קטגוריה:משלי טו ז

1. הגר"א קישר את הפסוק לזר הזהב ולכן הנחושת שבמשכן: "שפתי חכמים יזרו דעת, כלומר, אף מה שיודעים מאחרים - מעטרים אותם ומיישרים דבריהם ואומרים כל דבר ודבר על אופניו, שיהיו ערבים ומתוקים לשומעם. ו"יזרו" מלשון זֵר... אבל הכסילים, לא די שאין יכולים לומר ה"דעת" נכון, אלא אפילו בליבם אין להם כן ורגל שיבינו זאת, ואין ל"דעת" מקום כלל בלבם" (ואני הוספתי כמה "עיטורים" - ראו בהקבלות).

2. גם מלבי"ם פירש יזרו מלשון זֵר וכן מלשון כַן, אולם הוא פירש את משמעות הפסוק אחרת: "החכמים ישימו אל הדעת זר סביב לשמרו מן הכסילים... אמנם הכסילים... לבם אינו עומד על כן ובסיס".

- אולם, הזֵר בכלי המשכן נועד לעיטור ולא לשמירה; אילו הכוונה היתה שהחכמים שומרים על הדעת, היה ראוי לכתוב "שפתי חכמים ינצרו דעת" או "יגדרו דעת".

3. גם רש"י פירש יזרו מלשון זר זהב, אבל הוא פירש לא כן = אינו זהב;

אולם, בלשון המקרא, בכל הפסוקים שבהם יש תקבולת ניגודית, משתמשים במילים מנוגדות, ולא בביטוי לא כן. אילו הכוונה היתה שלבם של הכסילים אינו זהב, היה ראוי לכתוב משהו כמו "ולב כסילים בדיל ועופרת" או "ולב כסילים כסף סיגים".

4. לפי גירסה אחרת בפירוש רש"י, לא כן = אינו אמת (כמו למשל בפסוק (מלכים ב יז ט): "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם...");

- אולם, לפי פירוש זה, הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור ומדוייק.

5. מצודת דוד פירש את המילה יזרו מהשורש זרה = פיזר: "החכמים מפזרים את הדעת ללמד לכל", והכסילים "לא כן יחפצו ללמוד כאשר החכמים חפצים ללמד".

- אולם, גם לפי פירוש זה הניגוד בפסוק אינו ברור, כמו בסימן 3 למעלה. ועוד, בפסוק אחר נאמר לכאורה להיפך, (משלי י יד): "חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת"*(אמנם, שם אפשר לפרש שהחכמים מפזרים את הדעת לכולם בצורה מוצפנת, כך שכל אחד יבין את מה שהוא צריך להבין).

6. ורמ"ד ואלי פירש, שהמילה יזרו רומזת למלאכת הזרייה, שמטרתה להפריד את החיטה מהמוץ, את הטוב מהרע, (ישעיהו ל כד): "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ, אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה", (משלי כ כו): "מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם, וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן"*. דברי השפתיים נמשלו לרוח, (ישעיהו יא ד): "וְהִכָּה אָרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע". החכמים, ברוח שפתיהם, מבצעים זרייה על הדעת - מבחינים בין מידע אמיתי לשקרי;

לעומתם, ליבם של הכסילים אינו יציב - אין להם כן ובסיס, הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע ומשנים את דעתם כל הזמן: "להודיע טבעם ההפכפך של הכסילים, שאינם עומדים בדיבורם, פעם אומרים לא ופעם אומרים כן, כי אינם יודעים מה שחפצים... וזהו גם כן מה שאמר הנביא על אנשי דורו:", (ירמיהו ח ו): "הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע, לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ"*, "כי היו תמיד מתנהגים בדרך פקפוק, ולכן לא היו יכולים ליתקן" (רמ"ד ואלי).

שפתי החכמים נמשלו לרוח, המזרה ומפרידה את הטוב מהרע; אבל הרשעים להיפך, (תהלים א ד): "לֹא כֵן הָרְשָׁעִים, כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ".

הפסוק רומז לשני חלקים של כלים שהיו במשכן ובמקדש:

המילה יְזָרוּ רומזת לזֵר - עיטור שהיה על ארון הברית, (שמות כה יא): "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב", על השולחן ומסגרתו (שמות כה24-25), ועל מזבח הזהב (שמות ל3);

והמילה כֵן רומזת לכַן שהיה מתחת לכיור הנחושת, (שמות ל יח): "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה".

החכם והכסיל הם שני ניגודים, וגם הזר והכן הם שני ניגודים: הזֵר הוא החלק הגבוה ביותר של הכלים היקרים ביותר, והכַן הוא החלק הנמוך ביותר של הכלי הפשוט ביותר.

הפסוק מציג ניגוד בין החכמים לבין הכסילים:

שפתי חכמים יזרו דעת - החכמים (=האוהבים ללמוד) שמים זֵר על דברי הדעת שהם לומדים מאחרים, כלומר, מעטרים אותם, מרחיבים אותם ומוסיפים עליהם; ממשיכים את המחקר ומקדמים אותו;

ולב כסילים לא כן - הכסילים (= השונאים ללמוד), לא רק שאינם מוסיפים על מה שהם לומדים, הם אפילו לא נותנים להם כַן ובסיס - הם לא מנסים אפילו להבין את יסודם של הדברים שהם לומדים, אלא מתעלמים מהם לחלוטין ומסתמכים רק על המחשבות הפרטיות שלהם, מנסים "להמציא את הגלגל מחדש".

בפסוק אחר, הדעת נמשלה לכלי יקר, (משלי כ טו): "יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים, וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"; והפסוק שלנו מלמד, שהכלי היקר נבנה בהדרגה, כל חכם ששומע את דברי הדעת מוסיף עליהם זרים ועיטורים.