", איש חסד הוא מי שדרכו לעשות חסד עם כל אדם מבלי תקות גמול, ומבלי התעוררת התפעליות איזה מידה רחמנות וחמלה ודומיהם, והפוכו הוא האכזרי שלא לבד שלא יעשה חסד כי גם בעת יתפעל מצרת הנדכא לא ירחם רק יתאכזר ולא ייטיב עמו, וצייר פה את האדם שי"ל שני חלקים, "
" שהוא הגוף, ויאמר שאיש חסד הגם שנדמה שמריע לגופו שמחלק מעותיו לאחרים, מ"מ הוא מטיב לנפשו הרוחניית כי היא תנחל טוב הצפון, (ומבואר אצלי שפעל גמל בא על המעשה שנקשר עמה התפעליות אהבה או איבה, ור"ל שהוא גומל נפשו באהבתו את חלק הרוחני שבו שהוא עקר האדם), "
", והאכזרי לא לבד שעוכר את נפשו הרוחנית, אל תחשוב שמטיב בזה לגופו, כי הוא עוכר גם את שארו ובשרו כי ע"י אכזרותו יתאכזרו גם עליו, ועוכר ביתו ינחל רוח, (כי הממוצע בין שניהם שאינו איש חסד ולא אכזרי הגם שאינו גומל נפשו אינו עוכר שארו):
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(יח-יט) "
רשע עושה פעולת שקר", יש הבדל בין מעשה ובין פעולה, פעולה הוא העסק שאדם מתעסק באיזה דבר, ומעשה הוא גמר המעשה. והנה הרשע "
עושה". ר"ל שנדמה שהוא גומר מעשהו, למשל שאוסף הון ועושר, בונה בית ונוטע כרם בעושק וחמס, שהם מעשים נגמרים, אבל בהשקפה האמתית הלא כל הקנינים המדומים אינם תכלית לעצמם, והם רק פעולות, ר"ל אמצעים להשיג ע"י איזה תכלית, שאם נאמר שהם עומדים כדי שעל ידם יחיה חיי ההצלחה, מהו תכלית החיים, הלא גם החיים הזמניים אינם תכלית לעצמם, לכן כשאנו חושבים אותם לפי תכליתם הם פעולת שקר, כי במה שפועל לא עושה, ר"ל במה שהוא מתעסק להשיג ע"י תכלית, לא ישיג ע"י את התכלית המבוקש, והוא כזורע זרע וצמח בל יעשה קמח, א"כ הם פעולת שקר, אבל "
וזורע צדקה" ר"ל העושה צדקה שהוא הטוב לפני אלהים. הוא נדמה כזורע לא כעושה מעשה נגמרת. כי הצדקה אין התכלית נראה בעת מעשהו רק הוא זורע כזורע באדמה לקצור לימים רבים בעת האסיף. והוא יקצור "
שכר אמת" ומפרש דבריו "
כן צדקה לחיים", זריעת הצדקה ברנה יקצור שכר אמת כי הצדקה כנים מעשיו שיובילו אל החיים בין חיי העוה"ז, וכמ"ש למעלה וצדקה תציל ממות, בין החיים האמתיים בעוה"ב, וא"כ יקצור שכר אמת, אבל מעשה הרשע הוא פעולת שקר, כי במה "
שמרדף רעה" מרדף "
למותו", הרודף הוא המשתדל להשיג דבר במהרה, שהרעה שלפי הטבע היא עדן רחוקה מן הרשע הוא מרדף אותה להשיגה קודם זמנה, ובזה מרדף למותו, אם מות הגוף שע"י רשעו תבוא עליו רעה ומות קודם זמנו, אם מות הנפש בעוה"ב, וכן אמר למעלה פעולת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת:
ביאור המילות
"עשה, פעלת". ההבדל בין מעשה ופעולה למעלה (י' ט"ז), ולפעמים בא שם פעולה על קבלת השכר והוא נרדף עם שכר, ומובדל ממנו שפעולה יבא גם על שכר רע ושכר בא על גמול טוב, וגם שהפעולה הוא לפי העסק, והשכר הוא לפי הריוח, כמ"ש בחבורי התו"ה קדושים (סי' ל'), ולפ"ז יאמר שהזורע צדקה יקבל שכר טוב, והשכר יהיה לפי הריוח שהוא לפעמים גדול מן הפעולה:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך"
תועבה ורצון הם שני קצוות, ויש אמצעי ביניהם שאינו לא לרצון (ר"ל שיהיה רוצה בו) ולא לתועבה (כמו שפירשתי בפסוק א, יב כב, טו ח).
