פני יהושע/כתובות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד ב

פרק האשה שנתארמלה

תוספות בד"ה ומודה ר"י וכו' מתוך פי' הקונטרס משמע דדוקא כשאין הלה תובעו וכו' ואינו נראה וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק למה לא הקשו על פרש"י מעיקר הדין דמ"ש כשאין הלה תבעו דאפילו בהלה תובעו למה לא יהא נאמן במיגו דהא ר"י מודה במיגו מעליא כמ"ש התוס' לעיל דף י"ג בד"ה רב אסי אלא דלא פשיטא להו להקשות דאיכא למימר דבהאי סברא גופא פליגי זעירי ורב אסי לעיל דלזעירי אפילו במיגו מעליא נמי פליג ר' יהושע ודוקא כשאין הלה תובעו אית ליה הפה שאסר ואע"ג דשקלא וטריא דשמעתין בסמוך דשקיל וטרי הש"ס לאוקמי מתני' אפילו לרב אסי בענין מיגו מ"מ אפשר דאליבא דרב אסי ודאי מיירי מתני' אפי' בהלה תובעו אלא דרש"י מפרש באין הלה תובעו משום דקי"ל כזעירי דרב אסי איתותב לעיל מש"ה הוצרכו התוספת להקשות על פרש"י מגופא דמתני' ומגופא דלישנא דמקשה הש"ס לקמן וליתני שדה זו שלך היתה ואע"ג דאיכא למימר דהתם אליבא דרב אסי פריך. מיהו רש"י בעצמו לקמן מפרש בההיא דליתני שדה זו שלך היתה דמיירי באינו תובעו וא"כ ע"כ דרש"י ז"ל לא חש להאי דיוקא דלישנא שכתבו התוס' כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד אבל אם אין עדים נאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם כו' עכ"ל. והא דלא חשיב בכה"ג מיגו דהעזה דאם יאמר שלא היתה של אביו היה מעיז שהבן יודע שהיתה של אביו ומש"ה טוען לקחתי ממנו שאינו מעיז אלא דמשכחת לה נמי שהבן בא בטענת אביו שאמר קודם מותו שהשדה שלו ולא מכרה דהשתא נמי מעיז וא"כ הוי מיגו מעליא. מיהו לפי' הרשב"א לקמן דף י"ז ע"ב בד"ה ואחת בחיי כו' שכתבו התוס' בשמו דאפילו הגדיל בחיי אביו אפ"ה לגבי מילי דאבוה קטן הוא. וא"כ לא יתכן לומר דבא בטענת אביו שאמר לו קודם מותו. ובכך עלה בלבי ליישב קושית התוס' על רש"י דודאי בשדה זו של אביך היתה פרש"י דמיירי בהלה אינו תובעו דאי בתובעו הו"ל מיגו דהעזה כיון שאינו בא בטענת אביו משא"כ הא דפריך וליתני שדה זו שלך היתה מיירי אפילו בתובעו דלא הוי מיגו דהעזה דעכשיו נמי מעיז במה שאמר שלקחה ממנו אלא כיון דרש"י בעצמו מפרש לקמן בההיא דליתני שדה זו שלך היתה דהיינו באינו תובעו ע"כ דלא נחית להכי וא"כ מקשו התוס' שפיר מלשון שדה זו של אביך דמשמע דאיירי בתובעו ודו"ק:

דף טז עמוד א

בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג האמר איהי מהימנא. ופרש"י דאזיל בתר חזקה דגופא אע"ג דלעיל גבי משארסתני נאנסתי איכא תרי לישני בגמרא דלחד לישנא הוי טעמא דר"ג משום דאיכא ברי ושמא וחזקת הגוף וללישנא קמא הוי טעמא משום דאיכא ברי ושמא ומיגו ובשמעתין משמע דההיא משארסתני נאנסתי הוי טעמא משום מיגו מ"מ מקשה שפיר מראוה מעוברת דלא שייך מיגו ואפ"ה אמר ר"ג דנאמנת והיינו משום ברי ושמא וחזקת היתר וא"כ מקשה שפיר דמתני' דלא כר"ג דלמאי דס"ד דכיון דרוב נשים בתולות נישאות הו"ל כברי ושמא א"כ הו"ל כברי ושמא וחזקה דאיהי מהימנא. אלא דלפי' התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה השבתני דטעמא דר"ג במעוברת היינו משום דאשה מזנה בודקת ומזנה וא"כ משמע להדיא לר"ג ברי ושמא וחזקה לחוד לא מהני א"כ לא יתכן לפרש כן. ויש ליישב דמקשה הכא אליבא דר' יוחנן דמייתי הש"ס בסמוך דאמר במוכת עץ דטענתייהו במאתים ומנה וליכא מיגו וע"כ דנאמנת לר"ג משום ברי ושמא וחזקה ובלא"ה לשיטת התוס' עיקר הקושיא בכאן לר"י דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמ"ש התוס' בד"ה דאי ר"ג ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא נימא תנן סתמא דלא כר"ג כו' מכל השקלא וטריא דשמעתין משמע דטעמא דר"ג הוי משום חזקת הגוף וברי ושמא דתרווייהו בהדי הדדי מהני להוציא ממון מחזקה דהו"ל תרתי לגבי חדא דחזקת ממון וכמו שנראה להדיא מפי' רש"י דשמעתין ומדשתקו התוספות אודויי אודו ליה והיינו כלישנא קמא דלעיל פ"ק גבי משארסתני נאנסתי וכמ"ש בפנים לפ"ז משמע לכאורה דכ"ש היכא דאיכא רובא בהדי ברי ושמא פשיטא דמהני וכמ"ש ג"כ לעיל שם אלא שכתבתי דיש לפקפק קצת ע"ש:

(קונטרס אחרון): מיהו לפ"ז נראה דכ"ש דהיכא דאיכא תרתי רובא וחזקה כי הדדי מוציאין ממון מיד המוחזק כדאמרינן בעלמא דבכה"ג מיקרי מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש לכך ובכך עולה כהוגן הא דמקשה הש"ס בסמוך נימא רוב נשים בתולות נישאות לאו לרב לחוד פריך אלא אליבא דכ"ע כדפרישית בפנים וכמ"ש ג"כ בעל המאור ז"ל וכן מצאתי ג"כ בתוס' ישנים ולפ"ז צריך לומר דהא דמקשה הש"ס בר"פ המוכר פירות לרב היינו משום דהכא לא פסיקא ליה לתלמודא להקשות מדשמואל דלא נחית להכי אי מהני תרתי לגבי חדא בחזקת ממון וקס"ד דלעולם כלל גדול בדין לשמואל המע"ה ועוד דאף למאי דפסיק שמואל כר' גמליאל איכא למימר כלישנא קמא דלעיל דהיינו משום מיגו משא"כ הכא דמסיק הש"ס דתרתי לגבי חדא מהני מקשה שפיר אלא דהרמב"ן ז"ל כתב להדיא דהכא נמי לרב פריך ומסיק דחזקת בתולה לענין אלמנה לא מיקרי חזקה וכבר כתבתי בפנים דמסוגיית הש"ס קשה טובא להרמב"ן ז"ל דא"כ מאי מקשה מעיקרא לימא דלא כר"ג ומאי שיאטיה דר"ג הכא כיון דלא שייך חזקה אם לא שנאמר דמעיקרא קשיא ליה כיון דר"ג אזיל בתר חזקה כ"ש דאזיל בתר רובא דרוב עדיף מחזקה דמלבד שהוא דחוק אכתי קשה דהו"ל לגמ' לתרץ מעיקרא דהכא ליכא רובא כדמסיק בסוף דרוב הנישאת בתולה יש לה קול. והראיה שהביא הרמב"ן ז"ל מהירושלמי נראה מדבריו דהירושלמי אזיל בתר חזקה דעדיף מרובא וא"כ ע"כ צ"ל לירושלמי דחזקת בתולה לגבי אלמנה לאו חזקה מעלייתא היא דאלת"ה אכתי לא הוי משני מידי אמתניתין דכ"ש דאיכא הכא רובא וחזקה. אמנם לענ"ד נראה ברור דהירושלמי לא איירי כלל בתרתי לגבי חדא דלא נחית להכי אלא מילתא אחריתי קאמר דבמקום אחר הולכין אחר החזקה והיינו בחזקה דאתא מכח אומדנא כי ההיא דרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים דס"ל להירושלמי דהלכתא היא ובכה"ג גופא קאמר הש"ס בפ' המוכר פירות דמקשה מדרב אחא לדשמואל דסברוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו ומסיק דלא דמי ולדידן לא נ"מ מידי בהא דבלא"ה לא קי"ל כרב אחא אבל לעולם לפי תלמודא דידן דתרתי לגבי חדא ע"כ מהני א"כ ברובא וחזקה נמי הו"ל תרתי לגבי חזקת ממון ומוציאין ממון כדמשמע מלשון הרמב"ן גופא ויבואר עוד בס"פ המדיר אי"ה:

שם ודקארי ליה מאי קארי ליה כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי. ונ"ל לפרש דכי היכי דברי ושמא לא מהני לאפוקי ממונא מיד המוחזק כדאיפסקא הלכתא לעיל דף י"ב כרב נחמן בדיני במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ואפ"ה קי"ל נמי כר"ג דברי ושמא בהדי חזקה מהני ה"ה לענין דקי"ל דלא אזלינן בממונא בתר רובא אפ"ה היכא דאיכא נמי חזקה מהני דברי ושמא ורובא לענין ממון שקולים הם בר"פ שור שנגח את הפרה בהא דאמר שמואל זה כלל גדול בדין הממע"ה ע"ש כנ"ל נכון. אלא דלשיטת התוס' א"א לפרש כן כמו שאפרש בסמוך בלשונם בד"ה כיון דרוב נשים ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה דאי ר"ג וכו' ונראה דלמ"ד הטוען וכו' דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל אפילו לר"ג וכו' עכ"ל. ואין לפרש קושית הש"ס מנתגרשה ואליבא דכ"ע דהא קי"ל הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לקמן במשנה דף פ"ט. אלא דבפ"ק דב"מ איכא דמוקי למתני' דלקמן במקום שאין כותבין כתובה דוקא דגיטא היינו כתובתה וא"כ איכא לאוקמי שפיר מתני' דהכא אפילו כר"ג ובמקום שכותבין וכרבי אבהו לקמן בשמעתין ועוד במקום שאין כותבין נמי איכא לאוקמי מתני' שכן גיטה יוצא מתחת ידה כנ"ל ועיין מה שאפרש בזה בל' התוספות בסמוך בד"ה כיון דרוב נשים ודו"ק:

בד"ה ה"נ מסתברא וכו' אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש כיון דרישא דמתני' איירי נמי בנתארמלה. איכא לאוקמי כשהיורשים טוענין שמא ואפ"ה מודה ר"ג כיון שהשמא גרוע דהיורשים לא הו"ל למידע. כמו שכתבו התוספות לעיל בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דילפינן מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. אלא דמשמע להו להתוספות דבכה"ג לא מיקרי כלל ברי ושמא כיון דטוענין ליורשים כל מאי דאבוהון מצי למיטען א"כ הו"ל כטענת ברי ממש כן נ"ל:

גמרא בשלמא לר"א דאמר במנה ולא כלום וכו' אלא לר' יוחנן מאי מיגו איכא ויש לדקדק מאי קושיא דלמא ר"י סבר כזעירי מדברת היינו נסתרה דהכי קי"ל וא"כ מיגו אהתם קאי ויש ליישב דניחא לתלמודא לאוקמי דמיגו קאי אההיא דמשארסתני נאנסתי דמיירי לענין ממון. מיהו קשיא לי כיון דלר"י ע"כ בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו וע"כ דהא דמהימנא לר"ג היינו משום חזקת הגוף וא"כ מאי האי דאמרינן בסמוך דקאמר ליה רבי יהושע לר"ג במיגו דהתם פליגנא עליך ומנ"ל דר"ג פליג בתרתי דלמא ר"ג נמי לית ליה מיגו בשור שחוט לפניו אלא הא דמהימנא במשארסתני נאנסתי היינו נמי משום חזקה כלישנא בתרא בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש לעיל בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דהנך תרי לישני לא פליגי אלא במשארסתני נאנסתי לא שייך חזקה כמו שפירשתי שם ואיצטריך לטעמא דמיגו ובמוכת עץ לכ"ע לא שייך מיגו אלא לבתר דקים לן טעמא דחזקה וכמו שפירשתי לעיל באריכות ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה כיון דרוב נשים בתולות נישאות וכו' לרב פריך דאית ליה הולכין בממון אחר הרוב עכ"ל. וקשיא לי דלרב ודאי לק"מ מתני' דהא רב אית ליה דבמעשה ב"ד יכול לטעון פרעתי כמ"ש התוס' להדיא לקמן דף פ"ט בד"ה הוציאה גט וא"כ א"ש דאי ליכא עדי הינומא הבעל נאמן דאלמנה היתה במיגו דאי בעי הוי מצי למיטען פרעתי כמ"ש התוספות בד"ה דאי ר"ג ויש ליישב בדוחק דפריך למאן דאית ליה כרב בחדא ופליג עליה בחדא אלא דבר מן דין קשה לי טובא מי הכריחם לפרש כן דבפשיטות מצינן למימר דאליבא דכ"ע פריך דאפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב דכלל גדול בדין הממע"ה. מ"מ היכא דאיכא חזקת הגוף בהדי רוב ודאי מהני. דהא ברי ושמא נמי ממעטינן בר"פ הפרה דכלל גדול בדין הממע"ה. אפ"ה היכא דאיכא חזקת הגוף בהדי ברי ושמא מוציאין ממון. ה"ה לרוב דעדיף מברי ושמא דהא לענין איסורא לא מהני ברי ושמא היכא דאיתחזק אסורא כדאיתא בר"פ האשה רבה ורובא ודאי מהני אפילו להיכא דאיתחזק איסורא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ונהי דלענין ממון רובא לחוד לא מהני מ"מ היכא דאיכא חזקה בהדה ודאי מהני ומכ"ש דברי ושמא וימים רבים נתקשיתי בזה עד שמצאתי את שאהבה נפשי שבעל המאור כ"כ להדיא אלא שהרמב"ן בספר המלחמות השיג עליו וכתב דלענין אי בתולה נישאת או אלמנה ניסת לא שייך חזקת הגוף דסתם בתולה עומדת להינשא. ולע"ד יש לתמוה טובא ע"ז דא"כ מעיקרא מאי מקשה לימא דלא כר"ג ות"ל דהתם איכא חזקת הגוף והכא ליכא. ומאי קאמר נמי ודקארי ליה וכו' כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי ות"ל דברי ושמא לחוד נמי לא מהני להוציא ממון אלא בהדי מיגו או חזקה אם לא שנאמ' דהמקשה הוי סבר כרב הונא ור' יהודה דלעיל דף י"ב במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דברי ושמא ברי עדיף ולדידהו פריך אלא דלפ"ז נמי קשה מאי איצטריך למימר דקארי ליה סבר כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי ואמאי תלי בברי ושמא הו"ל להקשות בפשיטות למ"ד הולכין בממון אחר הרוב אע"כ דעיקר הקושיא מכח חזקת הגוף כי היכי דמהני בהדי ברי ושמא וכדפרישית כנ"ל. ושיטת התוס' והרמב"ן צ"ע ודו"ק היטב:

דף טז עמוד ב

בתוספות בד"ה וליחוש דלמא מפקא וכו' כיון שיכול לבא לידי הפסד שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהיו לה עידי הינומא יהא נאמן לומר פרעתיך מנה עכ"ל. וקשיא לי האיך נפסידה כתובתה משום שיבא הבעל בטענה שיוכל להפסיד ע"י שלא תמצא אח"כ עידי הינומא. שהרי אף אם לא תמצא אח"כ עידי הינומא תהא נאמנת לגבות מאתים דרוב נשים בתולות נישאות כדמקשי הש"ס לעיל. והא דשנינן לעיל דרוב הנישאות בתולות יש לה קול ואיתרע לה רובא לא שייך הכא דכיון שהוא מודה לה עכשיו שהיא בתולה א"כ בודאי יהיה לה קול דרוב הנישאות בתולות יש לה קול ול"ל שמא תתבענו במקום שא"א שיגיע הקול דאכתי נוקמא ארוב דרוב נשים בתולות נישאות כיון דלא איתרע רובא בהכי במקום שא"א שיצא הקול. ובמקום שראוי שיצא הקול בודאי יהיה לה קול. מיהו לשיטת התוס' שכתבו לעיל דהא דמקשי כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי לרב פריך דהולכין בממון אחר הרוב. א"כ איכא למימר דשקלא וטריא דהכא קאי אליבא דהלכתא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. אבל למאי דפרישית בסמוך דלכ"ע שייך רוב נשים בתולות נישאות כיון דאיכא נמי חזקה א"כ לא יתכן לפרש כן. מיהו בלא"ה לקמן דף פ"ט מפרש רש"י בע"א דיוכל לבוא לידי הפסד שתוציא הכתובה לאחר מיתתו ותגבה שלא כדין מן היורשים ומה שיש לדקדק בזה אפרש לקמן דף פ"ט בתכלית האריכות בעזה"י ודו"ק:

בא"ד או אם יהא במקום שאין מכירין וכו' יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי והשתא שהכתובה בידה וכו'. מפשט לשון התוס' משמע דאנתגרשה קאי וקשיא לי א"כ עכשיו נמי שהכתובה בידה יהא נאמן לומר פרעתוך במיגו דלא גרשתיך ואם יהיו עידי גירושין יכירו ג"כ שהיא אשתו. ובאמת מצאתי מקום ליישב דבריהם בזה דלקמן דף פ"ט דקאמר הש"ס האי מיגו דלא גרשתיך הקשו התוס' דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב לה בשאר וכסות ותירצו שם דהו"ל כטענו חטין והודה לו בשעורים דקי"ל דפטור לגמרי. וא"כ למאי דאוקמינן לעיל בסמוך למתני' כר"ג לא שייך לומר כן דבריש פ"ק דמציעא דף ה' אשכחן להדיא דר"ג מחייב בטענו חיטין והודה בשעורין ע"ש. ומיהו מסתימת ל' התוספות לא משמע כן. ויש לפ' יותר דברי תוספ' לענין נתארמלה שיטענו היורשים פרענו במיגו שלא היתה אשת אביו כנ"ל ודו"ק היטב:

בגמרא אם יש עדים בא' מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש דלמא מפקא וכו' והדר מפקא עידי הינומא וכו'. ויש לתמוה דמקשה אברייתא ואמאי לא מקשה הכי אמתני' ונראה לי ליישב דלכאורה קושיא זו לא מצי קאי אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה כלום וס"ל נמי אין כותבין שובר והיינו לאוקימתא דר"פ לעיל בשמעתין וא"כ לא מצי לאקשויי אמתני' דמצינן לשנויי דמאן דאית ליה אין כותבין שובר סבר דמצי למיטען פרעתי אחר מעשה ב"ד. אלא דהכא מקשה שפיר למאי דמוקי ר"פ לברייתא דאין כותבין שובר ובמקום שאין כותבין ואיצטריך ליה נמי לאוקמי דאיבדה באור וקשה קושית התוס' כיון דאיבדה באור לוקמיה אפילו במקום שכותבין וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דאיכא למיחש שמא כתב לה כתובה אחרת. ואכתי קשיא לן מאי דוחקא דר"פ דהא מצינן לאוקמי בפשיטות כגון שהבעל מודה שלא כתב לה כתובה אחרת ואפילו במקום שכותבין. אע"כ דמשמע ליה לר"פ כיון דברייתא סתמא קתני אם יש עדים בא' מכל אלו כתובתה מאתים ולא קתני טענתייהו במאי אלמא דמילתא דפסיקא קתני דלעולם אינה צריכה אלא לעדים באחד מכל אלו ואז גובה כתובתה ואין הבעל יכול להפסידה בשום ענין לפ"ז ממילא שמעינן נמי דאין הבעל יכול לטעון פרעתי עכשיו דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום וא"כ מקשה שפיר לאוקימתא דר"פ בברייתא וניחוש דלמא מפקא עדים והדר מפקא עדים וכו' כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתו' בד"ה איתנוסי הוא דאיתנסו כגון דאיכא מיגו עכ"ל. ויש לדקדק כיון דאיכא מיגו מאי איריא דקאמר איתנוסי הוא דאיתנסו ות"ל דאפילו היכא דליכא אונס נמי מהימנא במיגו דהא אסקינן לעיל בשמעתין דלאו כל הנישאת בתולה יש לה קול אלא רוב יש להן קול וא"כ היכא דאיכא מיגו מהימנא לומר שעשו לה כמנהג הבתולות אלא שאין כאן קול. וכ"ש לפמ"ש התוספות דאכתי רוב נשים בתולות נישאות עדיף טפי מרוב הנישאות בתולות יש להם קול. וא"כ פשיטא כיון דאיכא מיגו מהימנא. ולכאורה היה נראה דלרווחא דמילתא נקט איתנוסי הוא דאיתנסו שאפילו אם יבואו עדים שלא עשו לה כמנהג הבתולות אפ"ה תהא נאמנת לומר דאיתנוסי הוא דאיתנסו אלא דלפ"ז לא א"ש מה שפירש ר"ת דבסימן קליות שהוא דבר קל לא שייך איתנוסי וכו' ומש"ה לא חיישינן דלמא תפסה ולמאי דפרישית אכתי הוי לן למיחש דלמא תפסה ותאמר שלא היה הקול. ותהא נאמנת במיגו והיה לנו לתקן לעשות סימן ג"כ לאלמנה ול"ל דהא דאמרינן לעיל דלאו כל הנישאת בתולה יש לה קול אלא רוב היינו מה"ט גופא דיש מיעוט שאין להם קול כגון דאיתנסו. אלא דממה שהקשו לעיל בשמעתין אי כל הנישאת יש לה קול סהדי שקרי נינהו ומשני רבינא לא תימא כל הנישאת אלא רוב א"כ ע"כ דאע"ג שיש עידי הינומא אפ"ה איכא מיעוט שאין להם קול והדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע:

בא"ד וא"ת בחילוק קליות דאמר לקמן וכו' אמאי לא חיישינן וכו' עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא קשיא להו הכי אמילתא דת"ק דקאמר כוס יין של תרומה מעבירין לפניה. ול"ל דאה"נ שהיו עושין איזה סימן אחר לאלמנה דא"כ הו"ל לרב אדא בר אהבה לפרושי כדמפרש אליבא דרבי יהודה. ויש ליישב דר"א לא בא אלא לפרש טעמא דר"י במאי דפליג את"ק דמה לי כוס או חבית ובהכי ניחא ליה דלר' יהודא היו עושין ב' הסימנים בענין א' וק"ל:

דף יז עמוד א

בגמרא ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולה"כ אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה מבטל וכו'. לכאורה נראה דמייתי הא דר"י ב"ר אילעאי לאשמעי' דאפילו ת"ת דרבים מבטלין כדאשכחן בפ"ב דסנהדרין דף כ' אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעאי שהיו יושבין ששה באמה ועוסקין בתורה וכ"כ התוספות בפ"ק דמגילה דמההיא דשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין ואפשר דכונתם למ"ש. אלא שמצאתי שם בל' רש"י ז"ל דת"ת דרבים היינו דוקא כל ישראל כמעשה דיהושע. ולפ"ז נ"ל דמ"ש התוס' שם דמשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין היינו מדאמרינן בסמוך כנתינתה כך נטילתה בס' ריבוא וא"כ ממילא כל ישראל מתבטלין מת"ת ועוסקין בהוצאת המת. והא דמייתי ר' יהודה בר אילעאי היינו כמ"ש הרא"ש דאפילו היכא דתורתו אומנתו מבטל ע"ש:

בתוספות בד"ה להוצאת המת וכו' לא במת מצוה איירי וכו' אע"ג דבפ"ק דמגילה וכו' נקט מ"מ אגב מילי אחריני דהוו דוקא מת מצוה עכ"ל. משמע מלשונם דבמילי אחריני דנקט התם דהיינו עבודה אין מבטלין אלא במת מצוה דוקא. וקשיא לי דלפמ"ש בסמוך בשם התוס' דמגילה דאפילו ת"ת דרבים מבטלין ומייתי מסוגיא דהכא וא"כ כיון דסוגיא דהכא משמע להו דלאו דוקא מת מצוה אלא בכל המתים מבטלין ועלה כתבו דאפילו ת"ת דרבים א"כ כ"ש בעבודה יש לנו לומר דלאו דוקא מת מצוה דהא מסקינן שם במגילה דת"ת דרבים חמור מעבודה. אלא שראיתי שהתוספות שם כתבו דסוגיא דהכא איירי דוקא למאן דקרי ותני. וא"כ קשה למאי הוצרכו לפרש דמת מצוה דנקט במגילה היינו אגב מילי אחריני דהא בפשיטות מצינן למימר דבמגילה איירי דוקא במת מצוה והיינו למאן דלא קרי ותני והא דאמרינן הכא דלכל הוצאת המת מבטלין היינו במאן דקרי ותני דע"כ בהכי איירי מדמבטלין אפי' ת"ת דרבים. ועוד דלפ"ז לא הוי קשה נמי מההיא דפרק אלו מגלחין דשרי בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דהתם נמי במאן דלא קרי ותני איירי ויש ליישב ודו"ק:

דף יז עמוד ב

בגמרא וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתי' ממך וכתבו התוספות דהוי רבותא טפי דהוי ברי וברי ואע"ג דלפמ"ש בל' המשנה דע"כ איירי שהקטן בא בטענת אביו שאמר לו קודם מותו שהשדה עודנו שלו דאל"כ הו"ל מיגו דהעזה כמ"ש שם וא"כ לפ"ז השתא נמי בברי וברי איירי. אפ"ה הוי רבותא טפי בבא בטענת עצמו דהו"ל ברי מעליא טפי. אמנם כן ראיתי בל' הש"ך סימן פ"ב ונזכרתי הלכה שהתוספות בפרק הגוזל דף ק"ז כתבו להדיא דמשנתינו בשדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו אע"ג דאי הוי טעין לא היתה של אביך מעולם היה מעיז משא"כ כשטוען לקחתיה ממנו אינו מעיז שהבן אינו יודע אם לא לקחו מאביו. אפ"ה הוי מיגו מהטעם שכתבו שם וכמו שהאריך הש"ך בפירושם וגם אני בחידושי לב"ק כתבתי בזה ע"ש. נקטינן מיהא שהתוספות מפרשים המשנה שאינו בא בטענת אביו ומש"ה הוציא הש"ך דליתא להאי כללא דלא אמרינן מיגו דהעזה אלא אפילו מטענה שמעיז לאינו מעיז אפ"ה הוי מיגו ע"ש ולפ"ז קשיא לי מאי מקשה הש"ס הכא וליתני מודה ר"י באומר שדה זו שלך היתה ומאי קושיא הא בשדה זו של אביך איכא רבותא טפי לאשמעינן היא גופא דאע"ג דאי הוי טעין לא היתה של אביך מעולם היה מעיז כמ"ש לעיל במשנה ועכשיו כשאומר לקחתי ממנו אינו מעיז אפ"ה הוי מיגו משא"כ אי הוי תני שדה זו שלך היתה ולקחתי ממך לא שמעינן הא מילתא. דעכשיו נמי כשטוען לקחתי ממך נמי מעיז כמו בטענת לא היתה שלך מעולם וצ"ע ויש ליישב ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא וליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו'. מכאן קשה לשיטת הש"ך שכתב בח"מ סי פ"ב דמלשון התוספות פרק הגוזל משמע דאמרינן מיגו מטענה דאינו מעיז למעיז וא"כ לא מקשה הש"ס מידי הכא דהא רבותא טובא אשמעינן הא מילתא גופא דאפילו מיגו דהעזה אמרינן כה"ג אע"כ כדפרישית במתניתין דהכא נמי איירי בענין שהיורש טוען ברי שאביו אמר לו קודם מותו שהשדה שלו וא"כ תו לא מיקרי מיגו דהעזה דהשתא נמי מעיז וצ"ע לדינא ועיין בתשובת הריב"ש סימן רצ"ב ובשו"ת שבות יעקב חלק ב' בכללי המיגו:

דף יח עמוד א

גמ' וליתני ומודה ר"י באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וכו' לפי' רש"י דאיירי דוקא באין אדם תובעו א"כ לא שייך למיתני אלא בהאי לישנא דהאכלתיו פרס דהו"ל כעין מודה במקצת משא"כ לפי' התוספות דאפילו שהבן תובעו איירי א"כ לא הוי צריך למיתני והאכלתיו פרס אלא בהודה במקצת הלוואה ממש הוי מצי למיתני באומר מנה לאבא בידך והוא אומר אין לו אלא חמשים אלא דלפי' התוס' נמי לא שייך למיתני הכי משום סיפא דקתני ואם יש עדים אינו נאמן ואי כשאומר מנה לאבא בידך ויש עדים שהלוהו מנה והוא אומר לא לויתי אלא חמישים פשיטא דאינו נאמן להכחיש העדים. מש"ה איצטריך לאקשויי דליתני והאכלתיו פרס. דבכה"ג שייך שפיר למיתני נמי סיפא אם יש עדים שהלווהו מנה והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן. כיון דלית ליה מיגו משום דאינו מעיז כנ"ל. מיהו בסמוך בברייתא דראב"י ורבנן דקתני נמי האי לישנא דהאכלתיו פרס אע"ג דלא שייך לפרש התם כי הכא למאי דמסקינן דע"י תביעה איירי. אלא דאיכא למימר דבהאכלתיו פרס איכא רבותא טפי דנשבע לראב"י אע"ג דאי הוי טעין פרעתי כולו לא היה מעיז כל כך נגד הבן אפי' הכי אינו מעיז כנ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה ואי אליבא דראב"י כי לא תבע ליה נמי האמר שבועה בעי עכ"ל. והקשה מהרש"ל דלמסקנא דשמעתין דראב"י לא איירי אלא בטוענו קטן לפרש"י בסמוך אבל באינו תובעו ראב"י נמי מודה דפטור משבועה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דליתני במתני' מודה ר"י באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וכשאינו תובעו ואליבא דראב"י. ומה שתירץ מהרש"ל הוא דוחק גדול כמ"ש מהרש"א ז"ל. אבל באמת גם תירוצו של מהרש"א הוא דוחק כיון דלמסקנא מוכרחין אנו לומר דהא דלא קתני מודה ר"י היינו משום סיפא א"כ מעיקרא נמי הו"ל לרש"י לפרש כן וכפי' התוס'. ובאמת בעיקר קושייתם לענ"ד אין אנו אחראין לתרץ דודאי הא דשקיל וטרי הש"ס ואי ראב"י הא אמר שבועה בעי היינו לרווחא דמילתא למאי דס"ד עכשיו דראב"י בעי שבועה אפילו באינו תובעו. משא"כ למסקנא אף ע"ג דלראב"י פוטר משבועה באינו תובעו ובתובעו מחייב אפ"ה לא קשה וליתני מודה ר"י דמאן יימר דר"י סובר כראב"י דלמא כרבנן ס"ל דאפילו בתובעו נמי פטור. אלא הואיל דנפק מפומייהו דגברי רברבי אפשר דמשמע להו כיון דקי"ל כראב"י אכתי הוי שייך למיתני ומודה ר"י דמסתמא כראב"י ס"ל לכך אפרש בע"א ויתיישב מתוך מה שאפרש בסמוך:

רש"י בד"ה ור"א לית ליה משיב אבידה פטור וכו' הא תקנתא דרבנן היא עכ"ל. והקשו בתוספות דמשיב אבידה פטור מדאורייתא מטעם מיגו וכבר כתבתי מזה בחידושי למס' בבא מציעא ובגיטין דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומש"ה מפרש רש"י בכל דוכתי במימרא דרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ולא אמרינן דהוי כמשיב אבידה משום דמשיב אבידה עדיף ממיגו וכ"כ מורי זקיני ז"ל בשמעתין בספר מגיני שלמה. אלא דאכתי קשה דממימרא דרבה משמע מיהו דמשיב אבידה פטור מדאורייתא היכא דלא שייך א"א מעיז. והא דאיצטריך בהנזקין טעמא דהמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם היינו אפילו היכא דשייך אין אדם מעיז וכמ"ש בחידושי לגיטין מיהו לא מצי רש"י לפרש כן דהא דמקשה הש"ס וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור היינו ממימרא דרבה משום דאכתי לא סליק אדעתיה מימרא דרבה וכ"ש למסקנא דראב"י סובר דבבנו נמי אינו מעיז. וע"כ דלשיטת רש"י היינו משום שעשה טובה לאביו אינו מעיז בבנו או שסובר דאפילו היכא שלא עשה לו טובה נמי אינו מעיז. וא"כ תו לא שייך משיב אבידה לראב"י אפי' בבנו לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דמקשה וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור היינו דבאינו תובעו. נהי דאיכא למימר דאפ"ה חייב מדאורייתא דלא הוי משיב אבידה משום דאינו מעיז אפ"ה מדרבנן מיהא יש לפוטרו מפני תיקון העולם. כיון שאינו תובעו דמי ממש למשיב אבידה דאיכא תיקון העולם ומסיק הש"ס דראב"י איירי בטוענו קטן ועפ"ז ממילא רווחא שמעתתא לפרש"י דלמסקנא נמי לא מצי למיתני מודה ר"י באומר מנה לאביך בידי ובאינו תובעו דלפי מה שכתבנו אין הטעם בזה משום מיגו דהא לראב"י אפילו בבנו אינו מעיז וא"כ אפי' באינו תובעו אין הטעם משום מיגו אלא מפני תיקון העולם ואין זה ענין לפלוגתא דר"י ור"ג דפליגי בדיני מיגו ולא שייך למיתני ומודה דלמאן מודה כנ"ל נכון וברור בעזה"י ודו"ק היטב:

(קונטרס אחרון): ור"א לית ליה משיב אבידה פטור ופרש"י הא תקנתא דרבנן היא. עיין מה שהקשו בתוס'. וכתבתי ליישב דרש"י ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומש"ה הוצרך לפרש דתקנתא דרבנן היא:

בתוספות בד"ה אלא הכא בדרבה קמיפלגי פי' בקונטרס וכו' אבל קשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא ממעטינן וכו' עכ"ל. כבר ישבתי בעזה"י על נכון שיטת רש"י בחידושי לגיטין בפרק הנזקין ע"ש וקצת מזה מצאתי כאן בספר מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הרמה ע"ש:

בד"ה חזקה אין אדם מעיז פניו לא כמו שפי' בקונטרס וכו' וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו עכ"ל. וקשיא לי דא"כ צ"ל דהא דלרבנן בבנו מעיז היינו שאין הבן מכיר בשקרו אלא שבא בטענת אביו לבד ובפ' שבועת הדיינים דף מ"ג לא משמע כן דהתם אסקינן דהיכא שהבן אינו אומר ברי לי אלא בא בטענת אביו אפילו ראב"י מודה דאין כאן שבועה דמודה במקצת מדקתני רישא מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך אלא חמשים פטור ולא פליגי ראב"י ורבנן אלא באומר ברי לי וא"כ ע"כ הבן מכיר בשקרו ואפ"ה קאמרי רבנן דבבנו מעיז ומה טעם יש בדבר לפי' ריב"א משא"כ לפירוש רש"י א"ש דרבנן סברי דבבנו מעיז לפי שלא עשה לו טובה ויש ליישב בדוחק ומה שיש לי לדקדק עוד בזה עיין בחידושי לב"ק ולב"מ ובגיטין פרק הנזקין:

(קונטרס אחרון): חנד תוספות בד"ה חזקה אין אדם מעיז כו' וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו. והקשיתי דא"כ משמע דהא דמסיק דבבנו מעיז היינו משום שאין מכיר בשקרו וא"כ בבא בטענת אביו לחוד איירי ובפרק הניזקין מסיק בהדיא באומר הבן ברי לי ויש ליישב דאפילו היכא שהבן טוען ברי לי אפ"ה אמרינן שפיר בבנו מעיז לפי שהוא סובר דבאמת אין הבן יודע בודאי ומכיר בשיקרו אלא לפי שהוא סובר שאביו אמר לו האמת לכך טוען ברי משא"כ בבעל דבר בעצמו בודאי יש לו לידע האמת א"כ זה יודע שהלה מכיר בשקרו ואינו מעיז כן נ"ל ליישב שיטת ריב"א ז"ל:

דף יח עמוד ב

בתוספות בד"ה ובכולי בעי דלודי פירש בקונטרס וכו' וקשה לר"י וכו' עד סוף הדיבור. גם בזה הארכתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בחידושי למסכת ב"מ דף ג' ע"ש:

(קונטרס אחרון): בתוספות בד"ה בכולי בעי דלודי כו'. כתבתי שהארכתי בפ"ק דב"מ ולפי שעדיין לא באו לדפוס חידושי ב"מ ארמוז כאן בקצרה שיישבתי שם שיטת רש"י ז"ל דבלא"ה ע"כ ס"ל לרש"י דדוקא מדרבנן אמרינן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל מדאורייתא מאן דחשיד אהא חשיד אהא וכן הוכחתי מלשון רש"י שם בכמה הוכחות ותירצתי כל הקושיא שהקשו התוס' על זה ואדרבא הבאתי ראיה על זה מההיא דמשני אביי התם אקושיא דמיגו דחשיד חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וע"כ דהאי דחיישינן היינו מדרבנן דאי מדאורייתא א"כ פליג אביי אדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע ולהימן במיגו דהוי כפר בכל ומאי קושיא דלמא הא דלא כפר בכל היינו לפי שאין לו ספק מלוה ישנה עליו אלא ע"י אותו מקצת שטוענו אע"כ דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד אממונא ולא איצטריך לחששא דמלוה ישנה אלא מדרבנן ועוד הבאתי ראייה ברורה על זה והארכתי שם:

רש"י בד"ה פסולי עדות היינו קרובים או משחקים בקוביא. עכ"ל נראה דמ"ש משחקים בקוביא ולא אמרינן בהא אין אדם משים עצמו רשע היינו משום דקי"ל כרב ששת בפ"ג דסנהדרין דטעמא דמשחקים בקוביא פסולים לעדות לאו משום דהו"ל כגזלנותא דאסמכתא לא קניא. דבכה"ג לאו אסמכתא הוא אלא הטעם דפסולין היינו משום דאין עוסקין בישובו של עולם וא"כ לא משוו נפשייהו רשיעי בהכי כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה הרי אלו נאמנים וא"ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי וכו' דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו עכ"ל. כוונתם בזה מדמקשינן לקמן בפשיטות הא תרי ותרי נינהו אע"ג שאין העדים החתומים לפנינו ולא אמרינן דלמא אי הוו קמן הוו מודו דאנוסים או פסולי עדות היו ע"כ משום דאנן סהדי שלא היו פסולים וא"כ מקשו שפיר הא הוי מיגו במקום עדים. מיהו מ"ש דאנן סהדי א"א לפרש דאנן סהדי שבודאי לא היו אנוסים ולא פסולים דא"כ מאי האי דקאמרינן לקמן תרי ותרי נינהו וטפי הו"ל לאקשויי דהנך סהדי בתראי שאמרו הראשונים פסולים היו סהדי שקרי נינהו דבדבר הידוע לכל העולם לא שייך לומר תרי כמאה כמ"ש התוספות ביבמות ר"פ האשה רבה בד"ה אתא גברא וקאי ע"ש. אלא דכאן א"א לומר כן דמהיכי תיתי נאמר אנן סהדי שבודאי לא היו אנוסים או פסולים. דנהי דאמרינן בסמוך חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול וכן לענין פסולי העדות דמלוה גופא מידק דייק אפ"ה אין זה דבר ברור אלא דמסתמא דמילתא כך הוא בעדים כשרים. ואם הם עצמם אומרים שעברו וחתמו בפסול משוו נפשייהו רשיעי ולא מהימני כמ"ש הר"ן ז"ל אבל עדים אחרים ודאי מצו למימר שהראשונים חתמו בפסול אלא מה שדקדקו התוספות מההיא דלקמן אמרינן אנן סהדי הכוונה בזה דאנן סהדי שאם היו העדים החתומים לפנינו ודאי שהיו אומרים שלא היו אנוסים ולא קטנים ולא פסולים. ומשום הכי הוי שפיר תרי ותרי. ואם כן מקשו התוספות שפיר דהכא נמי כמיגו במקום עדים הוא כנ"ל ברור בכוונת התוספות. ואין מקום לקושית מהרש"א ז"ל מעתה. ובלא"ה לא היה לי לב להבין דברי מהרש"א בזה וכבר עמד עליו בעל ספר קיקיון דיונה ע"ש. ואף שלפי מה שפירשתי לא הוצרכו התוס' להביא קושית הש"ס דלקמן דמקשי תרי ותרי נינהו. ובפשיטות הו"מ לאקשויי טפי מגופא דברייתא דלקמן דאפי' עדים אחרים אינן נאמנים לומר שהראשונים היו פסולין אלא משום דבברייתא דלקמן גופא מחלק בין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאין יוצא ממקום אחר מש"ה ניחא להו להקשות מל' המקשה דקאמר להדיא לישנא דתרי ותרי נינהו משמע דאנן סהדי וכדפרישית. ובאמת דלפי הבנתם בקושייתם כאן הו"מ להקשות ברייתא גופא רישא אסיפא אלא דניחא להו להקשות אמתני' ובתירוצם נתיישב הכל כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אין נאמנים הכא ליכא לאקשויי דלהימני במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה שהרי כתבו התוספות לקמן בשמעתין דמתניתין ע"כ לא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו וא"כ טוען מזוייף הוא ולא לוה כלל א"כ אפי' היו אומרים העדים שפרוע הוא לא הוי מהימנא דהא קי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפילו מייתי סהדי דפרעי לא מהימן כדאיתא בשבועת הדיינין דף מ"א ע"ב ונראה דוחק לומר דהתוס' כאן מקשו לפרש"י דשמעתין בסמוך שמפרש דהכא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו דא"כ הו"ל לפרש דלפרש"י מקשו ועוד דלקמן בסמוך אפרש דלפרש"י נמי ע"כ לא איירי מתני' שהלוה מודה. וכבר עלה בלבי ליישב בדרכים אחרים אלא שלא ישרו בעיני. לכך נראה עיקר שהתוס' סברי כשיטת הרשב"א ז"ל שהובא בהג"ה ש"ע ח"מ סי' פ"ב דבטוען הלוה מזוייף הוא לא הוי כאומר לא לויתי ודלא כסברא הראשונה שהביא בהגה"ה שם דטענת מזוייף הוי כאומר לא לויתי וכבר כתב הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"א שרוב הפוסקים הקדמונים סברי כשיטת הרשב"א ז"ל ע"ש. ואע"ג דאכתי הו"מ לאוקמי מתני' שאומר הלוה מזוייף הוא ולא לויתי כלל דבכה"ג כ"ע מודו דכאומר לא פרעתי דמי מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב מלשון התוספות בד"ה אין נאמנין שכתבו הכא ליכא לאקשויי ולהימנו במיגו דאי בעו אמרי פרוע הוא הוכחתי דהתוס' ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שהובא בהגהת ח"מ סי' פ"ג דבטוען מזוייף לא הוי כאומר לא לויתי לענין שנאמר דכאומר לא פרעתי דמי משא"כ אי הוו סברי התוס' כדיעה הראשונה שהובא שם בהגה"ה דבטוען מזוייף נמי כאומר לא פרעתי דמי א"כ לא היה מקום לקושיא כאן וא"כ הוי סייעתא להכרעת הש"ך שם:

בא"ד ועוד דבשנים לא אמרינן מיגו וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקי עכ"ל. נראה לי דהטעם דבשנים לא אמרינן מיגו היינו כמ"ש התוס' לקמן בדף הסמוך ע"ב דאין אדם יודע מה שבלב חבירו מש"ה לא הוי הכא מיגו דאי בעי הוו אמרי פרוע הוא דכל א' מהעדים סובר שמא חבירו לא יאמר דהוא פרוע וע"א בפרעון לא מהני מידי משא"כ ברישא לענין אי בעו שתקו הוי שפיר מיגו שהרי אם ישתוק א' מהם אף אם יקיים חבירו השטר אפ"ה לא הוי קיום דשטר בע"א לא מהני כנ"ל:

בגמרא א"ל רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ופרש"י דגבי עדות חדא הגדה כתיבא וכו'. ויש לי בזה מקום עיון דנהי דילפי' מקרא דאין חוזר ומגיד דלמא היינו היכא שסותרין לגמרי עדות הראשונה בלא אמתלא. אבל היכא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות שיש כאן אמתלא מנ"ל דלא מהימני. ואי אנוסין היו מחמת נפשות מאי הוי להו למיעבד דהא אפי' במודעא היו דברינו אמרינן לקמן דמהימנא ולא מיקרי חוזר ומגיד כיון דניתן ליכתב וה"נ כיון דאנוסין מחמת נפשות היו ע"כ ניתן ליכתב. מיהו לפי' הר"ן ז"ל בההוא דמודעא ניתן ליכתב א"ש. אבל לפרש"י ותוס' קשה. מיהו התוס' בפרק חזקת הבתים דף מ"ח כתבו דבמודעא נמי היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' מר בר רב אשי מודה דאין נאמנין ע"ש ויש ליישב ולחלק. ולכאורה היה נ"ל דהא דלא מהימני אח"כ לומר אנוסין היינו מחמת נפשות היינו משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן שאם יבואו עדים ויאמרו עמנו הייתם בשעה שאומרים שחתמו באונס א"כ לא שייך כאן תורת הזמה שיתחייבו לשלם להמלוה דאדרבה בהאי הזמה נתבטלה חתימתן לגמרי שהרי הוזמו שלא היו באותו זמן במקום החתימה אלא דל' הש"ס דקאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא משמע הכי וצ"ע ואין להאריך ויבואר במקום אחר בעזה"י:

תוספות בד"ה אין אדם וכו' וא"ת והא קסבר רבא דפלגינן דבורא בפ"ק דסנהדרין עכ"ד. ואע"ג דמההיא דשמעתין גופא מוכח דפלגינן דבורא דמהימני לומר כתב ידינו הוא ולא מהימני במאי דקאמרי אנוסין היינו מחמת ממון אפ"ה אין זה ענין לפלגינן דיבורא. דכתב ידינו הוא ואנוסין היינו הם שני דברים נפרדים. לכך הוצרכו לאתויי מפ"ק דסנהדרין דבחדא מילתא נמי אמרינן פלגינן דבורא כגון בפלוני רבעני לרצוני דחדא מילתא היא. אפ"ה אמרינן שמשקר במאי דקאמר לרצוני. וה"נ לענין אנוסין היינו מחמת ממון דבהאי מילתא גופא הוי לן למימר דפלגינן דבורא שהיו אנוסין ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות וכ"כ הר"ן ז"ל וק"ל:

דף יט עמוד א

בתוס' בד"ה חזקה וכו' הכא משמע דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולרבנן אמרי' וצ"ע דאיבעיא היא בפ"ק דב"ב עכ"ל. ולכאורה אליבא דר"מ לא מוכח מידי דלמסקנא דשמעתין טעמא דר"מ משום דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והשתא לא צריכין לטעמא דמיגו במקום חזקה. אלא דעיקר קושייתם לרבנן דע"כ הא דנאמנין היינו משום מיגו אע"ג דהוי במקום חזקה ולא משמע להו דאיבעיא דפ"ק דב"ב אליבא דר"מ ועוד דמדרבנן נשמע לר"מ דבהאי סברא לא אשכחן דפליגי אי אמרי' מיגו במקום חזקה כנ"ל בכוונת התוס'. אלא דאף לפ"ז לא שייך קושייתם לפי שיטת רש"י דריש פרקין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף ממיגו דהא ר"י לית ליה מיגו היכא שהלה תובעו דמקרי שור שחוט לפניך ואפ"ה מודה דאמרינן הפה שאסר היכא שאין הלה תובעו. ולפ"ז מצינן למימר דנהי דלא אמרי' מיגו במקום חזקה אפ"ה קאמרי רבנן שפיר דהעדים נאמנין מטעם דהפה שאסר וכו' דלגבי העדים מיקרי אין שור שחוט לפניך והארכתי בזה בתשובה. אלא דהתוס' לשיטתייהו דריש פירקין משמע להו דאין לחלק אלא הפה שאסר נמי משום מיגו אתינן עלה כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי דבלא"ה הא כתבו תוס' בשמעתין בד"ה הרי אלו דחזקה דהכא אלים טובא דהוי כמו עדים דאנן סהדי ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דמיגו במקום עדים לא אמרינן. אע"כ כמו שתירצו התוספות דשאני הכא כיון דהצריכו חכמים קיום תו לא מיקרי קיום. כיון דאינהו גופייהו סותרים עדותן תוך כדי דיבור הו"ל כאילו לא נתקיים. וא"כ אין מקום לקושייתם כאן דלא מצינן למפשט כלל ממילתא דרבנן דהכא טעמא רבה איכא וצ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוס' בד"ה חזקה הקשו דהכא משמע דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ובפ"ק דב"ב הוי איבעיא דלא איפשטא וכתבתי ליישב דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מיגו ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דפ"ק דב"ב במה שכתבו הפוסקים בפשיטות דנהי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אפ"ה אם אין עדים על קביעות הזמן נאמן לומר פרעתי תוך הזמן במיגו ומשמע דהיינו משום שהפה שאסר כו' ואף דבתשובה אחת כתבתי לחלק קצת אפ"ה לענ"ד בלא"ה דברים נכונים וברורים הם ולפ"ז צריך להתיישב בכל דיני כללי ופרטי המיגו אי שייכו נמי בהפה שאסר ועיין בפנים שכתבתי תי' אחר לקושיית התוספות:

בתוספות ד"ה טעמא דר"מ וכו' וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלוה גופא וכו' ועוד דבפרק מי שמת משמע וכו' עס"ה. וקשיא לי הא דמייתי מסוגיא דפרק מי שמת והתם משמע איפכא דנהי דמעיקרא קאמר הש"ס אי אלימי עדים לאורועי איהו כל כמיניה מ"מ לבתר הכי מקשה הש"ס אדרבי יוחנן מדר' ינאי רבי' ומסיק התם דהא דקא"ר יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו היינו כדקא"ר יוסף משמיה דשמואל. דר"מ ס"ל דצריך לקיימו וחכמים סברי א"צ לקיימו. וחכמים לגבי דר"מ דברי הכל היא. ומקשינן תו והא איפכא שמעינן להו אין נאמנין לפוסלו וחכ"א נאמנים ומשני הש"ס איפוך ומדמקשה והא איפכא שמעינן להו משמע דאין לחלק כלל בין הודאת עצמו להודאת עדים והדר ביה מהאי סברא דעדי' אלימי טפי. ואף אם נדחוק לפרש דמכח כ"ש מקשה ממילתא דר"מ דאפי' בעדים סבר דלא אלימי אלא דמלבד שזה דוחק דל' איפכא לא משמע הכי. עוד יש לתמוה האיך מסקינן דר"י מפיך ברייתא דהכא וסובר דחכמים סברי אין נאמנין לפוסלו וקרי להו דברי הכל והא במתני' דהכא קאמרי להדיא דנאמנין לפוסלו ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דר"י סבר דהלכה כסתם משנה ולדעתי היא קושיא עצומה לשיטת התוס' ויש ליישב בדוחק דרבי יוחנן סובר דרבי שסתם המשנה ס"ל כרבי מאיר בחדא דעדים אלימי למיפסל שטרא מש"ה סתים לן כוותיה למאי דמפיך ר' יוחנן. משא"כ לענין מודה בשטר סבר ר"י כחכמי' דא"צ לקיימו וקרי להו דברי הכל. אלא שכל זה דוחק. ומכ"ש שקשה טפי לפי פי' התוס' שם פרק גט פשוט שכתבו להדיא דלמסקנא הדר ביה לגמרי ולא אמרה ר"י מעולם. וממילא משמע דאין לחלק בין עדים ללוה גופא וכן לפי מ"ש המהרש"א ז"ל בדבריהם נמי קשה טובא דבריהם כאן ואין להאריך יותר. ומעתה נבוא ליישב שיטת רש"י ולתרץ קושיא ראשונה של תוספות דודאי לשיטת רש"י עיקר פלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו או לא היינו כשמודה הלוה גופא כדמוכח מפלוגתא דרב הונא ורב נחמן וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי דפרישית דהכי מוכח סוגיא דפרק מי שמת. וטעמא דמילתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה מודה בשטר בשם רש"י דחכמים לא תקנו קיום שטרות אלא בלוה טוען מזוייף אבל כשמודה העמידו על ד"ת. אלא הא דפליגי ר"מ וחכמים בבריית' דהכא בעדים היינו לרבותא דחכמים דאע"ג שהלוה מודה שכתבו והעדים ג"כ אומרים שהוא כתב ידם ונתקיים השטר על פיהם אפ"ה סברי דאלימי למיפסל אע"ג דאיכא סברא רבתא לומר דכשהלוה מודה והעדים מודים תו לא אלימי כמו שאפרש בסמוך במימרא דרב נחמן קמ"ל דאפ"ה נאמנים ומה שהוצרך רש"י לפרש דאיירי כשהלוה מודה שכתבו היינו משום דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שאין הלוה מודה אלא טוען שהוא מזוייף בהא מודה ר"מ דהעדים נאמנים לפוסלו דנאמנים במיגו דאי בעי שתקי ולא שייך הכא לומר העמידו על דין תורה. דהא עיקר תקנת חכמים בקיום שטרות היינו כשהלוה טוען מזוייף וא"כ לא נתקיימה תקנת חכמים דאע"ג שאומרים כתב ידינו הוא זה הרי סותרין דבריהם תוך כדי דיבור ואמרי אנוסין היינו ותו לא מיקרי קיום כמ"ש התוס' לעיל כנ"ל נכון בשיטת רש"י. נמצא לפ"ז א"ש סוגיא דפרק מי שמת דר"י מפיך לבריית' דהכא דרבנן קאמרי אין נאמנין לפוסלו והיינו דוקא בהאי גוונא דאיירי ברייתא כשהלוה מודה אבל סתם מתני' דהכא דקתני נאמנין מוקי לה ר"י כשאין הלוה מודה אלא טוען מזוייף דבכה"ג כ"ע מודו דהעדים נאמנין לפוסלו דלא נתקיימ' תקנת חכמים וכדפרישי' כנ"ל נכון בעזה"י ושיטת התוספות צ"ע ודו"ק היטב:

בד"ה מודה בשטר וכו' אבל אין לפרש וכו' דהא כי טעין נמי אמנה מסקינן בסמוך וכו' עכ"ל ואף דמל' רש"י משמע להדיא דלא מהימן לומר פרעתי כיון שהשטר ביד המלוה. וכן בסמוך באמנה כתב ג"כ דלא עביד דכתב ומסר בלא הלוואה א"כ משמע לכאורה כפי' שדחו התוס' אלא דנ"ל בכוונת רש"י דעיקר טעמא דרב הונא בין באמנה בין בפרוע משום דלא חשיב מיגו והו"ל כשטר מקוים דאין נאמן לומר פרעתי משום דשטרא בידיה מאי בעי. ולא מהימן לומר אמנה משום דלא עביד אינש דכתב שטר אמנה אבל למ"ד צריך לקיימו לא מהני הנך טעמי דאכתי נאמן במיגו. ובזה נתיישב מה שהקשה מהרש"א על דחיית התוס' ודו"ק היטב:

בגמרא א"ל רב נחמן וכו' א"ל ומר היכי ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וכו' והיינו משום דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל שלא נתקיים נאמן במיגו לומר פרעתי או שטר אמנה. ויש לי מקום עיון בזה בכה"ג שהלוה מודה למ"ד צריך לקיימו אי בעינן קיום גמור כמו בטענת מזוייף או דסגי כשנתקיים חתימת ע"א ולכאורה נראה דסגי בקיום חתימת האחד דתו לא שייך לומר דהלוה נאמן במיגו דהא קי"ל מיגו במקום ע"א לא אמרינן. וה"נ אי הוי טעין מזוייף היה מכחיש את העד ואף לשיטת התוס' פ' שבועת העדות ובפ' חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא דכל היכא דלא שייך שבועה אם מכחיש את העד אמרינן מיגו אפילו במקום ע"א וכמו שהאריך בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' פ"ב מיהו הכא אם היה מכחיש העד וטעין מזוייף נראה דחייב שבועה. לא מיבעיא לשיטת הסוברים דע"א בשטר זוקק לשבועה בח"מ סי' נ"א אלא אפי' לשיטת החולקים נראה דהיינו דוקא בשטר שאין חתום אלא ע"א דלא מיקרי שטר. משא"כ היכא ששנים חתומין ומצאו לקיים חתימת אחד ולא מצאו לקיים חתימת השני משמע להדיא בירושלמי דשמעתין דזקוק לשבועה. וא"כ משמע לפ"ז דמודה בשטר שכתבו וטוען פרוע או אמנה סגי בקיום ע"א אפי' לר"נ דהלכתא כוותיה והתמי' קיימת שהפוסקים לא כתבו מזה. אלא שהש"ך כתב לענין קיום כתב ידו בע"א וטוען פרעתי דהו"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ונראה שהדברים ק"ו לנדון דידן. ונהי דהיכא שע"א מעיד על חתימת שני העדים או א' על כל א' מעידי השטר ודאי לא מהני אף במודה בשטר כדמוכח לקמן סוף פרקין מל' התוס' ד"ה קיום שטרות מדרבנן לפי ר"י שם. דבכה"ג נמי בעינן שיהא גדול עמו ע"ש אבל היכא ששני עדים מקיימין חתימת ע"א מעידי השטר מספקא לי מטעמא דפרישית. אלא דלפ"ז קשה לי הא דמשמע בשמעתין דר"נ מוקי לחכמים דסברי נאמנין לפוסלו כוותיה מטעמא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקשה קושיית התוס' היכא דאמרי קטנים היינו אמאי נאמנים האיכא חזקה דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וצ"ל דאפ"ה נאמנין במיגו כמ"ש התוספות בד"ה חזקה דאמרינן מיגו במקום חזקה וקשה הא כתבו התוס' לעיל בד"ה אין נאמנים דלא אמרי' מיגו בשנים ונהי דמסיימי התוס' לעיל דמיגו דאי בעי שתקי אמרינן אפי' בשנים כבר כתבתי הטעם משום שאם ישתוק א' מהם נתבטל השטר מה שאין כן הכא שהלוה מודה שכתבו שכתבתי דסגי בקיום ע"א וא"כ הדרא הסברא לדוכתיה דלא אמרי' מיגו בשנים כמ"ש התוס' לקמן שאין א' יודע מה שבלב חבירו וה"נ כ"א מהעדים ירא שמא יקיימו חבירו וסגי בהכי כדפרישית. מיהו לשיטת התו' שכתבתי בסמוך לקמן דלדידהו איכא לאוקמי מתני' וברייתא דאמרו חכמים העדים נאמנין לפוסלו. איירי כשאין הלוה מודה אלא שטוען מזוייף ואפ"ה קאמר ר"מ דאין נאמנים ומשום דעדים נמי לא אלימי למיפסל שטרא. משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש להדיא דברייתא איירי במודה הלוה שכתבו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דסגי בקיום ע"א א"כ אמאי קאמרי רבנן דמהימני העדים הא לית להו מיגו שאין א' מהם יודע מה בלב חבירו ושמא יקיימנו חבירו ואפשר דרש"י לית ליה האי סברא כלל דמיגו בשנים לא אמרי' וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דרש"י ז"ל לשיטתיה דהפה שאסר עדיף ממיגו וא"כ אפי' במקום ע"א אמרי' מיגו דאי בעי שתיק דהו"ל הפה שאסר כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק היטב:

(קונטרס אחרון): גמרא א"ל רב נחמן כו' כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא. וכתבתי שיש לפקפק בכה"ג דמודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי במיגו דמזוייף אי סגי בקיום ע"א מהשנים החתומים דהיינו שני עדים מעידין על חתימת א' מהם דא"כ הו"ל מיגו במקום ע"א וכמו שהארכתי בפנים דלענ"ד נראה עיקר דסגי בהכי ולדינא צ"ע:

שם אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה. והקשה הר"ן ז"ל דה"נ הו"ל לאפלוגי בין כתב ידם יוצא ממקום אחר או לא כדדייק בסמוך גבי דקאמרי עדים ונדחק ליישב ונראה דהכא דקאמר לוה בכל ענין מקשה פשיטא דאפי' בשטר שאינו מקוים הא שמעינן לרב דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותרתי ל"ל אבל בהא דקאמרי עדים אתי ליה שפיר דאיצטריך לאשמעינן דאפי' עדים לא אלימי ואפ"ה משני רבא דקאמר לוה ואפ"ה לא תקשי תרתי ל"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר כמ"ש התוס' כנ"ל:

שם אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני. ול"ל דאתא לאשמעינן דלא מהימני במיגו דאי בעי אמרי שטר פרוע הוא ולאשמעינן היא גופא דלא אמרינן מיגו בשנים דהא נמי ממתני' שמעינן מדלא מהימני לומר אנוסים היינו בכתב ידם יוצא ממקום אחר מיהו לפמ"ש לעיל דמתני' איכא לאוקמי באומר לא לוויתי דתו לא מהני אף אם יאמרו העדים שהוא פרוע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא הא גופא אתא רב לאשמעי' דאפי' לא טעין הלוה לא לוויתי אלא מזוייף או שהשטר יוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני העדים לומר אמנה במיגו דפרוע ונראה ליישב משום דבלא"ה משמע דהא דבעינן לאוקמי דקאמרי עדים לאו דקאמרי העדים לחוד איירי דל' האומר שטר אמנה לא משמע דקאי אעדים דא"כ הו"ל למימר העדים שאמרו אלא לעולם איירי דקאמר לוה אלא דממילא שמעינן דעיקר מימרא דרב דהלוה אינו נאמן אתי לאשמעינן דבכל ענין אינו נאמן אפילו עדי השטר אומרים כמוהו. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר כיון שהלוה אומר שטר אמנה הוא הרי אומר לא לוויתי ופשיטא דעדים לא מהימני בכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לית להו מיגו דפרוע דהאומר לא לוויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי כנ"ל ועי' מה שכתבתי בסמוך במימרא דר"נ:

בתוספות בד"ה לעולם דקאמר לוה וכו' וא"ת ואמאי לא קאמר נמי וכו' וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי וכו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם משא"כ לשיטת רש"י דשמעתין לפי מה שהארכתי בשיטתו דלרב הונא אמר רב בכל ענין א"צ לקיימו במודה בשטר שכתבו ואפי' עדים לא אלימי לאורועי א"כ תקשי קושית התוס' דלמסקנא דמוקי רב אשי דקאמרי עדים אמאי איצטריך לאתויי הא דרב כהנא ות"ל דבלא"ה מיתוקמא שפיר כיון דלקושט' דמלתא סבר רב דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואפי' עדים לא אלימי. ולכאורה היה נראה ליישב לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דהא דעדים לא אלימי היינו במודה הלוה שכתבו משא"כ היכא שהלוה טוען מזוייף וצריך קיום אפילו ר"מ מודה שהעדים נאמנין לפסלו באין כתב ידם יוצא ממ"א. ולפ"ז הוצרך רב אשי לאתויי הא דרב כהנא כי היכי דתיתוקם מילתא דרב אפי' באין הלוה מודה שכתבו. אלא דלפמ"ש בסמוך דלעולם משמע מלישנא דרב דאיירי שהלוה אומר שטר אמנה הוא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ויש ליישב דמה שהכריחו לרב אשי לאתויי הא דר"כ. היינו דאי משום מודה בשטר שכתבו וכר"מ תיקשי נמי בהא מימרא דרב דאמר שטר אמנה גנובי גנבי ל"ל הול"ל הלכתא כר"מ ועוד דתרתי מימרא דרב ל"ל אע"כ דרב אתי לאשמעינן דאפי' לרבנן דסברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אפ"ה בשטר אמנה מודו מטעמא דר"כ כנ"ל:

בד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת ולהימני' במיגו דאי בעי מחיל ליה עכ"ל. ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא דאף ע"ג דאית ליה למלוה מיגו אפ"ה לא מהימנינן ליה לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע דעבר אלאו דאל תשכן באהליך עולה ודוחק לומר דמשמע להו דאביי לית ליה האי סברא מדלא מוקי כאוקימתא דרב אשי. דלכאור' משמע דליכא מאן דפליג בהא דאסור לשהות שטר פרוע. ואפשר דמשמע להו דאביי סובר דאפילו היכא דמשים עצמו רשע אפ"ה מהימן היכא דאיכא מיגו והיינו דלא מוקי כאוקימתא דרב אשי וכבר ראיתי בספר כנסת הגדולה שהביא כמה סברות חלוקות בזה בכללי המיגו בח"מ סימן פ"ב ע"ש ואין להאריך:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה כגון שחב לאחרים שהקשו דאכתי להימניה במיגו. וכתבתי דיש לדקדק מדבריהם דאפילו היכא דמשים עצמו רשע בטענתו אפילו הכי מהימן היכא דאית ליה מיגו ובספר כנסת הגדולה הביא דיעות חלוקים בזה ע"ש:

דף יט עמוד ב

בד"ה אר"נ וכו' ע"כ באין כתב ידן כו' פשיטא דהכי פריך לעיל עכ"ל. ולפי מה דפרישית לעיל דהא דפריך פשיטא ולא אמרינן דאשמעינן רב דלא מהימני לומר אמנה במיגו דשטר פרוע הוא היינו משום דרב איירי במודה לוה שכתבו ואומר שטר אמנה הוא וא"כ הרי אומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי וא"כ היה באפשר לומר דהכא במימרא דר"נ איירי שפיר בכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה איצטריך ר"נ לאשמעינן דאין נאמנין לומר אפילו היכא דאית להו מיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא כגון שאין הלוה טוען לא לויתי או ביוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני משום דמיגו בשנים לא אמרינן אלא משום דבלא"ה נ"ל דברי התוס' מוכרחים. דע"כ עיקר פלוגתא דר"נ ומר בר רב אשי איירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה מר בר רב אשי דאין נאמנין לומר מודעא היו דברינו כמ"ש התוס' בפרק חזקת הבתים משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס פ' חזקת הבתים אדרבה בר בר חנא דחתים אמודעא ואאשקלתא מדרב נחמן דאמר מודעא היה דברינו אין נאמנין ומאי קושיא דהא קי"ל בכולה תלמודא הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך וחיורא אע"כ דאפ"ה פריך שפיר דע"כ לא פליג מר בר רב אשי אלא באין כתב ידן יוצא ממ"א אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה וא"כ קשה אדרבה בר בר חנא דמסתמא כתב ידו יוצא ממ"א כדאמרי' בעלמא דרבנן פקיעי בשמייהו. ועפ"ז יש לדקדק על הש"ך סי' מ"ו שהכריע כשיטת הסוברים דהלכה כר"נ מהסוגיא דפרק חזקת והוא בעצמו הביא שם שיטת הסוברים דמר בר רב אשי מודה בכתב ידו יוצא ממ"א ואם כן אין ראייתו כלום וצריך עיון ואין להאריך כאן:

(קונטרס אחרון): בד"ה אמר רבי יוחנן עדים שאמרו אמנה היו דברינו כו' ע"כ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכ"כ בפסקי תוס' דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימני אלא שהנקדן בפסקי תוס' כתב על זה וצ"ע כי זה דוקא לרב נחמן אבל למר בר רב אשי דקיי"ל כוותיה לא הוי הכי עכ"ל והשיג בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז על לשון הנקדן וכתב ע"ז דאשתמיטתיה להנקדן דאיכא פוסקים טובא שפסקו כרב נחמן כו' ע"ש. ולע"ד דברי הש"ך תמוהין בזה כמ"ש בפנים דהא הש"ך גופא כתב דהנך פוסקים שפסקו כרב נחמן היינו משום איבעיא דרבא בסמוך בתנאי היה דברינו ומהסוגיא דפרק חזקת הבתים וא"כ לפי שיטת התוספות דהכא דבכתב ידן יוצא ממקום אחר מר בר רב אשי גופיה מודה וכמ"ש הש"ך בעצמו א"כ אזלו להו הנך ראיות דאבעיא דבסמוך כמ"ש נמי אליבא דהלכתא ובכתב ידו יוצא ממ"א כמו שפירשו כת א' מהראשונים ומכללן רבינו האי גאון ז"ל גופא וכן מהסוגיא דפרק חזקת נמי ליכא ראיה לפ"ז דמסתמא איירי בכתב ידן יוצא ממקום אחר וכמו שכתבתי בפנים מיהו בלשון העיטור באות קו"ף דף ל"ד מצאתיו ראיתי שהביא לשון רבינו האי גאון שפסק כרב נחמן בלאו הנך ראיות דשמעתין ודפרק חזקת אלא משום דהלכה כרב נחמן בדיני ולפ"ז איכא למימר דאף באין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי הלכה כרב נחמן אלא דהש"ך גופא לא נחית להכי דהא לא הביא דעת החולקים אפסק הש"ע שם אלא בכתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא ובלא"ה נמי מיהו אין בזה השגה על הנקדן דסוף סוף יפה כתב על פסקי התוספות דצריך עיון דמלשון התוספות שלפנינו ודאי אין הכרע כלל לומר שפסקו כן להלכה דאף במקום דאיכא מיגו לא מהימנא אלא לפרש דברי רב נחמן כתבו כן ואדרבה לכאורה מוכח מפירושם איפכא וכמו שכתבתי בפנים לכן לשון הש"ך בזה צ"ע ודו"ק:

בא"ד ותירץ ר"י דהיינו טעמא וכו' ושוב לא אתא ע"פ ומרע לשטרא וכו'. נראה דהיינו דוקא בעידי השטר אבל עדים אחרים אפי' ע"פ נאמנין לאורועי שטרא דאל"כ לאשמעינן ר"נ בעדים אחרים וכ"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו ע"ש מלתא בטעמא:

בא"ד ואתי שפיר ר"נ כרבנן דרבי מאיר עכ"ל. הל' אינו מדוקדק דהא בלא"ה סובר ר"נ כרבנן דר"מ דהא אמר לעיל בשמעתין דאמרינן זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא והיינו כרבנן דר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלא כוונתם בזה דלר"נ מודו רבנן באמנה דאין נאמנין וק"ל:

בא"ד וההיא ברייתא דמי שמת וכו' רב נחמן מוקי לה לדברי הכל עכ"ל. אע"ג דהתם לא איירי בעדים שאמרו אמנה אלא שהמוכר טוען כן אפ"ה מדמה להו שפיר דכיון דסבר ר"נ דאפילו בעדים דאית להו מיגו דאי בעי שתקי אפ"ה לא אתי ע"פ ומרע לשטרא כ"ש שהבעל דבר לא מהימן לאורועי שטרא אפילו היכא דאית ליה מיגו כגון בשטר שאינו מקויים מיהו הא דלא מוקי הש"ס בפרק מי שמת ההיא דשטר אמנה אלא כר"מ היינו משום דקי"ל כמר בר רב אשי דהא דבמודעא נאמנין היינו משום דניתן ליכתב אלמא דלדידיה אתי ע"פ ומרע לשטריה היכא דאית ליה מיגו וא"כ בשטר אמנה נמי יש לנו לומר שהבע"ד נאמן היכא דאית ליה מיגו דלגבי הבע"ד לא שייך האי טעמא דלא ניתן ליכתב אלא גבי עדים מש"ה צריך לאוקמי כר"מ כנ"ל אף שמל' הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת לא משמע כן וצ"ע:

בגמ' עד אומר תנאי וכו' והלכתא כרב הונא ברי' דר"י וכתב הר"ן ז"ל שכתב א' מן הראשונים ומהם רבינו האי גאון ז"ל דאפילו בכתב ידו יוצא ממקום א' נאמן ע"א וכן הכריע הוא ז"ל וקשיא לי דא"כ להימן ע"א לומר אנוס הייתי או פסול מחמת קורבה או מודעא ואמנה. ואפילו שכתב ידו יוצא ממ"א אכתי ליהימן במיגו דאי בעי אמר תנאי היה דברי ואפילו התוספות לא כתבו אלא דמיגו בשנים לא אמרינן שאין א' יודע מה בלבו של חבירו משא"כ היכא דע"א נאמן לאורועי שטרא ודאי אית ליה מיגו. ואפשר שהר"ן ז"ל סובר דלעולם לא שייך מיגו אלא בבע"ד אבל בעדים לא שייך כלל מיגו אלא הפה שאסר דוקא דהיינו אי בעי שתיק וכן נראה קצת מלשונו בסוגיא דלקמן גבי קרא עליו ערער ע"ש ויש לי קצת ראיה לסברא זו מסוגיא דיבמות גבי ע"א במלחמה ואין כאן מקומו ועוד שהתוס' בשמעתין לא כתבו כן:

(קונטרס אחרון): בהא דאמרינן בגמרא ע"א אומר תנאי כו' נאמן וכתב הר"ן ז"ל דאף בכתב ידו יוצא ממ"א נאמן. וכתבתי דמוכח שהר"ן ז"ל סובר דלענין עדים לא שייך כלל מיגו ולא מהטעם שכתבו התוספות לעיל דמיגו בשנים לא אמרינן אלא דאפילו בע"א לא שייך מיגו דאל"כ להימן נמי ע"א שאומר פרוע במיגו דתנאי היה בדבר אע"כ כדפרישית דלענין עדות לא שייך מיגו וכן מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בסוגיא דבסמוך שסובר כן בפשיטות דלא שייך מיגו כלל לענין עדות דלא הימנוה רבנן בהכי וכ"כ הריטב"א ז"ל:

בתוס' בד"ה א"ר ששת הכחשה וכו' וא"ת תיקשי לר"ש ברייתא דמי שמת וכו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל דלק"מ דשפיר אשכחן שטר אמנה בענין דלא הוי הכחשת העדים כלל דמה שאין עדים רשאין לחתום על שטר אמנה היינו דוקא שאין העדים רשאין למסור למלוה או ללוקח דהו"ל עולה אבל ודאי אם כתבו השטר ומסרו למוכר או ללוה רשאין כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר וכו' וכ"כ התו' לעיל בשמעתין בד"ה אעולה לא חתמי וא"כ אפילו העדים עצמן נאמנים לומר שנודע להם אח"כ שהמוכר או הלוה מסר שטר אמנה שלא כדין ואיתרע שטריה דבכה"ג כ"ע מודו דנאמנין כיון דבשעה שחתמו עשו כדין ולא הוי רשיעי כמבואר בח"מ סימן מ"ו והוא מוסכם מהפוסקי' וא"כ א"ש הא דאמרינן פרק מי שמת הלך אחר עדים כגון אם יאמרו העדים שנמסר השטר מיד המוכר ליד הלוקח ונעשה שטר אמנה באותה שעה אבל העדים חתמו כדין ומסרו להמוכר ולפ"ז לא שייך כאן כלל לומר הכחשה תחילת הזמה שאין כאן הכחשת עדים כנ"ל נכון:

