדהמו מהאלימות הפרימטיבית הזאת. בהמשך הפלישתים יעשו כך לשאול ובניו, ככתוב: "וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיַּפְשִׁטוּ אֶת כֵּלָיו" (שמואל א לא ט), אולם לא ברור אם המנהג הזה היה פלישתי או רק כתגובה למעשה של דוד.
דוד היה חייב להוריד את הראש ולקחת את הראש איתו, כדי להוכיח לשאול שהוא זה שניצח את גוליית.
וַיָּנֻסוּ
הפלשתים לא נכנעו כפי שגוליית הבטיח: "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי, וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים" (שמואל א יז ט).
- אפשרי שהם לא חשבו שהנצחון של דוד על גוליית היה לפי תנאי המאבק שגוליית הציע. הם לא חשבו שיד אלוהי ישראל ניצחה, ולכן הם אינם חייבים להכנע.
- סביר שהם הוכו בפחד, וידעו שבני ישראל לא יקחו אותם לעבדים אלא יהרגו אותם, ולכן הם ברחו בבהלה לעריהם למצוא מחסה.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "שמואל א יז נא"
קטגוריה זו מכילה את 5 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 5 דפים.