הלב מצייר כוח המושל באדם, המנהיג כל כוחותיו על-פי חוקי החכמה והצדק.
ומי שמנהיג תמיד על-פי החכמה נקרא חכם לב, ואז הוא תמים דרך, רוצה לומר, שהפעולות וההנהגה שידרוך בו הוא תמים תמיד, אינו מתמוטט בשום פעם לסור מן הדרך על-ידי התאוות ויצרי הלב, כי ליבו מושל ביראת ה', והוא המרוצה בעיני ה' להפיק ממנו רצון.
ומי שהוא עיקש לב, הוא ההפך מחכם לב, והוא מי שחולק על חוקי החכמה, ומנהיג כוחותיו היפך מחוקותיו, וזה תועבה בעיני ה'.
ומה שהוא בין שני הקצוות, שאינו עיקש לב לחלוק על חוקי החכמה, ואינו תמים דרך גם-כן, כי הגם שליבו בלתי חולק על חוקי החכמה, בכל-זאת יסור מן הדרך הטוב לפעמים אם רוח היצר יעלה עליו, אינו לא לרצון ולא תועבה, כי האיש הזה עדיין עומד בקשרי המלחמה, אם לנצח אם להינצח בסוף.
ביאור המילות
"
עיקש לב", "
תמימי דרך" - העיקשות בא היפך התמימות (למעלה
י ט, לקמן
יט א,
כח ו), ו"
לב עיקש" הוא, שכוח המושל בו יילך היפך מחוקי החכמה, והיפוכו "
תמימי דרך", ההולכים בקביעות בדרכיה.
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יד ליד לא ינקה רע", אומר עונשי ה' ישיגו את הרע ע"י השגחה פרטית שלא ע"י אמצעי רק הוא בעצמו מעניש אותו בידו. עד שבא העונש "
יד ליד" כנותן מידו ליד המקבל שלא ע"י שליח, כי לפעמים יצא הדבר מיד הנותן ליד המקבל ע"י אמצעיים שלוחי הטבע, ויצייר בזה א' שלא יגיע העונש אל הרע עצמו, כגון אם שעתו מצלחת ומזלו עומד לו, וכן יצויר שישיג הרע זרע צדיקים שלא חטאו, כמו שכתוב הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו, כי היה העונש על ידי הסתרת פנים, אבל אם בא מיד ה' ליד הרע, אז "
לא ינקה הרע", וגם "
זרע צדיקים נמלט", לא כן אם בא העונש ע"י שליח שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ולא לבד שימלט הצדיק כי גם זרעו נמלט מן הרע ההשגחיי, כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה:
ביאור המילות
"רע", תואר לאיש רע, "ויד ליד", ר"ל בבלי אמצעי:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נזם זהב באף חזיר", התכשיט אינו מעלה חן ויופי רק על מי שמוכן לקבל היופי מצד עצמו, אבל כשנותנים הנזם על אף חזיר לא ייפה את פניו. כיון שכולו מלוכלך בצואה, ולא לבד שלא יעלה חן עליו כי גם ילכלך את הנזם, וכן "
אשה יפה וסרת טעם", היופי שהוא לתכשיט על פניה אינו מיפה אותה אחר שהיא כעורה בפנימיותה, והנה הטעם יבא על תכונת הנפש והמדות שיתגלו לחוץ, כמו וישנו את טעמו בעיניהם, וברוך טעמך וברוכה את, והושאל מן הטעם שבא על האוכל שע"י מרגישים ע"י החיך אם המאכל מר או מתוק טוב או רע, שכן ירגישו ע"י הרושמים והמדות והדבורים את תכונת האדם וטבעו טוב או רע חכם או סכל, וכשהיא סרת טעם שמתגלה ע"י דבורה והנהגתה כי רעה היא וכעורה בפנימיות נפשה, מה יועיל לה היופי החיצון, בהפך עוד תלכלך את היופי ותגנה אותו ע"י רוע תכונתה. ובנמשל מי שצורתו יפה ונפשו מוכנה אל המושכלות, לומד ומשכיל ואיש תבונה, אבל מדותיו רעות ועלילותיו נשחתות, התורה והמדעים שלמד מגנים אותו כחזיר הלובש נזם זהב, וכמ"ש כל מי שקורא ושונה ואין דבורו בנחת וכו' מה הבריות אומרות אוי לרבו שלמדו תורה וכו:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