דף כ עמוד א

בגמרא א"ל רב נחמן אילו הוו קמן וכו' דלמא הוו מודו וכו'. ונראה דמה"ט גופא פליג ר"נ אעיקר מילתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נמי נהי דלא הוי הזמה לחייב את העדים שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו וכדאמר רבי אבהו בסמוך וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא אר"נ וכו' ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמרינן לעיל משום דאילו הוו קמן עכ"ל ואע"ג דלמה שפי' רשב"א גופא בדבור הקודם דברייתא איירי בשובר א"כ בלא"ה אין מקום לקושית התוס' כאן דאדרבה מה"ט דכל א' באה בפני עצמה ומעידה כ"ש שהשובר בחזקתו ולא מגבינן בשטרא מ"מ אכתי היא גופא קשיא דהא דדחקינן לאוקמי הברייתא בשובר היינו משום קושיא דתרי ותרי וא"כ לר"נ שפיר הוי מצי לאוקמי בשט"ח או בשטר מכר ואפ"ה מגבינן ביה כבשטרא מעליא משום דכ"א באה בפני עצמה ומעידה ומש"ה הוצרך רשב"א לפרש דלא מצי לאוקמי בשטר משום האי קושיא דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש"ה איצטריך לאוקמי בשובר כנ"ל. ובזה נתיישב דלא תקשי לפי' הרשב"א א"כ אמאי מייתי בגמרא מידי דהוי אנכסיה דבר שטיא והא לא דמי כלל דהכא עיקר טעמא משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו וזה לא שייך בנכסי דבר שטיא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מילתא דהרשב"א אינו אלא לענין דלא מצי לאוקמי בשט"ח משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש"ה איצטריך לאוקמי בשובר. דלא שייך האי טעמא אלא מוקמינן לה אחזקה לגמרי כמו בנכסי דבר שטיא אבל אכתי קשה ות"ל דאפילו אי הוי אמרינן בבר שטיא דלא אמרינן אוקי אחזקה אפ"ה הוי א"ש בשובר דמוקמינן לעידי שובר אחזקת מטעמא דר"נ דכל א' באה בפני עצמה ומעידה כקושית התוס' ויש ליישב דבלא"ה נראה דהאי מידי דהוי אנכסי דבר שטיא ע"כ לאו ר"נ גופא מסיק לה דהא מייתינן מימרא דרב אשי ור"נ לא ראה את רב אשי אע"כ דסתמא דתלמודא מסיק לה וא"כ א"ש דמייתי לה כי היכי דתיקום שפיר אפילו לר"ח דפליג אדר"נ בהא דכל א' באה בפני עצמה ומעידה ודו"ק:

רש"י בד"ה אא"כ קרא עליו ערער וכו' דאי לא קרא עליו ערער חיישי' דלמא ההוא גופא מזוייף הוא עכ"ל. ולכאורה נ"ל לפרש שיטת רש"י בזה כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב דה"ה כשהוחזק בב"ד אפילו לא קרא עליו ערער מקיימינן ממנו והא דקתני קרא עליו ערער אורחא דמלתא קתני שלא היו רגילין לקיים שום שטר אא"כ קרא עליו ערער וא"כ מ"ש רש"י דאי לא קרא עליו ערער כוונתו דאי לא קרא עליו ערער א"כ לא הוחזק בב"ד מש"ה חיישינן שפיר דלמא ההוא גופא מזוייף הוא. אבל הש"ך בח"מ סימן מ"ו כתב דשיטת רש"י איירי דשטר זה שהוחזק בב"ד אין אנו מכירין חתימת הדיינים ומש"ה חיישינן דלמא הוא עצמו מזוייף כמ"ש התוס' לקמן דכ"א בד"ה עד ודיין אלא דלענ"ד סתימת ל' רש"י אינו מורה על כן ועוד דהשתא נמי אע"ג שקרא עליו ערער מאי מהני מאי שהוחזק בב"ד כיון שאין אנו מכירין חתימת הדייני' דלמא הוא גופא מזוייף ואי משום דחזינן ששקט הערעור א"כ אפי' לא הוחזק בב"ד כיון ששקט הערעור לקיים ממנו ולמאי דפרישית א"ש והנלע"ד כתבתי ושיטת הש"ך יש ליישב ואין להאריך:

(קונטרס אחרון): אמר רב אסי אין מקיימין את השטר אא"כ קרא עליו ערעור ופירש"י דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא וכתב הש"ך בח"מ סי' מ"ו בפי' רש"י דאע"ג שהוחזק בב"ד ונתקיים אפ"ה חיישינן שמא הקיום עצמו מזוייף. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן כמ"ש בפנים אלא דיש לפרש כוונת רש"י כשיטת הרא"ש ז"ל דאי בלא קרא עליו ערעור מסתמא לא נתקיים בב"ד ע"ש:

בתוספו' בד"ה ורבי יוחנן וכו' וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בפרק גט פשוט עכ"ל. ולכאורה נראה ליישב קושייתם דהא דאמרינן בעלמא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו דוקא היכא שכבר מסר השטר לבעל דבר דמסתמא נעשה כדין וכמי שנחקרה דמי. ומש"ה א"ש ההיא דגט פשוט כיון שראו העדים השטר ביד המלוה. משא"כ הכא היכא שאין זוכרין מעצמן פסול שמא לטופס בעלמא כתבו כן. והיינו נמי חששא דפ' ד' אחין. ואע"ג דבריש גיטין אמרינן בגט שיוצא מתחת שליח הבעל דמדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי התם נמי כיון שמסרו העדים הגט ליד הבעל מסתמא נכתב ונחתם כדין ואפשר שזהו בעצמו תירוץ ר"י שכתבו התוספות בסוף הדיבור שכל שטר שלא נכתב מדעת הלוה לא חשיב שטר כנ"ל ודו"ק:

דף כ עמוד ב

בא"ד וי"ל דעד אחד בשטר לא חשיב שטר עכ"ל. ובהכי איירי הכא ואפילו אי תימא דהכא איירי בשני עדים שכל אחד כותב עדותו על השטר מ"מ כיון שכ"א כותב עדותו בפני עצמו ואין שניהם חתומין על שטר אחד. כל אחד הו"ל כשטר בע"א ולא הוי שטר אפילו ע"י צירוף כדאיתא בהגהת ש"ע סימן נ"א ע"ש:

בתוספות בד"ה א' חדשות וא' ישנות תימא דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכו' עד סוף הדיבור. למאי דמסקו התוספות בסמוך בד"ה טמאות דהעיקר כפי' רבינו חננאל דהא דמחמרינן בישנות אפילו ברחוקות היינו משום דחיישינן שמא היתה קרובה. א"כ לכאורה אין מקום לקושי' התוס' כאן דלענין קרובה דאיירי ברישא אין כאן שום פשיטות לטמא בישנות יותר מבחדשות. ועוד נראה דאדרבא יש סברא להחמיר טפי בחדשות כיון דסתם נעשה לצורך נפלים או למוכי שחין וא"כ בישנות איכא למימר אם תמצא לומר שנעשה התל לצורך מתים או מוכי שחין אכתי יש לתלות דלמא הוו ופנינהו לאח"כ. כדאיתא בזבחים ריש פרק בתרא דמה"ט א"י בדוקה מטומאת מתים דאע"ג דהוי הרוגי נבוכדנצר מ"מ פנינהו וכ"ש במוכי שחין איכא למיתלי שמא כבר נתעכל הבשר שעל האבר ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי אינו מטמא. משא"כ בחדשות דלא שייכי הני טעמי פשיטא דמטמאין. ומש"ה קתני א' חדשות וא' ישנות לאשמעינן דאפילו ישנות טמאות. מיהו צריכין לתירוץ התוספות כדי ליישב אפילו לשיטת רש"י דבחדשות יש לטהר טפי כיון שאין זוכרין דמה"ט מטהרינן בסיפא ודוק היטב:

בגמרא א"ר חנינא מתוך שהנשים קוברין שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם וכו' ולכאורה דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות דהא בעיר שאינה סמוכה כ"ש דשייך האי חששא יותר שקוברים נפליהם ומוכי שחין זרועותיהם כיון דאין להם בית קברות. ובאמת משיטפת לשון מהרש"א נראה דמוקי דוקא בעיר הסמוכה לבה"ק אבל באינה סמוכה אפי' רחוקות וחדשות טמאות כיון דלית להו דוכתא למיזל לבה"ק אלא דמלשון הש"ס משמע דלעולם בעיר הסמוכה יש לטמא יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אהלות שאין לטמא אלא בעיר הסמוכה לבה"ק וכן נראה מל' התוספת' דאהלות ומל' מורי זקיני בספר מגיני שלמה שכתב ליישב אלא שנ"ל דוחק וצ"ע:

בתוספות בד"ה טמאות פי' בקונטרס וכו' וקשה דא"כ אמאי צ"ל בסמוך וכו' ונראה לר"י כפירוש רבינו חננאל עד סוף הדיבור. בתוספת' דאהלות פי"ז מבואר להדיא כפירוש ר' חננאל דישנות טמאות שאני אומר שמא היה כאן דרך או עיר וזה ממש כפי' ר"ח דחיישינן שמא העיר או הדרך היה מעיקרא קרוב לתל הזה ואח"כ נתרחק. ולענ"ד נראה דרש"י ז"ל הרגיש ג"כ בהתוספתא. וכקושית מהרש"א ז"ל דלפרש"י נמי ע"כ לר' יהודה דאמר איזהו קרובה שאין קרובה הימנה וא"כ ע"כ האי דישנות טמאות היינו שמא מעיקרא היא קרובה שאין קרובה הימנה ועכשיו ניתוסף תל אחר קודם לזה והתוספתא אתיא כר"י משא"כ אליבא דר"מ דשקלינן וטרינן בשמעתין אליביה לא רצה רש"י לפרש כר"ח כיון דלר"מ קרובה ורחוקה היינו כשיעורא וא"כ הא דמטמאינן בישנות אפי' ברחוקות היינו אפי' רחוקות טובא מדלא יהיב שיעורא וזו אין סברא לומר שהעיר והדרך הגיע כ"כ בריחוק גדול ועוד דא"כ מה חילוק יש בין עיר סמוכה לבה"ק או לא. דהא אפילו באינה סמוכה יש לחוש בישנות דלמא מעיקרא היתה סמוכה כלשון התוספתא ממש ועוד דא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך מצאו עילה וטהרו את א"י הא איכא למיחש בכל התלוליות שבכל השדות אפי' ברחוקות מהעיר והדרך שמא מקודם היו קרובות. ול"ל דאה"נ דלא טיהרו אלא שדות פשוטות ולא תלוליות הא ליתא דא"כ מעיקרא לא הוי מקשה הש"ס מידי אע"כ דמשמע להו דטיהרו לגמרי ובשלמא לר' יהודא איכא למימר דלעולם לא מטמאין אפילו בקרובה שאין קרובה הימנה אלא כשהתל תוך חמשים אמה. וכן נראה לכאורה מדקדוק לשון רש"י ז"ל בד"ה שאין קרובה הימנה דמשמע שלא בא ר"י אלא להקל ולא להחמיר אבל לר"מ ודאי קשה לכך הוצרך רש"י לפרש דאליבא דר"מ נמי לעולם חוץ לנ' אמה לית לן למיחש ולהחמיר שמא מעיקרא היו קרובות אלא הא דמטמאינן בישנות ורחוקו' היינו משום היכא דאזלא לחודא הוא דמפלגינן בין קרובה לרחוקה אבל היכא דדברא אינש בהדה אזלי אף לרחוקה. והא דלא אזלי לבה"ק היינו דלמא איתרמי בין השמשות דהא אפילו במת גמור חייש המקשה להכי כ"ש בנפלים ומוכי שחין אבל בחדשות טהורות ברחוקות. דכיון דאזלי אינשי בהדה מידכרו הוו דכירי למילתא כפרש"י. ומה שהקשו התוספות דא"כ אמאי צ"ל בסמוך ולבה"ק אזלא. נלע"ד דלפרש"י האי לבה"ק אזלא לאו עיקר טעמא הוא אלא מסקנא דמלתא הוא כיון דמסיק הש"ס שדרך התל הוא לצורך נפלים ומוכי שחין א"כ היה מהנראה לטמאות אפילו בחדשות דנהי דלא דכירי אינשי. מ"מ ע"כ הנפלים ומוכי שחין נקברו בתל הזה שהוא התל הראשון לכך מסיק הש"ס דכיון דדברא אינשי בהדה ולא דכירי אינשי א"כ מסתמא לבה"ק אזלי אבל היכא דלא שייך טעמא דאי איתא דקברי בתל הוו דכירי לה כגון בישנות לא תלינן דאזלא לבה"ק אפילו כשהתל רחוק דשמא איתרמי בין השמשות כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

דף כא עמוד א

בגמרא לדברי רבי על כתב ידן הן מעידין. וקשיא לי אכתי אמאי לא מהני דכיון שהלוה טוען מזוייף א"כ הרי יש כאן שני עדים המכחישין טענת הלוה והוחזק כפרן בעדים וי"ל דכיון שאין כ"א מהעדים מעיד כ"א על חתימת ע"א א"כ אין הלוה צריך להכחיש אלא א' מהם דנהי דחד קושטא קמסהיד אפ"ה מצי למיטען שחתימת השני מזוייף והו"ל שטר בע"א דלאו מידי הוא ואכתי קשיא לי כיון דלר' על כתב ידן הן מעידין א"כ אפילו כשמצרפין עמהם א' על כל חתימה אמאי מהני דנהי שיש כאן שני עדים על כל חתימה וחתימה מ"מ הו"ל חצי דבר כיון דע"א בשטר לאו כלום הוא. וכה"ג קשה נמי לרבנן היכא ששני כיתי עדים כל כת מעידה על קיום ע"א. ובשלמא לשיטת התוספות בפ' מרובה דף ע' דכל היכא שאין העד יכול לראות אלא חצי דבר מהני א"ש אבל לשיטת הרי"ף שהביאו התוספות שם שאין לחלק בכך אלא בכל ענין הוי חצי דבר אם לא בענין שיש איזה תועלת בכל א' מהעדות לבדו ודאי קשה ויש ליישב דה"נ יש תועלת בכל כת מהעדות דשטר בע"א זוקק לשבועה דאורייתא ואפילו לשיטת הפוסקים דע"א בשטר אינו זוקק לשבועה מ"מ היכא ששנים חתומים ומצאו לקיים כתב ידו של א' ולא מצאו לקיים כתב יד השני כ"ע מודו דזקוק לשבועה כדאיתא בירושלמי והבאתיו לעיל כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): מהא דאמרינן בגמרא לרבי על כתב ידן הן מעידין והקשיתי א"כ כל אחד מהם שיעיד על כתב ידו הו"ל חצי דבר וקיי"ל דבר ולא חצי דבר וכיוצא בזה קשה נמי לרבנן בעידי קיום דעלמא שכת א' מעידה על חתימת ע"א וכת שניה על חתימת השני ותירצתי דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר כיון שזוקק לשבועה וכמבואר להדיא בירושלמי דהיכא שמצאו לקיים כתב א' מהם זוקק לשבועה ונראה דכ"ע מודו בהא:

בתוספות בד"ה על כתב ידן נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על המלוה חשיב כאילו מעידי' על כתב ידן עכ"ל. נראה דאע"ג דמעידין בפירוש על המלוה מ"מ בכך לא הוי אלא מלוה ע"פ וכיון שרוצין לעשותו מלוה בשטר ע"כ צריכין להעיד על כתב ידן ומש"ה צריכין לצרף עמהם אחר ולרבנן כיון דעיקר עדותן על המלוה והם אומרים שזה כתב ידן הו"ל עדות גמור וא"צ לצרף אחר. ואין להקשות על פי' התוספות א"כ מאי מקשה הש"ס פשיטא דלמא היא גופא אתא לאשמעינן. דאיכא למימר הא נמי פשיטא מלישנא דמתני' דר' קאמר צריכין לצרף וחכמים אומרים אין צריכין לצרף אלמא דמילתא דפסיקא הוא. ואפשר דמה"ט גופא קאמר הש"ס כשתמצא לומר משום דליכא למימר דלקושטא דמילתא לר' ספוקי מספקא ליה דא"כ אי הוי אמר בפירוש שמעיד על מנה שבשטר א"צ לצרף ור' מילתא דפסיקא קאמר. והא דלא קאמר הש"ס דנ"מ אי ספוקי מספקא ליה לענין אם אמר בפירוש היינו משום שזה מוכח ממתני' וניחא ליה למימר דנ"מ במה שלא נזכר במשנה כן נ"ל:

בד"ה ודוקא אחספא וכו' והא דתניא בסוף פ"ק דקדושין וכו' נראה דאתיא כר"א עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמשמע מלשונם דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר"מ והקשה דהא לענין כתב יד דמיירי בשמעתין אפילו לר"א פסול בדבר שיכול לזייף כיון שהשטר עומד לראיה כדמסקו התוספות זהו תורף דבריו ולענ"ד אגב שיטפא כתב כן דאכתי לא מיתוקמא ההיא דשמעתין כר"א דא"כ אחספא נמי היכי חתים דלמא משכח אינש וכתב שדי מכורה לך דכשר לר"א. מיהו מטעם אחר נ"ל דשמעתין מיתוקמא שפיר אפילו כר"א דר"א לא מכשיר בדבר שיכול לזייף אלא היכי שעידי מסירה לפנינו או כשנכתב הכל בכתב ידו דאל"כ פשיטא שיוכל הלה לטעון נהי שחתימתי אמת מ"מ אפשר שזה זייף וכתב מאי דבעי וא"כ היכא דחתים אחספא גרידא תו לא נפיק מיניה חורבא. ונ"ל דאפילו אם יכפור הלה לגמרי ויטעון שלא מסר לו כלל חתימת ידו אפ"ה לא הוחזק כפרן בהכי כיון שכתב על דבר שיכול לזייף ולעולם החתימה בדבר שאינו יכול לזייף לאו מידי הוא כיון שניכר לכל דמצי למיכתב מאי דבעי אם לא היכא דאיכא עדי מסירה. משא"כ במגילתא אפילו לרב אלפס דנאמן לומר פרעתי אפ"ה חיישינן שיטעון לא לויתי ותו לא מהימן לומר פרעתי ואיהו לא אסיק אדעתיה לטעון שחתם כן להראות חתימתו כיון שאין הדבר מצוי לחתום כן וכמבואר בחשן משפט סימן ס"ט שאם טען נאמן כנ"ל. ולפי זה מה שכתבו התוספות דההיא דקידושין אתיא כרבי אלעזר לא בעו למימר דההיא דהכא אתיא כר"מ אלא כוונתם כיון דההיא דקידושין לא אתיא אלא כר"א ומשום ע"מ א"כ מיתוקמא הכא שפיר ככ"ע כיון דליכא למיחש למידי כנ"ל בכוונת התוספ'. ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת' דאל"כ האיך מפרשי מילתא דאביי הכא דלא כהלכתא דהא קי"ל כר"א אף בשטרות ואף דלקמן דף צ"ה ע"ב כתבו התוספות להדיא דאביי גופא סובר כר"א אף בשטרות אע"כ כדפרישית אח"ז ראיתי שהש"ך בח"מ סי' מ"ב כתב דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר"מ דלר"א איכא למיחש שיכתוב שדי מכורה לך ע"ש והנאני שבתחילת עיוני כוונתי לדבריו אלא דלדעתי איכא למישדי בי נרגא מטעמא דפרישית ועוד דלפי פירושו קשיא דאביי אדאביי אבל מה אעשה שהתוספות עצמן בפ"ק דקידושין כתבו דההיא דהכא אתיא כר"מ ויש ליישב דבריהם דהתוספות דהכא לא ס"ל כהתוספות דפרק מי שהיה נשוי אלא דאביי ס"ל כרבי מאיר כמו שרצו לדחוק שם והתוספות פרק מי שהיה נשוי שכתבו דאביי ס"ל כר' אלעזר ע"כ מפרשי לסוגייא דהכא כדפרישית ואין להאריך כאן ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה ודוקא אחספא כו'. ודקדקתי בזה על פירוש הש"ך בסי' מ"ג דלפירושו קשה דאביי אדאביי ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דקידושין:

בגמרא וסבר שמואל דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו וכו' ולכאורה שפת יתר הוא ובפשיטות הו"ל למימר דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי אפילו מחביריו. ונלע"ד ליישב לפי השיטה שכתבתי לעיל די"ט בהא דאר"נ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנראה דהיכא שמקיימין חתימת א' מהעדים מהני במודה בשטר שכתבו וכמו שהארכתי בטוב טעם. ולפ"ז תיקשי מאי חייש שמואל דלמא איכא דס"ל הלכה כר' בהא דאכתי ליכא פסידא דיתמי נהי שהב"ד טועין יטעו לומר דהלכה כרבי אכתי לא יתלו הטעות בשמואל ובית דינו לומר שטעו דהא מצי למימר דשמואל נמי כר' ס"ל ואפ"ה נתקיים השטר בכך שכל א' אמר זה כתב ידי דשמא גופא דעובדא הכי הוי שבעל השטר הודה שכתבו אלא שטען אמנה או פרעתי והיה נאמן במיגו דמזוייף אבל לאחר שהעיד כ"א אחתימת ידו תו לית ליה מיגו דהו"ל מיגו במקום ע"א כיון שהיה צריך לכפור בהעד כדפרישית לעיל באריכות. ונהי דלא סגי במה שהעיד ע"א אחתימת ידו דהא אכתי אית ליה מיגו שיטעון שחתימת השני מזוייף ושטר בע"א לאו כלום הוא משא"כ היכא שיש כאן ב' עדים כ"א מעיד על חתימתו וא"כ ממ"נ אם יטעון מזוייף יכפור בע"א ולא מיקרי מיגו בכה"ג ולפ"ז אף לפי טעות הב"ד ליתכשר האי שטרא שלא יתלו הטעות בשמואל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקו אם לא היכא דמוכח שטעו והכא איכא למיתלי שלא טעו אלא מודה בשטר שכתבו הוה. ונהי דשמואל גופא סובר בפרק מי שמת דף קנ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והיינו משום שסובר הלכה כחכמים. מ"מ אשכחן לר' בפ"ק דמציעא דף ז' דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והשתא א"ש שאם יסברו הב"ד טועין דהלכה כרבי מחבריו בכל מקום אכתי ליכא פסידא דיתמי שיאמרו מסתמא מדנתקיים בזה ענין ע"כ מודה בשטר שכתבו הוה. לכך הוצרך הש"ס לומר דחש שמואל לב"ד טועין שיטעו לומר דבכל מקום הלכה כר' מחבירו ולא מחבריו וא"כ מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כמימרא דשמואל אלא דבהא לחוד יסברו הלכה כרבי אפילו מחבריו דצריך לצרף אחר וא"כ ליהוי פסידא דיתמי דלא מצי למיתלי דמודה בשטר שכתבו הוי דא"כ למה הוצרך לקיימו כלל דהא ס"ל בהא כחכמים דא"צ לקיימו כנ"ל נכון. אף דאפשר שבעלי הש"ס לא נתכוונו לזה עכ"ז הענין נכון ודו"ק:

שם אמר רב יהודה עד ודיין מצטרפין ופרש"י שא' מעידי השטר מעיד על חתימתו והדיין מעיד על חתימתו על הקיום. והאחרונים נתקשו בזה הרי אין כאן על עד השני אלא עדות הדיין ואנן שני עדים בעינן והש"ך בח"מ סי' מ"ו האריך בזה ולענ"ד נראה דליכא למיחש למידי דכיון שכבר נתקיי' חתימת ע"א כהוגן א"כ אין לנו לומר שהדיין חתם עצמו בשקר והחתים עוד שני דיינים עמו בזייוף דהוי מילתא דעבידא לאגלויי טובא שהרי יתפרסם הדבר ע"י עד השני וע"י הדיינים שיאמרו שמעולם לא חתמו ומה לו לדיין לצרה הזאת אם חשוד הדיין להעיד שקר היה לו להחתים עצמו בעד שני על גוף השטר ולא יתפרסם הדבר לעולם אלא ע"כ דקושטא קמסהיד כנ"ל נכון:

דף כא עמוד ב

אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין וכו' עד שלא חתמו מעידין. וקשיא לי טובא לפמ"ש בהג"ה ש"ע ח"מ סי' מ"ו דשנים מן השוק שבאין להעיד שמכירין שזו חתימת העדים יכולין להעיד עדות זה אפילו מתוך הכתב והן דברי הריב"ש ז"ל דכיון דקיום שטרות מדרבנן מקילינן. ולפ"ז קשה הכא דשני הדיינים מכירין בעצמם חתימת העדים מה צורך להם להעיד לפני השלישי ליתבו הנך תרי וליקיימו דנהי דקי"ל קיום שטרות בג' היינו היכא שמקיימין עפ"י הגדת אחרים. וא"כ אם יקיימוהו שנים ויכתבו ששמעו כן מפי העדים הו"ל עד מפי עד. ומש"ה בעינן ג' דהו"ל ב"ד. משא"כ הכא שהדיינים עצמן מכירין החתימות אפילו אם לא יהיה ב"ד הרי יש כאן עדות גמור על הקיום ולא גרע משנים מן השוק דמעידין מתוך הכתב. אע"כ דאין יכולין לקיים מתוך הכתב דהו"ל מפי כתבם ומש"ה בעינן ג' דוקא דליהוי ב"ד וקשה על הש"ע. ואחר העיון ראיתי שהסמ"ע כתב בתחילת סימן מ"ו להדיא דהא דבעינן ג' בקיום שטרות היינו דוקא כשאין מכירין החתומים אבל כשמכירין בעצמם החתומים סגי בב' ולא הוי עד מפי עד דהו"ל כמעידין על מנה שבשטר וכתב הש"ך ע"ז שלא נראין לו דברי הסמ"ע דנהי שהדיינים מכירין החתומים אכתי אין מעידין על מנה שבשטר אלא על חתימת העדים והו"ל עד מפי עד ומש"ה בעינן נמי ג' וכתב שכן משמע מסוגיא דהכא ע"ש. ואחר המחילה מכבוד תורתו של הש"ך נלע"ד דלא דק שפיר בהא מילתא ולא עמד על תוכן כוונת הסמ"ע דמה שהבין הש"ך דהיכא שמעידין על כתב ידן ולא על מנה שבשטר בהכי הו"ל עד מפי עד דעידי השטר עדות ראשונה ועידי קיום חתימתן הו"ל עדות שניה מפי עד. זה לא יתכן דא"כ האיך מצינו קיום שטרות כלל אפילו בג' היכא שב' מן השוק מעידין על חתימת עידי השטר דנהי דג' מקרי ב"ד אכתי מי שרי לב"ד לקבל עדות עד מפי עד. אע"כ דבכה"ג לא מיקרי כלל עד מפי עד כיון שמה שמעידין שמכירין חתימת העדים הוא עיקר העדות כמו שמעידין על עיקר מנה שבשטר ולא הוי עד מפי עד אא"כ היכא שאין הדיינים מכירין חתימת העדים. אלא שמעידין לפניהם על חתימת העדים. וא"כ אם יהיו שנים ויכתבו כן ששמעו כן מפי העדים א"כ אם יוציא ממון אח"כ ע"י זה הקיום הרי אנו מוציאין ממון על פי עדות עד מפי עד ממש וכ"כ הסמ"ע להדיא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מסוגיא דשמעתין למה צריכין להעיד בפני השלישי יחתמו השנים לבד. אע"כ דבכה"ג לא מהני דהו"ל מפי כתבם. והסמ"ע שכתב דסגי בשנים המכירין כתב כן לפי שיטת הגה"ת ש"ע דבקיום שטרות מהני מפי כתבם. וא"כ קשיא מסוגיא דשמעתין. ונראה ליישב דאינהו סברי דאה"נ דסגי הכא בשנים בדיעבד אלא דלכתחלה ודאי צריך ג' לעולם אפילו לדברי הסמ"ע. דאל"כ תיקשי כל היכא ששנים מן השוק מעידין על חתימת עידי השטר מה צורך להנפק בזה שיבואו לפני ב"ד יבואו עידי הקיום בעצמן על החתום לפי דברי הגה"ת הש"ע דמכשרי מפי כתבם אע"כ דלכתחלה ודאי בעינן ג' מטעם אחר אי משום דיותר נקל לקיים חתימת א' מג' דיינים מחתימת שני עדים או מטעם אחר לענין אם מת הלוה שאין נזקקין לגבות אא"כ נתקבל העדות בב"ד בחיי אביהם. משא"כ שלא בב"ד לא מהני דלא אמרי' דכמי שנחקרה עדות המקיימים בב"ד דלא אמרינן הכי אלא בעדות גמור שכותבין מדעת שניהם וכ"כ התוספות לעיל משא"כ בקיום שטרות לא הוי כמי שנחקרה עד שיבא לפני ב"ד דלא עדיף מפי כתבם מאילו העידו בפיהם שצריכין להעיד לפני ב"ד. ולפ"ז א"ש דבשמעתין לא אתא לאשמעינן אלא אם רוצים לקיים קיום גמור כדין הנפק ומעשה ב"ד צריכין להעיד בפני השלישי משא"כ בתורת עדות סגי בשנים המכירין בדיעבד והסמ"ע לא איירי בהדיא אלא לענין דיעבד כנ"ל נכון ול' הש"ך צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין כו'. וכתבתי דקשיא מהכא על פסק הש"ע בח"מ סי' מ"ו דלענין קיום שטרות מהני מפי כתבם וא"כ אין מקום לכל דברי רב הונא דליתבו הנך שנים המכירים לחוד ולקיימו וכתבתי ליישב והראיתי פנים דאדרבא מלשון התוס' בד"ה וש"מ משמע דס"ל נמי הכי אלא שעם כל זה אינו מוכרח להכריח כן מלשון התוס' בד"ה וש"מ דאיכא למימר דאין ה"נ דהוו מצי לפרש דאיכא רבותא לענין דלא מיחזי כמפי כתבם ומה שכתבו לענין עד מפי עד חדא מינייהו נקטו כדאשכחן כה"ג טובא ולעולם דלענין קיום שטרות נמי לא מהני מפי כתבם כמו שכתבתי דלכאורה מסוגיא דשמעתין מוכח כן וכמו שכתב הש"ך בעצמו דמשמע מכמה פוסקים להיפך מסברת הריב"ש ומה שכתב הש"ך דלא משמע ליה לחלק בין אלם ונשתתק לפיקח בענין זה קשיא טובא דא"כ קשיין דברי ריב"ש גופא אהדדי דבסימן ר"י כתב לענין בפ"נ ובפנ"ח דלא מהני מפי הכתב וכבר הרגיש בזה הבית שמואל סי' קמ"ב סק"א ע"ש דע"כ להריב"ש גופא צריך לחלק בין אלם לפקח ובאלם ודאי לא מהני ועיין בחידושי לגיטין במה שכתבתי בלשון מהרש"א ז"ל שם ולענ"ד לדינא צ"ע לענין קיום שניהם להוציא ממון ע"י קיום מפי הכתב לענין שלא ישלחו עידותן לב"ד אבל היכא שכתבו הקיום ע"י גוף השטר שהוא ביד המלוה אפשר דלא מיקרי מפי כתבם בכה"ג כמו שכתבתי בכמה דוכתי דמעשה כי האי ודאי לא עבדו והו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד כן נ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): כתבתי ליישב לשון הסמ"ע בריש סי' מ"ו ממה שכתב עליו הש"ך ולא נהירא. ולענ"ד דברי הסמ"ע נכונים ולשון הש"ך צ"ע כמו שכתבתי בפנים:

בתוספות בד"ה והאמר רב פפי וכו' ור"י תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן עכ"ל. ויש לדקדק דהא בגיטין בהא דקאמרי' וליתא לדרב פפי מייתי הש"ס מדאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה כשר והתם ע"כ ודאי לכתחלה איירי כמ"ש התוספות בגיטין דף ז' ויש ליישב וצ"ע:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא בתוס' בד"ה והאמר רב פפי כו' ור"י מדנפי"ר תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן כו'. והקשיתי מהא דאמרינן פרק כל הגט דליתא לדר"פ מהא דאמר רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר וע"כ היינו אף לכתחלה כמ"ש התוס' ריש פ"ק דגיטין ונראה לי ליישב ולחלק דמה שכתבו התוספות כאן דלכתחלה חיישינן היינו שאין העדים והסופר רשאין לעשות כן לכתחלה משא"כ לאחר שכבר נעשה מותר לגבות בו אף לכתחלה כן נראה לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי בחידושי גיטין דף כ"ו דעיקר מיחזי כשיקרא אמי שמוציאו בב"ד קאי דאין להוציא שטר בב"ד כיון שלא נכתב לשם הלואה זו וכן לענין גירושין דאין לגרש בגט שלא נכתב לשם גירושין הללו דאם כן הדרא קושיא לדוכתא כמ"ש בפנים וצ"ע:

בד"ה וש"מ דיינים המכירין וכו' דכשאין מעידים בפניהם אין נראין אלא כעד מפי עד עכ"ל. נראה כוונתם דכשכותבין שהועד לפניה' א"כ ודאי מיחזי כדיינים שקבלו עדות ולא מיחזי כלל כעד מפי עד משא"כ אם כותבין שהם מכירין חתימת עידי השטר כשמוציאין אח"כ השטר עם זה הקיום לפני ב"ד אחר מיחזי שמוציאין ממון עפ"י עד מפי עד כנ"ל ואפ"ה אין מזה סיוע לדברי הש"ך שהבאתי לעיל שכתב שכה"ג שמעידין על חתימת עידי השטר הוי עד מפי עד. שהתוספות לא כתבו אלא דסד"א לכתחלה יותר טוב לקיים עפ"י הגדה ולא ע"פ הכרת עצמן של הדיינים משום דמיחזי כעד מפי עד אבל לקושטא דמילתא לא הוי עד מפי עד אפילו בב'. ונפלאתי מאד על מהרש"א ז"ל שהקשה מכאן על הא דמקשינן בפרק ראוהו ב"ד ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ומאי קושיא דהא בראיית הדיינים הוי כעד מפי עד לרב אשי דבסמוך והבין הרב מהרש"א ז"ל דברי התוספות דראיית הדיינים גופא מיחזי כעד מפי עד ולדעתי זה אינו עולה על הדעת. דאדרבא ראיית הדיינים גופא עדיף אפילו מהעדאת עדים ומה זה ענין לעד מפי עד. ודוקא הכא כתבו התוס' דמיחזי כעד מפי עד כיון שמעידין על חתימת העדים וכדפרישית וזה ברור. ואכתי יש לי לדקדק מה שלא כתבו התוספות דסד"א דיותר טוב לקיים עפ"י הגדה דלא מיחזי כמפי כתבם כיון שנראין דיינים משא"כ בהכרת עצמן מיחזי כמפי כתבם שנראין עדים אלא משום דלקושטא דמילתא סברי התוספות דמפי כתבם כשר בקיום שטרות כהגהת רמ"א שהבאתי לעיל מש"ה ניחא להו לפרש משום עד מפי עד דפסול אפילו בקיום שטרות כן נ"ל ודוק ועיין בספר בעל המאור ובספר מלחמות להרמב"ן באריכות:

בד"ה הנח לעדות החודש וכו' וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה עכ"ל. וקשיא לי דהא לדידן דלא בעינן שום דרישה וחקירה בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בסנהדרין ובכל הפוסקים וא"כ לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. דהא לא שייך הזמה היכא דליכא דרישה וחקירה וכ"כ הפוסקים להדיא דמתקנת חכמים לא בעינן בדיני ממונות עדות שאתה יכול להזימן וא"כ אי ס"ד דטעמא דאין עד נעשה דיין משום עדות שאי אתה יכול להזימן א"כ מאי הוצרך לשנויי בגמרא דקיום שטרות דרבנן דהא אפילו אי הוי מדאורייתא אפ"ה מדרבנן יש להכשיר עד המעיד לדיין. כיון דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. וצ"ע ליישב אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל האריך בסוף פרקין בענין כזה ע"ש. וכן הש"ך בח"מ סי' ל"ג הרגיש בזה. ויש לי לדקדק הרבה בדבריו דלכאורה כל עיקר ראיותיו שם אינן מוכרחות. אלא דמדאורייתא בעינן בד"מ עדות שאתה יכול להזימן אבל מדרבנן משמע דלא שייך עדות שאתה יכול להזימן כמו שהוכחתי בחידושי גיטין דף י"ח מדמקשה הש"ס מפני מה תקנו זמן בגיטין ע"ש. ועוד דבדיינים המכירין חתימת ידי העדים לא ידעתי מה דין הזמה שייך בזה דהא אפשר שמכירין בטביעת עין. ולא שייך כלל עמנו הייתם וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א ז"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה הנח לעדות החדש כו' לימא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימן כו'. והקשיתי דהא קי"ל דהשתא לדין הגמ' לא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן ולא דרישה וחקירה כדאיתא שילהי יבמות כיון דאיכא כתובה למישקל וכמ"ש בפתיחה למסכת זו וה"נ איתא להדיא בסנהדרין כדמשמע מכל הפוסקים והקשיתי עוד דלענין קיום דהיכא שהדיינים בעצמן מכירים החתימות בט"ע לא ידעתי מה דין הזמה שייך בהו. ואחר העיון שנית קשיא לי יותר דלענין עדות החדש גופא לא ידענא מה דין הזמה שייך בהו והיה נ"ל דכיון דמפסלו מיהא עדים לכל עדות שבעולם עדות שאתה יכול להזימה קרינן בהו אלא דמלשון התוספות בריש מכות לא משמע כן ומכ"ש לפמ"ש שם התוספות דכל היכא דלא שייך בהו כאשר זמם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן א"כ לענין עדות החדש גופא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן:

(קונטרס אחרון): מיהו בעיקר דברי שכתבתי בפשיטות דלענין ממון לדינא דגמרא תו לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן ראיתי שהסמ"ע כתב בח"מ סי' ל"ב דבדרכי משה כתב כן בשם ר"י ונמוקי יוסף אלא משום דרבים חולקים השמיטן בש"ע והש"ך שם הוסיף וכתב דלדעתו אין שום פוסק אחד שיסבור דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן והמעיין שם יראה שנכנס בדחוקים גדולים בפירוש לשון העיטור והרמב"ם והנמוקי יוסף והריב"ש ובלשון השר מקוצי דמשמע מדבריהם להדיא כמו שכתבתי דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן אלא דהש"ך הוצרך לידחק בדבריהם לפי שסומך על הראיות שהביא מסוגית הש"ס:

