קטגוריה:בראשית טו יד
וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וְ/גַ֧ם אֶת־הַ/גּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְ/אַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּ/רְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס: | וְאַף יָת עַמָּא דְּיִפְלְחוּן בְּהוֹן דָּאֵין אֲנָא וּבָתַר כֵּין יִפְּקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִּי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאוּף יַת עַמָא דְיִפְלְחוּן לְהוֹם דַיָין אֲנָא בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין מָחָן וּמִן בָּתַר כֵּן יִפְקוּן לְחֵירוּתָא בְּנִכְסִין סַגִיאִין: |
רש"י (כל הפרק)
"וגם את הגוי" - וגם לרבות ד' מלכיות שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל
"דן אנכי" - בעשר מכות
"ברכוש גדול" - בממון גדול כמו שנא' (שמות יב) וינצלו את מצריםרש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)
דָּן אָנֹכִי – בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת (בראשית רבה מד,כ).
בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל – בְּמָמוֹן גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב,לו): "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (ברכות ט' ע"א-ע"ב).
אבן עזרא (כל הפרק)
רמב"ן (כל הפרק)
רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)
וגם את הגוי אשר יעבודו. כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו וגם אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אעפ"כ אשפוט את הגוי אשר יעבדו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי, והטעם כענין שכתוב (זכריה א') קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ואמר (ישעיה מ"ז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך, וכן אירע במצרים שהשליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וכ"ז תוספת על הנגזר ואין זה בכלל ועבדום וענו אותם אבל היה עקירתם לגמרי וע"כ נענשו ונתבקש מידה מה שהוסיפו על הנגזר, וז"ש דן אנכי כלומר אביאם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפור על הנגזר, זהו שאמר יתרו (שמות י"ח) כי בדבר אשר זדו עליהם כי הזדון אשר עשו במים הביא עליהם העונש במים.
ותדע כי אם נגזר על ראובן שיהרג ונכתב ונחתם עליו בראש השנה כן לא ינקה ההורג אותו אע"פ שעשה הנגזר כי הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד ההורג יבוקש, אבל כששמע הגזרה מפי נביא וקם והרגו לעשות רצון הקב"ה ומצותו כמו שגזר עליו אין בזה חטא אבל יש לו זכות בדבר, כענין שמצינו ביהוא (מלכים ב') יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני בכל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, אבל אם לא שמע הגזרה והרגו דרך שנאה או כדי לשלול אותו יש עליו עונש כי בודאי לחטא ולעברה נתכוון, ופסוק מלא הוא (ישעיה י') הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי (שם) בגוי חנף אשלחנו וגו', (שם) והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב וגו', למדך הכתוב שהקב"ה גזר בישראל השבט והמטה ההוא כדי להצר אותם ואעפ"כ הענישו לבסוף דכתיב (שם) אפקוד על פרי גדל לבב וגו', שאע"פ שהיה מעשה זה נגזר לא היתה כוונתו לקיים מצות השי"ת וגזרתו כי אם דרך שנאה וכדי להגדיל מעלתו ולהרחיב מלכותו, וכן היה הענין בעצמו בנבוכדנצר שכל הנביאים פה אחד יקראוהו להחריב את ירושלים והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא דכתיב (ירמיה ל"ב) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדנצר מלך בבל והציתו את העיר הזאת באש, ומצינו שנענש בענשו של סנחריב שלכך השוה אותם הכתוב שנאמר (שם כ') לכן כה אמר ה' הנני פוקד על מלך בל ועל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור, ע"כ כוונת הרב ז"ל עם קצת לשונו.
ויש לך לדעת כי כשנכרת לאברהם הברית הזה של בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, ואע"פ שכתוב בתחלת הפרשה ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, שתי פעמים יצא מחרן, אחד כשהיה בן שבעים, ואחד כשהיה בן ע"ה שנה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשהיה בן שבעים נאמר לו הברית הזאת, ומן הברית הזאת עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, וכתיב ואברהם בן מאת שנה, וגזרת הגלות ארבע מאות שנה משנולד יצחק, הרי שלשים וארבע מאות שנה, וזהו שכתוב (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.
