קטגוריה:אסתר ט טו

אסתר רבה ט טו

ביום הראשון של המלחמה הרגו היהודים את עשרת בני המן כי המלך אמר: "וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ, ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)" (ביאור:אסתר ח ז), ופקודת המלך, שכתבו מרדכי ואסתר, קבעה "לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים" (ביאור:אסתר ח יא) ובמידה ואנשים עשו צרות ליהודים בגלל פקודת המן, אז בניו של המן חייבים בהרג ואבדון.

קריאה לא נכונה של המגילה גרמה ששונאי יהודים רואים בבקשתה של אסתר, ליום הרג נוסף, סימן לרע ליבה של אסתר. אנשים אלו לא מבינים שהממותים ביום השני עשו צרות ליהודים ביום הראשון ולכן הם ומשפחתם היו חיבים במוות ביום השני, כי את פקודת המלך אין להשיב.

ביום הראשון בני המן נהרגו וגופתם נזרקה על הקרקע כדי שתאכל על ידי כלבים ועוף השמים. עובדה זו הולשנה למלך על ידי מספר שרי המלך, כדי לעשות צרות למלכה אסתר, היהודיה (ביאור:אסתר ט יא). המלך דיווח לאסתר שעמדה לפניו, את המצב בחיבה, ובקש שהיא תטפל בבעיה. אסתר מיד הבינה שהמלך לא היה מרוצה מחוסר הכבוד לבני המן, שאביהם היה שר ומנהיג עמו. אסתר, בטענה שהיא רוצה לתלות בכבוד את בני המן, בקשה יום (נקמה) אחד נוסף ואז העם לא יידע שהם כבר הומתו בחוסר כבוד ביום הראשון. בנוסף אסתר הבינה ששרי המלך הלשינו עליה למלך ועשו לה צרות בסוף היום הראשון. לכן במשך היום הנוסף המלשינים ומשפחותיהם, עושי הצרות, שלוש מאות איש, הומתו בחוסר כבוד (אולם השרים הנותרים לא התלוננו למלך מפחד שאסתר תבקש עוד יום אחד נוסף).

הענשת הצרים על היהודים הוארכה רק בשושן ורק ליום אחד, כי המלשינים היו אנשי שושן בלבד.

שלוש מאות איש שהומתו בשושן רק נהרגו אבל לא אבדו או פוזרו. מכיון שביום הראשון בני המן נהרגו אבל לא כתוב שהם אבדו "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" (ביאור:אסתר ט י) ניתן להבין שהמילה "אבד" החסרה פונה: לנעלם, פוזר, לא ידוע מקומו, ולא לפירוש: מחה. כי לבטח בני המן קיבלו את העונש הגדול ביותר וגם בהריגתם המילה "אבדו" חסרה.