(קונטרס אחרון): אמנם כן לענ"ד הקלושה השגתי על דבריו בחידושי לח"מ סימן הנ"ל דראיותיו אין מוכרחים כלל דמה שהביא ראיה מגמרא דב"ק דף ע"ה דמקשה בש"ס והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימן לא שמיה עדות ודאי לאו ראיה היא דהא התם להדיא לענין כפל וד' וה' קאי דהו"ל דיני קנסות ובדיני קנסות ודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימן ודרישה וחקירה כדאיתא להדיא בריש פרק אחד דיני ממונות ואף דבסוף לשון הש"ך הרגיש קצת בזה וכתב דנ"ל דוחק לומר דבדיני קנסות איירי דסתמא קאמר נלע"ד דמשום הא לא איריא דודאי מדאורייתא קי"ל דבכל מקום לא הוי עדות ונהי דמדרבנן בד"מ לא בעינן היינו היכא דאתמר בהדיא דלא בעינן דרישה וחקירה כגון היכא דשייך נעילת דלת משא"כ בדיני קנסות ודכוותיה טובא היכא דבעינן דרישה וחקירה הדרין לכללן אדינא דאורייתא דעדות שאי אתה יכול להזימן לא שמיה עדות. ומה שהביא עוד ראיה מהא דאמר רב יהודא בפ' זה בורר עדים המכחישין זא"ז בבדיקות כשירין בדיני ממונות משמע דהיכא דמכחישין זא"ז בחקירות פסולין והיינו משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן נלע"ד ברור דמשום הא נמי לא איריא דלענין הכחשה ע"כ לאו ביכול להזימן תליא מילתא דהא איכא למ"ד התם דאף בבדיקות פסולין אע"ג דלא שייך הזמה בבדיקות אע"כ דלענין הכחשה מילתא אחריתי היא דהו"ל כמו הכחשה בגוף העדות כדמחלק שם להדיא בין מנה שחור לשאר מילי. ואם נפשך לומר דחקירות לדידן דלא בעינן דרישה וחקירה לא מיקרי הכחשה בגוף העדות א"כ פשיטא דאין מקום לראית הש"ך דהא איכא למימר דרב יהודה דנקיט דמכחישין בבדיקות כשירין לרבותא נקט דלדידן בדיקות בגוף העדות חמירי מחקירות ואפ"ה כשירין וכ"ש בחקירות אלא דלקושטא דמילתא בוודאי במכחישין בחקירות הו"ל הכחשה בעיקר העדות ופסולין כמ"ש הרמב"ם ז"ל והריב"ש שהובא בש"ך. אבל במאי דפשיטא ליה להש"ך מהנך ראיות דלדידן היכא שאמר א' בבדיקות איני יודע עידותן בטילה דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו של הש"ך דברים תמוהין הן דא"כ לדבריו היכא דאיזדמן ששואל הנתבע לעדים באיזה יום או באיזה שעה או באיזה מקום ואמרו לפני הב"ד שאין יודעין כמו שהוא האמת כמעשה בכל יום דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאינש למידק ואם נאמר שיתבטל העדות בזה אין לך נעילת דלת גדול מזה שיתבטלו כל העדות בשטר ובע"פ וכן בדיני גיטין וכתובה ונפיק מינייהו חורבה אם יאמרו שאין יודעין באיזה שעה ובאיזה שבוע וכל כי הא מילתא לא הוי שתקי הפוסקים לפרש בהדיא ומעשים בכל יום יוכיחו דלכאורה לא ראינו ולא שמענו שום פוצה פה ומצפצף לפסול שום עדות בע"פ או בשטר וכ"ש בגט ע"י שיאמר א' מהם או שניהם איני יודע באיזה יום ובאיזה שעה ואיזה מקום אע"כ כדפרישית דמשמעות כל הפוסקים להיפך דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימן בדיני ממונות וממילא דאם אמרו אינן יודעין עדותן קיימת. ולפ"ז נ"ל דאף לשיטת היש מפרשים שהביאו התוס' דטעמא דאין עד נעשה דיין משום דבעינן עשאי"ל לאו לדידן קאי אלא עיקר מילתא מפרשו דמדאורייתא ודאי אין עד נעשה דיין מה"ט ואם כן לדידן נמי נהי דתקנו רבנן דלא בעינן עשאי"ל היינו משום נעילת דלת משא"כ בעיקר הדין דאין עד נעשה דיין דלא שייך נעילת דלת אוקמא אדינא דאורייתא כן נ"ל וה"ה לעניין שאין הדיינים יכולין להיות קרובין לעדים אוקמא נמי אדאורייתא. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דסוף סוף לדידן נמי כיון דשייך מיהא ענין הזמה לענין דהעדים נפסלין מש"ה אין העד נעשה דיין דהו"ל כנוגע בדבר וכן לענין שאין הדיינים יכולין להיות קרובים להעדים וכן נ"ל מדקדוק לשון העיטור שהביא הש"ך. ומתוך לשון העיטור נתיישב לי ג"כ מה שהקשיתי דלענין דיינין המכירין חתימת העדים לא שייך הזמה וא"כ למה ליה לגמרא לאהדורי אטעמא דקיום שטרות מדרבנן ת"ל דאף אי הוי מדאורייתא נמי כשר דלא שייך בהו הזמה בכה"ג כדפרישית ולפי לשון העיטור א"ש דנ"מ לענין דיינין שאומרים שבפניהם חתם דשייך בהו ענין הזמה לפסול לעדות והוי לן למיפסל להעד שיעשה דיין משא"כ כיון דקיום שטרות מדרבנן לא איכפת לן ומה שיש לדקדק בלשון הש"ך כתבתי בח"מ ואין להאריך יותר ודוק היטב:

דף כב עמוד א

בפרש"י בד"ה תרי ותרי וכו' ולא מתכשר בהכי עכ"ל. וכ"כ הרי"ף ז"ל והוסיף דהא דלא מוקמינן לכל א' אחזקת כשרות היינו משום דחזקת ממון עדיפא ומביא ראייה מדמקשינן לעיל דף י"ט ע"ב ומגבינן ביה כבשטרא מעליא והא תרי ותרי נינהו אלמא דלא מוקמינן לסהדי אחזקת כשרות בתרי ותרי היכא דאיכא חזקת ממון. ובאמת שראייתו בזה אינה מוכרחת שכבר כתבו התוס' לעיל דף כ' בד"ה אלא א"ר נחמן דהתם לא שייך חזקת כשרות ע"ש והרי"ף ז"ל לא נחית לתירוץ התוס' אבל אכתי קושיית התוס' בשמעתין במקומה עומדת דהא בההיא דרב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה נמי מוקמינן להו אחזקת כשרות אף ע"ג דאיכא חזקת ממון כנגדה. מיהו הרא"ש ז"ל בשמעתין כתב לתרץ קושיית התוספות ולחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דרב הונא דהכא בערעור דגזלנות כיון שרוצין הכת ראשונה לפסלו לעדות ולשבועה לא מוקמינן ליה אחזקת כשרות דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן לא אזלינן בהו בתר שום חזקה. וקשיא לי דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול הכת שנייה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד ומה לי ערעור דגזלנותא ומה לי ערעור דעדות שקר והנלע"ד ליישב דשאני התם בההיא דר"ה כיון דמדאורייתא בתרי ותרי מוקמינן לכולהו אחזקת כשרות מדרבנן נמי לא רצו להחמיר ולומר דלא מהני חזקה דא"כ יפסלו שתי הכתות לעדות ולשבועה וממ"נ יפסלו כת א' שלא כדין ומיחזי כחוכא ואיטלולא. משא"כ הכא בערעור דגזלנותא שאין הספק אלא על האחד מהג' בלבד החמירו חכמים לומר דלא אזלינן בתר חזקה כמו בכל תרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן כנ"ל נכון והמעיין היטב בלשון הרא"ש יראה שבכלל דברי דבריו אלא שקיצר במובן. ומתוך מה שכתבתי ממילא רווחא שמעתתא דלעיל דף כ"ד ליישב מה שהקשו התוס' בד"ה אלא אמר ר"נ דהתם נמי בעדים שאמרו פסולי עדות היו אין הספק אלא בכת ראשונה ולא דמי לדרב הונא ודו"ק:

בתוס' ד"ה תרי ותרי נינהו פי' בקונטרס וכו' וקשה דהא הכא אליבא דר"ה וכו' וע"ק לר"י דקאמר אי ערער וכו' וזה תימא איך יתברר וכו' דתרי כמאה עכ"ל. וכבר כתבתי ליישב קושייתם הראשונה בשיטת הרא"ש לעיל בסמוך. אמנם בקושייתם השניה עמדתי משתומם ודבריהם אינן מובנים לי דבלא"ה הא דקאמר בגמרא אי ערעור דבני משפחה היינו בענין שעדות הדייני' מתברר יותר שהראשונים העידו בטעות כדאמרינן בעלמא בודקין עד שמגיעין לדבר ברור בפסול משפחות דאלת"ה אי זה טעם הוסיף המקשה במאי דקאמר אי ערעור דבני משפחה דסוף סוף אכתי קשה קושיא הראשונה תרי ותרי נינהו אע"כ דבפסול משפחה שייך יותר בירור גמור שיבררו שהראשונים העידו בטעות תיתי מהי תיתי. א"כ תו לא שייך לומר תרי כמאה. ואחר העיון מצאתי שהש"ך כ"כ בח"מ סימן מ"ו ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הרמה ודברי התוספות צריכין עיון בזה ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה כפי' רבינו חננאל וכו' אי ערעור דפגם משפחה וכו' ואלו מזימין אותם עכ"ל. ויש לדקדק דא"כ למה שינה המקשה לשונו וטעמו וקאמר אי ערעור דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא דבערעור דגזלנותא גופא הומ"ל הכי אי ערעור ע"י עידי הזמה גילוי מילתא בעלמא הוא ויש ליישב ודו"ק:

במשנה האשה שאמרה וכו' ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. נראה דהאי אינה נאמנת היינו שאסורה לעלמא וכן לענין שאם נתקדשה מאחר א"צ גט בחיי בעלה ומותרת לחזור לבעלה דלאו כל הימנה לשוויה עליה חתיכה דאיסורא כדאמרינן גבי טמאה אני לך. ובריש קידושין גבי דביתהו דרבי חייא. אבל אם מת בעלה ודאי חוששין לקידושי שני דשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא וצריכה ממנו גט ולפי זה מ"ש הטור אה"ע סי' קנ"ב דאם נתקדשה אינה צריכה גט משני היינו נמי לענין דמותרת לבעלה הראשון וכ"כ הב"ח שם ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי לשיטת הסוברים דע"א שהעיד באשה שמת בעלה נאמן מדאוריי' ומצאתי סמך לדבריהם בספרי פרשת שופטים לא יקום עד אחד באיש אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה ד"ר יהודה. והא דאסקינן ביבמות דמשום עגונא הקילו רבנן היינו שהקילו שלא להחמיר מדרבנן ולשיטתם ע"כ צ"ל דהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים היינו לאיסור דוקא כגון בעידי טומאה אבל להתיר ע"א נאמן כמ"ש התוס' בריש האשה רבה. וכן נראה ג"כ מלשון הספרא לכל עון אינו קם אבל קם הוא להשיאה ועון היינו לאיסורא ואפשר דהיינו נמי טעמא דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין דע"א אינו נאמן לאיסור אבל להתיר נאמן ואם כן תקשי דברי הטור שכתב בההיא דמשנתינו שאם נתקדשה לאחר אינה צריכה ממנו גט ואמאי הא מדאורייתא נאמנת להתיר עצמה דכל היכא דע"א נאמן אפילו הבעל דבר עצמו נאמן. ונהי דלא קשיא לשיטת הסוברים עד אחד בעיגונא דנאמן מדאורייתא היינו משום מילתא דעבידא לאגלויי א"כ בגירושין לא שייך האי טעמ' אלא למאן דס"ל דטעמא דע"א בעיגונא נאמן מדאורייתא היינו משום דדייקא ומינסבא וא"כ שייך האי טעמא אפי' בגירושין היכא שכבר ניסת לאחר כדמוכח בשמעתין מלשון התו' וכמו שאפרש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ודוחק לומר דהטור כתב כן משום דקאי כשיטת הסוברים דע"א בעיגונא היינו מדרבנן. דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה בההיא דמשנתינו אלא משום דחיישי לחומרא לדרבי אושעיא לקמן ולישנא קמא דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה. הא בלא"ה כ"ע מודו דאין צריכה גט. אבל למאי דפרישית א"ש כיון דבלא"ה ע"כ הא דאינה צריכה גט לא משכחת אלא לענין דלא מיתסרא אבעלה הראשון וא"כ לאיסור ודאי לא מהימנא כדפרישית כן נראה לי ובתשובה הארכתי ודו"ק:

(קונטרס אחרון): משנה האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א כו' אינה נאמנת. כתבתי דנ"ל שאם קיבלה קידושין מאדם אחר ואח"כ מת בעלה ודאי חוששין לקידושין ואסורה לעלמא עד שיתן לה השני גט דלגבי דנפשה מהימנא ושוויה אנפשה חתיכה דאיסורא וכ"כ הב"ח שם אלא שהוספתי בפנים דאפשר דיש כאן חשש קידושין דאורייתא לשיטת הסוברים דע"א דנאמן להעיד שמת בעלה הוי מדאורייתא והבאתי ראיה מלשון הסיפרי דמייתי לה מקרא דנאמן באשה להשיאה ולכאורה משמע דאין לחלק בין מיתה לגירושין דאדרבה בעידי מיתה איכא תרי חזקה לאיסורא דמוקמינן להאשה בחזקת א"א ולבעלה בחזקת שהוא קיים כמ"ש הריב"ש להדיא בסי' שע"ח וא"כ כ"ש בעידי גירושין דליכא אלא חדא חזקה אלא דבריש גיטין העליתי דההיא דרשא דסיפרי אסמכתא בעלמא ועוד דאף אם נאמר דהוי דרשא גמורה היינו דוקא בעידי מיתה ולא בעידי גירושין ע"ש באריכות:

בתוספות בד"ה מניין להפה שאסר וכו' משמע דאין האב נאמן להתיר וכו' אלא מחמת מיגו עכ"ל. כוונתם דאף למאי דמסקינן דמוקמינן קרא דאת בתי נתתי לענין שנאמן לאסור והתם אף על גב דלית ליה מיגו נאמן מ"מ לא ילפינן מהכא שנאמן להתיר דקל מחמור לא ילפינן אע"כ דמה שנאמן להתיר אכתי בסברא קמייתא קיימינן דלא צריך קרא דסברא הוא הוא אסר לה והוא שרי לה וא"כ משמע דהיכא דלית ליה מיגו לא מהימן והקשה שפיר כנ"ל ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה שנאמן לאסור וכו' שבידו לקדשה כדאמרינן בפ' נערה וכו' מניין שאם אמר קדשתיה לפלוני שנאמן עכ"ל. מ"ש כדאמרינן בפרק נערה אעיקר מלתא קאי שהאב זכאי בקדושי בתו ובידו לקדשה למי שירצה וילפינן נמי מהאי קרא גופא דאת בתי נתתי. אבל במה שפירש מניין שנאמן לאסור בתו דקאי אהא שנאמן לומר קדשתיך לפלוני לכאורה אין הלשון מדוקדק דבקידושין דף ס"ד משמע דלהא לא צריך קרא דפשיטא דנאמן כיון דבידו לקדשה אלא הא דקאמר רב הונא מניין שהאב נאמן לאסור היינו דנאמן לומר קדשתיך וגרשתיך אע"ג דאין בידו לגרשה ויליף לה מדכתיב את בתי נתתי לאיש משמע דאפילו אם אמר קדשתיה ואיני יודע למי קדשתיה דנאמן דאף על גב דאין זה בידו כן פרש"י גופא שם בקדושין וא"כ לשונו כאן צ"ע. מיהו בתוס' ישנים שנדפס מחדש כתוב בענין אחר:

דף כב עמוד ב

בגמרא א"ר מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא ע"כ בגמרא. ולא פירשו רבותינו רש"י ותוס' טעמא דרבי מנחם בר יוסי בהא ומאי שנא דכיון דבניסת ואח"כ באו עדים מודה ר' מנחם דלא תצא וכדמסקינן דהיינו בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכמ"ש התוס' דהיינו כמו שפירש ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרע לה לחזקת אשת איש. א"כ בבאו עדים ואח"כ ניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אמאי תצא דהא הכא כ"ש דדייקא טפי ומנסבא כיון שכבר באו עדים שבעלה חי או שלא גירשה. ונהי דבפרק חזקת הבתים דף ל"א מייתי הש"ס להאי ברייתא וקבעי למימר דטעמא דר' מנחם דלא תצא בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום זילותא דבי דינא. מ"מ לא קיימא הכי לפי המסקנא שם דמסקינן דלכ"ע לזילותא דבי דינא לא חיישינן ואפילו את"ל דהא דמסקינן התם לכ"ע לא חיישינן אאידך פלוגתא דמייתי התם קאי אבל לעולם טעמא דרבי מנחם בר"י משום זילותא דבי דינא. אע"פ שאין שום סברא לומר כן. דהא לא אשכחן מאן דפליג אדרבי מנחם בר"י בהא אלא דרבנן מקילין יותר דאפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת לא תצא והיינו דמקשינן התם מעיקרא מדרבי מנחם בר"י. אלא דבר מן דין א"א לומר כן דהא ביבמות דף פ"ח מייתי הש"ס ברייתא וקדשתו בע"כ מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ומקשה הש"ס אברייתא דהכא דע"כ האי דאם לא רצה דפנו איירי בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי דאל"כ צריכה למימר דדפנו ומשני הש"ס דההיא וקדשתו איירי בבאו עדים ואח"כ ניסת ורבי מנחם בר"י היא. שמעינן מהא דלר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת אסורה מדאורייתא לגמרי אפילו בברי לי ולאחד מעידיה דהא מקרא יליף לה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. א"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה לרבנן דאטו משום זילותא דבי דינא נתיר איסור דאורייתא. ועפ"י הדברים האלה הקשיתי קושיא עצומה על מה שמצאתי בתשובת החכם מוהר"צ אשכנזי ז"ל סי' ב' וסי' ג' שכתב שם בסימן ב' שהם דברי החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל דטעמא דר' מנחם בר"י בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור אלא שכתב דרבנן נמי מודו לר' מנחם דבעלמא קנסינן לה בכה"ג היכא דניסת באיסור ע"ש באריכות. וע"ז השיג עליו החכם מהרר"צ אשכנזי דלרבנן ודאי לא קנסינן לה היכא שניסת באיסור אבל לר' מנחם ודאי הטעם הוא משום קנסא ולפ"ז תקשי להו הסוגיא דיבמות דף פ"ח דמשמע דלר' מנחם אסורה מדאורייתא ותיקשי להו נמי סוגיא ר"פ חזקת דמעיקרא מאי ס"ד דטעמא דר' מנחם משום זילותא דבי דינא הוא ומהיכי תיתי כיון דבבאו עדים ואח"כ ניסת לא קאמר ר' מנחם דתצא אלא משום שניסת באיסור א"כ ממילא מילתא דפשיטא הוא דמה שמתיר ר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים היינו משום דלא שייך למיקנסה הואיל וניסת בהיתר. לכך נראה לענ"ד דר' מנחם בעיקר דינא דאורייתא פליג אדרבנן דמאי דסברי רבנן דלא תצא. משום דחזקה דדייקא ומנסבא מרע לה לחזקת א"א כמ"ש התוספות. ולר' מנחם לית ליה האי סברא כלל ומש"ה תצא אפילו בניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דאכתי בחזקת א"א קאי. אלא דאפ"ה מודה לרבנן בניסת ואח"כ באו עדים שלא תצא היכא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דכיון שכבר ניסת בחזקת היתר כבר יצאה מחזקת א"א כמו שנראה להדיא מל' רש"י ביבמות דף פ"ח בההיא דפסולי עדות ע"ש וכ"כ החכם מוהר"ר אברהם ברודא ז"ל מעיקרא בתחלת דבריו אלא שכתב דקאי לגמרי בחזקת השני שניסת לו והא ליתא דא"כ אפילו שלא לא' מעידיה. ובאמת משמע להדיא מדברי מוהר"ר אברהם ברודא דלר' מנחם בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא אפילו ניסת לאדם אחר ואינה אומרת ברי לי שזה עיקר דברי החכם הנ"ל שם. ולענ"ד לא נהירא דר' מנחם לא פליג אלא לחומרא ואפושי פלוגתא לא מפשינן בסברות הפוכות. אלא דלענ"ד נראה דנהי דהיכא דניסת בהיתר חזקת הנשואין מרעא לחזקת א"א אכתי הו"ל פלגא ופלגא מדרבנן ומש"ה שריא אפילו לר' מנחם בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אלא דאכתי הוי לן למיסרה דהא תרי ותרי מיהת מדרבנן אסור אפילו היכא דאיכא חזקה להיתר ומשום הכי בעי הש"ס למימר בפרק חזקת הבתים דאפ"ה מודה ר' מנחם משום זילותא דבי דינא. אלא דלמסקנא דהכא בשמעתין דמשמע להדיא דהיכא דלא מיתסרא אלא מדרבנן וניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אין כח ביד חכמים לאוסרה עליו בדיעבד כמו שיבואר אליבא דרבנן אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת. א"כ ממילא דהיינו טעמא דר' מנחם מיהא בניסת ואח"כ באו עדים כנ"ל נכון. ועי"ל דלחכמים לא מיתסרא אפילו מדרבנן. משום דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועדיף מפלגא ופלגא משא"כ לרבי מנחם דלית ליה כלל הא דדייקא אפילו בבאו עדים ואח"כ ניסת דשייך טפי דייקא אפ"ה בניסת ואח"כ באו עדים מיהו פלגא ופלגא הוי. ומדלא אסר להו מדרבנן ע"כ היינו משום דחייש לזילותא דבי דינא כדאיתא בפרק חזקת הבתים ודוק היטב:

ומ"ש שם החכם מהרר"צ אשכנזי ז"ל שזו הסברא דהואיל וניסת יצאה מחזקת א"א הם דברי ר"י בר' ברוך ודחאן ר"י בעל התוספות לקמן דף כ"ו ע"ב כבר כתבתי בתשובה שדבריו אינם מובנים לי בזה דע"כ לא פליג ר"י בעל התוספות אדר"י בר ברוך אלא במה שכתב דכיון שבאה כת זו ראשונה יצאה מחזקה דמעיקרא. בהא פליג דלא נ"מ מידי אף שבאו ראשונה היכא דלא ניסת עדיין משא"כ בניסת לא איירי התם כמבואר למעיין שם ואפשר דכ"ע מודו דהואיל וניסת יצאה מחזקתה הראשונה כנ"ל ברור ובתשובה הארכתי ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא ת"ר שנים אומרין מת כו' אמר רבי מנחם בר' יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת כו'. וכתב הגאון מוהר"ר אברהם ברודא זצ"ל בתשובה דטעמא דרבי מנחם ברבי יוסי משום דקנסינן לה הואיל שניסת באיסור כמו שביאר בארוכה דלרבנן נמי שייך האי טעמא והובא בשו"ת הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל ומתשובת הגאון מהרר"צ ניכר דאודי ליה במקצת דטעמא דר' מנחם ב"י מש"ה הוא אלא דאליבא דרבנן פליג עליה. אמנם לענ"ד יש לתמוה על שני גדולי ישראל חקרי לב כמוהם דלכאורה אשתמיט' להו סוגייא ערוכה ביבמות פרק האשה רבה דף פ"ח דמשמע דטעמא דר"מ ב"י מקרא דוקדשתו בע"כ וה"נ מסוגייא דפרק חזקת הבתים מוכח שלא כדבריהם כמו שכתבתי בפנים וע"כ דפלוגתא דרבי מנחם ורבנן דמדינא דאורייתא פליגי אי חזקה דדייקא ומנסבא שייך בכה"ג או לא הכל כמו שכתבתי בפנים ובתשובתי הארכתי בתכלית האריכות דהיכא דניסת יצאה מחזקתה הראשונה לגמרי:

(קונטרס אחרון): ובמה שכתב הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי דזו הסברא היא שיטת ר"י בר' ברוך לקמן דף כ"ו ע"ב ודחאן ר"י בעל התוס' שם לקמן גם בזה נראה לענ"ד דליתא דדוקא במה שרצה ר"י בר ברוך לומר דכיון שבאו העדים הראשונים יצאה מחזקת א"א בהא פליג ר"י בעל התוס' משא"כ לענין הך סברא שכתבתי דכיון שניסת ואיכא חזקה דדייקא ומנסבא איתרע חזקת א"א לגמרי בהא נראה דר"י בעל התוס' מודה וכמ"ש בפנים:

(קונטרס אחרון): מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וכתב הר"ן ז"ל דה"ה דהו"מ למימר בחטאת קאי אלא דלרווחא דמילתא קאמר באשם קאי למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושי גיטין והוסיף לפרש דלמאי דמשני בניסת לא' מעדיה ואומרת ברי לי אף למ"ד ספיקא דרבנן היא אפ"ה לא מפקינן לה דהא אינהו בדינא קאמרו ולגבי עצמה נאמנת בדיעבד. וממה שכתבתי בפירוש דבריו למדתי דבר חדש וטעם מספיק בהא דאין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבלו התראה ואע"ג דמקרא דרשינן לה ולאו טעמא דקרא בעינא למידרש אפ"ה כיון דממילא אתי לן לא נמנעתי לכתבה דאי לאו שקיבל התראה א"א לעונשו מיתה ומלקות דרך משל הבא על אשת איש מצי למימר הבועל ונבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה ואע"ג דקי"ל דאזלינן בתר רובא וחזקה וא"כ מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה אפ"ה א"א להרוג על הספק כיון דזימנין דקושטא דמילתא הכי הוא והתורה אמרה נקי אל תהרוג משא"כ לאחר שמתרין בהם ואומרין להו שחייבין מיתה ע"ז הענין גופא כיון שמוקמינן בעיני כל אדם באשת איש ודאית והתורה הזהיר' על אותה חזקה כודאי והן קיבלו התראה א"כ בדינא קא מקטלי:

(קונטרס אחרון): ובזה הענין גופא נתיישב לי לנכון הא דאמרינן בפרק גיד הנשה תדע דטביעת עין עדיף מסימנים דאילו אתו בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ואלו בט"ע קטלינן ליה והקשו שם בתוס' דאפ"ה אשכחן חיוב מיתה ע"י סימנין כגון בשנים שהעידו לאשה שמת בעלה שידוע להם מחמת הסימנין והתירוה לינשא וניסת וזינתה מתוך הנישואין האחרונים ואחר כך נתברר דבשעה שזינתה ודאי היה בעלה הראשון מת על ידי עדים אחרים שאמרו כן ע"י טביעת עין וא"כ אי לאו דסמכי' אסימנין א"כ לא חלו קידושי הב' דבאותו שעה עדיין בעלה הראשון בחזקת שהוא קיים הוא ואי משום עדים האחרונים שאמרו בט"ע אפשר שלא מת אלא לאחר זמן מרובה אחר קידושי השני ואפ"ה קטלינן להו בעידי זנות אלמא דקטלינן על ידי סימנים ותירצו דאה"נ דבכה"ג לא קטלינן להו ולענ"ד הוא דוחק גדול לומר דיש לך אשת איש גמורה שאין חייבין עליה מיתה:

(קונטרס אחרון): אמנם למאי דפרישית אין צורך לידחק בזה דבלא"ה יש לדקדק במאי פשיטא ליה לגמרא דאילו אתו ביה תרי ואמרו פלני' דהאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה ומאי פשיטא כיון דקי"ל סימנין דאורייתא הו"ל כמו רוב או חזקה וא"כ אפשר דקטלינן ליה אע"כ כדפרישית דנהי דסימנין הוי כמו רוב דלא שכיח שיזדמן אדם אחר שיהיה לו אלו הסימנין מובהקין אפ"ה כיון דמצד המיעוט אפשר דזימנין דמתרמו אי אפשר לחייב מיתה ע"י סימנין דהתורה אמרה נקי אל תהרוג ולא דמי לרוב וחזקה דהתם הרי התרו בו וקיבל התראה ובדינא קא מיקטל שהתורה הזהירה על ענין זה כמו על הודאי וא"כ עבר עבירה שהתורה חייבתו מיתה משא"כ לענין פלניא דהאי סימנא קטיל גברא כיון דאפשר שמעולם לא הרג הנפש ולא ידע משום התראה ואדם אחר הוא שהרג א"א לענשו מיתה וכיון דע"י ט"ע קטלינן ליה בודאי דאל"כ א"א בשום ענין לאשכוחי חיוב מיתה אע"כ דט"ע עדיף מסימנא דהו"ל ודאי גמור דא"א בשום ענין לטעות בזה ומדייק שפיר. נמצא דלפ"ז אזלא לה קושית התוס' בפ' גיד הנשה דנהי דאשכחן חיוב מיתה ע"י סימנין באשה שניסת ע"י סימנין וזינתה דהתם ודאי בדינא קא מיקטלו כיון שהתרו בהן בשעת זנות ואמרו להן שחייבין מיתה ע"י קידושין הללו שעל ידי סימנין כמו על שארי קידושין גמורין והרי היא א"א גמורה שחייבין עליה מיתה כן נ"ל נכון בעז"ה:

רש"י בד"ה באומרת ברי לי אין לבי נוקפי. וכתב הר"ן ז"ל דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאי באומרת ברי לי ממש. ת"ל דהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת ודחה הוא ז"ל דבריו דודאי במקום עדים לא מהני נאמנות דידה. ובאמת אם לזה נתכוון רש"י ז"ל ודאי יש לתמוה דאטו מי עדיף עדות האשה מאילו היה עוד עד כשר דודאי לא מהני דהא תרי כמאה ואע"ג דרש"י כתב להדיא ביבמות דף פ"ח ע"ב במימרא דשמואל דאמר דבמכחישתו לא תצא אפילו בתרי לגבי חד והיינו משום דבדבר הברור לאדם אפילו אלף אין יכולין להכחישו היינו משום דהתם בעדים פסולין איירי ועדים פסולים ודאי לא מהימנו לאסור את המותר. משא"כ הכא דאיירי בעדים כשרים ודאי קשה. ואפשר דמ"מ כיון דאיכא תרי ותרי והיא ניסת לא' מעידיה אם היא יודעת בבירור ג"כ שהעדים המכחישים משקרין. בודאי אפילו לכתחלה היתה מותרת להינשא ואפי' שלא לא' מעידיה וצ"ל דרש"י ז"ל סובר דבכה"ג אפילו משום לזות שפתים ליכא כיון שהן אומרים ברי ממש וכמו שאפרש עוד בסמוך במימרא דרבי יוחנן ועדיין צ"ע:

בתוספות בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי ותימא דבחטאת קאי וכו' ואומר ר"ת דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה להך חזקה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי להמקשה דלא סליק אדעתא באומרת ברי לי א"כ תו לא שייך האי סברא לומר דדייקא דהא קמן שאינה יודעת כלום וא"כ הקושיא במקומה עומדת מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם הר"ן ז"ל שמפרש הא דמשני הש"ס שאומרת ברי לי היינו יודעת בודאי שמת א"כ י"ל דהמקשה הוי סבר דלא איירי בכה"ג אלא דמ"מ שייך קצת דייקא מחמת אומדן דעתה שאין לבה נוקפה שאילו היה קיים היה בא כפרש"י ומהני האי סברא מיהו דמרעא לה לחזק' א"א והו"ל פלגא ופלגא והיינו דמקשה באשם תלוי קאי. אלא דמסתימת לשון התוספות משמע דקיימי בשיטת רש"י דאומרת ברי לי היינו שאין לבה נוקפה ולא שייך אשם תלוי. וא"כ המקשה שהקשה היא גופה באשם תלוי קאי צ"ל שאין יודעת כלל אפילו שום אומדן דעת ולבה נוקפה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל למימר בחטאת קאי. ומיהו לפי מה שמצאתי בלשון התוספת בפרק חזקת הבתים. משמע דאף שהתוספת מעיקרא קשיא להו בין אלשון המקשה ובין למסקנא. מ"מ עיקר קושייתם הוא על המסקנא דלהמקשה י"ל דלא פסיקא ליה לומר בחטאת קאי כיון דאיכא למ"ד בפרק ד' אחים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא אבל על התרצן קושיא אלימתא היא דלא משני מידי למאי דקי"ל ספיקא דרבנן הוא וע"ז מתרץ ר"ת דלהתרצן לק"מ כיון דלמסקנא איירי באומר' ברי לי א"כ האי חזקה דדייקא מרעא לחזקה דאשת איש:

ועדיין צריך למודעי שהר"ן ז"ל כתב ג"כ לתרץ קושיית התוספת דהמקשה לרווחא דמלתא קאמר באשם תלוי קאי ולא קאמר בחטאת קאי משום דאיכא למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא. ולא שם לבו לתרץ קושיא השני' של תוספת שהתרצן לא משני מידי לפי המסקנא דספיקא דרבנן הוא ודוחק לומר שנתכוון ג"כ לתירוץ התוספת דדייקא מרעא לחזקה דלא הו"ל לסתום וכ"ש למאי דפרישית דלשיטת הר"ן בפירוש דאומרת ברי להמקשה נמי לק"מ מה"ט גופא דדייקא. עד שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת קדושין בדף ס"ו בעובדא דינאי המלך וכתב ליישב קושיית התוספת כאן כל' הר"ן ז"ל דהמקשה לרווחא דמילתא קאמר באשם קאי וסיים שם דלמאי דמסקינן דאיירי בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי אפילו למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא לא מפקינן לה דהא אינהו בדינא קאמרי ולגבי עצמן נאמנין בדיעבד עכ"ל ולדבריו בודאי נתכוון הר"ן ז"ל דקיימי בחדא שיטה דאומרת ברי לי היינו ברי ממש. אלא דלכאורה עדיין התמיה קיימת בדברי הרשב"א ז"ל דכיון דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדאורייתא לא הוי ספיקא אלא אזלינן בתר חזקה א"כ מאי מהני ברי דידהו הא בחנק קאי כקושית התוספת. אמנם לאחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשתה תורה ספק זה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על חזקה כיון שהעובר מוזהר עליו כודאי משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה. וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פ' האשה ונ"ל דלא מיבעיא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף אפי' לגבי חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף א"כ כ"ש דעדיף ברי ושמא מחזקת הגוף וכ"ש היכא דאיכא נמי חזקת כשרות אלא אפילו למאי דקי"ל דברי ושמא לא מהני לגבי חזקת ממון ואפי' באיסורין נמי לא מהני אפי' בהדי חזקת כשרות כמו שהוכחתי לעיל בסוגיא דראוה מדברת משבויה היינו לעלמא דלא מהימנינן להו אבל לגבי דנפשייהו מהימנא דהא לא עבדי איסורא. וממילא שאין הב"ד נזקקין להם כיון דאיכא למימר קושטא קאמרי ומספיקא לא קטלינן להו. והתורה אמרה נקי אל תהרוג. ובזה מצאתי טעם לשבח במה שאין הב"ד עונשין מיתה ומלקות עד שיקבל עליו התראה ויאמר אעפ"כ. והיינו משום דאי לא קיבל התראה מצי למיטען ברי נגד הרוב או החזקה היכא דשייכי. וסובר הרשב"א ז"ל דמהאי טעמא גופא לא מפקינן אשה מבעלה היכא ששניהן טוענין ברי וכמו שכתב דבדינא קאמרי. שלפי דבריהם לא עבדי איסורא כלל ולא שייך לגביהו האי חזקה כלל אלא למי שמסופק וזה ברור בכוונת הרשב"א ז"ל והשתא דאתינן להכי שהרשב"א ז"ל חושב כן לסברא פשוטה וכ"ש הר"ן ז"ל שלרוב פשיטות הסברא לא הוצרך לתרץ קושית התוספת על התרצן א"כ אף אנו נאמר דרש"י ז"ל נמי סובר כן ומה"ט לא ניחא ליה לפרש דאומרת ברי לי היינו ברי ממש דא"כ תיקשי מ"ט דר' מנחם בר"י דאמר תצא דכיון דסברא פשוטה היא כ"כ לא שייך בה פלוגתא. ועוד דא"כ בניסת ואח"כ באו עדים אמאי מודה ואע"ג דבגירושין קאמרי ברי ממש ואפ"ה פליג ר' מנחם ב"י אפשר דלפרש"י בגירושין נמי איירי בשנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה והיא לא קאמרה ברי ממש אלא דקים לה דהנך סהדי דמסייע לה קושטא קאמרי כמו שהארכתי בזה בתשובה ול"ל דטעמא דר' מנחם בר"י דאמר תצא משום קנסא שעברה על דברי הב"ד שאסרוה מיהו לכתחילה. שכבר כתבתי דליתא להאי סברא כדמוכח מסוגיא דיבמות דף פ"ח ומסוגיא דפ' חזקת הבתים דף ל"א דר' מנחם מדינא קאמר לכך הוצרך רש"י לפרש דאומרת ברי לי לאו ברי ממש אלא שאין לבה נוקפה ואפ"ה סברי רבנן דלא תצא משום דהאי סברא דדייקא מרעא לחזק' א"א ובהא ודאי פליג ר' מנחם דלית ליה האי סברא אלא דבניסת מודה שכבר יצאה מחזקת א"א מחמת שניסת לשני כדפרישית לעיל באריכות כנ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב. והתוס' ודאי לא נחתו להאי סברא כיון שכתבו בפירוש דבניסת לא' מעידיה העד בחנק קאי ואזלי לטעמייהו ולשיטתייהו בפרק גיד הנשה דף צ"ו בד"ה פלניא דהאי סימניה דלפי מ"ש בסברת הרשב"א כאן אין מקום לקושייתם שם ואין להאריך כאן בסוגיא אחרת והמבין יבין מדעתו וכבר הצעתי הדבר שם לפני גדולי הדור וקלסוה בעז"ה:

בא"ד ואומר ר"ת דחזקה דאשה דייקא וכו' מרעא לה להך חזקה דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל וכו' עכ"ל. ואע"ג דהתם שרינן לה אפילו לכתחלה היינו משום דהיכא דליכא עדים כלל דייקא טפי. ועוד דלרוב הפוסקים לא שרינן לה אלא מדרבנן משום תקנת עגונות. משא"כ בתרי ותרי שלא שכיח לא שייך תקנת עגונות אבל בדיעבד ודאי סמכינן אהך חזקה בניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי. ואפילו בגירושין דלא אשכחן כלל סברא דדייקא להתירה לכתחילה היכא דליכא עדים אפ"ה מהני בכה"ג בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ו ע"ב וכבר הארכתי בתכלית האריכות בתשובה אי שייך האי סברא בדיעבד בגירושין היכא דניסת בהיתר היכא דליכא עדים כלל דמלשון התוספות משמע דהיכא דליכא עדים שייך יותר סברא דדייקא וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דבחד וחד נמי בעדי מיתה שבאו בבת א' מהני היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי. אבל הרא"ש כתב דלא אמרינן דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי מהני אלא בתרי ותרי דוקא כמ"ש הב"י בא"ע סימן י"ז בשמו. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת הרשב"א ז"ל מבואר דברי הרמב"ם ז"ל ואין להאריך ובסמוך אפרש דברי הרמב"ם ז"ל:

(קונטרס אחרון): בתוספות בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי כו' ואור"ת דחזקה דאשה דייקא מרעא לה להך חזקה כו'. והארכתי בזה בתשובת שאלה אם כוונת התוספות דמרעא לה לחזקת א"א והו"ל פלגא ופלגא או שנאמר דלמסקנא דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ע"כ דחזקה דדייקא ומנסבא אלים טובא ועקרא לה לחזקת א"א לגמרי מדאורייתא אלא מדרבנן אמרינן דתצא היכא שלא ניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי אבל מדאורייתא בברי לי סגי דהא דייקא ומנסבא כיון דאומר' ברי לי ונ"מ טובא לענין הבנים שילדה אי הוי ממזרים או לא וכתבתי ליישב דלענין גירושין כתב הרמב"ם ז"ל והובא בש"ע דאי לא ניסת לאחד מעידיה ואמרה ברי לי הוו ממזרים ולענין עידי מיתה בכה"ג לא כתבו כלום ולענין גירושין גופא הקשיתי להסתפק אי דוקא בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי הוא דלא הוי בנים ממזרים או דבברי לי לחוד סגי אף שלא לאחד מעדיה ובאמת לא ידעתי לענין הבנים מה איכפת לן אי ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דלכאורה בחדא לחוד סגי או בברי לי דדייקא ומנסבא וכמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה או בניסת לא' מעידיה לחוד ומוקמינן להבנים בחזקת אבהתיה והארכתי מאד ביישוב הסוגיא דתרי ותרי לענין ממזרים והארכתי בתכלית האריכות וכאן לא באתי אלא לעורר לב המעיין על ככה דמידי ספיקא לא נפקא:

(קונטרס אחרון): וכה"ג גופא יש להסתפק בענין אשה שניסת לאחר ואומר שבחזקת שהיא גרושה נשאה ואח"כ באו עדים שהיתה בחזקת א"א וענין הגירושין לא נודעו והאשה מתה ולאחר זמן מרובה בא בעלה הראשון וערער שלא גירשה רק מה שניסת לאחר היה ע"י עד אחד שהעיד שמת בעלה ואשתכח שיקרא והארכתי גם בזה דאיכא למימר דאשה דייקא ומנסבא ומסתמא לאו אעד המיתה סמכה אלא בחזקת גרושה ניסת לאחר והארכתי גם בזה בתכלית האריכות עם כמה גדולי הדור ולא נגמר הדבר להיתר ולא לאיסור ושם כתבתי ג"כ בהא דקיי"ל כלישנא בתרא לענין דרב המנונא דאמר האשה שאמרה גרשתני דוקא בפניו הוא דנאמנת אבל שלא בפניו לא אי אמרינן שהיא לגמרי בחזקת א"א ובניה מהשני ממזרים או לא ועיין בתשובת מהר"י קולון סי' ע"ב באריכות וכמדומה לי שהוא כמסתפק בכל מה שכתבתי ועדיין צ"ע גדול:

בד"ה כגון שניסת לא' מעידיה והא דתנן בפ' שני דיבמות הרגנוהו לא ישא את אשתו עכ"ל. והקשה מהר"ר אברהם ברודא ז"ל בתשובה הנ"ל דמאי קשיא להו מההוא דיבמות דהא קי"ל כמ"ד התם אם כנס אינו מוציא ומה שתירץ החכם הנ"ל דקושיית התוספות אליבא דר' מנחם בר"י כבר השיגו החכם מהר"צ אשכנזי בסי' ג' בדברים נכונים ומחוורתא דמילתא דקושיית התוס' למ"ד כנס מוציא. או שנאמר דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דבעד שהעיד מת בעלה כ"ע מודו דכנס מוציא וכמ"ש מוה"ר חיים שבתי בקונטרס עגונות וכן נראה להדיא מל' הר"ן וכ"ש למה שהביא הר"ן דברי ר' חננאל ז"ל שכתב דהכא איירי דאיכא תרי דאמרי מת לבד מההיא דנסבה אלא שהר"ן ז"ל דחה דבריו דהרגנוהו לא איירי ששניהם מעידים כן וכדברי התוס'. שמעינן מיהא דתרווייהו ס"ל כנס מוציא מיהו בעיקר דברי ר"ח ז"ל נ"ל דלאו מהאי מתני' דהרגנוהו כ"כ אלא מסברא דנפשיה שהוא סובר דלעולם אפילו למ"ד התם כנס אינו מוציא היינו משום דאפילו את"ל דההיא דנשא אשתו הו"ל כנוגע בעדות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון דנשאה הוכיח סופו על תחלתו אפ"ה לא מיתסרא עליו בדיעבד דהא אפילו עדות קרובי' ופסולים ממש מכשרינן בעיגונא היכא דליכא הכחשה משא"כ הכא בתרי ותרי כיון שנשאה א' מהם הו"ל נוגע בעדות וכיון ששני עדים כשרים מעידין שלא מת תו לא מצרפינן עדותו דעדות פסולים לגבי כשרים לא מהני כלל כנ"ל ליישב שיטת ר"ח ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): בד"ה כגון שניסת. משמע מדברי התוספות דאף למ"ד בפרק כיצד אם כנס מוציא אפ"ה מודה בעד א' שהעיד שמת בעלה דלא יכנוס ואם כנס מוציא משום דאיסור חשש אשת איש חמיר טפי וכ"כ מהר"ר חיים שבתי ז"ל בקונטרס עגונות בכוונת התוספות:

גמרא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. ויש לדקדק לפי שיטת רש"י בד"ה באומרת ברי לי שאומרת ברי לי שאין לבי נוקפי. ולפי מה שהבין הר"ן בדבריו דבאומרת ברי לי שמת נאמנת מטעם האשה שאמרה מת בעלי א"כ מאי מקשה הכא מ"ש רישא מ"ש סיפא דהאיכא לאוקמי הכא באומרת ברי לי שמת ומש"ה במיתה לא תצא ובגירושין תצא ולא מהימנא לומר גרשני בעלי כדאיתא לקמן דשלא בפניו לא מהימנא ונהי שכתבתי לעיל דבכה"ג לרש"י במיתה אפילו לכתחלה תנשא נ"ל דוחק דהיא גופא מנ"ל דלמא משום לזות שפתים לא תנשא כיון דאיכא תרי דקא מכחשוה וא"כ לאביי דע"כ משום לזות שפתים מוקי לההיא דר' יוחנן מאי דוחקיה לאוקמי בחד וחד לוקמי בתרי ותרי כפשטא דלישנא דר"י ובכה"ג דפרישית לחלק בין מיתה לגירושין. ואפ"ה לכתחלה לא תינשא משום לזות שפתים. אמנם למאי דפרישית בסמוך בלשון רש"י דקאי בשיטת הרשב"א דהיכא דאמרה ברי לי ממש וניסת לא' מעידיה פשיטא שאין הב"ד כופין להוציא וכמו שהארכתי דמה"ט לא רצה רש"י לפרש בברי לי ממש דא"כ אפילו ר' מנחם מודה א"כ מקשה הכא שפיר דאי איירי בברי לי ממש אפילו בגירושין נמי לא תצא וכמ"ש הרשב"א מילתא בטעמא ודו"ק:

שם אמר אביי תרגמה בע"א. ולכאורה היה נ"ל דאביי אינו מגיה מימרא דר' יוחנן מדלא קאמר אלא אי איתמר הכי איתמר. אלא דאיכא למימר דאביי מפרש מלתא דר"י דאיירי בפסולי עדות דאפילו מאה כחד חשיבי (כמו שמוקי הש"ס למתניתין פרק האשה שלום ע"א אומר מת ושנים אומרים כו' בפסולי עדות ע"ש דף קי"ז ע"ב) והא דלא מוקי אביי הכי בהדיא היינו משום דעיקר מילתא דעולא בההיא דכ"מ שהאמינה ע"א הרי הוא כשנים איירי בע"א ממש אלא דממילא שמעינן דה"ה בשנים דפסולי עדות לא מהני מידי ובלא"ה בגירושין לא אשמעינן שום רבותא דפשיטא דחד לא מהימן דאין דבר שבערוה פחות משנים. אלא שנמנעתי לפרש כן משום דאידך מימרא דאביי אברייתא דבסמוך בשנים אמרו נתקדשה קאמר נמי בהאי לישנא דתרגמה בע"א והתם לא שייך לפרש לענין פסולי עדות דלא מהני מידי לענין קידושין וגירושין:

(קונטרס אחרון): יישוב נכון על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דבחד וחד נמי אם ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי לא תצא והקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא דשמעתין דהו"מ לאוקמא בהכי והעליתי דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרשב"א ז"ל דקידושין שכתבתי בסמוך סעיף ע"ב דבחד וחד ואמרו ברי נמי מדינא לא תצא אלא משום לזות שפתים:

(קונטרס אחרון): יישוב על לשון הרמב"ם ז"ל שפסק בחד וחד בזאח"ז תינשא לכתחלה ולא חייש לדרב אסי וכמ"ש באריכות:

תוספות בד"ה אי הכי וכו' ומהא דתנן וכו' דהתם איירי בבת אחת ואפי' אם ניסת תצא עכ"ל. הא דאם ניסת תצא לא שמעי' לה ממתני' דהתם. דאדרבה לישנא דלא תינשא משמע לכתחלה אלא כיון דבזה אח"ז נמי לא תנשא לכתחלה כדמסקי' הכא לאביי משום דר' אסי א"כ ע"כ דבבת אחת אפילו אם ניסת תצא (דע"כ יש חילוק בין בבת אחת לזא"ז כדמוכח שם מרישא וסיפא דמתני' ע"ש) ועוד דמסברא נמי הכי הוא כיון דעולא לא איירי בבת א' וא"כ ממילא דבבת א' לא האמינו לראשון כשנים וא"כ הו"ל חד וחד פלגא ופלגא. ואף למאי דפרישית דהיכא דניסת כבר יצאה מחזקת א"א היינו היכא דניסת בהיתר משא"כ הכא כיון דבבת אחת באו העדים הרי ניסת באיסור. וא"כ היא בחזקת א"א. ואף לפמ"ש התו' לעיל בד"ה באשם תלוי קאי דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א. מ"מ מידי ספיקא מיהא לא נפקא. אלא דלפ"ז היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי הוי לן למימר דאפילו בבת א' לא תצא כדאמרינן גבי תרי ותרי אלא שכבר כתבתי דהרא"ש ז"ל כתב להדיא בתשובה דלא מהני ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי אלא בתרי ותרי אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין כתב דבחד וחד בבת א' נמי היכא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי וניסת לא תצא וכתב שם ה"ה שהרמב"ן ז"ל הקשה על זה דא"כ אמאי לא מוקי אביי מימרא דר"י הכי בבת א' וניסת לא' מעידי' ואמרה ברי לי ונדחק ה"ה ליישב ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב קושיית הרמב"ן דבע"א לא מצינן למימר דאיירי שניסת לא' מעידיה דהא קי"ל הרגתי לא ישא את אשתו. וכן מצאתי שכ"כ מהר"צ אשכנזי ז"ל בתשובה. אלא דלענ"ד אין זה מספיק דהא בהרגתי קי"ל אם כנס אינו מוציא כמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא. וא"כ הוי מצי לאוקמי בהכי בניסת לא' מעידיה ואשמעינן רבותא דאפילו היכא שמכחישו ע"א מעיקרא אפ"ה לא תצא. ועוד דאכתי מצי לאוקמי מימרא דר"י בפסולי עדות כגון ששני עדים קרובים מעידים שמת ושני קרובים אומרים לא מת והיא ניסת לא' מהמעידים שמת דמותרת לכתחלה בהרגנוהו היכא ששנים מעידין. כמ"ש התו' בד"ה כגון שניסת. והכא כיון ששני פסולים מכחישים לא תינשא ואם ניסת לא תצא מיהו בעיקר קושית הרמב"ן על הרמב"ם לא ידעתי מאי פשיטותא דבניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי שאסורה לינשא מדינא אפילו בלא טעמא דלזות שפתים. דהא מצינן למימר דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הרשב"א שהבאתי לעיל בשמעתין דהיכא דשניהם אומרים ברי ממש אין הב"ד נזקקין להפרישן מספק כמו שהארכתי וא"כ איכא למימר דאפילו לכתחלה שרי מדינא אי לאו משום דרב אסי דבכה"ג שייך טפי מילתא דרב אסי בטעמא דלזות שפתים כיון שהעיד עליה כמו שאפרש בסמוך. ועוד נראה דמה"ט שכתב הרשב"א ז"ל אפילו בגירושין כה"ג בחד וחד וניסת להעד ואמרה ברי לי נמי לא תצא דהא בחד וחד בבת א' כך לי עדות מיתה כמו עדות גירושין דבתרווייהו ע"א בהכחשה לא מהני מידי ואפילו הכי שרינן לה בדיעבד אם ניסת להעד ואמרה ברי לי וא"כ מקשה שפיר מ"ש מיתה ומ"ש גירושין אע"כ דלא מיתוקמא בניסת להעד באמרה ברי לי. ואף לשיטת התוס' דשריותא דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי היינו משום דחזקה דדייקא מרעא לחזקת א"א אפילו בגירושין בתרי ותרי נמי א"ש. דכבר כתבתי דלמאי דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן כך לי תרי ותרי כמו חד וחד ומדאורייתא הוי לן לאוקמי אחזקה אלא דחזקה דדייקא מרעא לה וא"כ ה"ה לחד וחד כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

בד"ה משום דרב אסי וכו' פסוק הוא אלא דרב אסי רגיל להביאו וא"ת והא דתנן וכו' עד סוף הדיבור. נראה מהמשך לשונם דאע"ג דלא קי"ל כמימרא דאביי באוקימתא דמימרא דר' יוחנן אלא כרב אשי אפ"ה פשיטא להו דבעיקר הדין מודו כ"ע דשייך בכה"ג לזות שפתים. דפסוק הוא ואיירי בכל ענין. מיהו הרמב"ם כתב להדיא דבזה אחר זה תנשא לכתחלה והיינו משום דקשיא ליה קושיית התוספות מסוגיא דיבמות ובהכי ניחא ליה כיון דלא קי"ל בהא כאביי ממילא אידחי נמי האי סברא דשייך הא דרב אסי בכה"ג דכיון דמותרת לגמרי ע"פ הדין תו לא הוי עקשות פה ולזות שפתים ורב אסי לא איירי אלא היכא שהלזות שפתים הוא מחמת מה שנשאה כגון בנטען על האשה וכן בעד שהעיד שמת בעלה ונשאה דבסוף פ"ב דיבמות מדמה להו הש"ס אהדדי ההיא דנטען לענין אם כנס אינו מוציא אלמא דחד טעמא הוא ע"ש. והשתא דאתינן להכא מצינן למימר בשיטת הרמב"ם דאביי נמי לא מוקי לדר"י בזה אחר זה דבכה"ג אפילו לכתחלה תנשא דלא שייך לזות שפתים כדפרישית אלא דמימרא דאביי בדר"י היינו בבת א' דהכי משמע פשטא דלישנא כמ"ש מהרש"א בל' התוס' בדיבור הקודם. ואפ"ה מייתי הא דעולא דלעולא לא שני ליה בין בבת א' לזה אחר זה כמ"ש התוס' בדיבור הקודם אלא דלשיטת הרמב"ם אכתי איכא בינייהו דבזה אחר זה מותרת לכל אדם בדיעבד כיון שניסת בהיתר משא"כ בבת אחת כיון דמדאורייתא באשם תלוי קאי מדרבנן נמי אסורה אפילו בדיעבד דליכא טעמא להתירה משום תקנות עגונות דע"א בהכחשה לא שכיח משא"כ בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דמדאורייתא מותרת כדאמרינן בתרי ותרי וכמ"ש התוספות וכ"ש לטעמא דהרשב"א ז"ל שכתבתי לעיל דדבר הידוע להם אין הב"ד נזקקין להפרישם א"כ מדרבנן נמי אם ניסת לא תצא ומוקי אביי למימרא דר"י בניסת להעד ואמרה ברי לי דומיא דברייתא דלעיל וע"ז מקשה הש"ס אי הכי אפילו לכתחילה וכמ"ש בסמוך דבדבר הידוע להם שאין כאן איסור לית לן למיתסר אפילו לכתחלה וכמ"ש הרשב"א דבדינא קאמרי. וע"ז משני הש"ס משום דרב אסי והיינו דרב אסי ממש דמסקינן בספ"ק דיבמות דטעמא דהרגתי לא ישא את אשתו היינו נמי משום דרב אסי דומיא דהנטען על האשה דעלה קאיירי רב אסי וא"כ מה"ט גופא אסורה לכתחלה לינשא להעד גופא שהעיד עליה משום לזות שפתים דקאמר רב אסי כנ"ל כפתור ופרח בעזה"י בשיטת הרמב"ם ודוק היטב. ובזה נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל מאי דוחקיה דאביי להגיה מימרא דר"י הו"ל לאוקמא כפשטא בתרי ותרי ובפסולי עדות כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי ולמאי דפרישית א"ש דבתרי ותרי ובפסולי עדות היתה מותרת להינשא אף לכתחלה לא' מעידיה דאין דבריו של א' במקום שנים וה"ה לשני פסולים במקום שנים כשירים (דכ"מ שהאמינו לע"א ה"ה כשני כשרים) ומשום לזות שפתים נמי ליכא דהא בשנים שאמרו הרגנו לא חשידי כמ"ש התוספות בד"ה כגון שניסת ודו"ק:

גמרא סיפא ע"א אומר נתגרשה וכו' תרווייהו בא"א קא מסהדי. הא דאצטריך להאי טעמא אע"ג דבלא"ה ע"א בגירושין כמאן דליתא דמי אפי' היכא דלא מכחשו ליה כלל אלא משום דהכא איירי אפי' לא הוחזקה האשה בחזקת א"א מעיקרא כ"א עכשיו על פי אותן העדים גופייהו והיינו דקאמר תרווייהו בא"א קמסהדי וכן מבואר להדיא בל' הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין ומה שיש עוד לדקדק בזה עיין בל' הר"ן ז"ל:

שם רבא אמר וכו' וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם בגירושין ולא במיתה. מכאן נמי מוכח להדיא דטעמא דר' מנחם בבאו עדים ואח"כ ניסת לאו משום דניסת באיסור הוא ומשום קנסא דא"כ מה זה ענין ליכולה מכחישתו או לא סוף סוף עברה וניסת באיסור אע"כ כדפרישית דעיקר טעמא דר' מנחם משום דלית ליה האי סברא דדייקא מרעא לחזקת א"א ור"י ראה דבריו בגירושין דהתם ודאי לא מרעא לחזקה כיון דיכולה מכחישתו מה שאין כן במיתה והא דלא מפלגינן נמי בכה"ג בין מיתה לגירושין ואפי' בניסת ואח"כ באו עדים דכיון דבגירושין סובר ר"י דלא שייך דייקא כיון דיכולה מכחישתו א"כ בחזקת אשת איש קאי והבא עליה בחנק כמ"ש התוספות דלא מהני ניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי אלא היכא דאיכא טעמא דדייקא מרעא לחזקת א"א אלא דבהא איכא למימר כדפרישית אליבא דר' מנחם דהיכא דניסת בהיתר בלא"ה איתרע חזקת אשת איש וכדפרישית כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם רבא אמר לעולם תרי ותרי וראה ר"י דבריו של ר' מנחם ב"י בגירושין וכו' מ"ט גירושין יכולה מכחישתו ופרש"י בד"ה גירושין יכולה וכו' הלכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא ע"פ עדים עכ"ל. משמע לכאורה דלרבא עיקר טעמא דר' מנחם היינו משום האי חששא וסובר דאפי' במיתה דיכולה מכחישתו נמי שייך האי גזירה. וקשיא לי טובא דהא ביבמות ר"פ האשה מייתי רבא גופא האי ברייתא דוקדשתו בע"כ ומוקי לה בתרי ותרי וניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי א"כ משמע דמדאורייתא איירי ומוקי לה הש"ס התם כרבי מנחם. וכה"ג קשה מפ' חזקת הבתים דף ל"א דמותיב רבא גופא מהאי ברייתא דהא דמפליג ר' מנחם ב"י בין ניסת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואחר כך ניסת היינו משום זילותא דבי דינא והכי מסקנא דשמעתא שם. ולפרש"י כאן לא שייך לומר כן דבלא"ה לא שייך האי גזירה דאתא למינסבא עפ"י עדים הללו אלא בבאו עדים ואח"כ ניסת משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבא גופא סובר דטעמיה דר' מנחם ב"י ע"כ מדאורייתא איירי דהאי ברייתא דוקדשתו דרשא גמורה היא כמו שהוכחתי באריכות וע"כ דטעמא דר' מנחם ב"י משום דבאו עדים ואח"כ ניסת בחזקת א"א קיימא משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים כבר יצאה מחזקת א"א כמ"ש לעיל ומדלא אסיר לה ר' מנחם ב"י מיהא מדרבנן מוכיח הש"ס שפיר דחיישינן לזילותא דבי דינא והא דמפליג רבא בשמעתין בין גירושין למיתה וע"כ היינו משום חשש גזירה לאו משום דהכי טעמא דר' מנחם ב"י. אלא אליבא דר' יוחנן מפרש לה רבא הכי. דע"כ אית ליה כר"מ ב"י בגירושין ולא במיתה והיינו כדינא דר"מ ב"י ולא מטעמא דכיון דטעמא דר"מ ב"י ע"כ מדאורייתא איירי דאל"כ ברייתא דוקדשתו אמאן תרמייה א"כ תו ליכא לחלק בין מיתה לגירושין אלא דר' יוחנן לית ליה דרשא דוקדשתו כחכמים דר"מ ב"י אלא דאפ"ה מחמיר רבי יוחנן בגירושין וראה דבריו של רבי מנחם ב"י להחמיר בגירושין משום האי גזירה דיכולה מכחישתו כן נראה לי נכון לפי שיטת הסוגיא דלא ליקשי אהדדי ובהכי נתיישב נמי אוקימתא דרבא דלא תיקשי אדר' יוחנן הול"ל בהדיא הלכה כרבי מנחם ב"י בגירושין ומדקאמר מימרא באפי נפשה ע"כ היינו משום דס"ל כר"מ ב"י ולא מטעמיה. ועפ"ז יש ליישב ג"כ הא דשקיל וטרי רבא בר"פ האשה מברייתא דוקדשתו אמימרא דרב ולא אסיק אדעתי' ברייתא דהכא. ולמאי דפרישית יש ליישב ואין להאריך כאן יותר. ומהכא נמי מוכח דדרשא דוקדשתו דרשא גמורה דאי אסמכתא בעלמא א"כ מאי קמותיב רבא בפ' האשה מברייתא דוקדשתו דלמא התם בגירושין איירי כגון שנים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה וניסת לכהן מש"ה אמרינן דדפנו ותצא מדרבנן משא"כ בעידי מיתה דאיירי ביה רב. אע"כ דמדאורייתא איירי תו ליכא לאיפלוגי. מיהו איכא למימר דהתם אמימרא דרב קאי שהבעל לפנינו וב' אומרים זה הוא וב' אומרים אין זה בעלה ואם כן התם נמי יכולה מכחישתו ואפ"ה קאמר רב לא תצא ודו"ק:

דף כג עמוד א

בתוס' בד"ה מ"ש רישא וכו' ויש מפרשים כיון דלא מפלגינן וכו' אלא רבנן א"כ סיפא אמאי תצא הא שמעינן להו דאמרי לא תצא עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי מצינן לאוקמי כרבנן ואיירי הכא דלא ניסת לא' מעידיה וכו'. ולענ"ד לק"מ דודאי היש מפרשים נמי מודו בהא דלרבנן אפילו היכא דלא ניסת לא' מעידיה לא מיתוקמא. דסוף סוף ספיקא דרבנן מיהא הוי והוי לן למימר תצא מדרבנן דהא לא אשכחן מאן דאית ליה דתרי ותרי אפילו ספיקא דרבנן לא הוי ואדרבא איכא למ"ד דספיקא דאורייתא נמי הוי. ול"ל דכיון דליכא אלא ספיק' דרבנן בקידושין מש"ה לא תצא בדיעבד כדאשכחן בספק חלוצה וספק אחות זקוקתו שאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. נלע"ד דשאני התם דעיקר מילתא מדרבנן משא"כ הכא כיון שהחמירו חכמים לומר דתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ממילא הו"ל א"א ואפי' בדיעבד בקידושין נמי הוי לן למימר דתצא. אלא הא דלא ניחא להו להיש מפרשים בהאי תירוצא קמא היינו משום דאכתי הוי מצי לאוקמי בניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דבכה"ג לא הוי אפילו ספיקא דרבנן בדיעבד כדמוכח הסוגיא לעיל ואפ"ה בגירושין תצא כדר' מנחם וע"ז כתבו שפיר דלא מיתוקמא כר' מנחם מדלא מפליג כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

בד"ה תרוויהו בפנויה קמסהדי לא הוי צריך להא וכו' דאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. ואע"ג דבקידושין דף ס"ה איכא למ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקדושין מ"מ לא ניחא להו לאוקמי שמעתא דהכא דלא כהלכתא דלהסכמת רוב הפוסקים קי"ל דאין חוששין. מיהו בלא"ה נראה דאפילו למ"ד חוששין היינו היכא שהבעל והאשה מודים משא"כ הכא שהאשה ודאי אומרת שלא נתקדשה דהא קמן שניסת לאחר אם כן לכ"ע אין חוששין ועיין בזה בל' הר"ן ז"ל ובמהרש"א ז"ל:

בא"ד אבל תימא אמאי לא תינשא דהוי לן לאוקמי אחזקה עכ"ל. ואף ע"ג דבכמה דוכתי אשכחן דלא סמכינן אחזקה מדרבנן ואפילו בשאר איסורין. היינו נמי היכא דאיתרע החזקה קצת משא"כ הכא דלמאי דמשמע להו עכשיו שאין כאן כ"א ע"א המעיד על עיקר הקידושין א"כ לא איתרע החזקה כלל ומש"ה קשיא להו דתינשא לכתחילה כן נראה לי ועיין במהרש"א ז"ל:

גמרא מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא דבשבויה הקילו ופרש"י דחששא בעלמא הוא דאיכא שמא נבעלה וכו'. ואע"ג דלעיל בפ"ק ד' י"ג ע"ב אמרינן דלזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש"י שם דכיון שנישבי' לבין העכו"ם והם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה כבר כתבתי שם דהא דרוב עכו"ם פרוצים בעריות לא הוי רוב גמור דמדאורייתא סמכי' אהא דשבוי' מנוולא נפשה לגבי שבאי. ועוד דבר"פ ג' דבכורות אסקי' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואף שהתוס' הקשו שם מהא דאמרינן בר"פ האשה שהלכה דרוב נשים מתעברו' ויולדות ומחלקים שם בין תשמיש דאדם לתשמיש דבהמה דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה כבר העליתי בתשובה דהיינו דוקא בתשמיש דאיש ואשתו שהוא מצוי ואמרינן בעלמא רוב ומצוי ליכא למ"ד משא"כ בביאת זנות ודאי מיקרי רובא דתליא במעשה ולא הוי רובא. אלא דמדרבנן עשאוהו כרוב וכיון דמדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו להקל לענין עדות כל דהו ועוד משום שאין עדים מצויין להעיד עליה לכך הקילו כדאשכחן בעיגונא כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא דבשבוייה הקילו ופרש"י דחששא בעלמא היא שמא נבעלה. וכתבתי דאע"ג דבפ"ק אמרינן דרוב גוים פרוצין בעריות אפ"ה הא מסקינן בפ"ג דבכורות דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב ואע"ג דהתוס' כתבו שם דתשמיש דאדם לא מיקרי רובא דתליא במעשה היינו בתשמיש דאיש ואשתו אבל תשמיש שע"י זנות ודאי הוי רובא דתליא במעשה:

תוספות בד"ה מאן דמתני וכו' וא"ת דלמא אסיפא לא מצי קאי וכו' ולמאי דמפרש בסמוך א"ש עכ"ל. ואע"ג דהא דאמרינן בסמוך לא ניסת ניסת ממש לא אשכחן מאן דפליג אאבוה דשמואל. אפ"ה הוי קשיא להו מעיקרא משום דאיכא למימר דאבוה דשמואל גופא דקאמר לא ניסת ניסת ממש היינו משום דמתני לה אסיפא ומש"ה מיקל לומר דאפי' התירוה להינשא משום דבשבויה הקילו משא"כ מאן דמתני ארישא מפרש ניסת ממש דוקא וא"כ שפיר קשיא להו דלמא אסיפא לא מצי קאי דאפי' באו עדים מעיקרא והיא ניסת באיסור ואפ"ה לא תצא כיון שכבר ניסת ממש ואין בידינו להוציאה כיון דאיסור שבויה אינו אלא מספק. וע"ז מסקי התוספות ולמאי דמפרש בסמוך לא ניסת ניסת ממש א"ש והיינו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל למאן דמתני ארישא נמי קאי. ואפשר דמשמע להו הכי דאי אסיפא קאי מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא ברייתא דבסמוך בהדיא קתני התירוה להינשא ואח"כ באו עדים לא תצא אע"כ דארישא קאי וא"כ א"ש דמאן דמתני ארישא הוי כ"ש אסיפא לכל מאי דתנן בהדיא במתניתין ואע"ג דלענין ניסת אפשר לאפלוגי בינייהו מ"מ מניסת ממש לא איירי מתני' כנ"ל ובהכי א"ש נמי דאכתי הוי מצינן למימר דדוקא אסיפא אמרי' דהתירוה להינשא לא תצא מהיתרה הראשון ותינשא לכתחלה כמו שהוכיחו התוספות בדיבור הסמוך מבנתיה דמר שמואל משא"כ למאן דמתני ארישא אמרינן דהאי לא תצא היינו לענין אם נשאת לא תצא וא"כ לא שייך לומר כ"ש אסיפא אבל למאי דפרישית אתי שפיר ודו"ק:

בד"ה והא איכא עדים וכו' ומיהו קשה לרשב"א וכו'. עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל:

גמרא טעמא דלא אתו עדים וכו' והאמר אבוה דשמואל כיון שהתירוה להינשא אע"פ שלא נשאת וכו'. ול"ל דהא דקאמר ר' שמן והאיכא עדים במדינת הים ה"ק דמתחלה למה התירוה להנשא כיון דאיכא קול שיש עידי שבויה דאפשר דקים ליה לתלמודא דהכי הוי עובדא שלא יצא הקול עד לאחר שהתירוה ולפ"ז נראה דלמאי דמסקינן נמי עידי טומא' איתמר איירי בכה"ג שיצא הקול אחר שהתירוה ובזה נתיישב מ"ש הטור בשם הרמב"ם דאפילו יצא הקול שיש עידי טומאה מתירין אותה ותמה עליו הב"ח למה כ"כ בשם הרמב"ם והא גמרא ערוכה היא ולמאי דפרישית אדרבא מסוגיא דשמעתין משמע דדוקא היכא שיצא הקול אחר שהתירוה לא תצא מהתירה אבל אם יצא הקול קודם שהתירוה לא משמע הכא מידי דמתירין אותה. אלא דהרמב"ם מסברא דנפשיה לא משמע ליה לחלק. וטעמו דהא אידי ואידי קלא דקמי נשואין הוא וקי"ל דחוששין. אע"כ דהכא אין חוששין כדאמרינן בגיטין דפ"ט יצא לה קול מזנה אין חוששין והיינו אפילו קמי נשואין ואמרינן נמי התם יצא עליה קול בעולה אין חוששין לה ופירשו התוספת שיצא קול שנבעלה למי שפסולה לכהונה. והכא אע"ג דשבויה היתה אפ"ה מקילינן בשבויה דלא חיישינן להאי קלא כנ"ל ודו"ק:

תוספת בד"ה עידי טומאה איתמר וכו' ורש"י פי' שם וכו' והקשה ר"ת דבשבויה נמי איכא למימר איסור סקילה וכו' שישמש בנה ע"ג מזבח עכ"ל. ויש לתמוה וכי עבודה יש לנו בימי רבי חנינא וכ"כ מורי זקיני בס' מג"ש ועוד נ"ל דאפילו את"ל דפשיטא להו לתוספות שלא ישתנה דינן בשביל כך מכמו שהיה בזמן הבית. אכתי יש לדקדק מאי פסיקא להו דבזמן הבית היו מתירין בכה"ג לשמש ע"ג המזבח ממה שהתירו את אמו להנשא לכהן דהא לקמן בפירקין איכא למ"ד דאפי' מתרומה דעון מיתה אין מעלין ליוחסין וכ"ש דאין מעלין משבויה לכהן דאיסור לאו לעבודת מזבח דעון מיתה דהא קי"ל אין בודקין מן המזבח ולמעלה לכ"ע. אלמא דאין מעלין מתרומה למזבח. ולקמן נמי אשכחן בתרי ותרי דמוקמינן לבן בחזק' כשרות דאבהתא והקשו עליו מעובדא דינאי מלכא דמשמע בתרי ותרי פסלינן ליה. ותירץ הב"י בא"ע סי' ג' בשם הרמב"ן דמ"מ לענין עכו"ם החמירו דלא מוקמינן בחזקת אבהתא. וא"כ כ"ש לנדון שלפנינו. ולכאורה היה נ"ל דמשמע להתוספות דאפ"ה לא שייך להתירה לכתחלה לינשא לכהן כיון שבניו יהיו ספק חללין לגבי מזבח. אלא דאכתי קשה מהאי דתרי ותרי וצ"ע ליישב שיטת התוספות. מ"מ זכינו מיהא שאין כאן קושיא לשיטת רש"י. ועפ"ז ישבתי לנכון דברי הירושלמי דמייתי אהאי עובדא דשמעתין דבנתיה דמר שמואל מתו בגין דחנניה בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בח"ל והיינו משום דלקמן אמרינן דבכל מקום ששלוחי ראש חדש מגיעין מעלין אפילו מנשיאת כפים ליוחסין כיון שצריכין ב"ד מומחין וא"כ כיון דחנניה עיבר שנים אפי' בח"ל ממילא היו ב"ד קבועין בכל המקומות ומעלין אפילו מאיסור עשה ליוחסין וא"כ נישאו שלא כדין דאיכא למיחש שיעלו בניהם למזבח ע"י כך. והארכתי בזה וכאן אין להאריך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): יישוב נכון על לשון הירושלמי בבנתיה דמר שמואל שנשבו ומסיק דמה שמתו לאו משום דהוי משקרי אלא משום דחנניא בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בחוצה לארץ ופירשתיו בדרך פשוט וקרוב:

דף כג עמוד ב

במשנה שתי נשים שנשבו פרש"י שיש עדים שנשבו. משמע דבליכא עדים הוי מהימנא כל חדא לומר נשביתי וטהורה אני אע"ג דחברתה ידעה שנשבית ולא שייך לומר הפה שאסר. משום דאכתי כל חדא מינייהו הוי יכולה להכחיש חברתה ולומר שלא נשבית דע"א בשבויה לאו כלום הוא לאסור אלא להתיר. ולכאורה היה נראה מכאן ראיה דהא קי"ל דלא אמרי' מיגו במקו' ע"א. לאו משום דהו"ל מיגו דהעזה שאינו יכול להעיז ולהכחיש העד דא"כ הכא אמאי הוי מהימנא. אע"כ דעיקר הטעם במיגו במקום ע"א היינו היכא שהיה צריך לישבע להכחיש העד כמ"ש התוס' בנסכא דרבי אבא. ולשיטת הסוברים דבכל ענין לא אמרינן מיגו במקום ע"א משום דהו"ל מיגו דהעזה צ"ל דשאני הכא דבשבוי' הקילו וזה שכתבו כל הפוסקים בפשיטו' דאע"ג דאיכא עד כשר שנשבי' אפ"ה מהימנא לומר נשביתי וטהורה אני וק"ל:

(קונטרס אחרון): משנה שתי נשים שנשבו ופרש"י שיש עדים שנשבו. משמע דהיכא דליכא אלא ע"א שנשבית עדיין נאמנת לומר נשביתי וטהורה אני משמע לכאורה דהא דקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום ע"א לאו משום דהוי מיגו דהעזה דא"כ הכא אמאי מהימנא אלא דטעמא דמיגו במקום ע"א ל"א היינו היכא שהיה צריך לישבע ולשיטת החולקים דבכל ענין לא אמרינן מיגו במקום ע"א צ"ל דשאני הכא דבשבוייה הקילו דבלא"ה ליכא אלא חששא בעלמא שמא נבעלה וכדפרישית:

תוספות בד"ה אין רישא וסיפא וכו' ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דמציעתא איצטריך לאשמעינן דאע"ג שאמרה שחברתה טמאה אפ"ה חברתה טהורה דמרישא דרישא לא שמעינן אלא שנאמנת לומר שחברתה טהורה ולא זו אף זו קתני בסיפא באני וחברתי טהורה ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב דמשמע להו להתוספות דלא שייך למיתני כה"ג לא זו אף זו דאדרבא מציעתא סתרא לרישא דרישא. דמשמע מרישא דרישא דמצד נאמנותה טהורה חברתה. ומציעתא קתני דאפי' אמרה שחברתה טמאה אפ"ה חברתה טהורה. אלא דל' היינו מציעתא לא משמע הכי. ועוד דאכתי איצטריך מציעתא לאשמעינן דנאמנת על עצמה שהיא טמאה אע"ג דליכא עדים. ואע"ג דהא נמי קתני ברישא דרישא אפ"ה לא זו אף זו קתני דאע"ג דבמציעתא איכא למימר תמות נפשי עם פלשתים קעבדה אפ"ה מהימנא. לכך נלע"ד דלעולם סברי התוספות דלא שייך למיתני לא זו אף זו אלא בשני בבות הסמוכות משא"כ הכא מפסקא בבא אחריתי אבל עכשיו דאיירי בדאיכא עדים א"ש ולא שייך להקשות אכתי רישא דרישא ל"ל הא מסיפא דסיפא שמעינן דנאמנת לטהר חברתה דמ"מ אי לא רישא דרישא הוי מוקמינן לכולהו בבי דברייתא דוקא בדליכא עדים ואע"ג דמקשינן בפשיטות אי דליכא עדים אמאי לא מהימנא היינו לקושטא דמילתא דשמעינן ממתניתין דנשביתי וטהורה אני נאמנת וכ"ש דנאמנת לטהר חברתה אבל תנא דברייתא לא סמיך אמתני' דעכשיו נמי דמוקמינן בדאיכא עדים הא שמעינן דכיון שהם מעידות זו את זו נאמנות וא"כ הוי מוקמינן בדליכא עדים מש"ה קתני רישא דרישא וממילא דע"כ בדאיכא עדים נאמנת לטהר חברתה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא כנ"ל ודו"ק:

בגמרא רב פפא אמר כולה דאיכא עדים ואיכא ע"א דקא אפיך וכו' ומפשטא דשמעתא משמע דאיירי דלאחר שהעידה אתא ע"א וקא מפיך ומש"ה אמרי' דחברתה משתריא אפומ' דידה כיון שכבר העידה להתיר אלא דלפ"ז קשיא סיפא היכא דאמרה אני וחברתי טמאה ואתא ע"א וקא מפיך ואמר דחברתה טהורה ואמרינן נמי דחברתה משתריא אפומ' דעד ואמאי הא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא מהני אפילו להתיר כיון שהעד המכחישו אתא מעיקרא. ועיין בזה בר"ן שהאריך ומסיק בשבויה הקילו. אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך הא תו ל"ל ואמאי לא משני דממשנה יתירא שמעינן דאף על גב דאתיא מעיקרא האשה שאמרה שחברתה טמאה אפ"ה משתריא אפומא דעד שאמר שחברתה טהורה. ויש ליישב דאי לאשמעי' הא מילתא אתא אמאי שני בלישנא למיתני חדא בבא בחד עניינא ואידך בבא בעניינא אחרינא דכולהו הוי מצי לאשמעינן בחד עניינא. אבל למאי דמשני הש"ס א"ש ובזה נתיישב ג"כ הא דלא משני הש"ס דמשנה יתירא אתי לאשמעי' דאפי' עד פסול במקום עד כשר נאמן כאותו גירסא שהביא רש"י באחרונה ולמאי דפרישית אתי שפיר ודוק (אמנם בזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה הא תו למה לי ודו"ק):

רש"י בד"ה היינו רישא דרישא דהא ודאי משום דאינה וכו' לא איצטריך למיתני דטובא אשמעינן עכ"ל. נ"ל דאין כוונת רש"י דכיון דאשמעינן בעלמא תו לא איצטריך לאשמעינן בהאי ברייתא דא"כ למאי דמוקמינן ברייתא מעיקרא דלא איירי בע"א קא מפיך. א"כ לא אשמעינן בברייתא מידי דכולה ממתני' שמעינן להו אלא דעיקר כוונת רש"י ליישב לשון המקשה דמקשה היינו רישא דרישא והיינו לענין דחברתה משתריא ולא מקשה היינו מציעתא לענין דאין נאמנת על עצמה לזה כתב רש"י דמשמע ליה יותר דאתא לאשמעינן לענין חברתה כיון דלענין דאינה נאמנת על עצמה לא הוי רבותא כ"כ דטובא אשמעי' כנ"ל ברור ודו"ק:

במשנה וכן ב' אנשים וכו' הרי אלו נאמנין. וכתב הרמב"ם ז"ל דהא דע"א נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך ב' עדים ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא משא"כ באיתחזק בעינן שנים. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש כנ"ל טעם הרמב"ם. ושיטת החולקים כמו שנראה גם כן משיטת התוספות בשמעתין דמתניתין בתרומה דאורייתא איירי ואפילו הכי סגי בע"א אפשר משום דהו"ל כמילתא דעבידא לגלויי ואפ"ה הוא בעצמו אינו נאמן כנ"ל וק"ל:

(קונטרס אחרון): במשנה וכן שני אנשים זה אומר כהן אני כו' ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא בתרומה דרבנן ע"א נאמן ולא בתרומה דאורייתא ותמה עליו הר"ן ז"ל דהא קי"ל דע"א נאמן באיסורין כתבתי ליישב דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש ורובא וחזקה רובא עדיף והו"ל כאיתחזק איסורא:

רש"י בד"ה מעלין היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר"א לת"ק דר' יהודה עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דעיקר מילתא דר"א דביש עוררין אין מעלין ע"פ ע"א היינו ע"י צירוף אפ"ה סיפא דמילתא דבאין עוררין מעלין ע"פ ע"א היינו ע"א ממש וה"ק ר"א אימתי דאין מעלין ע"פ ע"א ביש עוררין ואז אפילו בשנים ע"י צירוף עדות נמי לא מהני (ושמעינן לה מדפליג רשב"ג ואמר מעלין) אבל במקום שאין עוררין מעלין ע"פ ע"א לגמרי ומדאסיק ר"א אבל במקום שאין עוררין מעלין משמע לרש"י דהיינו דוקא היכא דליכא גומלין ובהא פליג את"ק וק"ל:

גמרא כל הני למה לי. ופרש"י כל הני דתני לאשמעינן הפה שאסר וכו' ואע"ג דמתני' דהכא דוכן שני כהנים לא איירי כלל מהפה שאסר מ"מ נראה דהכי קשיא לי' מתני' דב' נשים שנשבו ל"ל אי לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין ממתניתין דשני כהנים שמעינן לה מכ"ש דבשבויה יש להקל טפי ואי לאשמעינן דבדאיכא עדים לא אמרינן הפה שאסר מרישא שמעינן לה וע"ז משני הש"ס דלעולם מתניתין דב' נשים שנשבו אשמעינן דלא חיישינן לגומלין ולא שמעינן לה מסיפא דאפי' ר' יהודה דפליג בסיפא ברישא מודה:

דף כד עמוד א

בתוס' בד"ה וכן שני אנשים וכו' משמע דלא פליג ר"י משום דבשבויה הקילו וקשה דלקמן משמע איפכא עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש באמת דר"י פליג לענין תרומה כ"ש דפליג נמי בשבויה דחמיר טפי ואפ"ה איצטריך שפיר מתני' דוכן שני אנשים לאשמעינן רבותא אליבא דר"י אלא דנראה דמדקאמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א וקס"ד דהיינו משום חששא דגומלין משמע דדוקא לכהונה חייש להכי אבל בשבויה מודה ועדיין צ"ע:

בא"ד ומיהו למאי דמוקמינן פלוגתייהו במעלין מתרומה ליוחסין עכ"ל. ויש לדקדק דלהאי אוקימתא נמי קשה מיהא מדר"א דקאמר במתני' דבמקו' שאין עוררין מעלין ופרש"י במתני' דהיינו דוקא היכא דליכא גומלין משמע דלענין תרומה חייש לגומלין ואפ"ה לא פליג ר' אליעזר בשבויה משום דבשבויה הקילו. ולקמן משמע איפכא. אלא דמדר"א לא קשיא להו דאיכא למימר דאה"נ דר"א פליג נמי בשבויה מכ"ש ודווקא מדר' יהודה קשיא להו מדקאמר אין מעלין לכהונה כדפרישית בסמוך משא"כ בדר"א דלא שמעינן דחייש לגומלין אלא מדיוקא א"כ לא קשה מידי וק"ל:

בא"ד וי"ל דבתרומה דרבנן הוא דמתכשר במסל"ת וכו' אבל בתרומה דאורייתא לא עכ"ל. כוונתם מבואר דדוקא לענין תרומה דרבנן מקילינן טפי מבשבויה משא"כ במתני' דאיירי בתרומה דאורייתא מחמרינן טפי מבשבויה ולפ"ז יש לתמוה דלקמן ד' כ"ו ע"ב גבי חיישינן לזילותא דבי דינא כתבו התוס' להדיא דמתני' דהכא איירי בתרומה דדבנן. מיהו לתירוץ השני שכתבו התוספו' שם דלענין משיח לפי תומו איירי דוקא בתרומת ח"ל או בתרומת פירות שאין להם עיקר מן התורה כלל. א"כ איכא למימר דמתני' דהכא איירי בתרומ' דגן ותירוש בא"י דלגבי תרומת פירות או ח"ל קרי ליה תרומה דאורייתא כמ"ש כאן. ומ"ש שם דמתני' איירי בתרומה דרבנן היינו משום דאפילו תרומת דגן ותירוש בא"י דיש להו עיקר מן התורה אפ"ה קרי להו דרבנן דתרומה בזמן הזה מדרבנן משא"כ לתירוצם הראשון שם לקמן לא נחתו לחלק בהכי א"כ קשה. ועוד דאכתי קשה מתני' גופא דלענין גומלין מחמרינן בתרומה טפי משבויה ובסיפא דמתני' לענין עוררין דתרי ותרי לשיטת התוספות לקמן מקילינן טפי בתרומה דמוקמינן ליה בחזקת כשרות ובשבויה בחזקת איסור כדמוכח מעובדא דינאי מלכא דאיירי בשבוי' ויש ליישב דמ"ש כאן דמתני' איירי בתרומה דאורייתא והחמירו טפי מבשבויה היינו למאי דס"ד עכשיו דפלוגתא דר"י ורבנן משום גומלין כי היכי דלא תיקשי אמאי מחמיר ר' יהודה טפי מבשבויה. משא"כ לקמן בזילותא דבי דינא מיתוקמא לפי מאי דמסקינן ואיבעית אימא דפליגי במעלין מתרומה ליוחסין מצינן למימר שפיר דמתני' איירי בתרומה דרבנן והקילו טפי מבשבויה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דס"ל לר"א דמתניתין דבתרומה חיישינן לגומלין ע"כ בשבויה נמי פליג וכדפרישית בסמוך ודו"ק:

בד"ה אבל אינו נאמן ונו' פירש בקונטרס משום חשש ממזרות ונתינות וקשה דלהכי ליכא למיחש עכ"ל. לפי גירסת רש"י שלפנינו משמע להדיא דרש"י נמי מפרש דלהשיאו אשה היינו מיוחסת ומשום מעלה דיוחסין. אלא דלקמן דף כ"ה ע"ב מפרש רש"י להדיא דאינו נאמן להשיאו אשה היינו משום חשש ממזרות ונתינות. ולפ"ז נראה יותר תימא פרש"י דקשה מדידיה אדידיה. והנלע"ד דהיא גופא קשיא לרש"י דהכא בשמעתין משמע דלכ"ע ליוחסין בעינן שני עדים ולקמן דף כ"ה בפלוגתא דר' ור' חייא משמע דלר' חייא ע"א נאמן להשיאו אשה ואפילו קרוב ולא ניחא ליה לרש"י לפרש כפי' התוספות שם דלר' חייא נמי ע"י צירוף עוד ע"א קאמר וכמו שאפרש שם. לכך ניחא ליה לרש"י לפרש דהכא דוקא להשיאו אשה מיוחסת בעינן שני עדים ומהטעם שנתבתי במשנתינו דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו. משא"כ לקמן לא איירי להשיאו מיוחסת אלא משום חשש ממזרות ונתינות ומש"ה לר"ח סגי בחד. דע"א נאמן באיסורין וכ"ש הכא דרובא דעלמא לאו פסולי קהל נינהו כנ"ל בשיטת רש"י. ומה שהקשו בתוס' מההיא דהחולץ י"ל דהתם אתיא כמ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות כמ"ש התוס' כאן בס"ה וכן תירצו להדיא בהחולץ והא דלא סגי להו להתוס' בהאי שינויא היינו משום אידן קושיא דהחולץ דקשיא דר"י אדר"י דבשמעתין משמע דר"י מצריך בדיקה ליוחסין. משא"כ לרש"י לק"מ דהכא איירי לענין להשיאו מיוחסת כדפרישית. ודוקא בההיא דר"ת לקמן מפרש משום חשש ממזרות ונתינות משום דלית להו כל המשפחות בחיקת כשרות עומדות כנ"ל ודוק היטב:

גמרא למימרא דר"י חייש לגומלין וכו' הא דלא מקשה אמתני' משום דאיכא למימר דמתני' לענין יוחסין איירי ומש"ה חייש ר' יהודא משום מעלה דיוחסין. כדאשכחן דליוחסין עבדו כמה מעלות ורבנן סברי איפכא כיון דליכא אלא מעלה בעלמא דאפילו איסורא דרבנן ליכא דלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולין מש"ה לא חיישינן לגומלין. ומשבוי' נמי לא תקשי אחמרין משום דבשבוי' הקילו טפי משא"כ מברייתא דאיירי לענין תרומה מקשה שפיר אחמרי' ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה שלי חדש וכו' בפרק אע"פ פירש בקונטרס די"מ משום עומר ולאו מילתא היא דא"כ מאי משני וכו' תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר עכ"ל. קושייתם בזה אינו מובן לי דהא מצינן למימר דמעיקרא לא קשיא ליה מחדש וישן אלא מדמאי דהא בפ' אע"פ משמע דר"י סובר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ומייתי עלה האי דחמרין גופא. ואפשר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וכן שני אנשים דמתני' נמי איירי בתרומה דאורייתא אבל לפמ"ש לעיל בכוונת' לחד פירושא דהא דקרי לה תרומה דאורייתא היינו בתרומה בא"י דאית לה עיקר מן התורה אבל לעולם בתרומה דרבנן איירי א"כ לק"מ מחדש וישן ודו"ק:

בא"ד ועוד הקשה ר"ת וכו' ואמר לו אחד אין אני נאמן וכו' והאיך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אמר שאינו נאמן עכ"ל. קושיית ר"ת לפי גרסתו דאמר לו אחד אין אני נאמן אבל במשניות שבידינו גרסינן אמר לו אחד אני אינו נאמן א"כ יש לפרש בענין אחר דכשאמר לו אחד שהוא בעצמו נאמן אין אנו מאמינין לו בוה ואינו נאמן ואם אמר פלוני הוא הנאמן ואח"כ שלחו הלה אצל זה ואמר שהוא מוכר ישן נאמן וא"כ לא קשה מידי ודו"ק:

גמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. וקשיא לי מאי קושיא דרבנן אדרבנן דהתם אפילו בלא טעמא דגומלין אין להאמינו בזה כיון שהוא חשוד על המעשרות וקי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אלא דלרבותא קתני דאע"ג שאומר שלי אינו מתוקן וקס"ד דמוכחא מילתא דקושטא קאמר קמ"ל דאפ"ה אינו נאמן דאיערומי קא מערים משום גומלין אי נמי דלרבותא דר"י אשמעינן דאפ"ה נאמן משום דר"י לית ליה האי דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו או משום דס"ל כדאיתא בירושלמי דבחמרין הקילו משום אכסניא וחיי נפש אבל אכתי לא קשיא שפיר דרבנן אדרבנן ואף לשיטת הסוברים דהא דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לאו הלכתא היא כדאיתא בבכורות מ"מ לענין דמאי ודאי הלכתא היא כדאיתא התם ברפ"ג דדמאי בלוקח פירות בשבת ומצאו אדם אחר ואמר לו פירות הללו מעושרין הם אוכל בשבת על פיו ובמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' מעשר. והנלע"ד דהא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים היינו דוקא בפירות שהם משל ודאי חשוד ובהא איירי מתני' דריש פ"ג דדמאי כדקתני ממי שאינו נאמן על המעשרות והטעם נ"ל בזה דאע"ג דלא קי"ל כמ"ד החשוד על הדבר לא מעידו אלא דמעיד בשל אחרים משום דאין אדם חוטא ולא לו אפ"ה מעיקר הדין כיון שהפירות של זה ודאי חשוד א"כ איתחזק איסור טבל והיכא דאיתחזק איסורא אמרינן בר"פ האשה רבה דבטבל אפילו ע"א כשר אינו נאמן. אלא משום דבידו להפריש משלו וכתב הרא"ש בפ' הנזקין גבי י"ד כללים בע"א באיסורין דאע"ג דלאו בשופטני עסקינן להפריש משלו על של אחרים אפ"ה כיון דבידו הכל קרוי בעלים עליו וא"כ כיון דחשוד אינו נאמן על שלו בדין הוא דבאיתחזק איסור טבל אינו נאמן אף בשל אחרים שהם חשודין דהא אם נחשבהו כבעלים גופא משום דבידו אפ"ה אינו נאמן דבשל עצמו אינו נאמן משא"כ הכא בחמרין לא איירי מודאי חשודין אלא שהם עמי הארץ וא"כ שפיר יכולים להעיד בשל אחרים ולא שייך לומר איתחזק איסורא דהא רוב ע"ה מעשרין הם ורוב עדיף מחזקה וא"כ ע"כ הא דאינן נאמנין לרבנן היינו משום חששא דגומלין ומקשה שפיר. ומתוך מ"ש יש ליישב לשון הרמב"ם דבריש פי"ב מהל' מעשרות פסק בלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ומצאו אדם אחר שאינו נאמן וא"ל פירות אלו מעושרין הם בשבת אוכל על פיו ובמ"ש צריך לעשר אלמא דחשוד אינו נאמן אף בשל אחרים ובסוף הפרק כתב להדיא דחשוד נאמן לומר פירות אלו מתוקנין הם ולמאי דפרישית א"ש דבתחלת הפרק איירי שהפירות הם של ודאי חשוד מש"ה אפילו אדם אחר שהוא חשוד אינו נאמן אלא בשבת דוקא ומ"ש בסוף הפרק דחשוד נאמן על של אחר היינו שאותו אחר אינו ודאי חשוד אלא ע"ה ומש"ה נאמן כדפרישית ודו"ק:

(קונטרס אחרון): אמר רבא דרב יהודה אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. והקשיתי מאי קשיא דרבנן אדרבנן דהא אף אי לא חיישי רבנן לגומלין אפ"ה אין נאמנין דקי"ל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו וכדאיתא בהדיא במשנה דדמאי בלוקח פירות בשבת ומצאו אדם אחד וא"ל דמעושרין הן במוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ותירצתי לחלק בין ודאי חשוד לסתם ע"ה דספק חשוד ובכך נתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט אוקימתא דבשכלי אומנתו בידו הכל כמבואר בפנים:

בתוספות בד"ה אביי וכו' ומיהו בפ"ק דשבת וכו' עיין מ"ש בזה בגיטין דף ס"א ותמצא נחת:

דף כד עמוד ב

בתוספות בד"ה ואי בעית אימא וכו' אבל דרבנן אדרבנן לעולם צריך לאוקמי בשכלי אומנתו בידו עכ"ל. אבל הרמב"ם השמיט האי אוקימתא דבשכלי אומנתו בידו וכבר תמה עליו בכ"מ ותירץ דאפשר דלהאי אוקימתא דבמעלין מתרומה ליוחסין פליגי תו לא צריכין לאוקימתא דכשכלי אומנתו בידו ולא כתב למה וכבר העיר עליו בעל תוי"ט ומה שתירץ נראה דוחק. דא"כ מעיקרא מאי מקשה דרבנן אדרבנן. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דדוקא למאי דמשני אביי בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין הם מש"ה מקשינן דרבנן אדרבנן משא"כ למאי דמסקינן דטעמא דר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין מוקמינן להא דחמרין בודאי חשודין תו לא קשיא דרבנן אדרבנן דאפי' בלא חששא דגומלין אין להאמינו כדפרישית באריכות. אלא שנראה דוחק לאוקמי האי דחמרין בודאי חשודין דוקא ועכ"ז יש ליישב דאפילו בפירות ע"ה דאמרינן דאחרים נאמנין עליה' היינו משום חזקה דאין אדם תוטא ולא לו וכיון דאיכא חששא דגומלין תו לא שייך האי חזקה ומש"ה אין ע"ה נאמן להעיד אף בשל אחרים. משא"כ במתני' וברייתא דשני כהנים שהם בחזקת כשרות תו לא פסלינן להו משום חששא דגומלין ולא קשיא דרבנן אדרבנן אלא הא דמקשינן מעיקרא היינו לאוקימתא דאביי דשני דר' יהודה אדר"י משום דבדמאי הקילו אלמא דבדמאי לא שייך חששא דגומלין אע"ג דחייש בשני כהנים א"כ מקשה שפיר דרבנן אדרבנן דלא מסתבר לומר דר' יהודה ורבנן פליגי בסברות הפוכות משא"כ למסקנא דטעמא דר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין א"ש דרבנן חיישי טפי לגומלין בדמאי מטעמא דפרישית ור"י לא חייש כלל כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד הקשה הר"ר שמואל מורדו"ן ומעיקרא היכי בעי למימר וכו' והא בלא גומלין ע"כ סבר ר"י בשילהי פירקין דמעלין מתרומה ליוחסין עכ"ל. וקשיא לי טובא דאכתי מאי קושיא דנהי דהוי ידע שפיר דר"י סובר מעלין מתרומה ליוחסין אכתי הוי סבר מעיקרא דבלא חששא דגומלין לר"י נמי מעלין לתרומה עפ"י ע"א והיינו ליתן לו תרומה אבל בלא ע"א אין ליתן לו ואע"ג דתרומה עון מיתה דשמא לא יאכל אלא ימכור לכהן דליכא אלא גזל כהנים בעלמא ובהא אפשר דחשיד. והא דמעלין מתרומה ליוחסין היינו מאכילת תרומה וטעמא דאמרינן בסמוך בשמעתין כיון דתרומה עון מיתה ולכאורה סוגיא דשמעתין מוכחא הכי דאלת"ה מאי איצטריך למימר ה"מ תרומה דעון מיתה ותיפוק ליה דמאן שמעת ליה דאמר מעלין ר"י ואיהו סובר דמה"ט בעינן שנים וכיון דאיכא שני עדים פשיטא דמעלין ממנה ליוחסין אע"כ דהא דאמרי' בסמוך ה"מ תרומה דעון מיתה היינו לשינוי' קמא דטעמיה דר"י משום גומלין הא בעלמא סגי בע"א. וא"כ הא דמעלין ממנה ליוחסין היינו משום דעון מיתה. משא"כ למאי דמשני ואי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין פליגי לא צריכין לטעמא דעון מיתה אלא דבעינן שנים משום דמעלין ליוחסין. ושיטת הר"ר שמואל מורדו"ן אפשר ליישב עפמ"ש ה"ה בפ"כ מהלכות איסורי ביאה בשיטת הרמב"ם דהא דאמרינן ה"מ תרומה דעון מיתה פירושו כיון דעון מיתה בעינן שנים ומש"ה מעלין ליוחסין אלא דסוגיא דשמעתין ושיטת התוספות לא משמע הכי והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא אבל נשיאות כפים דאיסור עשה ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. מכאן מקשין קושיא עצומה על הא דאיתא פ' כל כתבי א"ר יוסי מימי לא עברתי וכו' אם אמרו לי עלה לדוכן הייתי עולה וכתבו שם התוספות לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן ותמהו עליו רבים היאך אישתמיטתא לר"י בעל התוספות סוגיא ערוכה דהכא ונדחקו ליישב. ונלע"ד דלק"מ דע"כ הא דדרשינן כה תברכו ולא לזרים היינו בבית הבחירה דוקא כדאיתא בסוטה דעיקר קרא בבית הבחירה איירי והתם ודאי אסור משום שמברכין בשם המפורש אבל בגבולין דלית לן קרא שפיר הקשה ר"י מה איסור יש בזר דלא יהא אלא קורא בתורה ואי משום ברכה לבטלה מסתמא ר"י לא בירך ברכה שאינה צריכה ואיהו לא קאמר אלא הייתי עולה והא דאמרינן הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין כדאמרינן לקמן נשיאת כפים בבבל ראיה מ"מ הכא קאמר לרבותא דאיכא למימר דאין מעלין אפי' מנשיאת כפים דבית הבחירה ליוחסין כיון דליכא אלא איסור עשה אבל מאן דאית ליה מעלין היינו משום דבפרהסיא לא הוי מחציף נפשיה וזה שייך אפילו בגבולין. כן נ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא נשיאות כפים דאיסור עשה ופרש"י דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים. ומכאן מקשין קושיא עצומה על פירוש ר"י בפרק כל כתבי שכתב דלא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן ונ"ל ליישב דדוקא בבית הבחירה קאמר הכא דאיסור עשה להזכיר בשם המפורש ובהכי איירי קרא דכה תברכו בשם המפורש משא"כ בגבולין דאין מברכין בשם המפורש שפיר קאמר ר"י דלא ידע מה איסור יש והא דקאמר הכא דאיסור עשה אע"ג דאיירי בגבולין אפ"ה נקיט לרבותא דאפשר דאף מנשיאות כפים דבית הבחירה אין מעלין כדמוכח בסוגיין גופא דמייתי' עלה מגדולה חזקה דאיירי בנשיאות כפים דבית הבחירה ואע"ג דלפ"ז הא דמקשה ואלא מאי גדולה חזקה הו"מ לשנויי דמעיקרא היו נושאין כפיהם בגבולין בלא שם המפורש והשתא בבית הבחירה בשם המפורש אפ"ה ניחא ליה לשנויי דגדולה חזקה לענין אכילת תרומה גופא דאיירי ביה פשטא דקרא ובעיקר מילתא דגדולה חזקה עיין מה שכתבתי בחידושי פרק עשרה יוחסין:

בתוספות בד"ה שאני הכא דריע חזקתייהו וכו' אבל קשה דפריך מעיקר' עכ"ל. זה נמשך דוקא לפירוש ר"ת דלפרש"י ודאי המקשה הוי ידע דמטעמא דריע חזקתייהו שלא מצאו כתבם המתייחסים אין להעלותם ליוחסין. וא"כ מקשה שפיר למה הניחם לישא כפיהם הא איכא למיחש שמא יעלום ליוחסין וע"ז משני שאני התם דריע חזקתייהו כיון שלא אכלו בקדשי המקדש ליכא למיחש אבל לפירוש ר"ת קשה וק"ל ועיין במהרש"א:

דף כה עמוד א

ואלא מאי גדולה חזקה וכו' ועיין בתוספות. ולפי' ר"ת דבסמוך קשיא לי מאי מקשה הא שפיר קאמר גדולה חזקה דאע"ג דריע חזקתייהו שלא מצאו כתבם המתייחסים והיו מיחסין אותן אחר בני ברזילי אפ"ה הניחם בחזקתם דמעיקרא וצ"ע:

בתוספות בד"ה או דלמא כו' תימא מה תולה באכילה כו'. לכאורה יש לתמוה טובא על תמיהתם דלכאור' משמע להדי' בכולה סוגי' דהא דפליגי אי מעלין מתרומה ליוחסין איירי באכילה כדאמרינן נמי תרומה דעון מיתה. ובחלוקה על הגורן לא שייך לומר כן דשמא לא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר. אע"כ דבאכילה איירי וכמו שכתב ג"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ע"ש באריכות. וכתב ג"כ ליישב קושית התוס' דשמא עבד הוא. שכבר ישבה רש"י ז"ל בנעימת לשונו לעיל בסמוך בד"ה מעלין מתרומה ליוחסין דאיירי ברואה שמאכילין אותו בחזקת כהן אלא דמלבד זה נראה לי ליישב קושית התוס' דלא חיישינן כלל לומר מסתמא שמא עבד כהן הוא לענין יוחסין. דמכירין ישראל עבדים שביניהם. דאלת"ה מאי איריא ליוחסין אף בלא יוחסין האיך מתירין לו לישא אשה כלל שמא עבד הוא. אע"כ דלא חיישינן להכי כמ"ש התוספות בעצמן בדף הקודם בד"ה אבל אינו נאמן וכו' דאף לענין מיוחסת ממש אין הטעם משום חשש ממזר ונתין אלא משום חללות והביאו ראיה מהחולץ וא"כ מהאי ראיה גופא פשיטא טפי דלא חיישינן שמא עכו"ם ועבד הוא ועיין מה שכתבתי בל' התוס' דלעיל דשיטת רש"י נמי הכי הוא. וכ"ש דא"ש טפי למאי דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות וכמ"ש לעיל בל' התוס' הנ"ל. והא דבעינן ע"א לכהונה היינו שמא ישראל כשר הוא דרובא דעלמא הבאים לפנינו בחזקת ישראלים נינהו טפי מכהנים כן נ"ל נכון. והא דמקשינן לקמן סוף פירקין ודלמא עבד כהן הוא היינו משום דמשמע ליה דאפילו בקרא עליו ערעור איירי. כמו שאפרש שם במקומו בעזה"י ודו"ק היטב. ועוד נראה לי דאף לפי מה שהבינו בתוספות דפלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין איירי מחלוקה על הגורן אפ"ה א"ש נמי הא דמסיק הש"ס תרומה דמיתאכלא בצינעא. דמש"ה לא שייך סברא דתרומה עון מיתה דכיון דבצינעא מתאכלא אפשר שלא יאכלנה אלא ימכרנה לכהן אחר ולא חייש לגזל כהנים שהוא ממון שאין לו תובעין. משא"כ נשיאת כפים דבפרהסיא לא מחציף נפשיה דאיכא מיהו איסור עשה וגם זה נכון ליישב תמיהת התוספת ודו"ק:

בד"ה וכי מסקינן מתרומה ליוחסין וכו' ריב"ם לא גריס לה וכו' עד סוף הדיבור. ולפ"ז משמע דאפילו מתרומה דרבנן איכא למ"ד דמעלין ליוחסין. ואע"ג דלעיל אמרינן דטעמא דמ"ד מעלין היינו משום דתרומה עון מיתה. צ"ל דבתרומה דרבנן נמי שייך האי טעמא כיון דאיכא מיהא שם מיתה בתרומה דאורייתא. וכן משמע בסמוך ועיין במהרש"א ז"ל בד"ה מאי לאו ליוחסין לא לתרומה כו' ע"ש. ומה שהקשו בתוס' על גירסא זו דרב נחמן סותר בעצמו ראיה שהביא. נלע"ד ליישב למאן דגריס לה. והיינו לפי מה שפירשו התוס' לעיל בד"ה ואיב"א דמאן דאית ליה מעלין ובעינן ב' עדים היינו משום שאם לא נצריך עדים ונאמר דאין מעלין אותו איכא למיחש דלמא אתו למיטעי ויעלו ליוחסין אם כן השתא נמי למ"ד מעלין מתרומה דאורייתא ומדרבנן אין מעלין אכתי היא גופא קשיא דבתרומה דרבנן נמי הול"ל שמעלין ובעינן עדים דאל"כ אתי למיטעי ויאמרו מעלין. אע"כ דהיכא דריע חזקתייהו שאין אוכלין בתרומה דאוריי' לא חיישינן והיינו כדרב נחמן וכפרש"י בההיא דריע חזקתייהו. אבל התוס' לשיטתייהו בריע חזקתייהו. ומש"ה לא גרסי לה כנ"ל ודו"ק:

בגמרא נשיאות כפים בבבל ראיה. ופרש"י לפי ששם ישיבה וב"ד קבועים ובודקים ואע"ג דלעיל בל' האיבעיא מפרש טעמא דמעלין מנשיאת כפים ליוחסין משום דבפרהסיא לא הוי מחציף נפשיה י"ל דהיינו דוקא היכא שב"ד קבועין דאף דאי איתרמי שלא בדקו לא הוי מחציף נפשיה משא"כ היכא שאין ב"ד קבועין לא שייך טעמא דלא הוי מחציף נפשיה וק"ל:

דף כה עמוד ב

בתוספות בד"ה הרי שאמר וכו' ותימא א"כ יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו וכו'. ופי' המהרש"א ז"ל דלר"ח נמי אמאי לא מהימן יחידי לתרומה וע"י צירוף ליוחסין ע"ש משמע מזה דר"ח גופא מודה דלתרומה סגי בע"א היכא שאין קרוב. ואין זה מוכרח דאיכא למימר דר"ח סבר מעלין מתרומה ליוחסין כדמשמע פשטיה דלישנא וא"כ סבר דאפי' ע"א דעלמא נמי לא מהימן לתרומה והא דאמרינן בסמוך ור"ח מ"ש בן אצל אביו דלא דקרוב הוא מצינן למימר משום דר"ח כללא קאמר דכל היכא שאינו נאמן להשיאו אשה אינו נאמן להאכילו בתרומה וא"כ בן אצל אביו אפי' ע"י צירוף לא מהני לתרומה וע"ז מסיק הש"ס מ"ש בן אצל אביו דקרוב הוא. אלא דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס מידי אח אצל אחיו נמי קרוב הוא ומאי קושיא דלמא דוקא בתרומה אין מעלין אפילו ע"י צירוף משום דמעלין ממנו ליותסין משא"כ באח על פי אחיו ללויה דלא שייך להעלותו ליוחסין מהני אפי' יחידי ואפי' קרוב. אע"כ כפי' מהרש"א. אלא דאף לפ"ז קשה מנ"ל לש"ס גופי' להקשות דלמא טעמא דר"ח בתרומה משום דמעלין ליוחסין ויש ליישב:

בד"ה נאמן להאכילו בתרומה וכו' והשתא א"ש הא דאמר ר"ח אם אתה מאמינו יחידי לתרומה אע"פ שהוא קרוב האמינהו ע"י צירוף להשיאו אשה עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מאי קאמר ר"ח דלמא דוקא בתרומה דסגי בע"א מש"ה מכשיר ר' אפילו בקרוב כמו בכל האיסורין דקי"ל ע"א נאמן באיסורין לא שני לן בין קרוב לשאינו קרוב. משא"כ ביוחסין דבעינן ב' עדים דהיינו עדות גמורה מש"ה לא מהני אפי' ע"י צירוף כמו בכל עדות דעלמא היכא דבעינן ב' עדים מיפסל בקרובים וצ"ע. מיהו כל זה לשיטת התוס' אבל לפמ"ש לעיל בדף כ"ד בל' התוס' בד"ה אבל אינו נאמן. דלשיטת רש"י דיוחסין דהכא היינו משום חשש ממזר ונתין ולא איירי מלהשיאו מיוחסת א"כ מיתוקמא מילתא דרבי ור"ח בפשיטות הכל בע"א לחוד כמו שהארכתי שם עיין עליו:

בא"ד אבל אין לפרש וכו' דלא משתמיט שום תנא לומר דע"א כשר ליוחסין עכ"ל. אע"ג דלעיל כתבו התוס' בד"ה אבל אינו נאמן דכל הני תנאי סברי כר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות ולא בעי בדיקה כלל. אפ"ה כתבו כאן שפיר כיון דר' ור"ח מצרכי מיהו שום עדות ליוחסין משמע דבעי בדיקה ולא אשכחן שום תנא מהני תנאי דמצרכו בדיקה ליוחסין דליסגי בעד א' ולא משמע להו דליהוי שלשה מחלוקות בדבר כנ"ל וק"ל:

בא"ד ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה וכו' ולא ידעתי האיך אפשר לפרש דדוקא עם אחר נאמן לר' ולא יחידי הא ר' יהיב טעמא שבידו להאכילו בתרומה וממילא דמהאי טעמא מהני אפילו יחידי מיהו בלא"ה מסקו התוס' שפיר דאין לפרש כן וק"ל. ועוד י"ל דאיכא למימר דה"ט דיש בידו להאכילו לאו סברא אלימתא היא כיון שאין בידו להאכילו לאחר מיתה כמ"ש התוס' בסמוך:

בא"ד וא"ת כיון דס"ל דאין מעלין א"כ ס"ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל עכ"ל. מ"ש כדמשמע לעיל היינו דמוקמינן לברייתא דנשיאות כפים וחלה בהכי ולא מסתבר להו לומר דרבי פליג בהא אברייתא דלעיל כיון דלא אשכחן פלוגתא בהכי אי מסקינן מדרבנן לדאורייתא או לא א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וקשיא אדרב אשי בפרק הגוזל קמא דמחלק אליבא דרבי בין דרבנן לדאורייתא. בשלמא אי הוי מצי רבי למיסבר דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו מתרומה דאורייתא כדמסקי' לעיל. א"כ ע"כ מחלק רבי בין דאורייתא לדרבנן דודאי לתרומה דאורייתא פשיטא לרב אשי דלא מהני מסיח לפי תומו כיון דמעלין ממנו ליוחסין משא"כ בדרבנן ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל בשם ריב"ם דלא גרסינן בשמעתין האי לישנא דכי מסקינן מדאורייתא ובדרבנן לא מסקינן מ"מ בקדושין ודאי גרסי' לה וא"כ איכא למימר דרב אשי ס"ל כמסקנא דקדושין אבל לפי המשך דבריהם הקודמים דרבי ע"כ סבר דאין מעלין מתרומה ליותסין א"כ מנ"ל לרב אשי בפרק הגוזל לחלק אליבא דר' בין דאוריית' לדרבנן ומהיכי תיתי נאמר דפליג רבי אברייתות דלעיל דמסקינן מדרבנן לדאוריי' כן נראה לי בכוונתם ודו"ק:

בד"ה נאמן להאכילו הקשה ריב"ם והיכי קאמר רבי הכא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דלמא הכא בתרומה דרבנן איירי ומש"ה האב נאמן. והא דאמרינן בקידושין היינו בתרומה דאורייתא דנהי דע"א נאמן בה אפ"ה קרוב אינו נאמן. והא דמסיים רבי בשמעתין ואינו נאמן להשיאו אשה ולא מפליג בתרומה גופא בין דרבנן לדאורייתא. היינו לאשמעינן רבותא דאפי' ביוחסין דבעינן שנים אפ"ה קרוב אינו נאמן אפי' להצטרף עם אחר וכמ"ש התוס' ויש ליישב מדנקט רבי טעמא שבידו להאכילו בתרומה א"כ מה"ט אפילו בדאורייתא שייך האי טעמא וליכא למימר דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין. ומש"ה האב אינו נאמן וצריך שני עדים הא ליתא דא"כ בבנים קטני' אמאי קאמר דאין צריך ראיה לקדשי הגבול הא מעלין ממנה ליוחסין. וליוחסין האמרינן דאפי' לקטנים בעי ראיה. וע"ז מתרץ ר"ת דליוחסין היינו לסקול ולשרוף ולעולם דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ובעינן שנים. ואע"ג דאכתי פליג ר' אסוגיא דקדושין לענין מעלין מ"מ לענין האי סברא דיש בידו להאכילו לא פליג משא"כ לשינויא קמא דתוס' פליגי בהאי סברא דיש בידו להאכילו כן נ"ל ודו"ק. ובחידושי הרא"ה מצאתי תירוץ אחר בשם הרמב"ן ז"ל על קושיית התוס' דמפרש למילתא דרבי דאמר נאמן להאכילו בתרומה דהיינו דוקא כשלא ידעו שהוא בנו אלא על פיו. ומש"ה קסבר רבי דמהימן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר משא"כ בההיא דעשרה יוחסין איירי שידעו שהם בניו ומש"ה לא מהימן. ומה שיש לדקדק בדבריו אין להאריך והוכרחתי להביא דבריו כדי ליישב הסוגיא דבסמוך וע"ש בחידושי הרא"ה והריטב"א שהביאו ראיה מירושלמי דאיתא להדיא אם אתה מאמינו שהוא בנו תאמינו שהוא כהן כו':

בגמרא ורבי חייא מ"ש בן ע"פ אביו דלא דקרוב הוא אח ע"פ אחיו נמי. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דרבי חייא נמי מודה דעד א' דעלמא מהני בתרומה ולא פליג אלא בקרוב. וכבר כתבתי דיש לתמוה בזה דמ"ש מכל התורה כולה דע"א נאמן באיסורין ולא שני לן בין קרוב לרחוק. ומאי קאמר ליה לר' אם אתה מאמינו לתרומה תאמינו להשיאו אשה. הא טובא איכא לאיפלוגי בינייהו דליוחסין דבעינן תרי בעינן נמי כשרין דומיא דעדות ממון משא"כ היכא דסגי בחד קרוב נמי כשר. ואם נאמר דטעמא דרבי חייא דנהי דמדאוריי' כשר. אפ"ה משום מעלה בעלמא דתרומה ויוחסין החמירו שלא להאמין קרוב. אלא דלפ"ז מאי פסיקא לתלמודא להקשות מ"ש אב מאח דאידי ואידי קרובים נינהו. ומאי קושיא הא אשכחן דמפלגי רבנן בפסולי קרובים היכא דליכא אלא מעלה בעלמא כדאשכחן לקמן בשבויה דהכל נאמנין להעידה אביה ואמה אחיה ואחותה חוץ מבנה ומבתה. וא"כ ה"נ שמא חילקו בין אב לאח לענין תרומה תו קשיא לי נהי דליכא לאפלוגי בין אב לאח אכתי איכא למימר דרבי חייא סבר דבתרומה דחמירא עבדו מעלה לפסול בקרוב מה שאין כן במעשר דאפי' למ"ד מעשר ראשון אסור לזרים אפילו הכי לא חמיר כתרומה דכמה מעלות בין תרומה למעשר. והנלע"ד ליישב ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבתי בסמוך בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דפלוגתא דרבי חייא ור' בטעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"כ לפ"ז מצינן למימר דפשיטא לן טובא דע"א קרוב לא מהני לא בתרומה ולא במעשר אי משום מעלה בעלמא דאע"ג דבשבויה אביה ואמה נאמנין היינו משום דבשבויה הקילו משא"כ הכא אי משום דענין תרומה ומעשר מיקרי איסורא דאית ביה ממון שיש כאן גזל השבט לכהנים ולוים. וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מ"ש בן ע"פ אביו דלא מהימן להו ר' חייא מטעם הפה שאסר. אע"כ דסובר רבי חייא כיון דלדבריו קרוב הוא לא מהני כמ"ש התוס' בד"ה הרי שאמר. א"כ אח ע"פ אחיו דקרוב הוא דפשיטא לן דפסול אף למעשר ואמאי הימניה ר' חייא מטעם הפה שאסר כו' הא לדבריו קרוב הוא כנ"ל נכון לשיטתם. אלא דלפ"ז קשיא לי דמשמע הכא דלכ"ע בן ע"פ אביו לא מהני בתרומה היכא דליכא הפה שאסר. ולפ"ז צ"ל דעשו מעלה בתרומה יותר מבשבויה כדאיתא לקמן דאביה ואמה נאמנין ואילו למסקנא הוי להיפך דבמסיח לפי תומו היא עצמה אינה נאמנת בשבויה כדאיתא לקמן ובתרומה במסיח לפי תומו נאמן אף בעצמו כדאיתא לקמן וע"ש בתו' ולעיל דף כ"ד נמי הקשו התוס' קושיא כיוצא בזה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

דף כו עמוד א

בתוס' בד"ה במסיח לפי תומו וא"ת ומנ"ל דהכי הוא כו' עכ"ל. פירוש דמאי קאמר לעיל תסתיים דר' העלה בן ע"פ אביו דלמא לעולם רבי חייא העלה בן ע"פ אביו במל"ת כו' אלא דאכתי אין קושייתם מובן דכיון דקאמר בתלמודא תסתיים אלמא דבעי למימר דמסתמא דמאן דהעלה אח ע"פ אחיו פליג אמאן דהעלה בן ע"פ אביו א"כ כיון דאשכחן דפליגי ר' ורבי חייא בלא מל"ת אתי שפיר דבהאי סברא פליגי. אבל מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי. ובמסיח ל"ת אמאי פליגי הא אפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש הכא דהוי כעין סברות הפוכות דבמל"ת יחמיר ר' טפי מר"ח. ובלא מל"ת הוי איפכא וצ"ע בדבריהם ודו"ק:

בד"ה אין בתר דקנסינהו עזרא כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר"ע פליגי כו' עכ"ל. ליכא למימר דלמ"ד קנסא לעניים ודאי מוקי לברייתא דהכא כר"א בן עזריה דוקא דס"ל ודאי קנסא לכהנים אבל סוגיא דהכא דמוקי לה אליבא דכ"ע היינו כמ"ד קנסא לכהנים אף לר"ע. דאפ"ה כתבו התוספות שפיר דמה"ט גופא שיבוש הוא למחוק גירסת הספרים דגרסי אין בתר דקנסיהו דהא מצינן לקיים שפיר הגירסא שלנו ולומר דסוגיא דהכא כמ"ד קנסא לעניים דאליבי' צריך לאוקמי כראב"ע דוקא. ומש"ה גרסינן אין כי היכי דתיתוקם שפיר אף למ"ד קנסא לעניים כנ"ל בכוונתם. מיהו מה שכתבו עוד דלראב"ע הוי דוקא לכהנים כו' וכתב מהרש"ל ז"ל דכוונתם שלא נאמר דמ"ד קנסא לעניים היינו אף לראב"ע וא"כ לפ"ז היה מההכרח לומר דסוגיא דהכא לא אתיא כלל כמ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד קנסא לכהנים ולפ"ז שפיר היו מוחקים גירסת אין דלמ"ד קנסא לכהנים הא מיתוקמא שפיר כר"ע. אלא דקשיא לי האיך אפשר כלל לומר כן דמ"ד קנסא לעניים היינו לכ"ע דא"כ האיך מפרש האי מ"ד ברייתא דהכא דמעשר חזקה לכהונה דהוי דלא כמאן. ולכאורה דלפ"ז היה באפשר לומר דודאי מ"ד קנסא לעניים לכ"ע ס"ל דמסקנא דהכא כאוקימתא דרב חסדא בסמוך דאיירי דקים לן בגוויה דלאו לוי הוא. וא"כ איכא למימר נמי דקים לן דלאו עני הוא. ולפ"ז למסקנא א"ש ככ"ע. משא"כ מקמי אוקימתא דרב חסדא הוי משמע לן דברייתא איירי בכל גווני דלעולם הוי חזקה לכהונה וא"כ אי הוי אמרינן דלראב"ע נמי פליגי ע"כ לא הוי אתי שפיר למ"ד קנסא לעניים אלא כמ"ד לכהנים וא"כ שפיר היו מוחקין הגירסא וכ"ש אי הוי ס"ד מעיקרא בשינויא קמא דאיירי דקים לן דלאו עני הוא דלפ"ז א"ש נמי כר"ע. וממ"נ שפיר היו מוחקין הגירסא לכך הוכרחו התוס' להוכיח דלא שייך לומר דמ"ד קנסא לעניים היינו לראב"ע. אלא אליבא דר"ע לחוד דלראב"ע ודאי לכהנים וא"כ שיבוש הוא למחוק הגירסא דשפיר גרסינן לה דלא מיתוקמא כר"ע. דסוגיא מצי סבר כמ"ד דלר"ע לעניים כך היה נ"ל לכאורה לקיים דברי מהרש"ל ז"ל. אלא דא"א לפרש כן דע"כ התוס' לא נחתו כלל לסברא זו דקים לן בגווי' דלאו עני הוא כמו שיתבאר בד"ה בתר דקנסינהו בסמוך ולפ"ז נשארו דברי התוס' בתימא למה הוצרכו להוכיח דלראב"ע לא פליגי הא ממקומו הוא מוכרע דאל"כ מ"ד לעניים היכי מוקי לה להברייתא מכל זה היה נ"ל לפרש דברי התוס' בע"א דלא כפירוש מהרש"ל ז"ל אלא דאי הוי מצינן למימר דשייך פלוגתא דאמוראי לראב"ע היה נראה לומר להיפך דדוקא אליבא דראב"ע פליגי דלר"ע לכ"ע קנסא לעניים ולא לכהנים מדאמרינן התם ביבמות דאהדר ר"ע לפיתחא דהאי גינא לבי קיברי שלא יטול ראב"ע מעשר ולפ"ז שפיר היו מוחקין הגירסא. ובאמת שראיתי בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל בשמעתין שכתבו כן להדיא דדוקא לראב"ע פליגי ולא לר"ע כההיא דיבמות ע"ש. אלא דתמיהא לי טובא דהא התם בסוגיא דיבמות באמת מקשה הש"ס הכי להדיא ולמ"ד קנסא לכהנים אמאי אהדר ר"ע פיתחא לבי קיברי ומשני התם שפיר. והנראה מזה דהרא"ה והריטב"א ז"ל לא הוי גרסי התם כלל ביבמות האי קושיא והאי פרוקא. דבלא"ה יש שם שינוי גירסא בזה. אלא דמפרש"י ביבמות משמע דגריס לה ע"ש. וא"כ התוס' נמי דשתקי לרש"י משמע דהכי גרסינן לה התם. ולפ"ז ודאי צריך לומר דכל אריכות לשון התוס' בזה לאו להוכיח גירסתם בשמעתין כתבו כן אלא כיון דקושטא דמילתא מפרשי לה התוס' ביבמות ג"כ דדוקא לר"ע פליגי ולא לראב"ע מש"ה מייתו לכולה מילתא נמי הכא בשמעתין כן נ"ל ודוק היטב. ובעיקר דבריהם אפרש בסמוך לקיים שיטת המוחקים לגירסת אין ע"ש:

בד"ה בתר דקנסינהו עזרא והר"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא וכו' עד ס"ה. ונראה דקושיית ר' אלחנן היינו דוקא לשיטת התוספות בדבור הקודם דגרסינן אין ומוקי לה כראב"ע דוקא דהוי מעשר חזקה לכהונה וא"כ מקשה שפיר דקרא כתב להדיא דהלויים מיהו ג"כ שקלי משא"כ לגירסת המוחקין אין כמ"ש בדבור הקודם א"כ איכא למימר דמה"ט גופא מוחקין הגירסא דפשיטא להו דלכולהו תנאי וכולהו אמוראי לא קנסו הלויים מכל וכל ואף את"ל דקנסו שלא יטלו הלויים היינו עשירים אבל לעניי לויים לא קנסו ואפ"ה לא נשתכרו עניי לויים כיון דשאר עניים או כהנים אף עשירים הוי שקלו בהדייהו. אלא דאפ"ה הוי בעי למימר שפיר דבתר דקנסינהו עזרא הוי חזקה למעשר וכגון דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ שפיר מחקו הגירסא דהא בתר דקנסינהו עזרא אתי שפיר ככ"ע דמצינן למימר דבתר תקנת עזרא לא פליגי ר"ע וראב"ע ובהכי אתי שפיר נמי כולהו מתניתין דלויים שקלו והיינו עניי לויים שהיו רגילין ליתן להם יותר משאר עניים. ועוד יש לפרש כפרש"י בפ' הזרוע והלחיים דף קל"א דעיקר הקנס ללוים היה שלא יתנו להם אלא בפני הכהנים מפני שלא האמינום על תרומת מעשר לפי שלא עלו. וא"כ י"ל סוגיא דהכא לכ"ע וכגון שהעידו עליו שהיה נוטל מעשר יחידי. וא"כ ודאי כהן הוא. ולפ"ז ג"כ שפיר מחקו הגירסות וידעתי שיש לדקדק בזה על שיטת רש"י ר"פ הזרוע ויש ליישב הכל למאי דפרישית ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא אמר רב חסדא הב"ע כו' לכאורה נראה פשוט דלאוקימתא דר"ח תו לא צריך לאוקמי כראב"ע דוקא אלא אפילו כר"ע. ועוד דאי מוקי לה כרבי אלעזר בן עזריה מיתוקמא שפיר נמי אף קודם תקנת עזרא. וא"כ ממ"נ הו"ל למימר אלא אמר רב חסדא ובשלמא לפי הגירסא שהביאו התוס' שמוחקין לעיל אין בתר דקנסינהו וגרסי סתמא בתר דקנסינהו והיינו דמוקי לה נמי כר"ע אף כר"ע אתי שפיר דר"ח לא קאמר אלא. משא"כ לגירסת התוספות קשה. ויש ליישב דלשיטת התוספות ר"ח נמי מוקי לה כראב"ע דוקא משום דס"ל כמ"ד דלר"ע קנסא לעניים. וא"כ אפילו אי הוי בן גרושה ובן חלוצה אפשר דחולקין לו בתורת עניות וכמו שכתבתי לעיל דהתוספות לא נחתו להאי סברא דקים לן בגוויה דלאו עני הוא וא"כ לר"ע לא הוי חזקה לכהונה מש"ה מוקי לה כראב"ע דלדידיה לכ"ע קנסא לכהנים כמ"ש התוספות בשיטתם והא דלא קאמר אלא משום קודם תקנת עזרא היינו משום דבלא"ה מסתמא איירי ברייתא בזמן הזה דאחר תקנת עזרא דקודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' נראה לר"י דעיקר דבריו על משנתינו כו' עכ"ל. ולכאורה פשטא דלישנא דר' יוחנן נמי הכי דייק דקאמר לשון דברי הכל והיכא אשכחן פלוגתא בכה"ג דקאמר ד"ה. אע"כ דאמתניתין קאי והיא גופא אתא ר"י לאשמעינן דלא תימא דפלוגתא דרשב"ג ור"א היינו בערער דחד אלא בערער דשנים פליגי כדמסקינן לקמן. ואין להקשות אדרבי יוחנן גופא מנא ליה דמתני' איירי בדאית ליה חזקה דאבהתא דמש"ה לא מהני ערעור דחד כלל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות בדלית ליה שום חזקה דאבהתא דבהכי איירי פשטא דמתניתין וא"כ שפיר קאמר ר"א דבמקום דליכא עוררין כלל עד א' נאמן להעלות אבל בדאיכא נמי עד הפוסלו אין מעלין ע"פ ע"א דאוקי חד לבהדי חד ורשב"ג פליג וס"ל דבכל ענין מעלין. הא ליתא דקים ליה לר' יוחנן דבכה"ג לא שייך פלוגתא דאי בדאתי עד הפוסל מעיקרא פשיטא דלא יאמר רשב"ג דעד המכשיר נאמן דמהיכי תיתי. אוקי חד לבהדי חד ותו לית ליה חזקת כהונה כלל. ובדאתא עד המכשיר מעיקרא איכא למימר דסבר ר"י דלכ"ע מעלין דכל מקום שהאמינו ע"א הו"ל כשנים ואין דבריו של א' במקום ב' ולשיטות הסוברים דלא שייך לומר כן אלא היכא שהאמינו ע"א במקום שנים דוקא כגון בדאיכא חזקת איסור. משא"כ היכא שלא האמינו ע"א אלא כחד כגון בכל האיסורין דלא איתחזק לא התירא ולא איסורא דקי"ל לכ"ע ע"א נאמן באיסורין א"כ בכה"ג לא הוי אלא כחד לגבי חד כמבואר בל' הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ע"ש שהוא מחלוקת הפוסקים אפ"ה איכא למימר דפשיטא ליה לר"י לאידך גיסא דבכה"ג לכ"ע אין מעלין ע"פ ע"א. אע"כ דמתני' בדאיכא חזקת אבהתא איירי דקאמר שפיר אין ערער פחות משנים ופליגי כדלקמן ועוד דלשון אין מעלין ע"פ ע"א משמע דעד המכשיר בא לבסוף כנ"ל ועוד אבאר לקמן בזה ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בלשון התוספות בד"ה והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים נראה לר"י דעיקר דבריו על משנתינו. והקשיתי דלפ"ז קשה על ר' יוחנן גופא מנא ליה דמתניתין באית ליה חזקת אבהתיה ובעינן תרי דלמא בדלית ליה חזקה דאבהת' ובערעור דחד והעליתי מזה כשיטת הסוברים דהיכא דאתא ע"א המכשיר מעיקרא הו"ל כשנים וא"כ האי דאתא בסוף אין דבריו כלום במקום שנים ואף דשדיתי בה נרגא דאיכא למימר נמי איפכא אפ"ה פשטא דמילתא משמע כלשון ראשון וכמו שכתבתי עוד בלשון התוספות בד"ה ואסקיניה ובריש גיטין אבאר יותר ע"ש:

בד"ה והואיל דאמתניתין קאי כו' דלמא הא דקאמר ר"י כו' היינו היכא דאיכא ע"א המכשיר כו' עס"ה. ולפי מה שכתבתי בסמוך אין מקום לדבריהם דא"א לאוקמי בכה"ג אלא דאפשר שזה בכלל תירוץ התוס' שכתבו וי"ל דהש"ס ידע דר"י אמסקנא דיבר כו' והיינו נמי כדפרישית דע"כ א"א לאוקמי בענין אחר אלא כפי המסקנא וכמו שאבאר לקמן בסמוך ויתר דברי התוספות עיין במהרש"א:

בד"ה ואתא עד אחד כו' ועוד דקול לא הוי קרי עוררין. ואע"ג דאשכחן בדוכתי טובא בגמרא כשקרא עליו ערעור והיינו ע"י קול אפ"ה לשון עוררין לא משמע קול אע"ג דאשכחן דעד א' מקרי שפיר עוררין כדמשמע בגיטין ובפ' עשרה יוחסין מיהו בפ' עשרה יוחסין נמי לא קתני אלא שם ערעור ובהאי דגיטין נמי אפשר דשאני ערעור דבעל דהו"ל כערעור דתרי כמ"ש בזה באריכות בחידושי גיטין:

דף כו עמוד ב

בתוספות בד"ה ואסקינא וא"ת ולמאן דחייש כו' וליכא למימר דליכא זילותא אלא כשהורידוהו ב' פעמים כדמוכח בחזקת הבתים עכ"ל. ובאמת דמפרש"י בשמעתין משמע דלא הוי זילותא אלא כשהורידוהו ב' פעמים ואפ"ה נלע"ד דלק"מ מסוגיא דר"פ חזקת הבתים דהתם לקושטא דמילתא מסקינן התם כר"נ דלא חיישינן כלל לזילותא דבי דינא. ואף בהורידוהו ב' פעמים נמי מסקינן התם הכי דלא פליגי כלל בזילותא דבי דינא אלא בלצרף עדות. אלא דמעיקרא מותיב התם רבא מפלוגתא דרבי מנחם בר' יוסי דחייש לזילותא דבי דינא אפילו בפעם א'. וקשה לרב נחמן דרבנן נמי לא פליגי בהא אדרבי מנחם בר"י. ועל זה מסיק הש"ס התם מעיקרא ולא היא דתליא באשלי רברבי. והיינו דלמאי דס"ד דרשב"ג ור"א דשמעתין פליגי בזילותא דב"ד וס"ל מיהו לרשב"ג דאפילו בהורידוהו תרי זימני לא חיישינן כ"ש בפעם א' וא"כ רב נחמן ס"ל כרשב"ג. מיהו לר"א דפליג אדרשב"ג וס"ל דחיישינן. ע"כ ס"ל דלא חיישינן אלא בשני פעמים ולא בפעם א' כיון דא"א לאוקמי למילתא דר"א אלא בכה"ג להאי אוקימתא. וא"כ כ"ש דא"ש טפי מילתא דרב נחמן דאתי בין לרשב"ג בין לר"א דפליגי אדרבי מנחם בר"י כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל בשמעתין. מיהו בעיקר פירושא דזילותא דבי דינא בשמעתין ובפרק חזקת זה לי כמה שנים שעניתי ואמרתי בפני כמה גדולים שלולי שאיני כדאי לפרש נגד משמעות פרש"י ותוס' היה נ"ל לפרש בפשיטות דלא שייך כלל זילותא דבי דינא אפי' במאה פעמים דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אלא דהיינו כשהדבר ברור שנעשה בטעות גמור משא"כ הכא ופרק חזקת דאכתי איכא תרי ותרי וא"כ הדבר בספק וא"כ שפיר הוי זילותא דבי דינא שיחזרו מדבריהם מספק ואית לן למימר שפיר מספיקא לא הדרינן עובדא. כך היה נראה בעיני ברור וכמה גדולים הודו לדברי. וכעת הזאת זכינו לחידושי הרא"ה והריטב"א וראיתי שפירשו כן להדיא בשמעתין ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים וא"כ התמיה יותר על רבותינו בעלי התוס' שלא פירשו כן. והיה נראה בעיני דקשיא להו א"כ מאי איריא דנקיט בפלוגתא דרשב"ג ור"א דאיירי דאתי מעיקרא תרי ואסקינהו דאפילו בחד וחד נמי משכחת לה בדאתי עד המכשיר מעיקרא ובדליכא חזקת אבהתא. ואף את"ל דלא הוי כחד במקום שנים אלא כחד חד אפ"ה חיישינן לזילותא דבי דינא ולא מחתינן ליה. ולמ"ד אין מעלין ס"ל דלא חיישינן ואף לפמ"ש דלשון אין מעלין לא משמע הכי אלא בדאתא עד המכשיר לבסוף אפ"ה תיקשי אדרשב"ג ור"א גופא אמאי לא פליגי בכה"ג בחד וחד אע"כ כפירוש התוספות אלא דבאמת לא קשה מידי דודאי איכא רבותא טפי למ"ד חיישינן לזילותא דבי דינא. ומש"ה אין מעלין ונשאר בפסול ממה שיאמר דמשום זילותא דבי דינא אין מורידין אותו. וכ"ש אם נאמר דבכה"ג דעד המכשיר אתא ברישא הו"ל נמי כתרי ואין דבריו של א' במקום ב' וכשיטת הפוסקים שכתבתי לעיל שסוברים כן ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): בענין זילותא דבי דינא העליתי דלא שייך זילותא דבי דינא אלא היכא דהשתא נמי הדבר ספק והוי זילותא דבי דינא שיחזרו מספק אבל היכא דהשתא ודאי לא הוי זילותא דבי דינא אפילו מאה פעמים דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וזכיתי בזה לכוין לדעת הגדולים הרא"ה והריטב"א ז"ל וכן מצאתי ג"כ בלשון הראב"ן ז"ל בדף כ"ה אלא שמדבריו נראה דלפסק הלכה חיישינן נמי לזילותא דבי דינא בכה"ג ע"ש באריכות והמעיין היטב בדבריו יראה שדבריו מטין לדברי ר"י בר ברוך שכתבו התוספות לקמן בד"ה אנן אחתינן אלא דהראב"ן כיפי תלה לה לפרש הטעם משום זילותא דבי דינא ולר"י בר ברוך משמע דהטעם שעל ידי העדים הראשונים יצאה מחזקת א"א דמעיקרא ועיין מה שכתבתי בזה בסמוך בל' התוס' להעמיד דברי ר"י בר ברוך ממה שהקשה עליו ר"י בעל התוספות:

רש"י בד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קשיא תרי ותרי כו' דקול לאו עוררין הוא עכ"ל. נראה מדבריו שנתכוין לתרץ ממה שהקשו התוס' על שיטתו מפרק האומר דחזקה דאבהתא לאו כלום הוא בתרי ותרי לכך כתב דאפ"ה שאני הכא דהוי ליה נמי חזקת כשרות כשהעיד עליו העד הראשון והא דלא מוקמינן ליה אחזקת איסור שהיה לו קודם שבא העד ע"י הקול. ע"ז מסיק דקול לאו עוררין וכוונתו דמה שהורידוהו תחילה ע"י הקול לאו הורדה גמורה הוי מן הדין אלא חששא וריעותא בעלמא. וכמ"ש ג"כ התוס' ד"ה ואסקינהו דמשום הורדה שע"י הקול ליכא זילותא והיינו מה"ט דפרישית. משא"כ הא דאסקי' ע"פ העד א' מיקרי חזקה לשיטת רש"י כיון דאסקינהו מן הדין על פיו לאוקמי אחזקה דמעיקרא. ונהי דכשבאו שנים והכחישוה נתבטלה החזקה דעד א' מ"מ כיון שבא אח"כ עוד עד שני איגלאי מילתא למפרע דשלא כדין הורידוהו השנים דהעד קמא אפשר דקושטא קמסהיד וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דבכה"ג שייך נמי לומר דהאמינו עד א' כשנים. וא"כ מעיקרא הו"ל תרי ותרי. ואף שהעליתי באריכות בתשובה דבמקום שהכחישו שנים אין סברא כלל לומר שיהא נאמן כשנים והארכתי ליישב לשון התוס' ביבמות דף קי"ז ול' התוס' בסוטה ס"פ מי שקינא מ"מ היינו דוקא כשהכחישוהו השנים לגמרי שהרי העד גופא נפסל ע"פ השנים שהעידו עליו שהעיד שקר משא"כ הכא דאכתי תרי ותרי גמורים נינהו א"כ חזר וניעור העד הראשון למקומו דהו"ל נמי כתרי ושפיר מוקמינן ליה השתא אהאי חזקה של הע"א כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל וכן מטין דבריו ג"כ בפ' האשה רבה דף פ"ח ע"ב בד"ה ועשו שתי נשים:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קשיא תרי ותרי כו'. עיין מה שכתבתי בזה בכוונת רש"י ז"ל ושם הבאתי אגב גררא שהעליתי בתשובה דאע"ג דקי"ל כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים היינו לגבי חד וחד משא"כ היכא דמכחשו ליה בי תרי מילתא דפשיטא דהעדות של העד א' נתבטל לגמרי ותצא מדאורייתא והולד ממזר גמור וכן בדין שהרי העד גופא נפסל לכל העדות שבעולם ואף דלכאורה משנה שאינה צריכה היא אפ"ה הוצרכתי להאריך לפי שראיתי למורה א' שטעה דהיכא דהעיד ע"א בעגונה שמת בעלה ובאו שנים והכחישוהו לא תצא אלא מדרבנן דהו"ל כתרי ותרי והולד כשר וסמך יסודו על לשון מהרש"א ז"ל בתוספות ביבמות דף קי"ח לכן הארכתי בסתירת דבריו דלשון התוס' ומהרש"א ז"ל שם אינן אלא לסברת המקשה דלא ניחא ליה להקשות פשיטא ארישא כ"א אסיפא והיינו משום דארישא איכא למידחי בהאי סברא אבל לקושטא דמילתא אין שום סברא לומר כן ואף דלכאורה נראה כן מלשון הב"י בהל' סוטה שכתב דע"א בסוטה שנטמאה ובאו שנים והכחישו הו"ל כתרי ותרי והיתה שותה כבר כתבתי דבאמת הב"י אגב שיטפ' כתב כן ודבריו צריכין עיון והכי מוכח להדיא מלשון הטור אה"ע סי' י"ז:

בתוספות בד"ה אנן אחתינן כו' וקשיא לר"י דבפרק האומר כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל ובאמת שכ"כ הר"ן ז"ל בכוונת רש"י וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא דלא משמע ליה לר"י בעל התוס' כלל סברא זו דיועיל חזקת העד הראשון לשום דבר כמו שדחה ר"י בעצמו בסוף הדיבור דברי ר"י בר ברוך וסיים בפירוש ואין סברא שיועיל מה שע"א המכשיר העיד קודם עכ"ל. ובאמת נלע"ד דשיטת ר"י בר ברוך ושיטת רש"י א' הן כמו שאפרש לקמן. מיהו בעיקר קושית התוס' מההיא דפרק האומר כבר העליתי בעז"ה ישוב נכון לפרש הסוגיא בענין אחר דלא איירי כלל התם מהכשירא או פסולא דינאי אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא מהדר לאקשויי תרי ותרי נינהו ולא שייך לומר ולא נמצא. וכן מצאתי בחדושי הריטב"א ז"ל אלא שהוספתי ראיות נכונות וברורות ותמצאנו במקומו בפרק האומר אי"ה וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש ליישב שיטת רש"י ז"ל. דבלא"ה נ"ל דשאני ההיא דשמעתין דמוקמינן לאבוה בחזקת כשרות דלא נסיב גרושה וחלוצה וההיא חזקת כשרות ודאי אלים טובא דכל ישראל בחזקת כשרים הן ולא חשדינן לאיניש מספיקא ברשיעא ואפילו מדרבנן לא החמירו לפסלו משא"כ בההיא דינאי לא שייך חזקת כשרות דהא אף לדברי העדות הפוסלין לא איתרע חזקת כשרות דידה במה שנשבית דהא אנוסה היא וכן בכל הנך דמייתי התוס' בדיבור זה לא שייך בשום א' מהם חזקת כשרות כי האי ומש"ה איכא למימר שפיר דתרי ותרי ספיקא דרבנן מיהו הוי להחמיר מספק כן נ"ל נכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא בתוספות בד"ה אנן אחתינן שהקשו התוס' על שיטת רש"י ז"ל. וכתבתי ליישב בשני דרכים אלא דעל מה שכתבתי בתירוץ השני דבשמעתין דבן גרושה שייך חזקת כשרות דאבוה משא"כ בעובדא דינאי לא איתרע חזקת כשרות דידה שהרי נאנסה ובאמת לכאורה יש לפקפק ע"ז דאכתי שייך חזקת כשרות דאבוה דינאי ודאימא דמסתמא לא עבדו איסורא דשבויה לכהן אלא דמ"מ יש ליישב ולחלק כיון דאף לפי העדים שהעידו לאחר זמן שנשבית אפ"ה בשעה שהחזירה לא היו עדים והיתה נאמנת לומר שלא נשבית או שאביו של ינאי אפשר שהיה יודע שלא נטמאת והיה נאמן על עצמו כיון שלא היו עידי שבויה באותו פעם ואדרבא צריך עיון דהא משנה שלימה היא דאם משניסת באו עידי שבויה הרי זו לא תצא וא"כ מסתמא אין הבנים חללים ועיין בחידושי פ' האומר:

בא"ד ואמרינן נמי לעיל בפ"ק לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה סתירה לשיטת רש"י דההיא דפ"ק נמי לאו משום דחזקת האם לחוד מהני לבת אלא דטענת ברי של האם מהני לבתה דע"א נאמן באיסורין ואפילו קרוב נאמן תדע דהא לקושטא דמילתא אפילו האם גופא לאו מטעם חזקת היתר לחוד מכשיר ר"ג אלא שטוענת ברי כדקאמר להדיא נאמנת וכדמשמע מכולה סוגיא דהתם דלר"ג אלים ליה ברי ושמא וכ"ש דמהני טפי ברי דידה לגבי הבת דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין ואפילו קרוב. ושבויה גופה תוכיח דהכל נאמנין להעידה אפילו בנה ובתה ואביה ואמה חוץ מיבמה ובעלה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו על המעוברת דעיקר טעמא דר"ג משום דאשה מזנה בודקת ומזנה וכתב כן כדי לחלק בין מעוברת לשבויה כדפרישית התם וא"כ אזלא לה קושייתם דהכא דבפשיטות מצינן למימר דאף למאי דקי"ל כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דאיכא כל הני טעמי חזקת היתר וברי של האם ואשה מזנה בודקת ומזנה. משא"כ בעובדא דינאי דליכא אלא חזקת האם לחוד איכא למימר דיפה כתב רש"י ז"ל דלא מהני לינאי חזקת האם כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ובפרק האומר אבאר יותר ודו"ק:

בא"ד וגם אין לומר כמו שתירץ ר"ת כו' לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות כו' עכ"ל. נ"ל דאין כוונתו של ר"ת ז"ל מטעם עיר שכבשוה כרקום דכל הכהנות פסולות כמתניתין בדף הסמוך וכמו שהבין הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק האומר בכוונת ר"ת. ומחמת כן הקשה על פירושו כמו שהקשה ר"י כאן דהא ודאי ליתא דהא ר"ת ז"ל גופא פירש לקמן דבכרקום של מלכות אחרת אינן פסולות ומודיעים ודאי כרקום של מלכות אחרת היה. ועוד מאן יימר שלא היה מחבואה אחת המצלת על כולן. אע"כ דעיקר כוונת ר"ת דנהי דמצד כבישת הכרקום לא מיפסלא מ"מ רוב הנשים נשבו ממש והוליכן השבאין עמהם. והו"ל כשבויה ממש דפסילי אלא דאפ"ה לא שייך לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה שלא נשבית דאיתרע לה האי חזקה טובא כיון דרוב הנשים נשבו ורובא וחזקה רובא עדיף. ואע"ג דאפשר לומר דלאו רוב גמור הוא דהו"ל רובא דתליא במעשה אם נשבית אמו של ינאי. אפ"ה איתרע ליה מיהא טובא חזקת שלא נשבית כן נ"ל ליישב שיטת ר"ת ז"ל. ולולי שאיני כדי להשיב את האר"י בעל התוספות מ"מ ללמוד אני צריך דאדרבה ממה שהקשה ר"י על ר"ת משם ראיה לפירוש ר"ת דאלת"ה מאי בעי אביי למימר התם אלא לאו בעד א' ובעי לאתויי ראיה דעד אחד שזינתה נאמן לאוסרה ואטו ס"ד דאביי דעד א' בשבויה נאמן ומש"ה הורידוהו לינאי מכהונתו והא משנה שלימה שנינו ואם יש עדים שנשבית דמשמע שני עדים ואפילו על ידי קול שנשבית אמרינן לעיל עדים בצד אסתן ותאסר. ואביי גופא נמי בפ"ק דקידושין אמר אם הקילו בשבויה דאמרינן עדים בצד אסתן משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי אלמא דמודה דקול לגבי שבויה לאו כלום הוא וכ"ש ע"א דגרע מקול כמ"ש התוספות לעיל בשמעתין בד"ה והאמר רבי יוחנן והא דבעי אביי למימר דאשתו זנתה בע"א נאמן לאוסרה ע"כ היינו משום ששותקת ואיכא רגלים לדבר שאומר אמת וכמ"ש שם התוספות. וא"כ ע"כ צ"ל בפי' ר"ת דבאמו של ינאי נמי איכא רגלים לדבר שנשבית כיון שידוע לכל שמודיעים נכבשה ורוב הנשים שבה היו בחזקת שבויות וא"כ מייתי אביי שפיר לענין ע"א שזינתה דבאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן כן נראה לי נכון וברור בעז"ה ליישב שיטת ר"ת ז"ל ומיהו ר"י ורשב"א שהקשו על ר"ת יש להם שיטה אחרת בסוגיא דע"א שזינתה ודעתי לפרש בפ' האומר ודוק היטב:

בא"ד ובשנים אומרים מת דאמרינן לעיל לא תצא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלולי דבריהם היה נ"ל דלמאי דמוקמינן לה בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי מש"ה לא תצא אפילו במקום חזקה כו' ע"ש ויש לתמוה עוד לדברי מהרש"א ז"ל דאטו ר"י בעל התוספות מקשה קושיית הגמרא לעיל אמאי לא תצא ולא ידע מאי דמשני הש"ס במקומו דניסת לא' מעדיה ואמרה ברי לי ועוד דבלא"ה יש לדקדק דמאי ענין קושיא זו דב' אומרין מת וכל הנהו דמייתו התוס' להקשות על פירוש ר"י בעצמו יותר ממאי דקשה בפשיטות לכל הפירושים דהא ליכא למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן נמי לא הוי וא"כ תקשי להו ההיא דשנים אומרים מת ונתגרשה וההיא דפרק האשה רבה ביבמות אע"כ דאדרבא למאי דס"ד מעיקרא דכולהו סתמא דתלמודא סברי דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולא אזלינן בתר חזקה מדאורייתא כדמשמע לכאורה מההיא דינאי ומהסוגי' דשנים אומרין מת גופא דמקשה באשם תלוי קאי. ולפ"ז משני שפיר דאיירי שנשאת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דכיון דאין כאן חזקה כלל מדאורייתא בתרי ותרי הו"ל כספק חלב וספק שומן דהאומר ברי לי נאמן ואפי' בדבר שבערוה כדאיתא בריש גיטין אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא כו' משא"כ למה שפירש ר"י כאן דסתמא דתלמודא ס"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה אף לקולא וכ"ש דלחומרא מהני חזקה. וא"כ אין כאן ספק אלא ודאי והו"ל כשאר ספיקות דאזלינן בתר חזקה דהו"ל כודאי ואין ע"א נאמן כלל וכ"ש דלא מהני ברי של הבע"ד עצמו וא"כ תו לא מהני הא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דאפ"ה בחטאת קאי בשוגג ובמזיד בחנק דסוקלין ושורפין על החזקה ולאו כל כמיניה למיטען ברי בדבר דמדאורייתא הספק כודאי. לכך הוצרך ר"י לפרש בשיטתו דההיא דלעיל וההיא דהאשה רבה היינו משום דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת אשת איש. והוי ליה כפלגא ופלגא ואכתי באשם תלוי קאי כדמקשה לעיל ומשני שפיר דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי ובהכי מיתוקמא נמי ההיא דתרי ותרי ביבמות בפרק האשה רבה דף צ"ד וכמ"ש שם ר"י להדיא דאיירי נמי כה"ג דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דשני תירוצים של ר"י בעל התוס' צריכין זה לזה וכמ"ש ר"י עוד בר"פ האשה רבה דף פ"ח ע"ב בד"ה והבא עליה באשם תלוי ע"ש אלא דגם שם כתב מהרש"א ז"ל שדברי התוס' שם סותרין למה שכתבו התוס' שם דף צ"ד ובמחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דליתא שמרועה אחד נאמרו כל הדברי' מפה קדוש של ר"י בעל התוס' וכל דבריו א' הן דא ודא א' היא וכדפרישית והדברים ברורין למבין בעז"ה בלי גמגום ודוק היטב:

בא"ד ור"י בר ברוך פירש כו' ואין נראה לר"י דהא הכא בשמעתין וכו' עכ"ל. ולענ"ד דר"י בר ברוך בלא"ה לא קשיא ליה ההיא דשמעתין דמפרש לה כפירוש רש"י בשמעתין או כמו שכתבתי דהכא איכא חזקת כשרות דאבוה דלא נסיב גרושה אלא דעיקר פירושו של ר"י ב"ב ז"ל היינו לתרץ ההיא דלעיל בשנים אומרים מת ונתגרשה. וההיא דפרק האשה רבה דמקשה תרי ותרי נינהו ולא אמרינן דאוקמה אחזקה. ועל זה תירץ שפיר כן נראה לי:

בא"ד ועוד דרב אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף דמסקינן ליה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלמאי דמוקי לה רב אשי בלצרף פליגי דתו לא איצטריך לאוקמי בדהוי מעיקרא קול ועד א' כו' ע"ש. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן דנהי דלענין פלוגתא דלצרף עדותן לא צריך לאוקמי הכי מ"מ כיון דלפירוש ר"י ב"ר ברוך לעולם לא שייך לומר דמסקי' ליה בתרי ותרי היכא דאתו המתירין בסוף אא"כ חד מינייהו אסהיד קודם שבאו השנים האוסרין א"כ ממילא דרב אשי בהא נמי באוקימתא קמייתא קאי לכן נראה לענ"ד דעיקר קושיית ר"י אאתקפתא דרב אשי קאי דמתקיף א"ה אפילו תרי ותרי נמי ובהא לא ניחא ליה לר"י לפרש כדברי ר"י בר ברוך וכמו שפירש רש"י דאיירי נמי דהנך תרי ותרי דאתו לבסוף היינו לבד מהאי עד אחד דאתא מעיקרא דא"כ מאי מקשה רב אשי א"ה אפילו תרי ותרי נמי ומהיכי תיתי ליפלגו בהכי כיון דבכה"ג אין צורך לשנים בסוף אלא בחד סגי ואדרבה איכא רבותא טפי כחא דהתירא דאפילו בכה"ג מעלין ולא חיישינן לזילותא דב"ד ואשמעינן נמי אגב אורחא דמצרפין לעדות. אע"כ דעיקר אתקפתא דרב אשי דטפי אית להו לאיפלוגי בתרי ותרי גרידא דהוי שפיר טפי בעיקר פלוגתא דזילותא דב"ד. דתו לא צריכין ליציאת הקול מעיקרא ולא לעדותו של העד א' מעיקרא וא"כ מקשה ר"י שפיר לפירוש ר"י בר ברוך כן נ"ל בכוונת ר"י בעל התוס'. מיהו מה שכתב מורי זקיני בס' מג"ש דלמסקנת אוקימתא דרב אשי לא צריך כלל לאוקמי בתרי ותרי אלא בשנים המתירין סגי ופליגי בלצרף עדות חד וחד. ואחר נשיקות עפרות רגליו אגב חורפיה ושיטפי' כתב כן דהא קתני להדיא במתניתין במקום שיש עוררין ועלה אמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים וא"כ הרי לפנינו תרי אוסרין ובהא פליגי בלצרף עדותן של השנים המתירין וא"כ אי אפשר לאוקמי כלל אלא בתרי ותרי וכדפרישית ודוק היטב ותו לא מידי:

משנה האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת לבעלה ופירש"י דמירתתי להפסיד ממונם ואין מפקירין אותה עכ"ל. ולכאורה נראה מלשונו זה שמפרש ג"כ כפירוש התוס' דהאי מותרת לבעלה אף לבעלה כהן והיינו דאיצטריך לפרש הנך תרי טעמי דבטעמא דאין מפקירין אותה לחוד לא סגי דנהי דמהני האי טעמא להתירה לישראל דכיון דאין מפקירין אותה לא חיישינן לשמא נתרצתה דלמה נחוש לכך לאפוקה מחזקת כשרות דדוקא ע"י נפשות חיישינן לכך. כמו שמפרש בסיפא דמתניתין משא"כ בממון. אבל אכתי ניחוש שמא נאנסה דלא עדיפא משבויה כיון שהיא תמיד תחת יד עכו"ם ורוב עכו"ם פרוצין בעריות. ולכך הוצרך לפרש נמי טעמא דמירתתי להפסיד ממון אלא דבהאי טעמא לחוד נמי לא סגי אלא לענין דלא חיישינן שמא נאנסה דכיון דמירתתי להפסיד ממונם מתייראי' לאנסה שמא תצעק או שתודיע אח"כ לבעלה ויופסד ממונם. משא"כ לענין שמא נתרצתה לא מהני האי טעמא שאם נתרצתה תחפה עליו ולא יתוודע הדבר ותו לא מירתתי ולכך הוצרך ג"כ לפרש טעמא דאין מפקירין אותה דלא חיישינן שמא נתרצית כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל. אלא דלפ"ז קשה על המרדכי ז"ל שכתב בשמעתין דמלשון רש"י נראה דאף ע"י ממון אינה מותרת אלא לבעלה ישראל אבל לעולם אסורה לכהן דשמא נאנסה וא"כ למה הוצרך רש"י לפרש טעמא דמירתתי להפסיד ממונן והא באידך טעמא דאין מפקירין אותה לחוד סגי להתירה לישראל דלא חיישינן לשמא נתרצית כדמוכח מפירושו בסיפא. אע"כ כדפרישית. ומה שדקדק כן המרדכי מל' רש"י בפ"ק דעכו"ם אחר העיון שם יראה שאין זה מוכרח דמ"ש רש"י ז"ל שם ואית דמפרשי לה באשת כהן דוקא דמתסרא באונס וראשון עיקר כדמוכח בכתובות דבאשת ישראל נמי קאי עכ"ל. וזה מבואר דאסיפא דמתניתין קאי דע"י נפשות אסורה לבעלה היינו אפילו באשת ישראל כמ"ש התוס'. וזה שכתב כדמוכח בכתובות נראה לי שכוונתו בזה מדקתני באידך מתניתין דסיפא בעיר שכבשוה כרקום כל הכהנות שנמצאין בתוכה פסולות והאי כל הכהנות על כרחך היינו אשת כהן. והכא קתני סתמא אסורה לבעלה ולא קתני כהנת. אלא על כרחך דבאשת ישראל נמי איירי אבל לעולם דרישא דע"י ממון מותרת לבעלה לפרש"י נמי בין באשת ישראל ובין באשת כהן איירי כן נ"ל ברור וכ"כ הב"ח בא"ע סימן ז' בכוונת רש"י ז"ל ולשיטת המרדכי בכוונת רש"י צ"ע ליישב לשון רש"י דמשנתינו כדפרישית ודו"ק:

(קונטרס אחרון): משנה האשה שנחבשה בידי כותים ע"י ממון מותרת לבעלה ופרש"י דמירתתי להפסיד ממונא ואין מפקירין אותה. ודקדקתי מלשונו זה דייתור לשון הוא וע"כ כוונתו דמותרת אף לבעלה כהן ודלא כמה שכתב בהגה"ת מרדכי בכוונת רש"י ויישבתי ג"כ לשון רש"י דפ' אין מעמידין וכ"כ הב"ח בסי' ז' בכוונת רש"י ז"ל:

בתוספות בד"ה על ידי ממון כו' נראה דמותרת אף לבעלה כהן כו' וכן מוכח בגמרא ע"כ היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נמי תנינא כו' עכ"ל. לכאורה בפשיטות הו"מ לאוכוחי דע"כ רישא דמתניתין מותרת אף לבעלה כהן דאי דוקא לישראל א"כ אמאי קאמר בגמרא לא שנו כו' אבל בזמן שיד א"ה תקיפה על עצמן אף ע"י ממון אסורה לבעלה ומה סברא יש בזה לאסרה בשביל כך לישראל. אע"כ דלכהן איירי. ואם נאמר דלא פסיקא להו הא מילתא כ"כ משום דיש סברא לומר דכשיד א"ה תקיפה ע"י ממון שוה לע"י נפשות והו"ל כשבויה דכולהו איתנהו ביה ואפילו ע"י ממון זימנין דאתא לידי נפשות אם יכבידו לאסרה בנחושתים. ועוד שאין לדבר קצבה. וא"כ חיישינן לשמא נתרצית למצוא חן להקל השביה מעליה ואע"ג דבשבויה לגמרי פשיטא לן טובא דמותרת לישראל אפשר דמשום הא נמי לא איריא דבשבויה מנוולא נפשה לגבי שבאי כדי שלא תמצא חן להעלותה בדמים. והשתא דמנוולא נפשה יתננה לפדות בדבר מועט משא"כ בנחבשה ע"י ממון אפשר דלא שייך האי טעמא דמנוולא נפשה. אלא דלפ"ז לא מייתי התוס' נמי שום ראיה דכשיד א"ה תקיפה נמי לא מיתסרא לישראל מהא דקאמר אף אנן נמי תנינא דהא שפיר מייתי כיון שרחקוה בני משפחתה לאסרה לכהונה אי לאו שהתירוה חכמים ע"י עדות המעידין אע"ג דע"י ממון היה ומותרת אף לכהן כדקתני מתניתין ע"י ממון מותר' לבעלה והיינו אף לכהן כדמוכחי התוס' מסוגיא דע"ז דהיכא דע"י ממון לא חיישינן כלל שמא נבעלה. אע"כ דיש לחלק בין יד א"ה תקיפה דהו"ל כע"י נפשות כדפרישי' וא"כ ממילא דאסורה אף לישראל מה"ט דדמי לע"י נפשות. והנראה מזה דבאמת אין כוונת התוספות כאן אלא להוכיח מיהא דרישא דמתני' מותרת אף לכהן אבל לענין מימרא דר"ש בר רב יצחק משמיה דרב כשיד א"ה תקיפה אין ראייתן מוכרחת כלל והשתא א"ש טפי דמצינן למימר דבכל השקלא וטריא דשמעתין אין לחלק כלל בין אשת ישראל לאשת כהן אלא שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דאף כשיד א"ה תקיפה נמי לא מיתסרא אלא לכהן אבל אשת ישראל שריא. ואפשר דאפילו בלא ראיה פשיטא להו דאין להחמיר ביד א"ה תקיפה יותר מבשבויה ודוקא אי הוי משמע לן דרישא דמתניתין דע"י ממון מותר' לבעלה היינו דוקא לישראל אבל לכהן אסורה א"כ ע"כ היה בהכרח לפרש מימרא דרב דביד א"ה תקיפה אסורה אף לישראל ולחלק בשום חילוק להחמיר יותר מבשבויה משא"כ לאחר שהוכיחו התוס' דמה נפשך איירי רישא דמתני' אף לכהן א"כ מצינן לפרש מימרא דרב כסברא קמייתא דביד א"ה תקיפה לכהן הוא דאסורה הא לישראל שריא כן נ"ל ועוד כיון דלהרמב"ן ז"ל כולה מתני' באשת כהן דבאשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת א"כ אין לומר דהתוס' מחמירין כ"כ דביד א"ה תקיפה ע"י ממון נמי תיאסר לישראל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): בתוספות בד"ה ע"י ממון כו' ולכאורה משמע מלשון התוספות דלקושטא דמילתא אין לחלק בשמעתין בין בעלה כהן או ישראל א"כ אפשר דביד א"ה תקיפה אף לבעלה ישראל אסורה דיש סברא להחמיר בה טפי מבשבויה אלא כיון שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דאף ביד א"ה תקיפה שריא לבעלה ישראל וא"כ ע"כ צריך לפרש שיטת התוספות כמ"ש בפנים:

גמרא העיד רבי יוסי הכהן וכו' ואמרו להם חכמים אי אתם מודים כו'. לכאורה אריכות לשון הוא דמהיכי תיתי לא יהיו העדים נאמנים אפילו בלא מיגו ונ"ל דהנך לאו עדים כשרים היו אלא עדים קרובים או פסולים כדמשמע קצת לשון ועדיה מעידין ולא קתני ועדים מעידין. ומש"ה לא מהימני אלא ע"י מיגו שמאמינין אותן שהורהנה והיינו נמי דריחקוה בני משפחתה דהוי סברי דלא מהני מיגו בכה"ג ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר:

דף כז עמוד א

בגמרא הורהנה אין נחבשה לא. נ"ל הא דקס"ד למימר הכי ולא ניחא ליה דמעשה שהיה כך היה היינו משום דהוי קשיא ליה לרבא מאי קמ"ל בהאי מעשה דמילתא דפשיטא היא כיון שאין כאן עדות שהורהנה אין לפסלה כלל כ"א ע"פ אותן עדים ופשיטא דמהימני לומר שלא נטמאה דמילת' דפשיטא היא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדמקשינן לעיל בפירקין הא ל"ל קרא פשיטא הוא אסרה והוא שרי לה. ועוד אמאי רחקוה בני משפחתה מעיקרא. אע"כ הוי משמע ליה לרבא דבאותו מעשה היה הדבר ידוע שנחבשה ביד עכו"ם אלא שלא היו יודעין שהורהנה אצלם כ"א ע"פ אותן עדים ומש"ה ריחקוה בני משפחתה דהוו סברי דכיון שיד א"ה תקיפה אפילו נחבשה אסורה ותו לא מהני הנך עדים שלא נטמאה כיון דעדים פסולין היו וכיון שהיתה בחזקת שנבעלה צריכה עדים כשרים דחמירא יותר משבויה דהך לא מנוולא נפשה כדפרישית ואמרו חכמים כיון דנחבשה מותרת אלא בהורהנה הוא דיש להחמיר עליה וכיון דליכא עדים שהורהנה אלא אותן עדים עצמן שאומרין לא נטמאה שפיר מהימני. וא"כ מדייק רבא שפיר וע"ז משני הש"ס דאפ"ה ליכא למידק כלל מהאי מעשה דלאו לאשמעינן רבותא אתא אלא דמעשה אתא לאשמעינן כן נ"ל ודו"ק:

משנה עיר שכבשוה כרקום כו' ואין אדם נאמן ע"י עצמו. ולכאורה יש לתמוה אהא דנקיט לה בהאי לישנא דפסיקא דמשמע דכל היכא דבעינן ע"א ומכשרינן אפילו קרוב ופסול אפ"ה אין נאמן ע"י עצמו והא ליתא דהא קי"ל דבכל התורה כולה היכא דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד בעצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפותא דע"א נאמן ילפינן מוספר' לה לעצמה דכתיב בזבה או מדכתיב בשחיטה וזבחת כמ"ש רש"י ותוס' בריש גיטין עכ"ל ע"ש. וא"כ אדרבא הבע"ד נאמן יותר ואפילו בעדות אשה שמת בעלה נמי היא בעצמה נאמנת. וא"כ לא שייך האי דינא אלא בשבויה לחוד שהחמירו חכמים עליה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ואפ"ה האמינו ע"א מטעם דפרישית בפ"ק גבי ראוה מדברת ע"ש וא"כ הו"ל למיתני ואין האשה נאמנת ע"י עצמה. ואפשר דנקיט לה בהאי לישנא לאשמעינן דבעלה נמי אינו נאמן בה כדקתני נמי במתני' דלקמן בעובדא דרבי זכריה בן הקצב בהאי לישנא גופא דאין אדם מעיד על עצמו. ועוד י"ל דנקיט לה בהאי לישנא דאמתניתין דלעיל נמי קאי דב' כהנים זה אומר כהן אני אינו נאמן וכו' כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בתוספות בד"ה כאן בכרקום כו' ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא עכ"ל. ולכאורה לא הבנתי קושיא זו דכיון דגרסינן לגירסת רש"י אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ובעיל א"כ משמע דקרוב לודאי הוא דכל שאין כאן מחבואה להנצל מחזיקינן להו דודאי בעולות מה"ט דא"א דלא ערק חד ובעיל בענין שלא יוודע למלכות דרוב עכו"ם פרוצין בעריות. ובודאי דהאי לישנא דחד מינייהו לאו דוקא אלא דדרך הכרקום כך הוא לסברת המקשה דהיכא שאין המשמרות רואין זה את זה נשמטין א' א' יש מהם לשלול שלל ולבוז בז כסף וזהב ויש שנפנין על בנות ישראל. וא"כ לא נתנו חכמים דבריהם לשעורין לחלק בין כרקום מרובים למועטים ובין כהנות מרובות שבעיר או מועטות. וכמו שכתבתי כ"כ ג"כ הר"ן ז"ל וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ושאר קושיות התוס' נמי יש ליישב לפ"ז לבר מהאי קושיא דלא פריך א"א דלא ערק חד ונסיך וזה תירצו התוס' בעצמן:

בד"ה בבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי עכ"ל. גם בזה כוונתי בעז"ה בהשקפה ראשונה לדברי הר"ן ז"ל ומורי זקיני ז"ל שהסכימו לפרש"י ע"ש:

דף כז עמוד ב

גמרא ומאי שנא מההיא מעשה כו' וא"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הא דס"ד דהכא נמי מיקרי מה לי לשקר במקום עדים נראה דהיינו נמי מה"ט דפרישית בסמוך דכיון דרוב עכו"ם פרוצין בעריות א"כ כל שאומרת לא נחבאתי קס"ד דהיא בחזקת שודאי נבעלה וכדאמרו לו נמי חכמים לר' יהושע בפ"ק דף י"ג ע"ב לזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש"י שם דכיון שנשבית ביניהם ורובם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה ע"ש ובחידושינו. וקס"ד נמי דבכרקום גרע טפי משבויה דמנוולא נפשה וכדפרישית בדף הקודם דמנוולא שלא יעלה אותה בדמים א"נ בכרקום שבאו פתאום אפשר דלא שייך טעמא דמנוולא נפשה ומסיק הש"ס דאפילו הכי לא קרי במקום עדים דמאן יימר דאטמי כן נראה נ"ל:

תוספות בד"ה לא תתיחד פי' בקונטרס משום גט ישן ולא פירש לטעמיה כו' ולענ"ד יש ליישב דרש"י הוצרך לפרש כן בשמעתין דמדמי לה לשבויה ור' פפא הוצרך לדחוקי משום הך קושיא למימר דשפחתה כגופה דמיא ואמאי לא משני נמי בפשיטות דבשבויה הקילו טפי כדאשכחן האי שינוי' בדוכתי טובא שהחמירו בשאר איסורין יותר מבשבויה וה"נ אי הוי טעמא דגט משום חשש קידושין דנתבטל הגט לגמרי ואם תנשא לשוק ע"י גט זה איכא חשש איסור חמור. לכך הוצרך לפרש כאן דקס"ד דטעמא משום גט ישן לחוד דליכא אלא חשש בעלמא דהא אפילו אם יבא עליה והוי גט ישן דפסול לכתחלה משום לעז דגיטה קודם לבנה. הא קיי"ל דבגט ישן גופא אם ניסת לא תצא ואפ"ה החמירו לייחד בפני שפחתה אלמא דשפחתה כמאן דליתא דמיא שאין שום אדם בוש לבא עליה בפני שפחתה א"כ מקשה שפיר אשבויה. משא"כ לאוקימתא דרב אשי דמשמע דלאו משום שאין אדם בוש נגעו בה אלא משום דשפחתה אין נאמנת עליה וא"כ משמע טפי דמשום חשש קידושין איירי שהוא איסור חמור. אלא דרב אשי קושטא דמילתא אמר אפילו בלא טעמא דשבויה הקילו אתי נמי שפיר דתרתי לא עבדה. וא"כ רש"י בגיטין נמי ניחא ליה לפרש משום חשש קדושין שהוא איסור יותר חמור מגט ישן וכמ"ש בזה בחידושי גיטין ע"ש ודוק היטב. ובזה מדוקדק ג"כ לשון רש"י שפירש מפני שלבה גס בשפחתה ואינו בוש מלבא עליה שזה היה עיקר סברת המקשה ורב אשי הוא דחדית דנהי שאינו בוש לבא עליה אפ"ה במתניתין מהני אפילו בשפחתה מצד עדות השפחה דתרתי לא עבדה. משא"כ בגיטין דלא מהני מצד עדות דחזיא ושתקה ואינו בוש ג"כ שלבה גס בה מש"ה אסורה כן נ"ל נכון:

בגמרא דרב פפא מי לימא תנאי ופרש"י או יוכל לתרץ מתניתין בתרייתא נמי כוותיה למימר שפחתה כעצמה דמי וכו' או תירוצא אחרינא עכ"ל. ואע"ג דלמאי דלא סליק אדעתא הא דמסיח לפ"ת א"כ בלא"ה הנך תרתי ברייתא ע"כ תנאי היא. אף אם נאמר דשפחתה כעצמה דמי. דאכתי קשיין אהדדי מבנה ובתה. אלא דהכא לאו לתרוצי ברייתא איירי אלא לתרוצי מתני' דידן דלר"פ לא אתא כשום תנא מהנך דשני ברייתות דהא במתניתין משמע דבנה ובתה נאמנין ושפחתה אינה נאמנת לר"פ. ובזה נתיישב ג"כ הא דהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות מי לימא תנאי היא או דאיכא לאוקמי במסיח לפ"ת כסוגית הש"ס בכל דוכתי דקאמר כהאי לישנא מי לימא תנאי היא או דלמא כדדחי הש"ס בתר הכי אמר לך. ולמאי דפרישית א"ש דאי הוי מסיק אדעתא הא מילתא לחלק בין מסל"ת פשיטא דהוה מוקי לה בהכי לתרץ נמי קושיא דבנה ובתה אע"כ דמעיקרא לא ס"ד לחלק כלל בין מל"ת אליבא דר"פ מדלא מוקי בפשיטות נמי מתניתין דידן במל"ת כקושית מהרש"א ז"ל א"ו דלא בעי לאוקמי ברייתא במל"ת משום דא"כ אף היא ובעלה מהימני כקושית התוס'. אלא דאפ"ה מסיק הש"ס אמר לך ר"פ כי תניא ההיא במל"ת דע"כ יש לחלק דהא מייתי עובדא דריב"ל ורבי והיינו כמו שתירצו בתוס' לחלק בין תרומה לשבויה והשתא נמי מתורץ קושיית מהרש"א ז"ל דלא מוקי ר"פ למתניתין דידן במל"ת והיינו לפמ"ש במשנתינו דהא דקתני בלשון כלל ואין האדם נאמן ע"י עצמו ולא קתני בהדיא שאין האשה נאמנת ע"י עצמה או חוץ מהימנה ובעלה אע"כ שבא לכלול ג"כ לענין כהונה ותרומה דאיירי במשנה דלעיל וא"כ תו לא מתוקמא במל"ת דהא לענין תרומה נאמן ע"י עצמו במל"ת כן נראה לי נכון ודוק היטב:

דף כח עמוד א

רש"י בד"ה ואם היה כהן אפילו לא ניסת עכ"ל. לכאורה משמע מפירושו דלא כפירוש התוספות דלפירושם דוקא אם לא ניסת איירי דבניסת דחמירא ליה א"צ להרחיק אלא כדי שכונה ואפשר לומר דלשון אפי' שכתב רש"י לאו לענין שיעור הרחקה איירי אלא לענין עיקר הדין דבאשת ישראל פשיטא ליה לרש"י דאין שום סברא לומר שצריך להרחיק היכא דלא ניסת דפנויה היא אלא דוקא בניסת משא"כ באשת כהן ע"כ אפילו אם לא ניסת איירי דאי בניסת לא שייך להחמיר או להקל בענין שיעור הרחקה כיון דאיסור אשת איש ודאי חמור מאיסור כהונה והאי איסורא שייך בתרווייהו ואין שום סברא ג"כ לומר כיון דבאשת כהן איכא תרי איסורי חמירא ליה וא"צ להרחיק אלא במבוי שהוא שיעור קטן משכונה לשיטת הרא"ש ז"ל או להיפך כשיטת התוספות דמבוי גדול משכונה ולומר דהיכא דאיכא תרי איסורי החמירו יותר כסברת הרא"ש ז"ל דהא ודאי דלגבי איסור אשת איש איסור כהונה לאו מידי היא. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דעיקר בבא דאשת כהן היינו אם לא ניסת ולפ"ז לענין אי שכונה גדולה ממבוי או קטנה אין הכרח בפרש"י כן נ"ל ודו"ק וכה"ג יש לדקדק בלשון התוספות בד"ה ואם היה כהן שכתבו בסוף הדיבור כיון דניסת חמירא ליה אפילו לכהן וע"כ דהאי אפילו לאו לענין דחמירא ליה קאי דפשיטא דאשת כהן שניסת חמירא ליה טפי מאשת ישראל אלא דלשון אפילו אעיקר הדין קאי דאפילו אשת כהן שניסת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה לחוד ודו"ק:

בתוספות בד"ה והוא שיש גדול עמו לא קאי אתרומה כו' עכ"ל. לכאור' נראה מפירושם דדוקא אתרומה לא קאי דפשיטא לן לעיל דבגדול לחוד סגי דמעלין לתרומה דרבנן ע"פ ע"א משא"כ בתחומין ובית הפרס אע"ג דהוי נמי מדרבנן בעינן דוקא גדול עמו. וכ"כ מהרש"א ז"ל בפירוש התוס' בדיבור הקודם אלא דהתוס' גופא בפ' בכל מערבין ובפ' מי שהוציאוהו מספקא להו אי בעינן בתחומין גדול עמו או לא ולשון המשנה שם לכאורה משמע דאפילו בעבד ושפחה לחוד סגי וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין ואפשר דכוונת התוספות כאן ג"כ היא כן דמתרומה מוכח דאכל הני דקתני מתרומה ואילך לא קאי רב הונא אלא דוקא לקיום שטרות והינומא דהוי מילתא דממונא מש"ה בעינן גדול עמו:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה והוא שיש גדול עמו לא קאי אתרומה כו'. משמע לכאורה מלשונם דאתרומה לא קאי אבל אתחומין קאי דבעינן נמי גדול עמו אלא דבתוספות בעירובין פ' בכל מערבין ופ' מי שהוציאוהו מספקא להו לענין תחומין אי בעינן גדול עמו או לא והרא"ש ז"ל כתב כאן בפשיטות דבתחומין נמי לא בעינן גדול עמו:

בד"ה קיום שטרות דרבנן תימא כיון דמדאורייתא כו' א"כ כל אדם שירצה יזייף כו' עכ"ל. הנה רש"י ז"ל בריש גיטין דף ג' הרגיש בזה וכתב דלא חציפי אינשי לזייף ע"ש וכתבתי שם דהו"ל כמילתא דעבידי לאיגלויי אלא דהתוספות כאן לא הונח להם בזה דנהי דמילתא דלא שכיח היא אפ"ה כיון דודאי איכא מיעוטא דמיעוטא דחציפי א"כ לא שבקת חיי לכל בריה ולפ"ז לשון כל אדם לאו דוקא ובשלמא בלא פי' רש"י אפשר דאף ע"ג דרוב בני אדם מוחזקין בכשרות אפ"ה כל בני אדם שיש להם ספק מלוה ישנה על חבירו יכול לזייף עליו שטר משא"כ לפרש"י דלא חציפי לזייף א"א לפרש תמיהת התוספות אלא כדפרי' דאכתי לא שבקת חיי משום הני דחציפי וחשידי. אמנם לענ"ד בזה ג"כ י"ל דאין לתמוה כ"כ דהא אם יוציא איזה אדם חשוד שטר מזוייף על חבירו בקל יוכל זה שכנגדו להציל עצמו ולשבר מלתעות רשע ע"י שיכתוב ג"כ שובר מזוייף באותן עדות עצמן או עדים אחרים שאין מכירין ג"כ. ועי"ל דריש לקיש גופא לא קאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן אלא כשיודעין מיהא שיש עדים בעולם ושמותיהם כן וא"כ הו"ל שפיר מילתא דעבידא לאגלויי ואף בגיטין הבאין ממדינת הים משמע בריש גיטין שהיו רגילין להחתים תמיד ספרי דדייני כדפרישית התם וא"כ הו"ל שפיר מילתא דעבידא לאיגלויי משא"כ כשאין העדים ידועין כלל אפשר דלכ"ע בעינן קיום. ובריש גיטין הארכתי בענין זה יותר ע"ש:

פיסקא ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר כו' ודלמא עבד כהן הוא כו'. כבר כתבתי לעיל דף כ"ה בל' התוספות בד"ה או דלמא שאין סברא זו מוכרח לחוש דלמא עבד הוא אף לענין יוחסין. משום דמכירין ישראל עבדים שביניהם דאלת"ה האיך מתירין לו לישא אשה כלל וכמ"ש התוס' ג"כ לעיל דף כ"ד בד"ה אבל נאמן מסוגיא דהחולץ אלא דאפשר דאדרבא לענין לחלוק לו תרומה בבית הגורן במקום כהנים אחרים חשיב כמו לכתחלה ואיכא למיחש טפי דלמא עבד כהן הוא ובהכי אתיא ליה שפיר לישנא דמתני' גופא דקתני דנאמן לומר זכור אני בפלוני שהיה טובל לאכול בתרומה ומסקי' בסמוך דמהני האי עדות לתרומה דרבנן וא"כ מאי עדות שייך הכא שמעיד שהיה אוכל תרומה להאכילו השתא תרומה (דאי חשוד השתא לעבור אעון מיתה ולאכול תרומה א"כ מאי ראיה שאכל תרומה מעיקרא) אע"כ דמהני עדות שהיה אוכל תרומה לענין שנותנין לו עכשיו תרומה דרבנן וכמ"ש לעיל דף כ"ה בתוספות ד"ה ודילמא כו' וא"כ מקשה שפיר ודילמא עבד כהן הוא. ועוד נ"ל דמשמע ליה לתלמודא דמתניתין דהכא דאלו נאמנין איירי אף בקרא עליו ערער דהא אמתניתין דלעיל בפירקין קאי דקתני וכן שני אנשים זה אומר כהן אני הרי אלו נאמנין ואיירי בקרא עליו ערער כדמסקי' התם דנפיק קלא. וא"כ מקשה שפיר ודלמא עבד כהן הוא והיינו אי קרא עליו ערער שהוא עבד דקפסיק ותני ואלו נאמנין. ומשני שפיר מסייע ליה לריב"ל. ובזה נתיישב מה שהשמיט הטור בא"ע סי' ג' יוצא מבית הספר לאשמעינן דבלא קרא עליו ערער לא בעינן יוצא מבית הספר דלא חיישינן דלמא עבד כהן הוא. וכ"ש דא"ש טפי למאי דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות הן וא"כ לא חיישינן דלמא עבד הוא לקצת הפוסקים וכמ"ש הבית חדש דמה"ט השמיט הטור הא מלתא דיוצא מבית הספר והיינו נמי ע"כ בלא קרא עליו ערער אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר משום דמשמע ליה דמתניתין איירי אף בקרא עליו ערער וכדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ודילמא עבד כו' וקשה לר"י דבפרק נושאין כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דמאי אולמא סוגיא דפ' נושאין טפי מסוגיא דבסמוך ע"ש קצת באריכות ובאמת דלפי הבנתי כל אריכות לשונו הוא שלא לצורך כיון דכל השקלא וטריא בסוגיא דפ' נושאין ככתבה וכלשונה איתא נמי בסמוך אלא דלאחר המחילה מכבוד תורתו של המהרש"א ז"ל אגב שיטפא לא דק שפיר דודאי אין כוונת התוספות אסוגיא דבמקומו של רבי יהודה דודאי יש לפרש להיפך דמעלין תלוי באין חולקין כמ"ש מהרש"א ז"ל וכמו שאפרש עוד בסמוך אלא דכוונת התוספות בסוגיא ר"פ נושאין היינו אאידך ברייתא דקתני התם עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקחשיב עבד בהדייהו ומפרש סתמא דתלמודא התם טעמא דעבד משום דלמא אתי לאסוקי ליוחסין ואהא קשיא להו שפיר דבלא"ה הו"ל למימר שמא ישאל לאחר שישתחרר וכבר הרגיש בזה ג"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש לעיל בפירקין והשיג על מהרש"א ז"ל מיהו סברת מהרש"א ז"ל אפשר דאין לפרש כן כוונת התוספות כיון דמייתי ראיה מהא דמוקמינן טעמא דאשה נמי משום גרושה וא"כ המקשה דהתם דלא אסיק אדעתיה טעמא דגרושה לא אסיק נמי אדעתיה טעמא דשחרור. ולמאי דמסיק התם טעמא דאשה גרושה אפשר דאין ה"נ דטעמא דעבד משום שחרור. אלא דאפ"ה לשון התוס' משמע להדיא כדפרישית דאהאי סוגיא קאי ופשיטא להו דבעבד יש לחוש לשחרור טפי אף מאן דלא חייש באשה משום גרושה וכן נראה גם כן לשון הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות פרק נושאין ע"ש:

דף כח עמוד ב

בתוספות בד"ה תנן כמ"ד כו' וא"ת והא לא קאמר רבי יהודה דאין חולקין אלא בתרומה דאורייתא כו' עכ"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ דאפשר דאף תרומה דרבנן נמי אין חולקין לו בלא רבו שאין הכל בקיאין להבחין בין תרומה דרבנן לדאורייתא ואתו למיטעי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא דעיקר החשש משום עוברי דרכים שיראו שנותנין לו תרומה ויעידו עליו שהוא כהן וכן משמע מלשון הברייתא דפרק נושאין שכתבתי בסמוך דקתני עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וכיון דכולהו אף בתרומה דרבנן אין חולקין להם להנך טעמי דמפרש התם. א"כ ה"ה בעבד נמי. ועוד דלחלוק תרומה בבית הגורן בלא רבו או להצריך רבו עמו חשיב כמו לכתחלה דליכא פסידא כ"כ בהכי כמ"ש התוספות להדיא לעיל בד' כ"ד ע"ב בד"ה ואיבעית אימא ע"ש. וא"כ בכה"ג אין לחלק בין תרומה דאורייתא לדרבנן כן נראה לי. והוצרכתי לזה דלפ"ז אין צורך לדחוק לפרש כמו שתירצו התוספות דמתניתין איירי שמעיד דוקא שטבל לאכול תרומה דאורייתא דכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש. ועפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ואפ"ה פסק ג"כ דאין מעלין מתרומה ליוחסין והיינו כדפרישית. וכדמשמע מסתמא דתלמודא דפ' נושאין. ועוד דלענין אין חולקין פסק כסתם מתניתין דהכא דבהא קי"ל כרבי יהודה. ובהא דאין מעלין מתרומה ליוחסין פסק כסתם מתני' דלעיל במשנה דוכן שני כהנים דמסקינן דרבנן ור"י פליגי במעלין מתרומה ליוחסין ורבנן ס"ל דאין מעלין. והא דאמרינן במקומו של ר"י היו מעלין לאו משום דהא בהא תליא לגמרי אלא דר"י תרתי אית ליה וכמ"ש בסמוך ואין להאריך יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב בתוספות בד"ה תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד כו'. שם כתבתי יישוב נכון על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ואפ"ה פסק כמ"ד דאין מעלין מתרומה ליוחסין ולכאורה הא בהא תליא והו"ל כמזכה שטרי לבי תרי ולמאי דפרישית שם בשיטת התוספות אתי שפיר:

סליק האשה שנתארמלה פרק שני