אגרות הרמב"ם/מכתב מרבי אנטולי להרמב"ם

מכתב מרבי אנטולי להרמב"ם

מכתב מרב אנטולי זצ"ל לרבינו משה זצ"ל:

מחמדי שירות ונכבדי זמירות להתעלס בכנף רננים קדמו שרים אחר נוגנים במליצות וחידות משליהם ובתבונות שכליהם העמידום על משמרותם במחלוקתם לבית אבותם לפקודתם בעבודתם מהם משוררים בכנורות ומחצצרים בחצוצרות מהם מהללים בנבלים ומחללים בחלילים להזכיר ולהודות בכל מיני המודות בשם הנב"א על הודות מנצחים בשפתי רננות ומשבחים בנגינות במערך שפת יתר עודפת מור עובר נוטפת לאמר הנה שררה רודפת נפש יקרה אוספת וענוה נוספת לנכבד אשר הוא צפת על ראש הדת וטוטפת. ובשמעי רנתם ונועם זמירותם יצאתי בעקבותיהם להיות לחברה להם כי צלחה ועברה רוה עצה וגבורה ואבוא בנוא אמון והיא עיר גדולה יכוננה עליון וארונן אל קול הפעמון רודף אחר ההמון אף כי קול הצלצל יגיע גיא הרים אל אצל. באתי עד תכונתם אל מקום תחנותם ואתבונן והנה בפיהם השבח במענם והמכלל בלשונם ורוממות אל בגרונם. דברי מלכות ידברו ותהלות יבשרו מעבירים קול בהמולה הנה תורה וגדולה ושם טוב כבוד ותהלה. והנה עושר וסגולה ועטרת זהב גדולה. הואל ובחר מופת הזמן כי הנה איתן והנה הימן. ולכל שכל ומדע הנה כלכל והנה דרדע. ואהי אני מתבונן על השמועה והנה קול שופר וקול תרועה. ואשמע קול קורא באזני משה קבל תורה מסיני והאזנתי מארבע רוחות השמים כי יש שבר במצרים. מי יתן גבותינו מלאות עינים לראות הנועם אשר שמעו האזנים. בכבוד פנת יקרת אשר מסיני מחצבתה והעטרת אשר מנקרת צור חורב נוקרתה משם הגאוה והרהב האדרת עם לשון הזהב ואשר במחול משחקות יוצאות ועל פתח משכן הידידות צובאות אל בנות השיר תענינה לאמר צאינה וראינה בתפארת שר השרים וברגל מנזר הנזרים. בו יצדק המתהלל ולו יאות המלל מתהללים בו יתהללו ובעזות נגהו יתנהלו. המנהל רחליו במעונות שחליו וישת לו עדרים בהררי נמרים. לא ישכלו ולא יכריתו לא ירעו ולא ישחיתו כי זרוע אלקים אמצתהו וכפיר עמים שמתהו. הוא הנצר יורש העצר משה רבינו פרשינו ורכבינו פאר הדור ופלאו ושמו עלה לשמים שיאו נר מערב ואור מזרח ישיש כגבור לרוץ אורח נזר החכמים נגיד ומצוה לאומים בא מזרע הפרתמים הרב אשר אהב בהמון אדוננו וגאוננו מימון זכרו לחיי העולם וחלקו עם שבע כתות הצדיקים בגן עדן ויעמיד השם ניר לו בחסדו פרי צדיק עץ חיים לאנשי חלדו ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אלה תרומות מדותיו וקצות מעלות תהלותיו לבד מהנחלות אשר נחל מאבותיו ונגיד מישרים מגיד סר מרע וירא מצוה ובוטח בו יש תקוה. והולך בתום וביד כל אדם יחתום בקש חפץ וכשרון ומצא בכל חכמה יתרון. ובאר תעלומות התורה וחקר צפוני משנה וגמרא דלה עמוקות מתוספתא ומצא מים חיים במכילתא פרק כ קושיא תרץ כל הויה לא קמה לאיש בפירושו אתקפתא ולא עמדה במדרשותיו בתא. ויחכם מחכמת בני מצרים בכל מלאכת השמים הודיע רמות ופליאות מהגיון ומספרי הרפואות. רזי היצירה לפניו נגלו ומעשה המרכבה מפיו שאלו אף כי בצחות הערביים מפיו אנו חיים. אסף וקבץ ורקם ושבץ למד ורבץ כמעשה יעבץ חרש וזרע חפר ונטע קצר ואצר בצר ועצר. אלם אלומות והעמיד ערומות ערמות ערמות. חכמותיו קוראות בראש הומיות קולי אליכם בני גליות מים שכלי לקטו מרגליות כי הצבתי לכם תלפיות והגדתי לכם האותיות אל תזכרו ראשונות וקדמוניות. וראוי ליתן תודות ותושבחות אל אדונינו אשר הלביש פאר חכמי זמנינו במחצלות משה רבינו גאוננו ירום הודו ונשא וגבה יאיר אורו ושביבו יגה כי כל הלכה במדרשם אמורה וכל מדה קלה וחמורה קבלו מפי משה מפי הגבורה וכלם כקטן כגדול מבין עם תלמיד נכספים ונוהים למשה איש האלקים ומתפללים ודורשים מעם האדון אשר אנ מבקשים שיאריך האל ית' ימיו ושנותיו ולהשקיטו שלום במשכנותיו אמן כן יעשה האל אלקי ישראל. ואנכי עבדך הצעיר רוחי אותי העיר נשאתי לבבי אל כפים ואשתחוה לפני אלקי השמים ואתחנן ואתפלל בלי דומם יומם וליל שישים בחיים חלקך כי הוריתנו דרך חקיך ותלמדנו משפטי צדקך. ואתפלל לנוכח משרתך אני החתום משרתך לבקש מאדוננו לבלתי יחשוב עון על עבדו אשר באתי למול שכלו בכלי דלות כי לא לבשתי בגדי עצלות אך אמרתי להביא בכורים זו מנחת העומר שעורים להתיר במדינה החדש עד אשלח שתי הלחם להתיר במקדש. גם אמנם על צחצוח לשוני הלמודה מרוב ימים עלתה חלודה אולי אוכל לענות ואצחצחנה וחכם באחור ישבחנה ואנשי עצתי העומדים בסודי ישכילו אם לא מדאגה פן תצא מפי שגגה ויראתי לנפשי פן יקום בי כחשי כי קרן עור פני משה והנה אלפי הדל במנשה. על כן שמתי רסן שתיקה בלחיי כי מה אני או מה חיי או מה משפחתי הצעירה לבוא לפני צפירת התפארה כל שכן שבעיני קטונתי ולהשיג תאוה לא יכולתי. ואומרה מה אאריך ומה אחבר עת לחשות ועת לדבר לו יתנני עושני כאחד ממשרתיך השומרים מזוזות פתחי ביתיך או כאחד המחזיקים בשוליך הקרובים אליך ומן המתאבקים בעפר רגליך ללחוך עפרות נעליך ואחלי ואולי יקרא שמך עלי ואמצא חן לפני הדרת משרתך ותמשוך חסד לעבדך בן אמתך והנני משתחוה מרחוק להר משרתך ובורך על גבי ברכי מול גבעת הדרתך להעביר שגגתי ואחרתי עד פה לחבר אגרת מהללים ואין בפי מלים ומה יענה השועל בסוכת השחלים ולולי שמנעוני זקני קהלי יצ"ו לא הגיעה אגרתי זאת לפני רגליך זולתי אני בעצמי שלום גאוננו ענק צוארונינו ושלום תורתו התמימה יגדל לעד וירבה לנצח והאל יפליא למענהו ויראני אותו ואת נוהו:

נשלם אגרת אנטולי בר יוסף עמש"י

==

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - הקדמת המעתיק לפירוש המשניות==

הקדמת המעתיק רבי יהודה אלחריזי ז"ל נאום יהודה בן שלמה הספרדי הידוע - בן חריזי נקרא נקראתי בעיר מרשיליא אשר על מבואות ים יושבת. ובית נתיבות ניצבת. ובמבחר המקומות נחצבת. ושמעה יוצא בכל הארץ. ואליה גוים יבואו מאפסי ארץ ושם קהל גדול מזרע הקודש. עובדי עבודת הקודש. מלאכתם מלאכת ה'. וערב ובוקר שתולים בבית ה'. עולים במעלות גבוהים. אנשי חיל יראי אלקים. עומדים בארחות יושר ומעמידין. ומעלין בקודש ואין מורידין ותהי עלי שם יד רבותי אציליה ושועיה. נקובי ראשית בחכמה וידועיה. לפרש להם בלשון הקודש פירוש המשניות שחיבר רב הגדול נר ישראל. וברבוץ התורה משנה ליקותיאל. הוא עץ הדעת אשר תאוה הוא לעינים. כגן ה' כארץ מצרים. אשר העלה מזוהר התלמוד מנורות. והיו למאורות. לפקוח עינים עיורות. המחזיקים ידי גלות ספרד ופתח קבריהם. ונפח רוח חכמה בהם. ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם. רבנא משה נ"ר בן הרב רבי מימון ז"ל. לרב משה יהודה כל מחבר ולפי מעיניו ידום ויחשה. נביא חכמות שמו נקרא ולא קם נביא חכמות בישראל כמשה וכאשר דבריהם הבינותי חשתי ולא התמהמהתי ומצותם הקימותי. והעתקתי פרוש זה הרב ללשון הקודש מלשון ערב. והפכתי מאוריו למזרח מן המערב. והשיבותי אל שפתנו הפניניה הפנימה החודרת. שפת ידיעת מליצתו החיצונה הקיצונה במחברת. והעתקתיו מלשון קדר הקודרת אל לשון הזהב והאדרת. כי קנאתי לאלה הפרושים אשר ילדה התורה ולהם משפט הבכורה. ויולדו על ברכי הגר שפחת שרה ותהי שרה עקרה. ותמהתי ואמרתי איך קודש וחול יחד נחבר וימשך ואיזה דרך ישכון אור וחושך. אבל כונת החכם היתה לתת לפתאים ערמה ולא חיברו כי אם לאשר לא ידעו לשון הקודש כי אם הגרית. ולשונם חצי מדברת אשדודית. ואינם מכירים לדבר לשון יהודית ועל כן התאמצתי. ועוז התאזרתי. והסירותי מאמר קדוש מלשונות זרים. ויצא למלוך מבית האסורים. ורחץ במים טהורים. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ומליו באמרי צחות העתקתי. ובצוף לשון קודש טעמו המתקתי וזה משפט ההעתקה אשר אני נוטה אליה והדרך אשר אנכי הולך עליה. אני מעתיק ברוב המקומות מלה כנגד מלה. אבל ארוץ להשיג הענין תחילה. ולא אחדל לרדוף אחריו ולעוללהו במסילה. עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה. וכשאמצא בלשון ערב מלה בודדת ועלי מורדת ודרך מרי לוקחת כשפחה בורחת - חלוצי זממי ירדפוה עד השברים. וכל רודפיה השיגוה בין המצרים. וכשיזדמן לי בלשון קודש מלה קשה בזולתה אמירנה. ומגבירה אסירנה. ומלכותה אתן לרעותה הטובה ממנה. וכל מלה מלשון ערב אשר אני רוצה לפרש אזמן לה ארבע מלות או שלוש. והטובה אשר בכולן אדרוש אבחור דרכם ואשב ראש. ומלשון קודש מליו המתוקים אלקט ואחטוף. ומראש יונקותיו רך אקטוף. כדי שיהיו דבריו נכנסין בלב המאזין. וכולם נכוחים למבין וחכמי כל אומה הסכימו כי אין לאדם להעתיק ספר עד ידע שלושה דברים סוד הלשון אשר יעתיק מגבוליה. וסוד הלשון אשר הוא מעתיק אליה. וסוד החכמה אשר הוא מפרש מליה. ובשלושה אלה חבל המליצה ירתק. והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואם לבי מן החכמה נעור וריק כגפן בוקק והדעת ממני נשגבה ועד השלושה לא בא - אשיב כל מאודי לשמור הענין ולתקון הבנין. וזה יהיה קרבן שגגתי ובשניהן אצא ידי חובתי והאל המגלה עלומים ומרנין לשון אלמים ינצור לשוני בהגיוני. ויהיה עם פי בהטיפי. ויהיו לרצון אמרי פי. כמו שידעתי כי חנוניו הם חנונים. ומלומדיו הם מלומדים. כמו שנאמר ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג יט

==

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - הקדמת המעתיק לשמנה פרקים להרמב"ם==

הקדמת רבינו שמואל אבן תבון לשמונה פרקים להרמב"ם אמר שמואל בר יודא אבן תבון זאת המסכתא רצוני לומר מסכת אבות ידועה מסדר ישועות סדורה בין מסכת עבודת כוכבים ומסכת הוריות ולא נמצא לה גמרא והרב הגדול רבינו משה בן הרב רבינו מימון זכרונו לברכה פירשה בלשון הגרי בכלל פירושו למשנת שיתא סדרי שפירשה כולה בלשון ההיא והרחיב במסכתא הזאת המאמר להיותה יקרה בעניניה מפני שהיא מדברת במדות האדם החשובות והישרות והפחותות והמעוותיות אשר החשובות והישרות מהן מפנות הדרך ומסקלות המסילה העולה אל המעלות השכליות כמו שאמר החכם (משלי י"ט, כ') "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך" ובמעלות השכליות ישיג המשיג (אל) את ידיעת בוראו כמ"ש החכם הנזכר על החכמה (שם ב' ד - ה) "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא" כלומר בבקשך החכמה ככסף ותחפשנה אותה כמטמונים רוצה בזה בקשה וחיפוש בזריזות והשתדלות יתירה שהמבקש על דרך הזאת אין ספק שימצא מבוקשו ויגיע אליו אז תבין יראת ה' ותגיע אל ידיעתו ר"ל בהבנת יראת ה' הבנת אמיתות דעת התורה שהיא יראת ד' שהיו מקובלות בידו לבד קודם בקשת החכמה ובחכמה ידע אמתתן והנרצה מהן ורצונו לומר במציאות דעת אלקים שידע מציאות השם יתברך במופת ולא בקבלה לבד כאשר היה לפני בקשתו החכמה וידיעת השם יתביך אין ספק שהיא תכלית האדם כמו שאמר הנביא עליו השלום (ירמיהו ט', כ"ג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'". ואף על פי שהרב זכרונו לברכה פירש זה הפסוק פירוש טוב בפרק נ"ד מן החלק השלישי מספר "מורה הנבוכים" וחידש לנו בו חידוש גדול לא יערכנו זהב וזכוכית והוא מה שהבין ממלת "בארץ" יש בפירוש קצת מלותיו דרך אחרת והוא במלת "כי באלה חפצתי" יש לי בהן חידוש אין ספק אצלי בטובו ואמתתו וכמו כן בענין מלות "צדקה ומשפט" נראה לי זולת מה שפירש בהם החכם האמתי זכרונו לברכה ואולם הוא יותר נאות והרואים את שניהם יבחרו הטוב בעיניהם כי אין חלוק ביניהם בענין המכוון כלל וראיתי לזכור מה שנראה לי בו מחידוש בפתיחה זאת שלא תהיה הפתיחה הזאת ואם היא קטנה ערומה מחדוש מועיל והוא שעיקר הרמז באמרו "כי באלה חפצתי" שב אל "השכל וידוע אותי" נתן בו טעם למה ראוי להתהלל באלה השנים ולא בשלשה הנזכרים בפסוק שלפניו מפני שאלה השנים רצוני לומר השכל וידוע השם הם תכלית חפץ השם וכונתו ממין האדם והנרצה ממנו לא השלשה הנזכרים עם היותם או היות קצתם דרך ומבוא אל התכלית והמגיע אל רצון השם יתברך אין צריך לומר שהגיע אל דבר שראוי להתהלל בו וקרא "השכל וידוע" שני ענינים מפני שאינם אצלי נשואים במקום הזה על דבר אחד רודפים עד שיהיה עניינם אחד כלומר שיהיה עניינם השכל וידוע אותי כי שמות הרודפים ישמשו בהם מעט החכמים על כן הם אצלי נאמרים על שני דברים וזה שמלת "השכל" אצלי נפרדת ולא סמוכה למלת "אותי" ויהיה ענינה להשכיל כל מה שאפשר להשכילו ולדעתו בכל הנמצאות העלולות ידיעת מציאות סבה במה שאפשר בו או ידיעת מציאות בלבד במה שאי אפשר לדעת בו זולת זה כלומר שיקנה מן החכמה כל מה שאפשר ובזה ידע אותי והענין שיגיע משכלו ומחכמתו בנמצאות העלולות אל ידיעתו רצוני לומר ידיעת מציאותו וידיעת מה שראוי להאמין בו לחיוב או לשלילה או להרחקה ויהיה ענינו כענין "אז תבין יראת ה'" כמו שמפורש למעלה כי החכם הנזכר לפני הפסוק אשר אנחנו בפירושו באמרו "אל יתהלל חכם" (ירמיהו ט', כ"ב) רצה בו בעל מדות הטובות לבדן כמו שאמר החכם האמתי ז"ל בפרק הנזכר וכן אמר "כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ" והם דרכים כוללים כל דרכי ה' רצוני לומר כל מעשיו במציאות הנראה לי שזכרו הנה להורות שאי אפשר לדעת ה' רק בידיעת דרכיו כדבר אדון הנביאים (שמות ל"ג, י"ג) "הודיעני נא את דרכיך" כאשר הורנו מורה צדק במקומו בחלק הראשון ואף על פי שלא זכרו על הפסוק הזה וזה עזר למה שפירשתי במלת "השכל" ואפשר לומר שיש בפסוק מוקדם ומאוחר ויהיה סדרו השכל כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ וידוע אותי כי באלה חפצתי נאום ה' כלומר חפצי מן האדם שידע דרכי ובידיעתם ידע אותי והיא התכלית. ואפשר לפרש בו שענינו "וידוע אותי" "וכי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ". ויהיה שלשה ענינים להשכיל כל מה שאפשר להשכילו בנמצאות העלולות וידיעת השם יתברך בידיעתם והידיעה בו שהוא עושה בארץ משפט וצדקה ורצוני לומר ידע אמתתו ומציאותו בידיעת דרכיו וידע השגחתו שהיא על הנמצאות אשר בארץ וכל אשר בה ויהיה "באלה חפצתי" שב אל שלשתן כלומר באלו השלשה ראוי להתהלל מפני שהם רצון השם יתברך מן האדם והמכוון בו לא בשלשה הראשונים וזכר השלשה הראשונים בעבור שכבר נמצא מי שחשב הצלחת האדם הוא הגיעו למדות טובות ומי שחשב היותה שלימות תבנית הגוף ותכונותיו ומנה הגדולה שבהן והיא הגבורה ומי שחשב שתכלית האדם היא העושר על כן בא זה מאמר הנביא להודיענו ולהרחיק הדעות ולבטלן הודיע וגילה מה תהלתו האמתית ותכלית הסבה ממנו. וכזה בעצמו באר ארסטוטלוס דחות הדעות הראשונות הנזכרות בהצלחת האדם ובאר שתכלית ההצלחה היא ידיעתו את השם יתברך ידיעה אמתית וכן הורה הרב זכרונו לברכה ענין השלש מדות הנזכרות בפרק נ"ג מהחלק השלישי גם אין ספק שהפץ השם יתברך גם כן מן האדם שיתדמה בדרכיו לדרכי בוראו כפי היכולת כי כמו שידיעת דרכי ה' הם דרך אל ידיעתו כן ההתדמות בדרכיו היא מפנה הדרך אל ידיעתו כי המדות שאפשר לאדם שידמה בהן למדת קונו הן היקרות שבמדות הטובות הנמצאות בנפש האדם אשר בלעדן רחוק להשיג אל המעלות השכליות כאשר זכר במקומות רבים וכן זכרו כל חכם ואשר פירש הרב במלת "ארץ" הוא חדוש מופלג בטובו ומפני שחכמי המחקר חברו ספרים במדות האדם והאריכו לדבר בהן ולהודיע איך אפשר לאדם להרגיל עצמו במדות הטובות עד שתשובנה קנין חזקה ותהיינה קבועות בנפשו ואיך יוכל בעל מדות מעוותות לתקן המעוות בהן ראה הרב זכרונו לברכה להקדים לזאת המסכתא פרקים יזכור מהם בקצרה הצריך מן הענינים אשר האריכו בהם חכמי המחקר כמו שזכר בפתיחתו וכאשר ראו חכמי לוניל עיר מולדתי פירוש זאת המסכתא והפרקים אשר הקדים הרב בביאור ענינים בקשו ממני להעתיקם להם כאשר עשו במאמר מורה הנבוכים וזה החלי להעתיקם מהשם יתברך אשאל להישירני אל האמת ולהצילני משגיאה

ספרי הרמב"ם הקדמת המחבר'

>הקדמת המחברקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - הקדמת המחבר

אמר שמואל בן יודא אבן תבון אמר הרב המחבר זכרונו לברכה. הנה בארנו בתחלת זה הדבור מה היתה הסבה בשום המחבר זאת המסכתא בזה הסדר וזכרנו גם כן רוב התועלת בזו המסכתא ויעדנו פעמים רבות במה שקדם בזה החבור לדבר בזאת המסכתא בענינים מועילים להאריך בה קצת אריכות מפני שהיא קטנה ואף על פי שתראה מבוארת וקלה להבין ולעשות מה שכוללת אינו קל על כל בני אדם ואין כל עניניה גם כן מובנים מבלי פירוש ארוך עם היותה מביאה לידי שלמות גדולה והצלחה אמתית. ומפני זה ראיתי להרחיב בזה המאמר וכבר אמרו רבנן זכרונם לברכה (בבא קמא דף ל.) "האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות" ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה והיא המביאה אליה כמו שאמרו רבנן זכרונם לברכה (עבודה זרה דף כ.) "חסידות מביאה לידי רוח הקדש". הנה התבאר מדבריהם שבקיום מאמרי זאת המסכתא מביא לידי נבואה והנני עתיד לבאר אמתת הדבר ההוא מפני שהוא כולל חלק גדול מהמדות הטובות וראיתי להקדים קודם שאתחיל בפירוש ההלכה פרקים מועילים ידע מהם האדם הקדמות ויהיו לו גם כן מבוא ומפתח במה שאני עתיד לפרש. ודע שהדברים אשר אומר בפרקים אלו ובמה שיבא מן הפירוש אינם דברים בדותים מעצמי ולא פירושים שחדשתים אמנם הם ענינים לקטתים מדברי חכמים במדרשות ותלמוד וזולתם מחבוריהם ומדברי הפילוסופים גם כן הקדמונים והחדשים מחבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרו ואפשר שאביא לפעמים מאמר אחד כולו מספר המפורסם בלשוננו ואין בכל זה רוע ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם ממני שאני כבר התודיתי בזה ואף על פי שלא אזכיר "אמר פלוני" שזה אריכות אין תועלת בה ואפשר שאהיה מביא זכרון שם האיש ההוא לחשוב מי שאין לו חיך שהדבר ההוא נפסד בתוכו רע שלא יבינהו ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר שכונתי להועיל לקורא ולבאר לו ענינים הצפונים בזאת המסכתא ואני אתחיל עתה לזכור הפרקים אשר ראיתי להקדימם הנה לפי כונתי והם שמנה פרקים. נשלמו ההקדמות

==

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק א==

פרק ראשון בנפש האדם וכחותיה דע שנפש האדם אחת ויש לה פעולות רבות חלוקות יקראון קצת הפעולות ההן נפשות ויחשוב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שהנפשות שלש טבעית וחיונית ונפשית ופעמים שתקראנה כחות וחלקים עד שיאמר "חלקי הנפש" וזה השם יעשוהו הפילוסופים הרבה פעמים ואינם רוצים באמרם "חלקי" שהיא מתחלקת כהחלק הגופים אבל הם מונים פעולותיה החלוקות שהן לכלל הנפש כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם ואתה יודע שתקון המדות היא רפואת הנפש וכחותיה וכמו שהרופא אשר ירפא הגופים צריך שידע תחלה הגוף אשר ירפאהו כולו וחלקיו מה הם רצוני לומר גוף האדם וצריך שידע איזה דברים יחלוהו וישמור מהם ואיזה דברים יבריאוהו ויכוין אליהם כן רופא הנפש הרוצה לתקן מדות האדם צריך שידע הנפש וכחותיה בכללה וחלקיה ומה יחלה אותה ומה יבריאה. ומפני זה אומר שחלקי הנפש הם חמשה - הזן והוא נקרא צומח המרגיש המדמה המתעורר והשכלי וכבר הקדמנו בזה הפרק שדברינו אינם רק בנפש האדם כי כח המזון שיזון בו האדם אינו ככח המזון שיזון בו הסוס והחמור כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית והנשר ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו. ואמנם על הכל יאמר "נזון" בשתוף השם לבד לא שהענין כולו אחד בעצמו. וכן יאמר על האדם ושאר בעלי חיים "מרגיש" בשתוף השם לבד לא שההרגש אשר באדם הוא ההרגש אשר בשאר בעלי חיים ולא ההרגש אשר בזה המין הוא ההרגש בעצמו אשר במין אחה אבל כל מין ומין מאשר לו נפש יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר ותתחיבנה מנפש זו פעולות ומנפש זו פעולות אחרות ואפשר שתדמה פעולה לפעולה ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו ואין הדבר כן. והמשל בזה שלשה מקומות חשוכים האחד מהם זרחה עליו השמש והאיר השני האיר עליו הירח והאיר והשלישי הודלק בו הנר והאיר. הנה כל אחד מהם נמצא בו האור אבל סבת זה האור ופועלו - השמש ופועל אחר - הירח ופועל אחר - האש כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם ופועל הרגשת החמור הוא נפש החמור ופועל הרגשת הנשר הוא נפש הנשר ואין להם ענין שיקבצם אלא שתוף השם בלבד והבן זה הענין שהוא נפלא מאד וכשלו בו הרבה מהפילוסופים ותחיבנה בזה הרחקות ודעות בלתי אמתיות. ואשוב אל כונתי בחלקי הנפש ואומר החלק הזן ממנו הכח המושך המחזיק המעכל הדוחה למותרות המגדל המוליד בדומה המבדיל הליחות עד שיפריש מה שצריך להזן בו ומה שצריך לדחותו והדברים על אלו שבעה הכחות ומה יעשו ואיך יעשו ובאיזה איברים פעולתם יותר נראית ויותר נגלית ומה מהם נמצא תמיד ומה יכלה מהם לזמן קצוב זה כולו ראוי במלאכת הרפואה ואין צורך לו בזה המקום. והחלק המרגיש ממנו הכחות ההם המפורסמים אצל ההמון הראות השמע הטעם הריח והמשוש. והוא נמצא בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה כחות. והחלק המדמה הוא הכח אשר יזכור רשומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום וירכיב קצתם אל קצתם ויפריד קצתם מקצתם ולזה ירכיב זה הכח מן ענינים אשר השיגם ענינים שלא השיגם כלל ואי אפשר להשיגם כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ ובהמה באלף עינים על דרך משל והרבה באלו הנמנעות ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון. ובכאן טעו המדברים הטעות המגונה הגדולה אשר בנו עליה פנת חטאתם בחלוקת המחויב האפשר והנמנע שהם חשבו או הביאו בני אדם לחשוב כי כל מדומה אפשר ולא ידעו שזה הכח ירכיב ענינים שמציאותם נמנעת כמו שזכרנו. והחלק המתעורר הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו בחירת דבר אחד או התרחק ממנו הכעס והרצון הפחד והגבורה האכזריות ורחמנות אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים וכלי זה הכח - כל אברי הגוף ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו וכח הרגל על ההליכה וכח העין על הראות וכח הלב להתגבר או לירא בעת הפחד וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם (כולם) כלים לזה הכח המתעורר והחלק השכלי הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל בו תהיה ההשתכלות בו יקנה החכמות ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות ואלו הפעולות מהן מעשיות ומהן עיוניות והמעשיות - מהן מלאכות מחשבות ומהן מחשבי. והעיוניות - אשר בהן ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן עליו והן אשר תקראנה "חכמה" סתם. והמלאכות מחשבות הוא הכח אשר בו ילמוד המלאכות כנגרות עבודת האדמה הרפואה והמלחות. והמחשבי הוא הכח אשר בו יסתכל בדבר אשר ירצה לעשותו אם אפשר לעשותו אם לאו אם אפשר לעשות - איך צריך שיעשה זה שיעור מה שצריך שנקח מענין הנפש הנה ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחומר והשכל לה צורה וכשלא הגיעה לה צורה יהיה כאילו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה ההיא לבטלה וכאילו היא מציאות הבל והוא אומרו (משלי י"ט, ב') "גם בלא דעת נפש לא טוב" רצונו לומר שמציאות הנפש שלא הגיעה אליה הצורה אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב. אבל הדברים על הצורה והחומר השכלי והדעות כמה הם ואיך יגיעו - אין זה מקומם ולא יצטרך במה שנרצה לדבר על המדות והוא יותר ראוי בספר הנבואה אשר זכרנו ובכאן אפסוק בזה הפרק ואתחיל באחר

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ב

פרק שני בעניני כחות הנפש ובידיעות החלק אשר בו תמצאנה המדות הטובות והרעות דע שהעבירות והמצוות התוריות אמנם תמצאנה בשני חלקים מחלקי הנפש והוא החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד. ובשני אלו החלקים תהיינה כל העבירות והמצוות. אמנם החלק הזן והחלק המדמה אין מצוה בו ולא עבירה שאין דעת ובחירה האחד משניהם וגם אין בהם מעשה כלל ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם מפעולה אחת. הלא תראה ששני החלקים האלה רצוני לומר הזן והמדמה יעשו בעת השינה הפעולה המיוחדת להם מה שאין כן בשאר כחות הנפש. אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכח גם כן מצוה ועבירה לפי אמונת דעת בטלה או אמונת דעת אמתית אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם ולזה אמרתי למעלה שבשני החלקים ההם תמצאנה המצוות והעבירות אמנם המעלות הן שני מינים מעלות המדות ומעלות השכליות וכנגדן שני מיני פחיתות. אמנם מעלות השכליות הן תמצאנה בחלק השכלי. מהן החכמה והיא ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סבותיו ומהן השכל אשר ממנו השכל העיוני והוא הנמצא לנו בטבע רצוני לומר המושכלות הראשונות וממנה שכל נקנה ואין זה מקומו ומהן זכות התכונה וטוב ההבנה והיא לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן או בזמן קרוב. ופחיתות זה הכח הפך אלו או שכנגדם אבל מעלות המדות תמצאנה בחלק המתעורר לבדו. וחלק המרגיש בזה הענין אינו רק שמש לחלק המתעורר. ומעלות זה החלק רבות מאוד כזהירות כלומר יראת חטא הנדיבות היושר הענוה השפלות ההסתפקות - והוא שקראו חכמים עשירות באמרם (אבות) "איזהו עשיר השמח בחלקו" - הגבורה האמונה וזולתן. ופחיתות זה החלק הוא לחסר מאלו או להוסיף בהן אבל החלק הזן והמדמה לא תאמר בו לא מעלה ולא פחיתות אך יאמר שהוא זן על יושר או על בלתי יושר כמו שיאמר "איש פלוני עכולו טוב" או "בטל עכולו" או "נפסד דמיונו" או "הוא מדמה על יושר" - אין בזה לא מעלה ולא פחיתות וזה מה שרצינו לזכרו בזה הפרק

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ג

פרק שלישי בחולי הנפש אמרו הקדמונים כי יש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בה תדיר הטובות והפעולות הנאותות וחליה הוא שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעילות המגונות. אמנם בריאות הגוף וחליו מלאכת הרפואות תחקור עליהם וכמו שחולי הגוף ידמו להפסד הרגשותיהם במה שהוא מר שהוא מתוק ובמה שהוא מתוק הוא מר ויצירו הנאות בצורות בלתי נאות ותחזק תאותם ותרבה הנאתם בענינים אין הנאה בהם כלל לבריאות ואפשר שיהיה בהם צער כאכילת עפר ופחמים והדברים העפוצים (ס"א העפושים) והחמוצים מאד וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים אבל ימאסו אותם כן חולי הנפשות רצוני לומר הרעים ובעלי המדות הרעות ידמו במה שהוא רע שהוא טוב ובמה שהוא טוב שהוא רע והאדם הרע יתאוה לעולם להפלגת (פעולות רעות) אשר הן באמת רעות וידמה בעבור חלי נפשו שהן טובות וכמו שהחולים הגופניים כשידעו חלים ולא ידעו מלאכת הרפואות ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו. ויזהירום מה שידמהו ערב והוא בהפך חלים ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופתם וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע כן חולי הנפשות צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש אשר אזכרם בפרק שלאחר זה אמנם חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחלים וידמו בו שהוא בריאות או ירגישו בו ולא יתרפאו אחריתם למה שיהיה אחרית החולה כשימשוך אחר הנאותיו ולא יתרפא שהוא ימות בלי ספק אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהן התורה האמתית מספרת דבריהם (דברים כ"ט, י"ח) "כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" רצונה לומר שהוא מכוון לרוות צמאו והוא מוסיף לעצמו צמא אך על שאינם מרגישים בדבר אמר שלמה המלך עליו השלום עליהם (משלי י"ב, ט"ו) "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם" רצונו לומר שומע לעצת החכם - חכם מפני שיודיעהו הדרך שהיא ישרה באמת ולא אשר יחשבה היא ישרה ואמר (משלי. י"ד י"ב) "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" ואמר עוד בחולי הנפשות האלה בהיותם בלתי יודעים מה יזיקם ומה יועילם (משלי ד', י"ט) "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" אך מלאכת רפואות הנפשות הוא כמו שאספר בפרק רביעי

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ד

פרק רביעי ברפואות חולי הנפש המעשים הטובים הם המעשים השוים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רעים האחד מהם תוספת והשני חסרון מעלות המדות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות האחת מהן יתירה והאחת חסרה. מן התכונות האלו תתחיבנה הפעולות ההן והמשל בזה הזהירות שהיא מדה ממוצעת בין רוב התאוה ובין והעדר הרגש ההנאה והזהירות היא מפעולות הטובות ותכונות הנפש אשר תתחיב ממנה הזהירות היא מעלת המדות אבל רוב התאוה הוא הקצה הראשון והעדר הרגש ההנאה לגמרי הוא הקצה האחרון ושניהם רע גמור ושתי תכונות הנפש אשר מהן יתחיב רוב התאוה והיא התכונה היתרה והעדר ההרגשה והיא התכונה החסרה שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפיזור והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופירוש "סלסול" הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר וההתנשאות היא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו והנבלה ידועה והיא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות ובין רכות הטבע מה שקורים בלעז "אם ולד" והוא מי שהוא בלא דבור ובלא מעשה לכבדות טבעו וקור מזגו והוא כנגד הקטרוג שיבא מחדוד טבעו וחום מזגו והענוה ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות וטוב לב ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב. ומפני שאין למדות האלו שם ידוע בלשוננו צריך לפרש עניניהם ומה שרוצים בהם הפילוסופים לב טוב קורים מי שכל כונתו להטיב לבני אדם בגופו בעצתו בממונו בכל יכלתו בלתי שישיגהו נזק או בזיון - והוא האמצעי והנבל הוא הפך זה והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טרח ולא נזק - והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון או טורח רב והפסד מרובה - והוא הקצה הראשון. והסבלנות ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז ובשת פנים ממוצעת בין העזות והבישנות. פירוש זה נראה לי מדברי רבנן זכרונם לברכה שבישן הוא אצלם מי שיש רוב בשת ובשת פנים הוא הממוצע ממאמרם (אבות פ"ב) "לא הבישן למד" ולא אמרו "אין בושת פנים למד" ואמרו "בושת פנים לגן עדן" ולא אמרו "הבישן" ולזה סדרתים כך. וכן שאר המדות תצטרכנה על כל פנים לשמות מונחים להן מהסכמה שיהיו הענינים מובנים והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנה "גבורים" וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המדה רצוני לומר שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכונה ופעמים ינצל במקרה יחשבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן ועל העצל שהוא שמח בחלקו ועל נעדר הרגש ההנאות לעובי טבעו שהוא נזהר כלומר ירא חטא ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות וזה כולו טעות ואמנם ישובח באמת הממוצע ואליו צריך האדם שיכון וישקול פעולותיו כולן תמיד עד שתתמצענה. דע שאלו המעלות והפחותות אשר למדות לא תגיענה ולא תתישבנה בנפש רק בכפל הפעולות הבאות מן המדה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילו בהן ואם היו הפעולות ההן טובות יהיה המגיע לנו מהן מעלה ואם היו רעות יהיה המגיע לנו מהן פחיתות. ומפני שאין אדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון כמו שנבאר בפרק שמיני והוא ירגיל בלי ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו אפשר שתהיינה הפעולות ההן ממוצעות ואפשר שתהיינה מיותרות או מחוסרות כמו שספרנו ותהיה נפשו חולה וראוי שילכו ברפואתה בדרך רפואות הגופים בשוה כמו שהגוף כשיצא משויו נראה על איזה צד נטה ויצא ונעמוד כנגדו בהפוכו עד שישוב אל השווי וכשישתוה נסלק ידינו מן ההפוך ונשוב לעשות מה שיעמידהו על שויו כן נעשה במדות בשוה. והמשל בו כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו יחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות וזו פחיתות מפחיתות הנפש והפועל אשר יעשהו מפעולות הרע הוא כמו שבארנו בזה הפרק וכשנרצה לרפאות זה החולי לא נצוהו להרגיל בנדיבות שזהו כמו שירפא מי שיגבר עליו החום בדבר הממוצע השוה שלא יבריאהו מחוליו אבל צריך שנביאהו לפזר ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות עד שתסור מנפשו התכונה המחיבת לכילות ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפזור ואז נסלק פעולות הפזור ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהן לא יתיר ולא יחסר. וכן כשנראהו מפזר נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותה אבל לא יישנה פועל הקילוס פעמים רבות כשנותו פועל הפזור וזה החדוש הטוב הוא סדר הרפואות וסודה והוא שישוב האדם מן הפזור לנדיבות יותר קל ויותר קרוב לשוב משובו מן הכילות לנדיבות וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר וירא חטא יותר קל ויותר קרוב לשוב משוב בעל התאוות לנזהר ולזה נכפל על בעל התאוות פעולות העדר ההנאה יותר משנכפל על נעדר הרגשות ההנאה פעולת התאווה. ונחייב רך הלבב מסירת עצמו לסכנות יותר משנחייב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב. ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה. זה סדר רפואות המדות וזכרהו ולזה הענין לא היו החסידים מניחים מתכונות נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה רצוני לומר על דרך משל שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט מן הגבורה - לצד מסירות נפשו בסכנות מעט מטוב הלבב - לצד יתרון טוב הלבב מעט מן הענוה - לצד שפלות הרוח מעט וכן בשאר הענינים. ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין. אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן מנטות אחר הקצה האחר בצום וקימה בלילות והנחת אכילת בשר ושתית יין והרחקת הנשים ולבוש הצמר והשער ושכונה בהרים והתבודד במדבריות לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות כמו שזכרנו ולהפסד אנשי המדינה גם כן כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם על כן ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע כמאמר ירמיה הנביא עליו השלום (ירמיהו ט', א') "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן חשבו שהן טובות וכונו אליהן בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני ענוי ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות כשיראה בקיאים מהרופאים שהשקו חולים נוטים למות סמים הנקראים בערבי "שהס הנטל" ובלעז - "קולקונטרידא ואשקמוניאה" ו"הצבר" ובלעז - "אלואי" וכיוצא בהם ופסקו מהם המזון ונרפאו מחלים ונמלטו מן המות הצלה גמורה ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי כל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו בה והתחיל לקחת אותם תמיד ולהתנהג בהנהגות החולים שהוא יחלה בלי ספק כן אלו הם חולי הנפשות בלא ספק בלקחם הרפואות על הבריאות וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו כמו שהעיד עליה יודעה (תהלים י"ט, ח') "תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" לא זכרה דבר מזה ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית יאכל מה שיש לו לאכול בשווי וישתה מה שיש לו לשתות בשווי ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים ולא שילבש הצמר והשער ולא שיענה גופו והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו', י"א) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ואמרו רבנן זכרונם לברכה (תענית י"א. נדרים י'. נזיר י"ט - כ"ב. סוטה ט"ו. בבא קמא צ"א. שבועות ח') "וכי על איזה נפש חטא זה אלא שמנע עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה - המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" ובדברי נביאינו וחכמי תורתינו ראינו שהיו מכונים על הענוי ושמירת נפשם וגופם על מה שהתחיבה התורה וענה השם יתברך על יד נביאו למי ששאל לצום יום אחד בעולם אם יתמיד אם לאו והוא אומר לזכריה הנביא (זכריה ד', ג') "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" וענה אותם (זכריה ז', ה') "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" אחר כן צוה אותם ביושר ובמעלה לבד ולא בצום והוא אמר להם (זכריה ז', ט') "כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעות איש את אחיו אל תחשבו בלבבכם". ואמר אחר כך (זכריה ח', י"ט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". ודע ש"אמת" הן המעלות השכליות מפני שהן אמתיות לא תשתנינה כמו שזכרנו בפ"ב ו"השלום" הן מעלות המדות אשר בהן יחיה השלום בעולם ואשוב אל כונתי שאם יאמרו אלו המתדמים באומות מאנשי תורתנו שאיני מדבר כי אם בהם שהם אינם עושים מה שעושים אותו מהטריח גופתם ופסוק הנאותיהם אלא על דרך הלמוד לכחות הנפש כדי שיהיו נוטים אל הצד האחד מעט כפי מה שבארנו בזה הפרק שראוי שיהיה האדם כן זו היא טעות מהן כאשר אבאר והוא שהתורה לא אסרה מה שאסרה ולא צותה מה שצותה אלא מפני זאת הסבה רצוני לומר כדי שנתרחק מן הצד האחר יותר על צד ההרגל שאסור המאכלות האסורים כולם ואסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה ומה שהצריך בכתובת האשה וקדושיה ועם כל זה אינה מותרת תמיד אבל תאסר בעת הנדות והלידה ועם כל זה גזרו רבנן זכרונם לברכה למעט המשגל ומנעוהו ביום כמו שבארנו בסנהדרין. זה כולו אמנם צונו השם יתברך להתרחק מקצת רוב התאוה רחוק גדול ולצאת מן המיצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבתורה כנתינת המעשרות ולקט והשכחה והפאה והפרט ועוללות ודין שמיטה ויובל והצדקה די מחסורו - זה כולו קרוב ביתרון טוב לבב עד שנתרחק מקצה הנבלה רחוק גדול ונתקרב לקצה יתרון טוב לבב עד שיתחזק בנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחון רוב המצוות ותמצאן כולן שהן מלמדות ומרגילות כחות הנפש כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם באמרו "לא תקום ולא תטור" (ויקרא י"ט, י"ח) "עזב תעזב" (שמות כ"ג, ה') "הקם תקים" (דברים כ"ב, ד') עד שיחלש כח הכעס והרוגז וכן "השב תשיבם" (שם כב א) עד שתסור תכונת הכילות וכן "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב) "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ', י"ב) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים י"ז, י"א) עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת. ואחר כך הרחק מן הקצה האחרון רצוני לומר מרוב הבושת ואמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט, י"ז) "לא תגורו מפני איש" (דברים א', י"ז) עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי וכשיבא האיש הסכל בלא ספק וישתדל להוסיף על אלו הדברים כמו שיאסור המאכל והמשתה מוסיף על מה שנאסר מן המאכלים או יאסור הזווג יותר על מה שנאסר מן הבעילות ויתן כל ממונו לעניים או להקדש מוסיף על מה שבתורה על ההקדשות ועל הצדקות ועל הערכים - יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי ולחכמים בזה הענין דבר לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו והוא בגמרא דבני מערבא בפרק התשיעי מנדרים דבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים אמרו שם בזה הלשון אמר רב אידי בשם רבי יצחק "לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים" וזה הענין שזכרנו בשוה בלא תוספת ובלא חסרון הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק שצריך לכוין אל הפעולות הממוצעות ושלא יצא מהם אל קצה מן הקצוות אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו. ובהפך כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות כשיראה מזגו שישתנה מעט שנוי לא ישבות ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכליתו וכשידע שאבר מאבריו חלוש ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו ויכוין למה שיועילוהו עד שיבריא האבר ההוא או עד שלא יוסיף חולשה - כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד וישקול פעולותיו ויבחן תכונות נפשו יום יום וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה הרע כמו שזכרנו. וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו וישתדל לרפאותן תמיד כמו שזכרנו שאי אפשר לאדם מבלתי חסרון שהפילוסופים כבר אמרו כבד הוא ורחוק שימצא מי שהוא בטבע למעלות כולן רצוני לומר למעלות המדות ולמעלות השכליות מזומן ומוכן אבל בספרי הנבואה נמצא זה בהם הרבה אמר (איוב ד', י"ח) "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" (איוב ט"ו, י"ד) "מה אנוש כי יזכה וכי יצדיק ילוד אשה" ושלמה המלך עליו השלום אמר סתם (קהלת ז', כ') "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו עליו השלום כבר אמר אליו השם יהברך (במדבר כ', י"ב) "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל על אשר מריתם את פי במי מריבה על אשר לא הקדשתם אותי וחטאו עליו השלום הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות והוא הסבלנות כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו (במדבר כ', י') "שמעו נא המורים" דקדק עליו השם יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס וכיוצא בזה בדין האיש ההוא הוא חלל השם יתברך מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה בו הכעס והוא מפעולות הרע כמו שבארנו ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בענין "מריתם פי" הוא כמו שאבאר והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרוהו חכמים וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום ודאי אין עליו פחיתות מדה ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (במדבר כ', ח') "קח את המטה והקהל את העדה". והנה יצאנו מכונת השער אבל התרנו ספק מספקי התורה שנאמר בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות איזה חטא חטא וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו והאמת תעשה דרכה ואשוב אל כונתי כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכון אל אמצעותן יהיה במדריגה עליונה ממדרגת בני אדם ובזה יתקרב אל השם יתברך וישיג את טובו וזוהי הדרך השלמה שבדרכי העבודה וכבר זכרו חכמים זכרונם לברכה זה הענין וכתבו עליו ואמרו (מועד קטן ה ע"ב סוטה ה') "כל השם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים נ', כ"ג) "ושם דרך אראנו בישע אלקים" אל תקרי "ושם" אלא "ושם" והשימה הוא השעור והסברא זה הענין אשר פירשנו בזה הפרק כולו בשוה וזהו שעור מה שראינוהו שצריך בזה הענין

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה

פרק חמישי בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו וישים פעולותיו כולן תנועותיו מנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל רצוני לומר פועל שלא יביא אל זאת התכלית והמשל בו שישים הכונה באכילתו בשתיתו משגלו שנתו יקיצתו תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד והכונה בבריאות גופו שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב וכן בשאר ההנהגות אבל יכון אל המועיל וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן - שיהיה בלתי ערב - יהיה או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאותו למאכל - יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים במיני זמר בטיול הגנות בבנינים הנאים חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה וכן כשיתעסק לקנות ממון תהיה תכלית כונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו ועל זה ההיקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאוד במעלות השכליות והמדות בידיעת השם יתברך ובהגיע אל ההצלחה האמתית ויהיו למודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות. ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות כי בה נשער פעולותינו ותשובנה פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמתיות כי האדם שיבא ויאכל מזון ערב אל החיך טוב הריח שנפש אדם מתאוה לו והוא מזיק לו ואפשר שיהיה סבה לחולי קשה או למיתת פתאם - זה והבהמה אצלי שוים ואין זה פועל אדם מאשר הוא אדם בעל שכל אמנם הוא פעל אדם מאשר הוא חי נמשל כבהמה נדמה ואמנם יהיה פועל אנושי כשיאכל המועיל לבד ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס כפי בקשת המועיל וזה פעל לפי הדעת ובזה נבדל האדם מפעולותיו מזולתו. וכן כשיבעול כשיתאוה מבלתי שישמור הנזק והתועלת יש לו זה הפעל מאשר הוא בעל חי לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל כמו שזכרנו אלא שישים תכליתו בריאות גופו ושלמותו מהחליים לבד ואין זה חסיד כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות בחר זה האחר הנאת המאכל או הנאת המשגל וכולם אין תכלית אמתות לפעולותיהם. אבל הנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות כדי שישארו כלי כחות נפשו אשר הם איברי הגוף שלמים ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המדות ובמעלות השכליות. וכן כל מה שילמדוהו מן החכמות ומן הדעות שישיג משהו מהן - דרך לתכלית ההיא (נ"א ואע"פ שישתדל במה שאין בו וכו') אין בו דין ודברים. ומה שאין בו תועלת בתכלית ההיא כשאלת החשבון ספר החרוטים ובתחבולות להרבות משאלות אל ההנדסה משיכת המשקלים והרבה כיוצא באלו תהיה כונה בהן לחדד בהן השכל ולהרגיל כח השכלי בדרכי המופת עד שיגיע לו לאדם קנין ידיעת ההקש והמופת מזולתו יהי לו זה הדרך שיגיע בה לידיעת אמתות מציאות השם יתברך. וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו או בחכמה או במעלה או בשבח מעלה או מעולה או לגנות גנות או מגונה כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכונה בהם לחסרם אצל בני אדם עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם אז מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח, ג') "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" וספור הסדומיים וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם אין הכונה בהם רק מה שזכרתי לך עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה ויתרחקו מדרכי הרעים ההם וכשישים האדם כונתו אל זה הענין יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד כי מי שיכון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותל בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים (האלקים) אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חליה עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות והוא אמרם זכרונם לברכה (שבת כ"ה) "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים" כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים עד שתסור ממנה הליאות כמו שאמרו "כי הוי חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא" ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות ולא מעשה הבל רצוני לומר עשית הפתוחים והציורים בבנינים בכלים ובבגדים ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול וכשתזדמן מציאות האדם שזה ענינו אני אומר שהוא למטה מן הנביאים רצוני לומר שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד ולא יעשה מעשה קטן או גדול ולא ידבר דבר אלא שהפעל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה או למה שמביא אל מעלה והוא יחשוב ויסתכל בכל פעל ותנועה ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו באמרו (דברים ו', ה') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" רצונו לומר בכל חלקי נפשך שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית [אחת] והיא לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר (משלי ג', ו') "בכל דרכיך דעהו" ופירושו חכמינו זכרונם לברכה ואמרו (ברכות ס"ג) "אפילו לדבר עבירה" רצונם לומר שתשים לפעל ההוא תכלית והיא האמת אף על פי שיש בה עבירה מצד אחד וכבר כללו חכמינו זכרונם לברכה זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות מורה על זה הענין הוראה שלמה מאד עד כשאתה תבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו תדע שנאמר בכח אלקי בלא ספק והוא אמרם בצואתיהם (אבות פרק ד') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" וזהו הענין אשר בארנוהו בזה הפרק וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה לפי זאת ההקדמה

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ו

פרק ששי בהפרש אשר בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו ויחלוק עליו בפעולותיו אל מה שיעוררוהו אליו כחותיו ותאותו ותכונת נפשו ויעשה הטובות והוא מצטער בעשיתן ונזוק אבל החסיד הוא נמשך בפעולותו אחר מה שתעוררהו תאותו ותכונתו ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו אבל אמרו שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים ומעלתו למטה ממנו בהכרח להיותו מתאוה לפעל הרע ואף על פי שאינו עושה אותו מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום כיוצא בזה (משלי כ"א, י') "נפש רשע אותה רע" ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב והצטער מי שאינו צדיק בעשיתו זה המאמר (משלי כ"א, ט"ו) "שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און". זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהן הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן עד שאמרו שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו להעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולות. והביאו בזה הדברים ואמרו (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" ולא דים זה עד שאמרו ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו ואמרו (אבות פרק ב') "לפום צערא אגרא". ויותר מזה שהם צוו להיות האדם מתאוה לעבירות עד שהזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה ואף על פי שלא אסרה התורה והוא אמרם (ספרא קדושים) "רבי שמעון בן גמליאל אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים בתחלת המחשבה הם סותרים זה את זה ואין הענין כן אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעים כשפיכת דמים כגנבה וגזלה ואונאה ולהזיק למי שלא הרע לו ולגמול רע למטיב לו ולבזות אב ואם וכיוצא באלו והן המצוות שאמרו עליהן חכמים זכרונם לברכה (יומא ס"ז) שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב ויקראו אותן קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חלי. המדברים מצוות השכליות. ואין ספק שהנפש אשר תכסף לדבר מהן ותשתוקק אליו שהיא חסרה ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהמנעה מהן. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול הן התורות השמעיות וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל ומפני זה אמרו שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה מונע מהן אלא התורה ובחון חכמתם עליהם השלום במה שהמשילו שהם לא אמרו "אל יאמר אדם אי אפשי להרוג הנפש אי אפשי לגנוב אי אפשי לכזב אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי" אבל הביאו דברים שמעיים כולם בשר בחלב לבישת שעטנז עריות ואלו המצוות וכיוצא בהן הן אשר קראן השם יתברך "חקות". ואמרו רבנן זכרונם לברכה (יומא דף סז:) "חקים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם" ועובדי עבודה זרה משיבים עליהם והשטן מקטרג בהם כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח. ואשר קראו אותן האחרונים שכליות תקראנה מצוות כפי מה שבארו החכמים והנה התבאר לך מכל מה שאמרנו איזו מן העבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר חשוב מן המשתוקק אליהן וכובש יצרו מהן ואיזו מהן יהיה הענין בהפוך. וזה חדוש נפלא בהעמיד שני המאמרים ולשונם מורה על אמתות מה שבארנו. וכבר נשלמו כונות זה הפרק

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ז

פרק שביעי במחיצה ועניניה הרבה ימצא במדרשות ובאגדות ויש מהן בגמרא שיש מן הנביאים מי שיראה השם יתברך מאחרי המחיצות רבות ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות לפי קרבתם אל השם יתברך ולפי מעלתם בנבואה עד שאמרו (יבמות מ"ט) שמשה רבינו עליו השלום ראה השם יתברך מאחרי מחיצה אחת בהירה כלומר מזהירה הוא אמרם "הסתכל באספקלריא המאירה" ו"אספקלריא" שם המראה הנעשה מגוף המזהיר כשהם וזכוכית כמו שהתבאר בסוף "כלים". והכונה בזה הענין מה שאומר לך והוא שאנחנו בארנו בפרק שני שהמעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות המדות וכן הפחיתיות מהן פחיתיות שכליות בסכלות ומעוט ההבנה ודוחק התבונה ומהן פחיתיות המדות כרוב התאוה הגאוה הרוגז הכעס העזות ואהבת הממון והדומה להם והן רבות מאד וכבר זכרנו הסדר בידיעתם בפרק הרביעי ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השם יתברך מאמר הנביא מבאר זה (ישעיהו נ"ט, ב') "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" יאמר שעונותינו והם אלו הרעות כמו שזכרנו הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך ורע שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שתהיינה לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות והחזקות שבהן והוא אמרם (שבת צ"ב. נדרים ל"ח) "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" "וחכם" הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק "ועשיר" הוא במעלות המדות רצוני לומר ההסתפקות מפני שהם קוראים המסתפק - עשיר והוא אמרם בגדר העשיר (אבות פרק ד') "איזהו עשיר השמח בחלקו" רצוני לומר שיספיק לו במה שהמציא לו זמנו ולא ידאג במה שלא המציא לו. וכן "גבור" הוא גם כן במעלות המדות רצוני לומר שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה כמו שבארנו בפרק החמישי והוא אומר (אבות פרק ד') "איזה גבור הכובש את יצרו". ואין מתנאי הנביא שתהיינה אצלו כל מעלות המדות עד שלא תפחיתהו פחיתות שהרי שלמה המלך עליו השלום העיד עליו הכתוב (מלכים א ג', ה') "בגבעון נראה ה' אל שלמה" ומצינו לו פחיתות מדות והוא רוב התאוה בבאור "בהרבות נשים" וזה מפעולות תכונות רוב התאוה ואמר מבואר (נחמיה י"ג, כ"ו) "הלא עם כל אלה חטא שלמה". וכן דוד המלך עה"ש נביא אמר (שמואל ב כ"ד, ג') "לי דבר צור ישראל" ומצאנו אותו בעל אכזריות אף על פי שלא שמש בה כי אם בעבודה זרה ובהריגת הכופרים והיה רחמן לישראל אבל בא בביאור מ"דברי הימים" שהשם יתברך לא הרשהו לבנות בית המקדש ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג אמר (דברי הימים א כ"ב, ח') "אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת". ומצאנו (סנהדרין קי"ג) באליהו זכרונו לברכה מדת הרגזנות ואף על פי ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס אבל אמרו חכמים שהשם יתברך לקחו ואמר לו שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה כמו שיש לו כי ימיתם. וכן מצאנו בשמואל שפחד משאול וביעקב שפחד מפגישת עשו. אלו המדות וכיוצא בהן הן מחיצות בין השם יתברך עם הנביאים עליהם השלום ומי שיש לו שתי מדות או שלש מהן בלתי ממוצעות כמו שבארנו בפרק הרביעי נאמר בו שראה השם יתברך מאחר שתי מחיצות או שלש. לא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט ממדרגת הנבואה שאנחנו מצינו קצת פחיתות המדות תמנע הנבואה לגמרי. בכעס אמרו (פסחים ס"ו) "כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" והביא ראיה מאלישע שנסתלקה ממנו הנבואה כשכעס עד שהסיר כעסו והוא אומרו "ועתה קחו לי מנגן" והאנחה והדאגה של יעקב אבינו עליו השלום כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו ואמר (בראשית מ"ה, כ"ז) "ותחי רוח יעקב אביהם" ואמר המתרגם "ושרת רוח הנבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה" (שבת ל ע"ב פסחים קי"ג) וכאשר ידע משה רבינו עליו השלום שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה וכי נשלמו בו מעלות המדות כולן והמעלות השכליות כולן בקש להשיג מהות השם יתברך על אמתות מציאותו אחר שלא נשאר לו מונע ואמר (שמות ל"ג, י"ח) "הראני נא את כבודך" והודיעו השם יתברך שאי אפשר לו זה בהיותו שכל נמצא בחומר רצוני לומר מאשר הוא אדם והוא אומרו (שמות ל"ג, כ') "כי לא יראני האדם וחי" הנה לא נשאר לו בינו ובין השגת השם יתברך על אמתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה והוא השכל האנושי שאינו נבדל וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה אחר ששאלו יותר ממה שהיתה אצלו קודם שאלתו והודיעו שהתכלית ההיא אי אפשרית לו מפני שהוא בעל גשם יכנה אמתת השגה בראית פנים כי האדם כשיראה פני חבירו תהיה אז בנפשו צורתו עד שלא תתערב לו עם זולתה (אפילו בשעה שאינו רואה אותה) אבל כשיראה אחוריו אף על פי שהוא מכירו בראיה ההיא פעמים יסופוק עליו ויתערבו לו עם זולתם כן השגתו יתברך על האמת היא ידיעת השם יתברך מאמתות מציאותו מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות עד שימצא בנפשו מציאותו חזקה ונבדלה למה שמצא בעצמו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר לאדם להשיג זה השעור מן ההשגה אלא שהוא עליו השלום השיג למטה מזה מעט והוא אשר כנה ואמר (שמות ל"ג, כ"ג) "וראית את אחורי". ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה וכאשר ידעו חכמינו זכרונם לברכה ששני המינים האלו מן הפחיתיות רצוני לומר השכליות והמדות הם אשר יבדילו בין השם יתברך ובין האדם ובהם הוא יתרון מעלות הנביאים אמרו על קצתם במה שראו מחכמתם ומדותיהם (סוכה כ"ח בבא בתרא קל"ד) "ראויים הם שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו עליו השלום" ולא יעלם ממך ענין הדמיון שהם דמו אותו בו לא שישווהו אליו חלילה. וכן אמרו על אחרים כיהושע בן נון על הצד אשר זכרנו. וזה ענין אשר כווננו לבאר בזה הפרק

