גור אריה על רש"י שמות יא

<< · גור אריה על רש"י · שמות · יא · >>

פסוק א

[א] כלה גמירא וכו'. פירוש "כלה" הוא גמירא כתרגומו. והביא ראיה שלשון גמירא הוא, שהרי 'כלה' ו'כליל' לשון אחד הוא, וכמו שלשון 'כליל' הוא לשון גמירא, כדכתיב (ויקרא ו', ט"ו) "כליל תקטר", כן "כלה" הוא לשון גמירא. ומפני שכתב "כלה גרש יגרש" דמשמע גמר גרושין, שלא יחזרו עוד אל פרעה, וזה אינו, שכוונת פרעה שיחזרו אחר שלשת ימים (לעיל ה, ג), ולפיכך פירש 'כולכם ישלח', שהגמר הכתוב כאן נאמר שישלח אותם הכל, ולא ישאר אחד אצלו, וזהו "כלה יגרש":

פסוק ב

[ב] אין נא אלא לשון בקשה. נראה לי שהוצרך לומר 'הזהירם על כך' אף על גב שהוא לטובתם, כדי שלא יאמרו ישראל דבר שהוא לטובתם אין אנו צריכין לעשות, ואנו יכולים למחול על זה, ולפיכך אמר שיזהיר אותם על כך כדי שיהיו מקויים הכתוב (בראשית ט"ו, י"ד) "וגם הגוי וגומר", ולפיכך היה אומר 'בבקשה ממך', לפי שהוא אינו מצוה רק לטובת ישראל, ולא שייך בו מצוה, אלא 'בבקשה ממך' תעשה זה להזהירם כדי שיהא מקויים "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (שם):

פסוק ד

[ג] כמו כעלות. פירוש "כחצות" הוא שם הפעל כמו "כעלות", שפירשו כאשר עלה השחר, והוא רגע עלות השחר בעצמו. וכן כל כ"ף שתבא על שם הפעל "כשמוע" (בראשית כ"ז, ל"ד) רוצה לומר כאשר שמע. ואין 'חצות' שם דבר, רוצה לומר כמו "חצות לילה אקום להודות לך" (תהלים קי"ט, ס"ב), שפירושו כמו חצי לילה. ואם היה "חצות" שם דבר של חצי כאילו כתוב 'כחצי הלילה', ועל כרחך צריך לפרש שאינו לגמרי חצי הלילה, אלא או לפניו או לאחריו, דעל שם הפעל יש לפרש הכ"ף כהחלק הלילה, דהיינו עת חצות ממש, אבל על שם דבר אין לפרש:

[ד] ורבותינו דרשו כמו כחצי וכו'. ותימא מאוד למה לא פרשו שהוא כמו "כעלות", כי מי הוא שיתפאר עצמו בדקדוק הלשון על חכמים ז"ל, לכך נראה שרז"ל (ברכות דף ד.) הוקשה להם כי למה נקט משה רבינו ע"ה בלשון "כחצות" ולא אמר 'בחצות' כדכתיב (להלן יב, כט) "ויהי בחצי הלילה", אלא שאם יטעו איצטגניני פרעה בלפניו או לאחריו אז הם יאמרו "כחצות" הוא שם דבר, והוא לפניו או לאחריו, ולשון "כחצות" משמע שם הפעל לפי האמת ושם דבר לאיצטגניני פרעה. ועוד, דרז"ל לא ירצו לפרש שם הפעל כמו "כעלות השחר", דלא תליא מילתא בחלוק הלילה, דהיינו במה שהלילה נחלק, אלא עיקר הענין תולה במה שהוא חצות, כדכתיב "ויהי בחצי הלילה", ואם כן למה יאמר "כחצות" בהחלק, ויפה פירשו הם ז"ל שהוא שם דבר, לא שם הפעל שהוא מקור, כי הכתוב תולה הדבר [ב]מה שהוא סבתו, דכיון דכתיב "ויהי בחצי הלילה" שהדבר תולה בחצי הלילה, אין לתלות בהחלק הלילה, וזה נכון. ועוד ראיה ברורה לדברי רז"ל שאין לפרש המלה מקור מן הקל, דלא דמי אל "כעלות" שהוא שם הפעל, מפני שהעליה של שחר הוא פעל, אבל הלילה נחלק כמו "ויחלק עליהם לילה" (בראשית י"ד, ט"ו), ואין כאן פעל אבל נפעל, ולפיכך אין המלה פעל מן הקל:

הנה החכמים ז"ל לא הלכו בדרך המדקדקים שכאשר נתנו גזרה ודמות לתיבה שיש לה דומה - אין צריך יותר, אבל הם ז"ל בחכמתם לא נתנו לתיבה שום גזרה לומר שהיא מזאת הגזרה אף כי צורת המלה כך בנקוד שלה, אלא אם סובלת הפירוש, ולכך לא פרשו הם ש"כחצות" הוא שם הפעל, כי ידעו שאין פעל בחלוק הלילה אבל נפעל, ודבר זה ברור, והם אמת ודבריהם אמת, ואין להאריך:

פסוק ה

[ה] למה לקו השבוים. יש מפרשים אף על גב שאין כאן מקומו, הביא רש"י כאן להקשות על פירוש רז"ל (ברכות דף ד.) שאמרו שלא ימצא משה בדאי, והלא בזה יש לחוש שיאמרו 'משה בדאי הוא', שבהתראה נאמר "עד בכור השפחה", ובמכה נאמר (להלן יב, כט) "עד בכור השבי", אם כן יש לחוש בזה שיאמרו 'משה בדאי הוא', ומתרץ 'למה לקו השבויים, אלא כדי שלא יאמרו וכו, והשתא לא שייך לומר בהתראה "עד בכור השבי" דאין התראה בהם, שהרי לא איכפת למצריים במה שלקו השבויים, ואדרבא מה שלקו כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, ואם כן המצריים בודאי אינם מקפידים על השבויים. ואין להקשות כי תוספות על דברי משה אין זה בדאי, דהא בלאו הכי אמרו "כלנו מתים" (להלן יב, לג) יותר ממה שאמר משה כדלקמן, ואם כן לא שייך בתוספות שהיה על דברי משה שיהיה בדאי, דשאני הכא שמשה אמר "עד בכור השפחה", ומדאמר "עד" נתן שעור לדבר לומר המכות יגיעו "עד בכור השפחה" ויותר לא, והרי גם כן השבויים לקו, ואם כן יאמרו 'משה בדאי' או לא היה יודע שגם השבויים יהיו נלקים, שאם ידע לא היה אומר "עד בכור השפחה" דמשמע ותו לא. אבל מה שלקו אף הפשוטים (רש"י להלן יב, לג) אין זה בדאי, שמשה לא דבר רק מן הבכורים, מפני שהבכורים כלם לקו, אבל הפשוטים לא לקו כולם, ולפיכך בזה לא היה משה בדאי מה שאמר שיהיו הבכורים לוקים - ולא הזכיר הפשוטים:

ויש לומר גם כן דהכי פירושו מה שמביא רש"י כאן "עד בכור השבי", שרש"י מקשה למה לא הזכיר הכתוב כאן "עד בכור השבי", ומתרץ 'למה לקו השבויים וכו, והשתא לא יתכן לומר בהתראה "עד בכור השבי", כיון שלא איכפת למצריים שיהיו השבויים לוקים. והקדים רש"י הפירוש "עד בכור השבי", כדי שלא יטעה האדם ויאמר שבספר יש להיות "עד בכור השבי", לכך מקדים אותו קודם "מבכור פרעה" לומר שאין כאן מקומו, רק שפירש כאן דבר זה שלא יקשה לך למה לא נזכר זה בהתראה, וקאמר שלקו בשביל שלא יאמרו שיראתם תבע עלבונם, ולא שייכי בהתראה, וזה נראה נכון ופשוט:

[ו] שמחים בצרתם וכו'. רוצה לומר אף על גב שהיו מוכרחים לעשות במה שיצוה להם אדוניהם, מכל מקום כיון שהיו שמחים בצרתם היו כאילו לא היו מוכרחים, שמי שעשה דבר בהכרח אינו (מ) שמח אם יעשה אותו הדבר, אבל הם ששמחו בצרתם כאילו היו משעבדים בהם:

[ז] נפרע מאלקיהם וכו'. ואף על גב דאמר בכל מקום הקב"ה נפרע מאלקיהן תחלה, וכאן כתיב "וכל בכור בהמה" בסוף, נראה לפרש דכשהוא בהתחלת המכות נפרע מאלקיהם תחלה, אבל כאן שהיה סוף המכות היה נפרע מאלקיהן בסוף, כיון שאי אפשר להיות נפרע מהם תחלה לגמרי. כי כאשר נלקו תחלה הוא מתחיל באלקיהם, כי אלוה הוא התחלה שלהם, ואם בסוף - הוא מפני כי אלוה שלהם הוא תכליתם וסופם גם כן, ולפיכך נלקו בסוף. ועוד, כי תחלת וסוף הדבר הוא עיקר לעולם. ולקמן (יב, יב) בפסוק "מאדם עד בהמה" יתבאר עוד (שם אות כז):

פסוק ח

[ח] ההולכים אחר עצתך. דאם לא כן 'אשר ברגליהם' מיבעי ליה, מאי "ברגליך":

[ט] עם כל העם מארצך. כלומר שאין פירושו שאצא מעמך כמו "ויצא מלפני פרעה", דלא יתכן לומר "ואחרי כן אצא", שהכתוב מדבר במכת בכורות שהיתה אחר שיצא מאת פני פרעה, ולא יתכן לומר שיצא מעם פרעה אחר מכת בכורות:

[י] על שאמר לו אל תוסף ראות פני וכו'. דאם לא כן למה יצא בחרון אף, אדרבא הוא אמר דברים רעים לפרעה, ולמה יצא בחרון אף: