ביאור:מ"ג בראשית טו יד
וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ
עריכהוגם את הגוי. וגם לרבות ד' מלכיות שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל:
וגם את הגוי וגו'. קשה איך יוצדק לומר וגם על מה שקדם שהוא השיעבוד והענוי וזה הטבה לנקום נקם מאויבנו. ב' תיבת את מיותרת. ג' אומרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד' למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה' על בניו במשפט המשעבדים והיה לו להשלים לומר ואחרי כן יצאו וגו' שהוא גמר ענין ישראל ואחר כך יאמר את הגוי אשר יעבודו וגו'. ולזה אפשר שנתכוון לומר בשינוי זה שאחר שישפוט ה' את הגוי יצאו ברכוש ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול: אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בשלח) וחמושים עלו וגו' א' מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות והשאר מתו במצרים בימי חושך ואפילה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) בפסוק ולכל בני ישראל היה אור וגו' שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו' ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו' ועיין מה שפירשתי בפי' פסוק זה במקומו, והוא שאמר ה' לאברהם וגם את וגו' פי' מלבד גזירת השעבוד והעינוי וגם תוספת גזירת פורעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים להשמיד ולהרוג חלק גדול מהם למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים, ובזה ידויק תיבת וגם ותיבת את, עוד ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (מגילה כט) גלו למצרים שכינה עמהם וכו' וכתיב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. ועוד אמרו בפסוק (שמות כד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שירמוז אל שעבוד שנשתעבדו ישראל בלבנים וכו', והוא אומרו וגם את הגוי אשר יעבודו בהם שם אתם עמם דן אנכי שירמוז אל השכינה שתהיה עמם בגלות, ובזה ידוייק תיבת וגם שהוא תוספת צער, ותיבת את ותיבת אנכי:
וע"ד המדרש ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכניסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני גואלן ומפרקן. וגם את הגוי אשר יעבודו, לרבות ארבע מלכיות שרמז למעלה שאף הם כלים על ששעבדו בישראל. דן אנכי, ממכת הדם עד עוד נגע אחד תמצא עשר מכות שבהם נדונו:
וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. וכמו שאדין את בניך על רשעם בענוי ועבדות, כמו כן אדין אותו הגוי שישתעבד בהם.
אשר יעבדו. שיהיו להם עבדים:
דָּן אָנֹכִי
עריכהדן אנכי. בעשר מכות:
וע"ד המדרש ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכניסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני גואלן ומפרקן. וגם את הגוי אשר יעבודו, לרבות ארבע מלכיות שרמז למעלה שאף הם כלים על ששעבדו בישראל. דן אנכי, ממכת הדם עד עוד נגע אחד תמצא עשר מכות שבהם נדונו:
וגם את הגוי וגו'. קשה איך יוצדק לומר וגם על מה שקדם שהוא השיעבוד והענוי וזה הטבה לנקום נקם מאויבנו. ב' תיבת את מיותרת. ג' אומרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד' למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה' על בניו במשפט המשעבדים והיה לו להשלים לומר ואחרי כן יצאו וגו' שהוא גמר ענין ישראל ואחר כך יאמר את הגוי אשר יעבודו וגו'. ולזה אפשר שנתכוון לומר בשינוי זה שאחר שישפוט ה' את הגוי יצאו ברכוש ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול: אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בשלח) וחמושים עלו וגו' א' מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות והשאר מתו במצרים בימי חושך ואפילה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) בפסוק ולכל בני ישראל היה אור וגו' שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו' ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו' ועיין מה שפירשתי בפי' פסוק זה במקומו, והוא שאמר ה' לאברהם וגם את וגו' פי' מלבד גזירת השעבוד והעינוי וגם תוספת גזירת פורעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים להשמיד ולהרוג חלק גדול מהם למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים, ובזה ידויק תיבת וגם ותיבת את, ואומרו אנכי פי' מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אומרו ואחרי כן וגו' פי' באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההוא לדון את שניהם גוי עובד וגוי נעבד שהוא מכת החושך אחרי כן יצאו ברכוש וגו' כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום:
