פתיחת התפריט הראשי

משלי יא טו: "רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר, וְשֹׂנֵא תֹקְעִים בּוֹטֵחַ."

תרגום מצודות: רע ירוע (יישבר ויתרוצץ) על אשר היה ערֵב בעבור איש זר אשר לא ידעוהו אם הוא נאמן; אבל השונא לתקוע כפיו בערבות מכל וכל, בטוח הוא משבירה ורציצה.

תרגום ויקיטקסט: איש רע נעשה רע עוד יותר כאשר הוא חותם על ערבות לאיש זר, כי אינו מעלה בדעתו שיצטרך לשלם, וכאשר הוא נדרש לשלם, הוא מסתכסך עם המלווה ועם הלווה; ורק השונא את האנשים שתוקעים כף בערבות יהיה בטוח שלא יתפתה לחתום על ערבות בעצמו, וכך יינצל מצרות אלו.

/ רע ורעוע יהיה מצבו הכלכלי של מי שחתם על ערבות לאיש זר, כי בכל רגע יכולים הנושים לבוא אליו ולעקל את רכושו; אולם השונא לתקוע כף בערבות יהיה בוטח, רגוע ושלֵו מהפסד פתאומי.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יא טו.


דקויותעריכה

פסוק זה הוא אחד מבין רבים שמזהירים את האדם שלא להיות ערֵב (ראו: ערבות לעומת הלוואה). לגבי הפרטים, נחלקו המפרשים:

1. יש אומרים שנושא הפסוק הוא כי ערב זר והנשוא הוא רע ירוע, ופירוש הפסוק הוא "מי שערב זר - רע ירוע"; "מי שחתם על ערבות לזר - שבור יישבר" (מהשורש "רעע" שמשמעו כמו "רצץ", "שבר"; מצודות, דעת מקרא), או "מי שחתם על ערבות לזר - מצבו הכלכלי יהיה רעוע" כי כל רגע יכולים לבוא אליו הביתה ולקחת את רכושו; ורק מי ש"שונא תוקעים", שונא תקיעת-כף לצורך ערבות, הוא יחיה בבטחון כלכלי.

2. ויש אומרים שנושא הפסוק הוא רַע, והנשוא הוא ירוע כי ערב זר, ופירוש הפסוק הוא: איש רע שחתם על ערבות לזר - נעשה בכך עוד יותר רע, ולכן יישבר וירוצץ; כי הרע מלכתחילה אינו מעלה בדעתו שיצטרך לשלם את הסכום שערב עבורו, וכשהוא נדרש לשלם, "או שיצעק עליו המלווה, ויחטא ואשם כי לא ישלם לו... או שיכריחוהו בית דין לשלם, ויחזור ויצעק על הלווה וידין עמו, ונמצא קונה מדון ומריבה וגם הפסד ממון" (ע"פ ר' יונה). לפי זה, הפסוק לא אוסר לגמרי להיות ערב, אלא רק מזהיר את הערב שיהיה מוכן מלכתחילה לשלם הכל - מקרה שרוב הערבים אינם לוקחים בחשבון: "איש טוב... גומר בדעתו מתחילה לשלם למלווה בלא דין ודברים אם אין ללווה לשלם, ולא יריב להתקוטט עם המלווה אחרי כן, כי על הדעת הזאת נכנס בערבות מתחילה".

ערבות כמשלעריכה

הערבות בתחום הכספי יכולה לשמש גם כמשל לאחריות רוחנית:

1. ע"פ רבי יצחק (תלמוד בבלי, יבמות קט:): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים... ולתוקע עצמו לדבר הלכה":

  • דיין המקבל גר לעם ישראל, למעשה מקבל על עצמו אחריות להתנהגותו של הגר לאחר הצטרפותו לעם ישראל (ופירשו בתוספות, ד"ה רעה, שדברי ר' יצחק מכוונים לדיינים "שמשיאין אותם להתגייר, או מקבלים אותם מיד; אבל אם הם מתאמצים להתגייר, יש לנו לקבלם, שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קיבלו לתמנע...").
  • גם הפוסק הלכה מקבל על עצמו אחריות להשפעות של פסיקתו על הציבור: (ופירש רש"י שהכוונה לדיין ההולך אחר תקדימים: "מדמי מילתא למילתא [=משווה דבר לדבר], וסומך ונשען על הלכה שהוא יודע שאינה דומה לדין הבא לפניו כל כך". "ואמנם, אין לו לר' יצחק רעה גדולה מן האפשרות, שהלכה שנפסקה בדין פלוני תקבע - רק משום שנפסקה או משום שהלכה היא - את גורלם של בני אדם חיים, את זכותו וחובתו של איש כלפי רעהו. שונא התוקעים עצמם בדבר ההלכה, הוא האוהב צדק, והוא הבוטח בצדקתו" (חיים כהן, ירושת הארץ והפקעת מקרקעין).

בשני המקרים, יש להיות מודע לגודל האחריות, ולשבר שהיא עלולה לגרום.

2. וע"פ רש"י, הכוונה להתחייבות שהאדם לוקח על עצמו כלפי כוחות זרים - עבודת אלילים או כנופיה של חוטאים; ואולי הכוונה לכל סוג של התמכרות, הגורמת לאדם להרגיש שהוא "חייב" לעשות מעשים המרועעים, שוברים ומרוצצים את נשמתו.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/11-15