וע"ד המדרש ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכניסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני גואלן ומפרקן. וגם את הגוי אשר יעבודו, לרבות ארבע מלכיות שרמז למעלה שאף הם כלים על ששעבדו בישראל. דן אנכי, ממכת הדם עד עוד נגע אחד תמצא עשר מכות שבהם נדונו.ספורנו (כל הפרק)
אור החיים (כל הפרק)
וגם את הגוי וגו'. קשה איך יוצדק לומר וגם על מה שקדם שהוא השיעבוד והענוי וזה הטבה לנקום נקם מאויבנו. ב' תיבת את מיותרת. ג' אומרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד' למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה' על בניו במשפט המשעבדים והיה לו להשלים לומר ואחרי כן יצאו וגו' שהוא גמר ענין ישראל ואחר כך יאמר את הגוי אשר יעבודו וגו'. ולזה אפשר שנתכוון לומר בשינוי זה שאחר שישפוט ה' את הגוי יצאו ברכוש ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול:
אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בשלח) וחמושים עלו וגו' א' מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות והשאר מתו במצרים בימי חושך ואפילה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) בפסוק ולכל בני ישראל היה אור וגו' שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו' ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו' ועיין מה שפירשתי בפי' פסוק זה במקומו, והוא שאמר ה' לאברהם וגם את וגו' פי' מלבד גזירת השעבוד והעינוי וגם תוספת גזירת פורעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים להשמיד ולהרוג חלק גדול מהם למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים, ובזה ידויק תיבת וגם ותיבת את, ואומרו אנכי פי' מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אומרו ואחרי כן וגו' פי' באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההוא לדון את שניהם גוי עובד וגוי נעבד שהוא מכת החושך אחרי כן יצאו ברכוש וגו' כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום:
עוד יתבאר הכתוב במה שנדקדק עוד למה הביא ה' על המצריים עשר מכות ועל הים לקו וכו' אחר שמצינו כי כן גזר הגוזר:
והנה הרמב"ם ז"ל בספר המדע (הלכות תשובה פ"ו ה"ה) כתב כי טעם חיוב האומות המשעבדים הוא לצד שלא אמר ה' אומה פלונית וכו'. והשיגוהו רמב"ן וראב"ד כי מה בכך סוף סוף מצוה עושים בקיום דבר מלך. ופירש רמב"ן כי העונש הוא לצד שהוסיפו לענות יותר מידי העבודה אשר גזר ה', ולדבריו אין האומות נענשים אלא על תוספת עינוי. ולדרכו ז"ל יתבאר הכתוב על זה הדרך וגם את הגוי דן אנכי פירוש ידין ה' עמו וממוצא דבר אתה יודע כי ירבה יותר משיעור הגזירה, ודקדק לומר את פי' ידון אתו עמו הוא בכבודו ובעצמו והוא אומר אנכי כי הוא היודע שיעור הגזירה, ושיעור התוספת שעליו יעניש אותם, וכל זה לדרכו של רמב"ן:
והנכון בעיני הוא כי כל האומות חייבין ליענש על כל העינוי והצער אשר יריעו לנו והחקירה מעיקרא אינה צודקת, כי האומות טעם אשר יענונו הוא לצד הבדלתנו מהם וקיום המצות אשר אנו מקיימים, וצא ולמד אם היו ישראל עובדים לטלה והיו לעם אחד במצרים לא היו המצריים משתעבדים בהם והיו כאחיהם המצרים, וכן בכל אומה ואומה אשר תשעבד ישראל ותריע הטעם הוא לצד היותינו נחלת שדי. ומעתה מה מקום לטענת שהם שלוחי אל הגוזר והלא אל גזר על אשר עברו ענף אחד מדבריו והם מריעים על שאינם עוברים על כל התורה והיו ככל הגוים בית ישראל, והוא אומרו (זכרי' א) אני קצפתי מעט פירוש על אשר עברו על חלק מהתורה קצפתי מעט והם האומות המיסרים את ישראל אדרבא עוזרים באמצעות העינוי לרעה לעבור על הכל, וכן הוא שהעובר על הדת פוטרים אותו מכל רע ומטיבין לו. והוא אומרו וגם את הגוי אני אתדיין עמו כי אני יודע מחשבות אדם ותחבולותיו וטעם העינוי שאינו לצד קיום מצות ה' שגזר עליהם כן, וממוצא דבר אתה יודע כי הגדיל אויב עשות רשע כיון שמיסר לצד שנאתו אין שנאה כשנאת הדת ופשוט הוא כי יתאכזר עליהם בהפלגה. וכפי זה יוצדק לומר וגם את וגו' שהוא הודעת ריבוי הצער אשר יעבור על בניו, וסמוך לזה כתב ואחרי כן יצאו וגו' פירוש כיון שאין דעתם לקיים מצות ה' ישנם בהשבת הגזילה בכל מה ששעבדו אותם. וצא ולמד ממעשה גביהא (סנהדרין צא.) שתבע מהמצרים שכר כמה שנים ששעבדו בישראל:
ילקוט שמעוני (כל הפרק)
וגם את הגוי אשר יעבודו. גם, לרבות ד' מלכיות. דן אנכי, בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה את אברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ושאם יעשו תשובה – גואלן בע"ב אותיות, דאמר ר' יודן: מ"לבוא לקחת לו גוי" עד "ובמוראים גדולים" את מוצא ע"ב אותיות; ואם יאמר לך אדם: ע"ה הם, אמור לו: צא מהם גוי שני שאינו עולה מן המנין. ר' אבין אמר: בשמו גואלן, ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות.