תאות צדיקים", יש הבדל בין תאוה ובין תקוה, שהמתאוה אין לו שום יחול להשיג את הדבר רק שהוא מתאוה לבד, אבל המקוה כבר יש לו איזה יחול שישיג את הדבר, והנה תאות הרשע הוא רע, אם מצד שמתאוה לרע לקנינים שאינם שלו ולחמס וגזל ודברים אסורים, כמ"ש נפש רשע אותה רע, ואם מצד שלא ישיג את תאותו, כמ"ש תאות רשעים תאבד. אבל "
תאות צדיקים הוא אך טוב", אם מצד שאינו מתאוה רק אל הטוב, כמ"ש לשמך ולזכרך תאות נפש, אם מצד שה' יתן תאותו, כמ"ש ותאות צדיקים יתן, תאות ענוים שמעת ה', והוא טוב מצד זה ג"כ שיתמלא תאותו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש, "
אבל תקות רשעים עברה", גם הדבר שהם מקוים עליו וחושבים כי הוא מוכן לפניהם להשיג אותו הוא "
עברה" משני פנים, אם מצד התכלית כי לא ישיגו תקותם ויתעברו כמ"ש ותקותם מפח נפש
(איוב י"א), ותקות רשעים תאבד, כי מה תקות חנף כי יבצע, אם מצד התקוה בעצמה שהוא רק לרע, כמ"ש לי קוו רשעים לאבדני, ותקותם שיגיע עברה כללית וצרה על כל האנשים, מצד קנאתם או מצד אהבת הכבוד שרק הם ישארו בשלוה, ובסוף בא העברה עליהם. וכבר בארתי
(למעלה י') שצדיקים י"ל תוחלת והרשעים רק תקוה כי אין ענינם בטוח, וגדר מלת עברה שע"י הקצף עובר הגבול יותר מן הראוי:
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יש מפזר ונוסף עוד וחשך מיושר אך למחסור", כבר בארו החכמים שטוב לאדם לבחור הדרך הממוצע, והנה הנדיבות הוא הדרך הממוצע בין הפזרנות והכילות ששניהם לא טובים, וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולפי סברת העולם, הנוטה לא' מן הקצוות טוב יותר הנוטה אל הכילות מן הנוטה אל הפזרנות, כי זה יאבד מהונו וזה עכ"פ ישמור את ממונו ולא יאבדנו, אומר החכם בהפך, כי המפזר לא תמיד מאבד ממונו, שלפעמים ע"י הפזור יתוסף ממונו, שעי"כ יגדל שמו בין עשירי ארץ, וכולם ילוו לו ויהיה נאמן אצלם ועי"כ יגדל כבוד עשרו, עד "
שיש" לפעמים "
מפזר ונוסף עוד", אבל "
החשך מיושר" ע"י הכילות הוא תמיד "
אך מחסר", כי ע"י הכילות וצרת עינו יברחו בני אדם ממנו ויכלה ממונו באין נושא ונותן עמו, ואם מצד ענשי ה', כמו שבאר בס' קהלת איש אשר יתן לו האלהים עושר וכו' ולא ישליטנו וכו':
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(כה-כו) "
נפש ברכה תדושן, מונע בר יקבוהו לאום", הפסוק השני מפרש את הראשון, מי "
שמונע" מלמכור "
בר יקבוהו לאום", שע"י שרוצה לאצור את הפירות ולעשות יוקר ימותו אנשים ברעב, ותבא עליו קללת לאום, "
והמשביר" ומאכיל בשני בצורת "
תבא על ראשו ברכה", ואמר שברכה זאת גדולה היא כי "