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ח

פרק שמיני ביצירה האנושית אי אפשר שיולד האדם מתחלת ענינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון כמו שאי אפשר שיולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות אבל אפשר שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון בהיות פעולות האחד מהן יותר קלות עליו מפעולות האחר. והמשל בו כשיהיה האדם מזגו נוטה אל היובש ויהיה עצם מוחו זך והליחות בו מעט יוקל עליו לגרוס לזכור ולהבין הענינים יותר מבעל לחה לבנה ורב הליחות במוח. אבל אם יונח האיש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי למוד כלל ולא יעורר כחותיו ישאר סכל בלי ספק וכן כשילמדו ויבינו זה עב הטבע ורב הלחות ידע ויבין אבל בקושי ועל זה המין בעצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך יהיה גבור רצוני לומר מוכן לגבורה אם ילמדהו הגבורה יהיה גבור במהרה ואחר - מזג לבו יותר קר ממה שצריך. והוא מוכן לצד המורך והפחד וכשילמדוהו וירגילוהו יקבלם מהרה ואם יכון בו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול אבל ישוב כשירגילוהו בלי ספק ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמתיות כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת שפעולות האדם כולן מסורות לו אין מכריח אותו בהן ולא מביא אותו זולת עצמו כלל שיטהו לצד מעלה או לצד חסרון אלא אם כן תהיה לו הכנת המזגים לבד כמו שבארנו שיקל בו ענין או יכבד. אבל שתתחיב (פעולה מהפעולות) או יהיה בו נמנע - אין זה כלל. ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו תהיינה בטלות מצוות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה. וכן היה מתחיב בטול הלמוד והתלמדות ולמוד כל מלאכת מחשבת היה כל זה הבל ולבטלה אחר שהאדם אי אפשר לו כלל מפני הגורם המכריח אותו מחוץ זולתו לפי דעת האומרים זה שמוכרח שלא יעשה הפועל הפלוני בלתי שידע החכמה פלונית ושתהיה לו המדה הפלונית. והיה הגמול והעונש גם כן עול גמור הן ממנו לקצתינו והן מהשם יתברך לנו שזה שמעון שהרג לראובן אחר שזה מוכרח שיהרוג וזה מוכרח שיהרג למה נענש שמעון ? ואיך יתכן עליו גם כן יתברך צדיק וישר הוא שיענשהו על פועל שאי אפשר שלא יעשהו ואפילו שישתדל שלא יעשהו לא היה יכול ? והיו בטלות גם כן ההכנות כולן עד סופן מבנות בתים כנוס הממון לברוח בעת הפחד וזולתם מן הדומה להם כי אשר נגזר שיהיה אי אפשר מבלתי היותו. וזה כולו שקר גמור וכנגד המושכל והמורגש וזה הריסות חומת התורה לגזור על השם יתברך בעול חלילה לו ממנו אמנם האמת אשר אין ספק בה שפעולת האדם כולן מסורות לו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחהו עליו מפני זה היה ראוי לצוותו. אמר (דברים ל', ט"ו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" (דברים ל', י"ט) "ובחרת בחיים". ושם הבחירה לנו בהם וחייב העונש למי שימרה והגמול למי שיעבור אם תשמעו ואם לא תשמעו וחיב הלמוד וההתלמדות (דברים י"א, י"ט) "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים ה', א') "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" וכל מה שבא בלמוד המצוות וחיב גם כן ההכנות כולן כמ"ש בתורה (דברים כ"ב, ח') "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" (דברים כ', ז') "פן ימות במלחמה" (שמות כ"ב, כ"ו) במה ישכב (דברים כ"ד, ו') "ולא יחבול ריחים ורכב" והרבה בתורה ובנביאים מזה הענין ר"ל ההכנות. אבל מה שנמצא לחכמים עה"ש והוא אמרם (ברכות ל"ג. מגילה כ"ה. נדה טז) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הוא גם כן אמת ונוטה לצד מה שזכרנו. אלא שהרבה פעמים יטעו בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות לבחירתו שהוא מוכרח עליהן כזוג פלוני או היות זה הממון בידו. וזה בלתי אמת כי זאת האשה אשר לקחה בכתובה וקדושין והיא כשרה לו לקחה לו לפריה ורביה והיא מצוה והשם יתברך לא יגזור בעשית המצוה. ואם יהא בנשואין אסור - היא עבירה והשם לא יגזור בעשית העבירה וכן זה אשר גזל ממון פלוני או גנבו ממנו או הכה אותו וכחש בו ונשבע עליו לשקר אם נאמר שהשם יתברך גזר על זה שיגיע זה הממון לידו ושיצא מיד זה האחר כבר גזר בעבירה ואין הענין כן אבל כל פעולות האדם הבאות בבחירתו בהן בלי ספק תמצאנה המצוות והעבירות כי כבר בארנו בפרק השני שמצוות התורה ואזהרותיה הן בפעולות אשר לאדם בהן בחירה שיעשן או שלא יעשן ובזה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים ואינה בידי שמים אבל נמסרה לבחירת האדם כמו שבארנו. אם כן מהו אמרם "הכל בידי שמים"? אמנם ירצו בו הענינים הטבעיים אשר אין בחירה לאדם בהם כגון בהיותו ארוך או קצר או רדת המטר או עצירה או הפסד האויר או זכותו וכיוצא בהם מכל מה שבעולם זולת תנועות האדם ומנוחתו. ואמנם זה הענין אשר בארו חכמים שהמצוות והעבירות אינן בידי שמים ולא ברצונו אבל ברצון האדם נמשכו בזה אחרי דברי ירמיהו עליו השלום והוא אמרו (איכה ג', ל"ח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" שהרעות הם המעשים הרעים והטוב הם המעשים הטובים ואמר שהשם יתברך אינו גוזר על האדם לעשות רע או טוב ואחר שהענין כן ראוי לאדם להתאונן ולבכות על מה שעשה מן החטאים והעבירות אחר שפשע ברצונו ואמר (איכה ג', ל"ט) "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" ואחר כן שב ואמר שרפואות זה החולי - בידינו כי כמו שפשענו בבחירתנו כן לנו לשוב ממעשינו הרעים ואמר אחר כך (איכה ג', מ'-מ"א) "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם וגם ימצא ממנו בדברי החכמים ובדברי הנביאים גם כן והוא שישיבת האדם וקימתו וכל תנועותיו ברצון השם יתברך וחפצו הוא מאמר אמתי על צד אחד והוא כמו שהשליך אבן אל האויר וירדה למטה שאמרנו בה שברצון השם יתברך ירדה למטה והוא מאמר אמתי שהשם יתברך רצה שתהיה הארץ כולה במרכז ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנה למעלה יתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה ברצון שקדם להיות מתנועע למעלה לא שהשם יתברך רצה בעת שהתנועע זה החלק מן הארץ שיתנועע למטה ובזה חולקים המדברים כי שמעתי אומרים שהרצון בכל דבר עת אחר עת תמיד ולא כן נאמין אנחנו אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כולם על טבעם תמיד כמו שאמר (קהלת א', ט') "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד בהם הכתוב כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש ואין הדבר כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו ומאמרם בזה הענין (עבודה זרה נ"ד) "עולם כמנהגו נוהג" ותמצאם עליהם השלום תמיד בכל דבריהם בורחים מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת ועל זה הצד יאמר באדם כשיקום וישב שברצון השם יתברך קם וישב רצוני לומר שהושם בטבעו בתחילת בריאתו שיקום וישב בבחירתו לא שהוא רוצה עתה בעת קומו שיקום או שלא יקום כמו שלא רוצה עתה בנפילת האבן הזאת שתפול או שלא תפול וכלל הדבר שנאמין בו הוא כי כמו שרצה השם יתברך שיהיה האדם נצב הקומה רחב החזה בעל אצבעות כן רצה שיתנועע וינוח מעצמו ויעשה פעולות בבחירתו אין מכריח לו עליהן ולא מונע מהן כמו שהתבאר בתורה האמתית המבארת זה הענין באמרה (בראשית ג', כ"ב) "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" וכבר באר התרגום בפירוש שהרצון בו ממנו לדעת טוב ורע רצוני לומר שהוא היה אחד בעולם רצוני לומר מין שאין כמוהו מין אחד שישתתף עמו בזה הענין אשר נמצא בו והוא שמעצמו ומנפשו ידע הטוב והרע ויעשה איזה מהם שירצה ואין מונע לו מהם ואחר שהוא כן אפשר שישלח ידו ויקח מזה ואכל וחי לעולם ואחר שיתחייב זה במציאות האדם רצוני לומר שיעשה בבחירתו פעולות הטוב והרע 'כאשר ירצה א"כ יתחייב ללמדו דרכי הטוב והרע ושיצוהו יזהירהו יענישהו ויגמלהו יהיה כל זה יושר וכן ראוי לו להרגיל עצמו בפעולות הטובות עד שתהיינה לו המעלות השכליות ויתרחק מן הפעולות הרעות עד שתסורנה והן הפחיתיות אשר הן נמצאות אתו ולא נאמר שהן בענין שאינן יכולות להשתנות כי כל ענין אפשר להשתנות מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב והכל בבחירתו ומפני זה הענין זכרנו כל מה שזכרנו מענין המצוות והעבירות והנה נשאר עלינו לבאר דבר אחד מזה הענין והוא שיש מפסוקים יחשבו בהם בני אדם שהשם יתברך יגזור במרי ושהשי"ת יכריח עליו - זה שקר וצריכים אנו לבארם כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם ומזה מה שנאמר לאברהם (בראשית ט"ו, י"ג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" אמרו הלא תראה שגזר על המצרים שיחמסו זרע אברהם ולמה ענשם ? והלא בהכרח בגזרת השם יתברך השתעבדו בהם כמו שנגזר עליהם ? והתשובה לאלו שזה הענין דומה כאילו אמר השם יתברך שהנולדים לעתיד יהיה מהם מורד ועובד חסיד ורע וזה אמתי ולא מפני זה המאמר התחיב פלוני (זה) הרע להיות רע על כל פנים ולא פלוני (זה) הצדיק להיות צדיק על כל פנים אבל כל מי שיהיה מהם רע יהיה בבחירתו ואילו היה רוצה להיות צדיק היה יכול ואין מונע לו. וכן כל צדיק וצדיק אילו היה רוצה להיות רע לא היה מונע לו מזה כי הדברים שאמר הקדוש ברוך הוא לא אמרם על איש ידוע עד שיאמר כבר נגזר עליו ואמנם באו הדברים בכלל ונשאר כל איש ואיש בבחירתו בעיקר יצירתו. וכן כל איש ואיש מן המצרים אשר חמסו והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם אילו היה רוצה כי לא נגזר על האיש בפרט שיחמסם וזאת התשובה בעצמה נשוב על אמרו (דברי' ל"א ט"ז) "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר" שאין הפרש בין זה ובין אמרו כל מי שיעבוד כוכבים יעשה בו כך וכך שאם לא ימצא לעולם מי שיעבוד אותה תהיה ההפחדה לבטלה ותהיינה הקללות כולן לבטלה. וכן העונשים אשר בתורה אין לנו לומר כאשר מצאנו דין סקילה בתורה שזה שחלל שבת היה מוכרח לחלל. ולא מפני הקללות שבאו בתורה נאמר שאשר עבדו כוכבים חלו עליהם הקללות ההן שנגזר עליהם לאבדם אבל בבחירותו עבדו כל מי שעבדה וחל עליו העונש כמו שנאמר (ישעיהו ס"ו, ג'-ד') "גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורתם אביא להם" אבל אמרו (שמות י"ד, ד') "וחזקתי את לב פרעה" ואחר כך ענשו והמיתו יש בו מקום לדבר ויעלה ממנו בידינו שורש גדול (על מה שלא חשבו כל המפרשים) והסתכל מאמרי בזה הענין ושים אליו לבך וחבר אותו על דברי זולתי ובחר לך הטוב והוא אצלי שפרעה וסיעתו אילו לא היה להם חטא אלא שלא שלחו ישראל היה הענין בסופק על כל פנים שהרי הקדוש ברוך הוא מנעם מלשלוח אותם כמו שנאמר (שמות י', א') "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" ואיך היה מבקש מהם לשלחם והם מוכרחים שלא לשלחם ? ואיך ענשם אחר כן כאשר לא שלחם ? וזה נראה עול בלא ספק וסותר כל מה שהקדמנו הצעתו אלא שאין הענין כן. אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי הכרח וחמסו הגרים אשר היו בתוכם והעלו עליהם עול גמור כאשר נאמר בבאור (שמות א', ט'-י') "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו" זאת הפעולה היתה בהם בבחירתם מבלי הכרח רק ברוע לבבם והיה עונש השם יתברך להם על זה למנעם מהתשובה עד שיחולו עליהם מהעונשים מה שהיה ראוי להם מן הדין ומניעתם מהתשובה הוא שלא ישלחם וכבר באר לו השם יתברך זה הענין והודיעו שאילו היה רוצה להוציאם לבד היה מאבד אותו וסיעתו והיו יוצאים מהרה מאין איחור אמנם רצה עם הוציאו אותם לענשם על מה שקדם מחמת שעבודם כמו שהבטיח ואמר (בראשית ט"ו, י"ד) "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" ואי אפשר לענשם אילו היו עושים תשובה ועל כן נמנעו מהתשובה והחזיקו בהם והוא אמרו (שמות ט', ט"ו-ט"ז) "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי" ואין לדקדק עלינו אם נאמר שהשם יתברך יענש האדם וימנענו מהתשובה ולא יעזבהו לבחור בתשובה כי הוא יתברך ידע החטאים ולפי חכמתו וישרו יהיה שעור העונש פעמים בעולם הבא לבד ופעמים בעולם הזה לבד ופעמים בשניהם וענשו בעולם הזה חלוק פעמים יענש בגוף פעמים בממון ופעמים בשניהם יחד וכאשר יבטל קצת תנועות בני אדם שהן בבחירתו על צד העונש כבטול ידיו מן המלאכה שלא יכול לעשות בה מאומה כמו שעשה לירבעם בן נבט או לסמא עיניו מן הראות כמו שעשה לאנשי סרום הנאספים על פתח לוט כן יבטל ממנו בחירת התשובה עד שלא יתעורר אליה כלל וימות בחטאו. ולא נתחיב לדעת חכמתו עד שנדע למה ענש זה בזה המין מן העונש ולא ענשו במין אחר כמו שלא נדע מה הסבה להיות לזה המין זאת הצורה ולא היתה לו צורה אחרת. אבל הכלל כי כל דרכיו חסד ומשפט ויענוש החוטא כפי חטאו ויגמול המטיב כפי הטבתו. ואם תאמר למה בקש ממנו לשלח את ישראל פעם אחר פעם והוא נמנע מלשלחם? ולמה לא באו עליו המכות והוא עומד במרדו על עקשותו? כמו שאמרנו שענשו מהשם יתברך הוא שיעמוד על עקשותו ולא היה מבקש ממנו לבטל מה שאי אפשר לו לעשותו זה גם כן היה לחכמה מהשם יתברך שיודיעהו שהשם יתברך יבטל בחירתו כשירצה לבטל ואמר לו הנני מבקש ממך שתשלחם ולא שלחת ואם תשלחם תהיה נצול רק ידעתי שאתה לא תשלחם עד שתמות והיה הוא צריך שיודה לשלחם עד שיראה הפך דברי הנביא שאמר שהוא יהיה נמנע להודות ולא היה יכול והיה בזה אות גדול ומפורסם אצל כל בני אדם כמו שנאמר (שמות ט', ט"ו) "ולמען ספר שמי בכל הארץ" שהשם יתברך אפשר שיענוש האדם שימנעהו בחירת פעולה אחת ויודיעהו בזה שלא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל הבחירה ההיא ועל זה הצד בעצמו היה עונש סיחון מלך חשבון כי למה שקדם ממריו אשר לא הוכרח עליו עונשו יתברך שמנעו מהעביר ישראל בגבולו מהפיק רצון ישראל עד שנלחמו עמו והרגוהו והוא אמרו (דברים ב', ל') "ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו" וגו' ואשר הביא להיות ענין זה הפסוק קשה על המפרשים כולם מפני שחשבו כי לא נענש סיחון אלא מפני שלא הניח את ישראל עבור בגבולו ואמרו איך ענשו והוא מוכרח כי הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו ? כמו שחשבו רבים שלא נענש פרעה ועמו אלא מפני שלא שלח ישראל מארצם ואין הענין כן אלא כמו שבארנו וכבר באר השם יתברך על ידי ישעיה הנביא שהוא יתברך יעניש קצת המורדים שימנע מהם התשובה ולא יעזוב הבחירה בידו באמרו (ישעיהו ו', י') "והשמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע" וזה הדבר פשוט אין צורך לפרש אבל הוא מפתח למנעולים רבים ועל זה העיקר הולכים דברי אליהו זכרונו לברכה באמרו על הכופרים מאנשי דורו (מלכים א י"ח, ל"ז) "ואתה הסבות את לבם אחורנית" רצונו לומר כאשר חטאו ברצונם היה עונשם עליהם מאתך שתסב לבם אחורנית מדרך התשובה לא תניח להם הבחירה ולא רצו להניח החטא ההוא והתמידו מפני זה על כפירתם באמרו (הושע ד', י"ז) "חבור עצבים אפרים הנח לו". רצונו לומר שהוא מתחבר אל העצבים בבחירתו ואוהב אותם - עונשהו שיונח על אהבת ה' וזה ענין "הנח לו". וזהו מן הפרושים הטובים למי שיבין דקות הענינים אמנם מאמר ישעיה הנביא עליו השלום שנאמר (ישעיהו ס"ג, י"ז) "למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך" אינו מזה הענין כלל ואינו נתלה בדבר ממנו. ואמנם ענין אלו הדברים כפי מה שבא לפניו ולאחריו שהנביא היה מתרעם על גלותינו גזרתנו הפסק ממשלתנו ותגבורת האומות עלינו ואמר על זה דרך תפלה. ה' אלקים כשיראו ישראל תגבורת הכופרים יתעו מדרך האמת ויטה לבם מיראתך וכאילו היית אתה הסבה לסכלים האלה לצאת מדרך האמת כמו שאמר משה רבינו עליו השלום (במדבר י"ד, ט"ו) "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה" וגו' ומפני זה אמר אחר זה (ישעיהו ס"ג, י"ז) "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך" רצונו לומר עד שלא יהיה בענין חלול שמך הגדול. וכמו שבאר בתרי עשר מאמר הנמשכים אחר אמת המנוצחים מן עובדי עבודה זרה בזמן הגלות אשר מספר דבריהם (מלאכי ב', י"ז) "כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ או איה אלקי המשפט" וספר דבריהם כמו כן מאורך הגלות (מלאכי ג', ט"ו-ט"ז) "אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים" והבטיחנו שם שהוא יתברך עתיד לבאר האמת ואמר בזה (מלאכי ג', י"ח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" אלו הפסוקים המסופקים בתורה ובמקרא שיראה מהם שהשם יתברך יכריח על העבירות. והנה בארנו ענינם בלא ספק והוא באור אמתי עם טוב התבוננות ונשארנו על שרשינו שברשות האדם הן המצוה והעברה והוא הבוחר בפעולותיהן מה שירצה לעשותו יעשה ומה שלא ירצה לעשותו לא יעשה רק אם יענישהו השם יתברך על חטאו שיבטל רצונו כמו שבארנו ושקנין המעלות והפחיתות בידו ומפני זה צריך לו שישתדל לקנות לנפשו המעלות שאין לו מעיר לזולתו שיעירהו עליהם והוא אמרם במוסרי זאת המסכתא (אבות פרק א) "אם אין אני לי מי לי" ולא נשאר מזה הענין אלא דבר אחד שצריך לדבר בו מעט עד שתשלם כונת זה הפרק ואף על פי שלא היה בדעתי לדבר בו כלל אבל הצורך הביאני אל זה והוא ידיעת השם יתברך העתידות שהיא הטענה אשר יטענו עלינו בה החושבים שהאדם מוכרח על המצוה ועל העבירה ושכל פעולות האדם אין לו בחירה בהן אחר שבחירתו תלויה בבחירת האלקים ואשר גרם לזאת האמונה הוא שישאל השואל זה האיש ידע בו הבורא אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע ? ואם תאמר ידע - יתחיב מזה שיהיה מוכרח על הענין ההוא אשר ידעו השם יתברך טרם היותו או תהיה ידיעתו בלתי אמתית. ואם תאמר שלא ידע מקודם תתחיבנה בוה הרחקות עצומות ותהרסנה חומות נשגבות בענין הדת. לכן שמע ממני מה שאומר לך והסתכל בו מאד כי הוא האמת בלא ספק וזה כבר התבאר בחכמות האלקית רצוני לומר מה שאחר הטבע שהשי"ת אינו יודע במדע ולא חי בחיים עד שיהיה הוא והמדע שני דברים כאדם וידיעתו שהאדם בלתי המדע והמדע בלתי האדם וכיון שכן הוא - הם שני דברים ואילו היה השם יתברך יודע במדע היה מתחיב הרבוי והיו הנמצאים הקדמונים רבים השם יתברך המדע אשר בו ידע החיים אשר בו חי היכולת אשר בו יכול וכן כל תאריו יתברך. ואמנם זכרתי לך תחלה טענה קרובה וקלה להבין אותה ולהשכילה להמון כי הטענות והראיות אשר תתירנה זה הספק הן חזקות מאד ומופתיות אמתיות והתבאר שהוא יתברך שמו - תאריו ותאריו - הוא עד שיאמר עליו שהוא המדע הוא היודע והוא החי והוא החיים והוא הממשיך לעצמו החיים וכן שאר התארים ואלו הענינים קשים ולא תקוה להבינם הבנה שלמה משתי שורות או משלש מדברי ואמנם יעלה בידך מהם ספור דברים לבד. ולזה העיקר הגדול לא התירה הלשון העברית לאמר "חי ה' צבאות" כמו שאמר (בראשית מ"ב, ט"ו) "חי פרעה" (שמואל ב י"ד, ט"ו) "חי נפשך" רצוני לומר שם מצורף כי המצורף והמצטרף אליו הם שני דברים חלוקים ולא יצטרף הדבר לעצמו ולפי שחיי השם הם עצמו ועצמו הוא חייו ואינו דבר אחר זולתו לא הזכירוהו בצירוף אך אמר "חי ה' צבאות" - חי השם אשר עשה לנו את הנפש הזאת הכונה בזה שהוא וחייו אחד כבר התבאר גם כן בספר הנקרא "מה שאחר הטבע" שאין יכולת בדעתנו להבין מציאותו יתברך על השלמות וזה לשלמות מציאותו וחסרון דעתנו ושאין למציאותו סבות שיודע בהן ושקצרה דעתנו מהשיגו כקוצר אור הראות מהשיג אור השמש שאינו לחולשת אור השמש אבל להיות אור השמש יותר חזק מאור הראות שירצה להשיגו וכבר דברו בזה הענין הרבה והם כולם מאמרים אמתיים. וראוי מפני זה שלא נדע גם כן דעתו ושלא תכילהו גם כן דעתנו כלל אחר שהוא - דעתו ודעתו - הוא. וזה הענין נפלא מאד והוא אשר נבצרה מהם אמתתו ואמרו שהם ידעו שמציאותו יתברך על השלמות אשר הוא עליה לא יושג ובקשו להשיג ידיעתו עד שידעוהו - וזה מה שאי אפשר שאילו תכיל דעתנו מדעו היתה מכילה מציאותו אחר שהכל דבר אחד שהשגתו על השלמות הוא שיושג כמו שהוא במציאותו ומן הידיעה והיכולת והחיים והרצון וזולת זה מתאריו הנכבדים הנה כבר בארנו שהמחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה אלא שאנחנו נדע שהוא יתברך יודע כמו שנדע שהוא נמצא. ואם ישאלנו שואל איך הוא מדעו ? נאמר לו אנחנו לא נשיג זה כמו שלא נשיג מציאותו על השלמות וכבר הרחיק על מי שישתדל לדעת אמתת ידיעתו יתברך ונאמר לו (איוב י"א, ז') "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא" והבן כל מה שאמרנו שפעולות האדם מסורות אליו וברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם יתברך עליו על אחד משני הענינים ומפני זה היה ראוי הצווי הלמוד ההבנה הגמול והעונש ואין בכל זה ספק. אמנם תאר ידיעתו יתברך והשגתו לכל הדברים דעתנו קצרה להשיגו כמו שבארנו וזהו כלל מה שכוננו אליו בזה הפרק וכבר הגיעה העת לפסוק הדברים הנה ואתחיל בפרוש המסכתא הזאת אשר הקדמנו אלו הפרקים תם ונשלם

==

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - הקדמת הרמב"ם לספר יד החזקה==

הקדמת רבינו משה בן מימון ז"ל לספר יד החזקה אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו שנאמר (שמות כ"ד, י"ב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה זו תורה שבכתב. והמצוה זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד שנאמר (דברים ל"א, כ"ו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים ליהושע ולשאר כל ישראל שנא' (דברים י"ג, א') את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו' ומפני זה נקראת תורה שבעל פה אע"פ שלא נכתבה תורה שבע"פ לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבע"פ וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע. וקבל עלי מן הזקנים ומפנחס. ושמואל קבל מעלי ובית דינו. ודוד קבל משמואל ובית דינו. ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה ולוי היה ושמע ממשה והיה קטן בימי משה והוא קבל מדוד ובית דינו [השגת הראב"ד - א"א אין זה נכון אלא שהיה אחיה השילוני מבית דינו של דוד] ואליהו קבל מאחיה השילוני ובית דינו. ואלישע קבל מאליהו ובית דינו. ויהוידע הכהן קבל מאלישע ובית דינו וזכריה קבל מיהוידע ובית דינו. והושע קבל מזכריה ובית דינו. ועמוס קבל מהושע ובית דינו. וישעיה קבל מעמוס ובית דינו. ומיכה קבל מישעיה ובית דינו. ויואל קבל ממיכה ובית דינו. ונחום קבל מיואל ובית דינו. וחבקוק קבל מנחום ובית דינו. וצפניה קבל מהבקוק ובית דינו. וירמיה קבל מצפניה ובית דינו. וברוך בן נריה קבל מירמיה ובית דינו. ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל חנניה מישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק והוא היה מכלל המאה ועשרים וקבל תורה שבעל פה מכולם והוא היה כהן גדול אחר עזרא אנטיגנוס איש סוכו ובית דינו קבלו משמעון הצדיק ובית דינו. ויוסף בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קבלו מאנטיגנוס ובית דינו. ויהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם קבלו מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן ובית דינם. ויהודא בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קבלו מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם. שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודא ושמעון ובית דינם. הלל ושמאי ובית דינם קבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם. ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל. קבלו מהלל ושמאי ובית דינם חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי והם גדולי החכמים שקבלו ממנו. ואלו הם ר' אליעזר הגדול. ור' יהושע ור' יוסי הכהן ור' שמעון בן נתנאל ור' אלעזר בן ערך. ור' עקיבא בן יוסף קבל מר' אליעזר הגדול. ויוסף אביו גר צדק היה. ור' ישמעאל ור' מאיר בן גר צדק קבלו מר' עקיבא. וגם קבל ר' מאיר וחבריו מר' ישמעאל חבריו של ר' מאיר הם ר' יהודא ור' יוסי ור' שמעון ור' נחמיה ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ור' חנניה בן תרדיון. וכן קבלו חבריו של ר' עקיבא מרבי אליעזר הגדול. וחבריו של ר' עקיבא הם ר' טרפון רבו של ר' יוסי הגלילי ור' שמעון בן אלעזר ור' יוחנן בן נורי רבן גמליאל הזקן קבל מרבן שמעון אביו בנו של הלל הזקן. ורבן שמעון בנו קבל ממנו. ורבן גמליאל בנו קבל ממנו. ורבן שמעון בנו קבל ממנו. ור' יהודא בנו של רבן שמעון זהו הנקרא רבנו הקדוש והוא קבל מאביו ומר' אלעזר בן שמוע ומר' שמעון חבריו רבנו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה לרבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע ומדברים שנתהדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד. עד שבא רבנו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לתלמידים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם ורבצי בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וקבלו ממנו. שמעון וגמליאל בניו ור' אפס ור' חנינא בן המא ור' חייא ורב ור' ינאי ובר קפרא ושמואל ור' יוחנן ור' הושעיא ואלו הם גדולי החכמים שקבלו ממנו ועמהם אלפים ורבבות משאר החכמים [השגת הראב"ד - א"א לא היה שמואל ור' יוחנן ור' הושעיא ור' ינאי ובר קפרא מבית דינו של רבי. אבל לוי ור' ביסא ור' חמא בנו ור' ישמעאל בר' יוסי ור' יוסי בר לקוניא הם היו מבית דינו. וזה המאסף אסף מדעתו ולא ידע על מה] אע"פ שאלו האחד עשר קבלו מרבנו הקדוש ועמדו במדרשו רבי יוחנן קטן היה ואחר כן היה תלמיד לרבי ינאי וקבל ממנו תורה. וכן רב קבל מרבי ינאי. ושמואל קבל מרבי חנינא בר חמא [ורב קבל מרב ינאי וכו' השגת הראב"ד - זה לא היה ולא נברא] [ושמואל קבל מרבי חנינא בר חמא וכו' השגת הראב"ד - וגם זה לא היה. אלא מלוי] רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה. ור' חייא חיבר התוספתא לבאר דברי המשנה. וכן ר' הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה. ור' יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחרי חורבן הבית בקרוב שלש מאות שנה ומגדולי החכמים שקבלו מרב ושמואל רב הונא ורב יהודא ורב נחמן ורב כהנא. ומגדולי החכמים שקבלו מר' יוחנן רבה בר רב חנה ור' אמי ור' אסי ורב דימי ור' אבין. ומכלל החכמים שקבלו מרב הונא ומרב יהודא רבה ורב יוסף. ומכלל החכמים שקבלו מרבה ורב יוסף אביי ורבא. ושניהם קבלו גם מרב נחמן. ומכלל החכמים שקבלו מרבא רב אשי ורבינא. ומר בר רב אשי קבל מאביו רב אשי ומרבינא [ורב אבין וכו' השגת הראב"ד - א"א ור' חייא בר אבא] [ורב יוסף וכו' השגת הראב"ד - א"א רב חסדא ורבה בר רב הונא] נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות. ואלו הן רב אשי מרבא ורבא מרבה ורבה מרב הונא ורב הונא מר' יוחנן ורב ושמואל ור' יוחנן ורב ושמואל מרבינו הקדוש ורבינו הקדוש מרבן שמעון אביו ורבן שמעון מרבן גמליאל אביו ורבן גמליאל מרבן שמעון אביו ורבן שמעון מרבן גמליאל הזקן אביו ורבן גמליאל הזקן מרבן שמעון אביו ורבן שמעון מהלל אביו ושמאי והלל משמעיה ואבטליון ושמעיה ואבטליון מיהודא ושמעון ויהודא ושמעון מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ויהושע ונתאי מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן ויוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן מאנטיגנוס ואנטיגנוס משמעון הצדיק ושמעון הצדיק מעזרא ועזרא מברוך וברוך מירמיהו וירמיהו מצפניה וצפניה מחבקוק וחבקוק מנחום ונחום מיואל ויואל ממיכה ומיכה מישעיה וישעיה מעמוס ועמוס מהושע והושע מזכריה וזכריה מיהוידע ויהוידע מאלישע ואלישע מאליהו ואליהו מאחיה ואחיה מדוד ודוד משמואל ושמואל מעלי ועלי מפנחס ופנחס מיהושע ויהושע ממשה רבינו ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם מה' אלקי ישראל כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות. מהם ראשי ישיבות ומהם ראשי גליות ומהם סנהדרי גדולה. ועמהם בכל דור ודור אלפים ורבבות ששמעו מהם ועמהם. רבינא ורב אשי הם סוף חכמי הגמרא. ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה. וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סיג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש שנאמר (ויקרא י"ח, ל') ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי (מועד קטן דף ה.). וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר (דברים י"ז, י"א) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור במדות שהתורה נדרשת בהן ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו. וחברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי התורה. רבי הושעיא תלמידו של רבינו הקדוש חיבר ביאור ספר בראשית. ורבי ישמעאל פירש מאלה שמות עד סוף התורה והוא הנקרא מכילתא. וכן ר' עקיבא חיבר מכילתא. וחכמים אחרים אחריהם חיברו מדרשות. והכל חובר קודם הגמרא הבבלית נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחיבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא. וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני ריחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום וכל החכמים שעמדו אחר חיבור הגמרא ובנו בו ויצא להם שם בחכמתם הם הנקראים גאונים. וכל אלו הגאונים שעמדו בארץ ישראל ובארץ שנער ובספרד ובצרפת למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו וביארו עניניו לפי שדרך עמוקה דרכו עד למאוד. ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל אנשי שנער בעת שחוברה הגמרא. אבל בשאר מקומות ובן בשנער בימי הגאונים אין אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדים אותו. ושאלות רבות שואלין אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבגמרא. והם משיבים להם כפי חכמתם. ואותם השואלים מקבצים התשובות ועושין מהם ספרים להבין מהם גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חיבורים לבאר הגמרא. מהם מי שפירש הלכות יחידות ומהם שפירש פרקים יחידים שנתקשו בימיו ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים. ועוד חיברו הלכות פסוקות בענין איסור והיתר וחיוב ופטור בדברים שהשעה צריכה להם כדי שיהיו קרובים למדע מי שאינו יכול לירד לעומקה של גמרא. וזו היא מלאכת ה' שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה שהיא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן הבית והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלשים ושבע לבריאת עולם ובזמן הזה תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית וספרא וספרי והתוספתא שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יוודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא ומפני זה נערתי חצני (בנוסחא מדויקת שנסתי מתני) אני משה בן מיימון הספרדי ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק. לא זה אומר בכה וזה בכה אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם [השגת הראב"ד - א"א סבר לתקן ולא תיקן כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעה אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה] וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו ענין וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורים על פה אלו ההלכות שבכל ענין וענין יש מהם הלכות שהם משפטי מצוה אחת בלבד והיא המצוה שיש בה דברי קבלה הרבה והוא ענין בפני עצמו ויש מהם הלכות שהם כוללים משפטי מצוות הרבה אם יהיו אותן המצוות כולן בענין אחד מפני שחילוק חיבור זה לפי הענינים לא לפי מנין המצוות כמו שיתבאר לקורא בו ומנין מצוות התורה הנוהגות לדורות שש מאות ושלש עשרה מצוות. מהם מצוות עשה מאתים וארבעים ושמונה. סימן להם מנין איבריו של אדם. ומהם מצוות לא תעשה שלש מאות וששים וחמש. סימן להם מנין ימי שנת החמה

==

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות==

הקדמה לרבינו משה בן מימון ז"ל לסדר זרעים התקבצו חכמים ועמדו על עמדכם. כי זבד טוב אזבדכם. לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. שמעו שמוע אלי ואכלו טוב. ותהיה נפשכם כגן רטוב. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. אשר לא העלה עליו מלך גדול ולא שחת תחתיו ולא השיאוהו משיאיו ולא היה ממפותיו. וישם על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. יסור הנה אל טבחי אשר טבחתי. ואל ייני אשר נסכתי. ואל שולחני אשר ערכתי. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והנה בו מכל פרי מגדים חדשים גם ישנים. ויין הרקח עסיס הרמונים. דובב שפתי ישנים. והוא תרומת ייני. וראשית כל דגני. מדשתי ובן גרני. וייני מכרם קרן בן שמן. ולחמו לחם אבירים כל אוכליו חלק ושמן. וטעמו כטעם לשד השמן. אכלו משמנים ושתו ממתקים בני. אכלו רעים שתו ושכרו נבוני. זה השלחן אשר לפני אדני. והוא פירוש המשנה אשר שננו אבותיכם. ובאור הגדרות אשר גדרו הרועים מנהלי עולותיכם. ועקרי היסודות אשר המה יסודותיכם. והמנהגות והגזרות והתקנות אשר תקנו בעלי גבורותיכם. מן היום אשר צוה הן והלאה לדורותיכם. והנה הוא כמגדל דוד עומד על תליו. אלף המגן תלוי עליו. עם כל כלי מלחמות הגבורים. כל שלטי הגבורים. אני משה בן מיימון הספרדי בניתיהו. ומים התלמוד משיתיהו. ומספיר התוספתא יסדתיהו. ובפוך ספרא רבצתיהו. ומזהב ספרי טחתיהו. ובדברי הגאונים סמכתיהו. וככסף הצרוף זקקתיהו. ובמעבה לבי יצקתיהו. והנה הוא ככרם חמד ונטע שעשועים נטעתיהו. ויומי ולילי נצרתיהו. ולרגעים השקיתיהו. עד אשר נצניו גמלו. ואשכלותיו בשלו. וכל הסמדר פתח. וכל עץ בו פורח. והדודאים נתנו ריח. פתחתי את שעריו ולא נעלתיהו. ויומם ולילה לא סגרתיהו. ולכל ישר ונבר שמטתיהו. ומנחה אל התלמידים שלחתיהו. והנני אסרתיהו. על כל אשר מלין מעתיק. ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק דע כי כל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ע"ה נתנה לו בפירושה היה אומר לו המצוה ואחר כך אומר לו פירושה וענינה וכל מה שהוא כולל ספר התורה. וענין למודו לישראל היה כפי שאומר (עירובין פ"ה דף נד ע"ב) היה משה נכנס באהלו ונכנס אליו בתחלה אהרן ומשה היה אומר לו המצוה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה ויסתלק אהרן ויחזור לימין משה רבינו. ונכנסו אחריו אלעזר ואיתמר בניו והיה משה אומר להם מה שאמר לאהרן ויסתלקו וישב האחד לשמאל משה רבינו והשני לימין אהרן. ואחרי כן יבאו שבעים זקנים וילמדם משה כמו שלמד לאהרן ובניו. ואחרי כן יבאו ההמון וכל מבקש ה' וישם לפניהם המצוה ההיא עד ישמעו הכל מפיו. נמצא אהרן שומע המצוה ההיא מפי משה ארבע פעמים ובניו שלש פעמים והזקנים שני פעמים ושאר העם פעם אחת. ויסתלק משה וחזר אהרן לפרש המצוה ההיא אשר למד ששמע מפי משה ארבע פעמים כמו שאמרנו אל כל הנמצאים. ויסתלק אהרן מאתם אחרי ששמעו בניו המצוה ד' פעמים ג' מפי משה ואחד מפי אהרן. וחוזרין אלעזר ואיתמר אחרי שנסתלק אהרן ללמד המצוה ההיא לכל העם הנמצאים ונסתלקו מללמד. ונמצאו שבעים הזקנים שומעים המצוה ד' פעמים שתים מפי משה ואחת מפי אהרן ואחת מפי אלעזר ואיתמר. וחוזרים הזקנים גם הם אחר כן להורות המצוה להמון פ"א. נמצאו כל הקהל שומעים המצוה ההיא ד' פעמים פעם מפי משה ופעם מפי אהרן ושלישית מפי בניו ורביעית מפי הזקנים ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה וכותבים המצוה ההיא במגילות. וישוטו השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות עד שידעו בגרסא המצוה ההיא וירגילו לקרותה. ואח"כ ילמדום פירושי המצוה ההיא הנתונה מאת השם. והפירוש ההוא היה כולל ענינים. והיו כותבים המצוה ולומדים על פה הקבלה. וכן אמרו רבותינו ז"ל בברייתא (בתורת כהנים) וידבר ה' אל משה בהר סיני מה תלמוד לומר בהר סיני והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני אלא לומר לך מה שמטה נאמרה בכלליה ובפרטיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות נאמרו כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני והנה לך משל שהקב"ה אמר למשה בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כ"ג). אחר כן הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים לא על הנקבות ושאין החולים חייבין בה ולא הולכי דרך ושלא יהיה סכוכה אלא בצמח הארץ ולא יסככנה בצמר ולא במשי ולא בכלים אפילו מאשר תצמח הארץ כגון הכסתות והכרים והבגדים. והודיע שהאכילה והשתיה והשינה בה כלו חובה ושלא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב ושלא יהיה גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא הנביא ע"ה נתנה לו המצוה הזאת ופירושה. וכן השש מאות ושלש עשרה מצות הם ופירושם. המצות בכתב והפירוש על פה ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש בר"ח שבט הקהיל את העם ואמר להם הגיע זמן מותי ואם יש בכם מי ששמע הלכה ושכחה יבא וישאלני ואבאר אותה וכל מי שנסתפקה עליו שאלה יבא ואפישנה לו כמו שנאמר (דברים א') הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. וכן אמרו חכמים בספרי (פ' דברים) כל ששכח הלכה אחת יבא וישנה וכל שיש לו לפרש יבא ויפרש. ולקהו מפיו ברור ההלכות ולמדו הפרושים כל הזמן ההוא מר"ח שבט עד שבעה באדר וכשהיה לפני מותו החל לכתוב התורה בספרים וכתב י"ג ספרי תורה גוילים כולם מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל (ב"ב פ"ק דף ט"ו). ונתן ספר לכל שבט ושבט להתנהג בו וללכת בחוקותיו והספר הי"ג נתנו ללוים ואמר להם לקוח את ספר התורה הזה (דברים ל"א). אח"כ עלה אל ההר בחצי היום השביעי (ספרי פ' האזינו) לחדש אדר (מגילה דף יג:) כפי אשר דקדקה הקבלה. והיה המקרה ההוא אשר קרהו מות בעינינו בשביל שחסרנו ופקדנו אותו וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה. וכן אמרו (סוטה דף יג:) משה רבינו ע"ה לא מת אלא עלה ומשמש במרום. והדברים באלו הענינים ארוכים מאד ואין זה מקומם. וכאשר מת ע"ה אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו וכל מה שקבל ממשה הוא או אחד מן הזקנים אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת. ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה מן הענינים המשתרגים מהם הוציא דינים בסברות במדות השלש עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאו יש דברים שלא נפלה בהן מחלוקת אבל הסכימו עליהם ויש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות זה אומר בכה וזה אומר בכה וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו כי מדות ההיקש שעל דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה. וכשהיתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב כמו שנאמר אחרי רבים להטות (שמות כ"ג) ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצות בשלש עשרה מדות. אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא הוא שיעשה רבינא ורב אשי. אבל יתרון הנביא ופעלו במצוה אם תשאל עליו הוא חי נפשי מן העיקרים הגדולים העצומים שעליו משען הדת ויסודה. ואני רואה שזה המקום ראוי לבאר בו העיקר הזה. ואי אפשר אלא אחרי אשר נחלק טענת התיחס הנביאים לנבואה ובמה תצדק הנבואה שזה כמו כן עיקר גדול. וכבר שגו בו כל המון האדם גם מתי מספר מידועיהם שהם מדמים בנפשם שהנבואה לא תתקיים לכל המתיחס אליה עד עשותו אות מופלא כגון אות מאותות משה רבינו ז"ל וישנה מנהג כמו שעשה אליהו זכור לטוב בהחיותו בן האשה האלמנה (מלכים א י"ז) או כמו שנודע לכל אדם מאותות אלישע עליו השלום. וזה אינו עיקר אמת שכל מה שעשו אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים מהאותות לא עשאום כדי לקיים נבואתם שהנבואה כבר נתקיימה להם קודם לכך אבל עשו האותות ההם לצרכיהם ולרוב קרבתם אל הקב"ה השלים חפצם כמו שהבטיח לצדיקים ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב). אבל תתקיים הנבואה במה שנספר בדבר שהחלונו לדבר בו ואומר בתחלה שעיקר דתנו בענין הנבואה על מה שאומר. והוא שהמתיחסים לנבואה נחלקים בתהלה לשני חלקים מתנבא בשם עבודת כוכבים או מתנבא בשם ונבואת עבודת כוכבים תיחלק לשני חלקים החלק הראשון שיקום נביא ויאמר כוכב פלוני נתן עלי רוחו ואמר לי עבוד אותי בכך או קרא אלי בכך ואענך. וכן אם יקרא בני איש לעבוד לבעל או לדמות מן הדמותים ויאמר הדמות הודיעני בכך והגיד לי כך וצוה עלי לצוות בעבודתו על ענין פלוני כמו שהיו עושין נביאי הבעל ונביאי האשרה (מלכים א י"ח) והחלק השני שיאמר היה אלי דבר השם לעבוד הבעל הפלוני או להוריד כח מלכת השמים הפלוני לענין פלוני ויגיד להם ענין מעניני העבודות והפעלים שעושים אותם עובדי העבודה ההיא כמו שנתיסד אצלנו בתורה. וגם זה מתנבא בשם עבודת כוכבים שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה צותה לעבוד אותה או מי שיאמר שהקב"ה צוה לעבוד שום דבר מהם. וכשנשמע מן המתיחס בנבואה אחת משני הדעות האלה והעידו עליו עדים כפי שנאמר בתורה דינו שיהרג בחנק כמו שאמר הקב"ה (דברים י"ג) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. ואין לנו להביט להתיחסו לנבואה ולא נבקש ממנו אות. ואפילו יעשה מן האותות והמופתים לקיים לו הנבואה מה שלא שמענו מופלאים מהם יחנק. ואין להביט לאותותיו. שטעם קיום האותות ההם הוא שאמר הכתוב (שם) כי מנסה ה' אלקיכם אתכם. ועוד השכל המכזיב עדותו יותר נאמן מעין שהוא רואה אותותיו. שכבר נתבאר במופת אצל בעלי השכל שאין לכבד ולעבוד זולתי האחד הממציא כל הנמצאים והמתאחד בכלל השלמות והמתנבא בשם יחלק גם כן לשני חלקים החלק הראשון שיתנבא בשם האל ויקרא ההמון להאמין בו ויצוה על עבודתו ויאמר שהקב"ה הוסיף במצות מצוה או גרע מצוה מכלל המצות שאסף אותם ספר התורה. ואין הפרש בין שוסיף ויגרע על הפסוק ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל. וענין שיוסיף או יגרע מן הכתוב כגון שיאמר שהקב"ה אמר אלי כי הערלה היא שתי שנים ואחר שתי שנים מותר לאכול הפירות הנטועות. או שיאמר שהקב"ה אמר אלי שהערלה אסור לאכול אותה ד' שנים חלף מה שאמר הקב"ה (ויקרא י"ט) שלש שנים יהיה לכם ערלים וכדומה לו. או ישנה בקבלה כלום ואפילו יסייענו פשט הכתוב. כגון שיאמר שזה האמור בתורה (דברים כ"ה) וקצותה את כפה הוא כריתת יד באמת ואינו קנס המבייש כמו שבא בקבלה ויסמוך הדבר ההוא לנבואה ויאמר שהקב"ה אמר לי שזו המצוה שאמר וקצותה את כפה הוא כפשוטו גם זה יהרג בחנק שהוא נביא שקר והוא סומך אל הקב"ה מה שלא אמר לו. ואין להביט גם בזה לאות ולמופת שהרי הנביא אשר הראה כל אנשי העולם אותותיו והכניס בלבבנו להצדיקו ולהאמין בו כמו שאמר הכתוב (שמות י"ט) וגם בך יאמינו לעולם הוא הגיד לנר בשם הקב"ה שלא תבא מאת הבורא תורה אחרת מלבד זאת. והוא מה שאמר (דברים ל') לא בשמים היא. ואמר בפיך ובלבבך לעשותו. וענין בפיך המצוה הידוע על פה וענין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהוא מכלל הכחות הנמשכות אל הלב. והזהירנו גם כן מלהוסיף בהם ולגרוע מהם כמו שנא' (שם יג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ועל כן אמרו ע"ה (מגילה דף ב:) אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואחר שידענו שטענתו טענת שקר על הקב"ה וסמך לו מה שלא דבר לו נתחייב להורגו כמו שאמר הכתוב (דברים י"ח) והנביא אשר יזיד וגו' ומת הנביא ההוא והחלק השני בענין הנביא כגון שיקרא לבני אדם לעבוד את השם ויצוה על מצותו ויזהיר לשמור התורה בלי תוספת ומגרעת כמו שאמר הנביא מסיים הנביאים (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי ויבטיח למי שיעשנה בגמולות טובות ויזהיר לכל העובר עליה בעונש כמו שעשו ישעיה ירמיה יחזקאל וזולתם ויצוה בצוויים ויאסור איסורים בדבר שאינו מן התורה כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או עם אומה פלונית עתה כמו שצוה שמואל לשאול להלחם בעמלק (שמואל א ט"ו) או ימניע מלהרוג כמו שמנע אלישע ליהורם מהרוג חיל ארם הנכנס לשומרון כפי הענין הנודע (מלכים ב ו') וכמו שמנע ישעיה מלהביא המים מבית לחומה וכמו שמנע ירמיהו את ישראל מלכת לארץ ישראל וכדומה לענין זה ובשביל זה נשיטעון הנביא טענת נבואה ולא יסמוך אותה לעבודת כוכבים ולא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה אבל יאמר דברים אחרים כמו שספרנו נצטרך אז לבחון אותו כדי שיתבאר לנו עדותו שכל מי שנתקיימה עדות נבואתו ראוי לעשות כל מה שיצוה מדבר קטן ועד גדול וכל העובר על צווי מצוויו חייב מיתה בידי שמים כמו שאמר הקב"ה במי שעובר על צווי הנביא (דברים י"ח) אנכי אדרוש מעמו. ואם לא תתקיים עדותו יומת בחנק. וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד כשיתיחס אדם לנבואה כמו שבארנו ויהיה הגון לה כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות כאשר העיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת דף צב.). ויתרונות רבות בזה הענין אי אפשר לכנוס אותם יחד והדבור בהם והראיה על כל אחת מהם בפסוקים מספרי התורה ובדברי נביאים ויצטרך לענין הזה ספר בפני עצמו ואולי השם יסייענו עליו עם מה שראוי להתחבר לענין ההוא ובהיות המתנבא הגון לנבואה כפי מה שראוי נאמר לו הבטיחנו ביעודים והגד לנו דברים מאשר למדך הקב"ה. ויגיד ויבטיח. ואם יתקיימו יעודיו כולם אז נדע שכל נבואתו אמת ואם ישקר בה או נפל אחד מדבריו ואפילו דבר קטן נדע שהוא נביא שקר. וזה כתוב בתורה בענין הבחינה הזאת (שם) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא. וכשיצדק לנו בהבטחה אחת או בשתים אין לנו להאמין בו ולומר שנבואתו אמת אבל יהיה ענינו תלוי עד ירבו מופתיו האמתים ככל אשר ידבר בשם ה' פעם אחר פעם. ועל כן אמר בענין שמואל כשנתפרסם כי כל מה שידבר בא יבא כמו שנאמר (שמואל א ג') וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא לה ולא היה מתחדש אצלם דבר שלא היו שואלים עליו לנביא ולולי היה מנהגם לשאול לנביאים בכל עניניהם לא בא שאול לשאול לשמואל (שם ט) בעד אבידה שאבדה ממנו בהתחלת ענינו. ואין ספק שהדבר כך כי הקב"ה הקים לנו נביאים חלף הוברי שמים והמעוננים והקוסמים כדי שנשאלם בכללים ובפרטים ויודיעונו דברים נאמנים מהעתים כמו שיגידו הקוסמים ההם דברים שאפשר שיתקיימו ואפשר שלא יתקיימו כמו שנאמר (דברים י"ח) כי הגוים אשר אתה יורש וגו' נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו'. ובשביל ענינים אלר היו קוראים שם הנביא רואה כי היה רואה העתידות קודם היותם כמו שאמר (שמואל א ט') כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה ופן יחשוב חושב ויאמר כי בקיום הודעת החדושים והעתידות תתקיים הנבואה לטוען אותה הנה כל הקוסמים והוברי שמים ובעלי הכחות הנפשיות יכולין לטעון טענת נבואה שאנו רואים אותם עין בעין כל היום מגידים מה שעתיד להיות. וזה חי נפשי פרק גדול וראוי לבאר אותו כדי שיתבאר ההפרש בין דברי המתנבא בשם אלקים ודברי בעלי הכחות. ואני אומר שהקוסמים והוברי שמים ואנשל החבורה ההיא יגידו העתידות ההוות אבל יצדקו קצתם וישקרו קצתם בהכרה. וזה הדבר אנו רואים אותו תמיד ויסכימו עליו ג"כ אנשי המלאכה ההיא ואותותם לא ינכרו. אבל יתרון כל איש מהם על חבירו בהיות כל שקרי איש אחד פחות משקרי זולתו אך שיצדקו בכל דקדוקי העתידות זה אי אפשר להיות. ובעלי הכחות האלו לא יכנו נפשם ולא יתהללו שיצדקו בכל הלקי הדברים אבל אומרים שזאת השנה יהיה בצורת ושלא ירד גשם כלל ונמצא שיהיה בה גשם מעט או יאמר שמחר ירד גשם ונמצא שירד ליום שלישי וכדומה לו וזה הדבר יקרה לו כשיהיה בקי מאד והן הידועים בשם אשר דברו עליהם בספריהם וזה ענין דברי ישעיהו לבבל (ישעיהו מ"ז) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים [מאשר יבואו עליך]. ואמרו רבותינו מאשר ולא כל אשר. ואין מיעודי הנביאים והבטחתם כן אבל יצדק הכל עד מלה אחרונה ולא יפול דבר מדבריהם לא קטן ולא גדול כל ימי עולם בכל אשר ידבר בו בשם האל. ועל כן כשישוב ריקם דבר מדבריו נדע שקרו. והוא מה שאמר (מלכים ב י') כי לא יפול מדבר ה' ארצה ולענין זה רמז ירמיהו בחולמים שיצדקו במראיתם שהיו מודיעים מה שיראו להם החלומות על דרך הנבואה והיה מוכיחם ומשחית טענותם באמרו (ירמיהו כ"ג) הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה'. ופירשו החכמים ענין הדבר הזה שהנבואה היא ברורה ואין בה תערובת מן הכזב כמו הבר המבורר מן התבן. והחלומות וכיוצא בהן מן הידעונים רובם כזב כתבן שיש בו גרגירי חטה. ואמרו (ברכות דף נה.) כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ונשאר בכאן פרק גדול ראוי לנו לבארו. והוא שהנביא כשיתנבא בצרות ומאורעות לעם שהם חייבים כגון שיזהירם ברעב או חרב או שתהפך ארצם או ירדו עליהם אבני אלגביש וכדומה לו ואחר כן לא יתקיים דבר מן הענין ההוא ורוחמו מן השמים ועמדו כל עניניהם בשלום ובשלוה לא יודע בו כזב הנביא ואין ראוי לומר שהוא נביא שקר ושיהיה חייב מיתה מפני שהקב"ה ניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה וסרו מנאצותם או איחר גמולם הקב"ה בחמלתו והאריך אפו להם עד זמן אחר. כמו שעשה לאחאב באמרו ע"י אליהו (מלכים א כ"א) לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה. או ירחם עליהם למען זכיות שקדמו להם. ולא אמר על דבר כזה (דברים י"ח) ולא יהיה הדבר ולא יבוא. אבל אם הבטיח בבשורות טובות שיתחדשו לזמן קצוב ויאמר בשנה זו יהיה השקט ושלוה והיו בה מלחמות או יאמר שנה זו תהיה גשומה וברוכה ויהיה בה רעב ובצורת וכדומה לו נדע שהוא נביא שקר והתקיים ביטול טענתו ושקרו. ועל זה אמר הכתוב (דברים י"ח) בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו ר"ל אל יפחידך ואל יבהילך מלהרוג אותו אמונתו וישרו וחכמתו אחרי אשר מלאו לבו להעיד דבר גדול כזה ודיבר סרה על השם יתברך. שהקב"ה כשיבטיח אומה בבשורות טובות על ידי נביא אי אפשר שלא יעשם כדי שתתקיים נבואתו לבני אדם. והוא מה שאמרו ע"ה (ברכות דף ז.) כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר בו. אבל ענין פחד יעקב אחר שהבטיהו הקב"ה בבשורות טובות כמו שנאמר (בראשית כ"ח) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והיה מפחד פן ימות כמו שנאמר (שם לב) ויירא יעקב מאד וייצר לו אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא שהיה מפחד מעון שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו (ברכות דף ד) קסבר שמא יגרום ההטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא. ויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא. אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה במאמר מוהלט בלא תנאי ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונה הנבואה והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו ואל העיקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלוקתו עם חנניה בן עזור. מפני שירמיהו היה מתנבא לרעה ולמות ואמר שנבוכדנצר יגבר ויצליח ויחריב בית המקדש וחנניה בן עזור היה מתנבא לטובה ולשוב כלי בית ה' לירושלים המובאים בבלה. ואמר לו ירמיהו כשנתוכח עמו על דרך העקרים השמורים שאם לא תתקיים נבואתו ולא יגבר נבוכדנצר וישובו כלי בית ה' כמו שאתה אומר אין זה הדבר מכחיש לנבואתי אולי הקב"ה ירחם עליכם אבל אם לא יתקיים דבריך ולא ישובו כלי בית ה' בזה יתברר שנבואתך שקר ולא יתקיים לך נבואה עד יתקיימו היעודים הטובים שהבטחת בהם. והוא מה שאמר (ירמיהו כ"ח) אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. ר"ל בדבר הזה שהנביאים ההם המתנבאים לטוב ולרע לא נוכל לדעת מכל הדברים שהתנבאו לרע אם צדקו בעדותם או כזבו. אבל יודע אמונת דבריהם כשיבטיחו בטובה ותתקיים וכשתתקיים נבואת הנביא ע"פ אשר יסדנו ויצא לו שם כמו שמואל ואליהו וזולתם יש לנביא ההוא יכולת לעשות בתורה דבר שלא יוכל כל בשר זולתו לעשותו. והוא מה שאני אומר כשיצוה לבטל איזו מצוה מכל המצות ממצות עשה או יצוה להתיר דבר אסור ממצות לא תעשה לפי שעה חובה עלינו לשמוע לדברו ולעשות מצותו וכל העובר עליו חייב מיתה בידי שמים חוץ מעבודת כוכבים וזה מפורש לחכמים בתלמוד. והוא מה שאמרו (סנהדרין דף צ) בכל אשר יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים. אבל על תנאי שלא יעמוד הדבר ההוא לעד ולא שיאמר כי הקב"ה צוה לבטל המצוה הזאת כל ימי עולם אבל יצוה לבטל המצוה לסבה וצורך שעה. והנביא בעצמו כשישאלוהו בצוותו לעבור על מצוה מכל המצות אשר צוה ה' אותנו על ידי משה תהיה תשובתו שביטול זאת המצוה אינו קיים אבל ראוי לעשותה עתה בלבד לפי שעה כגון מה שיעשו ב"ד בהוראת שעה וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל (מלכים א י"ח) שהקריב עולה בחוץ וירושלים עומדת ובה בית המקדש בנוי. וזה מעשה כל העושה אותו בלא מצות הנביא חייב כרת והקב"ה הזהיר עליה בתורה (דברים י"ב) ואמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. ועושהו חייב כרת כמו שאמר על המקריב בחוץ (ויקרא י"ז) דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת. אבל הוא ע"ה אולי ישאלוהו בשעת הקרבתו בהר הכרמל ויאמרו לו הנוכל לעשות כמעשה הזה כל ימי עולם היה אומר שאינו מותר וכל המקריב בחוץ חייב כרת אבל זה המעשה הוא לפי שעה לגלות בו שקרות נביאי הבעל ולהשבית מה שבידם. וכמו שעשה אלישע בצוותו להלחם עם מואב להכרית כל עץ עושה פרי כמו שאמר (מלכים ב ג') וכל עץ טוב תפילו. והשם מנענו מלעשות כן באמרו (דברים כ') לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. ואילו שאלו את אלישע אם בטלה המצוה הזאת ואם הותר לנו בעתיד לכרוה האילנות העושות פרי כשנצור על עיר היה אומר שאינו מותר אבל זה המעשה נעשה עתה לענין צורך ואני אביא לך משל יתבאר בו זה העיקר בכל המצות. אילו איש נביא שנתבררה אצלנו נבואתו כמו שאמרנו יאמר לנו ביום שבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונתקן בה כלי מלחמה ונחגור איש את כלי מלחמתו ונלחם עם אנשי מקום פלוני ביום זה שהוא יום שבת ונשלל שללם ונכבוש נשיהם היה חובה עלינו אנחנו המצטוים בתורת משה לקום מיד ולא נתעכב כאשר צונו ונעשה כל מה שצוה בזריזות ובחבה יתירה בלא ספק ובלא עכוב ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא ואע"ג שהוא יום שבת מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהיא מצוה ונקוה עליה גמול טוב מהקב"ה בשביל שעשינו מצות הנביא שהיא מצות עשה לעשות דברו כמו שנאמר על ידי משה (דברים י"ח) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון. ובאה הקבלה (סנהדרין דף צ) בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים כגון אם יאמר לנו עבדו היום הזה בלבד זה הצלם או הקטירו לזה הכוכב בשעה זאת לבדה יהרג ואין לשמוע ממנו. ואם איש יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים ויהיה זקן בא בימים ויאמר הנה אני זקנתי באתי בימים ולי שנים כך וכך ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצות לעולם ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור על איסור סקילה ואלך להלחם ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה וימצאו אחרים במקומי ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה האיש ההוא מורד ועובר על דברי האל והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעבר על אשר צוה הנביא. ומי שצוה השבת הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא ומה שיגזור. וכל העובר על דברו חייב כמו שזכרנו. והוא מה שאמר הכתוב (שם) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו. ובכלל זה כל מי שיקשור קשר קיים ביום שבת זה בעשותו המלאכות האלה ממה שלא יצטרך להיות לו עזר בעשיית המצוה אשר צוה הנביא חייב סקילה. וזה הנביא אשר צונו מה שצוה ביום שבת זה ועשינו דברו אם יאמר לנו שתחום שבת אלפים אמה פחות אמה או אלפים אמה ואמה ויסמוך הדבר ההוא שעל דרך נבואה נאמר לו לא על דרך עיון וסברא נדע שהוא נביא שקר ויהרג בחנק ועל זה הענין יש לך שההיה סובר כל מה שיצוה אותך בו הנביא וכל שתמצא במקרא מעניו הנביא שהוא סותר דבר מן המצות. וזה העיקר מפתח לכל העניו ההוא. ובזה לבדו יבדל הנביא משאר בני אדם במצות. אבל בעיון וסברא ובהשכל המצות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברא ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא אחרי רבים להטות וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין דף קכד.) האלקים אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.) אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך וכי סברת פלוני היא אמת יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר כמו שיסדנו שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון ואין להוסיף ואין לגרוע כמו שנאמר (דברים ל') לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם אלא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (שם יז) וכבר הפליגו החכמים לדבר בענין זה מאד והוא האמת וכאשר מת יהושע בן נון ע"ה למד לזקנים מה שקבל מן הפירוש ומה שהוציאו בימנו מן הדינים ולא נפל עליו מחלוקת ואשר נפל בו מחלוקת פסקו בו הדין על פי רוב הזקנים. ועליהם אמר הכתוב (יהושע כ"ד) וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואחר כן למדו הזקנים ההם מה שקבלו מפי יהושע אל הנביאים ע"ה והנביאים למדו זה לזה. ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחדוש הענינים. והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמין עיקר והיו לומדין מהם ומחדשים ענינים. והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם. עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה מישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם. והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם וגזרו גזירות ותיקנו תקנות. והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה והוא שמעון הצדיק והיה כהן גדול בדור ההוא וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבינו הקדוש ע"ה והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו איש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש ושמו יהודה. והיה בחכמה ובמעלה בתכליתם כמו שאמרו (גיטין דף נט.) מימות משה רבינו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. והיה בתכלית החסידות והענוה והרחקת התענוגים כמו שאמרו גם כן (סוטה דף מט:) משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. והיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקדש עד שהחכמים ע"ה היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותיות המקרא מדברי עבדיו ומשרתיו. וזה מפורסם בתלמוד (בר"ה דף כו ע"ב). והיה לו מן העושר וההון ורחב היכולת מה שנאמר בו אהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא (בבא מציעא דף פה.). וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה ורבץ תורה בישראל ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבינו עד ימותיו. והיה הוא בעצמו מן המקבלים שהוא קבל משמעון אביו ושמעון מגמליאל אביו והוא משמעון והוא מהלל והוא משמעיה ואבטליון רבותיו והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח והם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן והם מאנטיגנוס איש סוכו והוא משמעון הצדיק והוא מעזרא שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה ועזרא מברוך בן נריה רבו וברוך מירמיה וכן קיבל ירמיה בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים נביא מפי נביא עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון והוא מפי משה וכאשר כלל הדעות והדברים החל לחבר המשנה שהיא כוללת פירוש כל המצות הכתובות בתורה. מהם קבלות מקובלות מפי משה ע"ה ומהם דעות הוציאום בדרך הסברא ואין עליהם מחלוקת ומהם דעות שנפלה בהם מחלוקת בין שתי הסברות וכתב אותם במחלוקותיהם פלוני אומר כך ופלוני אומר כך. ואילו היה האחד חולק על רבים היו נכתבין דברי האחד ודברי הרבים ונעשה הדבר ההוא לענינים מועילים מאד ונזכרו במשנה בעדיות (פ"א) ואני אזכרם. אבל אחרי עיקר גדול ראיתי לזכרו והוא שיוכל אדם לומר אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם הלכה למשה מסיני. וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנאמר עין בעין ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת במה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ג) פרי עץ הדר כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג ויאמר אחד שהוא חבושים או רמונים או זולתו. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת בעץ עבות שהוא הדס. ולא מצאנו מחלוקת בדברי הכתוב (דברים כ"ה) וקצותה את כפה שהוא כופר. ולא במה שאמר הכתוב (ויקרא כ"א) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף שזו הגזירה אין לנו לגזור אותה אלא אם תהיה אשת איש עכ"פ. וכן גזירת הכתוב (דברים כ"ב) בנערה אשר לא נמצאו לה בתולים שיסקלוה לא שמענו חולק בה ממשה ועד עתה על מי שאמר שזהו לא יהיה אלא אם היתה אשת איש והעידו עדים עליה שאחר הקידושים זינתה בעדים והתראה וכיוצא בזה בכלל המצות אין מחלוקת בהן. שכולן פירושים מקובלים מפי משה. ועליהם ועל דומיהם אמרו כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אע"פ שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצוים במקרא. וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה במערכת העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן כגון מה שאמרו במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהיה רמונים או חבושים או זולתם עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר (מסכת סוכה פרק ג דף לה.) ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוה ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה ואמר אחר פרי הדר על כל מים. אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו ללא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. וכן היא ראייתם על ההדס (שם דף לב). וראייתם על דיני אברים בעונש ממון (בבא קמא דף פג) והוא מה שחייב למי שהשחית אבר מאברי חבירו. וראייתם גם כן על בת איש כהן הנזכרת לשם שהיא אשת איש (סנהדרין דף נ:) וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה. רצו לומר הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מדות והם מקובלים מפי משה מסיני וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני שאין לומר פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני או חובל בחברו משלם ממון הלכה למשה מסיני שכבר נתברר לנו שאלו הפירושים כולם מפי משה ויש להם רמזים במקרא או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברא כמו שאמרנו ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני. ובשביל זה כשאמרנו שיעוריו הלכה למשה מסיני הקשו עלינו (ברכות דף מ.) ואמרו מפני מה אתם אומרים שהם הלכה למשה מסיני והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק באמרו ארץ חטה ושעורה (דברים ח') תהיה התשובה שהיא הלכה למשה מסיני ואין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב. וזה ענין מה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא בכ"מ שיזכרוהו ואני אכלול בכאן רוב הדינין שנאמר בהן הלכה למשה מסיני ואפשר שיהיה הכל. ויתבאר לך אמיתת מה שאמרתי שאין מהם אפי' אחת שהוציאוה בדרך סברא ואי אפשר לסמוך אותה לפסוק אלא על דרך אסמכתא כמו שבארנו. ולא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות או הביאו עליהם ראיות אלא לקחום מפי משה כמו שצוה אותו הקב"ה [חצי] לוג שמן לתודה ורביעית (יין) [שמן] לנזיר י"א ימים שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. גוד ולבוד ודופן עקומה הלכה למשה מסיני. שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. תפילין על קלף ומזוזה על דוכסוסטוס וספר תורה על הגויל הלכה למשה מסיני. שי"ן של תפילין וקשר של תפילין ורצועות שחורות ותפילין מרובעות ומעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני. נכרכות בשערן ונתפרות בגידין הלכה למשה מסיני. כותבין ס"ת בדיו ומסורגל הלכה למשה מסיני. פחותה מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה הלכה למשה מסיני. העושה שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שני גרנות נותן שתי פאות הלכה למשה מסיני. זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לתוך בית סאה הלכה למשה מסיני. עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן הלכה למשה מסיני. עגול של דבילה שנטמא מקצתו תורמין מן הטהור שיש בו הלכה למשה מסיני. החזן רואה מהיכן התינוקות קוראין הלכה למשה מסיני (שבת דף יא.). האשה חוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה הלכה למשה מסיני. (שם צב ע"ב) ביין התירו לערב קשה ברך הלכה למשה מסיני (בבא מציעא דף ס.). עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הלכה למשה מסיני (חגיגה דף ג:). ובכל מקום שיבא אחת מאלו ההלכות במה שאנו עתידין לפרש מן המשנה שם אפרשנה במקומה בעז"ה:

הקדמות הרמב"ם - הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות (המשך)

לפיכך היו חלקי הדינין המיוסדים בתורה על העיקרים האלה שהקדמנו נחלקים לחמשה חלקים החלק הראשון פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו החלק השני הם הדינים שנאמר בהן הלכה למשה מסיני ואין ראיות עליהם כמו שזכרנו וזה כמו כן אין חולק עליו החלק השלישי הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת כמו שזכרנו ונפסק הדין בהן על פי הרוב וזה יקרה כשישתנה העיון ומפני כך אומרים (יבמות דף עו:) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים ואומרים במאי קא מיפלגי או מאי טעמא דר' פלוני או מאי בינייהו והם מביאים אותו על ענין זה ברוב מקומות. וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת כגון שיאמרו רבי פלוני מחזיק טענה פלונית ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו. אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות או השכחה או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע ויביא ראיה על זה מה שנאמי (סנהדרין דף פח:) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשר כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורוה זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד. שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים שיוציאו אותן בעיון. אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת ב"ש וב"ה באמרם (ברכות פ"ח דף נא ע"ב) מכבדין את הבית ואחר כן נוטלים לידים או נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב ע"ב) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מהלוקת בישראל ענין זה מבואר שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטא כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא. והעיקרים כמו כן הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון להתוכח כשכל יהושע ופנחס ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם שהקב"ה לא צונו בעבודתו על ענין זה. אבל צונו לשמוע מחכמי הדור כמו שנאמר (דברים י"ז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת לא מפני שטעו בהלכות ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות והחלק הרביעי הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשותם סייג לתורה. ועליהם צוה הקב"ה לעשותם. והוא מה שאמר במאמר הכללי (ויקרא י"ח) ושמרתם את משמרתי ובאה בו הקבלה (יבמות דף כא.) עשו משמרת למשמרתי. והחכמים יקראו אותם גזרות. ולפעמים תפול בהם מחלוקת לפני החכם שהוא אוסר כך מפני כך ולא יסכים עליו חכם אחר. וזה הרבה בתלמוד שאומרים רבי פלוני גזר כך משום כך וכך ורבי פלוני לא גזר. וזה כמו כן סבה מסבת המחלוקת. שהרי בשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן כדי להרחיק מן העברה ולא נאסר בתורה אלא בשר בהמה וחיה אבל אסרו חכמים בשר עוף כדי להרחיק מן האיסור. ויש מהם מי שלא יגזור גזרה זו שרבי יוסי [הגלילי] היה מתיר בשר עוף בחלב וכל אנשי עירו היו אוכלים אותו כמו שנתפרסם בתלמוד (שבת דף קל.). וכשתפול הסכמה על אחת מן הגזרות אין חולק עליה בשום פנים. וכשיהיה פשוט איסורה בכל ישראל אין לחלוק על הגזרה ההיא. אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה. וכן אמרו בתלמוד שאליהו ז"ל לא היה יכול לבטל אחד משמונה עשר דברים שגזרו בית שמאי ובית הלל. והביאו טעם על זה לפי שאיסורן פשט בכל ישראל והחלק החמישי הם הדינים העשוים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון. או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה. וקראו אותם תקנות ומנהגים. ואסור לעבור עליהם. וכבר אמר שלמה ע"ה על העובר עליהם (קהלת י') ופורץ גדר ישכנו נחש. ואלו התקנות רבות מאד ונזכרות בתלמוד ובמשנה. מהם בענין איסור והיתר ומהם בענין הממונות. ומהם תקנות שתקנו נביאים כמו תקנת משה ויהושע ועזרא כמו שאמרו (מגילה פ"א דף ד.) משה תקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח בפסח. ואמרו (ברכות פ"ז דף מח ע"ב) משה תקן הזן בשעה שירד המן לישראל. אבל תקנות יהושע ועזרא הם רבות. ומהם תקנות מיוחסות ליחידים מן החכמים כמו שאמרו התקין הלל פרוזבול (שביעית פ"י) התקין רבי גמליאל הזקן (גיטין דף לד:) התקין רבן יוחנן בן זכאי (ביצה דף ה). והרבה בתלמוד התקין ר' פלוני התקין ר' פלוני. ויש מהם תקנות מיוחסות להמון החכמים כמו שאמרו (כתובות דף מט:) באושא התקינו או כמו שנאמר תקנו חכמים או תקנת חכמים וכדומה לזה הרבה אם כן כל הדינין הנזכרין במשנה נחלקים על אלו החמשה חלקים. ומהם פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב או אפשר להיות סוברים עליהם סברא. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם מה שהוציאו בדרך הקש וסברא ובו נפלה המחלוקת. ומהם גזרות. ומהם תקנות. והטעם שהצריכם לכתוב המחלוקת הנופלת בין שתי הדעות הוא מה שאומר שההלכות אילו נכתבו פסוקות שאין בהם מהלוקת ונדחו דברי החכם שאין הלכה כמותו אפשר שיבא אחר כן מי שקבל הפך הדבר שעליו נפסקה ההלכה מהחכם החולק על הדעת ההיא או ממי שהוא נוטה לדעתו ותכנס ספקא בנפשותינו ונאמר איך יקבל זה האיש והוא איש אמת שדבר פלוני אסור והמשנה אומרת שהוא מותר או הפך הענין הזה. ובשביל זה כשיהיו לנו כתובות אלו הדעות יהיה נגדר זה הפרץ. כי כשיאמר המקבל שמעתי שכך וכך אסור נאמר לו כן דברת וזהו דעת פלוני אבל רבים חולקין עליו או פלוני חלק עליו וההלכה כדעת החולק מפני שסברתו יותר נכונה או מפני שמצאנו דבר אחד מסייעתו (עדיות פ"א) אבל הטעם שהצריכום לכתוב דברי יחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד וע"כ בא ללמדך כשתהיה סברה פשוטה ואפילו ליחיד שומעין לו ואע"פ שחולקין עליו רבים. והטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו בש"א כך ובה"א כך וכך וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים בראותם האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים י"ד) צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה) הוי מודה על האמת. רצו לומר אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חבירך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכולתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש וכאשר חשב המחבר לחבר זה הספר על זאת התכונה ראה לחלק אותו לששה חלקים החלק הראשון במצות המחויבות בצמח הארץ כמו כלאים שמטה וערלה ותרומות ומעשרות ושאר חקי המתנות והחלק השני בפרקי זמני השנה והמועדים ומה שנתחייב בהם והשתנות משפטיהם והאסור בהם והמותר ומה שנכון לחבר בכל פרק מהם מן הדינים והמצות והחלק השלישי בבעילות וההפרש שיש בדיניו בין האנשים והנשים כגון היבום והחליצה והכתובה וקדושין וגיטין ומה שהוא ראוי לומר בכל פרק מהם והחלק הרביעי בדינין ובמריבות שבין אדם לחבירו ובסחורות ובמשא ובמתן ובשותפות הקרקעות והדומה לו והחלק החמישי בעניני הקרבנות כפי השתנות משפטיהם ורוב עניניהם והחלק הששי בענין טהרות והפכם וקרא כל חלק מהם סדר. החלק הראשון נקרא סדר זרעים והשני סדר מועד והשלישי סדר נשים והרביעי סדר נזיקין והחמישי סדר קדשים והששי סדר טהרות (והסימן זמ"ן נק"ט) והתחיל בסדר זרעים מפני שהוא כולל מצות מיוחדות בזרע הארץ וזרע הארץ היא מחיה לכל בעלי חיים. וכיון שאי אפשר לאדם לחיות בלא אכילת מזון לא יתכן לו עבודת השם ובשביל כך הקדים לדבר במצות המיוחדות בזרע הארץ ואח"כ דבר על סדר מועד שדרך סדורם בתורה כן הוא. כמו שנאמר (שמות כ"ג) ושש שנים תזרע (שדך ושש שנים תזמור כרמך) [את ארצך] ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה. ואמר אחר כן ששת ימים תעשה מעשיך. ואחר כן שלש רגלים תחוג לי בשנה ואח"כ ראה להקדים דיני נשים קודם דיני נזיקין כדי ללכת אחר הכתוב שאמר (שם כא) כי ימכור איש את בתו לאמה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואחר כך כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין. וספר ואלה שמות כולל אלו הארבעה ענינים ענין סדר זרעים וסדר מועד וסדר נשים וסדר נזיקין. ואחרי אשר דיבר על ענין אלה שמות דיבר על ענין ויקרא כפי סידורם. וסדר אחרי נזיקין קדשים ואחריו טהרות שכך סדרם הכתוב. והקדים דין הקרבנות קודם דין הטומאות והטהרות שהרי הטהרות התחיל בהם בפרשת ויהי ביום השמיני וכשאסף כל אלו הששה מינים הכוללים המצות ראה לחלק כל מין כללי מהם אל מינים פרטיים כפי מה שהוא ראוי. וקרא שם כל מין מהפרטים מסכת. אחר כן חלק המאמר שיש בכל מין פרטי לפרקים וקרא שם כל אחד פרק. אחר כך חלק מאמר כל פרק לפרקים קטנים נכוחים להבין וקלים לדעתם על פה ולהורותם וקרא שם כל אחד מאלו הפרקים הקטנים הלכה וחלק המאמר בסדר זרעים כמו שאומר. התחיל במסכת ברכות. והטעם שהצריכהו להתחיל בה שהרופא הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא על תכונתה שהיא עומדת עליו יקדים תיקון המזון בתחלת רפואותיו. ועל כן ראה החכם הזה להתהיל בברכות שכל מי שאוכל אין לו רשות לאכול עד שיברך וראה לסדר בתחלת דבריו ברכות כדי לתקן המזון תיקון שיש לו ענין. אחר כך ראה לתקן דבריו כדי שלא יהיה חסר בענין מן הענינים ולפיכך דבר על כלל הברכות שאדם חייב בהם על המזונות ועל המצות. ואין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד. ואין נכון לדבר בברכות ק"ש קודם שידבר על ק"ש עצמה לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו ואח"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. והתחיל במסכת פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהם על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה. וסידר אחר פאה מסכת דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה. וכן אמרו מאכילים את העניים דמאי. ואחר דמאי כלאים שכך סדרם הכתוב בסדר קדושים תהיו (ויקרא י"ט) לא תכלה פאת שדך ואחריו שדך לא תזרע כלאים. וסידר אחר כלאים שביעית והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים שכך סדורה בתורה לולי שראה שהערלה אינה מן המצות שאדם מוכרח לעשותה שכ"ז שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצות שאדם מוכרח לעשותה. ועוד שהשמטה יש בה סדר מיוחד מן התורה ולפיכך הקדים לדבר בשמטה. וסידר אחר שביעית מסכת תרומה גדולה מפני שהתרומה היא מתנה ראשונה שמוציאין מן הזרע. וסידר אחר תרומה מעשר ראשון מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה. וסידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלותם. וסידר אחר כן מטכת הלה בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני אז יטחנוהו ועושין אותו קמח ולשין אותו ואז יתחייב בחלה. וכשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו החל לדבר בענין הפירות וסידר אחר מסכת חלה מסכת ערלה ואחר כן בכורים שכך סדרם הכתוב הערלה בספר ויקרא והבכורים בפרשת כי תבא. ועלו מספר החלקים בסדר זרעים לעשתי עשרה מסכתות ואחר כך חלק סדר מועד למיניו הפרטים כמו שעשה בסדר זרעים והתחיל במסכת שבת מפני שהוא קדמון במעלה ומפני שהוא בכל שבעת ימים ותרבה תקופתו בזמן. גם בו התחיל בתורה בפרשת מועדות. וסידר אחר שבת עירובין מפני שהוא מענין שבת. ואחריו פסחים שהוא תחלה המצות הנתונות על ידי משה והיא כמו כן מצוה שניה לשבת בפרשת מועדות. וסידר אחר כן שקלים כמו שנסדרו בתורה. וסידר כפורים אחר שקלים כפי סדורה שמצות שקלים בפרשת כי תשא וכפורים בפרשת אחרי מות. ואח"כ בא לסיים דבריו בשלוש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים ונשאר לו לדבר על ענין סוכות ושבועות ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות אלא דברים מיוחדים בכל יו"ט והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה לרוב המצות שיש בסוכות. ולא נשאר לו מן הפרקים הנזכרים בכתוב אלא ראש השנה בלבד. ואחר ביצה דבר על ראש השנה. וכשהשלים דבריו על המועדים האמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים. וסידר אחר כך ענין תעניות. וסידר אחר תעניות מגילה מפני שהוא תיקון הנביאים שהיו אחרונים לאשר התקינו תעניות. וסידר אחר מגילה מועד קטן מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. וכאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם וכל מה שנתחבר עליהם חתם הענין במסכת חגיגה שענינה בחובת שלש רגלים והניחה לאחרונה בשביל שאינו ענין כללי ובשביל שאינו חובה אלא על הזכרים כמו שנא' (שמות כ"ג) יראה כל זכורך. ועלו חלקי המאמר בסדר מועד לשתים עשרה מסכתות אחר כן חלק המאמר שיש בסדר נשים. והתחיל בסדר יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות ולא התחיל במסכת כתובות ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל נעשה זה מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה אבל היבום הוא מוכרח לעשותו ולומר לו או חלוץ או יבם. וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדברים שאינם מוכרחים וע"כ התחיל ביבמות. וסידר אחר כך כתובות ואחר כתובות נדרים שפרשת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל') בין איש לאשתו בין אב לבתו. וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדריה ומפני זה סמך נדרים לכתובות. וסידר אחר נדרים נזירות מפני שהנזירות גם כן מכלל נדרים וכשהאשה נודרת בנזיר יוכל הבעל להפר. ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות וכשהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילן מהפרת הנדרים התחיל בענין הגירושין שאחרי נישואין באין הגירושין וסידר גיטין אחר נזירות. ואחר גיטין סוטה שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. וסידר אחר סוטה קדושין ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. ואם תאמר שלא סדרו אותה קודם כתובות בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות שענינם אחד והוא ענין ביאה ושיהיו דבריהם נקשרים ואילו נצרך עכ"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין כדי שיבא על סדר בראשונה קדושין ואחריה גיטין ויהיה סדורם נכון. ותהיה התשובה שסדורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב שהקדים גירושין קודם בישואין והוא מה שאמר הקב"ה (דברים כ"ד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ומתוך דבריו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי קדושין כמו שנתבאר בתלמוד מקיש הויה ליציאה (דף ה). ועלו חלקי המאמר בסדר נשים לשבע מסכתות אח"כ חלק המאמר בנזיקין. וחלק המסכת הראשונה לשלשה הלקים. והתחיל בבבא קמא וענינה לדבר על נזיקין כגון שור ובור והבער ודין החובל ואין השופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין ואח"כ בבא מציעא וענינה לדבר על הטענות והפקדונות ושכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין. כמו שעשה הכהוב שאחר דיני שור ובור והבער (שמות כ"א) וכי ינצו אנשים דבר על ארבעה שומרים ואח"כ בבא בתרא וענינו לדבר בחלוקת הקרקעות והדינין בענין הדירות המשותפות והשכונוה וביטול מקח וממכה במום הנמצא ולדבר בענין הממכרים והקנינים והאיך ראוי לדון אותם והערבות והירושות. וסידר החלק הזה באחרונה בשביל שכולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה וכשהודיע ענין הדינין התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם. וסידר אחר בבא בתרא סנהדרין. אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסהאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין. ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכה לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענוש ולהלקות אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו וסידר אחר מכות שבועות מפני שבין סוף המסכת שעברה ותחלת זו המסכת יש דמיונים בדיניהם ומשפטיהם והם דומים אלו לאלו כמו שנזכר בתלמוד והחבירוהו לענין ההוא מפני שהוא גם כן ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט וכשהשלים לדבר על הדינים והדיינים וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן המחלוקת וחיוב השבועות בא לדבר בענין עדויות. ורוב ענין זאת המסכת הוא לזכור בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים ושעדותם ראוי לסמוך עליה והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים וכן כל עדות מהם היו מעידים אותו בב"ד. וסידר אותה אחר מסכת שבועות בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד יעדויות הם (הצעת) [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים וקבלו אותם מהם אחר כן התחיל לדבר על עכו"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחוקותיהם ומה שצריך אליהם ואז ידע היאך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתאי בעבודת כוכב נוגה או יתפלל לכוכב צדק בתפלת מאדים אינו חייב מיתה כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכת לאחרונה מפני שלא יקרה ענין עכו"ם אלא באחד מני אלף לימים רחוקים וכאשר נשלם לו מה שהיה צריך אליו השופט התחיל באבות. ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם. ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיעה ההוראה אליו ושהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו (ראש השנה דף כה.) אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר"ג וכו'. ואמרו (שם) שמשון בדורו כאהרן בדורו יפתה בדורו כשמואל בדורו. ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני. ואין הדבר כן שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמו שנאמר (דברים א') כי המשפט לאלקים הוא. אבל הכל משפט אחד וקבלוהו איש מפי איש על הדורות החולפים. והענין השני שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם המדות הטובות ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק עצמו ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינין כמו שאמר הוו מתונים בדין וצריך שיווסר השופט בכל הענינים שיש במסכת אבות. כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר כמו שאמרו ע"ה דין מרומה. ואין לו להאריך בדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא ענוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין לו ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינין. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. ואל יהי רוצה להתקדם את חביריו לדין. ואל ילחץ עצמו להכנס בדיינות שמא יהיה חשוד וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה. ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים הנה מה טוב ומה נעים. ואם אינו יכול אז יחתוך הדין ואל יטריח אבל יתן זמנים ארוכים לבעל הריב ויניחהו לבקש על נפשו כל היום ואע"פ שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות. ואם אי אפשר זה לפי מה שיראה בטענותם יגזור הדין מיד. כמו שאנו רואים רבותינו עושים בענין קשירת הידים והכאת השוט ללקות ולענוש והפשט הבגדים וקריעת השטרות הקיימות כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה. והרבה כמו זה וכדומה לזו המצוה אומרים (סנהדרין דף ו:) יקוב הדין את ההר ועל דרך כלל צריך שיהיה השופט כרופא בקי שכל זמן שיוכל לרפא במזונות לא ירפא ברפואות. אבל כשרואה שההולי חזק ואי אפשר להתרפא במזונות ירפא ברפואות קלות קרובות אל טבע המזון כגון המשקים והמרקחות המבושמות והמתוקנות. ואם יראה שהחולי יתחזק ואלו הדברים אינם מכניעים אותו ואינם כנגדו יחזור לרפאותו ברפואות חזקות וישקנו רפואה משלשלת כגון סקמוני"א וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות. כן השופט ישתדל לעשות פשרה ואם אינו יכול ישפוט בנחת וירצה לבעל הריב בדבר רך ואם לא יוכל מפני אכזריות אחד מהמריבים ושהוא רוצה להתגבר בעול וחמס יתחזק עליו ויהדוך רשעים תחתיו וצריך לשופט שלא ירבה לרדוף אחר תענוגי העולם ואהבת העושר והמעלה כמו שאמר הכתוב (שמות י"ח) שונאי בצע. ואמרו ע"ה מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות יהרסנה (כתובות דף קה:) ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם אם כן מה נחמד ונכון היה תקון מסכת אבות אחרי מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת אלה המוסרים ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. וכאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה התם סדר נזיקין. ועלו חלקי המאמר בנזיקין לח' מסכתות אחר כן חלק המאמר בענין קדשים. והחל בקרבנות הכהנים שהם מס' זבחים. ואחר זבחים מנחות כפי סדורם בתורה. וכשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה עליהם דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר (דברים י"ב). והביא אחר מנחות חולין ואחר חולין בכורות על סדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכשהשלים לדבר בעניני הקדושות סידר דמי הערכים שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין ואחר ערכין תמורה על פי סדורם בכתוב כמו כן. וכשהשלים לדבר על המינין האלו הביא אחר כן מסכת כריתות ודבר בה על כל המצות שיתחייב בהם כרת וכל הנלוה לאותו הענין. והטעם שבשבילו סדר המין הזה בקדשים שכל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת אלא במעט כמו שיתבאר שם והביא אחר כריתות מעילה מפני שהדברים שחייבין עליהם מעילה יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. והביא אחר מעילה מסכת תמיד והניח אותה באחרונה בשביל שאיו בה דבור לא על דרך חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד כדי לעשות כן תמיד והביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא ספור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו. והתועלת שיש במין ההוא כי כשיבנה במהרה בימינו יש לשמור ולעשות התבנית ההוא והתבניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקדש. כמו שאמר (דברי הימים א כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל וכשהשלים לדבר בקרבנות הבהמה ובכל הנלוה עליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מסכת קנים. ואין ענין במסכת ההיא אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו. והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער כמו שיתבאר במקומו. ובהם חתם סדר קדשים. ועלו חלקי המאמר בסדר קדשים לעשתי עשרה מסכתות אחר כן חלק המאמר בטהרות. והתחיל במס' כלים. וענינו שהוא כולל עיקרי הטומאות ולזכור כל מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה. כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים והביא אחר כלים אהלות וענינו לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכת בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. ואחריה נגעים וענינו שהוא מדבר בטומאת צרעת שהמצורע יטמא באהל ויש בו קצת דמיון מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו וכשהשלים טומאת מת והדומה לו בא לדבר בעניו טהרה והיא פרה אדומה. והביא אחר נגעים מס' פרה. וכשהשלים לדבר על הטומאות החמורות והאיך ענין טהרתם דבר בענין הטומאות הקלות שאין בם אלא הערב השמש. וסידר אחר פרה מסכת טהרות וקרא שמה טהרות בלשון נקיה שהדיבור בה הוא בטהרת הטומאה. ועוד שידיעת הטומאות מצריך לדעת ענין טהרה. ושמא יחשוב החושב שענין קריאת שם הסדר סדר טהרות וקרא שם מסכת ממנו טהרות שהוא תפישה על המחבר ואנו אומרים שאינו תפישה אצל חכמי ההגיון שהם קוראין המין הפרטי בשם המין הכולל אותו וכשהשלים הטומאות החמורות והאיך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות הביא אחר כך דיני טהרה וסידר אחר טהרות מקואות והניח נדה אחר כל אלו הטומאות מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. וסידר אחר מקואות נדה ואחר נדה מכשירין. והנכון היה לסדר אחר נדה זבים אבל הקדים מכשירין על זבים כמו שהקדימו הכתוב. שהרי מכשירין בפרשת ויהי ביום השמיני וזבים בפרשת זאת תהיה תורת המצורע. וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב (ויקרא ט"ו) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. ואלו הטומאות המוקדמות כולן הן כוללות הגוף ר"ל כשיגע בהם אדם יטמא כל גופו. ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו. וסידר אחר טבול יום ידים ואחר ידים עוקצין והניחה לאחרונה מפני שהוציאוה בדרכי הסברא ואין לה עיקר בכתוב ובה חתם ספרו. ועלו חלקי המאמר בטהרות לשתים עשרה מסכתות. והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים:

הקדמות הרמב"ם - הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות (המשך) _

1

לפיכך היו חלקי הדינין המיוסדים בתורה על העיקרים האלה שהקדמנו נחלקים לחמשה חלקים החלק הראשון פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו החלק השני הם הדינים שנאמר בהן הלכה למשה מסיני ואין ראיות עליהם כמו שזכרנו וזה כמו כן אין חולק עליו החלק השלישי הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת כמו שזכרנו ונפסק הדין בהן על פי הרוב וזה יקרה כשישתנה העיון ומפני כך אומרים (יבמות דף עו:) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים ואומרים במאי קא מיפלגי או מאי טעמא דר' פלוני או מאי בינייהו והם מביאים אותו על ענין זה ברוב מקומות. וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת כגון שיאמרו רבי פלוני מחזיק טענה פלונית ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו. אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות או השכחה או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע ויביא ראיה על זה מה שנאמי (סנהדרין דף פח:) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשר כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורוה זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא ובטל. ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד. שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים שיוציאו אותן בעיון. אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת ב"ש וב"ה באמרם (ברכות פ"ח דף נא ע"ב) מכבדין את הבית ואחר כן נוטלים לידים או נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב ע"ב) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מהלוקת בישראל ענין זה מבואר שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים ואם נפלה תהיה מעוטא כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא. והעיקרים כמו כן הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים. ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון להתוכח כשכל יהושע ופנחס ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם שהקב"ה לא צונו בעבודתו על ענין זה. אבל צונו לשמוע מחכמי הדור כמו שנאמר (דברים י"ז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת לא מפני שטעו בהלכות ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות והחלק הרביעי הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשותם סייג לתורה. ועליהם צוה הקב"ה לעשותם. והוא מה שאמר במאמר הכללי (ויקרא י"ח) ושמרתם את משמרתי ובאה בו הקבלה (יבמות דף כא.) עשו משמרת למשמרתי. והחכמים יקראו אותם גזרות. ולפעמים תפול בהם מחלוקת לפני החכם שהוא אוסר כך מפני כך ולא יסכים עליו חכם אחר. וזה הרבה בתלמוד שאומרים רבי פלוני גזר כך משום כך וכך ורבי פלוני לא גזר. וזה כמו כן סבה מסבת המחלוקת. שהרי בשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן כדי להרחיק מן העברה ולא נאסר בתורה אלא בשר בהמה וחיה אבל אסרו חכמים בשר עוף כדי להרחיק מן האיסור. ויש מהם מי שלא יגזור גזרה זו שרבי יוסי [הגלילי] היה מתיר בשר עוף בחלב וכל אנשי עירו היו אוכלים אותו כמו שנתפרסם בתלמוד (שבת דף קל.). וכשתפול הסכמה על אחת מן הגזרות אין חולק עליה בשום פנים. וכשיהיה פשוט איסורה בכל ישראל אין לחלוק על הגזרה ההיא. אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה. וכן אמרו בתלמוד שאליהו ז"ל לא היה יכול לבטל אחד משמונה עשר דברים שגזרו בית שמאי ובית הלל. והביאו טעם על זה לפי שאיסורן פשט בכל ישראל והחלק החמישי הם הדינים העשוים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון. או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה. וקראו אותם תקנות ומנהגים. ואסור לעבור עליהם. וכבר אמר שלמה ע"ה על העובר עליהם (קהלת י') ופורץ גדר ישכנו נחש. ואלו התקנות רבות מאד ונזכרות בתלמוד ובמשנה. מהם בענין איסור והיתר ומהם בענין הממונות. ומהם תקנות שתקנו נביאים כמו תקנת משה ויהושע ועזרא כמו שאמרו (מגילה פ"א דף ד.) משה תקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח בפסח. ואמרו (ברכות פ"ז דף מח ע"ב) משה תקן הזן בשעה שירד המן לישראל. אבל תקנות יהושע ועזרא הם רבות. ומהם תקנות מיוחסות ליחידים מן החכמים כמו שאמרו התקין הלל פרוזבול (שביעית פ"י) התקין רבי גמליאל הזקן (גיטין דף לד:) התקין רבן יוחנן בן זכאי (ביצה דף ה). והרבה בתלמוד התקין ר' פלוני התקין ר' פלוני. ויש מהם תקנות מיוחסות להמון החכמים כמו שאמרו (כתובות דף מט:) באושא התקינו או כמו שנאמר תקנו חכמים או תקנת חכמים וכדומה לזה הרבה אם כן כל הדינין הנזכרין במשנה נחלקים על אלו החמשה חלקים. ומהם פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב או אפשר להיות סוברים עליהם סברא. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם מה שהוציאו בדרך הקש וסברא ובו נפלה המחלוקת. ומהם גזרות. ומהם תקנות. והטעם שהצריכם לכתוב המחלוקת הנופלת בין שתי הדעות הוא מה שאומר שההלכות אילו נכתבו פסוקות שאין בהם מהלוקת ונדחו דברי החכם שאין הלכה כמותו אפשר שיבא אחר כן מי שקבל הפך הדבר שעליו נפסקה ההלכה מהחכם החולק על הדעת ההיא או ממי שהוא נוטה לדעתו ותכנס ספקא בנפשותינו ונאמר איך יקבל זה האיש והוא איש אמת שדבר פלוני אסור והמשנה אומרת שהוא מותר או הפך הענין הזה. ובשביל זה כשיהיו לנו כתובות אלו הדעות יהיה נגדר זה הפרץ. כי כשיאמר המקבל שמעתי שכך וכך אסור נאמר לו כן דברת וזהו דעת פלוני אבל רבים חולקין עליו או פלוני חלק עליו וההלכה כדעת החולק מפני שסברתו יותר נכונה או מפני שמצאנו דבר אחד מסייעתו (עדיות פ"א) אבל הטעם שהצריכום לכתוב דברי יחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד וע"כ בא ללמדך כשתהיה סברה פשוטה ואפילו ליחיד שומעין לו ואע"פ שחולקין עליו רבים. והטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו בש"א כך ובה"א כך וכך וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים בראותם האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים י"ד) צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה) הוי מודה על האמת. רצו לומר אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חבירך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכולתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש וכאשר חשב המחבר לחבר זה הספר על זאת התכונה ראה לחלק אותו לששה חלקים החלק הראשון במצות המחויבות בצמח הארץ כמו כלאים שמטה וערלה ותרומות ומעשרות ושאר חקי המתנות והחלק השני בפרקי זמני השנה והמועדים ומה שנתחייב בהם והשתנות משפטיהם והאסור בהם והמותר ומה שנכון לחבר בכל פרק מהם מן הדינים והמצות והחלק השלישי בבעילות וההפרש שיש בדיניו בין האנשים והנשים כגון היבום והחליצה והכתובה וקדושין וגיטין ומה שהוא ראוי לומר בכל פרק מהם והחלק הרביעי בדינין ובמריבות שבין אדם לחבירו ובסחורות ובמשא ובמתן ובשותפות הקרקעות והדומה לו והחלק החמישי בעניני הקרבנות כפי השתנות משפטיהם ורוב עניניהם והחלק הששי בענין טהרות והפכם וקרא כל חלק מהם סדר. החלק הראשון נקרא סדר זרעים והשני סדר מועד והשלישי סדר נשים והרביעי סדר נזיקין והחמישי סדר קדשים והששי סדר טהרות (והסימן זמ"ן נק"ט) והתחיל בסדר זרעים מפני שהוא כולל מצות מיוחדות בזרע הארץ וזרע הארץ היא מחיה לכל בעלי חיים. וכיון שאי אפשר לאדם לחיות בלא אכילת מזון לא יתכן לו עבודת השם ובשביל כך הקדים לדבר במצות המיוחדות בזרע הארץ ואח"כ דבר על סדר מועד שדרך סדורם בתורה כן הוא. כמו שנאמר (שמות כ"ג) ושש שנים תזרע (שדך ושש שנים תזמור כרמך) [את ארצך] ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה. ואמר אחר כן ששת ימים תעשה מעשיך. ואחר כן שלש רגלים תחוג לי בשנה ואח"כ ראה להקדים דיני נשים קודם דיני נזיקין כדי ללכת אחר הכתוב שאמר (שם כא) כי ימכור איש את בתו לאמה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואחר כך כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין. וספר ואלה שמות כולל אלו הארבעה ענינים ענין סדר זרעים וסדר מועד וסדר נשים וסדר נזיקין. ואחרי אשר דיבר על ענין אלה שמות דיבר על ענין ויקרא כפי סידורם. וסדר אחרי נזיקין קדשים ואחריו טהרות שכך סדרם הכתוב. והקדים דין הקרבנות קודם דין הטומאות והטהרות שהרי הטהרות התחיל בהם בפרשת ויהי ביום השמיני וכשאסף כל אלו הששה מינים הכוללים המצות ראה לחלק כל מין כללי מהם אל מינים פרטיים כפי מה שהוא ראוי. וקרא שם כל מין מהפרטים מסכת. אחר כן חלק המאמר שיש בכל מין פרטי לפרקים וקרא שם כל אחד פרק. אחר כך חלק מאמר כל פרק לפרקים קטנים נכוחים להבין וקלים לדעתם על פה ולהורותם וקרא שם כל אחד מאלו הפרקים הקטנים הלכה וחלק המאמר בסדר זרעים כמו שאומר. התחיל במסכת ברכות. והטעם שהצריכהו להתחיל בה שהרופא הבקי כשירצה לשמור בריאות הבריא על תכונתה שהיא עומדת עליו יקדים תיקון המזון בתחלת רפואותיו. ועל כן ראה החכם הזה להתהיל בברכות שכל מי שאוכל אין לו רשות לאכול עד שיברך וראה לסדר בתחלת דבריו ברכות כדי לתקן המזון תיקון שיש לו ענין. אחר כך ראה לתקן דבריו כדי שלא יהיה חסר בענין מן הענינים ולפיכך דבר על כלל הברכות שאדם חייב בהם על המזונות ועל המצות. ואין לך מצוה שאדם חייב בה בכל יום אלא קריאת שמע בלבד. ואין נכון לדבר בברכות ק"ש קודם שידבר על ק"ש עצמה לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו ואח"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. והתחיל במסכת פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהם על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה. וסידר אחר פאה מסכת דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה. וכן אמרו מאכילים את העניים דמאי. ואחר דמאי כלאים שכך סדרם הכתוב בסדר קדושים תהיו (ויקרא י"ט) לא תכלה פאת שדך ואחריו שדך לא תזרע כלאים. וסידר אחר כלאים שביעית והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים שכך סדורה בתורה לולי שראה שהערלה אינה מן המצות שאדם מוכרח לעשותה שכ"ז שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצות שאדם מוכרח לעשותה. ועוד שהשמטה יש בה סדר מיוחד מן התורה ולפיכך הקדים לדבר בשמטה. וסידר אחר שביעית מסכת תרומה גדולה מפני שהתרומה היא מתנה ראשונה שמוציאין מן הזרע. וסידר אחר תרומה מעשר ראשון מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה. וסידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלותם. וסידר אחר כן מטכת הלה בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני אז יטחנוהו ועושין אותו קמח ולשין אותו ואז יתחייב בחלה. וכשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו החל לדבר בענין הפירות וסידר אחר מסכת חלה מסכת ערלה ואחר כן בכורים שכך סדרם הכתוב הערלה בספר ויקרא והבכורים בפרשת כי תבא. ועלו מספר החלקים בסדר זרעים לעשתי עשרה מסכתות ואחר כך חלק סדר מועד למיניו הפרטים כמו שעשה בסדר זרעים והתחיל במסכת שבת מפני שהוא קדמון במעלה ומפני שהוא בכל שבעת ימים ותרבה תקופתו בזמן. גם בו התחיל בתורה בפרשת מועדות. וסידר אחר שבת עירובין מפני שהוא מענין שבת. ואחריו פסחים שהוא תחלה המצות הנתונות על ידי משה והיא כמו כן מצוה שניה לשבת בפרשת מועדות. וסידר אחר כן שקלים כמו שנסדרו בתורה. וסידר כפורים אחר שקלים כפי סדורה שמצות שקלים בפרשת כי תשא וכפורים בפרשת אחרי מות. ואח"כ בא לסיים דבריו בשלוש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים ונשאר לו לדבר על ענין סוכות ושבועות ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות אלא דברים מיוחדים בכל יו"ט והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה לרוב המצות שיש בסוכות. ולא נשאר לו מן הפרקים הנזכרים בכתוב אלא ראש השנה בלבד. ואחר ביצה דבר על ראש השנה. וכשהשלים דבריו על המועדים האמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים. וסידר אחר כך ענין תעניות. וסידר אחר תעניות מגילה מפני שהוא תיקון הנביאים שהיו אחרונים לאשר התקינו תעניות. וסידר אחר מגילה מועד קטן מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. וכאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם וכל מה שנתחבר עליהם חתם הענין במסכת חגיגה שענינה בחובת שלש רגלים והניחה לאחרונה בשביל שאינו ענין כללי ובשביל שאינו חובה אלא על הזכרים כמו שנא' (שמות כ"ג) יראה כל זכורך. ועלו חלקי המאמר בסדר מועד לשתים עשרה מסכתות אחר כן חלק המאמר שיש בסדר נשים. והתחיל בסדר יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות ולא התחיל במסכת כתובות ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל נעשה זה מפני שהנשואין הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו ואין לב"ד לכוף אדם עד שישא אשה אבל היבום הוא מוכרח לעשותו ולומר לו או חלוץ או יבם. וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדברים שאינם מוכרחים וע"כ התחיל ביבמות. וסידר אחר כך כתובות ואחר כתובות נדרים שפרשת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל') בין איש לאשתו בין אב לבתו. וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדריה ומפני זה סמך נדרים לכתובות. וסידר אחר נדרים נזירות מפני שהנזירות גם כן מכלל נדרים וכשהאשה נודרת בנזיר יוכל הבעל להפר. ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות וכשהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילן מהפרת הנדרים התחיל בענין הגירושין שאחרי נישואין באין הגירושין וסידר גיטין אחר נזירות. ואחר גיטין סוטה שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין כמו שאבאר במקומו. וסידר אחר סוטה קדושין ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. ואם תאמר שלא סדרו אותה קודם כתובות בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות שענינם אחד והוא ענין ביאה ושיהיו דבריהם נקשרים ואילו נצרך עכ"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין כדי שיבא על סדר בראשונה קדושין ואחריה גיטין ויהיה סדורם נכון. ותהיה התשובה שסדורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב שהקדים גירושין קודם בישואין והוא מה שאמר הקב"ה (דברים כ"ד) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ומתוך דבריו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי קדושין כמו שנתבאר בתלמוד מקיש הויה ליציאה (דף ה). ועלו חלקי המאמר בסדר נשים לשבע מסכתות אח"כ חלק המאמר בנזיקין. וחלק המסכת הראשונה לשלשה הלקים. והתחיל בבבא קמא וענינה לדבר על נזיקין כגון שור ובור והבער ודין החובל ואין השופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין ואח"כ בבא מציעא וענינה לדבר על הטענות והפקדונות ושכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין. כמו שעשה הכהוב שאחר דיני שור ובור והבער (שמות כ"א) וכי ינצו אנשים דבר על ארבעה שומרים ואח"כ בבא בתרא וענינו לדבר בחלוקת הקרקעות והדינין בענין הדירות המשותפות והשכונוה וביטול מקח וממכה במום הנמצא ולדבר בענין הממכרים והקנינים והאיך ראוי לדון אותם והערבות והירושות. וסידר החלק הזה באחרונה בשביל שכולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה וכשהודיע ענין הדינין התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם. וסידר אחר בבא בתרא סנהדרין. אבל מסכת מכות היא נקשרת בנוסהאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין. ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכה לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענוש ולהלקות אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו וסידר אחר מכות שבועות מפני שבין סוף המסכת שעברה ותחלת זו המסכת יש דמיונים בדיניהם ומשפטיהם והם דומים אלו לאלו כמו שנזכר בתלמוד והחבירוהו לענין ההוא מפני שהוא גם כן ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט וכשהשלים לדבר על הדינים והדיינים וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן המחלוקת וחיוב השבועות בא לדבר בענין עדויות. ורוב ענין זאת המסכת הוא לזכור בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים ושעדותם ראוי לסמוך עליה והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים וכן כל עדות מהם היו מעידים אותו בב"ד. וסידר אותה אחר מסכת שבועות בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד יעדויות הם (הצעת) [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים וקבלו אותם מהם אחר כן התחיל לדבר על עכו"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחוקותיהם ומה שצריך אליהם ואז ידע היאך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתאי בעבודת כוכב נוגה או יתפלל לכוכב צדק בתפלת מאדים אינו חייב מיתה כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכת לאחרונה מפני שלא יקרה ענין עכו"ם אלא באחד מני אלף לימים רחוקים וכאשר נשלם לו מה שהיה צריך אליו השופט התחיל באבות. ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם. ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיעה ההוראה אליו ושהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו (ראש השנה דף כה.) אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר"ג וכו'. ואמרו (שם) שמשון בדורו כאהרן בדורו יפתה בדורו כשמואל בדורו. ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני. ואין הדבר כן שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמו שנאמר (דברים א') כי המשפט לאלקים הוא. אבל הכל משפט אחד וקבלוהו איש מפי איש על הדורות החולפים. והענין השני שהוא רוצה לזכור במסכת זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם המדות הטובות ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק עצמו ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינין כמו שאמר הוו מתונים בדין וצריך שיווסר השופט בכל הענינים שיש במסכת אבות. כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר כמו שאמרו ע"ה דין מרומה. ואין לו להאריך בדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא ענוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין לו ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינין. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. ואל יהי רוצה להתקדם את חביריו לדין. ואל ילחץ עצמו להכנס בדיינות שמא יהיה חשוד וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה. ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים הנה מה טוב ומה נעים. ואם אינו יכול אז יחתוך הדין ואל יטריח אבל יתן זמנים ארוכים לבעל הריב ויניחהו לבקש על נפשו כל היום ואע"פ שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות. ואם אי אפשר זה לפי מה שיראה בטענותם יגזור הדין מיד. כמו שאנו רואים רבותינו עושים בענין קשירת הידים והכאת השוט ללקות ולענוש והפשט הבגדים וקריעת השטרות הקיימות כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה. והרבה כמו זה וכדומה לזו המצוה אומרים (סנהדרין דף ו:) יקוב הדין את ההר ועל דרך כלל צריך שיהיה השופט כרופא בקי שכל זמן שיוכל לרפא במזונות לא ירפא ברפואות. אבל כשרואה שההולי חזק ואי אפשר להתרפא במזונות ירפא ברפואות קלות קרובות אל טבע המזון כגון המשקים והמרקחות המבושמות והמתוקנות. ואם יראה שהחולי יתחזק ואלו הדברים אינם מכניעים אותו ואינם כנגדו יחזור לרפאותו ברפואות חזקות וישקנו רפואה משלשלת כגון סקמוני"א וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות. כן השופט ישתדל לעשות פשרה ואם אינו יכול ישפוט בנחת וירצה לבעל הריב בדבר רך ואם לא יוכל מפני אכזריות אחד מהמריבים ושהוא רוצה להתגבר בעול וחמס יתחזק עליו ויהדוך רשעים תחתיו וצריך לשופט שלא ירבה לרדוף אחר תענוגי העולם ואהבת העושר והמעלה כמו שאמר הכתוב (שמות י"ח) שונאי בצע. ואמרו ע"ה מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות יהרסנה (כתובות דף קה:) ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם אם כן מה נחמד ונכון היה תקון מסכת אבות אחרי מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת אלה המוסרים ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. וכאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה התם סדר נזיקין. ועלו חלקי המאמר בנזיקין לח' מסכתות אחר כן חלק המאמר בענין קדשים. והחל בקרבנות הכהנים שהם מס' זבחים. ואחר זבחים מנחות כפי סדורם בתורה. וכשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה עליהם דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר (דברים י"ב). והביא אחר מנחות חולין ואחר חולין בכורות על סדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכשהשלים לדבר בעניני הקדושות סידר דמי הערכים שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין ואחר ערכין תמורה על פי סדורם בכתוב כמו כן. וכשהשלים לדבר על המינין האלו הביא אחר כן מסכת כריתות ודבר בה על כל המצות שיתחייב בהם כרת וכל הנלוה לאותו הענין. והטעם שבשבילו סדר המין הזה בקדשים שכל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת אלא במעט כמו שיתבאר שם והביא אחר כריתות מעילה מפני שהדברים שחייבין עליהם מעילה יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. והביא אחר מעילה מסכת תמיד והניח אותה באחרונה בשביל שאיו בה דבור לא על דרך חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד כדי לעשות כן תמיד והביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא ספור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו. והתועלת שיש במין ההוא כי כשיבנה במהרה בימינו יש לשמור ולעשות התבנית ההוא והתבניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקדש. כמו שאמר (דברי הימים א כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל וכשהשלים לדבר בקרבנות הבהמה ובכל הנלוה עליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מסכת קנים. ואין ענין במסכת ההיא אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו. והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער כמו שיתבאר במקומו. ובהם חתם סדר קדשים. ועלו חלקי המאמר בסדר קדשים לעשתי עשרה מסכתות אחר כן חלק המאמר בטהרות. והתחיל במס' כלים. וענינו שהוא כולל עיקרי הטומאות ולזכור כל מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה. כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים והביא אחר כלים אהלות וענינו לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכת בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. ואחריה נגעים וענינו שהוא מדבר בטומאת צרעת שהמצורע יטמא באהל ויש בו קצת דמיון מטומאת מת כמו שיתבאר במקומו וכשהשלים טומאת מת והדומה לו בא לדבר בעניו טהרה והיא פרה אדומה. והביא אחר נגעים מס' פרה. וכשהשלים לדבר על הטומאות החמורות והאיך ענין טהרתם דבר בענין הטומאות הקלות שאין בם אלא הערב השמש. וסידר אחר פרה מסכת טהרות וקרא שמה טהרות בלשון נקיה שהדיבור בה הוא בטהרת הטומאה. ועוד שידיעת הטומאות מצריך לדעת ענין טהרה. ושמא יחשוב החושב שענין קריאת שם הסדר סדר טהרות וקרא שם מסכת ממנו טהרות שהוא תפישה על המחבר ואנו אומרים שאינו תפישה אצל חכמי ההגיון שהם קוראין המין הפרטי בשם המין הכולל אותו וכשהשלים הטומאות החמורות והאיך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות הביא אחר כך דיני טהרה וסידר אחר טהרות מקואות והניח נדה אחר כל אלו הטומאות מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. וסידר אחר מקואות נדה ואחר נדה מכשירין. והנכון היה לסדר אחר נדה זבים אבל הקדים מכשירין על זבים כמו שהקדימו הכתוב. שהרי מכשירין בפרשת ויהי ביום השמיני וזבים בפרשת זאת תהיה תורת המצורע. וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב (ויקרא ט"ו) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. ואלו הטומאות המוקדמות כולן הן כוללות הגוף ר"ל כשיגע בהם אדם יטמא כל גופו. ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו. וסידר אחר טבול יום ידים ואחר ידים עוקצין והניחה לאחרונה מפני שהוציאוה בדרכי הסברא ואין לה עיקר בכתוב ובה חתם ספרו. ועלו חלקי המאמר בטהרות לשתים עשרה מסכתות. והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים:

אחר כן ראה להסתפק משמות המקובלים על הקרובים אליו משמעון הצדיק והיו דבריו במשנה דבר קצר וכולל ענינים רבים והיה הכל מבואר לו לחדוד שכלו אבל למי שהוא פחות ממנו הענין ההוא עמוק בעיניו שהחכמים הקדומים לא היו מחברים אלא לנפשותם. לפיכך ראה אחד מתלמידיו והוא רבי חייא לחבר ספר וללכת בו אחר רבו ולבאר מה שנשתבש מדברי רבו והיא התוספתא. וענינו לבאר המשנה. ותוספתא אפשר להוציא טעמה מהמשנה אחר יגיעה רבה והוא הוציאם ללמדנו היאך נוליד ונוציא ענינים מן המשנה. וכן עשה רבי אושעיא. ורב חיבר ברייתא והיא ספרא וספרי ורבים זולתם. כמו שאמרו כי אתא רבי פלוני אתא ואייתי מתניתא בידיה. ואולם לא היו אלה הברייתות כולם כצחות דברי המשנה ולא כתקון עניניה וקוצר מליה ועל כן היתה עיקר ר"ל המשנה וכל החבורים עולים אחריה ושניים אליה והיא המכובדת אצל הכל וכשיעריכו אותה להבורים ההם ראוה בנות ויאשרוה וכל הבא אחריה אחר החבורה הנכבדת ההיא לא שם לבו ומאודו אלא להתבונן בדברי המשנה ולא חדל דור אחר דור להתבונן ולחקור בה ולפרש אותה כל חכם כפי חכמתו ובינתו. ונחלקו בפירוש קצת הלכות ממנה לפי רוב השנים. ואין חבורה מהם שלא חקרה והתבוננה במשנה וגלתה חידושים והביאה ממנה דמיונים על ענינים אחרים. עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי שהם האחרונים מחכמי התלמוד והתבודד רב אשי לחבר התלמוד. וראה בעצתו לעשות בדברי כל הבאים אחרי רבינו הקדוש כמו שעשה רבינו הקדוש בדברי כל הבאים אחרי משה. וכלל כל דברי המדברים ושכל המתבוננים ופירוש המפרשים ודקדוק ההלכות וקבצם וכבש הכל בחכמתו ובמה שנתן לו הקב"ה מנפש פשוטה וכבוד החכמה וחיבר התלמוד והיתה כוונתו בו ארבעה דברים. האחד פירוש המשנה וכל מה שנפל בה מדברים המכילים ענינים רבים ממחלוקת הפירושים וטענות כל מפרש על חבירו וגלוי טענת האמת וזה ראשית הכוונות שנתכוון. והשני פסק הדין על דעת האחד משני החולקים שנחלקו בדברי המשנה או בפירושה או בחידושים שנתחדשו בה ושחברו עליה. והשלישי בחידושי הענינים שהוציאו חכמי כל דור מן המשנה וגלוי העיקר והראיות שהורו בהן וסמכו עליהן התנאים המדברים על דברי המשנה עד שנסדר מדבריהם מה שנסדר והגזירות והתקנות העשויות מאחרי רבינו הקדוש עד המחבר הזה. והרביעי דרשות שהם ראויות לפי ענין כל פרק שנזדמן להיות בו דרש וזה הענין הרביעי ר"ל הדרש הנמצא בתלמוד איו ראוי לחשוב שמעלתו מעוטה ותועלתו חסרה אבל יש בו תבונה גדולה מפני שהוא כולל חידות פליאות וחמודות נפלאות. כי הדרשות ההם כשיסתכלו בהם הסתכלות שכלי יובן בהם מהטוב האמתי מה שאין למעלה ממנו ויגלה מהם מן הענינים האלקיים ואמתות הדברים מה שהיו אנשי החכמה מעלימים אותו ולא רצו לגלותו וכל מה שכלו בו הפילוסופים דורותיהם. ואם תביט אותו על פשוטו תראה בו ענינים רחוקים מן השכל שאין למעלה מהם. ועשו דבר זה לענינים נפלאים האחד מהם ללטוש רעיוני התלמידים וללבב לבותם. ועוד כדי לעוור עיני הכסילים שלא יזהירו לבותם לעולם ואילו היו מראים להם זוהר האמתות יסבו פניהם מהם כפי חסרון טבעיהם שנאמר בהם ובדומיהם אין מגלין להם את הסוד מפני שאין שכלם שלם כדי לקבל האמתות על בוריים וכן החכמים לא היו רוצים לגלות קצתם לקצתם סודות החכמה. וכבר זכרו (חגיגה פ"ב דף יג) שאיש מן החכמים נכבד [פיתה] לאנשים בקיאים בחכמת מעשה בראשית והוא היה בקי במעשה מרכבה ואמר להם למדוני מעשה בראשית ואלמדכם מעשה מרכבה ואמרו טוב הדבר. וכאשר למדוהו מעשה בראשית נמנע הוא מללמוד להם מעשה מרכבה. וחס ושלום שעשה זה מפני רוע לב למנוע החכמה או בשביל שיהיה לו יתרון עליהם שחמדות האלה מגונים באחד מהטפשים קל וחומר באלו החסידים הנכבדים. אבל עשה הדבר בשביל שראה בעצמו ראוי לקבל מה שיש אצלם ושאינם ראוים לקבל מה שיש אצלו. והביא על ענין זה דברי שלמה (שיר ד) דבש וחלב תחת לשונך. ופירשו עליהם השלום ואמרו שענין דבר זה שהחכמות המתוקות שהנפש תנעם בהם כמו שינעם החיך בדבש וחלב צריכים להסתירם ושלא ידובר בהם ואל יעלו על שפת לשון בשום פנים. וזהו שאמר תחת לשונך שהענינים האלה אינם ממה שראוי ללמוד ולהגות בם בישיבות החכמה. ואולם ירמזו בכתוב מהם רמזים נעלמים וכשיגלה הקב"ה מסוה הסכלות מלב מי שירצה אחרי אשר ייגע וירגיל בחכמות אז יבין מהם כפי שכלו ואין לאדם עם החכמה ודרישתה וההשתדלות אלא לעזוב עניניו ביד הבורא ולהתפלל אליו ולהתחנן לבוננהו ולהורותו ולגלות לו הסודות הגנוזות בכתוב. כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן באמרו (תהלים קי"ט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. וכשיגלה הקב"ה את עיני האדם ויראה לו מה שהראה ראוי לו לגנזם כמו שאמרנו. ואם ירמוז מהם במעט ירמוז למי שיש לו שכל שלם ונודעה אמתתו. כמו שבארו וגלו במעשיות רבות בתלמוד. ועל כן אין ראוי לאיש חכם לגלות מה שידע מן הסודות אלא למי שהוא גדול ממנו או כמוהו שאם יגלה אותו לכסיל אע"פ שלא יגנהו לא ייטב בעיניו. ועל כן אמר החכם (משלי כ"ג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. ועוד שהלימוד להמון העם צריך שיהיה בדרך חידה ומשל כדי שיהיה כולל הנשים והנערים והקטנים עד אשר ישלם שכלם ואז יתבוננו וישכילו עניני הרמזים ההם. ולענין זה רמז שלמה עליו השלום באמרו (שם א) להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם ומפני אלו הסבות סדרו החכמים ע"ה דבריהם בדרשות על ענין שירחיקהו שכל הכסיל לפי מחשבתו. ואין ראוי לסמוך החסרון אל הדרש ההוא אבל יש לחשוב שהחסרון בא משכלו. וכשיראה משל ממשליהם שהוא קשה להשכיל אפילו פשוטו ראוי לו להשתומם מאד על שכלו שלא הבין הענין עד אשר חסרו בעיניו האמונות בתכלית הרחוק. שהרי הדעות יש להם יתרון זה על זה כפי יתרונות המזגים. וכמו שנמצא מזג איש אחד שהוא ישר ממזג איש אחר כן יש שכל איש אחד שלם משכל איש אחר. ואין ספק שאין שכל מי שידע דבר נכבד כשכל מי שישכיל הדבר ההוא שהאחד נקרא שכל בפועל והאחד שכל בכח. ובשביל זה יש דברים שהם בעיני אנשים בתכלית האמת והביאור ואצל איש אחר הם רחוקים ונמנעים מהיותם על פי המעלה בחכמה והנני נותן לך בו משל מבואר. כגון שנשאל לאיש מאנשי חכמת הרפואה והחשבון והנגון ומהיר בחכמת הטבע ונבוב ומשכיל והוא נעור וריק מחכמת התשבורת וחכמת הכוכבים ונאמר לו מה אתה אומר באיש שהוא טוען שגוף השמש שאנו רואים כאילו היא עגולה קטנה ויאמר שהוא גוף כדור וגודל הכדור ההוא כגודל כדור הארץ מאה וששים וששה פעם ושלשה שמיני פעם וכדור הארץ שבמדתה עשינו המדות האלה הוא כדור שיש בהקפו ארבעה ועשרים אלף מיל ויהיה על הדרך הזה מגיע לדעת כמה מילין יש במדות גודל כדור השמש. אין ספק שהאיש ההוא זך הרעיון אשר השכיל מן החכמות כל מה שאמרנו לא ימצא בנפשו מקום לקיים זאת האמונה וכל זה דבר רחוק בעיניו בלי מושג. והטענה השכלית תבאר לו בתחלת המחשבה שהטענה הזאת בטלה כי איך אפשר להיות האדם על מקום כפי זרת אחד מן הארץ וידע שעור גרם השמש והקפה ומדת שטחה עד אשר תהיה דעתו כוללת אותה כמו שהוא כולל מדת חלק מחלקי הארץ ועוד יאמר איך אפשר זה והנה גרם השמש בשמים בתכלית המרחק ואפילו ראיית גרם השמש על נכון אי אפשר לנו ולא נשיגהו אלא זיוו בלבד ואיך יגיע אדם למעלה שיוכל למדוד אותו וידקדק מדתו בשלשה שמיני פעם זה דבר שוא הוא שאין כמוהו ולא יהיה בלבו ספק על היות זאת הטענה בטלה ושלא תוכל להיות. אבל כשירגיל נפשו בלמוד ספרי המדות וחכמות מה שהוא ראוי בתבנית הכדוריות וזולתם מו הערכים הנערכים זה לזה ויעתק משם אחר כן אל הספר המסודר בענין זה והדומה אליו ר"ל ספר תכונת הגלגלים הידוע ספר אלמגסט"י אז יתברר אצלו זאת הטענה ותשוב לו הטענה אמת שאין בה ספק ושיש עליה מופת. ולא יהיה אצלו הפרש בין שגוף השמש הוא כשעור הזה או שהשמש היא מצויה. וירגיל שכלו להאמין הדבר שהיה בתחלה מרחיק הרחקה גדולה ויאמין בו אמונה גמורה הנה זה יוכל להיות. ואנחנו לא הסכמנו על האיש ששאלנוהו זה הענין שיהיה חסר מן החכמות האחרות אבל שיהיה טוב השכל וזך הטבע וחכם. והשאלה אשר שאלנוהו משאלות הלמודיות שהיא מן המדרגה שיעלו בה לאלהות. קל וחומר יהיה הענין במי שאין לו חכמה כלל ולא הרגיל נפשו בדרך מדרכי חכמות הלמודיות אבל היה נסעו משכל אמו לשכל אשתו שנשאל שאלה משאלות האלקיות שהם צפונות בדרשות אין ספק שהם רחוקים בעיניו כרהוק השמים מן הארץ ויקצר שכלו להבין דבר מהם ועל כן ראוי שנדין הדרשות ההם לכף זכות ונטיב לעיין בהם ואל נמהר להרחיק דבר מהם. אבל כשירחק בעינינו דבר מדבריהם נרגיל נפשנו בחכמות עד שנבין עניניהם בדבר ההוא אם יוכלו להבין לבותינו הדבר הגדול הזה. שהרי החכמים אף על פי שהיה להם מן התאוה ללמוד וטוב הרעיון והיגיעה וחברת החסידים הנכבדים והרחקת העולם בכל מה שיש בו היו מיחסים החסרון לנפשם כשהם מעריכים נפשותם לפי מה שקדם אותם. והוא מה שאמרו (עירובין דף נג.) לבם של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית. וכ"ש אנחנו שהחכמה נעדרה ממנו וכאשר הודיענו הקב"ה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (ישעיהו כ"ט). יהד הכתוב כל אחד ממנו בארבעה דברים בהולשת השכל וחוזק התאוה ועצלות בבקשה החכמה והזריזות בבצע העולם ארבעת שפטיו הרעים ואיך לא נסמוך החסר לנפשותינו כשנעריך אותה עליהם ומפני אשר ידעו עליהם השלום בענין זה שכל דבריהם ברורים ונקיים ואין בהם סיגים צוו עליהם והזהירו שלא ילעג אדם עליהם. ואמרו (גיטין דף נז:) כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (כו') ואין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות אשר השיאתו להלעיג. ועל כן לא תמצא לעולם מרהיק דבריהם אלא איש מבקש תאוה ונותן יתרון להנאות המורגשות אשר לא האיר לבו בדבר מן המאורים הבהירים. ומפני שידעו אמתת דבריהם כלו בעסק ההוא כל ימיהם וצוו לשקוד עליו כל הלילה ומקצת היום ושמוהו תכלית החכמה וכן הוא. ואמרו (פ"ק דברכות דף ח.) אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. והשב לבך לזה הדבר שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת כאילו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גויו. ובזמן שם ועבר ואחריו שלא היתה שם הלכה הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל. אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי תראה בו מן החכמות דבר פלא ותמצאנו אוסף כלל גדול מן המושכלות. ואני אבארם לך כדי שיהיה לך דמיון לשאר מה שיבוא לידך ולכך שים לבך אליו כראוי

==

ספרי הרמב"ם הקדמות הרמב"ם - הקדמת הרמב"ם לפרק חלק==

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כו' - ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים באמונה גדולים ונכבדים עד מאד. הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות שצונו בהם הש"י ע"י משה רבינו ע"ה וברעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם מחלוקת רבות מאד לפי השתנות שכליהם ונשתבשו בהם הסברות שיבוש גדול עד שכמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשיבוש גדול כת [ראשונה] סוברת כי הטובה הוא גן עדן וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה ושיש להם בתים מאבנים טובות ומטות מוצעות במשי ונהרות מושכות יין ושמנים מבושמים והרבה דברים מזה המין. וכי הרעה הוא גיהנם והוא מקום בוער באש שבו שורפין הגויות ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי יאריך סיפורם. והכת הזאת הביא ראיה על סברתם מדברי רבותינו ז"ל וממקראות הכתב שפשטם נאותים למה שהם אומרים לכולו או לרובו וכת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיחלת הוא ימות המשיח מהרה יגלה וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלאכים כולם חיים וקיימים לעד ויגביהו בקומתם וירבו ויעצמו עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם ואותו המשיח כפי מחשבתם יחיה בעזר הי"ת וכי באותן הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי ודברים הרבה כאלה שהם מן הנמנעות. וכי הרעה היא שלא יהיה האדם מצוי באותן הימים ולא יזכה לראותו ומביאין ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים ובכתובים במקרא יסכים פשטם למה שהם אומרים או לקצתו וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה תחיית המתים והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם קרוביו ובני ביתו ויאכל וישתה ולא ימות עוד וכי הרעה היא שלא יחיה אחר מותו עם אותם שיחיו ומביאים ראיה על זה במאמרים רבים מצויים בדברי החכמים ובפסוקים מן המקרא שפשוטם יורה על מה שהם אומרים או על קצתו וכת רביעית תחשוב כי הכוונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעוה"ז כמו שומן הארצות ונכסים רבים ורוב הבנים ובריאות הגוף והשלום והבטחון והיות המלך מישראל והיותנו שולטים על מי שהצר לנו והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה היפך העניינים האלה כמו מה שאנחנו פה היום בזמן הגלות ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה והקללות וזולתם ומכל אותם הסיפורים הכתובים במקרא וכת חמישית והם הרבה מחברים העניינים האלה כולם ואומרים כי התוחלת הוא שיבא המשיח ויחיו המתים ויכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו ויהיו בריאים כל ימות עולם אבל זו הנקודה הנפלאת ר"ל העוה"ב מעט תמצא בשום פנים שיעלה על לבו הוא שיחשוב או שיקח זה העיקר או שיאמר זה השם על איזה דבר הוא נופל אם הוא תכלית הטובה או אחת מן הדעות הקודמות הוא התכלית או שיבדיל בין התכלית ובין הסיבה המביאה אל התכלית אבל מה ששואלים העם כולו ההמון והמבינים היאך יקומו המתים ערומים או לבושים ואם יעמדו באותן תכריכין עצמן שנקברו בהם ברקמתם ובציורם ויפוי תפירתם או במלבוש שיכסה גופם בלבד וכשיבוא המשיח אם יהיו שם העשיר והדל או אם יהיו בימיו חזק וחלש והרבה שאלות כאלו בכל עת. ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשיל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו והוא אגוז אחד או חתיכה דבש וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו ויאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים ובזה ישתדל לקרא לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה והוא אצלו תכלית קריאתו וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר ג"כ ישים נפשו למה שהוא גדול מזה ואז יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון ואותו הממון אצלו נכבד מן הלמוד לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו וכשיהיה דעתו גדול ונקלה בעיניו זה השיעור וידע שזה דבר נקל יתאוה למה שהוא נכבד מזה ויאמר לו רבו למוד כדי שתהיה ראש ודיין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצל מכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו. וכל זה מגונה ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה ויאמר לאיזה דבר נלמד אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד וזה הוללות על האמת ועל למוד כזה אומרים חכמים שלא לשמה כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) לא תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם והם רומזין למה שביארתי לך שאין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרויח ממון ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר כשאעשה אלה המצות שהם המדות טובות ואתרחק מן העבירות שהם המדות הרעות שצוה השם יתברך שלא לעשותה מה הוא הגמול שאקבל על זה לפי שזה כמו מה שיאמר הנער כשאני קורא זה מה יתנו לי והם אומרים לו דבר פלוני לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור והוא מבקש לתכלית תכלית אחר אנו משיבים לו כסכלתו כמו שנאמר ענה כסיל כאולתו וכבר הזהירו חכמים על זה ג"כ כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמיתת העניינים (שם פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ואמנם ר"ל בזה שיאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה ואמרו ז"ל (עבודה זרה דף יט.) במצותיו חפץ מאד אמר ר' אליעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה היא מבוארת והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי (וכענין זה בנדרים סב.) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' אלקיך כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה הנה התבאר לך זה הענין ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת החכמים עליהם השלום ואין מעלים עיניו מזה אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה דף לא.) שהוא היה עובד מאהבה ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות. ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת ענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק האיך יאמר לבעל תורה עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השי"ת ולא להנחיל שכר טוב זה דבר קשה עד מאד לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא כמו שעושין בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בביארו להמון מה שביאר ואמרו בזה הזהרו בדבריכם כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א) ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר אלא שהם בלתי שלמים ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ) לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וממה שאתה צריך לדעת כי דברי חכמים ז"ל נחלקו בם בני אדם לשלשה כתות הראשונה והוא רוב מה שראיתי ואשר ראיתי חיבוריו ומה ששמעתי עליו הם מאמינים אותם על פשטם ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים והנמנעות כולם הם אצלם מחוייבות המציאות ואמנם עושין כן לפי שלא הבינו החכמה והם רחוקים מן התבונות ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם ולא מצאו מעורר שיעורר אותם סוברין שלא כוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם ושהם על פשוטם ואע"פ שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדיבה והריחוק מן השכל עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ כל שכן לחכמים היו תמהים בהתבוננתם בהם והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה ק"ו שייטיב בעיניו וזו הכת עניי הדעת יש להצטער עליהם לסכלותם לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם והם משפילים אותם בתכלית השפלות והם אינם מבינין זה וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעין אותו שאר האומות אומרים רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה ורוב מה שעושין זה הדרשנים שהן מפרשין ומודיעין להמון העם מה שאינם יודעין ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקין כמו שאמר מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם כפי דעתם החלושה לא מה שאמרו חכמים ודורשין בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה והכת השניה הם רבים ג"כ והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם וחשבו שלא כיוונו החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר והם באים לסכל אותם ולגנותם ומוציאין דיבה על מה שאין בו דיבה וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם ושהם עמי הארץ נפתים גרועי השכל סכלים בכלל המציאות עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים ורוב הנכשלים בזה השיבוש המתיחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים וכמה הם רחוקים מן האנושית אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה והרבה מהם פתיות והוא כת ארורה לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים ואלו הפתאים אילו היה עמלם בחכמות עד שיהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלהות והדומה להן מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים ויבינו החלק המעשיי מן הפילוסופיה אז היו מבינים אם החכמים ז"ל חכמים אם לא והיה מתבאר להם ענין דבריהם והכת השלישית והם חי השם מעטים עד מאד עד שאין ראוי לקרותם כת אלא כמו שיאמר לשמש מין ורק היא יחידי והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניינים אמיתיים למאד ואע"פ שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחיבוריהם הם מורים על שלמותם וכי הם השיגו האמת ושנתברר ג"כ אצלם מניעת הנמנע ומציאות המחוייב להמצא וידעו כי הם עמי הארץ אינם מדברים התולים ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים דברו בהם בדרך חידה ומשל כי הוא זה דרך החכמים הגדולים ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמרו להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם וידוע הוא אצל בעל הלשון כי חידה הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר לא בנגלה ממנו וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וגו' לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית אמנם הם חידה ומשל והאיך נאשימם על שמחברים החכמה על דרך משל ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקודש ר"ל שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קהלת ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם כדי שיאות לשכל ויסכים עם האמת ועם היותם כתבי הקודש והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא ומוציאים אותם מפשוטם ומשימין אותם משל והוא האמת כמו שאנו מוצאים שאמרו (ברכות דף יח:) בפירוש פסוק הוא הכה את שני אריאל מואב שהוא כולו משל וכן מה שנאמר והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור משל וכן מה שנאמר מי ישקני מים מבור בית לחם (בבא קמא דף ס:) ושאר הסיפור כולו משל וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם משל היה (בבא בתרא דף טו:) ולא פירש לאיזה דבר הושם זה המשל וכן מתי יחזקאל (סנהדרין דף נב:) אמרו קצתם משל הוא ורבים כאלה. ואם אתה המעיין מאחת השתי כתות הראשונות לא תשגיח בדבריו ולא בשום דבר מזה הענין לפי שלא יהיה נאות לך שום דבר ממנו אבל יזיקך ותשנאהו והיאך יאותו המאכלים הקלים המעטים מכמותם הישרים באיכותם לאדם שהרגיל במאכלים הרעים אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים ונפשנו קצה וגו'. ואם אתה מן הכת השלישית כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו תעמוד ותתבונן בו ודע שהוא חידה ומשל ותשכב עשוק הלב וטירוד הרעיון בחיבורו ובסברתו ותחשוב למצא כוונת השכל ואמונת היושר כמו שנאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בע"ה ועתה אחל לדבר במה שכוונתי לו הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות ולא הסריס תאות המשגל כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש לפי שהיותם מיסוד המים שהם הפכי כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני אבל אין אצלינו בשום פנים תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל וכל מה שזולתו אלה הוא אצלינו בלי מצוי ואין אנו מכירין אותו ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד אינם נפסקים ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים ואין ראוי אצלינו בעלי התורה ולא אצל האלקיים מן הפילוסופים שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעין ומשיגין באמיתת הבורא יתברך ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגין אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגין אותו וכמו כן אנחנו כשיזדכה ממנו מי שיזדכה ויעלה לאותם מעלה אחר מותו אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט מלכותו וממשלתו ויחזור מלשחק עם הנערים בכדור כשהיה עושה לפנים מן המלכות וזה בקטנות שנותיו כשלא היה מבחין בין מעלת שני העניינים כמו שאנחנו היום משבחין ומנשאין תענוגי הגוף ולא תענוגי הנפש. וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתות האחת ומעלת השנית ואפילו בעולם הזה. וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם כולם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב ואם עניינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני והוא העוה"ב שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא ע"ה כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכן אמרו ע"ה (ברכות דף יז:) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה. רוצה לומר באמרו ועטרותיהם בראשיהם השארות הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך והיות הוא רוצה לומר המושכל והוא דבר אחד כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו ונהנים מזיו שכינה רצונו לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו. הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש כמו שביארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק וזה שאמר (קידושין לט חולין קמב.) למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת הכתוב בתורה כמו הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז"ל (סנהדרין סד צ.) הכרת בעוה"ז תכרת בעולם הבא ונאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף ומאס באמת ואהב השקר נכרת מאותה מעלה וישאר חומר נכרת וכבר ביאר הנביא ע"ה שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים וזהו שנאמר עין לא ראתה אלקים זולתך. ואמרו (ברכות לד שבת כג סנהדררין צט.) בפירוש זה כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא אתה אלקים זולתך אמנם היעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה עניינם הוא מה שאספר לך והוא זה כי הוא אומר לך אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו מצות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור ולכן יעד שיסורו כל אלה העניינים ושיהו בריאים ושקטים עד שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העוה"ב. הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כולם עד שלא יוכלו לעשות מצות וכמו שנאמר תחת אשר לא עבדת. וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאילו הוא אומר לך אם עשית קצת מצות מאהבה והשתדלות אעזרך לעשותם כולם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי אביא לך מונעים יימנעוך מעשותם כולם עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעוה"ב וזהו ענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאד מועילין תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלינו וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק אבל הוא קרוב להיות ואפי' לא היה כתוב בתורה כ"ש שנתבאר זה בתורה ונתפרסם. אמנם גיהנם (עי' נדרים ח. ובע"ז ג ע"ב) הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים ולא פי' בתלמוד תואר זה העונש אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם וראייתם ע"ז מה שנאמר (מלאכי ג') הנה יום בא בוער כתנור וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם וראיתם על זה מה שנאמר רוחכם אש תאכלכם. ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו ע"ה ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה אבל הוא לצדיקים וכן הוא לשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם וכן אמרו (ברכות דף יח:) רשעים אפי' בחייהם קרואים מתים צדיקים אפי' במיתתן קרואים חיים. ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו. אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהי אותו המלך גדול מאד ובית מלכותו בציון יגדל שמו וזכרו יהיה מלא הגוים יותר מן המלך שלמה וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו וכל פסוקי המקרא מעידין על הצלחתו והצלחתנו עמו ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל וזהו לשון החכמים (ברכות דף לד.) אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני אדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדול וזהו שאמרו (שבת דף ל:) עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל והראיה על זה מה שנאמר ובני נכר איכריכם וכורמיכם להודיע שיש שם זרע וקציר ולכן קצף החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו (שם) כשלא הבין דברו וחשב שהוא על פשוטו והשיבו כפי השגתו ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה אל תען כסיל כאולתו. והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כולם ותרבה החכמה כמו שנאמר כי מלאה הארץ דעה וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא ישא גוי אל גוי חרב ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רב ונזכה בו לחיי העולם הבא והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו וכבר ביאר הנביא את מיתתו לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאד ויארכו חיי בני האדם גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפריד. ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר ולא שנרכב על סוסים ולא לשתות יין במיני הזמר כמו שמחשבין מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח ורבתה תשוקתם אליו למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה וצדק המלך ורוב יושרו והפלגת חכמתו וקרבותו אל האלקים כמו שנאמר (תהלים ב') ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ועשיית כל מצות תורת משה רבינו עליו השלום מאין התרשלות ועצלה ולא אונס כמו שנאמר (ירמיהו ל"א) ולא ילמדו עוד איש אל אחיו ואיש אל רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וגו' ונתתי את תורתי בלבם וגו' והסירותי את לב האבן מבשרכם והרבה מאלו הפסוקים בזה הענין. ובאלה העניינים ישיגו העולם הבא השגה חזקה. והתכלית הוא העולם הבא ולעומתן הוא ההשתדלות ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ועם היותו הוא התכלית המבוקש אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה שיהיה עובד להשיג העולם הבא כמו שביארנו במה שקדם אבל יש לעבוד על הדרך שאומר וזה כי כשיאמין שיש שם חכמה והוא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה שהודיעם בזה המדות הטובות הם המצות והמדות הרעות והם העבירות ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות וכשיעשה זה ישלם בו הענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה וכשיהיה אדם שלם הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו וזהו שנאמר (תהלים ל"ב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן ואין ראוי שיהיה אדם כן אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו רצוני לומר צורת האנושית כשתהיה שלימה היא תמנענו מאותן הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מדות רעות והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות וזהו המדות הטובות זהו המתבאר לי מכלל דבריהם בזה הענין הנכבד והנעלה. ועוד אחבר חיבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאים בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבור מהם סברות שיהיו נאותים לאמיתת העניינים ואביא ראיה מדבריהם גם כן ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פשטם ואשר מהם משל ואשר מהם היו בחלום וזכרו אותו במאמר פשוט מוחלט כאילו היה בהקיץ ובאותו החיבור אבאר לך אומנות רבות ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם מדברי אלה העיקרים מעט תקיש מהם על זולתם. ואין לתפוש עלי על מה שבא במאמרי זה ואשר ויתרתי בקצת מלות ועניינים שתופסים עליהם בעלי החכמה כי אני ויתרתי זה השיעור כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה הענין הנכבד אשר אין משיגין אותו כל בני אדם. ומלת אפיקורוס היא ארמית עניינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה ומי (סנהדרין דף צט:) שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או המבזה רבו. ובספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים (סנהדרין ק ע"ב) וכן ספר בן סירא והוא היה איש שחיבר ספרים יש בהם התולים מעניני הכרת פנים אין בהם טעם ולא תועלת אלא איבוד הזמן בהבל כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מספור דברי הימים והנהגות המלכים ויחוסי הערבים וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא איבוד הזמן בלבד. והלוחש על המכה ובלבד ברקיקה לפי שיש בזה ביזוי להשם יתברך. וההוגה את השם באותיותיו יו"ד ה"א וי"ו ה"ה שהוא השם המפורש וכבר זכרו דברים זולתי אלה שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא. אמרו (בבא מציעא דף נח:) המלבין פני חבירו ברבים והקורא לחבירו בכנוי והמתכבד בקלון חבירו לפי שלא יעשה מעשה מאלה ואף על פי שהם עבירות קלות כפי מחשבת החושב אלא בעל נפש גרוע שאין בה שלימות ואינה ראויה לעולם הבא. וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת המציאות הנמצאים כולם בו קיום מציאותם וממנו קיומם ואל יעלה על הלב העדר מציאותו כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו לא יתבטל מציאות הש"י ולא יגרע ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו ואין צריך במציאות זולתו וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם הכל צריכין במציאותם אליו וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלקיך היסוד השני יחוד הש"י כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד ואינו כאחד הזוג ולא כאחד המין ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין שמקבל החלוק לאין סוף אבל הוא הש"י אחד באחדות שאין כמותה אחדות וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד היסוד השלישי שלילת הגשמות ממנו וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן לא מצד עצמות ולא במקרה ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד ואמרו (חגיגה דף טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי כלומר לא פירוד ולא עורף והוא חיבור ולא עפוי מלשון ועפו בכתף פלשתים כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם ואמר הנביא ואל מי תדימיוני ואשוה יאמר קדוש אילו היה גוף דומה לגופים וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתארי הגופות כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הכל דרך השאלה וכן אמרו ז"ל (ברכות דף לא:) דברה תורה כלשון בני אדם וכבר דיברו החכמים בזה הענין הרבה והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר כי לא ראיתם כל תמונה כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה לפי שהוא כמו שזכרנו אינו גוף ולא כח הגוף היסוד הרביעי הקדמות והוא שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו והראיות על זה בכתבי הקודש רבות והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר מעונה אלקי קדם היסוד החמישי שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם לפי שכולם המטובעים על פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על ע"ז ורוב התורה מזהרת עליו היסוד הששי הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה וזו עניינה וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד ואין כוונתינו להביא מופת על כל יסוד מהם וביאור מציאות השגתו לפי שזה הוא כלל החכמה כולם אבל אזכרה דרך ספור בלבד ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה היסוד השביעי נבואת משה רבינו ע"ה והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כולם הם תחתיו במעלה והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגחיותיו ונבדל כחו המתעורר המשתוקק ונשאר שכל בלבד ועל הענין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם הש"י בלא אמצעיות מן המלאכים. רצוני היה לבאר זה הענין הנפלא ולפתוח המנעול ממקראות התורה ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאד והיינו צריכין להצעות רבות והקדמות ומשלים ושנבאר בתחילת מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא הש"י ושנבאר הנפש וכל כוחותיה ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו ולא יספיק בענין זה לבדו ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים ולפיכך אניח אותו למקומו אם בספר הדרשות שיעדתי לחברו או בספרי הנבואה שאני מתעסק בו או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי ואומר שנבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו הש"י אלא על ידי אמצעי ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו. והענין השני כי כל נביא לא תבא לו הנבואה אלא כשהוא ישן כמו שאמר במקומות בחלום הלילה בחזיון לילה ורבים מענין זה או ביום אחר שתפול תרדמה על האדם בענין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ושנאמר מחשבתו פנויה כענין חלום וענין זה נקרא מחזה ומראה ועליו נאמר במראות אלקים ומשה יבא עליו הדיבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שיעידו הש"י ונועדתי לך שם ואמר הש"י אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וגו'. הענין השלישי כי הנביא כשתבא אליו הנבואה ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך יחלשו כחותיו ויתקלקל בנינו ויגיע לו מורא גדול מאד כמעט שתצא רוחו ממנו כמו שאמר בדניאל כשדיבר גבריאל עמו במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח ואומר אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה ואומר במראה נהפכו עלי צירי ומשה ע"ה לא היה כן אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים כמו שנאמר (שמות ל"ג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שלא יארע לאדם חרדה מדבור חבירו כן היה הוא משה עליו השלום לא היה חרד מן הדיבור ואע"פ שהוא היה פנים בפנים וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו והענין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם אלא ברצון הש"י שיודיע לו הדבר בנבואה ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים או שלא יודיעו בשום פנים וכבר היו מהם כתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם כמו שעשה אלישע כמו שכתוב (מלכים ב ג') ועתה קחו לי מנגן ובאה לו הנבואה ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכוין לזה ומשה רבינו ע"ה בכל עת שירצה אומר (במדבר ט') עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ונאמר (ויקרא ט"ז) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש אמרו חז"ל (ת"כ ריש פרשת אחרי) אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבא היסוד השמיני היות התורה מן השמים והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך בענין שנקרא על דרך השאלה דבור ואין ידוע היאך הגיע אלא היה משה ע"ה שהגיע לו וכי הוא היה כמו סופר שקוראין לו והוא כותב כל מאורעות הימים הספורים והמצות ולפיכך נקרא מחוקק ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים ושם אשתו מהטבאל ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת. וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה ושאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם ושהם מאת משה רבינו ע"ה וזהו ענין (סנהדרין צ) אין תורה מן השמים אמרו חכמים ז"ל הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה חוץ מן הפסוק זה שלא אמר הקב"ה אלא משה מפי עצמו (סנהדרין דף צט:) וזהו כי דבר ה' בזה הש"י ויתר ממאמר הכופרים אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלקי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קי"ט) וכמו כן פירוש התורה המקובל ג"כ מפי הגבורה וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם הוא בעצמו התבנית אשר אמר הש"י למשה והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר (במדבר ט"ז) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי היסוד התשיעי ההעתק והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא הש"י לא מזולתו ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור היסוד העשירי כי הוא הש"י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר (ירמיהו ל"ב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' (בראשית ו') ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה היסוד האחד עשר כי הוא הש"י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזקה הכרת וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות ל"ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא והשיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה היסוד השנים עשר ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו וחכמים אומרים (סנהדרין דף צו.) תיפח רוחן של מחשבי קיצין ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו היסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוה וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בה' הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה ואפי' עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ועליו נאמר (תהלים קל"ט) הלא משנאך ה' אשנא. והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מענין חיבורי אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים לכן דע אותם והצלח בהם וחזור (אלה) [עליהם] פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה ואם השיאך לבך ותחשוב שהגיעו לך עניינו מפעם אחת או מעשרה הרי הש"י יודע שהשיאך על שקר ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חיברתי כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין ומהש"י להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה ואחזור לענין הפרק

==

ספרי הרמב"ם מאמרי הרמב"ם - מאמר העבור==

מאמר העבור להרמב"ם ז"ל שאלת ממני יחייך השם ויעזרך על דינך ועולמך שאחבר לך חבור שתלמד ממנו ידיעת מלאכת העבור בהוצאת המולדות וידיעת הפרקים והמועדות וראשי החדשים לכל עת בדרך קרובה וביגיעה מועטת עד שתבין המלאכה מן הספר בלתי מלמד יורך ואע"פ שזה אומר כי לא יתכן שתדע דעה מן הדעות אלא בהוראת מלמד ולא יהיה לך די בספר לבד ותכלית המשפט כי לא יצטרך המלמד זמן מרובה אלא בזמן מועט יורהו ר"ל באותו זמן ילמדהו השמות הנוהגות באותו מדע והדברים אשר ההרגל בהם באותו מדע וידריכהו אל הדרך. אבל בידיעתי עוצם פלפולך וחדודך נקל עלי חבור קצר כמה לידיעתי באמת כי אתה תבין אותו תכלית ההבנה. ועם כל זה שאני מקצר ומניח האריכות ארבה המשלים שלא אעבור פרק אבל במשל פשוט שיקום אותו המשל במקום מלמד תתלמד ממנו. ולא אשים מגמת פני בזה הקצור לבאר סבת מלאכה מן המלאכות שאותו הדבר צריך לפרש ואינו ראוי למתלמד גם לא לותיק בזה הסוג אלא אחר הקדמות אחרות רבות אינם ממגמת העבור אלא מדעות אחרות ואתה לא היתה מגמת שאלתך בינת סבת המלאכה אלא איכות המלאכה לבד ומה שהיה מעלה קרובה אינה צריכה להקדמות אפרשנה לך ובזה לא נצא ממגמת הספר. ואיני רואה שלא להזכיר דבר התקופות כדי שלא יהיה הדבר חסר ואע"פ שלא שאלת ממני להזכירם ואשים דבורי בהם כפי דבורי במולדות בדרך קצרה. וחלקנו כל זה לפרקים למען ישמח הקורא בקריאתו ויהיה נח עליו למען כי כל מגמה מן המגמות שרויה בפרק. וחלקנו העבור לשתי מאמרות. המאמר הראשון למולדות והמאמר השני בתקופות. ופרקי המאמר הראשון שבעה. פרק א' בזכרון הקדמות אשר עליהן נגררת מלאכת העבור. פרק ב' בידיעת שני המחזור ולמה הוא זה כך וידיעת הפשוטות והמעוברות. פרק ג' בידיעת מולד כל מחזור. פרק ד' בידיעת מולד כל שנה. פרק ה' בידיעת מולד כל חדש. פרק ו' בידיעת כל הדחויות והקבועות. פרק ז' בידיעת שלמים והחסרים והכסדרן. המאמר השני פרקיו שלשה. הפרק א' בידיעת באיזה יום מימי השבוע תהיה התקופה ובכמה שעות מן היום ומן הלילה. פרק ב' בידיעת אותו ענין בשרטוט. פרק ג' בידיעת בכמה ימים מימי החדש תהיה התקופה. ואחר חלוקת אלו הפרקים ומספרם אשוב לפרשם בג"ה ית':

המאמר הראשון:

הפרק הראשון מהם בהקדמות אשר עליהם נגררת העבור והם ד' הקדמות:

ההקדמה הראשונה שכל חשבון העבור כל מה שיתקבץ לך מן הימים תשליך ז' ז' ותסמך הנשאר. כי אין המגמה לדעת מספר הימים אבל המגמה לדעת באיזה יום מימי השבוע יהיה המולד:

ההקדמה השנית כי השעה הנסכם עליה בעבור מהשעות המעוותות ר"ל מעוותות שהם י"ב ביום וי"ב בלילה בכל עתות השנה קור וחום וקיץ וחורף וכשיתקבץ כך כ"ד שעות חשוב אותו יום והרם אותו על מושב הימים כמו שנפרש בעתיד בעז"ה:

ההקדמה השלישית כי ראשית כל יום מתחלת הלילה וכשיצא לך המולד ביום מן הימים בי' שעות אז תדע כי אותו מולד בי' שעות מן הלילה. משל למה זה דומה כשיצא לך המולד ביום ג' בי' שעות תדע כי אותו מולד ליל ג' בי' שעות כי תחלת יום ג' מליל ג' וכשיצא לך המולד ביום ג' בכ' שעות תדע כי אותו המולד ביום ג' בח' שעות מן היום כי תפול מן הכ' אשר כנגד יום ג' י"ב שעות אשר הם שעות ליל ב' יום ג' ישאר ח' שעות מיום ג' ועל זה דוק:

ההקדמה רביעית כי שעה המורגל עליה בחשבון העיבור נחלק לאלף ופ' חלקים ונקרא כל חלק מהם דק ובעת שיתקבץ לך אלף ופ' חלקים היא שעה שלימה והרם אותה אל מושב השעות כדרך שאפרש בג"ה ית':

הפרק השני בידיעת שני המחזור ומספרם ולמה היה זה כך וידיעת הפשוטות והמעוברות:

דע כי מעת שיתקבץ הירח עם השמש במעלה אחד עד שיתקבצו פעם שניה כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים זהו זמן חדושה של לבנה וכשתפיל זה החשבון בי"ב חדש אשר הוא חשבון חדשי השנה יהיה המתקבץ שנ"ד יום וח' שעות ותתע"ו חלקים וזהו זמן סבוב השמש ברקיע מעת שיתחיל ללכת מחלק ממנו עד שישוב אל אותו חלק בעינו אשר התחיל ממנו ראשונה:

ומאחר שאמר הצור יתעלה זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה נתחייבנו למנות חדשינו בחדש אשר יתבאר בו החדוש ואין זה אלא ללבנה. ובאמרו שמור את חדש האביב סמכו לזמן החום שהוא זמן הרביעי ולא תתישב זמני השנה החום והקור והקיץ והחורף אלא בחשבון השמש. והצרכנו באותוענין להיות חדשינו חדשי לבנה ושנותינו שנות חמה. וכאשר מצאנו זמן שנת הלבנה שנ"ד יום ח' שעות ותתע"ו חלקים וזמן שנת השמש שס"ה יום ו' שעות מצינו שנת השמש מוסיף על שנת הלבנה י' כ"א ר"ד וכשחלקנו מותר שנת השמש על שנת הלבנה וכפלנו אותו בי"ט שנה אשר היא מספר שני המחזור היה המתקבץ מאותו מותר ז' חדשי השנה ומותר לא ימנה בו המלאכה והוספנו אותם שבעה חדשים בכלל חדשי השנים ונתנו במשך הי"ט זנה ז' שנים מן י"ג חדש כל שנה וקרינו שמם מעוברות ונתנו אותו חדש הנוסף לפני חדש ניסן כי בגללו הוסף כפי מה שהקדמנו וחלקנו אותם השבע שנים על שני המחזור והיא השנה השלישית והששית והשמינית וי"א וי"ד וי"ז וי"ט והסימן גו"ח אדז"ט. והיוצא מזה הפרק כי המחזור י"ט שנה י"ב פשוטות וז' מעוברות:

הפרק השלישי בידיעת מולד כל מחזור:

כבר בארנו כי כל חדש הלבנה כ"ט י"ב תשצ"ג חלקים וכן בארנו כי כל חשבון העבור כל מה שנתקבץ ז' ימים תשליכהו וכשתשליך חדש הלבנה ז' ז' ישאר ממנו יום אחד י"ב שעות תשצ"ג חלקים והסימן אי"ב תשצ"ג. וכבר בארנו כי מספר שנת הלבנה שנ"ד יום ח' שעות תתע"ו חלקים וכשתשליך זה החשבון ז' ז' ישאר ד' ימים ח' שעות תתע"ו חלקים והסימן בשאריתה ד"ח תתע"ו. וכן ביארנו כי השנה המעוברת י"ג חדשים מהלבנה ומן שנת הלבנה עד י"ג חדשים מהלבנה יהיה המתקבץ ממנו שפ"ג יום וכ"א שעות ותקפ"ט חלקים וכשתשליך זה ז"ז ישאר ה' ימים כ"א שעה תקפ"ט חלקים והסימן הכ"א תקפ"ט. וכן בארנו כי המחזור י"ט שנה י"ב פשוטות וז' מעוברות. וכשתקח מספר השנה הפשוטה ותכפול אותו בי"ב פעמים ומספר השנה מעוברת ותכפול אותו ז' פעמים ותקבץ בשני סימנים ותשליך המתקבץ ז"ז ישאר ב' ימים י"ו שעות תקצ"ה חלקים והסימן בי"ו תקצ"ה והוא אשר ישאר ממספר ימי המחזור אחר שתשליך ז"ז. ואני אכתוב לך אלו הנשארים בשרטוט להיותם מבוארת נקל עליך זכירתם כי עליהם נבנה שרש המלאכה כעין זה:

(כאן באה טבלה):

ואחר אשר פשטנו אלו הפשוטות אפרש היאך תוציא מולד איזה מחזור שתרצה. דע כי שנה ראשונה משני העולם ר"ל השנים אשר אנחנו מונים בהם היום מולד אותה שנה ליל שני ה' שעות ר"ד חלקים מן השעה הששית והסימן בהר"ד והוא מולד ראש מחזור ממחזורי העולם. וכאשר תרצה לדעת מולד המחזור השני ממחזורי העולם תכתוב בהר"ד בשיטה אחת ותכתוב בי"ו תקצ"ה בשיטה השנית תחתיה ותשים כל סוג תחת סוגו החלקים תחת החלקים והשעות תחת השעות והימים תחת הימים כעין זה:

(כאן יש טבלה):

תקבץ החלקים עם החלקים יהיה המתקבץ תשצ"ט תקבץ השעות עם השעות יהיה המתקבץ כ"א תקבץ הימים עם הימים יהיה המתקבץ ד' ימים. יהיה מולד המחזור השני יום ד' כ"א תשצ"ט חלקים מן השעה העשירית. ומה שאמרנו כי זה המולד בט' שעות מן היום הרביעי לפי כשתשליך מכ"א שעות י"ב שעות של ליל ד' כאשר הקדמנו נשאר ט' שעות מיום הרביעי ואותם החלקים משעה העשירית והסימן בזה המולד ר"ל המולד השני דכ"א תשצ"ט. וכאשר תרצה לדעת המולד השלישי ר"ל מולד המחזור השלישי ממחזורי העולם תעשה כזה המעשה לא פחות ולא יתר. שתכתוב מולד המחזור השני בשטה ובי"ו תקצ"ה בשטה שניה כעין זה:

(כאן יש טבלה):

ותקבץ החלקים עם החלקים כמו שעשית בפעם ראשונה יהיה המתקבץ ממנו אלף חלקים ושצ"ד חלקים תשליך מזה החשבון שעה באלף ושמנים חלקים ישאר שי"ד חלקים תרים השעה המתקבצת לך מן החלקים אל השעות ועוד תקבץ הי"ו שעות אל כ"א שעות עם השעה אשר הרימות מן החלקים יהיה המתקבץ ממנו ז' ימים וי"ד שעות. תדע כי מולד המחזור השלישי ממחזורי העולם היה יום ז' בשתי שעות מן היו ושי"ד חלקים מן השעה השלישית. והסימן בזה המולד ר"ל במולד השלישי זי"ב שי"ד. ולא תסור מזה הענין ותעשה על זה המשל ותוסיף בי"ו תקצ"ה על מולד המחזור הרביעי יצא לך מולד המחזור החמישי וכזה תעשה עד שתגיע אל מולד איזה מחזור שתרצה:

ודע כי מחזורנו אשר הוא מחזור רנ"ט היה מולד השנה הראשונה ממנו והוא מולד המחזור ליל שלישי בג' שעות ושנ"ד חלקים והסימן ג"ג שנ"ד. וידענו אותו בזה המעשה אשר הקדמנו כי הוספנו על בהר"ד בי"ו תקצ"ה וידענו מולד המחזור השני והוספנו על מולד המחזור השני בי"ו תקצ"ה וידענו מולד המחזור השלישי עד שבאנו לידיעת מחזורנו זה. וכשתרצה לדעת מולד המחזור שיבא אחר מחזורנו תוסיף בי"ו תקצ"ה על ג"ג שנ"ד. וזה כשתכתוב ג"ג שנ"ד בשטה אחת ובי"ו תקצ"ה בשטה שנית תחתיה ותקבץ השני שטות ומה שנתקבץ מן החלקים אלף ושמונים תרימהו שעה אל מושב השעות והנשאר למושב השעות תכתוב אותו בשטה שלישית ואחר תשיב אל השעות ומה שנתקבץ מן השעות כ"ד תרימהו יום אל מושב הימים ומה שנשארו ולא נשלם כ"ד שעות תכתבהו בשטה שלישית ועוד תשוב אל הימים ומה שנתקבץ יותר מז' תשליך ממנו ז' ותכתוב השאר בשטה שלישית וכאשר תעשה על זה המשל יצא לך מולד המחזור אשר אחרי זה והוא מחזור ר"ס יום ה' י"ט שעות ותתקמ"ט מן השעה השמינית וכן תוסיף על מחזור ר"ס בי"ו תקצ"ה יצא לך מולד מחזור רס"א. וכענין זה תעשה עד לאין תכלית ואני אכתוב לך מולדות י' מחזורים בשרטוטים מן מחזורנו זה לנסות נפשך ותתלמד ממנו ויקום לך במקום מלמד. וזה צורת השרטוט ותוציא מולד המחזור אחר מחזור על דרך שהגדתי לך ועיין בשרטוט ואם יצא לך מכוין לאשר בשרטוט תדע כי מעשיך נכון ואם תמצא ביניהם שינוי אפי' בחלק אחד תדע כי הוא טעות ותוסיף לעשות עד שתכוון המעשה. וזו היא הצורה:

(כאן באה טבלה):

הפרק הרביעי בידיעת מולד כל שנה:

כשיהיה מולד ר"ל שנה הראשונה מן המחזור ידוע על הדרך שספרנו תוסיף ד"ח תתע"ו על המולד הראשון משני המחזור ויצא לך מולד השנה השנייה. משל למה זה דומה היה מולד השנה הראשונה מן מחזור רנ"ט אשר הוא מחזורנו זה ג"ג שנ"ד הוספנו עליו ד"ח תתע"ו כעין זה:

(כאן באה טבלה):

הרמנו שעה למושב השעות באלף ושמונים חלקים ישאר ק"נ חלקים כתבנו אותו בשטה שלישית במושב החלקים ועוד קבצנו הג' שעות מן השטה הראשונה עם השעה אשר הרימות מן החלקים אל הח' שעות מן השטה השנית יהיה המתקבץ ממנו י"ב שעות ואחר כך קבצנו הימים לימים יהיה המתקבץ ז' ידענו כי מולד השנה השניה מן המחזור היה יום ז' בק"נ חלקים מן השעה הראשונה והסימן זי"ב ק"נ. וכשתרצה לדעת מולד השנה השלישית תוסיף ד"ח תתע"ו על מולד השנה השניה אשר היא זי"ב ק"נ יצא לנו מולד השנה השלישית יום ד' בכ' שעות ותתרכ"ו חלקים מן השעה התשיעית והסימן ד"כ תתרכ"ו. וכאשר תרצה לדעת מולד השנה הרביעית מזה המחזור תוסיף הכ"א תקפ"ט על מולד השנה השלישית אשר היא ד"כ תתרכ"ו יצא לך מולד השנה הרביעית יום ג' בי"ח שעות ותקל"ה חלקים מן השעה השביעית והסימן ג"יח תקל"ה וכן עד תכלית כל המחזור תוסיף דח' תתע"ו על מולד כל שנה פשוטה ויצא לך מולד של אחריה ותוסיף הכ"א ותקפ"ט על מולד השנה המעוברת יצא לך מולד של אחריה. וזה תעשה לעולם דח' תתע"ו לפשוטה והכ"א תקפ"ט למעוברת כמו שפירשנו לעיל. כי הנשאר מן הפשוטה דח' תתע"ו והנשאר מן המעוברת הכ"א תקפ"ט. ואם תוסיף על מולד השנה האחרונה מן המחזור הכ"א תקפ"ט יצא לך מולד המחזור של אחר מחזורך ר"ל המחזור שעבר. וכבר ביארתי לך בזה תוכל לדעת מולד איזה מחזור שתרצה אחר שתדע מולד איזה מחזור. ואם תרצה לדעת אותו מענין אחר תוסיף דח' תתע"ו על מולד המחזור ויצא לך מולד השנית תוסיף דח' תתע"ו על מולד השנה השנית יצא לך מולד השנה השלישית לפי מה שהקדמנו עד שיצא לך מולד השנה האחרונה מן המחזור תוסיף עליו הכ"א תץקפ"ט לפי שכל שנה האחרונה משני המחזור מעוברת יצא לך מחזור של אחריו. ועל זה אמרנו הפירוש הזה אע"פ שהוא מבואר כדי להוסיף לך ביאור באריכות הדבר ואני אכתוב לך מולד כל שנה ושנה ממחזור רנ"ט בשרטוט תמצא אותם במקום מלמד תתלמד ממנו ותעשה מה שספרתי ותעיין בשרטוט אם תמצא אותם מכוונים תדע שמעשיך מכוון ואם תמצא ביניהם חלוף תשוב לעשות. וזו היא צורתו:

(כאן באה טבלה):

הפרק החמישי בידיעת מולד כל חדש:

כשיהיה עמך מולד משני העולם ידוע הוא מולד תשרי ותרצה לדעת מולד מרחשון תוסיף אי"ב תשצ"ג אשר מחדש הלבנה כמו שאמרנו על מולד תשרי ואז יצא לך מולד מרחשון. משל למה זה דומה עיננו במולד שנתינו זה והיא שנת י"ו מזה המחזור הנזכר והוא מחזור רנ"ט מצינו מולד זה ליל ו' בז' שעות קע"ט חלקים מן השעה השמינית והסימן ו"ז קע"ט לפי מה שתראנה בשרטוט. וכתבנו זה הסימן אי"ב תשצ"ג בשטה שניה תחתיה כל סוג תחת סוגו על זה הצורה:

(כאן באה טבלה):

קבצנו החלקים לחלקים לפי מנהגנו נתקבץ מזה תתקע"ב חלקים וקבצנו השעות לשעות נתקבץ מהם י"ט שעה וקבצנו הימים לימים היה המתקבץ ז' ימים ידענו כי מולד מרחשון בזה השנה יום ז' בז' שעות ותתקע"ב חלקים מן השעה השמינית והסימן זי"ז תתקע"ב. ואם תרצה לידע מולד כסלו תוסיף אי"ב תשצ"ג על מולד מרחשון יצא לך מולד כסלו. וכן לעולם תוסיף אי"ב תשצ"ג על מולד איזה מהם שתרצה יצא לך מולד של חדש של אחריו. ואני אכתוב לך מולד כל חדש מחדשי השנה זו הנזכרת בשרטוט לפי מה שעשינו בשני הפרקים הראשונים. וזו צורת השרטוט:

(כאן באה טבלה):

הנה בארנו ומשלנו משלים ופירשנו שאין היכולת לפרש יותר מזה. וכבר בארתי וזכרתי היאך תעשה פעם אחר פעם למען יהיה קרוב למתחיל בהוצאות המולדות. ומה שלא נתבאר לו מן הפרק הראשון יתבאר לו מן השני וכן מן הג' כי המעשה בהוצאת המולד כל שנה או בהוצאת מולד כל חדש על דרך אחד הולך ועל דרך אחד הוא נגרר. ודע כי שם המולד נופל אצל החכמים על קבוץ הירח והשמש במהלכם האמצעי וכן תמצא ב"ה:

הפרק השישי בידיעת הדחויות והקבועות:

דע כי זה הפרק עמוד מעמודי העבור וצריך אתה לעיין בו מתון כי עליו הוא הסמך ובין בדברי. וכשתוציא איזה מולד שתרצה כמו שאמרתי יש לך לדעת איזה יום יהיה ראש השנה בזה השנה. כי זו המגמה מן העבור וידיעה זו תתבאר אחר ידיעת הדחויות. וענין הדחויות המולדות הדחויות כי כשיצא מולד שנה מן השנים כעין אותו מולד יהיה דחוי ולא יהיה ראש השנה באותו יום וזולת אלו הם קבועות והם ד' יסודות:

היסוד הראשון כשיצא לך מולד יום א' או יום ד' או יום ו' יהיה ראש השנה באותה שנה נדחית ביום של אחריו ואל תעיין מן שיש לך מן השעות נתמעטו או רבו. משל למה זה דומה אם יצא לך המולד יום א' באיזה שעה שיהיה מן היום או מן הלילה ראש השנה באותה שנה יום שני ואם יצא לך המולד יום ד' ראש השנה אותה שנה יום ה' ואם יצא לך המולד יום ו' ראש השנה אותה שנה יום ז'. כן תעשה לעולם פשוטה או מעוברת והסימן לא אד"ו ראש השנה וימי אד"ו לא תקבע בהם לעולם אבל יהיה ראש השנה לעולם יום ב' יום ג' יום ה' יום ז' והסימן בגה"ז:

והיסוד הב' כשיצא לך מולד ביום מן הימים הכשרים אשר תקבע בהם והם בגה"ז בחצי היום ואפילו בחלק אחד אל תקבע בו משל למה זה דומה היה מולד שנה מן השנים יום ב' בו' שעות והסימן בי"ח יהיה ראש השנה של אותה שנה יום ג' ואם היה המולד פחות מחצי היום אפילו בחלק אחד כגון שהיה המולד ב' י"ז תתרע"ט ראש השנה אותה שנה יום ב' וכן תעשה בשאר הכשרים כשיצא לך מולד ב' בי"ח שעות או יותר ראש השנה אותה שנה יום ג' ואם היה המולד יום ג' בי"ח שעות או יותר ראש השנה אותה שנה יום ה' מפני שנדחה מד' לה' וכבר בארנו כי ר"ה לא יהיה יום ו'. וכן כשיהיה המולד יום ז' בי"ח שעות או יותר ר"ה אותה שנה יום ב' לפי שנדחה מא' לב' והסימן בזה היסוד הוא מה שאמרו חז"ל נולד קודם חצות כשר אחר חצות פסול ובחצות כאחר חצות דמי. ואלו השני יסודים הראשונים פעמים רבים הם נופלים אבל השני יסודים האחרונים אינם נופלים אלא מעט ועל דרך זר ונכרי:

היסוד השלישי כי כל שנה פשוטה שיהיה המולד בה ליל ג' בט' שעות מן הלילה ור"ד חלקים מן השעה היה ראש השנה אותה שנה יום ה' מפני שהיא נדחה מן הג' לד' ולא יהיה ראש השנה יום ד' ונדחה ליום ה' וכשיצא לך המולד כן ג"ט ר"ד או יותר ר"ה אותה שנה יום ה' ואם יצא המולד בפחות מזה ואפילו בחלק כגון שהיה המולד כן ג"ט ר"ג אותה שנה ר"ה יום ג' והסימן בו פ"ל גטר"ד מן יו"ד ופי' זה הסימן פ' פשוטה ל' ליל שלישי ט' שעות ר"ד חלקים משעה עשירית וזהו היסוד הג' מן הדחויות:

והיסוד הד' כי כל שנה שלפניה מעוברת ויצא לך מולדה יום ב' בג' שעות ותקפ"ט חלקים מן השעה הרביעית ר"ה אותה שנה יום ג' ואם יצא לך זה המולד בפחות מזה ואפילו בחלק אחד תקבע אותו יום בעצמו כמו אם יצא לך המולד כך בג' תקפ"ח ראש השנה אותה שנה יום ב' והסימן בזה היסוד הד' מן הדחויות מ"ע י"ב תקפ"ט מן דלת ופי' מ' מלפני ע' עבור י' יום ב' יום שני תקפ"ט חמש מאות ושמנים ותשעה חלקים ד' מן שעה הרביעית. ואלו השני יסודים אחרונים יותר מעט הם נופלים מן הראשונים אבל צריך אתה לעמוד עליהם ולא תסירם מלבך והשם ידריכנו בדרך ישרה:

ואני אכתוב לך ימי קביעות שני מחזורים בשרטוט תתלמד מהם לפי מנהגנו בפרקים האחרים וזו היא צורתו:

(כאן באה טבלה):

לוח קבוע שני מחזור רנ"ט ותוציא המולדות ותקבע מה שיש לך לקבוע ותדחה מה שיש לך לדחות לפי היסודות שבארתי לך אחר כן תעיין בשרטוט אם תמצאם מכוונים תדע כי חשבונך מכוון ואם לאו תשוב לחשבון בג"ה:

הפרק השביעי בידיעת השלמים והחסרים והכסדרן:

דע כי מרחשון ב' ימים לעולם בכל השנים ושבט יום א' ואדר ב' ימים וניסן יום א' ואייר ב' ימים וסיון יום א' ותמוז ב' ימים אב יום א' ואלול ב' ימים. ואם תהיה השנה מעוברת הב' אדרים ב' ימים ועל זה הסדר כל השנים. אבל החלוק הוא בין כסלו וטבת כי שנה יהיו כסלו וטבת ב' ימים ותקרא השנה של שלמים ושנה יהיו כסלו וטבת יום א' ותקרא חסרים ושנה יהיו כסלו וטבת כסדרן כגון שיהיה כסלו יום א' וטבת ב' ימים ותקרא כסדרן. ואם תרצה לידע אם השנה שלמים או חסרים או כסדרן תצטרך לדעת אם השנה אשר אתה רוצה לידע אותה מעוברת או פשוטה אם תהיה פשוטה תדע איזה יום הוא ראש השנה אותה שנה ואיזה יום יהיה ר"ה בשנה הבאה ותעין כמה בין שני ימים מן המנין אם יש ביניהם ג' ימים השנה חסרים ואם ד' השנה כסדרן ואם ה' השנים שלמים. והסימן גד"ה בפשוטה חכ"ש פי' כי כשיש בין היום אשר קבענו בו השנה אשר נרצה לדעת אם הם שלמים או חסרים או כסדרן ובין השנה של אחריה ג' ימים היא חסרים ואם יש ביניהם ד' ימים היא כסדרן ואם יש ביניהם ה' ימים היא שלמים זהו בשנה פשוטה. משל למה זה דומה אם תהיה ראש השנה בשנה הפשוטה יום ז' וראש השנה של אחריה יום ה' הראשונה שלמים כי יש ביניהם ה' ימים יום ז' ויום א' יום ב' יום ג' ויום ד' ואם היה ראש השנה הפשוטה יום ה' ובשנה של אחריה יום ב' השנה כסדרן לפי שיש ביניהם ד' ימים יום ה' יום ו' יום ז' יום א'. ואם היה ר"ה הפשוטה יום ז' ובשנה של אחריה יום ג' השנה חסרים לפי שיש ביניהם ג' ימים יום ז' יום א' יום ב' ועל זה דוק. ואם היה ר"ה שתרצה ידיעתה אם הם שלמים או חסרים או כסדרן מעוברת על זה המעשה בעיון שתעיין כמה יש בין היום אשר תקבע בו ר"ה אותה שנה ובין היום אשר תקבע בשנה הבאה אם יש ביניהם ה' ימים השנה חסרים ואם ו' ימים השנה כסדרן ואם ז' ימים השנה שלמים. והסימן ה"ו בעבור חכ"ש ופירושו כפירוש הראשון. ואם היה ר"ה בשנה מעוברת יום ז' ובשנה של אחריה ר"ה יום ז' אותה שנה המעוברת שלמים לפי שבין ב' הימים ז' ימים לפי שלא נחשב בזה המניין יום קביעות השנה הבאה אחר השנה אשר אנו רוצים ידיעתה כמו שביארנו. וממה שאמרנו יתברר לך כי לא תוכל לדעת אם השנה חסרים או שלמים או כסדרן אלא אחר שתקבע אותה שנה והשנה הבאה אחריה. ואם תכתוב כל שני מחזורנו זה בשרטוט השלמים והחסרים והכסדרן תתלמד בו כפי מנהגנו. וזו היא צורת השרטוט:

(כאן באה טבלה):

ודע כי כשיהיה ר"ה יום ג' אותה שנה כסדרן לעולם והסימן לא גח"ש פי' כשיהיה ר"ה יום ג' לא תהיה השנה לא שלמים ולא חסרים אלא כסדרן. ודע כי כשיהיה ר"ה יום ז' או יום ב' לא יתכן להיות כסדרן אלא שלמים או חסרים כמו שיצא החשבון אשר אמרנו והסימן לא ז"ך ולא ב"ך. ודע כשיהיה ר"ה יום ה' אם תהיה השנה פשוטה לא יתכן להיות חסרים ואם תהיה מעוברת לא יתכן להיות כסדרן לא ח"ף כ"ע בחמישי פירושו לא חסרים בפשוטה ולא כסדרן במעוברת כשיהיה ר"ה ביום ה'. וזכור לנו הסימנים ותשוב אליהם כשתטעה. ואם תמצא כאשר אמרנו לך בידיעת השלמים והחסרים והכסדרן ויצא לך השנה כסדרן ור"ה יום ז' או יום שני או יצא לך חסרים ור"ה יום ה' והשנה פשוטה או יצא לך השנה כסדרן והשנה המעוברת בראש השנה יום ה' תדע כי טעות בחשבון ושוב לחשבונך עד שתמצא. וכשתדע איזה יום יהיה ר"ה ואם השנה שלמים או חסרים או כסדרן בלא ספק כי ראשי החדשים ידועות וכשראשי החדשים ידועות המועדים ידועים והפרקים ידועים בלי ספק:

המאמר השני בידיעת התקופות:

הפרק הראשון בידיעת איזה יום מימי השבוע תהיה התקופה ובכמה שעות מן היום או מן הלילה במעשה. כשתרצה לדעת אותה קח שני העולם השלמים והשליכם כ"ח כ"ח והמנין שאינו מספיק כ"ח תוסיף עליו רביעית ומה שנתקבץ תוסיף עליו ג' והנכלל לך מזה הם ימים ותשליכם ז"ז והנשאר פחות מז' תתחיל בחשבון מיום א' כלומר מתחלת הלילה ואיזה יום שנפסק בו החשבון אותו יום תהיה תקופת ניסן באותה שנה. משל למה זה דומה רצינו לידע מתי תהיה תקופת ניסן בזו השנה והיא שנת ד' אלפים תתקי"ח לקחנו השנים השלמים והם ד' אלפים תתקי"ז כי שנת י"ח אשר אנחנו חפצים בידיעתה לא שלמה עוד. השלכנו אותן השנים השלמים כ"ח כ"ח נשאר י"ז הוספנו עליהם רביעיתם והם ד' ימים ורביע היה המתקבץ כ"א יום ורביע הוספנו על המתקבץ ג' היה הכל כ"ד יום ורביע וכבר בארנו כי רביע כל יום ו' שעות השלכנו אלו כ"ד יום ו' שעות ז"ז נשאר שלשה ימים ורביע התחיל החשבון מיום א' ויצא לך החשבון ליל ד' בששה שעות ובזו השעה הנזכרת מהיום הנזכר תהיה תקופת ניסן בזו השנה. וכשתדע באיזה יום ובאיזה שעה תהיה תקופת ניסן שאר התקופות ידועות והוא כשתוסיף ז' שעות ומחצה על שעות איזה תקופה שתהיה תצא לך התקופה של אחריה. משל למה זה דומה אם תהיה תקופת ניסן בזו השנה בו' שעות מליל רביעי תוסיף ז' שעות ומחצה תשאר שעה ומחצה מיום ד' תדע כי תקופת תמוז ההוא אחר תקופת ניסן בזו השנה בשעה א' מיום ד' ואחר שתוסיף על השעה ז' וחצי יהיה המתקבץ ממנו ט' שעות תדע כי תקופת תשרי ההוא אחר תקופת תמוז בזו השנה בט' שעות מיום ד' ותוסיף על הט' שעות ז' וחצי יהיה המתקבץ ממנו י"ו שעות תשליך מהם י"ב שעות מיום ד' ישאר מהם ד' שעות וחצי מליל ה' תדע כי תקפות טבת תהיה בד' שעות מליל ה' ועוד תוסיף על הד' שעות וחצי ז' שעות יהיה המתקבץ ממנו י"ב שעה והם שעות ליל הה' תדע כי תקופת ניסן הבאה אחר זו תהיה יום ה' בשעה א' ועל זה יתגרר המעשה עד סוף העולם כשתדע התקופה תוסיף עליה ז' שעות אז תדע שעות התקופה הבאה אחריה ובאיזה יום היא כמו שביארנו בזה המשל:

הפרק השני בידיעות חשבון זה בשרטוט:

וכשתרצה לדעת באיזה יום תהיה התקופה ובכמה שעות מן היום ומן הלילה תקח שני העולם ותשליכם כ"ח כ"ח והנשאר פחות מכ"ח תביא אותם בשטת המנין ועיין השטה אשר נכח אותו מנין תמצא בו סדר תקופת השנה. משל למה זה דומה רצינו לידע סדור תקופות שנתינו והוא שנת י"ח אחר שהשלכנו שנות העולם כ"ח כ"ח נשאר י"ח שנה כי הארבעת אלפים ותת"ק מושלכים ובקשנו כמו אותו ענין בשרטוט בשטה הנופלת עליה שנות החשבון ולקחנו מה שיש בנוכחו מצינו תקופת תשרי בזו השנה יום ג' בג' שעות תקופת טבת יום ג' י' שעות וחצי תקופת ניסן ליל ד' ו' שעות תקופת תמוז יום ד' בשעה וחצי. וכשתרצה לידע השנה אשר אחרי זו השנה עיין בשטה אשר אחר זו השטה ר"ל שנות י"ט וכן תעשה על הסדר שטה אחר שטה עד שתשלים השרטוט ותחזור לראשיתו והוא חוזר חלילה לעולם כל שיטה בשנה ובין. ובזה השרטוט יתברר לך כי תקופת ניסן לא תהיה לעולם רק בשש שעות או בשעה א' ותקופת תמוז בז' שעות או בי' שעות ותקופת תשרי הג' או בט' ותקופת טבת בד' שעות או בו' שעות וכל אלו השעות מן היום או מן הלילה. ודע כי הספרים בזה השטוט כנגד תקופת ניסן בשטת השעות ר"ל כי אין במקומו שעה. ואם ראית כנגד היום דע כי תקופת ניסן תהיה בחלק א' מאותו היום ואם תהיה הספר כנגד הלילה התקופה תהיה בחלק א' מאותו הלילה ובין ותמצא בע"ה:

(כאן יש טבלה):

הפרק השלישי בידיעת בכמה ימים מימי החדש תהיה התקופה ובכמה ימים מימי החדש תהיה התקופה ובכמה שעות מן היום או מן הלילה כמו שפירשנו בפרק ראשון:

נשאר לך לדעת בכמה ימים מימי החדש תהיה התקופה. וידיעת אותו ענין שתקח שנות השלמות והיא זו השנה ד' אלפים ותתקי"ז שנה תשליכם י"ט י"ט ומה שנשאר פחות מי"ט זכור החשבון והם שנים שעברו מן המחזור שאתה בו תן לכל שנה י"א יום ומה שנתקבץ מן הימים תוסיף עליהם ז' ותשליך המתקבץ לל' ומה שנשאר פחות מל' תחזור כמו אותו חשבון מראש חדש ניסן ותהיה התקופה ואם לא הגיע תוסיף ב' ימים אם לא הגיע תוסיף ג' ועל כל פנים יגיע. משל למה זה דומה רצינו לדעת התקופות בזו השנה בכמה ימים מניסן תהיה ידענו כי תקופת ניסן בזו השנה ליל ד' בז' שעות השלכנו שנות העולם השלימות י"ט י"ט נשאר ט"ו והם השנים אשר שלמו ועברו מן המחזור והוא מחזור רנ"ט נתננו לכל שנה י"א יום היה המתקבץ מהם קס"ה יום והוספנו עליהם ז' ימים סך הכל קע"ב יום השלכנו את החשבון לל' נשאר כ"ב ימים ועייננו באיזה יום יהיה ניסן בשנה אשר נרצה ידיעתה והוא שנת ד' אלף תתקי"ח ליצירה י"ו למחזור ומצינו ניסן בזו השנה יום א' ומנינו ניסן מיום א' כ"ב ימים יצא החשבון בו אל יום א' כי מיום א' עד יום א' כ"ב ימים ולא הגיע החשבון אל יום התקופה כי התקופה ליל ד' כמו שפירשנו הוספנו יום א' על כ"ב הגיע החשבון ליום ב' הוספנו ב' ימים על כ"ב ימים הגיע החשבון ליום ג' הוספנו ג' על כ"ב ימים הגיע החשבון ליום התקופה אשר הוא ד' אז ידענו כי תקופת ניסן בזו השנה שהיא שנת ד' אלפים תתקי"ח בו' שעות מליל ד' כ"ה ימים מחדש ניסן ועל זה הענין תדע באיזה יום מימי החדש תהיה תקופת ניסן לעולם. ואם תהיה השנה אשר תרצה ידיעתה באיזה יום מימי החדש תקופת ניסן תהיה באותה שנה מעוברת תעשה על זה הדרך לדרכי חשבונך מחדש אדר שני במקום ניסן וכאשר עשית בניסן בשנה הפשוטה תעשה באדר השני בשנה המעוברת. ואם היתה תקופת ניסן ידועה בשנה מן השנים יהיו שאר התקופות ידועות והוא אחר שתחשוב מיום התקופה משנה אשר היתה בה צ"א יום וז' שעות ומחצה אז תצא לך התקופה אשר אחריה. משל למה הדבר דומה הנה ידענו מה שהקדמנו כי תקופת ניסן בשנתינו זו והיא שנת י"ח היתה בו' שעות מליל ד' כ"ה ניסן מנינו מזו השעה וזה היום צ"א יום וז' שעות וחצי יצא לנו החשבון בשעה וחצי מיום ד' בז' בתמוז ידענו כי תקופת תמוז תהיה בזו השנה יום ד' בשעה וחצי בז' בתמוז. ועוד מנינו מזה היום ומזו השעה אשר יצתה בו תקופת תמוז צ"א יום וז' שעות וחצי הגיע החשבון אל ט' שעות מיום ד' ל' יום מתשרי ידענו כי תקופת תשרי תהיה בשנה הבאה אחרי זאת כלומר שנת י"ט יום ד' בט' שעות ל' יום מתשרי. ועוד מנינו מזה היום ומזו השעה צ"א יום וז' שעות וחצי הגיעה החשבון אל ארבע שעות וחצי מליל הרביעי משבט ידענו כי תקופת טבת תהיה בשעת י"ט בד' שעות מליל ה' משבט. ועוד מנינו מזה היום ומזו השעה צ"א ימים ז' שעות וחצי הגיעה החשבון אל שעה ראשונה מיום ה' ששה ימים מחדש ניסן ידענו כי תקופת ניסן תהיה בשנת י"ט בתחלת יום ה' ו' ימים מחדש ניסן. וכן נחשוב מזה היום ומזו השעה צ"א יום ז' שעות וחצי יצא לנו תקופת תמוז וכן תעשה עד סוף העולם. וכבר בארנו כי כשיהיה תקופה מן התקופות ידועה היאך תעשה מהם שאר התקופות עד העולם. ודע כי כשאמרנו בתקופה מן התקופות תהיה בכך וכך שעה אין הכונה כי התקופה תהיה בכל אותה שעה אבל המגמה כי התקופה תהיה בתחלת חלק א' מאותה שעה. וכשאמרנו כי תקופת ניסן בשעה ראשונה מן היום או מן הלילה אין הכונה בכל שעה ראשונה אבל הכונה בתחלת חלק מן השעה הראשונה ודברינו בו אינו אלא על דרך העברה. ואין ראוי שיחלוק עלינו חולק באמרנו כי המולדות בכך וכך שעה וכך וכך חלקים מן השעה הנמשכת אחר השעה הראשונה כי כשאמרנו זה היה על דרך העברה והרגל הלשון. ואין ראוי עוד לחלוק חולק בכפל הענין והחזרתו פעם אחר פעם וספור ענין קרוב יכול המתלמד שיתלמד ממה שהקדמנו ואפילו לא ייחדוהו בהם מאמר אבל עשינו כל זה למען ירוץ הקורא בו והשם יתעלה יורנו דרך האמת ברחמיו וחסדיו הרבים אמן סלה. נשלם המאמר

ספרי הרמב"ם מאמרי הרמב"ם - מאמר נגד גאלינוס

מאמר נגד גאלינוס בענין שער הגבות והעפעפים (נעתק מספר פרקי משה מובא מהרב הבדרשי בכתב התנצלותו להרשב"א בתשובתו:

אמר משה מן הידוע מאמר הפילוסופים שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ואותם חולי הנפש ובריאותם היא מזונם בסברות ובמדות בלי ספק ולכן אני קורא הסברא הבלתי אמתית והמדות הרעות כפי רוב התחלפות מיני החלאים הנפשיים. ומכלל החולים הנפשיים חולי כולל שאחשב שלא ימלט ממנו כי אם אחד בזמנים רחוקים ומתחלף החולי באנשים בתוספות וחסרון. וזה החולי אשר אני רומז בו הוא שידמה כל שבאנשים עצמות יותר שלם שאינו להיות רוצה ומתואה שיקיף כל מה שעלה על לבבו שלמות מבלי עמל ויגיעה. ומפני החולי הכולל הזה תמצא אישים מן האנשים בעלי חריפות ותבונה שכבר ידעו אחת מהחכמות הפילוסופיות או העיונים או חכמה מן החכמות המונחות שהיו בקיאים בה. וידבר אותו האיש בחכמה אשר השיג ובחכמות אחרות לא ידע בהם כלל או יהיה חסר בה וישים דבורו באותם החכמות כדברו באותה החכמה שהוא בקי בה. כ"ש כשיהי' האיש אשר נזדמן לו מזל מן המזלות הנחשבים ושנראה באותו האדם המעלה והשררה ושיהי' מבעלי המסורת שיאמר שקבל מאמריו בקבלה. ושלא יקשה אדם במאמרו ולא יטעון ולא יערער עליו כי כל עוד שנקבע בו המזל הנחשב הזה יחזק קביעות אותו החולי ויגמר בו וישוב אותו האיש הולך עם הזמן ואומר מה שירצה שיאמר כפי דמיונו או כפי עיונו או כפי השאלות שירבו עליו וישיב כמו שיעלה לבבו שלא ירצה שיאמר שיש שם דבר שלא ידעהו. - וכבר הגיע מקביעות החולי הזה בקצת אנשים שמסתפק בשיעור ג"כ ויטעון ויבאר שאותם החכמות אשר לא יכשרו אצלו הם בלתי מועילות ואין צורך בהם. ושאין שום חכמה שראוי שיכלה האדם זמנו בה אלא החכמה אשר ישרה בעיניו לא זולתה. - בין שתהי' אותה החכמה פילוסופית או מונחת וירבה להרע ולהקשות על החכמות אשר לא יכשרו לו ובכלל הנה זה החולי יש לו רוחב גדול ובעת שתעיין ותבין דיבור זה האיש בעין המשפט והצדק יתבאר לך שעור חוליו זה והיותו קרוב מן הבריאות או קרוב מן המות. וזה גאלינוס השיגו מזה החולי מה שהשיגו בו מאשר הם ממינו בחכמה. וזה שזה האיש גאלינוס היה בקי ברפואות ומומחה מאד יותר מכל אשר שמענו ספורו או שראינו דבורו. וכן מצא בענין הנתוח מציאה גדולה ונתבאר לו בזמנו ג"כ מפעלות האברים ותועלותיהם ויצירתם ומעניני הדפק ג"כ שלא נתבארו בזמן ארסטו. והוא בלי ספק ר"ל גאלינוס כבר נשלם בלמודיות וקריאת ספרי ההגיון וקרא ספרי ארסטו בטבעיית ואלקיית. אך היה חסר בכל זה בשביל טוב דעתו וזכות שכלו אשר התעסק ברפואות. והיותו מוצא מה שהודיעו הוא מקצת עניני הדפק והנתוח והתועלת והפעולות יותר אמתי ממה שזכרו ארסטו בספרו בלי ספק כשיעויין בצדק. והביאו זה לדבר בדברים שהוא חסר בהם מאד ויעלה לטעות בהם וישיב על דברי ארסטו כמו שידעת בהגיון וידבר באלקיית ובטעיית כדברו במה שיסברהו סברא לעצמו ובדבורו בסברת אפוקרט ואפלטון וספר שהואיל להשיב על ארסטו. וכן חבר ספר בתנועה והזמן ובאפשר ובמניעה ומביא בכל זה מה שהוא ידוע אצל בעלי העיון והגיע בו זה עד שחבר ספר המפורסים במופת. וחשב שלא יגיע הרופא אל השלמות אלא בידיעתו ושהוא מועיל אל הרופא מאד. וקצר מן ההקשים והסתפק במה שצריך אליו במופת בחשבו שאותם ההקשים הם המועילים ברפואה וזולתה וחסר מה שהוא זולת זה. והיו אותם הקשים אשר זכרם אינם הקישים מן המופת כלל וחסר ההקשים המועילים מאד בהקשי הרפואה וחשב שאין צורך בהם כלל וכשהתעסק ארסטו וזולתו בהם אבד זמנו כל זה בארו אבונצר אלפרכ"י. וזה שהי' חסר ההקשים האפשריים וההקשים המעורבים והסתפק בהקשים המוחלטים והמצואיים ולא פנה אל ההקשים המופתים. הנה ההכרחיים לא מצואיים ושהדבר המועיל ברפואה וברוב המלאכות הם ההקשים האפשריים והמעורביים. ושמע דברי אבונצר בזה אמר בפירוש להקש הגבול כאשר התחיל אותה ההצעה אשר הציע אותה לאפשר ולהקשים האפשריים. אמר אבונצר ואין בזה לפי מה שחשב גאלינוס הרופא כי זכר בספרו אשר קראו ספר המופת אל ההקשים האפשריים הוא חשב שהוא חבר ספרו למופת וההקשים אשר ישתמשו בהם בידיעת החוליים הפנימיים ואחר עשה מאותם שיכינו לרפואתם הנה כלם הקשים אפשריים ואין בדבר מהם הכרחיי אלא אם יהיה הדבר זה אשר יחשב שיהי' מן מלאכת הרפואה. ולכן הי' מוכיח אותו שלא יהי' הלמוד בספרו אשר קראו ספר המופת אלא לתכונות ההקשים האפשריים לבד זולתי המציאות. וגם כי הוא אמנם הסתפק ואמר תכונות המציאות בהיותו מסתפק מן ההקשים כפי מה שיקובל תועלת בו במופתים התכונות המציאות אמנם אינם מכוונות כמו המופתים לא יעשו מן החמר הזה אבל נעשים מן ההכרחיות לבד כלו דברי אבונצר:

וכאשר התחיל ארסטו לבאר ההקשים המעורבים האפשריים ומוחלטים אמר אבונצר בפי' זה הדבור וזה לשונו:

אמר אבונצר השעה הזה גדולה התועלת מאד מן המוחלט הגמור מפני שהמלאכות המעשיות כלם משתמשות בזה הענין וכ"ש בהוצאת הענינים הפרטיים העתידים האם היו אם לא היו ברפואה ובעבודת האדמה ובהנהגת המדינות והדבור והערות ובכל מה שישתמש האדם בו ממה שיצטרך בו להקשמת הידיעה. ואמנם ברוב החתים אבונצר בהקדמת הידיעה וכיוצא בו מהספרים הנה באלו יותר אל אלו ההקשים. כלו דברי אבונצר:

ותעוין ותתפלא מספור זה כי הוא מתפאר בשבח ההגיונו בכל ספריו וזכר שפגע אנשי זמנו מן הרופאים וסבת חסרונם אמנם הוא מיעוט ידיעתם בהגיון. ושסבת בקיאותו הוא היותו מומחה בהגיון ומכריח תמיד ומראה שצורך הרופא אל ההגיון. וכאשר חבר אותו הספר לא די שלא חבר ודבר דבור אחד ממיני ההקשים האפשריים והמעורבים אשר הם לבד המועילים ברפואה אבל הטריד המתעסק בהם ואמר שהוא לא יצטרך אליהם כלל. ולא יסתפק אחר שגאלינוס קרא ספרי ארסטו והבין אותם יותר מהבנת זולתו שהוא למטה ממנו. אך מפני החולי הכולל אשר אנחנו מדברים בו נדמה לו שהבנת מלאכת ההגיון ושאר המלאכות העיוניות כהבנת מלאכת הרפואה ושבקיאותו בהם ובאותם החכמות כלם כבקיאותו ברפואה ויקשה לכל מי שיקשה בו ולא עמד אצל הגדר הזה. אבל גם מחזק התענוג במה שנראה לו מקצת תועלת האברים נתפאר בנבואה ואמר שבא אליו המלאך מאת ה' והודיעו כך וצוהו כך. ומי יתן שיעמוד על זה והי' מחשב עצמו בכלל הנביאים ולא יקשה ולא יתפוש עליהם אך הוא לא עשה כן אבל הגיע סכלותו לתכלית בשעור עצמו שהקיש בין עצמו ובין משה רבינו ע"ה ויחס לעצמו השלמות והסכלות למשה רבינו ע"ה. חלילה לזה ממאמר הסכלים ולכן יישר בעיני שאשמיעך דבריו בלשונו ואשיב עליו לא תשובה כמשיב לדברי הגדול בזה כי אין משה רבינו ע"ה אצלו כמו שהוא אצלנו כת מאמיני התורה אבל אבאר בתשובתי זאת הסכלות אשר יחס למרע"ה לא יתחייב לו וגאלינוס הוא הסכל באמת. ואשיב דברי בין שניהם כאלו אני מדבר בין שני אנשים חכמים שאחד מהם יותר שלם מן האחד לא כמכריע בין נביא גדול ובין אדם רופא כי הוא הדין:

ואומר הנה הגאלינוס כאשר התחיל בי"א בתחבולות ותעולת האברים תועלת היות שער הגבות לא יארך ולא ישתלשל כשער הראש ותועלת היות שער העפעפים נצב ואינו מתארך אמר דבור ז"ל:

אם תאמר שהבורא ית' צוה שלא יתארך אבל ישאר על שעור אחד בכל העתים ושהשער קבל הצווי הזה ושמע הצווי ונשאר כך לא מרה מה שצוה בו גם בהיותו נענה ומפחד מלמרות דבר השם ואם לסבות היותו מתבייש מהשם אשר צווהו בצווי הזה ואמנם השעה הזה ידע בעצמו שזה יותר נכון נראה ויפה בתועלת. ואמנם הנה זאת דעתו בדברים הטבעיים. והסברא אצלי יותר משובחת ונכונה בזה. כי השם הוא התחלת כל נברא מנבראים כמו שאמר מרע"ה ותוספת ההתחלה מפני החומר אשר ממנו היה. כי הבור שם שער העפעפים ושער הגבות יצטרכו שישארו על ענין אחד מאורך כי זהו יותר נכון. וכאשר ידע שהשער הזה היה ראוי שיושם על זה האופן שם תחת העפעפים עור קשה דבק בשחום הגבות. וזה כי לא היה מספיק בהשארות זה השער על שעור אחד מאורך כשירצה הבורא שיהיה כן. כמו שאלו רצה שישים האבן בפתע האדם מבלי שישנה האבן השנוי הנאות לזה לא הי' זה באפשר. וההפרש בין אמונת מרע"ה ובין אמונת גאלינוס ואפלטון ושאר היונים בזה כי אמונת מרע"ה היה שמתי שירצה הש"י שישקוט החומר ויכנע וישקוט מיד וזה שהוא יחשוב שהדברים כלם אפשריים אצל השם ואם הוא ירצה שיברא מן האפר סוס או שור בפתע יעשה כן. ואמנן אנחנו לא ידענו זה אך אנחנו אומרים שיש מן הדברים בעצמן בלתי אפשריית ואלו הדברים אינו רוצה השם שיהיו דברים אפשריים ומן האפשריים לא יבחר כי אם הטוב שבהם והיותר נאות ומשובח שבהם. ולכן בהיות היותר נאות ונכון לעפעפים ושער הגבות שישארו על שעורם באורך ועל מספרם אשר הם עליו לעולם תמיד אין אנחנו אומרים בשער הזה שהשם אמנם רצה שיהיה על מה שהוא עליו ויהיה בשערו כפי מה שירצה השם. וזה שאלו רצה השם אלף פעמים שיהיה זה השעה על זה האופן לא יהיה לעולם אחר שישים צמחיתו מעור רטוב אם לא יקבע שרשי השער בגרם קשה אז יהיה ממה שהוא עליו לא ישאר ג"כ עומד נצב וכהנה זה כן. הנה אנחנו נאמר שהשם שם שני הענינים האלה אחת מהם בחינות מציאות הענינים והיותר נאות שבהם לחוש שיפעלו. הב בחירת החומר הנאות. ומזה כי בהיות היותר נאות והיותר נכון שיהיה שער העפעפים עומד נצב ושיורגש השארו על ענין אחד בשעור ארכו ובמספרו בנטוע השער ונעיצתו בגרם קשה ואלו נטעו בגרם רפה היה יותר סכל ממשה ויותר סכל משר צבא אויל שיניח חומות מדינתו על ארץ לחה ועל ככה מוטבעות במים. וכן השארות שער הגבות והשארותו על ענין אחד אמנם בא מפני בחירתו לחומר. כלו דברי גאלינוס:

אמר משה כשיעויין בדבור הזה אדם מתפלסף יודע בעמודי התנאים המפורסמים בזמנינו זה יתבאר לו ערבוב זה האיש ושהדבור הזה לא יבא על מלאת כפי סברת מאמיני התורה ולא כי סברת הפילוסופים. כי עמוד הסברות של גאלינוס בלתי מכוונים ובלתי מדוקדקים ואמנם ידבר בדברים יסכל שרשיהם כמו שנבאר עתה. וזה שהוא יחס משה ע"ה בדבור הזה אשר זכרו בעל סברות. אמנם הסברא האחת מד' סברות היא סברת מרע"ה. ואמנם הג' סברות האחרות הנשארות אינם מסברת משה אמנם גאלינוס במעט דקדוקו וכוונתו בכל מה שידבר בו בזולת הרפואה חשב שהסברא הד' אשר זכרה סברה אחרת. ואמר ג"כ שזאת הסברה הא' אשר היא סברת מרע"ה כמו שזכר גאלינוס הוא ענף קיים לשרש תורתינו ועמודיה ושרש תורת אברהם אבינו ע"ה ולא יתבלבלו מאמריו ולא יהרסו אבל ישלחו פארת שרשיה. ושהדבור אשר זכר גאלינוס בכאן מעצמו בדא ואמר שזהו אמונתו אינה מסכימה לשרש דעתו ואמונתו אבל זה אשר אמר הוא מסכים לסברת זולתו ונתערבבו מאמריו ואמנם אינם מסכימים ענפיו עם שרשיו:

ועתה אתחיל בביאור אותם הסברות הד' אשר יחס למשה רבינו ע"ה בדבור הזה א' מהם. הראשונה שהשם יצוה שער הגבות שלא יארך ושמע ממנו. ואמר שזה סברת משרע"ה והשם אינו מצוה ומזהיר אלא לבעלי השכל. והסברא הב' אמרו שמשה ע"ה יחשוב שהדברים כלם אפשריים אצל הבורא. וזה ג"כ אין סברת מרע"ה אבל סברתו היא שלא יתאר השם ביכולת על הנמנעות אמנם גאלינוס בזיופו לא יבין למקום ההתחלפות והחלוק. וזה שיש שם דברים ואמר משה שהם ממין האפשר ויאמר זולתו שהוא ממין הנמנע. והחלוף בזה באותם הדברים הם ענף דבק לחלוף הנופל בשרשים וגאלינוס לא הבין בדבר מזה ולא ידעו אך נבוך לבד. והסברא הג' אמרו שמשה יחשב אלו רצה שיברא מן העפר סוס או שור בפתע יברא. זה אמת שהיא סברת משה רבינו ע"ה והוא ענף דבק לשרש משרשיו כמו שנבאר. והסברא הד' מרו שמרע"ה אמר שהשם לא יבחר החומר הנאות לכל מה שירצה. ויותר על זה כמו שזכר שבחר גשם שחוסי תחת העפעפים ומשה ע"ה לא יחלוק זה והלאא באר משה ע"ה שהשם לא יפעל דבר בטל ולא באשר יזדמן אבל כל מה שברא טוב מאד בראוי וביושר בכיוון ובקשט כמו שבארתי וכמו שדברתי בשרשי אמונה. ויודע מזה הכלל בהכרח שהעין אמנם בראא ממנה הכתנת הענביית לראות והעצמות נתקשו שיקיים ההעמסדה עליהם וכן כל מה שהוא בגופי ב"ח אבל כל מה שברא הש"י בחכמה ברא אותו. והי' לגאלינוס זאת אחד מסברות משה והוא היות הדבר בפתע על זולת המנהג הטבעי כשהתהפך המטה לנחש והעפר לכנים ולכן אפשר לפי דעתו שישיב האפר שור בפתע או סוס והיא סברת מרע"ה. וזה כלו ענפים דבקים לשרש סברתו של מרע"ה והוא שהעולם נתחדש. ושהוא חדש העולם אחר העדר גמור והמציא כל מה שיש תחת השמים וכל שיש בהם והמציא החומר הא' למטה מן השמים והיה ממנו עפר ומים ואויר ואש והטביע זה הגלגל על אלו ההקפים המתחלפים כמו שרצה והטביע אלו היסודות וכל מה שנתרכב מהם על אלו הטבעיים אשר נראה אותם כי נתן להם צורות אשר בהם נתהווה להם טבעיים זהו שרש סברת מרע"ה. וכשיהיה החומר הראשון אצלו נמצא אחר ההעדר והוטבע על מה שהוטבע ואפשר שיעדרו השם שהמציאו וכן אפשר שישנה טבע וטבע כל דבר שיתרכב מזה וישים להם טבע זולתו המנוח להם כמו שהמציאו בבת אחת. ולכן כל מה שהוא בטבע ההויה וההפסד הנה השתנותו ממה שהוא עליו אצל משה ע"ה הוא משער האפשר אשר יתאר לו יכולת עליו ונתלה בו הרצון. שאם ירצה הבורא ית' ישאיר העולם על מה שהוא לדור דורים ולעולמי עולמים יעמידהו אם ירצה שישאר על טבעו ואם ירצה שימות הכל ולא ישאר זולתו ית' יפסד והוא היכול על זה בכל חלקיו וישנה ההויה וחלקי ההוה מהמנהג הטבעי יפעל והנסים כלם מזה המין. ולכן יהיה ראית הנסים אחת אצל מי שירצה שיראה אותם מופת גוזר והוא על חדוש העולם ר"ל באמרו נסים או נס בכאן מה שיהיה הויתו על זולת טבע הנראה והמורגל תמיד והוא ד' מינים. אם שיתהווה הדבר אשר דרכן שיתהווה על מדרגות המיוחדות ובענינים מיוחדים תמיד על זולת אותם הענינים המורגלים שנתהפך בטבע כשנתהפך המטה נחש והעפר כנים והמים דם והאויר ברד והיד נכבדת הקדושה לבנה כשלג והיה כל זה בפתע פתאום. ואם שיתחדש מה שאין בטבע זה המציאות המונח שיתהוו כגון זה המתחדש כלל כמו המן שיהיה בענין מן הקושי שיהיה נטחן ונעשה ממנו לחם וכשהשמש חם עליו נמס והי' נוזל וכל שאר ספורי התורה מהנסים. כל זה וכיוצא בהם הם משער האפשרי בעולם והיה מציאותו כפי מה שהומצא האפשריות. ואמנם כמו סברת מי שיאמין בקדמות העולם כל אלו האפשריים לפי דעתם מן הנמנעות. וזה שבעל סברת הקדמות אמר שהעולם בכללו השם עשאו כלומר הוא עלה והעולם הזה כפי מה שהוא עליו דבק אל מציאות הבורא כדבוק העלול לעלה אשר לא יפרד ממנה כלל בדבקום כזריחת השמש וכדבקות הצל לעמוד וכיוצא בזה. והנה בעל הסברא הזאת אומר כי התנועה בלתי הווה ובלתי נפסדת ולכן השמים לפי סברתו הם הקודמים והחומר הראשון בלתי הווה ולא נפסד לא סרו ולא יסורו לעולם מהיות כן על הטבע הזה. ההווה והנפסד הנה הוא נמנע לפי דעתו ולכן איננו מן אפשריים אצלו שיתהוה מה שאין בטבע זה החומר שיתהוה ולא ישתנה ענינו מעניני המציאות העליונים והשפלים ממה שהוא בטבע. ומבואר הוא אצל מי שיבין מה שיתחייב מן המציאות שהאומר בקדמות העולם על זה הענין אין רצון מתחדש ולא חפץ ואין במציאות אפשר נתלת בו יכלתו ורצונו שהוא על דרך משל שלא יוכל להביא לנו מטר יום מה או ימנעהו יום מה כפי רצונו כי ירידת המטר בזה הטבע המונח נמשך אחר הכנת החומר אשר אין יכולת השם בו כי כל מה שמכבידו לחומר ולא יוכל להגביל אותו ממה שימנע בהויתו לא יוכל להמציאו כי החומר לא נתהווה אבל כן הוא מציאותו הדבק אליו לדור דורים ולעולמי עולמים. הנה כבר התבאר לך ממה שיתחייב מהסברא למי שחושב קדמות העולם ומה שיתחייב למי שיאמין חדוש העולם. וזה גאלינוס המזוייף בלתי מדקדק וסכל הרבה עם מה שספר בו חוץ ממלאכת הרפואה. אמר פעמים רבות וכבר שם בספק בעמוד חדוש עולם ולא נדע האם קדום או מחודש. אי שמים איך נסתפק בשרש הזה והשליך מאמרו בכאן בדבור בגבות והעפעפים על שרש קדמות העולם ולכן יאמר שכל מה שהוא כבר הוכן אמר הוא בלתי אפשר ולא יתאר לשם ביכלתו עליו ואפילו ירצה זה אלף פעמים שאין הרצון מספיק אלא כשיספיק החומר. ואמר שהשם הוא התחלת כל היצור כמו החומר שיאמר מרע"ה ותוספת ההתחלה אשר מפני החומר אשר ממנו נברא זהו לשון גאלינוס. הנה הוא אם יאמר קדמות החומר כקדמות השם ושהם התחלות לבריאות כל מה שברא וזהו המאמר בקדמות העולם אשר יאמין גאלינוס אשר הענין בזה מסופק ולכן הי' מחייב שיהיה מסופק ג"כ האם היות מן האפר פתאום סוס הי' אפשר כמו שאמר מרע"ה או נמנע המו שאמר מי שיגזור הגזירה בקדמות העולם. והנה בהיותו מסופק בשרש גוזר הגזירה בענף זה מופת אמיתי על סכלותו בדביקות זה הענף עם זה השרש. וכן אמר שיש מן הדברים בעצמם בלתי אפשריים אצל השם הוא המאמר בקדמות העולם. והיותר מופלא שבעינים אמרו כי כאשר ידע השם ששער הגבות היותר נכון לו שלא יארך ואמרו לא רצה השם שיהיו הדברים אפשריים ושהאפשריים לא יבחר מהם אלא היותר טוב שבהם. אי שמים זאת החכמה והרצון והבחירה אשר ישאיר לשם לפי דעתו והיות למציאות ענינים אפשריים אצל השם על איזה משני אדני העמודים הוטבעו אמרו זה וגזר המשפט בו אם כפי סברת הקדמות אם כפי סברת החדוש. וכבר בארתי לך כי כפי סברת אמונת הקדמות לא ישאר לשם לא רצון ולא בחירה ולא שלמות בנמצאות יהי' נמצא אפשר לו או יבחרהו או יחדשהו. אמנם יתבאר מה שאמר הוא באלו המאמרים כפי סברת חדוש העולם והיותו אומר מחודש. ולכן תעיין איך יערב בדבריו דברים יחייבו במאמר בחדוש העולם עם דברים יתחייבו במאמר מקדמות העולם ויחשוב הכל סברא אחת ודעת אחת ואם העולם קדום או מחודש היה מסופק אצלו. וכל שאמר בזה הדבר המבולבל הוא מבואר וברור אצלו והיא האמונה המיוחדת שגזר הגזירה בו. ולכן הוא מופת מבואר על סכלותו בשרשי מה שדבר בו וענפיו ומעוט עיונו במה שדבר בו. וזה היתה כונתי בפרק הזה לא דבר אחר ולא קרבתי לדבר בפרקים אלו לא להשיב על מה שאמר בקדמות ולא לספק ולא להוציא דבר כי כבר הקדמתי באלו הכוונות מאמרים רבים בספורים התוריים בספר המורה רק רציתי לבאר לך במאמר זה מופת מבואר על סכלות ובלבול דבריו בשרשי האמונה:

מספר פרקי משה הנ'ל:

אמר גאלינוס בד' מדפק הגדול דבור ז"ל. הלשון יוני הוא הערב שבלשונות והיותר כולל מהם לבעלי ההגיון כלם ויותר צח ויותר דומה להשתעשע. כי אתה אם תבין במלות המבטא שאר האומות תדע ידיעה אמתית שקצתם דומה לצעקת החזירים וקצתם דומה לצפרדעים וקצתם דומה לשרקרק ואחר כל זה תמצאם מגונים במוצאם בתנועת הלשון והשפתים והפה כלו. וזה שקצתם יוציאו הקול מבפנים מתוך הגרון כמו מי שיוחר בנחיריו דוקא"ר בלע"ז. וקצתם יעקמו פיהם וישרקו וקצתם יגערו ויזעקו בקולם וקצתם לא יתראה קולם ולא יתבאר ממנו מאומה. ויש מהם שיפתחו פיהם פתיחה רבה ויוציאו לשונם ויש מהם שלא יניפו לשונם כלל יתראה לשונם בטלה כבדה התנועה כאלו היא כפותה וקשורה:

אמר משה הנה נסתפק ראז"י וזולתו על גאלינוס בדבור הזה וענין הספק היותו משים לשון יון מיוחד שבלשונות והיותו מגנה כל לשון זולתו מהלשונות. וידוע הוא שכל לשון מוסכם ושכל לשון אצל מי שלא ידעהו ולא יתגדל בו יגנהו ויכבד עליו ויהיה למשא על גבו. זהו כל סבת כונת כל מה שיספק במאמר הזה. ולי נראה שמה שאמר גאלינוס הוא מאמר אמתי וזה שהתחלפות מוצא האותיות והתחלפות כל דבור נמשך להתחלפות האלקמים ר"ל התחלפות מזג אישיהם והתחלפות תכונת שעוריהם הפנימיים והחיצוניים:

וכבר זכר לך אבונצ"ר אלפראכ"י האותיות כי כמו אנשי האקלמים הממוצעים יותר שלמים בשכל ויותר נאים בצורה בכלל ר"ל יותר מסודרי התכונה ויותר יפים כפי יחס האברים ויותר שווי המזג מאנשי האקלמים הממוצעים ותנועת כלי הדבור מהם יותר שוה וקרובה להגיון האדם ומוצאי האותיות ותנועת כלי הדבור יותר שוה מאנשי האלקמים המתרחקים בצקוות ולשונותיהם כמו שזכר גאלינוס. ולא רצה לומר לשון יון לבד אבל הוא וכיוצא בו ורצה לומר לשון יוני וערבי ופרסי וארמי אלו הם לשונות האקלמים הממוצעים הטבעיים להם כפי התחלפות מקומותיהם הטבעיים המתקרבים. ואמנם לשון עברי וערבי הנה נתאמת לכל מי שיודע ב' הלשונות שהם כלשון אחד בלי ספק והארמי קרוב מהם קצת הקורבה והיוני קרוב מן הארמי. ומוצאי אלו הלשונות הד' אחד אלא אותיות מועטות ואלו הם ג' או ד'. ואמנם הפרסי הנה הוא רחוק מאלו ובמוצאי אותיות ג"כ יש התחלפות יותר. ולא יטעה אותך היות אנשי אמצע אקלים היוני ידברו בלשון רע מאד כשהם מועתקים למקום ממקומות רחוקים כמו שתמצא איש עברי או ערבי בפאת צפון וימין והוא ידבר שם בלשונות אשר יתגדל בו בארצו. נשלם המאמר

==

ספרי הרמב"ם מאמרי הרמב"ם - מאמר על דרשות חז"ל לרבי אברהם בן הרמב"ם==

מאמר על אודות דרשות חז"ל לר' אברהם בן הרמב"ם ז"ל נעתק מלשון ערבי ללשון הקודש:

ראיתי לפרש דברי השמות ועניינים בספר הזה והם הדרשות והמעשים והאגדות ואומר לשון דרשה הוא בקשת ענין וחקירתו לבוא עד תכונתו מלשון וחקרת ודרשת כלומר הדבר שנחקר בו בענין ויודע וידרש וימצא כי הוא הנקרא דרש. וזה הכלל כל מאמר שהוא פי' פסוק או נסמך לפי' פסוק בדרך מדרכי הדרש או ביאור ענינים מן הענינים שיהיה חוץ למשפטי התורה ודיני האסור והמותר וחיוב ופטור טמא וטהור וכשר ופסל הוא יקרא דרש; לשון מעשה כל דבר וענין שאירע שנעשה מלשון עשה יעשה ותועלתו למבין שמורה וערוכה ראה מעשה ונזכר הלכה. ולשון הגדה מלשון הגיד לך אדם מה טוב שהם מגידים מאורעות שאירע וקרוב הוא עניינו לענין המעשה אלא שיש ביניהם הפרש כי המעשה יגיד דבר הנעשה בימי המגיד או בימי אדם ידוע ונזכר ואגדה תגיד דבר שאירע בלי להבינו בענין זה וזה שכתבנו. ואם יעלה על דעתך לומר הואיל ועניינים אלו תורות גדולות ונאמרות לכל בעלי עינים וראשם מגיע השמימה ומדוע המשנה לא דברה בהם ולא מצינו בה דרש ואגדה ומעשים ההם כי אם דרש וידי משה כבדים בר"ה ובתענית מעשה חוני המעגל ולא שני:

התשובה דע כי רבינו הקדוש וסיעתו לא נתכוונו לבאר במשנה הדברים שהם ידועים ומבוררים בענין אע"פ שאותן דברים צריכים ביאור גדול לבאים אחריו והראיה לזה שאינך מוצא במשנה שמצות עשה לקרא ק"ש בלילה וביום ובערבית ושחרית. וכן אינך מוצא בענין שבת שאסור לעשות בו מלאכה שזה ביאורו גלוי וידוע מהיותו צריך ביאור. אכן דבר מאימתי קורין את שמע בערבית ובשחרית וכ"ה מנין אבות מלאכות מ' חסר אחת וכו'. וכן לא הוצרך לדבר בענין מענייני האמונה ולא בחכמה אחרת ולא באחד שעריה מפני שפשוט היה לבני דורו וידוע וחלון בית השכל קרוע בהם ולא יבצר מהם מזימה הם מקום החכמה כענין שאמרו על תבונתם בעלי התלמוד וסיעתם לבן של ראשונים כפתחן של אולם ושל אחרונים אפילו כמחט סידקית. וזה הענין ותכליתו יתבאר בשער השני באר היטב:

(מצאתי כתוב לרב ר' אברהם בן הרב רבינו משה זצ"ל בספריו שחבר בלשון ערב שקראו כתב אלספייא"ז דברים אלה שיש בהם תועלת גדולה למה שאני צריך להם להעתיקם ללה"ק חזי לי ואריך):

דע כי כל הנמצא בתלמוד וזולתו מחבורי החכמים ז"ל בעלי מדרשות והמעשיות. דברי הפסוקים הנמצאים בידינו עתה מעטים ונעלמים מעיני כל ההוגים בתלמוד ורובי המפרשים לא שלחו בהם ידם ולא באה נפשם בסודם. ואבי מורי ז"ל חשב לחבר ספר בפירושים כאשר זכר בתחלת פי' המשנה ולבסוף נטה מעליו ויירא משה מגשת אליו כאשר אמר בתחלת המורה. ואני אחר פטירתו פירשתי בענין זה מעט קט ולא נטיתי מפני שנתעסקתי בחבור הספר הזה. כי ראיתי תועלתו גדולה ונאמנה מהתחלת הראשונה. אעפ"כ אני מעיר לבך ורעיונך. ואתה פקח עיניך על הדרך הזה שדברו החכמים בדרשות הנמצאות להם. וממנו כוונתם תהא צופה ויהיה לך לאלקים. ואתה תהיה לי לפה ומזה תמלט נפשך מלהלעיג על דברי החכמים או מלכפור באמתת דבריהם. או משתחשוב שהם מעשה ניסים כאשר נעשה לנביאים. וכי כן יעשה לכל חכם וחסיד. ושאין הפרש בין קריעת ים סוף למשה וליוצאי מצרים. ובין צליחת הירדן לאלישע ולאליהו. או לאחד זולת אלו. וכל זה תתחייב כשתקח אותם הדרשות על פי פשוטן. או על פי הנראה מהם לכתחלה בעיון הראשון. ודי היה בנו להורות שיש מדרשות ומעשיות שיש להם ענין פנימי נסתר חוץ מהענין החיצוני הנראה. וכ"ש במה שגלה אבא מורי ז"ל בחיבוריו מזה. לולי כי חפצי ורצוני להוסיפך ביאור ולהודיעך מעשים בחלוק עניניהם שאני מחלק לך בקרוב. ובמשלים אמשול לך בזה הפרק. וראיתי להקדים תחלה הקדמה זו:

דע כי אתה חייב לדעת כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת אתה אם לא שזה מן הדעות הרעות והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל. אינו מדרך השכל מפני שהוא מתחייב גרעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו. ומדרך התורה מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר. אמר השי"ת לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט וגו'. ואמר לא תכירו פנים במשפט וגו'. ואין הפרש בין קבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו כי האמת אתו בלי ספק מפני שהוא אדם גדול הימן וכלכל ודרדע. שכל זה אינו ראיה אבל אסור. ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלימות תכונתם בפי' התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה. [ולהאמין] אותן כאשר נאמין אותן בפי' התורה שתכלית חכמתה בידם ולהם נמסרה להורתה לבני אדם כענין שנאמר על פי התורה אשר יורוך וגו'. אתה רואה החכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם אומרים האלקים אילו אמרה יהושע בן נון לא ציתי' ליה. כלומר לא הייתי מאמין ביה ואע"פ שהוא נביא כיון שאין בידו יכולת להודיע הענין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להדרש. ודי בזה ראיה ומופת ולא נענעין להם עוד כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמ' דברי הרפואות וכענין תקומה שאמרו שמונע להפיל הנפלים שלא נתאמת וכיוצא בזה עניינים רבים שדברו פ' שמונה שרצים במס' שבת וכו'. ובמקומותם אתרץ דברים שבחנו אותם הבוחנים ונשמעו ביניהם וסמכו הם עליהם ולא יודה על אמתת עיון רופא אמתי ולא שכל:

ודע כי לא יתחייב בעבור מה שאמרנו שיהא מה שאמרו חז"ל אי כפית אכול אי צחית שתה אי בשל קדרך שדי במכמנא הדברים שאמרנו. כי זה המאמר הוא עיקר הבריאות כאשר אמתוהו הבחינה ורפואות הרופא ר"ל שלא יאכל אדם עד שירעב. ושלא ישתה עד שיצמא. וכשיצמא שלא יאחר לשתות. וכשיתעכל המזון במיעיו שישליכנו ולא יאחרנו שאם צריך לנקביו שלא ישהה אותם. וכן אין לנו לטעון לאריסטו ולומר הואיל ואדון חכמי הפיליסופים הוא והקים מופתים אמתים על מציאות הבורא ית' וכיוצא בזה מהדברים אמתים שבאו במופת ופגעו דרך האמת כי כן מצא האמת באמונת קדמות העולם ושאין הבורא ית' יודע הפרטים וכיוצא בזה. ולא להכזיבו ולומר הואיל וטעה באמונת אלו כי כן טעה בכל אמריו. אבל יש לנו ולכל נבון וחכם להתבונן כל דיעה וכל מאמר על דרך שיש להתבונן אותה. ולאמת ולקיים מה שראוי לקיים. ולבטל מה שראוי לבטלו. ולעמוד מלפסוק הדין במה שלא הוכרע האחד משני הפכים אמרו מי שאמרו. כאשר אנו רואים אותם ז"ל שאמרו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. וכן הם עושים במה שלא הוכרע האחד משני הפכין שמעמידים אותו באמרם בו תיקו וחוזרים להם מדעת שנתאמת להם במאמרם בהרבה מקומות חזר בו ר' פלוני מדבריו. חזרו בהם להורות כדברי ב"ש. וגדול מזה בהוראתם ואהבתם דרך המשפט אמרו חוקי רבא אמורא עליה ודרש ואמר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. וענינים אלו וכיוצא בהם אין להבינם ולהתבונן אותם מפני שהיה גדול העצה והחכמה אלא מפני הראיות והמופתים שיש עליהם. וכן אמר אבא מורי ז"ל ביאורה. והוא דבר מבואר וענין קל בעיני כל נוטה מעל תאות גופו. וראיתי להביא כאן מאמר שאמרו ז"ל ואבארו לך כדי שיתיישב ויתקבל בדעתך אהבתם האמת והודאתם עליו אמרו מי שאמרו. אמרו ז"ל בגמ' דפסחים. ת"ר חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וכו'. עד אמר ר' נראים דבריהם שביום מעינות צוננים ובלילה מעינות רותחים. ועתה שמע פי' המימרא א"ר לדעת חכמי ישראל שגלגל קבוע ועומד ולא יתנדנד ולא יתנועע והכוכבים והמזלות הם הנעים והנדים ולחכמי אומות העולם שגלגל נע ונד והכוכבים והמזלות אין להם תנועה אך הם כמסמרות נטועים ונעים בתנועות הגלגל ולא מעצמם להשיבם על דעת חכמי אומות העולם ולומר שגלגל קבוע שהרי אנו רואים מזלות הקטנים השמאלי מהם והימיני שלא ימצא לעולם השמאלי בימין ולא הימיני בשמאל אלא עומדים במקומם ולא יזוזו משם הוא שאמרו חז"ל מעולם לא נראית עגלה בדרום ולא עקרב בצפון וכו'. וזאת לא יתחייבו בה אומות העולם אלא באמרם כי סבת הגלגל ותנועתו הוא מן הצפון לדרום או מן הדרום לצפון אבל בהיותם סוברים כי תנועת הגלגל העליון הוא ממזרח למערב וגלגל המזלות ממערב למזרח ימצא כי עגלה בצפון ועקרב בדרום ולא יזוזו ממקומם ולא יראה השמאלי ימיני ולא הימיני שמאלי כאשר נודע למי שהבינו בזה הענין והבין בענין התכונה. כי אין ספק כי רבי בהשיבו עליהם שחשב כי סברתם היתה שתנועת הגלגל בין הצפון והימין ישרה תשובתו מעולם לא ראינו וכו'. ורב אחא הביא ספק על תשובה זו ואמר כי דלמא כי סדנא דרחייא וכי צנורא דדשא ר"ל ואלו הגלגל בכללו יתנועע המזלות עומדת במקומה והגלגל סובב בתוך העוגה כאשר תנוד הרחיים בתוך הכלי הסובב אותה והעץ העומד בתוכה קיים ועומד במקומו כן יהיה הגלגל סובב ועוגת המזלות עומד ישמור מקומו ולא ינוד השמאלי והימיני המזרחי והמערבי זהו פי' כי סדנא דריחייא ופי' כי צנורא דדשא ר"ל כאשר יסוב ינוד הדלת על מקומות שהציר סובב כאשר תסוב הדלת על צירה שעקר הדלת סובב ומשתנה מקומו והציר עומד ולא ינוד. והאמת כי זה רחוק ויותר רחוק מגלגל קבוע ומזלות חוזרים ואין צורך לכל זה כיון שנתברר שתנועת הגלגל בין פאתי מזרח ומערב כאשר בארנו. ואמר בסוף הברייתא חכמי ישראל אומרים ביום חמה הולכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע. ודעת זו בלי ספק דבוקה לגלגל קבוע ומזלות חוזרים. וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ. ודעת זו בלי ספק דבוקה לגלגל חוזר ומזלות קבועים. וכאשר שמע ר' הדברים האלה שהם תוצאות מן ההקדמות שחלקו בהם תחלה הכריע דעת חכמי אומות העולם בראיה זו. שאמר נראים דבריהם שביום מעינות צוננים. ובלילה מעינות רותחים. והנה זה עם היות ראיה זו רפה וחלושה כאשר אתה רואה. ועתה התבונן מה שהורונו בברייתא זו ומה יקר עניינה שלמדו. כי רבי לא הביט בדעת אלו אלא מדרך הראיות בלי להשים על לב [לא לח"י] ולא לחכמי אומות העולם. והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת שביום מעינות צוננים ובלילה מעינות רותחים. והתבונן חכמת זה הסוד כי רבי לא פסק כדעת חכמי אומות העולם אלא שהכריע דעתם מדעת שיקול הדעת בראיה שזכרנו. זהו שזאמר נראים דבריהם הוא מלה מורה על הכרעה. ואלו נתברר לו בודאי ובראיה שגלגל חוזר ומזלות קבועים היה פוסק הלכה כמותם כאשר עשו זולתו מן החכמים ז"ל בדעות אחרות ואמרו נצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל. ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה אין ספק כי קדוש הוא. והנה נתברר לנו כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטין אותם אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם לא מפני האומר אותו יהיה מי שיהיה. ואחר הקדמה אומר ומהשם אשאל עזר על התבוננת האמת כי כל הדרשות הנמצאים בדבריהם ז"ל בתלמוד ובשאר מקומות מתחלקות לחמשה חלקים:

החלק הראשון מחלקי הדרשות החמשה הם דרשות על פי פשוטן לא נתכוון בהם דבר אחר זולת הפשט והנראה בעיני ההוגים. והחלק הזה עם היותו מבואר ואינו צריך דמיון אודיעך דמיונו לתוספות ביאור. והוא כענין מה שאמרו במס' ברכות א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו וגו':

החלק השני הדרשות שיש חיצון ופנימי. והכוונה היות הענין הפנימי ולא הענין החיצון הפשטי. ושמו לו ענין חיצון הפך עניני הפנימי לתועלת גדולה כבר התבאר רובם אבל לא כלם במורה הנבוכים ובפירוש המשנה. ודמיון החלק מה שאמרו בגמ' דתענית אמר ר' אליעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בג"ע והוא עומד ביניהם וכל אחד ואחד מראה באצבע שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו וגו':

הנה פשט דרש הזה ירחיק כל בעל שכל וכל בעל אמונה מלהאמינו. והענין האמתי שנתכוין עליו ר' אליעזר ששכרן של צדיקים הנזכרים לחיי עולם הבא הוא השגתם מהשם ית' מה שלא היה משיגים בעולם הזה בשום פנים וזה תכלית הטובה שאין למעלה ממנה. והמשיל שמחת ההשגה ההיא כשמחת מחול. וכן דמה שמחת כל אחד ואחד מה שלא היה יכול להשיג תחלה ממנו ית' באמרו וכל א' וא' מראה עליו באצבע. והביא ראיה על המלטת הנפש המשכלת מן האף והחמה בעז"ה באמרו ויושיענו והביא ראיה על ההדר והכבוד האמת שישנו אז לצדיקים באמרו נגילה ונשמחה בישועתו. וזה תכלית בקצרות לשון ושלימות ענין מפי דמיון והוראת ענין נכבדים ורבים במלות קצרות ודברים מעטים. ובזה תחשוב לכל כיוצא בזה:

החלק השלישי דרשות שאין להם ענין פנימי אלא כוונת אמרם דרך פשוטם בלבד. אלא שידיעות פשט דרשות אלו והתבוננותו קשה מאוד על רובי המעיינים עד שלא יובן ואם יובן תהיה תכונת עניינו חסירה או שלא כראוי ולפעמים יראה מרוב דרשות החלק הזה הפוך כוונתם לקושי הענינים והשתתפות המלות ההם ונאמרו בשיתוף על שני הענינים וזה החלק בקושי ובהסתרו קרוב לחלק שלפניו אך במקצת מקומות יותר קשה ונסתר לכן צריך להזהר בו ושלא יפסוק פי' במהרה פן יבוא לטעות ולצאת מן הדרך. ודמיון חלק זה מה שאמרו בגמר' בברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחתטאו ואם נצוו מוטב וא לאו יקרא ק"ש שנאמר על משכבכם ואם נצחו מוטב ואם לאו יזכור יום המיתה שנאמר ודומו סלה. הנה זה לא נתכוון אלא פשוטו אך התבוננת הפשט קשה מפני כי הוראות יצר טוב ויצר הרע נעלמות והסבות שזכר קשה להבין ואני אעריך להבינו כדי שתחשוב כל כיוצא בו על זה. ואומר כי לשון ירגיז ר"ל להמשיל ולהשליט יצר טוב הוא הדעת ויצר הרע הוא תאות הגוף וכיוצא בה. וכוונת הענין שיש לו לאדם להמשיל ולהשליט דעתו על הנאת גופו ויעלה זה במחשבתו תמיד ואם די לו בזה להכנעת תאוותיו מוטב ואם לאו יוסיף על המחשבה ויהגה בחכו ויוציא בשפתיו פסוקים ומלות שיכניעוהו ויזכירוהו הכנעת התאוה וימנע מחשבתו לצאת ולהרהר בדבר אחר ויקרא ק"ש ויתבונן ענינו וישיבנו אל לבו וייחד ק"ש לשני הסבות האחד הוא הרפה והחלש מפני שאמר הכתוב על משכבכם ובק"ש נאמר ובשכבך והוא גזירה שוה ובמלות על דרך סברות. והשני הוא החזק מפני שבק"ש זכרון גדולה תכלית יצר טוב והייחוד והאהבה והעבודה ונקם ושלם והכנעת יצר הרע באמרו לא תתורו וחיזוק יצר טוב באמרו והייתם קדושים לאלקיכם. ואח"כ אמרו אם נצחו מוטב [וכו'] כלומר אם הרע יעלה גאונו וגאותו ולא יכנע לבבו הערל במבטא שפתים באותם הפסוקים הנזכרים בק"ש אז יכניעהו בזכרון יום המיתה וסוף כל האדם ודי בזה שברון יצר הרע והכנעת גאונו. כענין מה שאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בג' דברים וכו':

החלק הרביעי שאומר אותו בפי' פסוקים על דרך מחמדי השיר. לא מפני שאומרים האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא וחלילה וחס! הוא מה שאמרו ז"ל מקרא לחוד. ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דתענית א"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר. וכאשר אמרו שם בפירוש והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וכן כל כיוצא בזה. ולא יעלה על דעתך שכל דרש בפסוק מן הפסוקים כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמתית שאומרים שזה הקבלה בידם כאשר הוא בעיקר התורה והקלות אין הדבר כן. אך דע [כי] פירו' לפסוקים (מי שלא הגיע) שאינם תלוים בעיקר מעיקרי הדת ולא בדין מדיני התורה שאינם קבלה בידם אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר ומשיאים המלות הענינים שהם יכולים לישא ומוציאים אותם וכמה פעמים על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר. כי אני לא מסתפק במאמר דברי ר' יהושע בפ' וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא מלחמת עמלק שמע ובא כי זה משקול הדעת אמרו ולא מקבלה וראיה לזה ממה שאמרו שכן הוא כתובה בצדה ואם היתה קבלה בידו לא היה צריך לראיה לפירושו ועוד ראיה אחרת שהרי אנו רואים חכמים אחרים זולת ר' יהושע בפ' סוברים דעת אחרת ואם הדבר קבלה לא היו חולקים בו. שהרי ר' אלעזר אמר מתן תורה שמע והביא גם הוא ראיה לפירושו ור' אליעזר אומר שמועת ים סוף שמע ובא והביא גם הוא ראיה לפירושו. וכן אין ספק בעיני כי דברי האומר בפי' דבר אל בני ישראל ויסעו הסיע אותן מלבן כי זה על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר ולא על דרך פי' הדת. ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק [שלא] יהא פי' דרשות פסוק אלא דרשות עומדות בעצמן כדאמר בגמרא ר"ה תנא הוא כנען הוא סיחון הוא ערד. סיחון שדומה לסיח במדבר כנען על שם מלכותו ומה שמו ערוד שמו. וקרוב להיות כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל הם מזה החלק כי הוא האמת שאין עליו מערער אלא שוגה ופתי כי זה החלק מדבריהם יתחלק לחלקים רבים בהחלק ענינים כהתחלק דעת המשוררים כן יתחלקו דרשות אלו בהתחלק דיעות האומרים וחכמתם והתבונן זה:

והחלק החמישי דרשות דברו בהם לשון הבאי ודמיון החלק הזה בגמר' דפסחים אמר מר זוטרא מאצל על אצל הוא טעון ארבע מאה גמלי. דרש אציל הראשון הוא ראש הפסוק והאחרון הוא סוף פסוק ולאצל ששה בנים ואלה שמותם עזריה בכורו וישמעם ושעריה ועבדיה וחנן כל אלה בני אצל. ואמרו קצת המפרשים להנאת זה הדבור כי אצל הראשון הוא זה הפסוק והאחרון הוא פסוק שני שאחר זה ולאצל ששה בנים וגו' והדרשה היא על שני פסוקים אלו ועל שני הדרכים לא יסור דרש זה מהיותו לשון הבאי כי לא יתכן בעיני כל בעל דעה שיש דרש על המקרא כולה משא ארבע מאות גמלי וכ"ש על שני פסוקים הלכך אינו אלא לשון הבאי וכבר ביאר זה זולתינו. והחלק הזה מהדרשות מעט מזער בהעריכו לשאר חלקים לפי שרוב דבריהם בלשון הבאי אינו אלא במעשיות כאשר אומר והחלק המעשיות ארבע חלקים. החלק הראשון מעשיות שהיו ושאירעו בעולם כפי מה שתמצא אותם כתובים והוצרכו להביאם ללמוד מהם תועלת. והתועלת אפשר שתהיה בדינים או בדיעות או באמונות או שיהיה המעשיות ההם מעשה נפלא ומאורע קרוב לענין הנזכר קודם אם כן יצא החלק לארבע דרכים:

הדרך הראשון הוא המעשה שתלמוד ממנו תועלת בדינים כדאמר בסוכה מי שהיה ראשו ורובו בסוכה וכן א"ל ב"ה לב"ש מעשה שהלכו זקני ב"ה וב"ש לקראת ר' יוחנן בן החורני ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית א"ל ב"ש משם ראיה אף הם אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. וכדאמר בכתובות אמי' דרמא בר חמא כתבינה לנכסה לרמא בר חמא בצפרא לאורתא כתבינה לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא קמיה דרב ששת אוקמיה בנכסים אתא רב עוקבא קמיא דרב נחמן אוקמיה בנכסים אתא רב ששת קמיה דרב נחמן א"ל מה טעמא עבוד מר הכי א"ל שודא דדיינא עבדי א"ל אנא נמי שודא דדיינא א"ל חדא דאנא דיינא ומר לא דיינא ועוד מעיקרא לא בתורת האי אתית ובמעשיות דרך זו רבו מספר:

הדרך השני הוא מעשה שנלמוד תועלת במדות ודעות כמו שאמר במסכ' שבת לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא קפדן כשמאי מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה עד והלל לא יקפיד. למדנו מן המעשה ההיא שצריך אדם להדמות להלל במדה כפי יכולתו שלא יקפיד ולא ירגיז ואפי' על דברים המקניטים שזו מדה נכבדת מאוד וזה הדרך נמצא בתלמוד הרבה:

הדרך השלישי הוא המעשה שנלמד ממנו עיקר מעיקרי האמונה כמו שאמר במסכת תענית מעשה שאמרו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים שלא ימוקו. התפלל לא ירדו. עשה עוגה ועמד בתוכה ואמר רבונו של עולם בניך שמים פניהם עלי וכו'. הנה המעשה הזה יורה על אמתת אמונה נכונה שהשם ית' שומע בקול עבדיו הצדיקים ועונה אותם בצר להם. שנאמר ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו וגו'. ונאמר ע"י הנביא אז תקרא וה' יענה. ואומר יקראנו ואענהו. ודמיון מעשה זה שאמרו בתענית פעם אחת עלו ישראל לרגל. ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גריון וכו'. עד לפיכך נקרא שמו נקדימון שנקדה לו חמה בעבורו. וכמוהו הרבה בתלמוד:

הדרך הרביעי מעשיות שנכתבו מפני שאירע בהם דבר פלא וענין תימה. וכמוהו מה שאמר ביומא ר' מאיר ור' יהוודה ור' יוסי הוו קאזלי באורחא איקלעו לההיא אושפיזא א"ל ר' מאיר לאושפיזא בני מה שמך א"ל כידור. אינהו יהבו ליה כיסייהו ור' מאיר לא יהיב ליה כיסיה וכו'. הנה המעשה הזה לא נכתב אלא להודיעך בינת ר' מאיר והפלא שאירע שנתאמתו דברי ר' מאיר בהכרת האיש ההוא. וכמוהו מה שאמר במגלה דר' יהודה נשיאה שלח ליה לר' אושעיה אטמא דעגלא תלתא וגרבא דחמרא שלח קיימת בנו מתנות לאביונים. הדר שלח ליה כוליא דעגלא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו. וכן כל כיוצא בזה ומעשיות בדרך הזה בתלמוד לאין מספר ובגמרא דגיטין תמצא מהן לרוב ובמקומות אחרים בתלמוד. ואפשר כי בהתחלק דיעות המפורשים במעשיות אלו שימצא בהם תועלות אחרות וימצאו בשלשת הדרכים שדברנו בהם כבר. והאמת שזה החלק מהמעשיות יש לו דרך רביעי בפני עצמו על הדרך שבארנו:

החלק השני המעשיות שנראו וארעו בהם בחלום וזכרו אותם בלשון צח ופשוט לדעתם כי אי איפשר שיטעה בהם בעל שכל ובינה. וכמו שאמרו חז"ל בברכות. תניא אמר ר' ישמעאל פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וכו'. וכזה בדבריהם בהרבה מקומות וכמו כן במעשיות שזכרו בהם מראות הנביאים ושדבר עמהם ושהועילו עמהם. וכמו מעשיות שזכרו בהם שדים והרואה שאין לבו עמו יחשוב כי הם דברים היו בעולם כמו שנכתבו ויבוא לחשוב ולהאמין דבר הנמנע שאי אפשרי אבל חייב וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם ובמעשה הנסים ובדרך החכמים ז"ל שהוא דרך הנביאים שספרו בלשון הפשוט מה שראו במראות הנבואה ודרך זו דרכו החכמים כמו שבאר אבא מורי ז"ל במורה הנבוכים למבין:

החלק השלישי מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו אלא שדברו בהם לשון הבאי לדעתם כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי. והם היו מתירים חלק זה שהוא לשון הבאי כענין שאמרו בגמ' תמיד דברה תורה לשון הבאי. דברו נביאים בלשון הבאי. דברו חכמים בלשון הבאי. דברה תורה בלשון הבאי. ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו נביאים בלשון הבאי ותבקע הארץ לקולם. דברו חכמים בלשון הבאי תפוח וגפן ופרוכת. וג' מקומות אלו הם במשנה כי בתלמוד ימצא הבאי לאין מספר. שלא ימנע כ"ג ולא ב"ג:

ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דמגלה. רבה ור' זירא עבדי סעודתא בהדי הדדי קם [רבה] שחטי' לר' זירא בעי רחמים עליה ואחייה. פי' שהכהו ופצע בו חבורה גדולה שקרוב למיתה ולגודל המכה הביא שחטיה ואולי היתה המכה ההיא בצוואר ופי' ואחייה מלשון ויחי מחליו ובלשון חכמים ז"ל עד שתחיה המכה. וכמוהו רבי חכינאי הוה קאזיל לביה רב בשילהי דר' שמעון בן יוחאי וכו' ואזיל ויתיב בבי מדרשא עשר שנין וכו' עד פרחה רוחה (שנפרדה ממנה נשמת רוח חיים) אמר לפניו רבש"ע ענייה זו לשוא שמרה בעי רחמיה עליה ואחייה. ואין פי' פרחה רוחה שנפרדה ממנה נשמת רוח חיים במיתה אלא מרוב שמחתה כשראתה אותן בפתע פתאום נפלה להפרח חלק מחלקי הנפש החיה כאשר יקרה לבני אדם פעמים רבות ובקש רחמים וחיתה ותחי נפשה. וכן כל כיוצא בזה:

החלק הרביעי הם מעשיות שאירעו באמת אלא שדברו אותם בתבנית משל וחידה באלו נתבונן שלא נתבאר ענינם לכל אדם בכללו עד כשיתבונן בצורת מעשה החכם והנבון יבינהו וידע כוונתו ויראה בפשט מעשיות מהחלק הזה דברים נאים ונחמדים. ודברים אחרים שמניעתו נכרת אפי' לפתי וקטן ויקרה לפי שמניעת דברים אלו בענין פשוטה (?) להאמין הדרש ההוא על פי פשוטה אע"פ שהוא נמנע אצלו ולמי שידע טבע העולם ודרך מציאותיו יבין ענין המשל החידה ויכירנו. ודמיון דבר זה כמו שאמרו במס' סוכה הנהו תרתי כושאי דהוו קיימו קמיה דשלמה ואמרו ליה לאלחורף ואחיה בני שישא ספרי דשלמה חזייא למלאך המות דהוו עציב וכו' עד פתח שלמה ואמר רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ביה לאתר דמתבעיין אינון מובלין ליה הנה פשט המעשה נמנע מניעה גמורה לכל בעל שכל ובינה. וענינו לפי הנראה בעיני הוא דבר אירע באמת ר"ל כי שני האלה נודע לשלמה כי היו הולכים בדרך כל הארץ מפני חולי שקרה להם או ענין אחר ורצה לקנות תחבולות להצילם מן המות והבריחם מן הארץ ההיא אל ארץ אחרת שהיתה טובה להם לפי מה שהיו צריכים ולפי מזגם שהיה חושב כי ימלטו שם ומתו במקום ההוא אשר חשב שלמה כי שם ימלטו ברצון השי"ת אשר אין מלפניו לא מנוס ולא מברח ובזה אמר שלמה רגלוהי דאינש וכו'. וכל מה שנאמר בענין המעשה ההוא מלבד מה שפירשנו הוא לתיקון המשל ולחבר ענין החידה. ואפשר כשיתבונן אדם היטב במלות המעשה הזה ימצא ענין לכל מלה ומלה ואין רצוני להאריך עתה בזה. ואל תתמה מפני שזוכרים החמה ז"ל בדבריהם מעשיות ואגדות שכלם בכללם משלים וחידות ואינם על פי פשוטם שהרי הם ז"ל מפרשים פסוקים מדברי הנביאים על דרך זה ראה מה שאומרים בפסוק הוא הכה את הארי. ובפסוק הוא הכה את שני אריאל בגמרא דברכות והוציאוהו מפשוטו עם היות הנביאים אומרים אותו בלשון פשוט כאלו אין בו ענין שני ואין רצונו לומר כי פסוקים אלו יש להם עכ"פ פי' אחר חוץ מפשוטם ושמים אותם חידות ומשלים. כ"ש שיש לנהג מנהג זה בדבריהם שפשוטם נמנע בעיני כל רואה בעיניו. וכבר העיר על זה אבא מורי בפרק חלק מפירוש המשנה. ומצאנו להם ז"ל מאמר נכבד מורה ומודיע כי ימצא חידות ומשלים ברוב דבריהם כענין שאמרו בגמרא דערובין. תלמיד אחד שהיה לו לר' אליעזר שהורה הלכה לפניו אמר לה לאימא שלים דביתהו תמה אני אם יוציא זה שנתו ולא הוציא שנתו אמרה לו וכי נביא אתה וכו'. עד שמו ושם אביו למה שלא תאמר משל היה. הנה לך שהורינו בזה שיש בדבריהם [דברים] רבים שאינם על פי פשוטם והשב ראיה זו על לבך ושים עינך בה כי היא פליאה נכבדת וראיה גדולה והעיר אותי על ראיה זו אחד מנבוני תלמידי החכמים. - והחלק הזה האחרון מן המעשיות קרוב להיותו מהחלק השני מהדרשות ר"ל שהשני חלקים נכבדים וכלם מחמדים ועניניהם גדולים ונפלאים ואין לגלותם לכל אדם ומפני זה דרכו בהם דרכי החידות והמשלים ואתה דע לך. ואחד מן הדברים שיש לך להתבונן ולהתעורר בו מפני שיש לך תועלת גדולה בידיעת המעשיות או יותר כגון שהיה ממנו בחלום וממנו בהקיץ בלי ספק וממנו משל וחידה וכשתבוא לפרש כל המעשה על דרך אחד מהחלקים תגדל המבוכה ולא יודע אמתת המעשה ולהעירך בזה די לך תועלת. ודע כי כן הדרשות נמצאים מורכבים ר"ל כי ימצא דרש מורכב משני חלקים או יותר ודמיון המעשה המורכב משני חלקים או יותר ממה שאמרו בחגיגה. ת"ר מעשה בר' יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על חמורו ויוצא מירושלים ור' אליעזר בן ערך אחריו ללמוד תורה מפיו א"ל שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה א"ל ולא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם ומבין מדעתו וכו' עד יצא מחלציך הנה המעשה הזה קצתו היה בהקיץ בלי ספק כמו שאמר וקצתו בחלום. נמצא שהוא מורכב מן הראשון ומן השני וכן כל כיוצא בזה. ודמיון המעשה המורכב מג' חלקים המעשה שאחר זה המעשה שהזכרנו וזה שאמרו חז"ל וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע וכו' עד מזומנים לכת השלישית. הנה המעשה קצת מהחלק הראשון וקצתו מהחלק השני וקצתו מהחלק הרביעי. ודמיון החלק הראשון מהמעשה הנה הוא גוף המעשה ה נזכר בראשונה שהיו גבורים אלו מתעסקים בדרוש מעשה המרכבה ודמיון החלק השני מבואר במעשה שא"ר יוחנן בן זכאי ראיתי בחלומי ודמיון החלק הרביעי מה שאמרו בענין קבוץ המלאכים ועומדים לפניו. ואי אפשר פי' ענין זה כי הוא גילוי סוד. וכבר דברנו גדולות ונכנסנו לפנים שלא ברשות וביארנו מה שיש בו ספק לכל נבון וחכם. ואומר אני כי בחלקי המעשיות והדרשות לחלקיהן ובהביאו דמיון כל חלק וחלק. כי פרשתי זה כל הדרשות והמעשיות שנמצאים בתלמוד בכח הקרוב למי שמבין כי ידעתי כי לא יקשה אחרי זאת על המבין כשיראה דרש או מעשה שישמענו שידע ויבין מאיזה חלק הוא מהחלקים שזכרנו. ובזה ימלט נפשו מלהוציא על המדברים ז"ל דבות שלא כראוי כאשר יוציאו הקראים והכסילים וכיוצא בהם. או שיטבע ביון הסכלות בדברים הנמנעים ויחשוב שימצא דבר שאינו מצוי ושאירע דבר שלא היה ונברא ויבוא לכפור בהשי"ת בהגשימו אותו וכיוצא בזה. וכן יקרהו בפרשו אותם הדרשות על פי פשוטם והאמינו אותם על דרך ההוא. כמו שאמרו חז"ל תלמיד טועה ברבו תולה. והתבונן עיקר זה כי הוא עמוד גדול וחומה בצורה ביארתי בסיוע אלי בספר הזה. ועתה אתה ברוך ה' שימנו כחותם על לבך וכטוטפות בין עיניך. יהיה לך לפתח והקדמה לכל מה שתקרא או תשמע מהדרשות והמעשיות ועליך תועלת גדולה. ותהיה ממשכילי האמת ומכיריו ולא מהפכם ההולכים אחרי ההבל ומהבלים. והוא יתברך ברחמיו יישר מעגלותינו ויכין צעדינו לדרוך בנתיבות האמת וללכת בארחותיו יהי שמו מבורך אמן:

אברהם בן משה בן מיימון הספרדי:

שיר אשר שלח ר"י אלחריזי להרמב"ם ז"ל בחייו נרשם עליו ואלה עשיתים ולרבינו משה שלחתים מאתך השר תהלתינו ובכך וממך כל גאולתינו מלאך אלקים את ונבראת בצלם אל ואם אתה בתבניתינו בגללך אמר אלקים נעשה אדם בצלמינו וכדמותינו עוד לא בספר תחכמוני יום עלו כל חכמי תבל אל מעלת רמים וגבוהים עלו למרום השכל אך משה עלה אל האלהים

==

ספרי הרמב"ם מאמרי הרמב"ם - מאמר על הנפש לרבי יוסף עקנין==

מאמר על הנפש לרבי יוסף עקנין והוא פרק אחד מספרו הגדול מרפא הנפשות בלשון ערבי:

החלק הראשון בגדר הנפש הפנימית הנפש היא משלמת גוף טבע בעל רוח חיים בכח והוא לה תמימתו השלמה ורצונינו במה שאמרנו כי הנפש היא צורה עיקרית לא מקרית ואמרנו גוף טבע להבדיל גוף התולדה מגוף העשוי במלאכה כמו המטה והחותמת ואמרנו בעל רוח חיים בכח זה גבול שני להבדיל בו מן הברזל והאבן ודומיהם כי אעפ"י שהם מן הגופות הטבעיות אינם מזומנים לקבל רוח חיים ועל כן היא הנפש המשלמת גוף טבע בעל רוח חיים בכח וזהו גדר אריסטו אשר נתן לה ולקח זה השם מתמימות תנועתה ושלימות פעולה כי הוא הודיע כי הגופים בטרם היות הנפש בהם נקראו בעלי רוח חיים בכח ובהמצא הנפש בהם השלימה אותם והוא חיים בפועל וזה ענין מה שאמר החכם (קהלת י"ב, ז') והרוח תשוב אל אלקים אשר נתנה ולא אמר אשר בראה ואשר יצרה. וזה ענין מה שאמר (בראשית ב', ז') ויפח באפיו נשמת רוח חיים אח"כ הודיע שהיא משלמת חסרון הגוף (שם) ויהי האדם לנפש חיה ר"ל כי הוא בפועל בעל רוח חיים. וגם זה כן ענין שאמר האל ית' (בראשית א', כ"ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו רצה להודיע כי הנפש חנתה בו והשלימה גופו הטבעי כמו שנאצל מזיו האל עליה ע"כ דמתה אליו מפני שהיא עיקר הגוף ולא גוף כי לא יתכן שירצה לומר באומר נעשה אדם בצלמנו צורה גשמית. כי השכל ירצו שלא יהיה לו גוף כי אלו היה בעל גוף נתחדשו עליו המקרים וכבר רחקו מעליו כמו שהתבאר בס' הנקרא מה שלאחר הטבע. ואמר האל ית' מעיד על כבודו כי המקרים לא ידובקו בו ולא ישנוהו כמו שנאמר (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי ועוד אמר בביטול הגשמות ממנו (דברים ד', ט"ו) כי לא ראיתם כל תמונה. ומפני שנסתלקו מעליו עניני הגשמות מדרך השכל ומדרך הדת ידענו כי ענין מה שאמר נעשה אדם בצלמנו שתהיה הנפש דומה למצוותיו ופעליו הנכבדים כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף י.) מה הוא טהור אף היא טהורה ומה הוא קדוש אף היא קדושה ומה הוא רואה ואינו נראה אף היא רואה ואינו נראה מה הוא סובל כל העולם כולו אף היא סובלת כל הגוף כי אינה בעל גוף בעל אורך ורוחב כדי שישלוט עליה הכפל והחילוק וכדי שיודבקו בה שאר המאמרות התנועה ויחולו בה אבל היא נושאת הבגוויה מתקנת צרכיה משלמת חסרונה כמו שהאל ית' מתקן חסרון ברואיו ועוד כי אין יכולת בראות העין או בזולתו מן ההרגשות להשיגה אבל ישיגוה עין השכל כמו בוראה הנעלם מעינינו ונגלה לעין שכלינו כפי מה שנוכל להשיג. ועוד כי היא קיימת במציאותה בלי נעדרת כמו בוראה שהוא קיים במציאותו בלי נעדר ולא ישיגהו כליון. ועוד כי היא מתאחדת בדעות המושכלות על תכונתם ואעפ"י שיהיו רחוקות ממנה לפי יכולתינו וכפי מה שיתכן לה להשיג בוראה שהוא יודע כל המושכלות לא יבצר ממנו דבר מהם. ואולם זכר למקום ההוא צלם ודמות להודיענו כי היא דומה לבוראה בשני ענינים במציאותה האמתי לענין ביטול הגשמות ממנה נסתלקו המקרים וקיום היותה על זה הענין נאמר צלם והשני היותה דומה אליו בפעליה האצולים ממנו בתקונה צרכי הגוף וידיעת האמיתות ושאר פעולה על זה אמר דמות. ומה יקרו דברי רז"ל בבראשית רבה (פרשה ה') בפירוש וירדו בדגת הים אר"י בר חנינא זכו ירדו לא זכו ירדו. ר"י איש כפר חנין [אומר] את שהוא בצלמנו כדמותנו ירדו את שאינו בצלמנו כדמותינו לא ירדו. מי שנפשו זכה וטהורה ולא נתערבה בתערובות הגוף תצלח למלוכה על נפש שאין לה דבור מפני שיש לה יתרון עליהם ומי שדמתה לדמות הבורא יתב' וטבעה ביון מעמקי הגוף ובאה לחקור סתומיו ונשטפה בשבלת מימיו היא שפחה נחרפת לתאוותה הבהמית וזהו ענין מה שאמר ירדו כי החיות שאין להם דבור הם נכבדים וטובים ממנו כי יש להם תכלית צרכיהם אשר נבראו בעבורם גמורים בתכלית מה שיתכן להם להיותם והנפש הסכלה לא די לה כי נלאתה להשיג לתכלית מה אשר בשבילו נמצאה אלא עוד התעסקה בתאוות הבהמיות החולפות ואובדות כמו שאמר הקב"ה בתוכחתו כי רע עשה עמי על כן חפשה לא נתן ונפלה בעבדות שאין לה פדיון ולא נגאלה ממאסרו לאסור יהיה לה כסופה בעולם הבא מן העונש הקשה והמחלה והצרות ומה שאמרנו כי הנפש ההיא משלמת לגוף טבעי אין רצונינו לומר כי היא משלמת בעצמה אבל היא..... (בכ"י חסר) משלמת אותו כי הגוף יהיה חסר בעוד שאין הנפש בו.... כי השלימות ב' מינים האחד שיהיה הוא בעצמו השלימות כמו החמימות באש ההוא והשלימות בעצמו ובו תשלוט האש והמין השני הוא שיהיה עושה בשלימות כמו רב החובל כי הוא שלימות הספינה מפני שהוא שעושה בה השלימות וכמו הבונה שהוא שלימות הבנין כי הוא ישימהו שלם והנפש היא ממין הזה השני. ועוד נוכל לחלק השלימות חילוק אחר על שני מינים המין הראשון האדם שהוא חכם סופר ומשכיל וכשירצה יכתוב והאחר כמו האדם אשר לא יכתוב ויתכן ללמוד הכתיבה ויהיה סופר אם כן הנפש ההיא השלימות לגוף הטבעי אבל היא השלמת נבדל כמו רב החובל שהיא שלימות הספינה והוא נבדל ממנה ולא יזיק לה בהבדלה ממנו. והשלימות אשר איננו נבדל כמו החמימות באש שאינה נבדלת ובהבדלה ממנו תאבד החמימות ותמות וכן הנפש ההוא לגוף שלימות נבדל ר"ל כי בהפרדה מן הגוף לא תאבד. ועוד יחלק השלימות לשני חלקים אחרים כי כשתהיה השלימות לאבר אחד ולא יעבור מעליו ויעשה צורה לאבר ההוא כמו ההראות כי היא שלימות לעין לא יסור מן העין והוא לה צורה וכשתהיה השלימות לאבר אחד ויגיע לכל האברים הוא נפש אבל היא נבדלת ממנה ובהבדלה ממנה תשחת כמו כח המגדל בגוף והכח הגופי אשר מקומותם ידוע באיכות הגוף ויגיע לגוף וכשיבדלו מן הגוף נשחתו ונאבדו ולא יפעלו פעולתם הראויות להם ולא בגוף הסובל אותם ובהיות השלימות לגוף כמו לאבר אחד נקרא נפש אבל הוא נבדל מנשאו כלומר כי כשיבדל מן הגוף לא יאבד כמו הנפש החכמה והראיה כי הנפש לא תאבד אחרי הפרדה מן הגוף בעבור כי היא פועלת בדבר הרחוק מגופה והיא חושבת לו עד אשר תדענו מבלי שיעמוד בפניה ומאחר אשר פעולתה עובר חוץ מגופו ומגיע לזולתו בזאת תדע כי היא קיימת אחר הפרדה מן הגוף ואם לא כן הדבר יהיה פעלה יותר נכבד ממנה וזה טעות שוא שיהא הפיעל יותר נכבד מהפועל כי הפיעל נמצא מכח הפועל כהמצא הפרי מן האילן ולא ימצא הפועל מן הפיעל והדבר מחויב שלא נקרא לנפש לבדה חיה אלא בהתחברותה עם הגוף אעפ"י שהיא משלמת אותו כי היא כמו הראות שהיא משלמת לעין הגוף ועל נפש החכמה הזאת נאמר (שמואל א כ"ה, כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך וזה הפסוק רומז שהיא קיימת בקיימת הבורא יתב' אשר אין לו תכלית ולא סוף ואביגיל אמרה זה הפסוק והיא מן ד' נביאות שנתנבאו לישראל ואמרו רז"ל. במדרש קהלת (מס' שבת דף קנ"ב ב') והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה תנה לו כאשר נתנה לך מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו כו' פקחים שבהם החזירום מגוהצים טפשים שבהם החזירום מלוכלכים שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים על הפקחים הוא אומר כלים ינתנו לבית האוצר והם ילכו לשלום על הטפשים הוא אומר כלים ינתנו לכביסה והם יכבשו בבית האסורין אף הקב"ה על גופן של צדיקים הוא אומר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיהו נ"ז, ב') ועל נפשם הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א כ"ה, כ"ט) ועל גופן של הרשעים הוא אומר אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיהו מ"ח, כ"ב) ועל נפשם הוא אומר ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע (ש"א שם) והנה הודיע כאן בביאור קיום הנפשות של צדיקים לעד אין להם כליון רק הם בנועם קיימת ובתענוג גדול ועצום והוא מה שאמר את ה' אלקיך (ש"א שם) והוא היותה דבוקה בבורא ויודעת אותו ועל נפשות הרשעים אמור כי היא בעונש מכאיב ויגיעה עצומה הם אסורים בה לבד והמשילה לאבן הקלע שהוא עולה למעלה כפי כח הקולע וכשתגיע לתכלית כח הקולע תשוב למטה בטבעה ותשוב למצוקי ארץ כן נפש הרשע מפני חכמתה ודעתה את הבורא תעלה למעלה ומפני רוע מעלליה תרד למטה למדרגה התחתונה של גיהנם ואין לה מנוחה מפני שהיא נכספת אל העליון והיא מתנהמת על המעעלים והיא באבל וביגון והנה הנפש החכמה והרשע אין להם אבדון וכליון אך היא נבדלת האחת מן השנית כי האחת בנועם והשני בקצף ועונש כל ימי עולם ואמר עוד ר' אליעזר הגדול (מס' שבת שם) כי נשמת הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים ושל רשעים כו' הודיע זה הענין החכם באמרו (קהלת י"ב, ה') כי הולך אדם אל בית עולמו כי המות עולמו של אדם ועומד שם לעולם כפי מה שהוכן לו או כעס או הצלחה או עונש ועמל ואמר במדרש קהלת (שבת דף קנב.) אל בית עולמו מלמד שכל אחד ואחד עושין לו מדור לפי כבודו משל למלך בשר ודם שיש לו חיילות הרבה כשנכנסין במדינה נכנסין בשעה א' וכשיושבין נותנין לכל אחד ואחד מדור לפי כבודו והשער אשר זכר כאן הוא המות אשר ישתוו בו הכל כמו שאמר (קהלת ט', ג') מקרה אחד לכל אך יהיה הפרש בין הנפשות אחר המות ושם יודע הצלחת המצליח והפסד המפסיד ובזה הענין אומר (שם ג' כ"א) ומי יודע רוח בני האדם העולה למעלה ורוח הבהמה היורדת וגו' ופירוש רוח הבהמה רומז לנפשות הכסילים והפריצים אשר נפשותם לאבדון וכליון ועונשם קיים לעד וחכמת שלמה ע"ה גדולה שישים דברים בבהמות אם נפשותם יורדת למטה או הנפש הטבעי או המתאוה אשר באדם בידוע שהם אובדות באבוד הגוף ואין הרמז אלא בנפש החכמה בכסילים או ברשעים וכבר הבאנו ראיות מן הדת ומן השכל על קיום הנפשות ובלבד הנפש החכמה משלש הנפשות אשר הצלחתם קיימת בעוה"ב לצדיקים וכן קיום הנפשות (לרשעים) מפני שהם יודעים ואינם עושים והם אשר נאמר בם (ישעיהו ס"ו, כ"ד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה פירוש תולעתם ר"ל נפשותם ונתן הכתוב אשם אשר לא תכבה ותולעתם אשר לא תמות כי שלא תאבד העלולה לא יאבד העלול ונפשות הכסילים לא תאבד באבוד גופן ובהן נאמר (מלאכי ג', כ"א) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וזכר בכאן אפר לאבוד נפשותם כי העצים לא ישובו אפר עד אבוד האש מהם והודיע במאמר הזה עוד כי נפשותם לא ישובו לגופם אחרי אובדם כאשר לא ישוב העפר אל הגוף אשר היה בו:

תם מאמר מרפא הנפשות לחכם ר' יוסף אבן עקנין בד"ח לב"א תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי ונפשי צרורה בצרור החיים בריך רחמנא דסייען:

אודה במאודי רם הכונן במפעלי לרצון יהיה ככליל טורח עמלי נצח בטובך עודדני רחב גורלי

==

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות האלף==

איכות - זאת המלה שם מקרה גזרוה המעתיקים ממלת 'איך' שהיא מלת שאלה על תכונת הדבר "איכה יעבדו הגוים האלה וכו'" - כלומר על אי זו כוונה - נמשכים בזה אחר לשון הערבי שיש בו 'איך' ו'איכות'; גם יבנו ממנה פעולות 'מאוייך' 'מתאייך' - רוצים ב'מאוייך' שהוא בעל איכות וב'מתאייך' - שהוא מקבל איכויות - נמשכים בזה אחר לשון הערבי. וזאת מילת 'איכות' היא שם לאחד המאמרות העשרה אשר לא יימלט נמצא מהיותו אחד מהם האחד מהם הוא עצם והתשעה מהם - מקרים - וכבר ביאר אריסטו בספרו הידוע ב"ספר המאמרות" מהות כל אחד מהם כפי מה שסובלים מן הביאור ואני אזכירם לך הנה כי רובם נזכרו בזה המאמר:

ודע שאני נמשכתי במלת 'מאמרות' אחרי המעתיקים אשר לפני ואחרי המחברים אך נראה לי שהיה ראוי להם לומר 'נאמרות' או 'נאמרים' כי כן המלה הערבית לשון פעולות והיא סובלת כענין 'נשואות' או 'נשואים על דבר' - רוצים במלת 'נאמרות' שכל אחד מהם נאמר על דבר - כלומר נשוא עליו במאמר - כאמרך 'כל אדם - גוף צומח - מרגיש - מדבר' הנה נשאת על האדם 'הגוף הצומח החי המדבר' והוא עצם; וכן באמרך 'כל עורב שחור' - נשאת עליו איכות המראה או תאמר מקרה האיכות המתפעלת וכן תשא עליו איכות הרך והקשה והוא סוג אחר מהאיכות - וכן כל המינים מסוג זה; וכן תשא עליו שהוא גדול או קטן והוא איכות הכמות; וכן תשא עליו כל סוגי האיכות:

וקודם שאתחיל בביאורם אקדים להודיעך עניין שבעה שמות שמשתמשים בהם תמיד חכמי המופת. דע שהפילוסופים חילקו המלות הכלליות הנפרדות - לחמישה חלקים או אמור מנו העניינים הנפרדים הכלליים חמשה והם הסוג והמין והמבדיל והסגולה והמקרה כפי מה שביארוהו:

הסוג - חקקוהו הוא נאמר על רבים שונים במין במענה שאלת מהו; וכן חקקוהו חוק אחר אמרו הסוגי הוא הכולל יותר שבשני נשואים נפרדים שיתדמו בו שני דברים במקריהם ובעצמיהם. ועניין שני החוקים אחד בהודעת אמתת הסוג כי המובן משניהם שהסוג הוא דבר הכולל דברים רבים חולפי הצורות המיניות - כ'צומח' על דרך משל שכולל האילנות למיניהם ועשבי האדמה למיניהם ובעלי חיים למיניהם (שגם הם צומחים) - הנה ה'צומח' סוג להם כולם; גם ה'אילן' סוג לתמר ולתאנה ולגפן ולרמון וליתר מיני האילנות; וכן 'עשב האדמה' הוא סוג לכרוב ולתרדין ולחסא ולכרפס ולכיוצא בהם ממיני עשב האדמה; וכן 'בעל חיים' הוא סוג לאדם ולסוס ולשור ולחמור ולזולתם ממיני בעלי חיים:

המין - בעל החוק הראשון ל'סוג' חלק ה'מין' לשני עניינים לכולל ולמיוחד; וחקק הכולל שהוא המסודר תחת הסוג או אשר ייאמר הסוג עליו ועל זולתו בעצם; וחקק המיוחד שאינו כולל תחתיו מינים רק אישים והוא מין שהוא מורה על מהות משותפת בין פרטים שאין שינוי ביניהם בעניינים עצמיים. ובעלי החוק השני ל'סוג' חקק ה'מין' שהוא מיוחד לשני שבשני הנשואים הנפרדים שיתדמו בו שני דברים בעצמיהם - הנה ה'אילן' הוא מין ל'צומח' וכן 'עשבי האדמה' מין אחד ל'צומח' וכן התמר מין לאילן וכן האדם מין לבעל חיים וכל אלו הם נכללים בעניין המסודרת תחת הסוג ובעניין אשר ייאמר הסוג עליו ועל זולתו בעצם; וכן הם כולם נכללים בעניין המיוחד שבשני הנשואים הנפרדים שיתדמו בו שני דברים בעצמיהם - כי כשיראה אדם מרחוק עץ תמר בדרך משל וישאל הרואה אותו מהו הדבר ההוא שאני רואה? יוכל הרואה לענות אות שהוא צמח או צומח ויוכל לענות שהוא אילן - הנה האילן והצומח נשואים על אותו עץ תמר במענה מהו והכולל שבשניהם הוא הצומח שכולל האילנות והעשבים ובעלי חיים הוא הנקרא סוג והאילן הוא מיוחד ממנו שאינו כולל רק מיני האילנות הוא הנקרא מין וכן כשישאל שואל על עץ רמון שרואה מרחוק מה הוא? - כשלא ידע מהו אם בעל חיים או דומם או צומח - יוכל היודע בשאלת מה לענות שהוא אילן ושהוא רמון - האילן הוא הכולל שבשני הנשואים והוא סוג ועץ רמון הוא מיוחד שבשניהם והוא מין. ואין ספק שכל אחד מאלו שאמרנו שהם מינים הוא מסודר תחת הסוגים וייאמר הסוג עליו ועל זולתו בעצם. ואולם אמרו במין שהוא המורה על מהות משותף בין פרטים שאין שינוי ביניהם בעצם אין נכלל בחוק ההוא רק המינים האחרונים לבד כתמר והרמון והאדם וכיוצא בהם מן המינים שאין תחתיהם רק אישים מתדמים במין ואולם בעל חיים ואילן וכיוצא בהם אין נכלל בחוק ההוא - על כן הוצרך לחוק הראשון. והיוצא ממה שביארנו שיש בנאמרים על דבר אחד במענה מה הוא - מה שהוא סוג ואינו מין כלל ומה שהוא מין בערך למעלה ממנו וסוג בערך לאשר תחתיו - כאיש מבני אדם ראובן או שמעון יינשא עליו במענה מה הוא שהוא עצם ושהוא צומח ושהוא מרגיש כלומר בעל חיים ושהוא אדם - הנה הראשון והוא העצם הוא סוג ואינו מין כלל לדבר והאחרון והוא האדם הוא מין ואינו סוג כלל וכל אחד מהאמצעיים והם הצומח ובעלי החיים הוא מין בערך אשר לפניו וסוג בערך לאשר תחתיו; והסוג שאינו מין כל עיקר הוא הנקרא 'סוג הסוגים' ו'הסוג העליון' והמין שאינו סוג כל עיקר הוא ה'מין' ו'המין האחרון':

הנה ביארנו עניין 'סוג' ו'מין' בקצרה ונבאר שלשה הנשארים:

המבדיל - חקקוהו שהוא הכללי הנפרד אשר בו יובדל ויוכר כל אחד מהמינים הנחלקים בעצם מן המין המשותף לו בסוגו הקרוב; והמינים הנחלקים הם המינים שאליהם ייחלק סוגם הקרוב - כבעל חיים שייחלק למדבר ושאינו מדבר הם הנקראים מינים נחלקים כעניין שהיה דבר אחד ונחלק והם החולקים כאילו האחד נחלק מחברו אחר שהיו דבר אחד בצד מן הצדדים; ומלת 'בעצם' אמתתו היא נקשרת במלת 'יובדל ויוכר' - כלומר יוכר כל אחד מחברו בדבר שהוא עצמי לו לא שייבדל דבר מדבר לא בדבר עצמי רק בקצת תכונותיו וענייניו המקריים - כהיבדל בגד מבגד שהאחד לבן והאחד אדום:

הסגולה - היא הנפרד אשר נמצא למין אחד ולכולו תמיד מבלתי שיודיע עצמו - כ'שחוק' לאדם ו'נובח' לכלב ו'נוער' לחמור; והיא תיעשה בהזכרת מין ממין לא לעצמו. ומבואר הוא שהסגולה היא שווה למין שהיא סגולתו - כלומר לא עודפת עליו ולא נחסרה ממנו והיא מתהפכת עליו במשא כלומר שהיא נשואה על המין והמין הוא נשוא עליה - כאמרו כל שוחק אדם וכל אדם שוחק - כי כמו שיינשא הצוחק על כל אדם כן יתהפך ויינשא האדם על כל צוחק - לא כאמרך כל חכם בתשבורת אדם כי לא יתהפך עד שתצדק באמרך שכל אדם חכם בתשבורת; או אמרך שכל עורב שחור כי לא יתהפך עד שתצדק באמרך כל שחור הוא עורב:

המקרה - חקקוהו שהוא הכללי הנפרד הנמצא לסוג או למין יותר כולל ממנו או יותר מיוחד מבלתי שיודיע באחד משניהם עצמו - כלבן והאדום והעומד והיושב והחם והקר וכיוצא בהם; והוא שני מינים האחד - 'מקרה מתמיד' בלתי נפרד מהדבר שהוא נמצא בו או מקצת הדברים שהוא נמצא בהם - כשחור שאינו נפרד מן העורב והפחם והחום שאינו נפרד מן האש; והשני - 'מקרה נפרד' יימצא עת וייפקד אחרת ונושאו קיים - כ'יושב ועומד' באדם:

אחר שביארתי עניין החמשה שמות אחבר אליהם ביאור שני שמות אחרים והם מלות גדר וחוק. ואלו השני שמות חידשום המחברים והמעתיקים מבני עמנו העתיקו אליהם שתי מלות מושאלות אצל חכמי הדברים והם מלת 'ח"ד' ומלת 'רס"ם' - מלת 'ח"ד' העתיקוה אל מלת 'גדר' ומלת 'רס"ם' אל מלת 'חוק':

האחת והיא מלת 'גדר' מצאתיה למעתיקים אשר לפני ולמחברים האחרונים העתיקו אליה המילה הנזכרה הושמה שם למאמר מורה על הדבר הוראה גמורה בעניינים עצמיים והוא מאמר מחובר מסוג ומבדיל - כאמרך על כן אדם שהוא 'חי מדבר' או אמור 'חי משכיל'. ואמנם מלת 'חוק' איני זוכר שראיתיה לאחד לפני באלו העניינים... העתקתי מפני זה אל מלת 'חוק' מלת 'רס"ם' בערבית והיא מלה שהושמה שם למאמר מחובר מסוג והסגולה והוא מאמר מורה על הדבר בדברים שאינם עצמיים - כאמרך על בן אדם שהוא חי צוחק - הנה הצחוק (והוא עיקר ההוראה) אינו עצמי לאדם. ומשני אלה בניתי בניינים נמשך בהם אחר לשון הערבי - עשיתי 'גדרתיו' ו'יוגדר' ו'חקקתיו' ו'יוחקו' וכיוצא בהם:

ואחר שביארתי אלו השבעה שמות אתחיל לבאר העשרה מאמרות:

מאמר העצם - חקקוהו שהוא הדבר לא יודיע משום נושא דבר יוצא מעצמו. ואמר החוקק שמה שהוא בתואר הזה הוא שני מינים - מין שיודיע עם זה מכל נושאיו עצמיהם והוא כלל העצם ומין שלא יודיע משום נושא עצמו כלל ולא דבר יוצא מעצמו והוא איש העצם - כלומר דבר פרטי של עצם; ואחדים חקקו ה'עצם' שהוא דבר הנמצא לא בנושא:

מאמר הכמה - חקקוהו שהוא כל דבר שאפשר שישוער כולו בחלק ממנו כמספר והקו והשטח והגוף המוקשה והזמן והמקום והמאמרים. וכל אלה נחלקים לשני מינים כמה מתדבק וכמה מתפרד. וחקקו 'הכמה המתדבק' שהוא כל מה שאפשר שיונח באמצעיתו גבול תכלית יתקבצו אליו שני חלקיו אשר משני צדי הגבול המונח; וחקקו 'הכמה המתפרד' שהוא מה שאי אפשר שיימצא באמצעות דבר ממנו גבול שיושם תכלית משותפת לשני חלקיו אשר סביב התכלית ההוא:

מאמר האיכות בכלל - הוא שם לתכונות אשר בהם ייאמר לאישים כלומר לפרטים איך הם נישאים והם אשר בהם יענה שאלת השואל על איש ואיש איך הוא - כחכמה וכגבורה והחום והקור וזולתם מן התכונות. והסוג העליון שהוא האיכות נחלק לארבעה סוגים אמצעיים יארך ביאורם הנה ואולם שמותם תמצאם בפרק נ"ב מן החלק הראשון. ויש שחקקו שהוא שם התכונות אשר בהם יישאל באישים איך הם. ואני כבר שמתי בהעתקתי 'תכונה' במקום 'איכות':

מאמר ההצטרפות והמצורף - חקקו ההצטרפות שהוא יחס בין שני דברים בו בעצמו ייאמר כל אחד מהם בהקש אל האחר וזה היחס יילקח לראשון משניהם וייאמר בו בהקש אל השני ויילקח בעצמו אל השני וייאמר בו בהקש אל הראשון; ושני הדברים אשר ייאמר כל אחד מהם בהקש אל האחר - בכלל היחס ההוא והם - הנושאים אותו - ייקראו ה'מצורפים' ו'מצטרפים'; ועשה בהקש כל אחד משניהם אל האחר אחת מאותיות היחס - כמו 'אל' ו'עם' והדומה להם. וצריך שיהיה לכל אחד משניהם שם יורה עליו מצד היותו מצורף אל חברו במין ממיני הצירוף - כ'אדון ועבד' כי ביניהם יחס אחד ייאמר בו על אחד מהם בהקש אל האחר כי האדון אדון לעבד והעבד עבד לאדון והיחס הוא בעצמו כשיילקח תואר לאחד מהם - ייקרא 'אדנות' וכשיילקח תואר לאחר ייקרא 'עבדות' ושם האחד מהם מצד היותו מתואר ביחס ההוא - 'אדון' ושם האחר מצד היותו מתואר ביחס ההוא - עבד'; וכן 'האב והבן'. יש מן החכמים שלא חקק בזה המאמר רק ה'מצטרפים' וחקקם שהם אשר תיאמר מהות עצמם בהקש אל דבר אחר אם בעצמם אם באות מאותיות היחס כאלה והדומה לו - כ'גדול' שמהותו נאמרה בהקש אל זולתו שאולם הוא גדול מדבר; וכן ה'כפל' - כפל לדבר:

מאמר מתי - חקקו ה'מתי' שהוא יחס הדבר אל הזמן המוגבל אשר השווה מציאותו ואשר תהיה תחלתו עם תחילתו ותכליתו עם תכליתו או הזמן שיהיה זה המתואר חלק ממין; ואינו הזמן ולא דבר מורכב מעצם וזמן; וזאת מלת 'מתי' תיעשה אצל ההמון לשאלה בדבר על זמנו המוגבל ובעלי הדבר שמוה שם מורה על הדבר מתי היה או יהיה:

מאמר האנה - חקקו ה'אנה' שהוא יחס הגוף אל מקומו ואינו המקום ולא הרכבת הגוף והמקום סוף דבר - הוא מאמר מורה על העניין שדרכו שיענה על השאלה בדבר אנה הוא? באמרו בבית או בעיר - כי ה'אנה' אינו הבית רק מה שיובן מאמרו 'בבית'. וכל גוף יש לו אנה ראשון מיוחד בו לבדו ויש לו אנות רבות משותפות כוללות אותו וזולתו קצתם קטן וקרוב לראשון וקצתם גדול ורחוק מן הראשון - כראובן על דרך משל האנה הראשון שלו הוא שטח האויר שבבית הוא המקיפו המשמש לשטח גופו ובעבורו הוא בבית שבחצר ובחצר שבמדינה ובמדינה מגליל אחד ובגליל מן האקלים ובאקלים מן הישוב ובישוב מן הארץ ובארץ מן העולם והוא בעולם כלומר תחת גלגל הירח או תוך הגלגל הראשון. האנה הראשון הוא המיוחד בו - כלומר השטחים המקיפים אותו מאויר או מזולתו וכל האחר הוא מקום כולל לו ולזולתו:

מאמר המצב - חקקו ה'מצב' שהוא חלקי הגוף המוגבלים לנוכח חלקים מוגבלים מן המקום אשר הוא בו או מונחים עליהם; והוא נמצא לכל גוף כי כל גוף יש לו אנה על צד המצב וההנחה - כאדם על דרך משל שיש לו מצבים רבים כעמידה והישיבה והשכיבה וההסיבה ונפלו על פניו ושכבו פרקדן - כי חלקיו המוגבלים כראש והגב והכתפים ושאר חלקיו יהיה כל אחד בכל אחד מאלו המצבים לנוכח חלק מן המקום אשר הוא מונח עליו וכשישנה מצבו ישובו החלקים ההם בעצמם לנוכח חלקים אחרים מחלקי המקום. וכבר שמתי 'הנחה' במקום 'מצב' בהעתקה:

מאמר לו וייקרא מאמר הקניין - חקקוהו שהוא יחס הגוף אל גוף מונח על שטחו או על חלק ממנו כשייעתק המונח בהיעתק המוקף בו כלבישה והנעילה ולבישת כלי זיין - כי הלבישה מורה על יחס הגוף אל גוף אחר מונח על שטחו כשיהיה המקיף נעתק בהיעתק המוקף בו והנעילה מורה על כיוצא בזה אלא שהוא נחלק מן הגוף וכן לבישת כלי זיין; ויש ממיניו שהוא טבעי - כעור הבהמה וקליפת האילנות וממנו רצוני - כלבישת הבגד:

מאמר שיתפעל - חקקוהו שהוא לכת העצם מדבר אל דבר והשנותו מעניין אל עניין וכל עוד שהוא הולך בין שני עניינים על דבקות יאמר בו שהוא 'מתפעל'; ומיני זה הסוג הם מיני התנועה והם ההווייה וההפסד והצמיחה וההיתוך וההשתנות וההעתקה:

מאמר שיפעל - חקקוהו שהוא היעתק הפועל בדבקות על היחד אשר לו אל חלקי מה שיתחדש בדבר המתפעל בעת שיתפעל - כי הפועל הוא אשר בעבורו יתחדש בגוף המתפעל דבר דבר וחלק חלק על דבקות העניין אשר אליו ילך המתפעל; אמנם יחס הפועל אל כל חלק מתחדש בלתי יחסו אל חלק האחר - אם כן הוא נעתק על יחסיו אל חלק חלק ממה שיתחדש במתפעל מעט מעט כדמות הליכת הגוף המתפעל על חלק חלק ממה שיתחדש בו. ומיני סוג 'שיתפעל' כמיני סוג 'שיפעל' כי כל מין ממיני ההשתנות והתנועה יש כנגדו מין ממיני ההשנייה וההנעה:

איש - שם משותף לעניינים רבים - זכר מהם הרב ז"ל מה שהוצרך אליו לפי כוונתו. ויש בו עניין אחד והוא 'איש' במקום 'פרט' או 'אחד' ואע"פ שלא יהיה ממין האדם ולא משאר בעלי חיים - כאמרו "איש לא נעדר" שהרצון בו אחד לא נעדר; ומזה המין עשיתי 'איש הכלב' 'איש החמור' 'אישי הנמצאות'. ויש בו עניין אחר ג"כ והוא כשתתחבר מלת 'איש' אל תכונה מהתכונות הנפשיות יהיה עניינה בעל התכונה ההיא; - אמר "איש חמה" - בעל חמה וכן "יי איש מלחמה" - בעל מלחמה. וכבר הראכתי בזה בפתיחת השעה הזה וזכרתי בה למה זכרתי זה המין - ואני לא שימשתי בו בהעתקה הזאת ושם יראהו הרואה:

איכול - שם על משקל 'שיתוף' גזרתיו מ'אכל' חידשתיו למין מן המורסות הרעות שהם אוכלות הבשר סביבם תמיד ומתפשט עד שיפסיד קצת גידול מן הגוף אם לא יקדימו לרפאותו; וכמדומה לי הוא שקוראים לובי'ט כלומר 'זאבי' תואר מ'זאב' בעבור שהוא אוכל בשר חי כזאב:

אמר - ענין זאת המילה והנבנה ממנה ידוע ואולם הפילוסופים יאמרו 'נאמר על 'דבר' בעניין שהוא נשוא עליו במאמר - כאמרם בחוק הסוג 'הנאמר על רבים חלוקים במין' כלומר נשוא על רבים שאינם ממין אחר. ומזה קראו 'עשרה מאמרות' הם שכתבו עליהם "עשרה מאמרות"; וכבר הארכנו בראש מלת 'איכות':

אמת - ידוע עניינה (ואולם הצריכנו לפרשה מה שהצריך קצת הפילוסופים להאריך בביטול הבלים כביטול השדים המדומים וזולתם. פירש המשגה בשער ההבלים אשר לו "אמת הוא הדבר שאין בו שקר". דברו זה יש בו חסרון ושקר חסרון - שגדר הנכבד בפחות ומה שהוא בקניין במה שהוא בהעדר; ושקר - כי כמה דברים אין בהם שקר ואין ראוי לומר באחד מהם שהוא אמתי או אמת - כדברי הציוויים והתחינה והאזהרה וכיוצא בהם. ואולם ייאמר במאמר שהוא אמת או אמתי כשיהיה המאמר גוזר דבר לדבר חיוב או שלילה ויהיה המציאות שווה לגזרתו ולמאמרו; וכן ייאמר בדעות ובאמונות שהם אמתיות כשיהיה הנמצא מהם חוץ לשכל שווה למה שיאמין בהם השכל. ובכלל האמת הוא מה שישוה לו המציאות. משל הראשון - כאמרך על ראובן 'שהוא חכם' הוא אמת אם נמצא ראובן חכם; ואמרך 'אין אחד מבעלי חיים בלתי מרגיש' הוא אמת אם לא נמצא אחד מהם בלתי מרגיש עד שיהיה הנמצא בעניינים עצמם כנאמר עליהם; וכן ייאמר שאמונת המאמין 'שהכוכבים כדוריים' אמת אם הם בעצמם נמצאים כן עד שיהיה הנמצא בהם חוץ לשכל כמו שהאמין עליהם שכל המאמין ההוא:

מאמתים - בנו המעתיקים ממלת 'אמת' בניינים - נמשכים אחר לשון הערבי שיש להם בניינים מן המלה שהיא במקום 'אמת'. ואני לא באתי לפרש רק מלת 'מאמתים' ששמוה הפילוסופים תואר לבני אדם המחזיקים בדעות ואמונות אמתיות שיגזור השכל אמתתם לא יספיק להם המקובלות והמפורסמות:

אנה - פירשתיו במלת 'איכות' ועשיתי ממנו 'אנות' לשון רבים:

אסטיס - לשון המשנה. שמתיו במקום מה שנקרא בלשון ערבי ני"ל ובלע"ז אינד"י מפני שמצאתי בעל הערוך פירשו כן אע"פ שחכמי ספרד לא כן פירשו בו ועם כל זה פירשתיו כן:

אפק - שאלנוהו מלשון הערבי והוא בכלל שם לעגולה שטחית מדומה בערך לשוכנים במקום אחד עוברת על מרכז העולם וחולקת העולם לשנים לחצי הנראה לשוכנים במקום ההוא ולחצי הנסתר מהם; ואולם אופק השוכנים תחת קו השוה המהלך באמצע העולם הוא מיוחד בעברו על שני קטבי הגלגל הקוטב הדרומי והקוטב הצפוני והוא אופק העולם:

אפשר - מלה תלמודית. עניינה ידוע כעניין 'יכול'. והפילוסופים קוראים הדבר שאפשר שיימצא ואפשר שלא יימצא 'אפשר' (לא כדברי המשגה שאמר בראש שער ההבלים אשר לו ש"אפשר הוא אמצעי בין האמת והשקר והראוי והבטל" - ואין בין האמת והשקר אמצעי. והוא עצמו סתר בזה דבריו שהוא ביאר ש"האמת הוא שאינו שקר" ביאור שני הפכים שאין ביניהם אמצעי כי ההפכים שביניהם אמצעי הם כחם והקר שיש ביניהם הפושר ואי אפשר לומר החם הוא כל מה שאינו קר שאפשר שאינו קר והוא פושר לא חם. ושני מאמריו אלו היו סמוכים באות האל"ף בראש השער ההוא ולא הרגיש הסתירה הגלויה הזאת אשר הוא מושכל הראשון והכניס עצמו להעתיק מאמר מלא חכמות עמוקות ולפרש מלות אשר בפי הפילוסופים והרוצים בהם ודי היה לו לפרש המלות אשר בפי ההמון. גם אמרו 'ובין הראוי והבטל' הוא תוספת סכלות גדולה - כי איך יהיה דבר אחד אמצעי בין זוגות הפוכים שונים? והוא כאילו אמר על דבר שהוא אמצעי בין החם ובין הקר ובין הלובן והשחרות - וזה ממיעוט ידיעתו מה הוא אמצעי אצל הפילוסופים שהוא כדבר מזוג משני קצוות שהם ההפכים). סוף דבר אין אמצעי רק להפכים שיקבלו התוספת והחסרון; והראוי והנמנע (והוא ששם במקומו 'בטל') לא יקבלו תוספת וחסרון ואין ביניהם אמצעי. והנה יש מן החכמים שאינם מודים במציאות האפשר אך אומרים שכל דבר הוא אם ראוי או נמנע; ואולם המאמתים מן הפילוסופים חלקו הדברים על שלשה דבר שא"א שלא יימצא יקראוהו 'הכרחי' או 'מחויב'. ודבר שא"א שיימצא כלל יקראוהו 'נמנע' ודבר שאפשר שיימצא ואפשר שלא יימצא יקראוהו 'אפשר' - לא ששמוהו אמצעי. ופעמים נאמר 'אפשר' במקום 'אפשרי' ועשו ממנו שם הפעל 'אפשרות'. ו'אפשר' ו'עובר' שמות באים זה אחר זה על דבר אחד וכן 'הכרחי' ו'מחוייב'. (וזאת מלת 'אפשר' היא המלה השלישית מן השלש מלות שגליתי בהם טעות המשגה בביאורם מפני שמצאתים בראש השער ההוא שחיבר לפרש המלות לקיים בהם תחלת דברי פיהו סכלות - ואע"פ שהיא שניה בשער הזה כי מלת 'אלכסון' ששם במקום 'קוטר' והיא הראשונה בשער שעשה המהביל לא תתבאר רק במלת 'קוטר'. ואלו השלש ר"ל 'אמת' ו'אפשר' ו'אלכסון' הוא שאגלה מטעויותיו בשער שחיבר לביאור המלות. ואולם טעויותיו בשער השני ובעיקר העתקת דברי המאמר לא אגלה אחד מהם רק מה שהעירותי עליו - כי - חי האמת - אילו הייתי מבארם כולם לא היה מכילם ספר גדול מן המאמר ודי לי בשלשה חוטי סכלותו ומיעוט ידיעתו והבנתו באלו הענינים להציל המעיינים):

אשעריה - שם כת מן ה'מדברים' - והנה נבאר באות הדל"ת מי הם המדברים ועל מי הושם זה השם בפרט; ובפרק שבעה עשר מן החלק השלישי יזכור החכם האמתי דעת זה הכת

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הבית

בדל מבדיל - פרשתיו במלת 'איכות' - בערבי - 'פצ"ל' ובלעז - 'דיפרי"נציא':

בהיר ומזהיר - שמות תואר באים זה אחר זה לגוף שאין לו מראה ולא אורה ונראים מאחריו כל המראים - כשמים והמים והשוהם וכיוצא בהם מן האבנים הבהירים; וכן יסוד האש והאויר אין להם מראה ועל כן אור הכוכבים אשר בגלגל השמיני נראה לשוכנים בארץ עם רחקם מהם והוא אחרי גלגלים רבים ואחרי יסוד האש ויסוד האויר; גם דגי הים נראים מפני שהמים ג"כ אין להם מראה כמו שאמרנו; ו'בהירות' ו'זוהר' - שמות מקרה ג"כ באים בזה אחר זה. (ולא כדברי המשגה שאמר ב'בהיר' שהוא מאיר:

בטל - הוא שם למין אחד ממיני השקר כי השקר הוא שני מינים האחד - שקר בדבר שהיה אפשר היותו אמת - כאמרך על ראובן שהוא עומד בשעה שהוא יושב - הוא שקר שאפשר היותו אמת שאפשר היה לו לעמוד בעת ההוא; והשני - שקר שאי אפשר היותו אמת - כאמרך שהשמים שטוחים או צלע המרובע כמדת אלכסונו - וזה המין ייחדוהו בשם 'בטל' והמין הראשון נשאר שמו 'שקר' כשם סוגו:

תבנית - שם נגזר מ"בנה" לתואר הדבר וצורתו המושגת בחושים:

בעל שעור - מאמר חברתיו במקום שם חידשתיו לפי הצורך - כולל כל דבר שיש לו מידה ושיעור יהיה לו מדה לצד אחד לבד כקו או לשני צדדים כשטח או לשלושה צדדין כגוף; כי יש בלשון ערבי שם אחד והוא כולל השלשה ולא מצאתי בלשוננו מלה אחת תכלול שלשתם והוכרחתי לחבר שתי מלות האלו שיכללום; גם כתבתי במקומות 'שעורים' במקום 'בעלי שעורים' לקצר:

בשר - שמתיו בתחילת ההעתקה במקום 'בני - אדם' כאמרו "כי השחית כל בשר" וזה במקומות שהיה בערבי כן 'בשר'; ואחר כך הסכמתי להחליפו ב'בני אדם' - והעירותי עליו כי אולי נשאר מהם

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הגימל

גבנונית גלגל - 'גבנונית' - שם הונח תחלה לגבנונית האדם שהיא יציאה חוליה או חוליות מן השדרה ממקומם ובליטתם; ואחר כן הושאל לגבנוניות ההרים - אמר "הרים גבנונים"; ושאלנוהו לעליונו של גלגל מפני שגבנונית הנזכרת היא עליון המקום שהוא בו מן הצד ההוא - נמשך אחר הערבים שקראוהו ג"כ 'מחד"ב' והוא מושאל ג"כ בידיהם מן העניינים שהזכרנו:

גדר - פירשנוהו במלת 'איכות':

גוף - הוא כל מה שיש לו שלשה רחקים ושש קצוות - השלושה רחקים הם אורך ורוחב ועומק ושש הקצוות הם מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל ו'גשם' ו'גוף' - שמות באים זה אחר זה על דבר אחד. מלת 'גשם' - ארמית; "גזמה יצטבע" ומפני שהיא דומה ללשון הערבי שהוא 'גוסם' אני משתמש בה; והרב ז"ל משתמש בחבורי במלת 'גוף':

גזרה - שם נגזר מ'גזר' - שמנוהו שם למאמר שיש בו שני עניינים נקראים 'גבולים'; הגבול האחד - נושא והשני - נשוא עליו. - כאמרך 'ראובן חכם' 'כל אדם חי' 'כל הווה נפסד' - כל אחד מאלו המאמרים קוראים הפילוסופים 'גזרה' מפני שגוזר בראשון - 'החכמה' ל'ראובן' ובשני ה'חיים' ל'אדם' ובשלישי ה'הפסד' ל'כל הווה' - סוף דבר הוא מאמר גוזר דבר לדבר - ו'ראובן' ו'חכם' הם שקוראים 'גבולים' והגזרה בעצמה קוראים אותה במקום אחר 'הקדמה' והוא - כשיכינוה לחברה אל גזרה אחרת שאחד מגבוליה הוא אחד מגבולי הראשוננה עד שיהיו שתי גזרות ושלשה גבולים הגבול האחד משותף בין שתיהם הוא נושא באחת והוא נשוא באחרת והשנים נבדלים - כאמרך 'כל אדם חי' ו'כל חי צומח' - ג' הגבולים הם 'אדם וחי וצומח' וחוברו ב' הגזרות כדי להוליד גזרה שלישית 'כל אדם צומח' שנושאה הנשוא שבאחת המחוברות ונשואה הנשוא שבאחרת הם שני הגבולים הנבדלים (כי המשותף אין לו זכר בתולדה לעולם) וקוראים אז כל אחת מב' הגזרות הנכונות להוליד גזרה אחרת 'הקדמה' - רוצים להורות בשם ההוא שהקדימוה לחברה אל אחרת כדי שיולידו בין שתיהן גזרה שלישית כהוליד השתים שחיברנו במשלנו ש'כל אדם צומח'; והגזרה המתיילדת קוראים 'תולדה'; והגזרה מן השתים המחוברות להוליד שנושאה הוא נושא בתולדה תיקרא 'ההקדמה הקטנה' - כגזרת 'כל אדם חי' במשלנו; והנושא ההוא יקרא 'הגבול הקטן' - כ'אדם' במשלנו; ואשר נשואה נשוא בתולדה תיקרא 'ההקדמה הגדולה' - כגזרת 'כל חי צומח'; והנשוא ההוא יקרא 'הגבול הגדול' - כ'צומח' במשלנו; והגבול שאין לו זכר בתולדה המשותף לשתי ההקדמות הראשונות נקרא 'הגבול האמצעי' - כ'חי' במשלנו:

גלגל וגלגלים - שמות לשמים העליונים כולם מן העליון עד גלגל הירח - והושאל להם לעגולם ולגלגולם מאמרו "וכגלגל לפני סופה" - נקרא האבק הדק או הקש הדק כן בעבור שרוח הסופה מגלגל ומסבב אותו - אמרו ז"ל "גלגל הוא שחוזר בעולם":

גלגל הקף - שמוהו שם לגלגל קבוע בעביו של גלגל אחר והוא סובב תוך העובי לא סביב מרכזו ואינו כולל שום גלגל ולא היסודות אך כדמות חלק מן הגלגל שהוא בו ככוכב בשוה אך הוא גדול מן הכוכב שהוא נושא הכוכב ובו הוא קבוע והכוכב כחלק ממנו - כי קצת חכמי התכונה אמרו שהביאם הכרח הנראה מתנועת הכוכבים שיש גלגל שהוא כן:

גלגל יוצא חוץ למרכז - רוצים בו גלגל שאין מרכזו מרכז העולם - אמרו גם כן קצת חכמי התכונה שיש גלגלים שהם כן בהכרח:

גשם חמישי - הוא שם מיוחד לשמים וצבאם. וזה מפני שהיסודות הארבעה הם ארבעה גופים ואין חולק בזה; ודעת אריסטו והנמשכים אחריו שהשמים וצבאם אינם מאחד היסודות ולא מורכב מקצתם ולא מכולם אך החומר שלו חומר אחר או אמור הנושא שלו נושא אחר והצורה צורה אחרת; אם כן הוא גוף חמישי כלומר חמישי לארבעה הידועים:

גשמות - שם מקרה נגזר ממלת 'גשם' שהוא שם העצם - כאילו תאמר גופנות. ופעמים כותבים 'גשמות' סתם לקצור רוצים בו גשמות השם (חלילה לו!); וכן מלת 'הגשמה' רוצים בה פעולת דעת המאמינים שהשם גשם שהם כמגשימים אותו כלומר משימים אותו באמונתם גשם; ו'גשם' ו'גוף' שמות באים זה אחר זה

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הדלת

המדברים - שם לכת מן המתחכמים בלא חכמה. גוזרים בנמצאות לא לפי השכל ולא לפי המציאות רק לפי דמיונם ומבהילים בני אדם ברוב דברים ממין המאמרים המספיקים שאין אמתות להם - נקראה חכמתם 'חכמת הדברים' כלומר שאינה חכמה שכלית:

כח מדמה - שם לכח הנמצא בבעלי חיים או בקצתם ובאדם הוא כבר ידוע שבו ידמה בלבו כל דבר נמצא או שאינו נמצא אם שידמה דבר שכבר השיג בחושיו כאשר השיגו - כאיש שידמה בנפשו אדם שראה או זולתו מן הנמצאות או שירכיב דברים נמצאים נפרדים ויחברם בדמיונו - כמו שידמה איש ולו מוסף על האיברים הטבעיים שתי כנפים ושתי עינים על קדקדו ושתים בערפו וגבהו עד גלגל הירח וכיוצא באלו הנמנעות. וזה הכח פעולתו בהקיץ ובשינה כי החלומות דמיונים ג"כ - אומרים הפילוסופים כי זה יחזק בעת השינה מפני שינוח אז מטרדת החושים המטרידים אותו בפעולותיהם בעת היקיצה. דמיון - שם לפעולת הכח:

דעת משותף - מאמר במקום השם - לדעת המוטבע באדם ידע בו דברים מאליו א"צ לשום אדם לדעתם מזולתו על דרך למוד כי לא יזכור עת שלא היה יודעם - כידיעה שהכל הוא יותר מאחד מחלקיו וכיוצא בו; וקראו 'משותף' בעבור שהוא נמצא בכל אדם:

דעות שכליות - כלומר דעות ואמונות שגוזר אותם השכל לא שיהיו מקובלות לבד או מפורסמות כ"ש מה שלמטה מהם באמתות:

דעות אלוהיות - הידיעות שיש לאדם בענינים האלוהיים. ומה שלמעלה מהם נקראות דעות אלוהיות

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות ההא

הגיון - פירושו קצת המפרשים "מנעו בניכם מן ההגיון" בחכמה שקוראים בערבי 'מנט"ק' והערלים קורין אותה 'דיאליטיק"א' בשם אחד מחלקיה; ואני נמשכתי אחרי המפרשים לקראה 'מלאכת ההגיון' (וקורא אותה 'מלאכת הדבור' הוא יותר ראוי בעיני) - נמשכים אחר דעתם שגדרו האדם ב'חי המדבר' ולפי דעתי היה ראוי לקראה 'מלאכת השכל':

הוה והויה - 'הווה' הוא שם תואר לכל דבר שנתהווה בלבשו צורה שלא היתה בו - ע"כ לא יקראו הדבר הקדום 'הווה'. וה'הווייה' - שם לתנועה ההווה בחומר הקדום בבואו ללבוש הצורה אם יש במאמר העצם תנועה - כמו שהציע אריסט"ו בספר הטבע וכמו שזכר הרב ז"ל בשמו בראש החלק השני ממאמרו; או - שם לבוא הצורה בבעל הצורה פתאום בלא זמן כמו שביאר אריסט"ו בסוף עיונו שהוא אמת:

הזה - שם פעל נגזר מ"הוזים שוכבים" שפירשו בו מדברים דברי הבאי שאין בהם ממש כדברי המדברים בשינה דברי תהו ובקצת החליים - והוא שקורין בלעז 'אילונא"ר' ובערבי 'הדיא"ן' - אין חילוק בין לשון הערבי והעברי בזה השורש רק בין ז' לד' רפה; והערבי בנה בזה העניין וכן עשינו אנחנו:

היולי - שם לחומר הראשון שאלוהו פילוסופי הערב בלשונם מלשון יוון או זולתו כי שם קדום הוא ולא ידענו מאיזה לשון הוא; וכן הנוצרים ואולם שינו הה"א באל"ף וקוראים אותו 'איולי' שאין ה"א בלשון הנוצרים. וגם אני ואשר לפני מן המעתיקים והמחברים שאלנוה מהם הנחנוה כאשר היא בקצת המקומות ובמקומות פירשנוה בחומר ראשון. ועתה אני צריך להודיעך עניין חומר בכלל ועניין חומר ראשון בפרט. דע שהמלה שהעתקנוה במלת "חומר" היא מלה מורה בערבי על דבר אחד שמקבל צורות חלוקות במין או באישים - כברזל שעושה ממנו הנפח סכינים וחרבות וחצים וגרזינים ואתים וכלים אין מספר כולם ברזל אך החילוק וההבדל ביניהם - מצד צורותיהם או מצד מקרים אחרים; וכן הוא עניין "כחומר ביד היוצר" שעושה ממנו כלים חלופי הצורות אין מספר ככל אשר יחדשו בכח מלאכת מחשבת - ע"כ שאלנו שם 'חומר' לכל דבר מוכן לקבל צורות. והושם על צד ההשאלה שם לדבר שאינו מקבל רק צורה אחת אם יש במציאות גוף שהוא הסוג המין והאיש - כמו שנראה על השמש ויתר הכוכבים שאומרים הפילוסופים שאין אחד מהם מין תחת הסוג אשר עליו - ויצטרך לפי זה הדעת להאמין לכל אחד מהם חומר זולת חומר האחר שאילו היה חומר כולם או חומר רובם משותף - היה כל אחד משנה צורתו ומקבל צורת חברו המשותף עמו בחומר כמו ביאר הרב ז"ל בפרק כ"ב מן החלק השני. ואולם עניין 'החומר הראשון' הוא הדבר הנחשב או המדומה שקיבל צורות ארבע היסודות שהם האש והאויר והמים והעפר - כי הפילוסופים ביארו שחומר אחד משותף לכולם לא שיהיה לכל אחד חומר מיוחד גם עשו הפילוסופים 'היולאני' - העתקתיו ב'חמרי' או' בעל חומר' שמוהו תואר לכל בעל חומר ראשון או שני וכמדומה לי שעשו כן גם במלת ה'יולי' ששמוה במקום החומר שאינו ראשון על צד ההרחבה:

המון - שם לסכלים ולפחותים מבני אדם מפני שהם הרוב כנגד ה'סגולות' ו'הסגולות' ו'היחידים' - שמות נרדפים לחשובים שבבני אדם ונקראו 'יחידים' למיעוטם ו'סגולות' - מענין "סגולה מכל העמים" שהם סגולה מכל בני אדם:

הפך - שם משותף למקרה שהוא בתכלית הרוחק מן המקרה שנקרא לו 'הפך' ושניהם יחולו על נושא אחד - כלובן ושחרות וכיוצא בהם; ויש מן ה'הפכים' שאין ביניהם אמצע - כאמת ושקר וכיוצא בהם (לא כדברי המהביל שאמר שהאפשר אמצעי ביניהם); ומהם שביניהם אמצעיים - כשנים הנזכרים - שבין הלובן והשחרות - יתר המראים ובין הקר ובין החם - הפושר. וכן ייאמר במאמר מן המאמרים שהוא הפך מאמר אחד כשיהיה הנשוא באחד הפך הנשוא באחר ונושאם אחד; ויכזבו שניהם על נושאם כשיהיה כללי ויהיה הנשואים עליו הפכים שביניהם אמצעי - כאמרך 'כל מראה לבן' - 'כל מראה שחור' והנה יימצאו שאר המראות; וכשיהיה הנושא אישי אפשר שיכזבו שניהם - כאמרך 'הבגד ההוא לבן' - 'הבגד ההוא שחור'; ויצדקו לעולם במאמר שנושאו חלקי - כאמרך 'קצת המראים לבנים וקצת המראים שחורים'; ולעולם יכזבו על בלתי מקבל - כאמרך 'החכמה מרה והחכמה מתוקה שאין החכמה מקבלת הטעם ואינה לא מרה ולא מתוקה. ואולם המאמרים הסותרים אחד את חברו א"א כל עיקר שלא יצדק האחד ויכזב האחר על נושא אחד ובעת אחת ויצדק הצודק על מקבל ובלתי מקבל; וענין הסותרים - הם שני מאמרים שהאחד מחייב נשוא לנושא והאחר שולל הנשוא ההוא מן הנושא ההוא בחברו מלת 'לא' או 'אין' אל הנשוא - כאמרך 'כל חי מרגיש' - 'אין שום חי מרגיש' 'ראובן חכם בתשבורת היום' - 'ראובן לא חכם בתשבורת היום'. ואולם 'הקנין וההעדר' אינם לא כהפכים שיש ביניהם אמצעיים ולא כהפכים שאין ביניהם אמצעיים ולא כסותרים החכמה והסכלות הראות והעורון - כל אלו קניין והעדרו ויחלקו האמת והכזב לעולם על כל מקבל לקניין - והדמיון בזה אי אפשר שלא יימצא אחד מהם בראובן אחר הגיעו לגדר אנשים על כן 'ראובן חכם - ראובן סכל' יצדק האחד ויכזב האחר בראובן הגדול ויכזבו שניהם על בלתי מקבל - כיונק או הכותל. ופעולת הסותרים תקרא סתירה. הארכתי בביאור אלו העניינים אע"פ שאינם מכוונת השער למה שיש בו מתועלת להבנת דברים רבים:

ההתהפך בשוה - הוא התהפך גזרה אחת עד שישוב הנושא בה נשוא והנשוא נושא עם הישארה צודקת כבתחילה והוא עניין נמצא בגזרות שנשואותיהם סגולות או מבדילים לנושאיהם - כאמרך 'כל חי מרגיש' או 'כל אדם צוחק' יתהפכו 'כל מרגיש חי' 'כל צוחק אדם' ויצדקו כתבחלה:

הרכבה שכנית - ההרכבות מינים רבים האחת - הרכבה בעירוב הנפרדים שהורכב המורכב מהם ובהימזגם עד שתיפסד צורת כל א' מהם - כסנגבי"ן ובלעז אוקשימ"ל הרכבת מזג ועירוב מחומץ ומים ודבש או כבשר המורכב מארבע הליחות הדם והליחה הלבנה ושתי המררות האדומה והשחורה; והאחרת - הרכבה שכנית שלא יימזגו הנפרדים אך יושם האחד בצד חברו - כבית על דרך משל המורכב מאבנים עצים ורעפים יושם כל אחד בצד חברו ובשכונתו וכן התיבה וכיוצא בהם:

הרס והריסה - הוא שיכניס את עצמו בדבר שאין ראוי לו להיכנס בו מאמרו "פן יהרסו אל ה' לראות" שעניינו לפי פשוטו שלא ייכנסו במקום שאין ראוי להם להיכנס בו לראות מה שאין ראוי לראותו ולפי המכוון בו שלא יעיינו בדבר שאין ראוי להם לעיין בו - ועל כן כל מי שיכניס עצמו לעיין בחכמה קודם שידע הצעותיה נקרא 'הורס

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות החית

חדודית וחדוד ומחודד - הוא שם תואר לגשם שתחתיתו רחבה והולך ומצר עד כנקודה והוא מינים חלוקים - לפי התחליף התחתית:

מחודד האצטוונה - הוא גשם שתחתיתו עגולה שטוחה והולך ומצר בשווה עד כנקודה - ובחכמת התשבורת ויידע איך ייעשה:

חוש המשוש - החושים חמשה; ארבעה מהם - לכל א' אבר מיוחד הוא כלי לפעולתו כחוש הראות וכליו העין; חוש השמע וכליו האוזן; חוש הריח וכליו הנחיריים; וחוש הטעם וכליו הלשון; והחמישי הוא חוש המשוש וכליו כל אברי הגוף - כמו שביארו הפילוסופים - בו ירגישו הלח והיבש והקר והחם והרך והקשה:

חכמת הטבע - אמר הרב ז"ל שהוא מה שקראו רבותינו ז"ל "מעשה בראשית" - רוצה בזה שהסודות שב"מעשה בראשית" הם כללים וראשי פרקים מחכמת הטבע - והיא תעיין בענייני כל מה שיש בו טבע ינהיגהו כלומר בגשמים כולם עליונים ותחתונים ובכל מקריהם. ואמהות ספרי החכמה הזאת הם הספרים הנמצאים לאריסטו בה הראשון - ספר השמע הטבעי מדבר בכלל העניינים הטבעיים; והשני - ספר השמים והעולם מדבר על ענייני הגלגלים והכוכבים וארבע יסודות במזגם על דרך כלל; והשלישי ספר ההוויה וההפסד מדבר על סיבות ההוויה וההפסד ותכונתם ומהותם על דרך פרט; והרביעי - ספר אותות השמים דבריו במקרים והעניינים המתחדשים באויר העליון וקצתם בחידושים נמצאים בארץ ובים; והחמישי ספר המוצאים והמקורים מדבר במהותם ובאיכות מציאותם; והששי - ספר הצמחים מדבר בענייני כל צומח; והשביעי - ספר בעלי חיים מדבר בכל מקרי בעלי חיים מדברים ושאינם מדברים ובתועלת אבריהם; והשמיני - ספר הנפש מדבר בכוחות הנפש של אדם על דרך כלל; והתשיעי - ספר החוש והמוחש מדבר בענייני החוש על דרך פרט ובו מדובר גם על השינה ועל היקיצה. ואיני רואה בפרשת בראשית 'ראשי פרקים' רק מעט מזער ממה שבאלו הספרים אינו חלק ממאה ולא חלק ממאתים - וזה נמשך אחר דעתו בפירוש הפרשה הראשונה ובכוונת התורה בכתוב בה:

חכמת האלוהות - חכמה מדברת במה שאין בו טבע רק דברים שכליים נפרדים מחומר כשם ומלאכיו ועניינים אחרים שהם מפעולות השכל ומידיעות השכל אין מעשים לחושים בו. ושורש ספרי החכמה הזאת הוא ספר לאריסטו קראו ספר מה שאחר הטבע:

מוחלט - עניינו עניין 'לגמרי' כלומר דבר שאין בו שום תנאי מייחד וממעט:

חלל הגלגל - שם לשטח התחתון של גלגל הוא העשוי כקובה וכתבתי עליו 'קוטב הגלגל' - והוא הפך 'גבנונית' המבואר באות גימ"ל:

חלק - המדברים אשר ביארנו עניינם באות הדל"ת אמונתם היא שהשם ברא העולם ובורא תמיד כל מה שיתחדש בו מן הנבראות מחלקים קטנים קדומים קוראים אותם 'עצמים פרדים' אין לחלק מהם שיעור לרוב קטנותו אך בהתחברם יהיה ממנו גשם בעל מדה - כמו שהתבאר בפרק ע"ג מן החלק הא' - כתב עליה 'המאמר בחלק' - כלומר האמונה בחלקים ההם:

חלק מין - שם חידשתיו לכת ממין אחד תיחלק משאר המין במקרה מיוחד בה - ככת הפילוסופים ייחלקו בחכמה ההיא וכת התלמודיים וכת הנקבות - כל אחת מן הכתות כולם תיקרא 'חלק מין' שהיא חלק ממין האדם; וכן בשאר המינים גם כן ייאמר בהם 'חלק מין' ובערבי 'צנף' - מלה מורה על כת וחלק המין עד שהם צריכים לשום 'מין' במקום 'חלק מין' - לא ירחיקו לאמר שבני אדם 'על מינים רבים' במקום 'על כתות רבות':

מחלקת מופתית - החולק על מה שבא עליו מופת תקרא מחלוקתו מחלוקת מופתית:

חומר - שם מושאל למה שהגוף הווה - נעשה ממנו בבוא הצורה עליו והתחברה אליו עד היותו גוף מורכב מחומר וצורה ייאמר על חומר כל הנמצאות השפלות שהוא הארבעה יסודות שהורכבו מהם; וצורתו היא בכל נמצא דבר מיוחד היא באדם - נפשו המשכלת ובסוס - נפש הסוסית ובאילן התמר - נפשו התמרית. וכי יש חומר קרוב ויש חומר רחוק עד שהחומר הקרוב לכל מיני בעלי חיים הוא הדם ושאר הליחות וצורותם חלוקות למיניהם; וייקרא חומר ראשון החומר המשותף לארבעה היסודות והוא דבר שאין לו צורה כלל אך יקבל הצורות הארבע אשר לארבעה היסודות. (הארכתי בזה אע"פ שביארתיו במלת 'היולי' מפני הטעות הגדול אשר פירש בו המהביל - ולא אקראנו טעות אך דבר שראוי לשחוק ממנו):

חמשת הכוכבים הנבוכים - המשרתים שבעהף ידועים כולם נקראים נבוכים למבוכה הנראית בתנועתם והשנים מהם - השמש והירח והחמשה הנשארים נקראים 'חמשת הכוכבים הנבוכים' - משיאמר 'חמשה' סתם ידוע שאינו מדבר על השמש והירח:

מחצב - שם כולל למקורים כולם - כמתכות למיניהם ומיני המלחים שיש להם מקור והגפרית והבורית - הוא בערבי 'שב' בלעז 'אלום' - ומינים מן העפר שיש להם מקור; עשיתי עליו 'מקור' או 'מוצא' או 'מתכת' - הוא לשו הרב ז"ל בספרים העבריים שמהו שם כולל לכל מיני המקורים ולי נראו האחרים יותר כוללים:

חקה - כשיעשה אדם מעשה אחד על דמות מעשה אחר לא מעצמו נקרא 'מחקה' מאמרו "מחוקה על הקיר" כלומר נעשה דמותו בקיר - והוא עניין שקואים בלעז 'דמוגר' ובערבי 'מחאכאה' - בערבי בכ"ף ובלשוננו בקו"ף:

חוק - פירשנוהו במלת 'איכות' אמרתי 'מי שאין לו חוק עליו' כלומר שאין עליו דבר שיהיה ראוי בעבורו שייטיב לו הטובה ההיא; וכן אמרתי 'שיתן לנפשו חוקה' - הראוי לו לתת לה - נמשכתי אחר לשון הערבי

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הטית

טבע - שם משותף לעניינים רבים וכל שכן בלשוננו ששמתיו במקום שתי מלות ערביות שונות חלוקות בעניין האחת - 'טביעה' והאחת - 'טבע' בפת"ח תחת הטי"ת ושו"א תחת הבי"ת; ולא ראי זה כראי זה וכל א' משניהם משותף לעניינים רבים ראה מה יהיו בלשוננו שיתקבצו העניינים שבשתי המלות הערביות במלה אחת עברית היא מלת 'טבע'. וכבר ביארו הפילוסופים שתי המלות ולאיזה עניינים כל אחת משותפת ואולם הצריך לנו להזכיר מהם הם המינים האלו ייאמר 'טבע' להתחלה לכל שינוי וקיום ועמידה; והרופאים יקראו 'טבע' - המזג והחום הטבעי ותכונת האברים; וייקרא 'טבע' לכל תכונה שישלם בה מין מן המינים תהיה פועלת או מתפעלת; וכל כח נמצא בדבר תמיד לא ישנהו ייקרא 'טבע':

עניינים טבעיים - הם העניינים שיבואו מהטבע להוציא הבאים ממלאכת מחשב האדם או מהתחלה שכלית:

הטעאה - ענינה ידוע; ועוד נוסיף בביאורה באות הנו"ן במלת 'מאמר הגדי

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות היוד

יחידים - שם לחשובים שבבני אדם ביארתיו במלת 'המון':

התיחדות - כשיהיה דבר אחד מקבל מקרים רבים בשוה אינו יותר ראוי באחד מן האחד ונמצא בו האחד ייאמר ש'מייחד' 'ייחדהו' במקרה ההוא והפעולה ההיא מן המייחד קראתיה 'התייחדות'; ומלת 'יחוד' יותר ראויה בה אך היא מלה מפורסמת ליחוד השם לכן שמתי אחריו 'בו'. ואצל המדברים שמאמינים שכל מקרה ראוי לכל עצם ייקרא 'התיחדות' על אי זה מקרה שיהיה באי זה עצם שיהיה - עד שהימצא הכבדות בארץ מבלתי הקלות אי אפשר אצלם מבלתי התייחדות ממייחד כי הארץ אצלם ראויה לקבל שתיהם בשוה:

יסודות התורה - שם למצוות שהם עיקרי התורה והמכוון ממנו הוא ידיעת מציאות השם ושאינו גוף ושהוא אחד וקדמון יודע כל דבר ומשגיח על כל בני אדם גומל ועונש - אלו וכיוצא בהם הם עיקרי התורה והשאר כסעיפים מועילים ליסודות:

יעד - הקל ייעד - הכבד ואם לא נמצא כבד בלשונו; והקל קרוב להיות ענינו ענין נדר "ואם לבנו ייעדנה" - כלומר נדר וגזר אומר לתתה לו. ונמצאה בערבי זאת המלה בעצמה בחילוף היו"ד בוא"ו לבד ודגשו"ת הדל"ת ורוצים בה בעניין הזה נדר לעשות ואולם הוא אצלם על נר עשיית הטוב לבד; אך יש אצלם ממנו בניין אחר כמדומה לי שהוא כבד אצלם שמוהו מיוחד לנודר לעות רע כנמצא אצלנו במלת 'השריש' ו'שרש' הכבד שהאחד הפך חברו עד שקראו מה שנדר השם וגזר מן הגמול הטוב לעושי הטוב ומאמיני האמת והטוב 'ועד' ומה שנדר מהנקם והשילם לעושי הרע ולמאמיני השקר 'ועיד' - נבנו מכל אחד מהם בניינים כפי הראוי לשרשו. ואני לא מצאתי בלשוננו זה היחוד במלת 'יעד' והוצרכתי לחבר מלת 'טוב' אל 'יעד' כשהרצון בו נדר לעשות טוב - אומר 'יעד טוב' וכשארצה בו נדר לעשות רע אחבר אליו מלת 'רע'. גם כשאבנה פעולה מנדר הרע - אבנה מן הכבד ואחבר אליו מלת 'רע' - אומר 'ייעד רע' ו'מייעד רע' על משקל 'מפחד' להבדיל בין הטוב ובין הרע:

הועילהו דעת אמת או זולתה - במקום 'הקנהו דעת' או 'לימדהו' כי שניהם תועלת - ולשון ערבי בו מורה על תועלת:

מוצא - פירשתיו במלת מחצב:

ישות - שם דבר נגזר ממלת 'יש' שעניינו עניין נמצא "להנחיל אוהבי יש" כלומר דברים נמצאים - כנגד "שקר נחלו אבותינו" - והראיה על זה - סוף הפסוק "ואוצרותיהם אמלא" ולא יימלא האוצר רק מדברים הנמצאים ובהעדרם יהיה ריק "את אשר ישנו פה" כלומר שהוא נמצא היום אתנו; וכן 'ישות' הדבר - מציאות הדבר

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הכף

כדור - שם לגוף עגול והוא לשון מקרא לדעת המפרשים "צנפה כדור" הכ"ף שרשית ואמנם בלשון משנה הוא נמצא הרבה "הכדור והאימום"; ובלעז פילו"טא. גדר הנרצה בו אצל הפילוסופים שהוא גשם שבתוכו נקודה כל הקוים הישרים היוצאים מן הנקודה ההיא ונמתחים עד איזה חלק שיהיה משטח הגוף ההוא שווים; וייגזר ממנו 'כדורי כדוריים' - תארים:

כהוי - שם נגזר מ"ולא כהה בם" עניינו גערה:

כהון - שם חידשתיו שאלתיו מן הערבי שקוראים 'כהאנה' לכח הנמצא באדם יגיד בו העתידות לא מדרך נבואה; ובעליו קוראים 'כאהן'. לקחתי המלה הערבית מפני שלא ידעתי בלשוננו שם לכח זה. ואחרי העתיקי מאמר מורה הנבוכים כעשר שנים באה לידי אגרת שלוחה שלחה הרב זצ"ל אל קהלות ארץ תימן בעניין שמד שנגזר עליהם כמעט שיצאו בגללו מכלל תורת משה ע"ה וכשמוע הרב ז"ל כתב אליהם להוכיחם ולחזקם ולהעמיד במרחבי הדת רגליהם - ובאגרת ההיא הבינותי מכוונת הרב שמלת 'קסם' בלשוננו היא שם לכח ההוא ושם בעליו 'קוסם'; והחלפתיו במלת 'קסם' והנגזר ממנה. וכל מי שיגיע לידו השער הזה מאשר אתם העתקתי יתקנהו גם כן ממני יראה הרואה וכן יעשה; כי מה שנמצא בלשוננו אין ראוי לקחת בו לשון נכריה אם לא לסיבה ידועה:

הכנה טבעית - עניינה שמצד הטבע הוא מוכן לדבר ההוא ויקל עליו עשייתו:

כזב ושקר - שמות באים זה אחר זה על דבר אחד וכבר ביארנו מלת 'שקר' באות הבי"ת במלת 'בטל':

כח - כל דבר שיש בו יכולת לעשות דבר אחד - ייאמר עליו בשעה שאינו עושהו הוא פועל הדבר הוא 'בכח' ושהוא 'בכח' - הדבר ההוא וכשהוא עושהו - יאמר עליו שהוא פועלו בפועל - כאדם היודע לכתוב בשעה שאינו כותב - ייקרא 'כותב בכח' כלומר שהוא בכח לכתוב ובשעה שהוא כותב - ייקרא 'כותב בפועל':

כח מדבר וכח דברי - שמות נרדפים לכח אשר באדם אשר בו ישכיל ובו ידע הכללים שאינם מושגים בחושים וקראנו אותו 'כח שכלי' או 'כח שכל' - והוא יותר ראוי בעיני - ואולם המעתיקים והמחברים מבני עמנו אשר לפני כתבו בגדר האדם שהוא 'חי מדבר' והיה ראוי יותר לכתוב 'חי משכיל' - ואני נמשכתי אחריהם; ובמקומות כתבתי 'משכיל' ו'שכלי':

כח משער - הוא שם לכח שבו יחשב האדם שכך יהיה לא שיהיה לו בו שום ידיעה נגזר מ"כמו שער בנפשו כן הוא" וכן "מאה שערים" כלומר מאה ממה שחשב ודימה; ובלעז קוראים העניין הזה 'אדישמר' ובערבי 'שעור' - העברי והערבי והארמי שווים במלה הזאת:

תכלית - שם משותף מצד הסיפוק לשני עניינים הא' - מעניין הכליון וסוף לשיעור או לזמן "לכל תכלה ראיתי קץ" "תכלית אור עם חשך" דבר שיכלה וישלם - ומזה המין הוא אמרם כי כל גשם יש לו תכלית - כלומר סוף ותכלית; וייאמר עד צד ההשאלה או הסיפוק 'תכלית' בעניין תכלית כוונה בדבר כי כל דבר טבעי גם מלאכותי מלבד מעשה ההבל יש תכלית כוונה בלא ספק למציאותו ועשייתו והוא עיקר הארבע סבות הנמצאות לכל עשוי - כמו שתמצאהו מבואר במשליו בפתיחתי להעתקת המאמר הזה אשר בביאור המלות הזרות ששימשתי בהם בה... ונראה שאמרו "לכל תכלית הוא חוקר" - רוצה בו תכלית כוונת בני אדם בעניין אין אדם עושה דבר שלא ידע השם תכלית כוונתו במעשה ההוא. ובפרק שלשה עשר מן החלק השלישי תכיר מלת 'תכלית' מזה המין; ואני הוספתי עליו ברוב המקומות מלת 'כוונה' אומר 'תכלית כוונה' - לתוספת ביאור. ואין בלשון הערבי רק 'תכלית' כאשר בעניין האחר. ואמרי ששיתופו הוא מצד ההשאלה או מצד הסיפוק - מפני שהאחד סוף כמות והאחר סוף כוונה; ואפשר שנדמה להם דבר אחד שהכל סוף או שהושאל מן סוף הכמות אל האחר שהוא סוף כוונה ככל אשר לפניו:

כמות - שם נגזר מ'כמה' ביארנוהו באות האלף במלת 'איכות':

הכרח - והנגזר ממנו ידוע בדברי רבותינו ז"ל ואנחנו שמנו מלת 'הכרח' בעניין דבר שאי אפשר שלא יהיה - ביארנוהו באות האל"ף במלת 'אפשר'; וכן 'מוכרחות' 'מוכרחים' - מזה העניין

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הלמד

לבישת צורה - חול צורה בבעל הצורה ייקרא 'לבישת צורה' וסורה ממנו והיפסדה ייקרא 'הפשט צורה' כנגד 'לבישה':

מליצים - שם לבעלי 'חכמת ההגדה' והמשתמשים בה - יתבאר עניינה באות הנו"ן במלת 'מאמר הגדי':

למודיים - שם נרדף למלת 'שמושיים' ולמלת 'הרגליים'. ודע שהחכמות המופתיות שלשה מינים טבעיות ולימודיות ואלוקיות - ביארנום באות החי"ת. ואולם מין הלימודיות כולל חכמת התשבורת והמדות וחכמת החשבונות וחכמת התכונה הכוללת תכונת הגלגלים והכוכבים ומשפטי הכוכבים וחכמת הנגון הנקראת מוסיק"א. ו'לימודיות' ו'שימושיות' ו'הרגליות' - שמות נרדפים על זה המין מן החכמות מפני שהיא כמרגלת ומלמדת ומשמשת לשני המינים האחרים - וכבר עשיתי מן האחד על חברו

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות המם

מגסטי - שם לספר שהוא עיקר ושורש לחכמת התכונה חיברו בטלמיוס - אומרים שהוא תלמי:

מדיני - שם תואר מ'מדינה' אמרו האדם מדיני בטבעו - כלומר צריך שישכון במדינה או במקום שיתקבץ עם האחרים ממינו במדינה לא שיעמוד במדברות או אנה שיזדמן לו:

מהות - שם דבר נגזר מ'מה' שהוא מלת שאילה על אמתת הדבר מה היא - היא שאילה ראויה אחר ידיעת מציאות הדבר כלומר ישותו - כי על דרך משל אחר שיוודע מציאות האדם יישאל מה הוא? - כלומר אמתת מציאותו וזהו מהותו:

מופת - עניינו בלשוננו ידוע בעניין 'אות' או 'ראיה' "ונתן אליך אות או מופת". ואמנם בעבור שהראיות על הדבר - שני מינים ראיה חזקה שאין ספק באמתתה והראיה למטה הימנה באמיתות - ייחדתי הראיה החזקה שאין ספק באמתתה בשם 'מופת' והאחרת - בשם סוגה 'ראיה'; ופעמים ייקרא המין השני 'מופת' על צד ההעברה וההרחבה בלשון; ובתחלה כתבתי במקום 'ראיה' - מופת' ואח"כ תיקנתים כולם:

מין - שם משותף ייאמר על המין אשר תחת הסוג - הוא לשון משנה - כמו שכתבנו במלת 'איכות' וייאמר בענין כת 'מזה המין' - בעניין 'מזה הכת' ובערבי 'צנף'; ונ"ל שמלת 'מין' נאמרת בלשוננו על המין האמתי ועל הכת - יימצא בדברי רבותינו ז"ל ובדברי המחברים האחרונים עד שיאמרו 'האדם על מינים רבים' - במקום 'על כתות רבות':

מיני התנועה - שמם אריסטו ארבעה תנועה במאמר העצם ונקראת הוויה והפסד; ותנועה במאמר הכמה ונקראת צמיחה והיתוך; ותנועה במאמר האיכות ונקראת השתנות; ותנועה במאמר האנה והיא תנועת ההעתקה - ואלו המאמרות מפורשות במלת 'איכות':

מלאכותי - תואר נגזר מ'מלאכה' הוא מה שאינו ממעשה הטבע רק ממלאכת האדם:

נמנע - שם לדבר שא"א היותו כל עיקר; וכן הוא בלשון ערבי והוא הפך 'מחוייב' - ביארנוהו באות האל"ף במלת 'אפשר':

מעתזלה - שם כת מן החכמים:

מרכז - מלה ערבית העתקנוה אל לשוננו לצרכנו אליה והיא שם לנקודה האמצעית שבתוך העגולה אשר כל הקוים היוצאים ממנה אל אי זה חלק שיהיה מן הקו הסובב בעגולה כולם שווים - ו'עגולה' יתבאר עניינה באות העי"ן; וכן יש בתוך הכדור נקודה באמצע שכל הקוים היוצאים ממנה אל אי זה חלק שיהיה משטח הכדור כולם שוים היא מרכז הכדור ומרכז לכל עגולה חולקת הכדור לב' חצאים:

משאיים - שם כת מן הפילוסופים נמשכת אחר דעת אריסטו בכל דעותיו ואריסטו עצמו ראש למשאיים; ופי' 'משאיים' - הולכים כי היו לומדים והם הולכים חוץ למדינה לא יושבים כדי שיתעמלו בהליכה לשמירת הבריאות:

משוש - שם נגזר מ"כאשר ימששו העור" ועניינו נגיעת גוף בגוף או קו בקו או שטח בשטח בעניין שלא יתערבו כלל ולא יפסיק האחד את חברו ולא יהיה ריוח בין שני הממששים עד שיהיה ביניהם שום גוף אויר או זולתו

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הנון

מאמר הגדי - דע שההקש - חמשה מינים חיבר בכל אחד מהם אריסטו ספר הראשון - ההקש המופתי והוא שהמבוקש מהקדמותיו - שיהיו אמתיות קרא שמו "ספר המופת"; והשני - ההקש הניצוחי והוא שהמבוקש מהקדמותיו - שיהיה מפורסמות קראו "ספר מחלוקת הניצוח"; והשלישי - ההקש ההגדי או הספורי והוא שהקדמותיו מספיקות כלומר שיספיק להמון אמתתם עד שיאמין בהם והם למטה מן המפורסמות כל שכן מן המופתיות וקראו "ספר ההגדה או הספור" - ובזה המין מן המאמרים ומן ההקשים דורשים על בני האדם לזרזם לעשות דבר או להרחיקם מעשות דבר או לקבוע בלבותם אהבת דבר להתקרב אליו או שנאת דבר להתרחק ממנו - והמאמר שהוא מזה המין יקרא 'מאמר הגדי' או 'ספורי' (כמו שנקרא מאמר המין הראשון 'מאמר מופתי' ומאמר השני 'מאמר ניצוחי'); והרביעי - ההקש השיריי; והוא שהקדמותיו הקדמות מביאות דמיון בלב שומעיהם יקרבם הדמיון ההוא לאהוב דבר או לשנא דבר אע"פ שהם יודעים שאין אמת במאמרים ההם וקראו "ספר השיר"; והחמישי - ההקש המטעה והוא שני מינים הא' - שהקדמותיו הטעאות ידמו בנגליהם אמתיות וכשיעיין בו המשכיל היטב ימצא שקר אם שתיהם או אחת מהם והמין השני - שיהיו הקדמותיו אמתיות אך אין חבורם חבור מוליד תולדה וידמה כי כן ובזה יטעה מי שלא ייטיב העיון ומי שאינו בקי בתנאי ההקש כולם ושם ספר זה המין החמישי ממיני ההקש "ספר ההטעאה" ובערבי 'אלספסטא' ובלעז 'שופישטיקא'. ואריסטו הקדים לחבר לפני כל אלו "ספר ההקש" הכולל לכל אלו הודיע בו תנאי ההקש וסגולותיו:

הנחה - מעניין 'הצעה' וכן 'הניחום' - מעניין 'הציעום'; ופעמים יהיה בעניין 'שמום' שם 'מונח' בעניין 'מושם':

נטיית הגלגל - היא תנועה נמצאת בקצת כוכבי לכת כאילו הוא נוטה מדרך תנועתו:

נפש צומחת - הכח הנמצא בצמח בו יהיו צמיחתו ושמירתו כי יש בנפש הצומחת כחות ישמרוה המדה שאפשר:

נפש חיונית או נפש חיה - שם לכח אשר בבעלי חיים יהיו בו ההרגשה והתנועה - אין ספק כל נפש חיה - צומחת:

נפש מדברת או משכלת - שם לנפש האדם שיש בו כח להשכיל ולדעת ידיעות לא מצד החושים - ואין ספק שנפש האדם היא חיה והיא צומחת כי שלושת החכות האלה בה כח הצמיחה והגידול וכח ההרגשה והתנועה וכח השכל - וע"כ יקראום הרופאים שלש נפשות - כל כח שבה יקראו נפש יתארוהו בפעולתו עד שייקרא הכח שבה להשכיל נפש משכלת; והפילוסופים יקראום חלקי הנפש על צד ההרחבה במאמר (עד שיקראו הכח השכלי חלק שכלי יתארוהו בפעולתו) - ועל דרך האמת אינם רק פעולות חלוקות לכח אחד:

נצבה - שם לכל אחת משתי זויות שחידשם קו ישר עומד על קו ישר ישים שתי הזויות משני צדדיו שוות וייקרא קו עומד על קו זוית נצבה כשיחדש בעמדו זוית כזאת וייקרא שטח עומד על שטח זוית נצבה כשיעמוד עליו בעניין אשר כשהוצג מנקודה אחת מן הקו המשותף לשני השטחים הוא מקום חבורם קו ישר באחד השטחים וממנה בעצמה קו ישר בשטח האחר - יחדשו זוית נצבה. ולא יאמרו הפילוסופים רק קו נצב על קו או שטח נצב על שטח ורוצים בכולם נצב על זוית נצבה - כי מלת 'נצב' מורה אצלם על זה. ומלת 'קטבים' ועניינה הנשאר ועומד לאין תכלה ייקרא 'נצחי':

ההשגה - שם ידוע מ"השיג"; ואולם 'השגה שכלית' - שם למה שישיג בשכלו לא בחושיו ו'השגה חושית' הוא מה שישיגוהו באחד החושים. 'השגת הנפרד' רוצים בה השגת השכל הנפרד:

מתכת - שם ידוע למה שמקבל ההיתוך מן המוצאים; והרב ז"ל שמהו בחבורו יותר כולל מן הידוע בו במקום 'מקור' או 'מחצב'. וכבר ביארתיו באות החי"ת במלת 'מחצב

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הסמך

סבה ומסובב - כעניין 'עילה ועלול' שמות נרדפים:

סובב - עניינו ידוע והושם במקומות תואר לגלגל; וכן 'המקיף':

סגולה - תואר לחשובים מבני אדם כעניין 'יחידים מיוחדים'; וכן נקראו 'סגולה וסגולות' המקרים המיוחדים במין מהמינים - וכבר ביארנוהו באות האל"ף במלת 'איכות':

סגולת ההבדל וההשתתפות - עניין 'סגולה' כבר ידעתו ואולם ה'הבדל' וה'השתתפות' הם מקרים לקוים אשר זכרו חכמי התשבורת 'קוים שהם נבדלים' - כלומר שהאחד נבדל מחברו וחקקום שהם - אשר לא יימצא להם קו שימדדם שניהם עד תומם ולא הקטן שמהם מודד הגדול עד תומה; וכן זכרו 'קוים משותפים' וחקקום שהם - אשר ימדדם קו אחד; ולכל מין מאלו השנים - סגולות הם אשר קראום סגולות ההבדל וההשתתפות':

סוג - פירשתיו באות האל"ף במלת 'איכות':

לא סר לא יסור 'לא סר כך' או 'לא יסור מהיות כך' - עניינם שתמיד היה כך ללא תכלה או לא היה עת שלא היה כך; ו'לא יסור מהיות כך' - שתמיד יהיה כך לעתיד ללא תכלה:

שכל - שם משותף למינים רבים יארך ביאורם ותקשה הבנתם למי שלא ידע מהות השכל וחילוקיו; ו'שכל' ו'דעת' - שמות נרדפים לכל המינים ההם:

שכל אנושי - השכל שני מינים ראשון - שכל נפרד נבדל מן החומר כהשם ית' והמלאכים; ושכל בחומר וזה השם - שני מינים השכל אשר בגלגלים ובכוכבים כמו שהתבאר בהם שהם משכילים וכמו שזכר הרב ז"ל בפ' ה' מן החלק הב'; והשכל נמצא באדם - וזהו הנקרא שכל אנושי - להבדילו משאר המינים לפחיתות - שאין ספק שהשגתו למטה מהשגת שכל הגופות העליונות כ"ש מהשגת השכלים הנפרדים; והראשון נקרא שכל אלוקי:

השכל הנקנה - לשון אחר הנאצל - ופעמים קיבצתים שניהם לביאור במקום מלה אחת ערבית פילוסופית מורה על השכל שקונה אדם בידיעת כל הנמצאות שפלות ועליונות עד השם ית' כל נמצא ונמצא לפי מה שאפשר לדעת בו:

שכל נפרד ושכל נבדל - שמות נרדפים לשם ית' והמלאכים; והנרצה ב'נפרד' נפרד מן החומר:

שכל עשירי - זה השם שמוהו המאמינים הגלגלים תשעה שבעה לשבעה כוכבי לכת והשמיני לכוכבים העומדים והתשיעי - גלגל שאין כוכב בו והוא המקיף בתנועתו הטבעית העולם כולו ביום אחד ומקיף יתר הגלגלים עמו בהכרח בתנועה ההיא; ודעת הפילוסופים כי לכל גלגל צריך שכל נפרד הוא סיבת תנועתו כמו שתראה מדעתם בפרק ד' מן החלק השני; אם כן השכלים אשר לגלגלים - תשעה; ועוד הביאם העיון הפילוסופי להורות שאי אפשר מבלתי שכל אחד נותן צורות באישים השפלים וקראוהו עשירי - כלומר עשירי לתשעה אשר לתשעה הגלגלים:

השכל הפועל - אריסט"ו והפילוסופים אומרים שהביאם הכרח העיון לומר שאי אפשר מבלתי שכל נפרד הוא נותן הצורות בנמצאות השפלות מבלעדי השכלים הנפרדים שהם סיבות מציאות הגלגלים קצתם מאמין שהוא נותן צורות כל הנמצאות השפלות מצמח ובעל חיים ואדם ואריסטו יאמין כי אין צריך אליו רק בתת צורת האדם מפני שהיא שכל או אמור בהוציא שכל האדם בכח שהוא צורתו מן הכח אל הפועל; השכל הזה קראוהו שכל פועל בעבור שהוא פועל הנמצאות המתחדשות יום יום בתת צורותם שהוא הווייתם. ונראה לי כי הוא שאומר הרב ז"ל עליו בחבורו ששמו 'אישים' - ונראה כי קראהו כן בעבור שהוא נותן צורת כל הפרטים בעלי הנפש לפי אחת הדעות או צורות אישי בני אדם לפי הדעת השנית - ואיני יודע אנה מצא הרב ז"ל השם ההוא ונראה לי שמצאו בדברי החכמים ז"ל בספרי המדרשות או זולתם:

מושכלות ראשונות - מה שידעהו האדם בלא למוד ואינו צריך בידיעתו לזולתו:

סמיכות - פירשנוהו באות המ"ם במלת 'משוש' הגשמים שאפשר שיתערבו ויימזגו אפשר שימשש האחד את חברו עד שלא יהיה ביניהם גוף ולא יתערב עמו כלל ואפשר שיהיה האחד סמוך לחברו ולא ימשש אותו אך יהיה ביניהם גוף אחר אויר או זולתו - וזה המקרה השלישי נקרא סמיכות כאשר השני נקרא מישוש

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות העין

העברה - שם נגזר מ'עבר' - ושימשנו ממנו בזה המאמר בשני עניינים האחד - על אמונת המאמינים מן המדברים שכל מקרה - דבר עובר ואפשר שיהיה בכל גשם אומרים שאפשר היה שהשמים יהיו שטוחים כיריעה ושיהיו באמצע ואפשר היה לארץ שתהיה למעלה ותקיף השמים - וכן אומרים בכל העניינים לא יוציאו מהם רק מעט מזער כאשר תמצאהו בפ' ע"ג מן החלק הראשון - זה המין מן האמונה קראוהו שער ההעברה; ותיאמר מלת 'העברה' לדבר שייעשה או יאמר לא בדקדוק כראוי אך הרחיב בו שלא כראוי - כלומר העביר הכוונה:

עגולה - נגזר מ"עגול סביב" - שמוהו שם לשטח עגול שבתוכו נקודה שכל הקוים הישרים היוצאים ממנה אל הקו הסובב בשטח ההוא שוים והנקודה ההיא נקראת מרכז העגולה - הנה הוצרכנו לבאר כל אחד בחבירו:

נעלה והנבנה ממנו - במקום 'נסתלק' והנגזר ממנו כי הוא תרגומו; וכבר השיבותי דברי לגזרת 'נסתלק' בעבור שהוא יותר מורגל בלשון לרוב השתמש התלמוד והמשנה בו:

על דעת - שמתיו במקום 'לפי דעת' מאמרו "על דעתך כי לא ארשע" ומפני שלשון הערבי בו 'עלי' עשיתי 'על דעת'; אחר כן הסכמתי להחליפו במלת 'לפי' מפני שהיא ידועה וענין "על דעתך" מעט הם שיזכרוהו עד ראותם אותו במקומו; ואולי נשאר מהם שלא החלפתי - על כן הודעתי עניינו:

על מה שהוא עליו - כן הוא לשון הערבי בעניין 'לפי מה שהוא' והוא רגיל בלשונם הצח; ואני העתקתיו בתחלה כאשר מצאתי; ואח"כ נתתי את לבי שלא נמצא זה העניין בלשוננו והחלפתיו 'כפי מה שהוא' או 'לפי מה שהוא' - בחיסור מלת 'עליו'; ואולי נשאר מהם - על כן זכרתי עניינו ויתקנהו הרואה; וכבר העירותי על זה בפתיחת זה השער:

עניינים אלוקיים - רומזים אל הגלגלים והכוכבים ומקריהם - ונכתב באות הדל"ת במלת 'דעות אלוקיות'; וכן דעות שיש לאדם בעניין השכלים הנפרדים ובעניין הגלגלים מפני שהם עניינים אלוקיים' יקראום דעות אלוקיות:

עצם - פירשנוהו באות האל"ף במלת 'איכות'. ובנינו ממנו עניינים ובניינים 'נתעצם' וזולתו כדרך הפילוסופים שבנו מן המלה שהעתקנוה ב'עצם' מלשון היתה אתם לעניין אחר ולא נמצא לה בעניין האחר בניינים בלשון והם לצרכם בנו מן העניין השני:

עצם פרדי - פירשנוהו באות החי"ת במלת 'חלק':

ערך - ידוע עניינו; ועשאוהו המעתיקים כשם נרדף ל'יחס' - תאמר ערך עשרה אל שלשים כערך שלשים אל תשעים וכן תאמר יחס עשרה אל שלשים כיחס שלשים אל תשעים:

עתה - הוא בלשוננו שם לזמן העומד שהוא אמצעי לפי הדעת ההמוני בין הזמן העובר והזמן העתיד וכן הוא בפי חכמי הלשון המדקדקים; ואולם לפי האמת בעצמה אין רק שני זמנים עובר ועתיד כי לא יימצא וגם לא ידומה חלק מזמן שלא עבר או שאינו עתיד לבוא - שאחר שהזמן כמה מתדבק אשר כבר ביארנו עניינו במלת 'איכות' כשידמה האדם מה שעבר ממנו או מה שעתיד לבוא יהיה סוף ממה שעבר ממנו הוא תחלה למה שעתיד לבוא כאשר הנקודה שעליה ייחלק הקו היא סוף לאחד החלקים וראש לחלק האחר - והדבר ההוא המדומה שיחסו אל הזמן המחולק בדמיון כיחס הנקודה המדומה אל הקו המחולק יקראוהו הפילוסופים עתה. סוף דבר יחס העתה אל הזמן הוא יחס הנקודה אל הקו ושווים הם בכל דיניהם כי הזמן והקו הם מין אחד מן הכמה כאשר זכרנו במלת 'איכות'. ועשו ממנו הפילוסופים 'עתות' - ונמשכתי אחריהם:

עתק - מלה משותפת מצד הסיפוק; עניינו הראשון - היעתק גוף ממקום למקום "המעתיק הרים ולא ידעו"; וכן כשישנו לשון ספר אל לשון אחר - יקראוהו העתקת הספר כלומר העתק דבריו מן הלשון הראשון אל הלשון השני; וכן קורא הערבי דברי קבלה דברי העתקה - מזה העניין; ואני גזרתי ממנו לשון נפעל בשני הענינים - ואע"פ שנמצא בלשוננו הבנין הקל שהיה אפשר לעמוד במקומו אבל נראה לי שיותר מובן אמרי נעתקו אלינו מדותיהם מאמרי עתקו אלינו מדותיהם

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הפא

פילוספיה - מלה יונית עניינה - אהבת חכמה וממנה נגזר פילוסוף ונמצא גם בתלמוד פילוסוף - אולי היתה שגורה בפיהם והמעתיקים והמחברים מבני עמנו העתיקוה מלשונה אל ספרינו; והפילוסופים בנו ממנה בלשון ערבי בניינים ואנחנו גם כן:

נפסד - הוא תואר מה שתיפסד צורתו ותאבד בהשתנות החומר הנושאה עד שיקבל צורה אחרת - זה הוא עניין כל נפסד לפי דעת אריסטו; שאין אצלו נפסד אל העדר גמור ולא הווה מהעדר גמור; ואולם אצל המאמינים חידוש העולם מהעדר גמור והיפסדו אל העדר גמור יהיה הנפסד שני מינים נפסד אל דבר ונפסד ללא דבר; אך המאמינים חידושו עם נצחותו - כמו שנראה שהיא אמונת הרב ז"ל גם העיד שכן היא אמונת שלמה ואמונת דוד - אין אצלם רק מין אחד מנפסד כדעת אריסט"ו:

פועל - הוא שם לעושה דבר שינוי באחר איזה שינוי שיהיה ממיני השינויים:

מתפעל - שם למקבל השינוי והפעלות - תואה לשינוי הנמצא על המתפעל בערך אליו ו'היפעלויות' - רבים מ'היפעלות':

דבר בפועל - הוא הדבר שיצא לידי מעשה - וכבר ביארנוהו במלת 'כח':

פרדי - הוא תואר לעצמים הקטנים אשר קראו החכמים הקדומים החלקים אשר לא ייחלקו - יאמרו עצם פרדי ונראה שרוצים בו עצם שהוא בפני עצמו בעבור שאמונתם בכל חלק מהחלקים ההם - שלא יתערב במורכב המתהווה ממנו עם זולתו אך כל אחד יישאר בפני עצמו כאשר היה; וכבר פירשתיו באות החי"ת במלת 'חלק':

פירוש - ידוע בלשוננו ואולם שמתיו בהעתקה הזאת במקום מלה שעניינה ביאור בדבר שלא כפשוטו - ולא מצאתי בלשוננו מלה זולתה לענין הזה; ואולי הושמה בלשוננו משותפת לפירוש שהוא כפשוטו של הדבר המפורש ולפירוש שהוא שלא כפשוטו; ובנינו מזה בניינים אמרי 'יפורש' - בענין יבואר בו מה שלא נראה מפשוטו:

פשוט - עניינו שאינו מורכב מדברים רבים רק הוא אחד והשם ממנו פשיטות. ו'פשט צורה' ביארנוהו במלה 'לבש

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הצדי

צאבה - שם לכופרים שהיו כוללים העולם קודם מתן תורה ועד היום נשארו מהם בקצות היישוב ההודיים והתורך:

צורה - מלה משותפת ביאר הרב משיתופה שני מינים הא' - צורת האיברים הנראית בחושים וכיוצא בה מן הצורות המלאכותיות והשנית - הצורה אשר לא תושג בחוש והיא אשר בה מציאות בעל הצורה בה יבדלו מין ממין ששניהם תחת סוג אחד - כנפש המשכלת באדם והנפש השורית בשור אע"פ שלא נדע הדבר ההוא אשר הוא צורת השור האמיתית נדע באמת שבו עניין כזה בלא ספק. וחידשנו שיתופה לענין אחר והוא - היותה בעניין תכונה או דרך אמרנו 'צורה מצורות הנבואה' במקום 'תכונה מתכונות הנבואה' וכבר עשיתי האחד על האחר לביאור - נמשכתי בזה אחר לשון הערבי שקראו גם כן 'צורה':

צורה טבעית צורה מינית - שמות באים בזה אחר זה לצורה האמתית הנזכרת:

צורה מלאכותית - שם לצורה שיעשו האומנים במה שיעשו והוא בלשון 'תואר' "כתאר פני המלך":

ציור - שם נגזר מ'צורה' חידשתיו לידיעת הדבר בצורתו האמתית והוא - פועל הכח השכלי שבנפש האדם כמו שהדמיון פועל הכח המדמה; וכן עשה הערבי גזר שם לזה הענין מ'צורה' ובנה ממנו בניינים ואני נמשכתי בכל אחריו ועשיתי 'מצייר יצייר מצוייר' וכיוצא בהם:

צירוף הצטרפות - בעניין חיבור ולווי - לשון התלמוד "הסל מצרפן לחלה" "מצטרפין לכאיסר"; מה שקוראים המדקדקים שם לווי - הוא עניין 'שם מצורף'; - וכבר ביארנו הנרצה לפילוסופים במלת 'הצטרפות ושני מצטרפים' במלת 'איכות'; - וממנו עשיתי 'מצורף ומצטרף

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הקוף

מקבל - רוצים בו מקבל המקרה או המקרים שמדובר בהם:

הקדמה - ביארנו עניינה במלת 'גזרה':

קוים מדוברים וקוים שאינם מדוברים - מלות בפי חכמי התשבורת קוראים אנשי החכמה ההיא הקו שימצא לו קו שימדדהו כולו קו מדובר כלומר ידובר בשיעורו וקו שלא נמצא לו קו שישערהו כולו יקראוהו קו שאינו מדובר:

הקו השוה - שם לקו סובב בעגולה גדולה עוברת על מרכז העולם מדומה ממזרח למערב עומדת על עגולת אופק העולם על זוית נצבת והקו ההוא באמצע העולם תמיד חצי העולם לצד צפונו והחצי לצד דרומו והיום והלילה שוים לכל העומדים תחתיו מפני זה - ועל כן הוסיף בו הרב "המהלך באמצע העולם" לתוספת ביאור - כי אין בלשון הפילוסופים רק הקו השוה או משוה היום והוא הוסיף בלשונו 'המהלך באמצע העולם' - והוא שרחקו משני הקטבים שוה כלומר כל הקוים היוצאים מהם אל אי זה מקום שיהיה מן הקו ההוא כולם שוים; ועניין 'אופק' כבר ידעתו:

מקום - כולל מקום מיוחד התבאר במלת 'איכות':

מקור - התבאר במלת 'מחצב':

קוטב - מלה ערבית בפי חכמי התכונה היא שם לנקודה מדומה בגלגל סובב על מרכז לא תשנה מקומה ולא מצבה אך היא עומדת במקום אחד תמיד ואי אפשר מבלתי תוספת ביאור. דע שהפילוסופים הסכימו שהגלגלים מתנועעים תנועת סיבוב שווה בכל שטח סביב דבר הוא בלתי מתנועע; והדבר שהוא כן אצל הפילוסופים בערך אל הגלגלים היא הארץ בנקודת מרכזה והיא עומדת תמיד במקום אחד; ואחר שהוא כן - יש בגלגל המתנועע סביבה בלא ספק שתי נקודות שלא ישנו מקומם. והדמיון שיישירך להבנת זה ואע"פ שהוא כמושכל ראשון הוא שתקח כדור אחד וחלקהו בדמיונך לשני חצאים תחדש בלא ספק עגולה וחלק גם כן לשני חצאים וקבע בשני מקומות חילוק העגולה שני מחטים משני ראשיהם החדים והחזק בקופו של מחט אחד בימינך ובקופו של אחר משמאלך וחשוב הכדור סובב עליהם בתוכם ואתה לא תניע ידיך במחטים ההם כלל - תמצא כל נקודה שעל שטח הכדור תשנה מקומה בעת הסיבוב ותסוב גם היא ובהשלים הכדור הקפו עד שישובו כל חלקיו למקומם הראשון תהיה כל נקודה שעל שטח הכדור כבר רשמה עגולה בשטח האויר הממשש לכדור או בשטח הכדור העליון אם גדולה או קטנה (לפי מקום הנקודה בערך אל הקטבים) - מלבד שתי הנקודות שבהם קבועים ראשי המחטים הם לא זזו ממקומם ולא סבבו כלל - שתי הנקודות ההם נקראות 'קטבים'. ומאשר תנועת הגלגלים היומית היא ממזרח למערב ואחרת ממערב למזרח יהיה הקוטב האחד לצד צפון והאחד לצד דרום ואשר לצד צפון ייקרא קוטב צפוני ואשר לצד דרום ייקרא קוטב דרומי; והשוכנים תחת קו השוה אם שיראו שני הקטבים כל כלילה או יראו הקרוב להם מאד; ואולם השכונים הקרובים לו לצד צפון או לצד דרום ייראה להם הקוטב האחד כל הלילה והכוכבים הקרובים לו תמיד וייעלם מהם האחר כל כלילה והכוכבים הקרובים לו; ואנחנו השוכנים לצד צפון העולם - נראה לנו הקוטב הצפוני כל כלילה תמיד וכוכבים רבים סביבו. והכוכב שנקודת הקוטב היא נקודה בו או קרובה לו מאד הוא הכוכב שקוראים המלחים טרמונטנ"א לא יכירו בו שינוי מקום וכל הכוכבים זולתו גם הנראים לנו מהם כל כלילה והם קרובים לו ישנו מקום ומצבם בערך אליו רק יסובו סביביו - ועל כן זה הכוכב הוא מורה לפני הולכי הים בלילות. וכן משפט הקוטב הדרומי אל השוכנים לצד הדרומי:

קוטר - מלה ערבית - הוא שם לקו ישר חולק העגולה לשני חצאים ואין ספק שהוא עובר על מרכזה; והוא הקו הישר שהוא אלכסון המרובע כי כל מרובע הקו המקיף בעגולה מקיפו ממשש ארבע קרנותיו בארבע נקודות וכל צלע מצלעות המרובה חותך רביע הקו הסובב בעגולה אם כן אלכסונו שהוא קו ישר חותך העגולה לשני חצאים - כל זה מבואר בחכמת התשבורת. [והמהביל פירש 'אלכסון' ששמו במקום 'קוטר' קו נוטה מן היושר ועובר על רוחב העגול או הרבוע או זולתו; ראה סכלותו באמרו קו נוטה מן היושר והיה לו לומר קו ישר - ורבותינו ז"ל לא קראו 'אלכסון'... רק בערך אל המרובע קראו 'אלכסון' הקו הישר העובר במרובע מזוית אחת לזוית אחרת כנגדה חולק המרובע לשני משולשים שווי השוקיים שכל אחד משניהם א' מזויותיו נצבה והשתים אשר על התושבת כל אחת מהם חצי נצבה ואולם בעגול אין שם נטיה מיושר כלל; ואמרו 'עובר על רוחב העגולה' - כל מקומות העגולה שיעבור בהם קו הוא עובר על רחבה שאין לעגולה אורך והיה לו לומר עובר על מרכז העגולה או מה שיעמוד במקומו]:

קנין קנינים - נמשכתי בהם אחר לשון הערבים שקוראים הטבע שבאדם לחכמה או למלאכה או למדה קניין; וכבר עשיתי עליו 'טבע' לביאור:

קצר - ידוע ענינו "קצר המצע" והכבד "הקצרת ימי עלומיו". ואני חידשתי ממנו פועל כבד אחר ושמתיו כמשותף על עניין מי שממעט עשות בדבר כל הראוי לעשות בו - אומר קיצר בעניין פלוני בעניין לא עשה בו כל הצורך; וכן שמתיו בענין ליאות שכל אדם להבין הדבר - אקרא האדם 'מקצר' סתם כשתקצר יד שכלו להבין הדבר שכן הוא בלשון הערבי זה השורש בעצמו ויקראו האדם שתקצר יד שכלו להבין הדבר מקצר בדבר ההוא - ואני נמשכתי אחר הערבי בהעתקה. אחרי כן ראיתי שיקשה על בעלי לשון העברי עניינו ותיקנתי רובם בביאור תקצר יד השכל; ויש מה שלא תיקנתי:

מקרה נשוא על מקרה - כבר ביארנו במלת 'איכות' עניין מקרה ושאין לו עמידה רק בעצם; ועתה צריך לנו להודיע שיש מקרה שיחול בעצם בלא אמצעי - כחום שהוא יחול על הגוף המתחמם מבלתי שיחול לפניו בעצם ההוא מקרה אחר; ויש מקרה שאי אפשר חולו בעצם עד שיחול לפניו בעצם ההוא מקרה אחר - כלהט והמרוק בגופות הלוהטים הממורקים שאינו חל בהם עד חול המראה בהם שאין להט ולא מירוק לגופות הבהירים שאין מראה להם - הנה הלהט הוא מקרה חל על מקרה; וכן רבים כיוצא בו:

יותרו קשרים - בעניין יתבארו ספקות - 'קשר' במקום 'ספק' לדמיון שביניהם כי הדבר הקשור אין אדם רואה אותו ולא יודע. ו'התר הקשר' בעניין 'ביאור הספק' - שהוא הודעת מה שלא היה נודע

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות הריש

ראיה - התבארה במלת 'מופת':

ראוי - ידוע ויושם במאמר הזה עם מלות 'מחוייב' ו'הכרחי' כשמות באים זה אחר זה על עניין אחד וכבר ביארנום במלת 'אפשר' באות האל"ף:

רדף - ידוע; והושאל להימשך אחר הדבר "צדק צדק תרדוף" "נדעה נרדפה" "בקש שלום ורדפהו"; וממנו שימשתי בקצת המקומות ואף על פי שביארתי רובם במלת ה'הימשך' - אולי נשאר מהם על כן העירותי עליו:

רוחניות - היו הכופרים מאמינים שכחות הכוכבים יחולו בצלמים שהיו עושים לשם הכוכבים ובאשרות שהיו נוטעים לשמם והיו חושבים שהצלמים והאשרות ההם יודיעום העתידות על דרך נבואה וידברו עמם:

ריקות - המאמינים בעצמים הנפרדים מוכרחים להאמין שיש בעולם רוחק או רחקים ריקים מכל נמצא בהם יתנועעו העצמים ההם בבואם להתחבר עם זה או להפרד זה מזה שאין עצם אצלם מתערב ונמזג בעצם וכולם ממין אחד הרחקים ההם אצלם אין דבר בהם אך ריקים ריקות מאד

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות השין

תשבורת - שם לחכמת המדות חידשוהו אשר לפנינו ונראה שקראוה כן - בעבור שבלשון הערבי קוראים חלקי המדות 'שברים' וכן חלקי המנויים שלא יהיו אחד שלם כשליש ורביע; והם מייחסים אל מלת 'תשבורת' - אומרים תשבורת לשאלותיה או להקדמותיה או לגזרותיה וכיוצא בם:

השגחה - שם משותף יאמר על עיון בני אדם כעניין "משגיח מן החלונות"; ונאמר על צד ההשאלה בהשגחת השם בברואים - להמציאם ולהמציא להם צרכם ולהעמידם ולשמרם המדה שאפשר להם לעמוד - אמר "ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ". והדמיון בשתי ההשגחות שהוא סיבת השיתוף על צד ההשאלה ביניהם הוא - שהאדם כשירצה לשמור הדבר ישים עינו עליו תמיד וישגיח ויציץ בו על כן קרא עניין שמירת השם לברואיו 'השגחה' על זה הדמיון; גם רבותינו ז"ל השאילוה לדבר אחר לדמיון והוא כשירצו לגלות דעתם על דבר פחות בעיניהם שלא יחשבוהו למאומה - אומרים "לא משגחינן בהו" "לא אשגח ביה" "אין משגיחין בבת קול":

שוללות והנגזר ממנו - מושאל מענין "ושלל שללה" שהוא הרחקת השלל והסרתו מיד הבעלים - על כן נקרא המאמר שמרחיק דבר מדבר שולל או גזרה שוללת וזה יהיה במלת 'לא' וכיוצא בה ממלות ההרחקה כאמרך ראובן לא חכם והאמרך בהשם לא הרבה - כאילו הרחקת בגזרה ראשונה החכמה מראובן ובשניה - הריבוי מהשם. וייאמר 'שוללות' סתם במקום 'גזרות שוללות' והשם ממנו ייקרא 'שלילה' ו'שוללות' בשור"ק בוא"ו:

שלמות הראשון לאדם ושלמות האחרון לאדם - שתי שלמויות האחד - שלמות הגוף והוא היות מזג גופו בכלל ומזג כל אחד מאיבריו בפרט על הטוב שאפשר להיות - וזהו שלמותו הראשון - נקרא 'ראשון' מפני שהוא נמצא לאדם תחלה והוא כהצעה לשני; והאחר הוא שלמות הנפש והוא השגת והשכלת כל מה שאפשר לאדם לדעתו מזה המציאות - וזה הוא שלמות האחרון להמציאו באחרונה מכל צד וזה האחרון ייקרא 'שלמות האדם' סתם:

שם - השמות מינים רבים שם לדבר - כ'שור' למין ממיני הבהמה וכיוצא בו 'ארץ' ו'מים' - כל אחד מאלו הושם לו בהסכמת הלשון ההוא זה השם תחלה (וכן כל לשון יש אתה שמות מושמים תחלה בלשון ההיא לנמצאות) - ומזה המין 'ראש ו'רגל' שהם שמות לאיברי בעלי חיים:

שם משותף - הוא כשתמצא מלה אחת שם למינים שונים ולא יהיה אחד מהמינים ראוי להקדים בשם ההוא יותר מן האחר ולא יותר נאות בו זה השם ממנו ייקרא שם משותף - כמלת 'עין' בלשוננו שהיא משותפת לעין שהוא כלי הראות ולעין המים ולמראה הגופות וכיוצא בו רבים. וכשיהיה אחד המינים ראוי להקדימו בשם ההוא ויהיה באחר עניין או עניינים שידמו בו לראשון ייקרא השם ההוא מושאל לאחר והוא שם ראשון לראשון כ'ראש ורגל' שכל אחד מהם ראשון לאיברים הידועים מבעלי חיים וכל אחד מהם מושאל לראש המטה ולראש כל דבר נצב ולרגל המטה ולרגל הכסא והתיבה - הושאל זה השם להם בעבור שדומה לרגל האדם בהיותו השפל שבחלקיו כמוהו וסובל החלקים העליונים ממנו; וכן הראש הושאל לראש המטה ולראש כל דבר נצב להיותו עליונו ונושא לרגליו - וראוי לומר שהם שמות ראשונים לאיברי בעלי חיים לא בהפך מפני שהם דברים טבעיים קודמים בזמן ובמעלה והושאל מהם לדברים המלאכותיים שיעשה האדם וכן אם הושאלו לדברים טבעיים אחרים פחותים מבעלי חיים או שאין להם איברים חלוקים שראוי להם שם - שאם יאמר האדם ראש האילן או רגלו ותאמר שהוא קודם בטבע אין לאילן איברים שיהיה צורך הרבה לשום שמות מיוחדים לחלקיו כמו שיש לאדם; ועוד שהאדם הוא ששם השמות וראוי היה לו להקדים שמות איבריו ואיברי הדומים לו במין ר"ל כל בעלי חיים שהם עמו בחלוקה שהצומח חלק על בעלי חיים ולשאינו בע"ח - והיה ראוי להקדים שמות לאיברי בעלי חיים אשר הוא מהם ואחר כן הושאלו לזולתם מדבריו טבעיים ושאינם טבעיים לא שיהיה הדבר נהפוך להם; וכן נראה לי שיימצא בכל שם מושאל שנמצא בחברו - סיבה וטעם עד שנודע מצד הטעם ההוא שאליו הושם שם הראשון ולאחר הושאל מאתו - כמלת 'השגחה' שאמרנו שהושאלה לשמירת השם לברואיו; ואם יאמר אומר למה לא אמרת שהדבר היה בהפך שהיתה שם ראשון לשמירת השם לברואיו והושאלה להצצת בעל חיים והבטתו בעיניו? התשובה על זה היא - שנאמר לו אם היתה שם לשמירת השם ברואיו איזה דבר נמצא בה שידמה בו הבטת בן אדם בעיניו הצצתו עד שייקרא בשם ההוא? - הלא אין שמירת השם בהבטה והצצה; ואולם עם היותה שם ראשון להצצה ולהבטת העין ונמצא שמירת האדם לאשר ירצה לשמור מאד בהבטת העין והשגחתה תמיד לא יזיז עיניו ממנו על כן הושאלה לשמירת השם הברואים. וזה השם יקרא משותף עם הראשון מצד ההשאלה:

שם מסופק - זה משותף ג"כ ואולם שיתופו מצד סיפוק כלומר שהיה שם ראשון לאחד הדברים והקורא הדבר האחר בשם ההוא נדמה לו ששני הדברים הם ממין אחד - כמלת 'תמונה' שהיא שם ראשון לתואר האדם שהיא צורתו המושגת בחושים והושם שם על צד הסיפוק לצורה הדמיונית הנראית בדמיון כי נדמה לו כי הושגה בחושים - אמר "תמונה לנגד עיני". ואולם השלישי והוא אמרו. "ותמונת ה' יביט" אין אני מבין בו צד סיפוק רק צד השאלה לדמיון נמצא ביניהם - כי כשנמצא בתמונה התארית שבה יגיע האדם להכיר בעל התמונה נקרא כל דבר שבידיעתו יגיע יודעו להכיר בעל הדבר ההוא 'תמונה' - על כן אמר 'ותמונת ה' יביט' כלומר הגיע ממנו מה שבו ידעהו ויכירהו כמו שיודעים בעל התמונה התארית בתמונתו; ואולם הרב ז"ל אמר בשלשתם שהם על צד סיפוק:

שמות באים זה אחר זה - כשיהיו לדבר אחד שני שמות או שלשה ייקראו 'שמות באים זה אחר זה' לדבר ההוא - כ'לחם ובשר' ו'חרב וסיף' ו'שמש וחמה ואור' וכיוצא בהם; ועניין אמרנו 'באים זה אחר זה' כלומר שנקרא הדבר בשם האחר ונקראהו מיד בשם האחר בלתי שנתחדש שום שינוי בדבר ההוא עד שתאמר שבשביל השינוי ההוא שינוי שמו; וכבר הסכמתי להעתיקו 'שמות תכופים' שייקרא באחד תיכף שקראו בשם האחר לטעם הזה:

שער - וכל הנבנה ממנו הן קל הן כבד התבאר באות הכ"ף ב'כח המשער' - ולא נמצא בלשוננו רק הקל "כמו שער בנפשו". "מאה שערים" ואני בניתי ממנו כבד:

שעורים - שמתיו במקומות במקום 'בעלי שיעורים' התבאר עניינם באות הבי"ת במלת 'בעל שיעור':

שער (מלעיל) - שם משותף על צד ההשאלה או הסיפוק "שער העיר" ונאמר על צד ההשאלה והסיפוק "שער השמים" - אמר "וזה שער השמים" כלומר המקום שראש הסולם מגיע אליו שיורדים ועולים בו מלאכי אלקים; וחידשו שיתופו לעניינים אחרים. קראו קיבוץ מאמרים מדברים בעניין אחד או עניינים קרובים להיות אחד 'שער'. לדמיון שביניהם - כי כמו שהשער יתאחדו בו בני העיר לבוא ולצאת כן קיבוץ הדברים ההם יתאחדו בו העניינם ההם; ממנו ייאמר בלשון הערבי 'שער' לחלק אחד מספר או מאמר מספר מדבר בעניין אחד והמעתיקים הספרים אל לשוננו העתיקוהו כן; וממנו ייאמר 'והוא שער גדול'; וכן יאמרו על הדברים שהם מכת אחת שהם 'משער אחד' - תאמר 'משער הנמנעות' במקום 'מכת הנמנעות' בעבור התאחדם בעניין הנמנעות. ורבותינו השאילוהו לדבר אחר - אמרו "עד שיצא השער" קראו סך הדמים 'שער' להיותו אחד לכל המין ההוא:

שפע - שם נגזר מאמרו "ושפעת מים" "כי שפע ימים"; וקראו רבותינו ז"ל האשה המקירה דמים לרוב "שופעת דם"; וממנו בנו 'השפעה' "משפיע להם טובה" "והמשפיעין במדה גסה"; ושמנוהו במאמר הזה שם לעניין המצאת השם לברואיו אם על צד חדשו אותם לא מדבר לפי דעת בעלי החידוש או על צד היותו עילה והם עלולים לפי דעת אריסטו - על שני הפנים מציאותם הוא שפע טוב מהשם כי הוא סיבת מציאותם ועמידתם וזה השפע הוא סיבת מציאות המלאכים תחלה; וכן יאמרו ששופע מן המלאכים מציאות' וכן מן הגלגלים; וכבר הודיענו הרב ז"ל המקום שנמצא בתורתנו עניין שפע השם והוא אמרו "כי עמך מקור חיים" כלומר שפע המציאות כי המציאות חיים והחיים מציאות וגזרנו מזה הענין בניינים כמו שעשו רבותינו ז"ל:

השקע מקומות - יארע פעמים ברעש הגדול כשיקבע הרוח המרעיש מקום מן הארץ כדי לצאת מן הבקע ההוא או בהשפעת מי הים מבקע שיעשו בארץ הסמוכה להם שישקיעו חלק מן המקום ההוא ויזדמן פעמים שיהיה במקום הנשקע עיר או ערים; והתורה קראה בקיעת הארץ "פתיחת פי הארץ" וקראה השקע במקום הנשקע "בליעת הארץ אותו" על דרך ההשאלה או דרך מליצת השיר

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - אות התיו

תאר - שם מיוחד לצורה המושגת בחושים טבעית או מלאכותית; ואפשר שהוא מושאל למלאכותית:

תורות - עניינו ידוע שהוא נגזר מ'הורה' "יורו משפטיך... ותורתך" והוא שם למצוות "מצוות לא תעשה שהמורה לאדם ממה ייזהר הוא ג"כ 'הוראה'; מפני זה נקרא הספר הכולל שש מאות וי"ג מצוות "תורה" שהוא כולל כל התורות:

תורות מעשיות - הם המצוות שיש בהם מעשה - כסוכה ולולב ומצה; ואפשר שכולל גם כן מצוות לא תעשה כשהם אזהרה מעשות מעשה להוציא התורות שאין בהם מעשה - כאמונה שהשם נמצא לא רב ולא מחודש; ואפשר ג"כ שהאמונה שאין אלוה זולתו היא מזו הכת - והיא מצות "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני":

תולדה - התבארה במלה 'גזרה':

תמונה - שם משותף על צד הסיפוק זכרנוהו במלת 'שם' והעירונו בו על דבר חידוש:

תנועה יומית - שם לתנועת הגלגל העליון המקיף העולם כולו ביום אחד שהוא כ"ד שעות היא תנועתו הרצונית התשוקית וכל הגלגלים אשר בתוכו יתנועעו בתנועתו ההיא נמשכים אחר תנועתו והיא להם כענין הכרחית כי יכריחם להתנועע התנועה ההיא הפך תנועתם הרצונית שהיא ממערב למזרח לפי מה שהונח בתכונות הנמצאות עד היום; גם אם תנועתם היא ממזרח למערב כמו שאמר אחד מן האחרונים איש אשר רוח אלוקים בו תהיה התנועה ההיא אשר לגלגל הראשון גורמת להם להתנועע תנועה יותר ממהרת מהתנועה שלהם; והתנועה ההיא המוכרחת או כמוכרחת שמתנועעים יתר הגלגלים עם הגלגל העליון נקראה ג"כ 'יומית' שהיותה מוכרחת או מוכרחת לא ימנע ממנה זה השם:

תנועה מקומית - שם לתנועת גוף ממקום למקום - כי בעבור שהתנועה היא מינים במאמרות שונות הוצרך לייחס כל אחד מהמינים אל המאמר שהיא נמצאת בו; וכבר אמר הרב בהקדמה הרביעית מן ההקדמות שבראש החלק השני שעל התנועה הזאת המקומית ייאמר שם התנועה בייחוד כלומר שהיא המיוחדת בזה השם ובאחרים נאמר על דרך כלל והיא תקרא תנועה סתם והאחרים יצטרך שיוחסו אל המין שהיא בו על כל פנים - כאמרך תנועת השינוי או תנועת הצמיחה וההיתוך או תנועת ההויה וההפסד אך בתנועה המקומית נאמר תנועה סתם לבד לא יצטרך ליחסה אל המין מן המאמר שתימצא בו כי לא ייאמר בכל מקום 'תנועה מקומית' או 'תנועת האנה' אך תנועה סתם יספיק

==

ספרי הרמב"ם פירוש המלות הזרות - הקדמה==

פרוש המילים הזרות אשר במאמר הרב זצ"ל במורה נבוכים לר' שמואל אבן תיבון זצ"ל:

אמר שמואל ב"ר יהודה ן' תיבון ז"ל בהשלימי העתקת המאמר הנכבד הזה מאמר מורה הנבוכים וראיתי שלא יכולתי להימנע מלהשתמש בו במלות זרות לא יבינו אותם רוב המעיינים בו מפני קוצר לשוננו ובהעדר חבורי החכמות המופתיות מאומתנו עד שלא יימצאו בלשוננו המלות הזרות שמשמשים בהם בעלי החכמות המיוחדות המופתיות - על כן מלאני לבי לחבר שער אחד אפרש בו המלות ההם. (וכל שכן שכבר הקדימני לחבר כיוצא בכוונתי המשורר ר' יהודה ן' אלחריזי אשר העתיק המאמר הזה אחרי והקדים להעתקתו שני שערים השער האחד - שער יבאר בו המלות מלאהו הבלים וטעויות ומכשולים והאחר - שער אמר שיודיע בו כוונת כל פרק ופרק מפרקי המאמר הנכבד כולו נאצות ומכשלות ואבני נגף. ולהסיר מכשולי השער ההוא הראשון מדרך עמנו) ולהועיל המעיינים בהעתקתי אמרתי לחבר שער אחד אבאר בו המלות הזרות וכן כל מלה זרה שאשמש בה בפתיחתי זאת אשר אקדים לשער הנזכר:

ואלו המלות אשר נצטרך אליהם הם מינים חלוקים:

המין האחד הם המלות אשר חידשום המעתיקים לפני או חידשתים אני חידוש גמור - כמלות 'קוטר' ו'קוטב' וכיוצא בהם שאלנום מלשון הערביים או זולתו מן הלשונות:

והמין השני - מלות נמצאות במשנה או בתלמוד אינן ידועות אך לקצת חכמים - כמלות 'איסטיס' ו'סוג':

והמין השלישי - מלות נמצא בלשוננו מהם השם לבד ואנחנו בנינו ממנו בניינים או תארים לפי צרכינו - כ'מאמת' ו'יתאמת' שגזרנו ממלת 'אמת' נמשכים אחר לשון הערבי שיבנה מן המלה שהיא בלשונם במקום 'אמת' בניינים; וכן עשינו 'מלאכותי' - תואר מ'מלאכה' נמשכים ג"כ אחר לשון הערבי; או שיימצא מהם בניינים ואנחנו בנינו מהם בניינים זולתם שאינם נמצאים בלשוננו - כמלת 'עתק' שהנמצא בלשוננו ממנה הקל והפעל הכבד ואנחנו בנינו ממנו נפעל:

המין הרביעי - מלות משתתפות לעניינים רבים מצד השאלה או מצד הסיפוק לא ידע ההמון מהם רק קצתם ואנחנו הוצרכנו בהעתקה הזאת להביאם על העניינים האחרים; על כן הוצרכתי להעירך על ההשאלה ואנה תימצא בלשוננו - כמלת 'איש' שהיא מלה משתתפת לעניינים שונים יסכול ההמון קצתם והנה הודיע הרב ז"ל במאמר הזה אחד ממיניו המושכלים והוא - 'היותו נופל על כל דבר מוכן להתחבר אל דבר אחר אע"פ שאינו בעל חיים'; ואע"פ שהרב ז"ל לא הביא ראיה על זה המין רק מ'אשה' ואם הוא נמצא בלשוננו גם ב'איש' באמרו "ופניהם איש אל אחיו" - ומן התמה הגדול איך לא הביאו הרב ז"ל? כי רואה אני שהוצרך אליו ב'איש ואשה' שווין - אך הספיק לו האחד וממנו יוודע האחר; וכן במלת 'אח' לא זכר רק 'אחות' ואמר שכן הענין ב'אח' - והנה נמצא ב'אח' כאשר זכרנו:

[ואני רואה להודיע במלת 'איש' שני עניינים אחרים. האחד - לצרכי להודיע מפני ששימשתי בו בהעתקתי למאמר הזה והוא 'איש' שהוא במקום פרט אחד מאי זה מין שיהיה או יהיה הוא הפרט והוא המין כשלא יימצא ממינו רק אחד - כשמש והירח וזולתו מן הכוכבים' לפי מה שאמרו חכמים שאינם פרטי מין - שדין פרט יש לו - אמר "איש לא נעדר" - אמר על הכוכבים שאחד מהם לא נעדר שלא בראו ולא הוציאו במספר ולא קראו בשם (ענין 'ברא' נודע מזה המאמר וענין ה'הוצאה במספר צבאם' - כלומר שנתן לכל אחד ואחד כחו המיוחד לו וזהו שאמר "לכלם בשם יקרא" שאין שם אחד כשם חברו דומה שאין כחו ופעולתו ככח חברו ופעולתו ואפשר שאינו דומה לו בתנועתו הטבעית) - וממנו אמרנו 'איש הכלב' 'איש החמור' 'אישי הנמצאות' - כעניין 'אחד מן החמורים' 'אחד מן הכלבים' וכענין 'פרטי הנמצאות'. והעניין השני אע"פ שלא שימשתי בו בזאת ההעתקה ואיני צריך להודיעו מצד זה אך ראיתי להודיעו - להציל העורים המעיינים מן המכשול אשר נתן לפניהם המשורר הנזכר בשער הנאצות אשר לו כאשר נתן לפניהם בו במקומות אין מספר במאמר ההוא אחרי אשר התפאר לסדר עניינו כדי להרבות התועלת ותהי להפך בלבל במקומות רבים עניינו בהוסיפו מלות או בשנותו מקומם כמפריש עניין לא הביט ולא הגיע אליו; וכתב עלי בפתיחתו כי אני כוונתי להעמיק - וחלילה לי כי די בעמקו עומק אבל כוונתי היתה להישמר מהרוס אל עניינים לא הייתי בעיני ראוי להחליף בהם דבר מיראתי שיקרני מה שקרהו בהוסיפו וגרעו ושנותו שהפסיד הכל הפסד גמור ומזה - מה שהתפאר שהודיע כוונת הרב באמרו כי כוונת הרב ז"ל בפרק 'איש ואשה' עניין "ה' איש מלחמה" - וחלילה לו מזה לא שם הרב לב ל'איש מלחמה' שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים עניינו והנרצה בו - כל שכן עם ביאור אונקלוס ע"ה שתרגמו 'מרי נצחן קרביא' - ואין במה שזכר הרב משיתוף 'איש' דבר שנופל על הש"י אינו זכר מבני אדם ולא משאר בעלי חיים ואינו מוכן להתחבר אל דבר - חלילה לו! ואולם 'איש מלחמה' - עניינו בעל מלחמה כמו "איש חמה" - שעניינו בעל חמה "איש אף" "איש און" - אמר על צד מליצת השיר שהשם בעל מלחמה כלומר הוא לבדו ראוי להילחם שהוא מנצח כרצונו; וכן הוא ביאור אונקלוס ע"ה. וכן אמר המשורר הנזכר בשער הנזכר בפרק ילד שזכרו הרב להסיר ספקת "צור ילדך תשי" ובפרק אדם אמר שזכר 'אדם' להודיע עניין "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" ובפרק חי אמר שזכרו להודיע ענין "חי יי" - כאילו חשב המשורר כי כל מלה שזכר הרב ז"ל שיתופה זכרה למה שנמצא ממנה בעניין השם - ולא כן הוא! אך זכר מלות רבות לסוד מסודות התורה או סוד מסודות האמונה אע"פ שאין צורך להזכירם למה שנמצא מהם בעניין השם. ופרקי איש וילד וחי ואדם מזה המין השלשה הראשונים - זכרם לסוד מסודות התורה והרביעי - לסוד מסודות האמונה; ולו היה אדם מגלה כוונת אחד מהם היה עובר על השבועה אשר השביע הרב ז"ל כל מי שיבין דבר חידוש ממאמרו שלא יגלהו. וכוונת הפרקים היא עיקר מה שחידש או אמר שהוא כל מה שחידש הלא הוא ז"ל אמר ששמם מפורדים - מפוזרים להרחיק האחד מחברו שהוא ממינו ומעניינו כדי להעלים מן ההמון כוונתם ואין ספק שכל מי שיגלה כוונת אחד מהם הוא פורץ גדר באמת. והוא בסכלותו התפאר לחבר שער יודיע בו כוונת כל פרק ופרק - גזר אומר לעבור על שבועת הרב ולפרוץ גדר וסכלותו ומעוט הבנתו ענייני המאמר הצילוהו משתיהם כי לא הבין כוונת אחד מהם ונשארה נסתרת כבתחילה ואולם נתן מכשולים לפני המעיינים בהעתקתו והבאים בשער הנאצות ההוא שידמו שיש בדבריו נכונה וירחקו מן הדרך הנכונה. ואני לא מצד שנאה וקנאה אומר באמת שהשער ההוא כולו מלא מכשולים כאשר השער אשר לפניו רובו הבלים וקצתו כזבים טעויות וכמשולים לפני סכלים ומשכילים כי יאמינו לו בפירוש המלות הערביות כל שכן עם שמעם עליו שהוא בקי בשתי הלשונות העברית והערבית - כי כן הוא וראוי הוא להעתקת הדברים המובנים בספרי השירים וספרי הלשון ודברי הימים שאלו הם מלאכתו ואומנותו. ואולם הרס להעתיק ספר כולל חכמות עמוקות אשר לא פקח עין בדבר מהם וגם שכלו אינו כדאי להבינם מעצמו על כן לא ידע בהם מאומה - גם במלות נקלות מאד שגה בהעתקתו למאמר הזה ובהעתקתו לפתיחת "פירוש המשנה" לרב מורה צדק מפני שלא היה מבין העניינים. גם במלות העבריות שגה מאד בשער ההבלים הנזכר בדברי שאפילו התינוקות לא היו שוגים בהם. וכן במאמר נדמה לו מלה עברית בערבית והיא מלת 'ממר' מאמרם "חוץ מנשבע ומימר" שהביא הרב בפרק מ"א מן החלק השלישי כאילו רוח יצא מאת השם להיות רוח שקר בפיו כדי לגלות סכלותו עקב אשר קרב לדבר שלא היה ראוי להיכנס בו. וכדי לגלות ערוות ההעתקה ההיא והשערים ההם אשר הקדים לפניהם לבלתי היכשל בהם התרתי בעצמי לפרסם סכלות חברי לא להתכבד בקלונו - השם יודע ועד - רק לתועלת שזכרתי ולענוש המהביל על חטאו אשר חטא ברב זצ"ל התחלה ועל אשר נתן מכשולים לפני בני אדם - כל שכן שכבר הותרה והושבע ולא האזין ולא שמע. ואני אנצלנו התנצלות אמת לפי מחשבתי שהוא לא הזיד על שבועתו אך ברוב סכלותו לא ידע ולא הבין שהיה במה שהסכים לעשות בשער הנאצות ההוא אשר לו דבר כנגד השבועה שהשביע הרב - ראה אם יש סכלות גדולה מזו! ועם כל זה כמ"ש הרב ז"ל שגגת יחיד בהוראה קרוב למזיד נחשב שהיה לו להבין ולהתבונן קודם שיורה. ואשוב אל הענין אשר נפרדתי ממנו להשלים מניין מיני המלות הזרות הנמצאות בהעתקה הזאת ואומר):

המין החמישי - מלות שחידשתי אני שיתופם כמלות 'ציור' ו'מצייר' הנמצא על מעשה הצורות המלאכותיות - ואני שאלתיו להבנת הדבר כפי אמתתו בצורתו האמיתית אשר בה מציאותו - נמשך בו אחר לשון הערבי:

גם אודיע בו מין ששי אשר אינו מכת שלפניו והוא - ביאור מאמר שכל מלה בו ידועה וענין המאמר קשה למי שלא ידע כוונת בעלי חכמת הלמודים בו (הלא המשורר הנזכר טעה בפירושו בשער ההבלים אשר לו מפני שלא הבין אפילו העניינים הקלים במאמר ובדין הוא שלא יבינם כי לא עיין בהם כלל)... וכן 'דעת משותף' וכיוצא בהם:

והנני מודיע קצת המלות שהחלפתים בהעתקתי בספר אחר אשר פשטה בארץ כדי שיתקנם כל מי שיגיע השער הזה אל ידו. האחת מהם - מלת 'על' ששמתיה במקומות במקום 'לפי' או 'כפי' מפני שבלשון הערבי היא 'עלי' ומצאתי בלשוננו 'על' שעניינו 'לפי'. והוא אמרו "על דעתך כי לא ארשע"; ואולי יימצא זולתה מזה הענין; וכראותי כי העניינים האחרים במלת 'על' הם הנודעים לכל ועניין 'לפי' בו מעטים הם היודעים החלפתים כולם במלת 'לפי' או 'כפי' כראוי בעניין; ואולי נמלט לי מהם שלא הרגשתי יתקנהו המעיין; ורוב זאת מלת 'על' נקשר עם מלת 'דעת' ומעט הוא בזולתה. וגם כתבתי במקומות רבים 'על מה שהוא עליו' החזרתיו 'כפי מה שהוא' וחיסרתי מלת 'עליו' - שלא מצאתי הענין הזה בלשוננו והוא פשוט בלשון הערבי. - וכן כתבתי מלת 'מופת' בעניין 'ראיה' ואין בו שם אלא למופת האמיתי "ונתן אליך אות או מופת" הסכמתי אחר כך להיות 'מופת' שם למופת האמתי ו'ראיה' שם למופת שאינו אמתי עד שיהיה לכל אחד משניהם שם מיוחד והחזרתי כל 'מופת' ששמתיו במקום 'ראיה' אל מלת 'ראיה' ונשארה מלת 'מופת' שם מיוחד למופת האמתי. - וכן עשיתי במלת 'משכן' החלפתיה במלת 'נושא' ברוב המקומות ואולי נשאר מהם. - וכן מלת 'כיהון' ו'מתכהן' שמתי 'כיהון' שם לכח נמצא במקצת בני אדם יגיד בו העתידות ויודיע בו הנעלמות כי לא ידעתי לו שם בלשוננו ו'מתכהן' שם בעליו; ואחרי כן נודע לי מכוונת הרב ז"ל כי 'קסם' הוא שם הכח ההוא ו'קוסם' שם בעליו והחלפתיו כמו שהודעתי באות הכ"ף:

ומהנה אחל לבאר המלות ואסדרם על סדר אל"ף בי"ת והמלה שהאות השניה שבה קודמת בסדר הא"לף בי"ת לשניה שבמלה האחרת הדומה לה באות הראשונה... - כמלת 'איש' אקדימנה לפני מלת 'אכל' לפי שהיו"ד קודמת לאות הכ"ף וכיוצא בזה. וכן אפרש מאמר לא ארגיש למלת השורש במקצת המקומות אך אשימנו במקום האות הראשונה שבמאמר. ומאלוקים אשאל להצילני משגיאה באשר אפרש ואשר אבאר וזכות הרב ז"ל תעמוד לי אשר כיוון במאמרו להיישיר ולהרחיק משגיאה וכוונתי נמשכת אחרי כוונתו

ספרי הרמב"ם מאמרי הרמב"ם - פרקי ההצלחה

פרקי ההצלחה להרמב"ם ז"ל התלמיד החשוב אולם באשר נזדכך לבך ונבדלו ממנו הענינים יתבאר לך מה שנתבאר לראשונים המוכנים להמצא בקהל השכלים ודע והבן במה שהישרתי אותך אליו לפי שכל אחד מבני העולם אם רצה השלימות היה קרוב ממשה רבינו עליו השלום ואם רצה החסרון היה כמו ירבעם בן נבט. ואולי יהיה המניע אותך ממך ובכך והם הכרובים אשר המשילם בך באומרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה ובדבור האל יתברך תחיינה הנפשות המתות כמו שהנשימה היא חיות הלב ובריאותו ורפואתו ממדוה התנועה המזקת אליו. והנה רוח תיבה משותפת פעם נבארה נשימה ופעם נבארה נבואה וכאשר היה חיות הלב עם זאת הנשימה המקררת ממנו אישות והתלהבות וכאשר שקטה ממנו רגע קטון היה זה סבה למותו הנה כן בחייך כאשר בוטלה רוח הקדש מזה הלב ימות לשעתו וזו היא מיתתו. סוככים בכנפיהם המשילם בתיבה המשותפת תחת כנפי הריאה והם שתים באמת. ודע כי משכן לבך הוא הארון הגנוזים בו לוחות העדות וכמו כן היא גנוזה בלבך כתובה על לוח לבך. הלא תראה אומרו יתעלה עם תורתי בלבם. ואמנם הכרובים מניעים אותך מגביהים את יסודך מעלה מעלה ואתה כאשר התעסקת במורגליך אשר הם חוץ מקדש הקדשים הנה כבר הרחבת ביתך האמנתי והחשכת שמשך ונאסף יראך. וכאשר התעסקת בעבודה מה שהוא ממך במדרגת קדש הקדשים וכ"ש בעבודת המנורה הטהורה בהטיבך את הנרות באופן שתשים חושיך וכוונתיך לבדו יתברך והם ה' חושים והשמש והירח והמדבר והמדמה אל מול פני המנורה והוא נר מערבי שהשכינה במערב. וראה סדור השמש באמצע הגלגלים וזה כלו כדי שיגיע אותך זריחתו עליך באופן שישאר ביתך מאיר באורים הרבניים והכבוד המלאכיי. טעמה כי טוב סחרה ולא יכבה בלילה נרה. וראה אתה אחי את נרך ומה מעלתו ומה טובה צורתו לפי שהוא מעשה ידיו יתברך. כי נר ה' נשמת אדם פעם יקראה נר אלקים ופעם נשמת אלקים ופעם צלם אלקים ודמותו ורוח הטובה ורוח נדיבה וכבוד ונפש. וכאשר השכילה שבה רוח הקדש הלא תראה אמרו ורוח קדשך אל תקח ממני. והוא אומרו רוח ה' דבר בי וגו'. היא המדברת והיא המלאך והיא אשר כאשר נפרדה דבקה במחצבה הראשון והוא אומרו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. והפך זה כאשר לא תשכיל ותטמא בעבירות תקרא רוח טומאה הלא תראה אומרו ית' אל תטמאו בכל אלה וגו'. ולזה היא טמאה אמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וממנה אמר רוח הולך ולא ישוב לענין יכולתה וחזרונה והיותה בימי נעוריה מקטרת ומנסכת לאלקים אחרים הגוף הנגוף ואיך יאות לה לבא אל המלך החדרה כי המלך טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים. ובאומרו ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם ר"ל אני טהור ותהיו טהורים. אמר קדושים תהיו כי קדוש אני. והמשילה כמו המנורה הטהורה אשר לפנו ה' כלה מקשה אחת זהב טהור ושבעה נרותיה לא יבטלו אכן יבערו תמיד להעלות נר תמיד. ואם תרצה תאמר כי משל המנורה הוא החושים הה' וכחות הנפש כלם מתנועעים עובדים בעבודתו יתברך וכאומרו ונשמות אני עשיתי. ב' התבונן באומרו יתברך כי רוח מלפני יעטוף. וזאת היא הנפש המדברת צלם אלקים ודמותו המקפת בהנהגת הגשמים. אמר ונשמות אני עשיתי ר"ל לעבודת הנפש המדברת. ולא תהפך רצונו בך עד שתשים הנפש עובדת לחושים ותהפך רצונו בך ותהיה אתה אחי עובד ע"ז בטהרה במה שתדמה אותו ממאכל ומשתה ומלבוש ומשגל ותאמר אלה הם ענינים מותרים. ואתה אמנם התעסקת בחושים והעבדת נפשך היקרה בת מלך לעבד נבל וכמו שהקדמתי במה שרמז אליו שלמה ע"ה תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם. ואמר דוד ע"ה לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר כפי מה שביארו קדמונינו ז"ל איזהו אל נכר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע. אי אחי בא בחושיך עליהם ונסתריהם לעבודתו יתברך. ואתה בהתקע שופר בראש השנה תקונו והכשרו הנה תהיה תנועתו כלה באבריך. ידיך פשוטות ללקיחת השופר אצבעותיך מקמצות להחזיק בו גרונך ולשונך וכלי הקול משמשות בהנעים תקיעתו תהיינה אזניך קשובות ורגליך עומדות ועיניך עצומות ויתר חלקיך נרעדים וחרדים. וכן עשה הסכה והלולב ונמשכי התורה והמתפלל יהיה פונה אל הש"י עומד על רגליו מתענג בלבו ובשפתיו ידיו פרושות וכלי דבורו הוגים מדברים ויתר חלקיו חרדים ונרעדים ולא יסיר מהנעים קולות ערבים מתדבק מכין עצמו מתחנן כורע ומשתחוה בוכה לפי שהוא לפני מלך גדול ונורא ויגיע אליו השקיעה והפלצות עד שימצא נפשו בעולם השכלים נכנעה נפשו הנכבד והוציאה אותו מן המוחשות וכאלו הוא נסתר מהם ויביט עם הכח המדמה ויראה וישמע מה שלא יהיה בו ספק. ולפי שהעתידים ועוברים הם במדרגה א' אל אותם הענינים לפי שהם נמצאים יחד בענינים מבוארים להם הנה יביט בעתידים כמו שיביט בעוברים ואשר ספר אותם היו אמתיים. וכאשר נאותו וקבלו אותם אנשי האמת היו נאותים ומסכימים כ"ש שהוא על כל מה שירוץ בעולם ממלחמה ומרעב ומדבר וממות ומחיים. ובמה שהוא נעלם ממנו וישמרהו ומה שנחסר ממנו וישלימהו. אחר כן יכיר האוהב מן השונא החביב מן האויב ולא נעלם ממנו בעולם בכללו דבר ישתמש בו כמו שהוא משתמש בביתו בין משרתיו ונעריו והוא בכלל חי שלם משיג. והפך זה חסרונו ויתבאר לו חסרונות וחסרון מדרגתו בעניין אשר היה בתורתו קטן ושפל ונבזה ויתבאר אז היותו קצר יד ונמנע ומועק מדבקות ההצלחה ואז תגיע לו החרטה ויזעק זעקה גדולה ומרה ותשלם לו החרטה וההכנע וכמאמר ישעיהו עליו השלום אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי וגו'. אמר זה בהתרשלו מהוכיח האומה ויראתו מהם וזה היה עונו. ולמה שהיו תארי הנביא השלם הטהרה מן הפרישות ואז יאות לשליחות הנה חייב זה ויעף אלי אחד מן השרפים ולמה שהשיגו החרטה ושב מחטאו וכבר נענש באופן שנאמר לו וסר עונך וחטאתך תכופר. הנה תכף ששמע את מי אשלח אמר הנני שלחני וסבל היותו נשבר ונדכה מן האנשים באמרו גוי נתתי למכים ולחיי למורטים ולא היותו נדכה מהאל ית'. ונתדמה במלאכים אשר יקנו קצתם מקצתם וישפעו קצתם על קצתם ולא יסור מהשתלשל מן העליון אשר הוא השכל הפועל הנקרא אישים והוא אשר ישפיע על הנביאים ויתן לכל צורה שלמותה האחרון כפי שעור הכנות האישים. ולכן יצטרך האיש אשר הגיע לו השלמות כשישלים זולתו וישפיע על האנשים ממה שהשפיע האל ית' אליו וכמו שאמר שלמה ע"ה יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים. ואמר ית' על ידי ישעיהו ע"ה והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. וכן אמרו קדמונינו ע"ה במי שהשפיע האל ית' עליו השפעה תמידית דבקה בלתי מתפרדת אמרו ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך. ואל הגעת זאת המדרגה אשר היא מיועדת למי שנשלמו אליו אלה הפנות והשרשים ועשה מה שהישרתי אותו אליו בהפסק העושים והדריכה אל ההישרות הנה יתואר במה שתאר משלמותו רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר. הנה הליץ על מי שרץ כפי מחשבה ברצות הנבואה ולכתוב כפי מחשבתו מבלתי חרדה ולא קול לפי שהוא כמו אמרם בהנעת השפתים בתפילה רחושי מרחשן שפתותיהם לפי שבאור רחש הוא נביעות ר"ל הוציא המים בחפירה והנביעה והוא מה שיורדים מן ההרים כאלו הוא זיעה יוצאת מן הסלע. וזאת התיבה וזה הענין מתיחס לבור וכמו שדמה הנעת השפתים בתפלה בנביעה ר"ל בהוצאת המים עם החפירה עליהם. ולמה שהוא דרישת החכמה מציאה אל ההשגה הנבואיית אמר בחקירה עליה במי שיחפור אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. וכאשר גבר ביראת ה' אשר היא תכלית התורה היגעתהו היראה אל דעת קדושים עד שישפיעו עליו המלאכים. אמר ואשמע א' קדוש מדבר והשלים המאמר באומרו רחש לבי. והיא מליצה נפלאה מן הנבואה היורדת עליו מבלתי שפה ולשון ולא קול זולת מה שינדנדו בו שפתיו וישלחהו האל ית' על לשונו מבלתי מחשבתה ועצה בענין היורד עליו. אמרו בתלמוד במה שהוא מתיחס לזאת התיבה הנהו אילמי דהוי בשבבותיה דר' בני אחותיה דר' יוחנן בן גודגדא דכל אימת דהוה ר' עייל בבי מדרשא הוו עיילין ויתבין קמיה ומרחשן שפתותייהו בעי רחמי עלייהו ואתסיאו ואשתכחו דהוו גמירי הלכתא וספרי וספרא ותוספתא וכוליה תלמודא. הנה דמה הוצאת הדבור והנעת השפתים בדבור אל החפירה והנביעה. והטה אזניך אתה אחי אל הבנת מה שנשמך אליו וזה הענין לפי שאני שמתיו חותם המורה ויקיף בכל מה שכלל אותו בתכליתו וסופו ותהיה אז נפשך הנכבדה בלתי סרה מקנינים רבניים וסחורות מלאכיות. וכמאמר החכם ע"ה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ואמר דוד עליו השלום שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב. הנה חבר מה שידע אותו מהנעלם במה שלא יהיה אצלו בכלל. ואשוב אל המאמר הראשון בהשלמת מאמר לשוני עט סופר מהיר ר"ל הסופר הבקי והוא מתיחס ללשון הערבי ר"ל אשר ייטיב בכתיבתו לפי שהוא יכתוב דבר שמור אצלו ונרשם ואמרו חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך פירוש שימשול על החושים כדי שלא יטרידוהו וכבר אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו ואמרו והדרך צלח רכב כמו רוכב שמים בעזרך והוא הדמות נפלא כי כמו שהאל יתברך מושל על השמים והושאל אליו רוכב על ההדמות הזה הנפלא שהרוכב הוא אשר יניע הבהמה ויוליכה איך שירצה והוא מופשט ממנה בלתי דבק בה אבל חוץ ממנה כן האל יתברך שמו הוא המניע הגלגל אשר בתנועתו מתנועע כל המתנועע בו והוא נבדל ממנו איננו כח בו. ולמה שיש כנפות הדבריות דומות אל יוצרן על דרך ההעברה לזה אמר צלח רכב על דבר אמת וגו' על זה הגשם שהוא העולם הקטן הלא תראה אומרו והוא רוכב על אתונו ואמר והיא רוכבת על החמור. וכן אמרו חציך שנונים חצים ימית בהם אויבי המלך וזהו הריגת תאות יצר הרע אשר הוא אויב ליצר הטוב. ואמרו מר ואהלות קציעות כל בגדותיך רמז אל החושים הגופיים אשר הם מנצחי הנפש ואמרו מן היכלי שן מני שמחוך רמז ג"כ אל זה ההבל והדמיון הוא כאשר נזדכך השן החזק הלובן אח"כ אמר בנות מלכים ביקרותך רמז אל כח הנפש המדברת ואמר נצבה שגל לימינך בכתם אופיר רמז אל הנפש החיונית אשר נשלם אליה קנין ההכנע הנשמעת לנפש המדברת בכתם אופיר תרוצה אליה ומתקשטת במעשים המתוקנים וההתאפקות והאמוץ על קניית המעלות המדותיות והדבריות. אחר כך שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וזאת היא הנפש החיונית ר"ל שתעתק מטבעה החיונית ותשוב כפופה ונשמעת אל השכל והוא אומרו ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו וישוב ההכנעה אל הסבה הראשונה במציאותה והוא האל יתברך הלא הוא אביך קנך. אח"כ אמר ובת צור וזאת היא הנפש המדברת הנחצבת מהסבה הראשונה וההתחלה הראשונה הפועלת לכל מה שזולתה כמו שתקרא האמת צור כאמרו הצור תמים פעלו צור ילדך תשי וכן אמרו ונצבת על הצור היותו יתברך התחלה ואומר במנחה פניך יחלו עשירי עם רמז אל כחות הנפש והחושים וההבל וזה הוא כל עצמותי תאמרנה ואומרו כל כבודה בת מלך פנימה ר"ל שלימות הנפש המדברת אמנם ישלם בהפסק וההפשטה. אח"כ לרקמות תובל למלך הנרצה בו כפי המאמר ומלבושך שש ומשי ורקמה ואלה הם המעלות. ואומרו תובל למלך הוא האל יתברך כאשר נזדככה הנפש וכבר החכימה אל החושים והשיבתם אל עבודתה וכן יתר הכחות הגופיים הם תחת ממשלתה הנה אמר בו בתולות אחריה ריעותיה וזה יהיה אצל עמוד הלב לפניו יתברך והתנשא האות הטהור בין ידיו ונראה יופי כחות הנפש והתיפותם בעדי גאונם וקשוטם והמשכם בשמחה למצוותיו וכאשר חובר אליה אז הדבקה בנעימות הכליים והמליציים שבה אז ככלה בכלי העדי והנעימות המורישים ערבות הנשמעים מן הנערות הבתולות המקושטות המקוטרות אשר כבר הסכימה יפיין עם הדר מלבושיהן. והוא אומר בתולות אחריה ורעותיה רמז אל כחות הנפש המדברת הוא אומרו מובאות לך ר"ל מתפעלות הנה בזה תזדכך הנפש ותאיר נרה בלטישת פניה ופנותה לצורת השמש הנה היא תעתק מרוח אלדים בכח ושבה רוח אלדים בפעל וזו רוח הקדש השכנה אל הקדושים והם עולם השכלים. אח"כ אמר תחת אבותיך יהיו בניך בהתלמדם המעלות תשיתמו לשרים בכל הארץ ר"ל לא ישלם זה אלא במשלם על הארץ כאומרו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. וכבר ביארנו זה המזמור ביאור רחב יותר מזה ממה שחלק לנו האל משלחנו השמימיי ותהיה בזה מצליח. ולא תאציל מאמריה אצל אנשים הרבה ותהיה ממי שנאמר עלהם כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. כי אינו טוב מי שישליך מרגליות בתל אבנים כי היא אבדה בזולת מקומה ותהיה ממי שנאמר עליהם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק:

פרק ב' כבר הודעתיך במה שקדם ממה שביארתיו לך מסברות הפילוסופים בהצלחה האחרונה שההצלחה המגעת הוא כפי ההשגות והתכונות כפי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא פר' המוכר) אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק ז' חופות שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה. וזה שהוא יתברך המשיל ההצלחה אחרונה במה שיתענג בו הכח הבשריי אשר אין לו תענוג אלא בחומרים והמשיל אותה במה שתרוחנה בו הנפשות וירגיעו העינים בראותם אותו והוא החופה כאומרו והוא כחתן יוצא מחופתו ואמר יצא החתן מחדרו וכלה מחופתה. ושרש חופה הוא חפף ר"ל דבר יהיה לו למחסה ויסתירהו וישמרהו. וכן אמרו לחוף ימים ישכון פירוש מחסה הספינות ר"ל הנמל והוא מקום ינוחו בו הספינות מהרוחות ויהיה בו המנוס והמפלט מהאבדון והשקיעה לפי שהספינות כאשר תפסדנה מרבוי העננים והתחלפות הרוחות לא תבטחנה בעצמן אלא כאשר תבאנה אל הנמל והשפילו והשליכו כלי הברזל ובזה תבטח הספינה מפחדה ויתבשרו אנשיה ויהיו בטוחים ממקרי הים. והושאלה זאת התיבה בעינה לעלות השמש וזריחתה אחר שקיעתה אמר והוא כחתן יוצא מחופתו וזה הדמות נפלא מאד וזה כי החתן אצל צאתו מהחופה כבר שמחה נפשו שמחה ממה שהגיע אליו מן הבטחון מהמחשבות הרעות והקים הזרע וקיום מינו ובטחון פחדו וכאומרו אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו אמרו בביאור זה להולך בלא בנים ואמרו ג' חשובים כמת וכו' ולא יסור האיש לירוא מן המות עד שיבעול בעילת מצוה אשר הוא חומר הולד וכבר קיים והשלים על הקיום והמחסה והמשמר וכן הוא ענין השמש בשקיעתה שהיא תחת כדור הארץ ודמה זה בחופה אשר היא מקום המחסה והמפלט ולא יסורו האנשים מלירוא מחשכי הלילה עם סורו וההפסק מההתעסקות והתנועה עד עליית השמש וזריחתה. ולמה שהיה מקום התחברות החתן והלכה נקרא חופה כפי מה שהקדמנו הנה לזה יטרח כל בעל יכלת על נויו ועדיו מהם אנשים יקימוהו נצב ויקיפוהו בגדים המרוקמים ומצויירי השפה ועשו תקרתו ויציעו בקרקעיתו פרחים בעלי מראה ויש מי שיתלו בו מרגליות מאירות ואבנים טובות מזריחות ומינים מהעדי והתכשיטין. ולמה שהיה ענין זאת החופה מפורסם אצל ההמון יפה התמונות יתענגו בו הנפשות ימצא להם מנוח עם אהוביהם וחשוקיהם וסר פחדן ומוראן ומגורן כדי שלא יכלה בהן האוהב השכן וכמו שאמר כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה ולזה צוהו נקי יהיה לביתו שנה אחת. ולמה שהיה מקום החתן והכלה נקרא חופה וימצאו בו רעי החתן והם הקרואים הרצויים הנקשרים באהלו אשר קדם בינו וביניהם מנות ומנחות ותשורות והם אשר ישולח אליהם שם השושבינים הנמצאים עם החתן בחופה ז' ימי המשתה אחר בעילת מצוה וכבר קדם לכל אחד מהשושבינים חופה והיה שכבר גמלהו כפי שיעור מה שהשיגה ידו ויכלתו הנה לזה המשיל החופה בעולם השני במה שהגיעו אליו הנפשות כשהם שמחות וששות וכבר הם בטוחות מהכליון והאבדון כל איש ואיש כפי שיעור הכנתו יהיה מנת חלקו וכוסו אמר כי על כל כבוד חופה. וישלחו החכמים על החופה שם גנוניתא בעבור מאמר החכם במה שתגיע אליו הנפש מהשמחה באתי לגני אחותי כלה וגו' היתה אז הנפש המדברת אצל הפרדה מזה העפר ככלה הנתן לחתן ההולכת אליו בעדי קשוריה המענגים וכבר נבדלו ממנה העננים המכסים עליה ונפסקו המסכים ונזדככו עכירות אותו הרוח וקנתה ההארה וההזרחה אמר בגמול והוא ההצלחה המגעת לנפש אחר ההפרד וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה. תיבת וברא באה ביצירה על בריאת העולם מההעדר אמר בראשית ברא וגומר ואמר החכם כי הולך האדם אל בית עולמו אמרו מלמד שנותנים לכל אחד מדור לפי כבודו. וכן אמרו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק עולם בפני עצמו. ואותה ההצלחה אשר יגיעו אליה כאילו היא הצלחות חוזרות חלילה ועולמים מתחדשים. ואולם אומרו על כל מכון הר ציון ועל מקראיה המוכנים המזומנים למצוא ההצלחות וכמו שאמר כל הנמצא כתוב בספר ואמר ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו כמו שהמשלנו בחתן הקרואים העומדים הסמוכים לחופה והם השושבינים וכבר התבאר מקראיה המקום אשר יתקבצו בזמן מיוחד והוא מן מקרא קדש אחר כך הקשו אש בחופה למה שהמשיל מאמר ר' יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק וצדיק ז' חפות בג"ע שנא' וברא ה' וגו' הקשו אש בחופה למה אמר ר' יוחנן שכל א' נכוה מחופת חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה וזה למה שהקשה באומרו שיש מהז' חפות חופה של אש ואיך אפשר לאדם להרגיע במחסה ומפלט אשר תוקד אש בהם והנה האש תשרף הקרוב אליה והשיב ר' יוחנן שכל א' נכוה מחופת חבירו והרי חבירו יושב בסוכה שהיא מאירה לו יומם ולילה ואינו ניזוק ואין בעולם הזה אש שולטת בכל הצדיקים ק"ו בע"ה שהם באים ליטול שכרם ושלחו על זה אומרו אוי לאותה בושה אוי כו' אחר ששם יובדלו המדרגות ויהיה יתרון האישים כפי שיעור הכנות כל איש ואיש ומה שהגיע אליו מהשלמות. ואמנם המשיל ההצלחה האחרונה בחופה למה שהיה תענוג בנפשות המוכנות יגיע אליה כל איש ואיש כפי שיעור מה שיתישב בו ותשיג ידו ולא תסור הכלה להכין עצמה אל החתן עד עת העתקה מבית אביה אל אהל אישה וטוב הנהגותיה והישרותיה בתיקוני בעלה וכאומרו אשר חיל מי ימצא. הנה המשיל הנפש אצל העתקה אל החתן וככלה המוכנת אל בעלה בעומדה בשכונת רבוא העולמים השכלים ורוחות הצדיקים במה שבטח האל בו אמרו ויתהלך חנוך את האלקים ותרגם אונקלוס ארו אמית יתיה ה'. ולא ימלט ענינו אם המיתו האל יתברך הוא הגין בעדו וחוסו עליו כדי שישלם עליו שכר פעולותיו המתוקנות או בהפך זה. והנה הפכו הוא שקר שירע האל למי שנמשך לעבודתו הנה לא ישאר אלא שהוא ייטיב אליו וירגיעהו מזה העולם העכור המצער אל עולם הרוחניים הרמוז אליו כאומרם למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. וזאת היא ההצלחה שאין לה דמיון ולא ערך ואומר עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. ואם אמרת אתה המעיין שתפרש כי לקח אותו אלקים שלא המיתו אלא שהעתיקו ממקום למקום והוא עד עתה נשאר בכדור הארץ הנה זה גם כן בטל להיות משך זמן חיותו יותר גדול באמרו ויהיו כל ימי חנוך חמש וששים שנה וגו' הנה מהכרח נשלמו ימיו ולקחו ה' אל הנעימות השלם כמו מה ישלם לאהבו כאשר ראהו מתיגע ישאהו אל מקומו המיוחד אליו וישאירהו בנועם מתמיד ובמה שרמז שהע"ה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך. וזה אומר כי מפני הרעה נאסף הצדיק ישמרהו השי"ת באופן שלא יראה ולא יביט התלאות הראויות לאנשי זמנו. וכמו שאמרו ז"ל דודי ירד לגנו וגו' אלה הם רוחות הצדיקים הלא תראה אומרו ברוחות הנקיים יבא שלום ינוחו על משכבותם. ומעדיות ההצלחה האחרונה הוא אומר באברהם ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו' הנה זה עדות בהליכתו אחר המות אצל משכן אבותיו הנכבדים כמו נח חנוך מתושלח ודומיהם לא כתרח ודוגמתו אחר שלא היתה קבורתו אצל א' מאבותיו וקרוביו עד שתאמר שהכונה היא הקרבו בקבריהם ואולם קבורתו היתה עם בניו לא עם מולידיו. ולזה הענין הנכבד נאמר בו ובשאר האבות ומשה ואהרן ע"ה אומר בכ"א מהם ויאסף אל עמיו ירצה אל בני גילו ממי שנזדככה נפשו ונתדקדקה אחר ההפרד לעולם ההשארות התמידי. וכבר ביארו בזאת ההצלחה ע"י נביאיו במה שתמצא בדברי הנביאים כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכפניה. ואמר ליהושע בן יהוצדק אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגו' ונתתי לך מהלכים וגו' ר"ל שיהיה גמולך כאשר הלכת בדרכי התורה במה שדמו אליו באומרו שמרו דרך ה' ואמר ובדרכיו תלכו ויהיה גמולך קיומך ונצחך הנצחות המלאכים העומדים לפני תמיד. לא אאריך עליך בכל מה שבא בכנוי ההצלחה האחרונה ואמנם הכונה בזה הפרק להגיד לך שזאת ההצלחה אמנם יגיע ממנה לכל איש ואיש מהישרים בשיעור מה שהוא ראוי אליו. ואין חלוף בזה בסברותיו ובסברת הפלוסופים ומי שיאמין בתורה ולזה הקדמתי לך במה שקדם אמרם ז"ל זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לאותה כלימה. ולזה קרן עור פני משה למה שנזדככה נפשו והוסיף בעלייה אמר ויראו מגשת אליו לפי שהוא שב בזה מלאך יפרד מהמות. ואתה אחי תדע שהירח הוא אחד מו' אלפים ות"ת חלקים מהשמש כפי מה שביארו הטבעיים וראה שיעור יהושע והשגתו אל מה שהשיג מרע"ה הנה כבר הוא יותר ראוי ויותר נכון שיהיה שנוי במדרגות הישרים ומה שהוא נפלא מאד אומרו ואצלתי מן הרוח אשר עליך הנה כבר שב מרע"ה כמו השכל הפועל תפעל נפשו הנכבדת ותשפיע על הזקנים וגם על המון ישראל. אמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת גו' וכמ"ש ביהושע ונתת מהודך עליו אז"ל מהודך ולא כל הודך. וזה שהירח יקנה האור מהשמש וכן ספרו מיהושע במה שקדם זכרו זקנים שבאותו הדור וכו'. כי אור הזורח מהשמש הוא טבעיי והירח אמנם יקנה האור ממנו כאשר עומד נכחו וכאשר נטה ממנו נחסר אורו וכל מה שנתרחק ממנו יחסור עד ישוב אל טבעו החשוך. והנה ספרו לנו בזה ההמשל הנכבד כי הוא היה פונה לצד המלאך ומושך קבלתו ולא יסור מהיותו נכחיי לשמשו מתלהב מאורו אמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך את ידיו עליו ואולם יתר הנביאים וגם הראשונים נמשלו לצורת השמש אשר תראה במראה שכבר נתהפכה אליו הצורה ממראה אחרת נכחיית לשמש ולא תסור מהתהפך ממראה בהירה אל מראה על סדור מדרגה כפי הכנות כל איש ואיש ושלמות כל איש ואיש אמנם הוא כפי שעור פנותו לצד תורת מרע"ה ולא יסור מהיות נכחיי לאור וכל מה שנתרחק מהתורה כהו מאוריו וכבה אורו ולזה הענין ימשיל התורה באור וכן בנר כי נר מצוה ותורה אור ואמר הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע והפך זה בכל מי שפירש מן התורה אמר ורשעים בחשך ידמו ואמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. ולמה ששבו ישראל לתורה בזמן מרדכי אמר ליהודים היתה אורה. ואמר ע"י מלאכי כי ההצלחה אמנם תשלם ותגיע במעשה התורה אמר זכרו תורת משה עבדי והמשיך לזה אומרו הנני שולח לכם את אליה הנביא יראה שהוא ישיב אל אליהו אל זה העולם אחר שנבדל ממנו וזאת היא ראייה גמורה על שתחיית המתים נתלית במשיח כמו שאמר ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ואמנם מי שיאמין שאליהו לא נפרד יחשוב שזהו שלמות בחק אליהו הנה הוא מתחייב להאמין זאת הסברא שיסתור השורש הגדול והוא השורש הוא בידנו שמרע"ה רבן של נביאים מת עם היותו אדון הנביאים ואיך יאמר באליהו שהוא נשאר בגופו להיותו מועק בזה בגשם העפריי מהדבקות בעולם השכלים ושהוא כלוא או עצור בהר או במדבר הנה זה מרוע סברא ואשר תדעהו שתיבת לקיחה הנאמר באליהו היא המורה על מיתתו ושהוא נבדל מגשמו כמו שנפרד מרע"ה נאמר באליהו בהפרדו מאלישע כי היום ה' לוקח את אדוניך וכן אמר בחנוך כי לקח אותו ר"ל המיתו וגם כן מיד שאול כי יקחני סלה פן תאבד נפשי באבדון גשמו התפלל לשם שתאשר נפשו מבלי שתכלה בכלות גשמו ונאמר ביחזקאל בספרו מות אשתו הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה ודע זה לא תשתבש אמונתך. ואמנם אומרם ז"ל שאליהו לא מת רוצה לומר שהוא יצא שלם מחיות העולם אשר היה דומה בו כמת אל עולם החיות אשר אין בו מת וכן אמרו במקצת צדיקים כמו ישי אבי דוד וכלאב בן דוד. ודע שהחומר מבדיל בין האיש ובין אדוניו וזה תכלית העונש בעולם אצל מי שדקדק בו תענוג הדבקות במה שאפשר הדבקות בו בזה העולם ואולם אצל העורים אשר לא ישיגו תענוג זולת תענוגי החושים הנה אין תענוג אצלם בלתי תענוג זה העולם ולא צער מעונש בלתי העדר תענוגיהם ולמה שהיתה זאת סברת רוב ההמון וגם כולם לכן יעדה התורה בהבאת הטובות עם ההשמע אל המצוה והפכן עם העבירה באמרו והיה אם שמוע תשמעו וגומר אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה. לפי שהפסק המעיקים ורבוי הטובות סבת הפנאי לדרישת השלמות והשגת האמתות לראויים כאומרו יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' דורשיו יחי לבבכם לעד ואמר והתענגו על רוב שלום והניאוף והעוות לעורים כאומרו וישמן ישורון ויבעט וגומר ואומר כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני ואל מי תגיע אל זה ההמון אשר אין להם תענוג זולת חושיהם. וכן בזה ספרו הנביאים מההצלחה האחרונה במה שהמשלנו במה שאמרו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ז' חופות במה שקדם זכרונו עד שנאמר מכניסת ג"ע ופרדסיה מה שנאמר ומכניסת גהינם ושלהבתה אמר כי ערוך מאתמול תפתה וכן נמשך לו הסברא כל מי שהלך דרך התורה במה שיאמרו האאותיות וכל זה הוא מליצה לנעימות הנפש ושעורה בקרבת יוצרה וצערה במרחקה ממשכנה וכאומרו אני בצדק אחזה פניך. ואמנם הגופים כאשר נפרדו והבאישו ונתעפשו ואנחנו נראה אותם באחרית דבר שלא יסורו מהיותם נתכים וכבר צמחו עשבים מאכל לבעלי חיים הנה כבר נתאמת מזה במה שנראהו מענין הגוף שלא נשאר גמול ועונש אלא לנפש אמר מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן וכבר קדם לך ביאור כל הבשר חציר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. והענין כל הבשר מתים בעה"ז יורדי דומה באחריתם ואמנם בני ישראל לא כן אבל אנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה רמז לעובדים בזה העולם אשר הם עם צדק תענוגם לדבקותם הטהור והם נשארים באותו התענוג אשר נעתקו ממנו וגם מוסיפים כפלי כפלים עד סוף העולם. וכן אמרו למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך מענין העה"ז ולא שיודה בזה העולם הודאה ושבח בלתי נפסק עד שיאמר ולא ידום ואיך יהיה זה וכבר יפסיקוהו המעיקים כמה חליים ומקרים ואמנם כאשר התענגה נפשו בעבודתו הנה היא כאשר נעתקה והוסיפה בהתענג ולא תסור מלשבח כגלגלים והשכלים כמ"ש בגלגלים השמים מספרים כבוד אל ואמר בלמאכים וקרא זה אל זה ואמר. הנה כבר הארכתי הדבור מאד למה שראיתי בו מהתועלת וכבר קבצתי לך מאמרים נבואיים ורבניים וסברות פלוסופיות מסכימות בהגעת ההצלחה האחרונה בחלק מה שיגיע אליו היכולת ולא תעזוב מה שהישרתיך אליו. ותשים ספרי זה לנכח עיניך ותתבונן בו בשאר העתים ותשנה אותו פעמים מנויים וכמה הם ימי חייך המקיפים כי הוא בחיי יגיעך לקצה אחריתך ויישירך במעשיך כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - הקדמה

אמר רבינו משה בן כבוד הרב רבינו מיימון זכר צדיק לברכה:

שאל שר אחד מבעלי החכמות התוריות ומאנשי הצחות והמליצה בלשון הערב לאיש עיין במלאכת ההגיון שיבאר לו ענייני השמות הנזכרים הרבה במלאכת ההגיון ויבאר לו הסכמת אנשי המלאכה לפי מה שהסכימו עליו ושיכוין בזה לשון קצר מן המלות ולא ירבה לכפול העניינים כדי שלא יארכו הדברים כי אין כוונתו לגדל כבודו ללמוד המלאכה הזאת למה שסופר לו ממנה כי ההקדמות המונחות למי שירצה ללמוד המלאכה הזאת רבות אבל היתה כוונתו ידיעת הסכמתם ברוב השאלתם לא זולתה:

ועתה אתחיל בזכרון מה שתכסוף ואומר

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער אחד עשר

כל מה שנמצא לדבר - מה תמיד כירידת האבן למטה וחיוב מות לבעלי החיים נקראהו - בעצמות וכן כל מה שיימצא על הרוב נאמר שהוא - עצמותי גם כן; כאמרנו "כל אדם בעל תמש אצבעות" ואף על פי שפעמים יימצא בעל שש אצבעות וכן כל מה שנמצא על הרוב בזמן כמציאות הקור בזמן הסתיו והחום בזמן הקיץ הנה זה גם כן ייאמר - בעצמות:

ובכלל הענינים הטבעיים כלם ואם היו על הרוב הנה הם עצמותיים וכל מה שמציאותו על המעט ייאמר שהוא - במקרה כמי שיחפור יסוד וימצא מטמון. ובכלל הענינים המקריים כלם שאינם מכוונים היו מן האדם או מזולת האדם נאמר על כל מה שיימצא מהם שהוא היה במקרה. הנה זה ענין - מה שבעצמות וענין - מה שבמקרה:

וכל תואר שיתואר בו דבר מה והתואר ההוא נמצא בדבר ההוא בעת שיתאר אותו הנה נאמר בתואר ההוא שהוא נמצא - בפעל וכאשר יתואר הדבר בתואר בלתי נמצא בו עתה אבל הוא מוכן ומזומן שיגיע לו התואר ההוא הנה אנחנו נאמר כי התואר ההוא - בכוח. המשל בזה אמרנו בחתיכת הברזל שהיא סייף כי היא מוכנה שתהיה סייף; הנה היא סייף בכח. ואין חתיכת הלבד והעור כן ויש הבדל גדול בין העדר ענין הסייף מחתיכת הברזל ובין העדר ענין הסייף מחתיכת העור:

כן אמרנו בילד כשהוא נולד "זה כותב" ענינו שהוא כותב בכח רחוק. ואמרנו בנער קודם שיתחיל בלימוד שהוא כותב בכח הנה הוא כח קרוב לענין יותר מן הראשון. ואמרנו בו בעת לימודו שהוא כותב בכח הנה הכח הזה יותר קרוב ממה שלפניו. ואמרנו במי שמתעסק בכתיבה בעת שהוא ישן שהוא כותב בכח הנה זה יותר קרוב מן הראשונים:

ואמרנו בו כשהוא ער ולפניו הקולמוס והדיו והקלף שהוא כותב בכח אבל הוא כח קרוב מאד ולא נקראהו כותב בפעל כי אם בעת שיכתוב. וכן כל מה שדומה לזה:

ואולם הארכנו לבאר זה הענין בעבור שהפילוסופים אמרו כי כל מי שלא יבדיל בין מה שבכח ובין מה שבפעל; ובין מה שבעצמות ובין מה שבמקרה; ובין הענינים המלאכותיים ובין הענינים הטבעיים; ובין הענין הכללי והפרטי; הנה הוא בלתי יודע לדבר:

וכל שני דברים שהם כאשר נמצא אחד מהם הסתלקה מציאות האחר נקראים - הפכיים; כ"חום" ו"הקור" ו"הלחות" ו"היובש". ומן הדברים ההפכיים מה שביניהם אמצעי כחום והקור; כי ביניהם "הפושר" ומהם מה שאין אמצעי ביניהם כ"זוג" ו"הנפרד" במספר. כי כל מספר אם זוג ואם נפרד:

וכאשר היו שני דברים אי אפשר התחברם יחד במקום אחד אבל כי אחד מהם מציאות דבר מה והאחר הסתלקות אותה המציאות והעדרה כ"עורון" ו"הראות"; הנה אנחנו נאמר כי הראות - קנין והעורון - העדר. ולא נאמר בהם שהם הפכיים כמו שנאמר בחום והקור; כי החום והקור חלקם במציאות שוה ואין החום אפשר המציאות יותר מן הקור ולא הקור אפשר המציאות יותר מן החום; ואין כן הראות והעורון ובזה יובדל בין העדר והקנין ובין שני הפכיים:

וכן אמרנו ה"חכמה" ו"הסכלות" נאמר החכמה - קנין והעדר הקנין ההוא - סכלות וכן "העושר" ו"העוני" ו"מציאות השער בראש" וה"קרחות" ו"מציאות השנים בפה" והעדרן ו"הדבור" ו"האלמות"; כל אלה נקראים קנין והעדר:

ולא יתואר בשם העדר כי אם מה שבטבעו שיימצא לו הקנין ההוא הנכחי להעדר ההוא. כי אנחנו לא נאמר בכותל שהוא סכל ולא עור ולא אלם. הנה זה ענין הקנין וההעדר בהסכמתנו:

ומן השמות שכאשר תשמע אותם יובנו לך ענינם אשר יורו עליו בלשון ההוא מבלי שתצטרך אל הקשה בין הענין ההוא ובין דבר אחר; כאמרנו ה"ברזל" וה"נחושת" וה"מאכל" וה"משתה" וה"עמידה" ומה שדומה להם:

ומן השמות מה שלא יגיע לך הענין ההוא שיורו בשם ההוא כי אם בהקשה בינו ובין דבר אחר; כאמרנו "הארוך" ו"הקצר". הנה לא יגיע בשכל ענין היות זה ארוך כי אם בהקשה במה שהוא יותר קצר ממנו; ולא יצויר שזה קצר עד שיגיע בשכלנו יותר ארוך ממנו. הנה זה היחס אשר בין הארוך והקצר ומה שדומה להם נקראהו אנחנו - הצטרפות; ונקרא כל אחד מהם - המצטרף ונקרא שניהם יחד - המצטרפים. וכן "מעלה" ו"מטה" ו"החצי" ו"הכפל" ו"הקודם" ו"המתאחר" ו"המתחלף" ו"השוה" ו"האוהב" ו"השונא" ו"האב" ו"הבן" ו"העבד" ו"האדון"; כל אלו והדומים להם נקרא כל אחד מהם - המצטרף. כי לא יגיע ענינו בשכל כי אם בשעור ובהקשה בינו ובין דבר אחר. והיחס ההוא אשר ביניהם הוא אשר נקרא - ההצטרפות:

ואולם הענין אשר יקרא אותו מדקדק הערב - הסמוך כ"נער ראובן" ו"פתח הבית"; הנה אנחנו נקראהו - השם הנוטה:

וכמו שנאמר בשוללות והמחייבות - המתנגדים כמו שקדם כן נאמר בכל העדר וקנין ובכל שני הפכים ובכל מצטרפים - שהם מתנגדים:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער ששה עשר והם מה שבעצמות מה שבמקרה הענינים העצמותיים הענינים המקריים מה שבכח מה שבפעל הכח הקרוב הכח הרחוק ההפכיים אשר ביניהם אמצעי ההפכיים אשר אין ביניהם אמצעי הקנין ההעדר ההצטרפות המצטרף המצטרפים המתנגדים

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער ארבעה עשר

שם ה"דבור" מהסכמת הקודמים מחכמי האומות השלמות הוא שם משותף יפול על שלשה ענינים. הראשון הרוח אשר יוחד בו האדם אשר בו ישכיל המושכלות וילמוד המלאכות ויכיר בין המגונה והנאה. ויקראו זה הענין גם כן "כח הדבור" או "הנפש המדברת":

והענין השני הוא המושכל עצמו אשר כבר השכילו האדם. וייקרא זה הענין גם כן "הדבור הפנימי":

והענין השלישי הוא המליצה בלשון מאותו הענין הנרשם בנפש ויקראו זה הענין גם כן "הדבור החיצוני":

ובעבור שהיתה זאת המלאכה אשר הניחה אריסטוטליס והשלים חלקיה בשמונה ספרים תתן לכוח המדבר דרכים במושכלות - והוא הדבור הפנימי - עד שישמרוהו מן הטעות וידריכוהו אל היושר עד שתגיע לו האמת בו; ותתן זאת המלאכה גם כן דרכים משותפים לכל הלשונות ידריכו בהם הדבור החיצוני אל היושר וישמרוהו מן הטעות עד שיהיה מה שיליץ " בו בלשון נאות למה שבסתר ומשתוה לו עד שלא תוסיף המליצה על הענין אשר בנפש ולא תחסר ממנו; הנה בעבור אלו הענינים אשר תועיל זאת המלאכה קראוה - מלאכת ההגיון אמרו מדרגת מלאכת ההגיון מן השכל כמדרגת מלאכת הדקדוק מן הלשון:

ושם ה"מלאכה" אצל הקודמים שם משותף יפילוהו על כל חכמה עיונית ויפילוהו גם כן על כל המעשים המלאכותיים. ויקראו כל חכמה מחכמת הפילוסופיה - מלאכה עיונית; והנגרות והחצבות ומה שדומה להן - מלאכה מעשית:

ושם ה"פילוסופיה" שם משותף פעמים יקראו בו - מלאכת המופת ופעמים יקראו בו - החכמות. ויפול אצלם השם הזה על שתי חכמות יקראו אחת מהן - הפילוסופיה העיונית ויקראו החכמה האחרת - הפילוסופיה המעשית. ויקראוה גם כן - הפילוסופיה האנושית ויקראוה גם כן - החכמה המדינית:

והפילוסופיה העיונית נחלקת לשלשה חלקים. והם הלימודית הטבעית והאלקית:

אמנם החכמה הלימודית לא תעיין בגשמים במה שהם אבל תעיין בענינים משוללים מחמריהם - ואם היו אותם הענינים בלתי נמצאים כי אם בחמריהם:

וחלקי החכמה הזאת אשר הם שרשיה - ארבעה והם חכמת המספר וחכמת השעורים וחכמת הכוכבים וחכמת חבור הניגונים והיא המוסיקה. ויקראו כל אלה החלקים - החכמה השמושית:

והחכמה הטבעית תעיין בגשמים הנמצאים בטבע לא ברצון האדם כמיני המקורים ומיני הצמחים ומיני בעלי החיים. הנה החכמה הטבעית תעיין בכל אלו ובכל מה שיימצא בהם רצוני לומר במקריהם כלם וסגולותיהם וסבותם; ובכל מה שיימצאו בהם בהכרח כזמן המקום והתנועה:

והחכמה האלקית תיחלק לשני חלקים אחד מהם העיון בכל נמצא שאינו גשם ולא כוח בגשם - והוא הדבור במה שנתלה באל יתעלה שמו ובמלאכים גם כן לפי דעתם כי הם לא יסברו שהמלאכים גשמיים אבל יקראו אותם - השכלים הנפרדים ירצו בזה שהם נבדלים מן החומר. והחלק השני מן החכמה האלקית תעיין בסבות הרחוקות מאוד בכל מה שיכללו עליו שאר החכמות האחרות. ויקראו זה גם כן - החכמה האלקית ומה שאחר הטבע הנה אלו כל חכמות הראשונים:

ואולם מלאכת ההגיון הנה אינה אצלם מכלל החכמות; אבל היא כלי לחכמה. אמרו שלא יכשר ללמוד או ללמד על סדר כי אם במלאכת ההגיון כי היא הכלי לדבר ולא מן הדבר:

ואולם החכמה המעשית הנה היא תיחלק לארבעה חלקים הראשון - הנהגת האדם נפשו והשני - הנהגת הבית והשלישי - הנהגת המדינה והרביעי - הנהגת האומה הגדולה או האומות:

אמנם הנהגת האדם נפשו הוא שיקנה אותה המדות הנכבדות ויסיר ממנה המדות הפחותות אם הן כבר הגיעו. והמדות הן התכונות שיגיעו בנפש עד שיגיעו לקנין ויסודרו מהן הפעולות. הפילוסופים יתארו המדות ב"מעלות" וב"פחיתיות" ויקראו המדות החשובות - מעלות המדות; ויקראו המדות המגונות - פחיתיות המדות והפעולות הבאות מהמדות החשובות יקראו - טובות; והפעולות הבאות מהמדות הפחותות יקראו - רעות:

וכן יתארו הדבור גם כן - והוא ציור המושכלות - במעלות ובפחיתיות. ויאמרו "מעלות דבריות" ו"פחיתיות דבריות":

ולפילוסופים ספרים רבים במדות. וכל הנהגה ינהיג בה האדם זולתו יקראו - חוק:

ואולם הנהגת הבית היא שידע איך יעזרו קצתם את קצתם ומה שיסתפקו בו עד שיכשר תיקון ענינם לפי היכולת ולפי אותם הענינים הראויים בזמן ההוא ובמקום ההוא:

ואולם הנהגת המדינה הנה היא מכמה תקנה בעליה ידיעת ההצלחה האמתית ותראה להם ההתפשטות בהגעתה וידיעת הרעה האמתית ותראה להם ההתפשטות בשמירה ממנה והשתמש מדותיהם - עזיבת ההצלחה המדומה עד שלא יתאוו אותה ולא יהנו בה; ושתבאר להם הרעה המדומה עד אשר לא יכאבו בה ולא ייעצבו ממנה:

וכן תניח דרכי יושר יסודר בם סדור נאה קבוציהם. וכן חכמי האומות השלמות יניחו הנהגות ודרכים לפי שלמות כל איש מהם ינהיגו בהם עבדיהם הסרים למשמעתם ויקראו אותם - נימוסים. והיו האומות מתנהגות באותם הנימוסים:

ולפילוסופים בכל אלו הדברים ספרים רבים כבר יצאו אל לשון הערב; ואולי אשר לא יצאו יותר. והנה לא הוצרכנו באלו הזמנים אל כל זה רוצה לומר החוקים הדתות והנימוסים; והנהגת האנשים - היא בענינים האלקיים:

וכל הדברים שהתבארו ענינם בזה חמשה ועשרים שמות והם הכח המדבר הנפש המדברת הדבור הפנימי הדבור החיצוני מלאכת ההגיון המלאכות העיוניות המלאכות המעשיות הפילוסופיה העיונית הפילוסופיה המעשית הפילוסופיה האנושית החכמה המדינית חכמות הלימודים החכמות השמושיות החכמה הטבעית החכמה האלקית מה שאחר הטבע המדות המעלות הפחיתיות הפעולות הטובות הפעולות הרעות המעלות הדבריות הפחיתיות הדבריות החוקים הנימוסים:

וכל שערי זה המאמר ארבעה עשר שערים וכל השמות שיכללו אלו השערים קע"ה שמות וכל אלו השמות הם כוללים על השמות הנופלים במלאכת ההגיון. ובם גם כן קצת השמות המוסכמים עליהם בחכמה הטבעית והחכמה האלקית והחכמה המדינית זהו מה שראיתי לזכרו ואולי יאות אל הכונה אם ירצה האל תם ונשלם

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער חמישי

כל משפט שתשנה נשואו לנושאו ונושאו לנשואו אם נשאר צודק כמו שהיה קראנו אותו - היפוך המשפט ונאמר - זה משפט מהופך ואם לא ישמור הצדק אבל יכזב נקרא זה - הפך המשפט ונאמר - זה משפט הפוך. דמיון זה אמרנו "לא אדם אחד מעופף" והיפוכו "לא מעופף אחד אדם"; אבל אם תאמר "כל אדם חי" הנה אם תאמר "קצת המי אדם" היה זה הפוך צודק כי הוא אמת; אולם אם נהפכהו כשנאמר "כל חי אדם" הנה יהיה זה הפך לא הפוך:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער ארבעה; והם היפוך המשפט הפך המשפט משפט מהופך משפט הפוך

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער עשירי

הענין הכולל אשר יכלול אישים והוא מעמיד עצמות כל אחד מהם נקראהו - מין:

והענין הכולל אשר יכלול שני מינים או יותר ויהיה מעמיד להם נקראהו - סוג:

והענין אשר בו יוכר ויובדל המין מזולתו ויהיה אותו הענין מעמיד לו נקראהו - הבדל:

וכל מה שיימצא לכל אישי המין תמיד ולא יהיה מעמיד לאותו המין נקראהו - סגולה:

והענין אשר יימצא ברוב המין ההוא או למיעוט ממנו ולא יהיה מעמידו נקראהו - מקרה:

הנה אלו החמשה הענינים הכוללים לפי מה שמנו אותם הקודמים. דמיון זה אמרנו "האדם" או "הסוס" או "העקרב" - הנה כל אחד מאלו נקראהו - מין; וכל אחד מהם יכלול אישי המין ההוא כ"ראובן" ו"שמעון" מאישי האדם:

וייקרא החי - סוג להיותו כולל מספר מינים כ"אדם" וה"סוס" וה"עקרב" וזולתם:

וייקרא הדבור - הבדל לאדם כי הוא יבדיל מין האדם ויכירהו מזולתו וזה ה"דבור" רוצה לומר הכוח אשר בו יצויירו המושכלות; הוא המעמיד לאמיתת האדם. וכן ראוי שנחקור כל מין ומין עד שנדע הבדלו המעמיד אותו:

ונקרא ה"שחוק" - סגולה לאדם בעבור שהוא יימצא לכל אישיו תמיד ולא יימצא למין אחר זולת מין האדם. וכן "רוחב החזה" והיותו "ניצב הקומה" ו"רוחב הצפרנים"; כל אחד מאלו נקראהו - סגולה לאדם בעבור שהוא לא יימצא כי אם למין האדם לבדו ויימצא לכל איש בטבע וכן תימצא לכל מין בהכרח סגולה אחת או מספר סגולות:

והענין הכולל אשר נמצאהו יותר כולל מן המין או יותר מיוחד ממנו נקראהו - מקרה כ"תנועה" לאדם הנה היא יותר כוללת מן המין; או ה"שחרות" בו כי היא יותר מיוחדת ממינו; כי אין כולו שחור. ונקרא השחרות והתנועה ומה שדומה להם - מקרה:

והמקרה שני מינים ממנו מקרה קים בנושא בלתי נפרד ממנו כשחרות לזפת והלובן לשלג והחום לאש; וממנו מקרה נפרד כעמידה או הישיבה לראובן או החום לברזל ולאבן:

ומבואר כי כמו שה"חי" יכלול מיני בעלי - חיים כולם והוא - סוג כן ה"צמח" יכלול מיני הצמחים כולם; הנה ה"צמח" גם כן - סוג:

וכן הדבר אשר יכלול הצמחים ובעלי החיים והוא ה"גשם הנזון" נקראהו - סוג:

וכמו ש"הגשם הנזון" יכלול "החי והצמח" והוא - סוג כן ה"גשם הבלתי נזון" יכלול ה"שמים" וה"כוכבים" וה"יסודות" ו"המקורים" (המחצבים); והוא גם כן - סוג אחר. וכאשר אמרנו ה"גשם במוחלט" הנה הוא יכלול הכל ואין שום סוג יותר כולל ממנו ואנחנו נקראהו גם כן - העצם ונקרא ה"גשם במוחלט" - הסוג העליון:

ונקרא "האדם" ו"הסוס" ו"העקרב" ו"התמר" ו"הברזל" והדומים להם - המינים האחרונים כי אין תחת כל מין מהם זולת אישי המין:

ונקרא "החי" - סוג אמצעי או - מין אמצעי כי הוא - סוג בסמיכות אל מה שתחתיו ממיני החי והוא - מין בסמיכות אל "הגשם הנזון" אשר עליו אשר יכללהו ויכלול ה"צמחים". וכן ה"צמח" גם כן הוא - סוג אמצעי למה שתתתיו ומין אמצעי למה שעליו:

ונקרא "החי" ו"הצמח" - המינים החלקיים כי "סוג הנזון" ייחלק ל"חי" ול"צמח" לא זולת זה:

ודע כי הסוגים העליונים לכל הנמצאות לפי מה שבאר אריסטו עשרה סוגים:

הסוג הראשון - העצם:

הסוג השני - הכמה:

הסוג השלישי - האיך:

הסוג הרביעי - המצטרף:

הסוג החמישי - המתי:

הסוג השישי - האנה:

הסוג השביעי - המצב:

הסוג השמיני - לו (הקנין):

הסוג התשיעי - שיפעל:

הסוג העשירי - שיתפעל:

ואלו העשרה סוגים האחד מהם והוא הראשון הוא העצם והתשעה - מקרים. ולכל אחד מהם מינים אמצעיים ומינים אחרונים ואישים והבדלים וסגולות:

ואלו העשרה הסוגים העליונים הם אשר ייקראו - מאמרות. וידיעת אלו המאמרות וכל משיגיהם ודמיוני סוגיהם האמצעיים ומיניהם ואישיהם - ממה שאינו ראוי בזה המאמר אשר אנחנו בו - והוא הספר הראשון מספרי ההגיון. והשני יכלול על המושכלות המורכבות והוא - ספר המליצה. והספר השלישי הוא ספר ההקש וכבר קדם זכרון ענין ההקש ומיניו ותמונותיו. ואלו השלשה ספרים כוללים למה שיבוא אחריהם מן הספרים החמשה הנשארים. והראשון מן הספרים החמשה והוא הספר הרביעי הוא - ספר המופת; והספר התמישי הוא - ספר הנצוח; והספר השישי הוא - ספר ההלצה; והספר השביעי הוא - ספר ההטעאה; והספר השמיני הוא - ספר השיר:

וכאשר נבאר כוונת אלו המינים כשנזכיר סוגו והבדלו נקראהו - גדר. ואם נבארהו בסוגו וסגולה מסגולותיו נקראהו - רושם. דמיון זה אמרנו בגדר האדם שהוא חי מדבר; הנה החי - סוגו והמדבר - הבדלו:

ופעמים ייגבר האדם גם כן כשהוא חי מדבר מת (במובן של בן תמותה); והיה המות הוא ההבדל האחרון אשר יבדיל בינו ובין המלאכים:

ואם בארנו שם האדם כשנאמר שהוא חי רחב החזה; הנה אנתנו נקרא אלו - רשמים:

וכן פעמים נבאר השם ונכירהו בסוגו ובמקריו; כאמרנו בבאור שם האדם הוא חי יכתוב הוא חי ימכור ויקנה; וזה גם כן נקראו - רושם:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער שבעה עשר והם הסוג המין האיש ההבדל הסגולה המקרה הקים המקרה הנפרד הסוג העליון המין האחרון המינים האמצעיים הסוגים האמצעיים הסוגים החלקיים הסוגים העליונים המאמרות העצם הגדר הרושם:

וזכרנו העשרה מאמרות ולא בארנו מהם זולת ענין מאמר העצם. כי באור מה שנשאר קשה על המתחיל ויאריך אריכות אפשר שלא יובן ממנו דבר כי אם בהתבוננות ולמוד מופלג; והנה הכוונה באלו השערים שיבין כל מי שיקראם באור עניני אותם השמות המפורשים

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער ראשון

השם אשר יקראהו מדקדק הערב - התחלה הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון - הנושא; ואשר יקראהו המדקדק - סיפור ההתחלה הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון - הנשוא; בין שיהיה הסיפור "שם" או "פעל" או "מלה" או "כלל" - כל זה יקרא נשוא. ואין הבדל בין שיהיה הסיפור חיוב או שלילה. דמיון זה אמרנו "ראובן עומד" נאמר "ראובן" - נושא "עומד" - נשוא. וכן "ראובן בלתי עומד" נאמר אנחנו בזה "ראובן" - נושא "בלתי עומד" - נשוא. וכן כאשר נאמר "ראובן עמד" או "יעמוד" נאמר אנחנו "ראובן" - נושא "עמד" או "יעמוד" - נשוא. וכן כאשר נאמר "ראובן בבית" "ראובן" - נושא "בבית" - נשוא. וכן כאשר בא הסיפור בכלל אם בשם אם בפעל ומה שהתחבר עמו; כל זה נקראהו - נשוא:

וכלל הדבור המורכב מהספור והמסופר ממנו - היה חיוב או שלילה רוצה לומר הנושא והנשוא יחד יקרא זה - משפט ויקרא גם כן - המאמר הפוסק. והמשפט גם כן יש לו שני חלקים הנושא והנשוא ואם היו מלות המשפט רבות. דמיון זה אמרנו "ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון הרג בנו של לבן הארמי" הנה אנחנו נאמר זה המשפט נושאו - "ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון"; ונשואו - "הרג בנו של לבן הארמי". והקש על זה:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער - ארבעה. והם הנושא הנשוא המשפט והמאמר הפוסק

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער רביעי

כל שני משפטים נשואם ונושאם אחד בעצמו; זולת שאחד מהם מחייב והאחד שולל הנה נקרא שני אלו המשפטים - מתנגדים. ונקרא החיוב והשלילה - התנגדות. דמיון זה אמרנו "ראובן חכם" "ראובן אינו חכם" או "האדם כותב" "האדם אינו כותב"; הנה שני אלו המשפטים נקראים - מתנגדים וכן כל מה שדומה להם:

ואולם אם היתה ההתנגדות בין שני משפטים בעלי הקפים הנה זה יש לו שם ייחדהו. וזה כי שני המשפטים המתנגדים אם חובר בכל אחד משניהם הקף כללי כאמרנו "כל אדם חי" ו"אין אדם אחד חי"; הנה שני אלו המשפטים נקראם - מתהפכים וזאת ההתנגדות נקראה - הפך:

ואם חובר בכל אחד משניהם הקף חלקי כאמרנו "קצת האדם כותב" "קצת האדם אינו כותב"; הנה נקראהו - מה שתחת המתהפכים:

ואם חובר באחד משניהם הקף כללי ובאחד הקף חלקי; הנה נקראים - משפטים סותרים וזה הענין נקראהו - סתירה. ואלו שני מינים המין האחד שיהיה המשפט האחד מחייב כללי והאחר שולל חלקי; כאמרנו "כל אדם חי" "אין כל אדם חי"; הנה אלו השנים - סותרים. והמין השני שיהיה המשפט האחד שולל כללי והאחר מחייב חלקי; כאמרנו "לא אדם אחד מעופף" "קצת האדם מעופף". ושני אלו גם כן סותרים:

ומן הידוע כי כל מה שתחייב דבר לענין מה או תשלול אותו ממנו לא יחסר הדבר ההוא אשר תחייבהו או תשלול אותו מהיותו מחוייב אליו או אפשר לו או נמנע ממנו דמיון זה אמרנו "כל אדם חי" הנה נקרא זה המשפט - מחוייב. ואם אמרנו "קצת האדם כותב" נקרא זה המשפט - אפשרי. ואם אמרנו "כל אדם מעופף" נקרא זה המשפט - נמנע. ואנחנו נקרא המחוייב והנמנע - הכרחיים כי אנחנו נאמר "האדם חי" - בהכרח ו"האדם אינו מעופף" - בהכרח:

וכאשר אמרנו מראובן דרך משל בהוולדו "ראובן זה כותב" או "ראובן זה אינו כותב"; אז נקרא זה המשפט - אפשרי באמת ואולם כאשר אמרנו כן מעזרא הסופר דרך משל בעת מציאותו "עזרא סופר" הנה לא נקרא זה המשפט - אפשרי אבל נקראהו - משפט מוחלט או משפט נמצא. כי כל "אפשר" אמנם הוא אפשר על האמת בעתיד קודם שתצא מציאות אחד משני האפשרים; אבל אחר צאת מציאות מה שיצא הנה הסתלק אותו האפשר. כי ראובן העומד אצלנו הוא עומד ואין העמידה אז לו אפשרית; אבל תדמה לדבר המחוייב בו אז:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער שלשה עשר והם ההתנגדות ההפך הסתירה המתנגדים המתהפכים מה שתחת המתהפכים הסותרים המשפט המחוייב המשפט הנמנע המשפט ההכרחי המשפט המוחלט המשפט האפשרי המשפט הנמצא

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער שביעי

וממה שהקדמנו יתבאר כי השיתוף הנופל בין שתי ההקדמות יהיה באחד משלשה דרכים אם שיהיה הגבול האמצעי נושא באחת משתי ההקדמות ונשוא באחרת; כמו שהמשלנו באמרנו "כל חי מרגיש" ו"כל אדם חי". וכל מה שיתחבר בזה הדרך מן החיבור נקראהו - התמונה הראשונה מן ההקש:

ואם שיהיה הגבול האמצעי נשוא בשתי ההקדמות יחד כאמרנו "אין אבן אחת - חי" ו"כל אדם חי". וכל מה שיתרכב זאת ההרכבה נקראהו - התמונה השנית מתמונות ההקש:

ואם שיהיה הגבול האמצעי נושא בשתי ההקדמות יחד כאמרנו "קצת החי לבן" ו"כל חי מרגיש". וכל מה שיתרכב זאת ההרכבה נקראהו - התמונה השלישית מן ההקש. הנה יהיו תמונות ההקש שלש:

ודע כי אין כל שני משפטים השתתפו בגבול אמצעי על אחת משלש דרכים אלו יהיו מההרכבה ההיא הקש בלא ספק; אבל אשר תשפטהו החלוקה. כי בכל תמונה משלש התמונות מאה ושמונה חיבורים ואשר הם הקשים באמת ויולידו באלו החיבורים ארבעה עשר חיבורים; כל חיבור מהם ארבעה מינים בתמונה הראשונה וארבעה בתמונה השנית וששה בתמונה השלישית:

וכבר סדרו אותם עד שתאמר דרך משל זה ההקש הוא המין הרביעי מן התמונה הראשונה וזה ההקש הוא המין השלישי מן התמונה השנית וזה ההקש הוא המין החמישי מן התמונה השלישית:

[באור שלא מן המאמר]:

התמונה הראשונה צריך שתהיה הגדולה כוללת והקטנה מחייבת והתולדה אף כוללת:

השנית משותפת לה בכמות ונבדלת ממנה באיכות וזה בהקדמות ובתולדה:

ורצוני בשתוף בכמות בהקדמות שתשמור סדר הכוללות רוצה לומר שהגדולה תהיה על כל פנים כוללת כמו הראשונה:

ורצוני בתולדה שתוליד אף כוללת:

ורצוני בהבדל באיכות כי השנית תוסיף על הראשונה בהקדמות שאינה צריכה שתהיה הקטנה מחייבת. ובזה בעצמו תחסר ממנה שלא תוליד לעולם מחייבת:

והתמונה השלישית משותפת לראשונה באיכות ונבדלת ממנה בכמות. וזה גם כן בהקדמות ובתולדה:

ורצוני בשתוף באיכות בהקדמות שהשלישית תשמור סדר החיוב רוצה לומר שהקטנה היא מחייבת בהכרח:

ורצוני בתולדה שתוליד אף מחייבת:

ורצוני בהבדל בכמות כי השלישית תוסיף על הראשונה שלא תצטרך לגדולה שתהיה כוללת ובו בעצמו תחסר ממנה שלא תוליד כוללת:

השנית והשלישית הפכיות בכמות ובאיכות רצוני בזה כי השנית תשמור סדר הכוללות ולא תשמור סדר החיוב ותוליד אף כוללת ולא תוליד מחייבת. והשלישית בהפך זאת כי היא תשמור סדר החיוב ולא תשמור סדר הכוללות; ותוליד אף מחייבת ולא תוליד כוללת:

ובכלל שהשנית לא תשמור סדר החיוב ולא תולידהו והשלישית לא תשמור סדר הכוללות ולא תולידהו:

התמונה הראשונה היא על ארבעה פנים והוא שהגבול האמצעי נושא בהקדמה אחת נשוא באחרת:

האחד כל ב' הוא א' כל מחובר מחודש כל ג' הוא ב' כל גשם מחובר אם כן כל ג' הוא א' כל גשם מחודש:

השני אין דבר מב' א' לא מחובר אחד נצחי כל ג' הוא ב' כל גשם מחובר אם כן אין דבר מג' א' לא גשם אחד נצחי:

השלישי כל ב' הוא א' כל מחובר מחודש קצת ג' הוא ב' נמצא מה מחובר אם כן קצת ג' הוא א' נמצא מה מחודש:

הרביעי אין דבר מב' א אין מחובר אחד נצחי קצת ג' הוא ב' נמצא מה מחובר אם כן קצת ג' איננו א' נמצא מה אינו נצחי:

התמונה השנית היא גם כן על ארבעה פנים והוא שהגבול האמצעי נשוא בשתי ההקדמות:

האחד אין דבר מא' ב' אין נצחי אחד מחובר כל ג' הוא ב' כל גשם מחובר אם כן אין דבר מג' א' אין גשם אחד נצחי:

השני כל א' הוא ב' כל נצחי נמלט מחידוש אין דבר מג' ב' אין גשם אחד נמלט מחידוש אם כן אין דבר מג' א' לא גשם אחד נצחי:

השלישי אין דבר מא' ב' אין נצחי אחד מחובר קצת ג' הוא ב' נמצא מה מחובר אם כן קצת ג' איננו א' נמצא מה אינו נצחי:

הרביעי כל א' הוא ב' כל מתנועע גשם קצת ג' איננו ב' נמצא מה אינו גשם אם כן קצת ג' איננו א' אין כל נמצא מתנועע:

התמונה השלישית היא על ששה פנים והוא שהגבול האמצעי נושא בשתי ההקדמות:

האחד כל ב' הוא א' כל מתנועע גשם כל ב' הוא ג' כל מתנועע מחודש אם כן קצת ג' הוא א' קצת מה שהוא מחודש גשם:

השני אין דבר מב' א' לא נצחי אחד גשם כל ב' הוא ג' כל נצחי פועל אם כן קצת ג' איננו א' אין כל פועל גשם:

השלישי כל ב' הוא א' כל גשם מחובר קצת ב' הוא ג' גשם מה פועל אם כן קצת ג' הוא א' פועל מה מחובר:

הרביעי קצת ב' הוא א' גשם מה מתנועע כל ב' הוא ג' כל גשם מחודש אם כן קצת ג' הוא א' מחודש מה מתנועע:

החמישי אין דבר מב' א' לא גשם אחד נצחי קצת ב' הוא ג' גשם מה פועל אם כן קצת ג' איננו א' אין כל פועל נצחי:

הששי קצת ב' איננו א' גשם מה אינו מתנועע כל ב' הוא ג' כל גשם מחודש אם כן קצת ג' איננו א' מחודש מה אינו מתנועע:

[עד כאן שלא מן המאמר]:

וכל מה שהוא זולת אלו ארבעה עשר המינים מן החיבורים רוצה לומר ארבעה ותשעים התיבורים הנשארים אינם הקשים; כי הם לא יחייבו דבר בהכרח ואמנם הראיה על ביטול אותם החיבורים וקיום אלו המינים וידיעתם הוא חלק גדול ממלאכת ההגיון; ואין זה כוונת המאמר:

ואלו ארבעה עשר המינים ממיני ההקשים יקראו - ההקשים המשאיים:

ואולם ההקשים התנאיים הנה הם שני מינים תנאיי מדובק ותנאיי נחלק:

וההקש התנאיי המדובק כאמרנו "אם היתה השמש עולה הנה עתה יום"; ואחר נתנה ונאמר "אבל השמש עולה" הנה יתחייב שיהיה עתה יום. וכל הקש יחובר כן יקרא - תנאיי מדובק:

וההקש התנאיי הנחלק כאמרנו "זה המספר אם זוג או נפרד"; או נאמר "אלו המים אם חמים ואם קרים או פושרים"; ואחר כן נתנה בדמיון הראשון ונאמר "אבל הוא נפרד" הנה יתחייב שלא יהיה זוג; או נתנה במשל השני ונאמר "אבל אלו המים חמים" הנה יתחייב שלא יהיו קרים ולא פושרים". וכל הקש יחובר כן יקרא - הקש תנאיי נחלק:

ומיני ההקשים התנאיים המולידים חמשה מינים המדובק שני מינים והנחלק שלשה מינים. וראיות זה והמשליהם אינם כוונת זה המאמר:

ולאנשי זאת המלאכה מין ממיני ההקש יקראוהו - הקש החילוף. וזה כי אנחנו כשרצינו לאמת משפט - מה ובאנו בהקש אחד מן ההקשים המשאיים והוליד לנו המשפט אשר רצינו שנדע אמתתו הנה אנחנו נקרא אותו - ההקש המשאיי הישר. ואם אימתנו אותו המשפט בדרך אחר והוא שנניח סותר המשפט אשר נרצה שנדע אמתתו ונחבר הקש יהיה לנו מופת בו כי שקר אותו הסותר אשר הנחנו הנה סותר אותו אשר הנחנו הוא האמת בלא ספק והוא המשפט אשר נרצה לאמתו. וזה ההקש אשר יבאר לנו שקרות סותר המשפט אשר נרצה לאמתו נקראהו - הקש החלוף:

ולנו מין אחר מן ההקש נקראהו - הקש החיפוש והוא שיהיה משפט - מה נודעו חלקיו והתאמת בחפוש קצת חלקיו הנה נקח אותו המשפט כללי ונשימהו הקדמת הקש:

ולנו הקש אחר נקראהו - הקש ההמשל. והוא שנמצא שני דברים מתדמים בענין מה ונמצא דין באחד משני דברים בלתי נמצא באחר הנה נבין אותו הדין על הדבר האחר:

דמיונו שישאל שואל אם השמים נעשו במלאכה ונאמר כן ראיית זה כי השמים גשם והכותל גשם; והנה הכותל נעשה במלאכה השמים גם כן נעשו במלאכה הנה זהו הקש הממשל:

ואם נקח ראיה על היות השמים נעשים במלאכה כשנחפש הגשמים אשר נתהוו כולם או רובם ונמצאם נעשים במלאכה; הנה אנחנו נקראהו - הקש החפוש. דמיונו שנאמר "הגשם הוא בית האוצר והכסא והמנורה ומה שדומה להם; והם נעשים במלאכה; והשמים מכלל הגשם הם אם כן הם נעשים במלאכה - זהו הקש החיפוש. ולנו הקשים אחרים נקראים הקשים ביניים ואין פנים לזכרם במה שאנחנו בדרכו:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער שנים עשר והם התמונה הראשונה מן ההקש התמונה השנית ממנו התמונה השלישית ממנו מיני תמונות ההקש ההקשים המשאיים ההקשים התנאיים התנאי המדובק התנאי הנחלק ההקש המשאיי הישר הקש החלוף הקש החפוש הקש ההמשל

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער שישי

ידוע עם מעט התבוננות כי כל שני משפטים נבדלים לא יתחייב מהם דבר אחר כלל. כאמרנו על דרך משל "כל אדם חי" ו"כל אש חמה" ו"כל שלג קר" וכן אם הגיעו המשפטים הנבדלים מה שהגיעו לא יתחייב מכללם דבר אחר. אך אם השתתפו במין אחד מן השתוף עד שיתחייב מהם יחד משפט אחר הנה הרכבת אותם שני המשפטים אז תקרא - הקש. [וכל אחד משני המשפטים אז יקרא - הקדמה. והמשפט השלישי המתחייב מחבור אותן שתי ההקדמות יקרא - תולדה. ויקרא גם כן - רדיפה. דמיון זה אמרנו "כל תי מרגיש" ו"כל אדם חי". הנה המתחייב מחבור זה בהכרח הוא "כל אדם מרגיש" וזאת היא - התולדה:

ואולם אם תתבונן בזה אשר המשלנו תמצא חלקי ההקש שלשה חלקים. כי כל משפט שני חלקים כמו שבארנו נשוא ונושא. והנה נפל השתוף בין שני המשפטים בתלק אחד הנה הם שלשה חלקים החלק המשותף לשני המשפטים נקראהו - הגבול האמצעי; והשני החלקים הנבדלים נקראם - הקצוות; וחיבור שניהם - התולדה:

והתבונן גם כן בשני חלקי התולדה. כי הנשוא בתולדה הוא אשר יקרא בהקש - הקצה הראשון והגדול; ואותה ההקדמה מן ההקש אשר בה הקצה הראשון תקרא - ההקדמה הגדולה; ונושא התולדה הוא אשר יקרא מן ההקש - הקצה האחרון והקטון; וההקדמה מן ההקש אשר בה הקצה ההוא הקטון הוא אשר נקראה - ההקדמה הקטנה:

ונחזיר משלינו כדי שנוסיף לשמות ביאור. וההקש אשר המשלנו בו הוא:

"כל חי מרגיש" ו"כל חי אדם". ותולדות זה ההקש הוא "כל אדם מרגיש":

הנה חלקי זה ההקש שלשה האדם והחי והמרגיש והגבול האמצעי ממנו הוא החי; והקצוות הם המרגיש והאדם. והקצה הראשון והגדול הוא המרגיש; והקצה האחרון והקטן הוא האדם. וההקדמה הגדולה היא אמרנו "כל חי מרגיש" וההקדמה הקטנה היא אמרנו "כל אדם חי":

הנה כבר התבארו עניני אלה השמות והם גדולי השמות אשר ראויה ידיעתם במלאכת ההגיון:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער אחד עשר והם ההקש ההקדמה התולדה הרדיפה הגבול האמצעי הקצה הראשון הקצה הגדול הקצה האחרון הקצה הקטון ההקדמה הגדולה ההקדמה הקטנה

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער שלישי

כל משפט שיהיה נשואו "פעל" או ה"פעל" ומה שיתחבר עמו נקראהו - משפט שני; בין שיהיה חיובי או שלילי. דמיון זה אמרנו "ראובן עמד" או אמרנו "ראובן הרג את שמעון" או אמרנו "ראובן לא יעמוד" או אמרנו "ראובן לא יהרוג את שמעון"; כל אלו נקראים - משפטים שניים בעבור שהם בלתי צריכים אל דבור שלישי יקשור בין נשואם ונושאם. אבל אם היה נשוא המשפט שם הנה נקרא אותו - שלישיי. וזה כי אמרנו "ראובן עומד" לא תורה זאת המלה על קשר נשוא זה המשפט בנושאו באיזה זמן היה אם ראובן הוא עומד עתה או היה עומד במה שעבר או שיהיה עומד במה שעתיד; ואי אפשר מבלי דבור שלישי יקשור הנשוא בנושא כמו אמרנו "ראובן הוא עתה עומד" או "היה עומד" או "ימצא עומד" (שוה אצלנו בטה בדבור הזה או לא בטה) ולכן נקראהו - השלישיי. ונקרא הדבור אשר יקשור הנשוא בנושא בזמן ידוע עבר או עתיד - דבור המציאות; והוא "היה" "הווה" או "יהיה" ו"שב" ו"נמצא"; ומה שנגזר מהם כי הם יורו על מציאות הנשוא לנושא בזמן מיוחד:

ופעמים יחובר בנשוא המשפט מלה תורה על איכות מציאות נשואו לנושאו כמו אמרנו "אפשר" ו"נמנע" ו"סובל" ו"הכרחי" ו"מחוייב" ו"מגונה" ו"נאה" ו"ראוי" ו"צריך"; ומה שדומה להם. ופעמים יהיו אלו המלות והדומות להן במשפט השניי או במשפט השלישיי; ואנחנו נקרא אלו המלות והדומה להן הצדדים כאמרנו "האדם אפשר שיכתוב" "אפשר" -צד. וכן אמרנו "כל אדם בהכרח חי" נאמר כי "בהכרח" צד. ואמרנו "ראובן צריך שיעמוד" "ראובן מגונה שיקלל" "ראובן ראוי שילמוד" "ראובן סובל שיעשה כך"; כל אלו נקרא אותם צדדים. ואנחנו נקרא הפעל - הדבור והפעלים - הדבורים:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער חמשה והם המשפט השניי המשפט השלישיי הצד הדבור דבור המציאות

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער שלשה עשר

התיבה אשר יקראה המדקדק הערבי ה"פעל" היא אשר נקראה אנחנו - הדבור. וכבר זכרנו זה ונקראת ה"אות" - מלה:

והשם ממנו שנקראהו - שם ישר וממנו מה שנקראהו - שם נוטה. ואמר אבונצר אלפראבי כבר קרה בלשון הערב כי כל שם נקודו חולם הוא אשר יקראוהו אנשי מלאכת ההגיון - השם הישר והשם שנקודו חירק או פתח הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון - השם הנוטה. הנה זה דבור אבונצר:

ואולם השם אשר נקראהו "בלתי מגיע" הוא שם מורכב ממלת "לא" ודבור כאמרך "לא רואה" ו"לא חכם" ו"לא מדבר":

והשמות אשר יקראם מדקדק הערב שמות ה"פועלים והמתפעלים" הם אשר נקראם אנחנו - השמות הנגזרים ואשר יקראהו המדקדק ה"מקור" נקראהו אנחנו - המשל הראשון:

והשמות אשר יקראום "הנסתרים" כמו "אני" ו"אתה" והה"א והוי"ו והכ"ף והיו"ד בעבדו ועבדה ועבדך ועבדי; הנה אנחנו נקראם כולם - הנסתרים ונקראם גם כן - הכינויים:

ונקרא התאר והמתואר - מאמר הורכב הרכבת באור ותנאי כאמרנו "ראובן הכותב" ו"שמעון הלבן"; וכן השם הסמוך והנסמך אליו הסמיכות אשר בדקדוק נקראהו גם כן - מאמר הורכב הרכבת באור ותנאי. ואולם המאמר החותך נקראהו אנחנו - מאמר הורכב הרכבת סיפור:

והשמות בכל לשון ייחלקו חלוקה הכרחית אל שלשה סוגים אם נבדלים אם נרדפים אם משתתפים. וזה כי הענין האחד כאשר יהיו לו שמות רבים הם - נרדפים. וכאשר היה שם אחד לענינים רבים הנה זה הוא - השם המשותף. וכאשר היו שמות משונים לענינים שונים כל ענין יש לו שם מיוחד; הנה אלו - השמות הנבדלים:

דמיון זה בלשון העברי "אדם" "איש" "אנוש" לזה המין מן החי; "סכין" "מאכלת" לזה הכלי - הם שמות נרדפים. והיותם קוראים "עין ' - העין הרואה ומבוע המים; הנה אלו השמות משותפים. וקראם ה"מים" וה"איש" וה"אילן" הנה אלו השמות - נבדלים. וכן כל השמות הדומים לאלו:

והשמות המשותפים ייחלקו לששה חלקים מהם - משותפים שתוף גמור ומהם - מוסכמים ומהם - מסופקים ומהם - מה שיאמר בכלל וביחוד ומהם - המושאלים ומהם - המועתקים:

והשם המשותף הגמור הוא הנאמר על שתי עצמיות אין שתוף ביניהן בענין מן הענינים כלל אשר בעבורו השתתפו בשם הזה. כשם ה"עין" הנאמר על תוש הראות ועל מבוע המים; וכשם "הכלב" הנאמר על כוכב ועל בעל חיים:

והשם הנאמר בהסכמה הוא שיהיה ענין מה מעמיד לשתי עצמיות או יותר ובשם ההוא ראיה על כל אחת מאותן העצמיות אשר אותו הענין מעמיד עצמות כל אחת מהן. כשם ה"חי" הנאמר על האדם והסוס והעקרב והדג כי ענין החיות אשר הוא ההזנה וההרגש נמצא בכל אחד מאלו המינים ומעמידו. וכן שם כל סוג נאמר על המינים אשר תחתיו בהסכמה. וכן כל הבדל נאמר על אישי המין בהסכמה:

ואולם השם המסופק הוא אשר ייאמר על שתי עצמיות או יותר בעבור ענין מה השתתפו בו ואין הענין ההוא מעמיד אמתת כל אחת מהן. דמיון זה שם האדם נאמר על ראובן החי המדבר ועל איש אחד מת ועל צורת האדם הנעשית מן העץ או מן האבן או ממין ממיני הציור; הנה זה השם נאמר עליהם בעבור השתתפם בענין אחד והוא תמונת האדם ותארו ואין התמונה והתאר מעמיד לאמתת האדם; הנה ידמה לשם הנאמר בהסכמה שהיא בעבור שתוף ענין מה בשתי העצמיות יחד:

נאמר עליהם "אדם"; והוא ידמה למשותף הגמור בעבור כי אמתת זו העצמות זולת אמתת האחרת. ובעבור זה נקרא מסופק:

והשם הנאמר בכלל וביחוד הוא שייקרא מין מן המינים בשם סוגו כאמרנו "כוכב" הנאמר על כל כוכב מכוכבי השמים בכלל והוא גם כן שם לאחד משבעה כוכבי לכת; וכשם "חשישה" בערב הנאמר על כל מיני העשבים ועל הפרח הצהוב אשר יצבעו בו הצבעים:

והשם המושאל הוא השם המורה על עצמות מה בשורש הנחת הלשון והוא קיים על אותה העצמות ואחרי כן תיקרא בו עצמות אחרת בקצת העתים. ולא יהיה קיים השם ההוא תמיד על אותה העצמות השניה. כשם "אריה" המונח על מין ממיני החי ופעמים ייקרא בזה השם הגבור מן האדם. ודמיון זה קראם הנדיב - ים. וכמו אלו השמות אצל המשוררים הרבה:

ומהם השם הנעתק הוא שיהיה שם עיקר הנחתו בשורש הלשון יורה על ענין מה ואתרי כן נלקח בעבור דמיון מה בין שני הענינים או מבלתי דמיון יורכב השם ההוא עליהם יתד על אשר נעתק ממנו ועל אשר נעתק אליו כשם התפלה אשר היא בשורש הלשון שם הבקשה ואחר כן נעתק אל ענין מיוחד בצורה מיוחדת. וכמו שם "העמידה" ו"העליה" ו"הירידה" ו"הצרוף" ו"המשקל" ו"החתוך" וה"הבדל" ו"הנח" ו"הנראה" ומה שדומה לאלו; אשר כל אחד יורה בשורש הנחת הלשון על ענין זולת הענין אשר יורה עליו אצל המדקדקים; כי הם העתיקו אלו השמות לענין אחר:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער שמנה עשר והם העצמות השם הישר השם הנוטה השם הבלתי מגיע השם הנגזר המשל הראשון הנסתרים הכינויים המאמר אשר הורכב הרכבת באור ותנאי המאמר החותך השמות הנרדפים הנבדלים השם המשותף במוחלט השם הנאמר בהסכמה השם המסופק השם הנאמר בכלל וביחוד השם המושאל השם הנעתק

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער שמיני

המשפטים אשר יוודעו ולא יצטרך אל ראיה על אמתתם ארבעה מינים המוחשים - כידיעתנו כי זה שחור וזה לבן וזה מתוק וזה מר. והמושכלות הראשונות - כידיעתנו כי הכל גדול מן החלק וכי השנים מספר זוגי ושהדברים השוים לדבר אחר בעינו כולם שוים. והמפורסמות - כידיעתנו שגילוי הערוה מגונה וכי חסד המטיב ביותר נאה ומקובל. והמקובלות - והוא כל מה שיקובל מאחד נבחר או רבים נבחרים כי אנחנו אמנם נבקש ראיה על היות האיש אשר יקובל ממנו נאמן אמתי בכלל. ולא תבוקש ראיה על כל מאמר שיאמר אבל נסמוך בו בקבלה לא זולתה; כי כבר התבארה אמתתו בכלל מה שסופר ממנו:

ואולם המוחשים והמושכלות אין חלוף בין השלם בחושים והיצירה וזולתו ממין האדם והנכבדים מהם. ואולם המפורסמות הנה יש בהם חלוף ויתרון כי יש משפטים נתפרסמו אצל אומה אחת ולא נתפרסמו אצל אומה אחרת. וכל מה שהיה הענין מפורסם אצל אומות רבות האמתות בו יותר חזק וכן המקובלות פעמים שיהיה המקובל אצל אומה זולת המקובל אצל אחרת:

וכל מה שיושג בחוש שלם יהיה המגיע ממנו אמת בלא ספק וכן המושכלות הראשונות והשניות - כולן אמתיות; רוצה לומר במושכלות השניות כתמונות ההנדסיא וחשבונות מהתכונה הנה זה כולו מושכל אמתי כי הוא יתבאר בהקדמות קרובות רובן למושכלות הראשונות:

וכן כל מה שהוציאו הנסיון כשלשל האשקמוניאה לבטן ועצור אותו העפצים זה גם כן וכל מה שדומה לו - אמת. וכל מה שתגיע ידיעתו באחד מאלו הדרכים - אמתיים. ואנשי ההגיון יקראו אותם המשפטים המגיעים באחד מאלו השלשה דרכים - אמתיים:

ואחר אלו ההצעות תדע כי כל הקש תהיינה שתי הקדמותיו יחד אמתיות הנה נקראהו - ההקש המופתי ועשיית אלו ההקשים וידיעת תנאיהם הוא אשר נקראהו - מלאכת המופת:

וכאשר תהיינה הקדמות ההקש או אחת מהן מפורסמות נקראהו הקש הנצוח. ועשיית אלו ההקשים וידיעת תנאיהם הוא מלאכת הנצוח:

וכאשר תהיינה הקדמות ההקש או אחת מהן מקובלות נקראהו - הקש ההלצה. ועשיית אלו ההקשים וידיעת תנאיהם היא מלאכת ההלצה:

ובכאן מין אחד מן ההקשים יעשה בהם הטעאה ושקר יקראו אותם ההקשים אשר תהיינה הקדמותיהם או אחת מהן טעות עמה או טעה בה או שקר בה במין ממיני ההקשים המטעה ועשיית אלו ההקשים וידיעת הדרכים אשר יטעו בהם וישקרו ייקראו - מלאכת ההטעאה:

והנה ייפו הדברים ויגנו בדמיון וחקוי לזולת הדברים וכן כל הקש יהיה בו הקדמה לקוחה על צד הדמיון והחקוי הנה אנחנו נקראהו - הקש השיריי. והמלאכה אשר תעשה אלו ההקשים ותודיע דרכי החקויים והמשלים תקרא - מלאכת השיר:

ודע כי להקשים המופתיים תנאים אין פנים לזה המאמר לזכור אותם אבל בכללי ההקשים המופתיים לא יעשו ההמשל בשום פנים ולא בחקירה כי אם בתנאים ואולם מלאכת הנצוח תעשה חפוש מוחלט ומלאכת ההלצה תעשה הקש הדמיון:

וכן תראה בהקשים שלהם הקדמה אחת ותסתור אחרת לסיבות ויקרא אצלנו זה הענין - הנסתר:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער שבעה עשר והם:

המוחשות המושכלות הראשונות המושכלות השניות המפורסמות המקובלות משפט אמתי ההקש המופתי מלאכת המופת ההקש הנצוחי מלאכת הנצוח הקש ההלצה מלאכת ההלצה ההקש המטעה מלאכת ההטעאה ההקש השיריי מלאכת השיר הנסתר

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער שני

כל משפט אם שתחייב בו דבר לדבר כאמרך "ראובן חכם" או "שמעון עומד" או תשלול בו דבר מדבר כאמרך "אין ראובן חכם" או "לא עמד שמעון". ואשר תחייב בו דבר לדבר נקראהו - המשפט המחייב ואשר תשלול בו דבר מדבר נקראהו - המשפט השולל:

ופעמים יהיה המשפט המחייב יחייב הנשוא לכל הנושא כאמרך "כל אדם חי" וזה נקראהו - מחייב כללי ונקרא "כל" - ההקף הכללי המחייב:

ופעמים יהיה המשפט המחייב יחייב הנשוא לקצת הנושא כאמרך "קצת האדם כותב" וזה נקראהו - מחייב חלקי ונקרא "קצת" ההקף החלקי המחייב:

ופעמים יהיה המשפט השולל ישלול הנשוא מכל הנושא כאמרך "אין אדם אחד אבן". וזה נקראהו - שולל כללי ונקרא "אין אחד" - ההקף הכללי השולל:

ופעמים יהיה המשפט השולל ישלול הנשוא מקצת הנושא כאמרך "אין כל אדם כותב" או "קצת האדם בלתי כותב" או "אין קצת אדם כותב" וזה נקראהו - שולל חלקי. ואין הבדל אצלנו באלו השלשה לשונות בשלילה חלקית אבל אנחנו נבחר תמיד שיהיה לשוננו בשולל חלקי "אין כל" ונקרא "אין כל" - ההקף החלקי השולל:

ויהיו ההקפים ארבעה כל קצת אין אחד ואין כל. ויהיו המשפטים בעלי ההקפים ארבעה מחייב כללי מחייב חלקי שולל כללי ושולל חלקי:

ואם לא יחובר בנושא המשפט הקף כלל כאמרנו "האדם כותב" קראנו זה המשפט - סתמי רוצה לומר שהוא סתום ולא נגדר בהקף ודינו אצלנו כדין החלקי תמיד - מחייב היה או שולל כי אמרנו "האדם כותב" כחו אצלנו כח "קצת האדם כותב". וכן אמרנו "אין האדם כותב" כאמרנו "אין כל אדם כותב":

וכאשר היה נושא המשפט איש נפרד כאמרנו "ראובן חי" ו"שמעון חכם" ו"לוי כותב" קראנו זה המשפט - פרטי או אישי. ויהיו חלקי המשפטים ששה בהכרח אם מחייב כללי או מחייב חלקי או שולל כללי או שולל חלקי או סתמי - וכחו כח החלקי בחיוב או שלילה - או אישי והוא גם כן יהיה מחייב או שולל ':

ואנתנו נקרא מה שיורה עליו המשפט מענין הכללות והיחוד - כמות המשפט; ונקרא מה שיורה עליו מענין החיוב והשלילה - איכות המשפט דמיון זה אמרנו "כל אדם חי" נאמר זה המשפט כמותו - כללי ואיכותו - החיוב. וכאשר אמרנו "קצת האדם בלתי כותב" נאמר זה המשפט כמותו - חלקי ואיכותו - השלילה:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער ארבעה עשר והם המחייב השולל המחייב הכללי המחייב החלקי השולל הכללי השולל החלקי הסתמי הפרטי [או האישי] ההקף הכללי המחייב ההקף החלקי המחייב ההקף הכללי השולל ההקף החלקי השולל כמות המשפט ואיכות המשפט

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער שנים עשר

ייאמר אצלינו בדבר שהוא קודם מדבר אחר על חמשה מינים. אחד מהם - הקדימה בזמן כאמרנו "נח יותר קודם מאברהם":

והשני - הקדימה בטבע כמי והאדם. כי אתה אם תוכל לסלק החי תיבטל מציאות האדם; ואם יכלת לסלק האדם לא תיבטל מציאות החי. הנה אנחנו נאמר כי החי קודם בטבע לאדם והאדם מתאחר בטבע לחי:

והשלישי - הקדימה במדרגה בשני אנשים דרך משל אחד מהם שישב קרוב מן השלטון והאחר רחוק ממנו; הנה נאמר שזה קודם לזה במדרגה:

והרביעי - הקדימה במעלה והוא היותר שלם משני דברים והנכבד משניהם במין אחד בעינו או בשני מינים מתחלפים דמיון זה שני רופאים או שני מדקדקים אחד מהם יותר חכם מן האחר; הנה אנחנו נאמר ביותר חכם משניהם שהוא היותר קודם במלאכה ההיא במעלה. וכן אם יתחלפו המלאכות כמו שיהיה אדם אחד חכם ואם לא יהיה מופלג בחכמה ואדם אחר מרקד מהיר בריקוד; הנה אנחנו נאמר בחכם ההוא שהוא יותר קודם מן המרקד במעלה. כי מלאכת החכמה קודמת למלאכת הריקוד במעלה:

והחמישי - קדימה בסיבה והוא שיהיו שני דברים מספיקים במציאות ולא יימצא אחד מהם בלתי האחר זולת כי אחד מהם סיבה למציאות האחר; הנה אנחנו נאמר בסיבה שהוא דבר יותר קודם מן המסובב כמו שנאמר כי עליית השמש יותר קודמת מאור היום ואף על פי שהם כלם יחד כי עליית השמש היא סיבה למציאות אור היום:

ואנחנו נאמר בשני דברים שהם יחד בזמן כשיהיו נמצאים בעת אחת; ונאמר שהם יחד במקום כאשר יהיו נמצאים במקום אחד:

וכן כל שני דברים יהיה מרחקם יחד מהתחלה אחת מרחק אחד הנה אנחנו נאמר שהם יחד במדרגה:

וכן כל שני דברים מסתפקים בחיוב המציאות ולא יהיה אחד מהם סבה לאחר הנה אנחנו נאמר בהם שהם יחד בטבע ככפל והחצי וכן המצטרפים יחד מצד ההצטרפות:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער תשעה והם הקודם בזמן הקודם בטבע הקודם במעלה הקודם במדרגה הקודם בסיבה יחד בזמן יחד במקום יחד במדרגה יחד בטבע

ספרי הרמב"ם ספר מלות ההגיון - שער תשיעי

סבות הנמצאות ארבע החומר והצורה והפועל והתכלית. דמיון זה בענינים המלאכותיים הכסא דרך משל חמרו - העץ ופועלו - הנגר וצורתו - הריבוע אם הוא מרובע; או השילוש אם הוא משולש; או העיגול אם הוא עגול; ותכליתו - הישיבה עליו. וכן הסייף דרך משל חמרו - הברזל ופועלו - הנפח וצורתו - האורך ומעט הרוחב וחדוד הקצוות; ותכליתו - שיהרוג בו:

ואלו ארבע הסבות הן מבוארות ונראות בענינים המלאכותיים כולם. כי כל אומן אמנם יצייר הצורה אשר צייר בחומר - מה עץ היה או ברזל או נחושת או שעוה או זכוכית; בעבור כוונה יכוון אותה בכלי ההוא:

וכן הוא הענין בנמצאות הטבעיות ראוי שנבקש בהם אלו הסבות בעצמן; זולת כי אנחנו לא נקרא התמונה והתאר בענינים הטבעיים צורה; אבל נקראת צורה בענינים הטבעיים הענין המעמיד אותו הענין המיוחד בו; אשר אילו יכלת לסלקו מן הדבר ההוא לא יהיה הדבר ההוא מאישי אותו המין:

דמיון זה האדם כי הוא מן הענינים הטבעיים חמרו הוא החיות וצורתו הוא הכח המדבר ותכליתו היא השגת המושכלות ופועלו הוא אשר נתן לו צאת הצורה [רוצה לומר אותו הכח המדבר כי ענין הפועל אצלנו - ממציא הצורות בחמרים] והוא האל יתברך אפילו לפי דעת הפילוסופים. זולת שהם יאמרו כי הוא הפועל הרחוק ויבקשו לכל נמצא מחודש - פועלו הקרוב. כי אלו הסבות הארבע מהן קרובות ומהן רחוקות:

דמיון זה בפועל כי אד רב עלה מן הארץ והניע האויר תנועה חזקה חדשה רוחות חזקות ועם נשיבת אותה הרוח החזקה שבר גזע תמרה ונפל על כותל ושבר הכותל ונפלה מן הכותל ההוא בהתנועעו אבן על זרוע ראובן ושברתו. הנה הפועל הקרוב המשבר זרוע ראובן - הוא האבן; והפועל הרחוק - הוא האד; והרוח וגזע התמרה - הם פועלים גם כן לשבר הזרוע אלא שאחד מהם יותר קרוב מן האחר:

דמיון זה בחומר הנה זה ראובן חמרו הקרוב - הוא אברי הגוף; והחומר אשר הוא רחוק ממנו - הליחות הארבע אשר מהן נתהוו האברים. והחומר שהוא יותר רחוק מאלה - הם המזונות אשר מהם נתהוו הליחות וידוע כי שרש כל מזון - הוא צמחי האדמה והחומר אשר הוא רחוק מאלו - הם היסודות הארבעה שהם המים והאויר והאש והארץ אשר מחבורם יתהוו הצמחים. והחומר אשר הוא רחוק מהיסודות האלו - הוא הדבר המשותף לאלו הארבעה אשר יחסו אליהם - יחס השעוה לכל מה שיעשה מן השעוה או יחס הזהב לכל מה שיצורף מהזהב. כי התבאר במופת כי אלו היסודות הארבעה ישתנו קצתם אל קצתם ויתהוו קצתם מקצתם; אם כן יש להם בלא ספק דבר משותף - הוא חמרם. וזה הדבר המשותף אל היסודות הארבעה אשר נשכילהו בהכרח הוא אשר נקרא אותו - החומר הראשון - ושמו כלשון יוני - ההיולי ורבים מהפילוסופים והרופאים יקראוהו - אל ענצר. ועל זה הסדר בעצמו יעשה בצורה והתכלית עד שתתבאר התכלית הקרובה מן התכלית הרחוקה וכן הצורה הראשונה והצורה האחרונה:

כלל השמות שעניניהם מפורשים בזה השער - עשרה והם החומר והפועל והצורה והתכלית הסבות הקרובות הסבות הרחוקות היסודות החמר הראשון ההיולי ואלענצר