[מובא בפירושו לשמות פרק י"ב פסוק י"ב] ועברתי בארץ מצרים. כל הפרשה היא ספור משה ואהרן לכל עדת בני ישראל, וע"כ היה הכתוב ראוי לומר ועבר ה' בארץ מצרים, ועל כן יעשו רז"ל מדרש בזה אמרו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כלומר ע"י מלאך שלוח מאתו במגפות כענין דוד וסנחריב. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, פירושו כי גם המכה תהיה על ידי הקב"ה לא כמלך שעשה נקמה בשונאיו לפניו ע"י אספקלטור שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין אליהו בשרי החמשים. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח השלוח מאתו לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן מטטרון, כי פי' המלה מורה הדרך, וכן נקרא השליח בלשון יון מנטטור. אני ה'. אני הוא ולא אחר שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, כן כתב הרמב"ן. ובאור דבריו כי אלו היתה מכת בכורות ע"י שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל מפני שלא היו ראוים להצלה ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל, וזהו לשון החכמים ולא ע"י השליח כלומר לבדו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה והוא שכתוב הנה אנכי הורג את בנך בכורך כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, וזהו שכתוב (שם טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שהרי הדין ע"י שכינה להרוג המצריים ולהציל ישראל, זהו שכתוב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל:
וגם את הגוי אשר יעבודו. וגם לרבות ד' גליות על ששעבדו את ישראל, לשון רש"י. ועל דרך הפשט יאמר, כאשר דנתי את בניך בגלות וענוי על עון, גם את הגוי אשר יעבודו אדין על החמס אשר יעשו להם: והנכון בעיני, כי טעם וגם, אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם, ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי: והטעם כמו שאמר הכתוב (זכריה א יד) וקנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ואומר (ישעיה מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו'. וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור, וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, וזה טעם דן אנכי, שאביא אותם במשפט, אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם. וזהו מה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאבדם מן העולם. וכן כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י): והרב נתן טעם בספר המדע (הלכות תשובה ו ה) לפי שלא גזר על איש ידוע, וכל אותם המריעים לישראל אלו לא רצה כל אחד מהם הרשות בידו, לפי שלא נגזר על איש ידוע. ולא נתכנו דבריו אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה, ומה טעם בדבריו, כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו, וכל שכן שהכתוב אמר: וגם את הגוי אשר יעבודו, שיעבדו הגוי כולו, והם הלכו מעצמם למצרים. אבל הטעם כאשר כתבתי: וכבר הזכירו רבותינו הענין הזה, אמרו בואלה שמות רבה (ל טו) משל לאדון שאמר לבנו "יעשה עם פלוני ולא יצערנו", הלך ועשה, אף על פי שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו. כשנתרצה האדון לבנו גזר על מצעריו הריגה. כך גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדין במצרים, עמדו עליהם ושעבדום בחוזק. אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם, אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו). עד כאן לשונם: ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם", אבל היא עקירתם לגמרי, וכן מה שאמרו תחלה הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י), אינו בכלל עבדות וענוי, מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו, וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. והוא מה שאמר הכתוב (דברים כו ז) וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו: ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש. אבל כאשר תצא הגזירה על פי נביא, יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו, כאשר אמר ביהוא (מ"ב י ל) יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל. אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו: וכן הכתוב אומר בסנחריב (ישעיה י ה) הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו. ואמר הכתוב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו, ועל כן הענישו בסוף, כמו שנאמר (שם י יב) והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו וגו'. ואמר בו שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל, לכן כה אמר ה' [וגו'] הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור (ירמיה נ יז). והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל: והנה נבוכדראצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים, והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא, כמו שכתוב (ירמיה כה ט) הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים, וכתיב (שם לב כח) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל והציתו את העיר באש, ואף על בית המקדש עצמו אמר (שם כו ו) ונתתי את הבית הזה כשילה. והם יודעים כי מצות השם היא, כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו (שם מ ב) ה' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה', ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף: והיה זה מפני שני טעמים, האחד שגם הוא נתכון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו, כמו שכתוב בו (ישעיה יג יא) והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל, וכתיב (שם יד יג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו', וכתוב אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וכתיב באומתו (שם מז ח) האומרת בלבבה אני ואפסי עוד. ואמר בו חבקוק (חבקוק ב ט) הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו וגו', והנה זה כענשו של סנחריב, ולכך אמר הכתוב (ירמיה נ יח) לכן כה אמר ה' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור: אבל היה במלך בבל עונש אחר שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יותר מאד, כמו שאמר בו (ישעיה מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד, ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל שנשמד זרעו לגמרי, ולא יהיה לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיה יד כב), ונשמדה עירו לעולמים, שנאמר (שם יג יט) והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורבצו שם ציים ושעירים ירקדו שם, ואמר בו הכתוב (ירמיה נא יא) כי נקמת ה' היא נקמת היכלו, וכתיב (שם נא לה לו) חמסי ושארי על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים, לכן כה אמר ה' הנני רב את ריבך ונקמתי את נקמתך. ופסוקים רבים כאלה:
עוד יתבאר הכתוב במה שנדקדק עוד למה הביא ה' על המצריים עשר מכות ועל הים לקו וכו' אחר שמצינו כי כן גזר הגוזר: והנה הרמב"ם ז"ל בספר המדע (הלכות תשובה פ"ו ה"ה) כתב כי טעם חיוב האומות המשעבדים הוא לצד שלא אמר ה' אומה פלונית וכו'. והשיגוהו רמב"ן וראב"ד כי מה בכך סוף סוף מצוה עושים בקיום דבר מלך. ופירש רמב"ן כי העונש הוא לצד שהוסיפו לענות יותר מידי העבודה אשר גזר ה', ולדבריו אין האומות נענשים אלא על תוספת עינוי. ולדרכו ז"ל יתבאר הכתוב על זה הדרך וגם את הגוי דן אנכי פירוש ידין ה' עמו וממוצא דבר אתה יודע כי ירבה יותר משיעור הגזירה, ודקדק לומר את פי' ידון אתו עמו הוא בכבודו ובעצמו והוא אומר אנכי כי הוא היודע שיעור הגזירה, ושיעור התוספת שעליו יעניש אותם, וכל זה לדרכו של רמב"ן: והנכון בעיני הוא כי כל האומות חייבין ליענש על כל העינוי והצער אשר יריעו לנו והחקירה מעיקרא אינה צודקת, כי האומות טעם אשר יענונו הוא לצד הבדלתנו מהם וקיום המצות אשר אנו מקיימים, וצא ולמד אם היו ישראל עובדים לטלה והיו לעם אחד במצרים לא היו המצריים משתעבדים בהם והיו כאחיהם המצרים, וכן בכל אומה ואומה אשר תשעבד ישראל ותריע הטעם הוא לצד היותינו נחלת שדי. ומעתה מה מקום לטענת שהם שלוחי אל הגוזר והלא אל גזר על אשר עברו ענף אחד מדבריו והם מריעים על שאינם עוברים על כל התורה והיו ככל הגוים בית ישראל, והוא אומרו (זכרי' א) אני קצפתי מעט פירוש על אשר עברו על חלק מהתורה קצפתי מעט והם האומות המיסרים את ישראל אדרבא עוזרים באמצעות העינוי לרעה לעבור על הכל, וכן הוא שהעובר על הדת פוטרים אותו מכל רע ומטיבין לו. והוא אומרו וגם את הגוי אני אתדיין עמו כי אני יודע מחשבות אדם ותחבולותיו וטעם העינוי שאינו לצד קיום מצות ה' שגזר עליהם כן, וממוצא דבר אתה יודע כי הגדיל אויב עשות רשע כיון שמיסר לצד שנאתו אין שנאה כשנאת הדת ופשוט הוא כי יתאכזר עליהם בהפלגה. וכפי זה יוצדק לומר וגם את וגו' שהוא הודעת ריבוי הצער אשר יעבור על בניו, וסמוך לזה כתב ואחרי כן יצאו וגו' פירוש כיון שאין דעתם לקיים מצות ה' ישנם בהשבת הגזילה בכל מה ששעבדו אותם. וצא ולמד ממעשה גביהא (סנהדרין צא.) שתבע מהמצרים שכר כמה שנים ששעבדו בישראל:
וגם את הגוי אשר יעבודו. כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו: [וגם אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבדו, על אשר יעשו להם, ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי. והטעם כענין שכתוב: קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה, וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ואמר: קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך. וכן אירע במצרים שהשליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם, וכל זה תוספת על הנגזר, ואין זה בכלל, ועבדום וענו אותם, אבל היא עקירתם לגמרי, ועל כן נענשו ונתבקש מידם מה שהוסיפו על הנגזר, וזהו שאמר: דן אנכי, כלומר אביאם במשפטו אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו על הנגזר, זהו שאמר יתרו: כי בדבר אשר זדו עליהם, כי הזדון אשר עשו במטים הביא עליהם העונש במים. ותדע כי אם נגזר על ראובן שיהרג ונכתב ונחתם עליו בראש השנה כן, אל ינקה ההורג אותו אע"פ שעשה הנגזר, כי הוא רשע בעונו ימות, ודמו מיד ההורג יבוקש. אבל כששמע הגזרה מפי נביא וקם והרגו לעשות רצון הקב"ה ומצותו כמו שגזר עליו, אין בזה חטא אבל יש לו זכות בדבר, כענין שמצינו ביהוא: יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל. אבל אם לא שמע הגזרה והרגו דרך שנאה או כדי לשלול אותו, יש עליו עונש, כי בודאי לחטא ולעברה נתכוון, ופסוק מלא הוא: הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, בגוי חנף אשלחנו וגו', והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב וגו'. למדך הכתוב שהקב"ה גזר בישראל השבט והמטה ההוא כדי להצר אותם, ואע"פ כן הענישו לבסוף דכתיב: אפקוד על פרי גדל לבב וגו', שאע"פ שהיה מעשה זה נגזר לא היתה כוונתו לקיים מצות השי"ת וגזרתו כי אם דרך שנאה וכדי להגדיל מעלתו ולהרחיב מלכותו. וכן היה הענין בעצמו בנבוכדנצר שכל הנביאים פה אחד יקראוהו להחריב את ירושלים, והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא, דכתיב: הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדנצר מלך בבל, והציתו את העיר הזאת באש, ומצינו שנענש בענשו של סנחריב, שלכך השוה אותם הכתוב, שנאמר: לכן כה אמר ה' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי אל מך אשור], עד כאן כוונת הרב ז"ל עם קצת לשונו.
וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ
עריכהואחרי כן יצאו. אמר ר' אחא כתיב כאן אחרי ולא כתב אחר כאן רמז לו עשר מכות שעתיד להביא על המצריים במצרים:
וגם את הגוי וגו'. קשה איך יוצדק לומר וגם על מה שקדם שהוא השיעבוד והענוי וזה הטבה לנקום נקם מאויבנו. ב' תיבת את מיותרת. ג' אומרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד' למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה' על בניו במשפט המשעבדים והיה לו להשלים לומר ואחרי כן יצאו וגו' שהוא גמר ענין ישראל ואחר כך יאמר את הגוי אשר יעבודו וגו'. ולזה אפשר שנתכוון לומר בשינוי זה שאחר שישפוט ה' את הגוי יצאו ברכוש ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול: אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בשלח) וחמושים עלו וגו' א' מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות והשאר מתו במצרים בימי חושך ואפילה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו ז"ל (שמו"ר פי"ד) בפסוק ולכל בני ישראל היה אור וגו' שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו' ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו' ועיין מה שפירשתי בפי' פסוק זה במקומו, והוא שאמר ה' לאברהם וגם את וגו' פי' מלבד גזירת השעבוד והעינוי וגם תוספת גזירת פורעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים להשמיד ולהרוג חלק גדול מהם למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים, ובזה ידויק תיבת וגם ותיבת את, ואומרו אנכי פי' מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אומרו ואחרי כן וגו' פי' באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההוא לדון את שניהם גוי עובד וגוי נעבד שהוא מכת החושך אחרי כן יצאו ברכוש וגו' כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום:
בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
עריכהברכוש גדול. בממון גדול כמו שנאמר (שמות יב) וינצלו את מצרים:
[מובא בפירושו לשמות פרק ו' פסוק ו'] והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. כנגד ד' דברים שעברו עליהם שנאמר (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך הרי הגרות, בארץ לא להם הרי ריחוק השכינה, כי הדר בחו"ל דומה כאילו אין לו אלוה כו' (כתובות קי) וסמך ריחוק השכינה לגרות כי הא בהא תליא שריחוק השכינה נמשך מן הגרות שיהיו כגרים בחו"ל במקום ריחוק השכינה, ועבדום זה דבר נוסף על הגרות, כי סתם גר אינו עבד לפחות, וענו אותם זה דבר נוסף על העבדות, כי סתם עבד אין מענין אותו חנם. ובהצלה ראה הקב"ה להצילם בהדרגה מעט מעט, מתחילה הצילם מן הדבר המסוכן ביותר והוא העינוי, ועליו נאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, כי הסבלות היינו העינוי, כמ"ש למען ענותו בסבלותם. ואח"כ הצילם גם מן העבדות, ועליו נאמר והצחתי אתכם מעבודתם. ואח"כ הצילם מן הקל שבכולם הוא הגרות, ועל זה אמר וגאלתי אתכם וגו', כי סתם גר אין לו גואל כמ"ש (במדבר ה ח) ואם אין לאיש גואל ארז"ל (ב"ק קט) זה הגר