נפש" שמקבלת "
ברכה" זאת "
תדשן", ר"ל ע"י שמשביר אוכל נפשו תדושן, ומי "
שמרוה" אחרים במשקה "
גם הוא יורא" וישבע לרויה, ומצאנו פעל דשן על הנפש, ורויתי נפש הכהנים דשן, ותתענג בדשן נפשכם, והוא על ליחות השרשי המתרבה ומוסיף כח בגוף, והרויה הוא השביעה הגמורה במשתה, וכ"ז משל על המונע חכמה ות"ת מתלמידיו שהוא המונע בר, וע"כ אמר יקבוהו לאום, שגדר שם לאום הוא בעלי הדת, שזה ההבדל בין עם ובין לאום, והמשביר ומלמד תורה תחול עליו ברכה, ואז נפשו הרוחניית תדושן בדשן הרוחני, והמרוה ומורה לתלמידיו דרך ה' גם הוא יורא וה' ילמדהו דעת ודרך תבונות יודיעהו, וכבר בארתי משל הלחם והמשקה בלימוד התורה בישעיה סי' נ"ה הוי כל צמא לכי למים לכו שברו ואכלו, עי"ש:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ביאור המילות
"לאום". מציין אומה שי"ל דת, כמ"ש תהלות (ב' א') ישעיה (י"ז) ובכ"מ בתנ"ך:
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שוחר טוב", מלמד לנו כי טבע האדם נוטה יותר אל הרע מאל הטוב, כי הציורים הרעים נטועים בנפש האדם מימי הילדות, וכחות החומר נשמעות יותר אל החושים ואל התאות, לכן אמר "
שוחר טוב, ודורש רעה", כי הטוב צריך לשחור, שפעל שחר היא הבקשה היתירה שמבקשים בכל בקר בעלות השחר, משא"כ הרעה די בדרישה, והנה "
השחר טוב" צריך "
לבקש" תחלה "
רצון", שכחותיו ירצו בטוב, כי אין הרצון בטוב נטוע בכחות הנפש מעצמו רק צריך לבקשם, ולעדור במעמקי הנפש עד יוציא הרצון מתעלומותיה, משא"כ "
הדורש רעה תבואנו" מעצמו, וא"צ לבקש רצון כי החומר והתאוות מוכנים אל הרע, "
וגם אמר יבקש" מענין בקשה הנרדף עם התפלה שצריך לבקש עזר מה' והבא לטהר מסייעין אותו וצריך לבקש רצון מה', אבל הדורש רעה תבואנו מעצמו, כי הבא לטמא פותחין לו:
ביאור המילות
"שחר, ודרש". השוחר הוא יותר מן הדורש, שמשחר בכל בוקר בעלות השחר:
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בוטח בעשרו הוא יפול", ממליץ עניני האדם במשל עץ פרי, שפריו הוא פרי הנפש לתורה ולתעודה, אם יעסוק בתורה ויעבוד את ה', אז צדיק כתמר יפרח ופריו יתן בעתו, והקנינים החיצונים שהוא העושר דומה כעלים השומרים את הפרי ומגינים עליו, כך יגינו עליו בל יטרידנו צרכיו ומחייתו מתורת ה' ועבודתו, אבל מי "
שבוטח בעשרו" לבד וחושב שהוא העקר, "
הוא יפול" כנפול עלה מגפן, כי העלים שאין פרים בה אינם כלום, אבל "
צדיקים יפרחו כעלה", ר"ל שיפרחו ויוציאו פרח וציץ שזה התחלת גידול הפרי, ר"ל שיעשו פרי קדש הלולים לחכמה ולדעת, והעושר הוא כעלה הסובב את הפרח ומגין עליו שיתקיים הפרי ע"י העלה והעלה יסובב ויקיף את הפרי:
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עוכר ביתו ינחל רוח", עוכר ביתו הוא המהרס סדרי ביתו משחית את כליו, מרבה הוצאותיו יותר מן היכולת לא ישאר בידו מה לנחול ולהנחיל כי בית והון נחלת אבות, וינחל רוח, וכל זה משל על הבית המליציי שהוא בית הנפש ומעונתה, שעליו אמר
(כ"ד ג') בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שחקי החכמה אשר אסף בנפשו איך יתנהג בכל מדותיו ובכל תהלוכות הנפש לטוב ולרע הוא בנין הבית, כבונה בית שאוסף העצים והאבנים ומקבצם ומסדרם, כן אוסף כל חקי החכמה וע"י התבונה שיבין חקי החכמה ויוציא דבר מדבר יגמר את הבנין להשלימו, ועת ידע הכל בידיעה ברורה, בין במדות בין בהשכלות האלהיות ימצא בית נפשו בכלים יקרים ונאים, כמ"ש וכלי יקר שפתי דעת, ואם הבית הנפשי מסודר באופן זה אז בית צדיק חוסן רב, אבל הרשע המסתפק בחקי החכמה יחולק עליהם וכ"ש שא"ל בינה ודעת, עוכר ביתו, כמ"ש ובתבואת רשע נעכרת, ואז ינחל רוח ואבד ההון היקר וכלי הנפש האלה ונשאר תחתיהם הבל ורעות רוח, והוא הרוח הסוער ומעלה ציורי התאות על הלב ויגע בארבע פנות הבית וישאהו ממקומו, ומזה הוציא הנמשל כי "
עבד אויל לחכם לב", גדר חכם לב הוא מי שכח המושל בנפשו (שנקרא לב) מושל כפי ציורי החכמה וחקותיה בלי יפנה מהם, והיא כבר מלא ביתו כל הון יקר ונעים, והאויל, הוא ההפך ממנו, שהוא המסתפק בחקי החכמה וחולק עליהם, והוא העני בדעת וראוי שיהיה עבד לחכם לב, כעני ודל שהוא עובד את העשיר:
ביאור המילות
"חכם לב". הוא מי שכח המושל בנפשו ינהג רק ע"פ חקי החכמה והחכמה נעשית קנין לו, כנ"ל (י' ח'). ואויל הוא המסתפק כמ"ש בכ"מ:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם", הצדיק הוא שמשתמש בחקי החכמה לעשות צדק בפועל, והחכם הוא מי שאסף חקי החכמה מרבותיו ע"י לימוד, ואמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, שממשיל את הצדק כעץ עושה פרי, והצדיק וריעיו אוכלים הפרי, ומהו הפרי? מעלליהם, שהם הפעלים היוצאות מתכונות נפשיות, והאוכל פרי הזה אוכל פרי עץ החיים, שאוכל ממנו וחי לעולם חיי הנפש, ר"ל הלמד ממעשיו ועושה כמהו, והחכם הוא לוקח נפשות בדברים (שכל לקיחה אצל בני אדם הוא בדברים) החכם ממשיך נפשות ע"י למודיו שמלמד אותם חקי החכמה, והצדיק מחיה אותם ע"י שמאכילם פריו, ר"ל שיעשו כמעשיו:
ביאור המילות
"צדיק, חכם". ע"ל (ט' ט', י' י"א):
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(משלי יא לא): "
הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא" - אחר שאמר כי
(משלי יא ל): "
פרי צדיק עץ חיים", שהוא על חיי הנפש, לומר כי מזה נגזר שישיגהו רעות בעולם הזה, אם חטא איזה חטא, כי
(קהלת ז כ): "
אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", ולכן
בארץ ישולם, כדי שישמור לו שכרו בעולם הנפשות ששם יחיה לעולם, ועתה קל וחומר שכל-שכן הרשע שהוא חוטא, שישולם לו חטאו, רק שתשלום הרשע יהיה בעולם הבא, כי הוא לא אכל מעץ החיים, וימות מיתת הנפש בעולם הנפשות.
ושיעור הכתוב: "הן צדיק וחוטא ישולם, אף כי רשע וחוטא".
ומזה נלמד גם כן, שגם הרשע נענש אף על חטא קל, מכל-שכן מן הצדיק.