ואחרי כן יצא ברכוש גדול, "אחר" אין כתיב כאן אלא "אחרי", משאביא עליהן י' מכות לאחר כן יצאו.
זה שאמר הכתוב: "וישובו ויחנו לפני פי החירות", כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. א"ל הקב"ה: זו היא מההבטחה שהבטחתי לו, יחזרו לאחוריהם, שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון, וכשחזרו נטלוהו, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף" וגו':
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית טו יד.
|
וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. |
| -- בראשית טו, יד |
בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל
מה הרכוש?
התמורה לעבדות בעינויים של 400 שנה היא רכוש כספי?
בשביל מה אלוהים צריך לענות אותם? מה היא מטרתו?
- אולי בזה אברהם יסתפק וישמח.
- אלוהים היה צריך להכין סיפור לתוכניתו להפוך את בני ישראל לעם מאוחד שיקבל את התורה. להסביר להם שהם יהיו עבדים מעונים ואחר כך הם יקבלו ספר חוקים זה סיפור חלש מאוד. כל הצאצאים יחפשו דרחים לברוח מהעבדות ולהמלט מהעם. אולם הבטחת אלוהים שזרעם יהיה לעולם, ככוכבי השמים לרוב, ושהם יקבלו את ארץ כנען לנחלה, ושהם יצאו ברכוש גדול גיבשה את העם.
- הרכוש הכספי היה טפל. בני ישראל השתמשו בחלק מהרכוש שנלקח ממצרים לבנית העגל "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל הָעָם, אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (שמות לב ג) ובסוף הם שתו אותו "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר דָּק; וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב כ).
- הרכוש הגדול שבני ישראל קיבלו הוא - מעמד הר סיני ועשרת הדברות. זה הרכוש שהחזיק את עמנו להיות אור לעולם.
יֵצְאוּ
מה הוא משך היציאה שבה קיבלו בני ישראל רכוש גדול?
- אם היציאה היא עד חצית הים, אז הרכוש הוא כל רכושם שלהם "וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב לח) ובנוסף מה ששאלו ממצרים "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת" (שמות יב לה).
- אם היציאה היא עד חצי הזמן או חצי הדרך (כי אז מתחילה הכניסה לארץ כנען), אז מעמד הר סיני ומתן תורה כלולים ב"יציאה" ממצרים.
- אם היציאה היא עד חצית הירדן וכניסה לארץ, אז גם ברכת בלעם כלולה ביציאה.
דָּן אָנֹכִי
"דָּן" פרושו לשפוט כדין, ולא להעניש. בשלב זה אלוהים משאיר לעצמו פתח ללמוד מה העוול שהמצרים יעשו לבני ישראל. כשם שאלוהים שלח מלאכים לסדום "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי" (בראשית יח כא), וכך גם הוא אומר למשה "הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי" (שמות ג ט). וכך לפי מעשיהם אלוהים ידון, ישפוט ויעניש. גם המילה "אָנֹכִי" מראה שאלוהים יהיה השופט ולא בני ישראל או צד אחר למאבק.
ל"הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ" היתה זכות בחירה לא לענות את בני ישראל, אולם אלוהים בקלות ידע את יצר האדם ולא היה ספק שאחרי זמן מה ההתעללויות יתחילו.
איך אלוהים ידע שהעם ההוא יתעלל בבני ישראל?
- כשם שאלוהים ידע שאדם וחוה יאכלו מפרי עץ הדעת "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג ו),
- כשם שאלוהים אמר ", לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ" (בראשית ד ז).
- כשם שאלוהים הוסיף "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו ה).
- ועוד "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח כא) ואין אפשרות למנוע זאת.
- והנה גם בסדום שהיתה "כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית יג י), תוך זמן קצר האנשים נעשו רעים עד "כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה" (בראשית יט יג) והגיע הזמן להענישם.
כך גם כאשר אלוהים עשה:
- בפקודת פרעה בני ישראל יושבו "בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ: יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז ו).
- יוסף הטיל מס על מצרים אבל הוא, כמשנה למלך, וכחתן לכוהן און היה פטור ממס, ככתוב: "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לְבַדָּם לֹא הָיְתָה, לְפַרְעֹה" (בראשית מז כו).
- ובני ישראל "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז כז).
לבני ישראל נעשה טוב מאוד במצרים, הם חשבו שהם זכו בפרס. הם לא שאלו על הארץ המובטחת. כך אלוהים נתן להם פתיון. וכשם שבני ישראל שיתפו פעולה עם תוכניתו של אלוהים, הם גם נעשו תאווה לעיניים ומקור לקנאה למצרים, ולא היה ספק שבמשך מספיק זמן, המצרים יתחילו להתענות בהם.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית טו יד"
קטגוריה זו מכילה את 5 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 5 דפים.