כו'. ולפי שמן הגרות נמשך סילוק השכינה, כי מטעם זה הוצרך להסמיך אל הגרות מאמר בארץ לא להם המורה על סילוק השכינה, לעומת זה אמר כאן שבביטול הגרות יזכו לדיבוק השכינה וע"ז אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ליקוחין ממש כדרך גבר בעלמה, ויען כי הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה ע"כ אמר כאן והייתי לכם לאלהים, וע"י דבוק זה וידעתם כי אני המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים הגדולה שברעות, ואחר כך פירש ליקוחין אלו באמרו והבאתי אתכם אל הארץ וגו', וע"כ תקנו בפסח ד' כוסות כנגד התשועה מן ד' רעות אלו, ולמעלה פרשת וישב (מ יא) בכוס הנאמר בשר המשקים תמצא טעם נכון מאוד על ד' כוסות של פסח ע"ש. והנה בד' לשונות של גאולה אלו, מה שהזכיר ד"פ שם אלהים בפסוק כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, כלל ופרט למה לי אלא לומר כי מן הגרות נצולו בזכות אברהם שהלך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ נכריה, ובזכות העבודה של יצחק שנעקד על גבי המזבח לעבודת ה' נצולו מעבודת מצרים, ובזכות יעקב שסבל ענויים כל ימיו נצולו מעינוי מצרים, אבל בענין דיבוק האלהי היו כל האבות שוים בו ע"כ כללם יחד ואמר אלהי אבותיכם שבזכות כולם יזכו לדיבוק השכינה, וי"א והצלתי אתכם מעבודתם היינו מן מזל טלה אשר אליו עבדו המצרים, ור"ל מן אלהות שלהם דהיינו עבודתם ונכון הוא.
ויש לך לדעת כי כשנכרת לאברהם הברית הזה של בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, ואע"פ שכתוב בתחלת הפרשה ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, שתי פעמים יצא מחרן, אחד כשהיה בן שבעים, ואחד כשהיה בן ע"ה שנה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשהיה בן שבעים נאמר לו הברית הזאת, ומן הברית הזאת עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, וכתיב ואברהם בן מאת שנה, וגזרת הגלות ארבע מאות שנה משנולד יצחק, הרי שלשים וארבע מאות שנה, וזהו שכתוב (שמות יב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה:
[מובא בפירושו לדברים פרק ז' פסוק י"ב] לך את הברית וגו'. קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים בזה יזכו לשמור להם הבטחתו, וממה שאמר בפרשה זו עצמה (ט' ה') לא בצדקתך וגו' כי ברשעת וגו' ולמען הקים וגו' זה יגיד שהגם שאין להם צדקה בהכרח שיקיים ה' את השבועה וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש, ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה' המתנה לעולם ועד, והוא אומרו כאן ושמר ה', ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם: עוד יתבאר על זה הדרך לפי שהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות א' להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית ט"ו י"ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודור רביעי ישובו הנה, ב' לתת לו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו לא בצדקתך וגו' אף על פי כן קיים ה' לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק, והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם לא נחלו שהרי בני יוסף עומדים וצווחים שלא הספיקם נחלתם (יהושע י"ז), הרי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות, לזה אמר משה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וגו' את הברית וגו' פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות: או אפשר לומר כי על ז' אומות אומר את הברית ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג' הוא חסד מופלא שהם מלבד ארץ כנען, והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה, ומה גם לדבריהם ז"ל (יומא י':) שאמרו עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם, מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל וחסד מופלג יקרא ועליו הוא אומר ואת החסד, ותדע שכן הוא שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים: עוד ירצה על זה הדרך עקב תשמעון וגו' לא תצטרכו לזכות בטוב ה' ובחסדו מצד שבועת האבות אלא תזכו מצד עצמיכם לשמור ה' לכם הברית וגו' שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו, והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה' אלהיך וגו' שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית להעירך לדברינו, ולדרך זה אומרו ושמר פירוש שכל הבטחות ה' ואין צריך לומר בריתו הם בטוחים ושמורים לעולם ועד, ודברים אלו כנים הם שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה' למה יגרעו לבא בכח זכות אבות ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם כי הם עמדו על הר סיני וגם היותם מצווים בתורה ובמצות מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות: