פני יהושע/כתובות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א

תוספות בד"ה המדיר כו' פי' בקונטרס כו' וקשה כו' מגופה דמתניתין הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. באמת שאין דבריהם מוכרחים בזה כמ"ש מהרש"א ז"ל דמתשמיש לא מצי למיפרך דנהי דאין הנדר חל לענין תשמיש כיון דמשועבד לה היינו משום דשיעבוד דתשמיש מדאורייתא. משא"כ שיעבוד דמזונות מדרבנן. מש"ה איצטריך לאתויי מההיא דקונם שאני עושה לפיך דהוי נמי מדרבנן אלא דבהא איכא למימר דאכתי מקשו התוס' שפיר לשיטת רש"י דהא לפירושו לקמן בשמעתין משמע דלמאי דס"ד דאיירי כשהדירה כשהיא נשואה ע"כ הוי סבר דמזונות דאורייתא. ומה שהוצרכו התוספות לפרש דלשון מליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות ולא ניחא להו לפרש דלשון מליהנות משמע נמי תשמיש ואפ"ה א"ש דלא מצי למיפרך מתשמיש אמזונות דהא לשיטת התוספות מזונות נמי מדרבנן כמ"ש לקמן בד"ה שהגיע זמן. אלא משום דאכתי קשיא להו קושיא השנייה אמסקנא דמוקי לה כשהדירה כשהיא ארוסה הו"מ למיתני יוציא בשבת א' לב"ה. מיהו בלא"ה נ"ל דלא שייך להקשות כלל מתשמיש אמזונות דהא אסקינן לעיל דף נ"ח ע"ב דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דשמעתין כמו שאבאר וזה לא שייך אלא לענין חיוב ממון כמ"ש התוספות פ' השולח דף מ' מטעמא דב"ח מכאן ולהבא גובה ע"ש וכל זה לא שייך כלל לענין תשמיש דגופו משועבד לה בשיעבוד גמור מדאורייתא ודברי התוספות בזה צ"ע ודו"ק. ובירושלמי מקשה להדיא קושית התוספות אמאי לא קתני יוציא בשבת א' לב"ה ומשני דלא הדירה אלא ממזונות אלא דאין בזה הכרע דאפשר לפרש נמי כשיטת רש"י דאין הנדר חל אתשמיש אלא אמזונות משום דמשועבד לה ודו"ק:

בא"ד ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה כו' עכ"ל. וכתב מורי זקיני זצ"ל בס' מג"ש דלא ידע לפרש כוונתן דאי אשינויא קמא דלקמן כתבו כן הא לא אשכחן דמשועבד לה לתשמיש בעודה ארוסה אפילו בהגיע זמנה ואמאי יוציא ואי אשינויא בתרא דאיירי בניסת הא בלא"ה מקשה שפיר טפי דסברה וקיבלה. ולענ"ד נראה ברור דכוונתם אשינויא קמא שהדירה בהגיע זמנה וסברי דבהגיע זמנה משועבד לה מדאורייתא וכדפרישית לעיל דף מ"ז ע"ב דלאו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע למ"ד מדאורייתא היינו דמשהגיע זמנה עובר וסברי התוס' דמהאי שעתא הו"ל כמורד מתשמיש דכופין אותו להוציא מיד כמ"ש הטור וש"ע וכ"כ התוס' להדיא דף ס"ג בד"ה והאמר רב דאע"ג שמוסיפין על כתובתה היינו בעוד שכופין אותו דודאי כופין אותו דאטו תתעגן כל ימיה וא"כ מה"ט גופא משמע דאפילו בהגיע זמנה נמי כופין להוציא דאטו תתעגן כל ימיה. ואחר המחילה מכבוד תורתו של מורי זקיני זצ"ל כשגגה יצאה מלפני השליט במה שכתב דבמורד מתשמיש מוסיפין על כתובתה זמן רב ואח"כ כופין להוציא והוא נגד כל הפוסקים ובין מורד למורדת נתחלף לו דבמורד תשמיש ודאי לכ"ע כופין מיד ומינה דבמדיר מתשמיש נמי בהגיע זמנה סברי התוספות דבשבת א' לב"ה יוציא כן נ"ל ברור:

(קונטרס אחרון): בתוספות ד"ה פי' בקונטרס וכו' משמע מתוך פי' וכו' ועוד כי מוקי לה בהדירה כשהיא ארוסה א"כ מתשמיש נמי חל הנדר וליתני יוציא בשבת אחת ע"כ ותמה מורי זקיני ז"ל על דברי תוספות בזה דבעודה ארוסה ודאי לא משתעבד לה לתשמיש ולענ"ד למאי דפרישית לעיל בדף מ"ז ע"ב דאה"נ דהכי הוא דבהגיע זמנה עובר על שארה כסותה ועונתה לא יגרע וא"כ סברי התוס' דמהאי שעתא הוי כמורד מתשמיש כמ"ש בפנים:

בד"ה יוציא ויתן כתובה נראה לר"י שכופין כו' כדאשכחן בהחולץ כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו מההיא דהחולץ דהתם פשיטא דאע"ג דקתני סתמא חוזרין אצל גדול אפ"ה ממילא שמעינן דכופין דכיון דחליצה ויבום מצות עשה נינהו ורמיא עליה דגדול א"כ לא גרע משאר מצות עשה דכופין ומכין עד שתצא נפשו. משא"כ ההיא דהכא אפילו למ"ד מזונות דאורייתא אפ"ה לא שייך הכפיה על הגט אלא לזון. ובההיא נמי יש ליישב קושיא השנייה דאע"ג דלרב כופין באומר איני זן כו' אפשר דהכא אין כופין כיון דאפשר בפרנס מיהו בהא נראה דשפיר קשיא מצד הלשון דשמעינא מיהא דלשון יוציא משמע כופין. אבל מההיא דהחולץ לא קשיא כלל ויש ליישב שיטת התוספות בדוחק. מ"מ לפירוש ר"ח שכתבו התוספות דס"ל דאין כופין וקשיא להו מההוא דהחולץ והוצרכו לדחוק ולחלק בין כל עניני אישות ובין חד מינייהו. ולמאי דפרישית אין צורך דלר"ח ודאי מצינן ליישב כדפרישית:

בא"ד וי"ל משום דקתני סיפא כו' ולא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז מאי מקשה בסוף פירקין ליתני שהה עמה עשר שנים ולא ילדה הא לא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. וכה"ג יש להקשות אהא דקאמר התם בשלמא לר' אסי דאורייתא לא קתני. והנראה בזה דבודאי בהנך שכופין אותו משום לתא דידיה פשיטא דליכא למיטעי שתוכל לומר סבורה הייתי כיון שאין כופין אותו מחמתה וא"כ שפיר הו"ל למיתני פסולות ושהה עמה י' שנים כיון דליכא למיטעי משא"כ בההיא דבאה מחמת טענה דכופין אותו משום לתא דידה שפיר כתבו דלא תני לה בהדי הנך דלא תימא דהכא נמי מצית למימר סבורה הייתי כו' וק"ל:

בא"ד ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין כו' עכ"ל. פי' דהשתא א"ש לשון הגמרא דקאמר עד שכופין אותו כו' משא"כ מעיקר הדין ודאי לא קשיא מידי לר"ח דנהי דרב ס"ל בההיא דאינו זן דכופין מיהו ר"ח פוסק כשמואל דאמר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ואזיל לשיטתיה דהא שמואל הוא דקאמר אין מעשין אלא לפסולות השתא פסיק ר"ח לגמרי כשמואל בכולהו וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא סוף פרקין דר"ח פסיק כשמואל בההיא דאיני זן ואיני מפרנס ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל גם דבריו אינן עולין יפה דהא מסקו התוספות להדיא אליבא דר"ח דמתשמיש לחוד וכן ממזונות לחוד אין כופין וא"כ אע"ג דהוי מורד בחדא אפ"ה ס"ל דאין כופין אלא שאומרים לו דמיקרי עבריינא אם לא יוציא. וכמ"ש נראה ברור בכוונת התוספות אליבא דר"ח אבל כבר כתבתי בסמוך דבלא"ה אין כופין לגרש כלל לר"ח אפילו במונע כל עניני אישות אלא דמיקרי עבריינא וכופין אותו לזון ולשמש ואם שונאה ישלח ממילא ואפ"ה א"ש ההיא דהחולץ שכופין אותו לחלוץ או לייבם כיון דמצות עשה כך היא לייבם או לחלוץ כן נ"ל ודו"ק:

גמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר כו' והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כו'. ויש לדקדק דהא אסקינן לעיל פ' אע"פ ד' נ"ט דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד אלא דבמעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. ואע"ג שהתוספות הרגישו בזה לעיל וכתבו דה"ה דאלמוה לשיעבודא דאשה. אכתי היא גופא תיקשי מנ"ל לתלמודא להקשות בפשיטות. ואע"ג דמעשה ידיה תחת מזונות מ"מ איכא למימר דדוקא במעשה ידיה אלמוה רבנן דאל"כ לא הועילו בתקנתן דכל אשה תאסור מעשה ידיה על בעלה כמ"ש התוס' לעיל דמה"ט אלמוה לשיעבודא דב"ח. משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כן שכל אדם יאסור נכסיו על אשתו דהא כופין אותו להוציא וליתן כתובה ושפיר הועילו בתקנתן. מיהו לפר"ח דבסמוך א"ש דאכתי לא הועילו אם ירצה להיות עבריינא. כי היכי דחששו להכי בכל בע"ח אע"ג דהוי לוה רשע. משא"כ לפי' ר"י קשיא טובא מיהו למאי דפרישית לעיל דף נ"ט דבבע"ח גמור לא שייך כלל לומר דקונם מפקיע מידי שיעבוד דלא מיקרי הנאה מה שפורע חובו דבלא"ה ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין ופורעין וא"כ מקשה הכא שפיר היכי חייל נדרא לענין מזונות דהו"ל כמו חוב גמור. לא מיבעיא למ"ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ"ד מדרבנן. כיון דתנאי ב"ד הוא ואדעתא דהכי נשאה. הו"ל חוב גמור ואשתעבדו נכסים והכי מקשינן להדיא בירושלמי דמקשה אמתני' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו. וע"כ א"א לפרש קושיית הירושלמי משום דהו"ל כנשבע ונודר לבטל המצוה דהא ודאי חייל בכולל דברים המותרים וה"נ דכוותיה. אלא ע"כ דקושיית הירושלמי כדפרישית דאשתעבדו נכסיו ונהי דהירושלמי משני דלמ"ד מזונות דרבנן א"ש מ"מ תלמודא דידן ודאי לא ס"ל. כמ"ש התוספות לקמן וכמו שאבאר. והא דאיצטריך המקשה דהכא לאתויי ראיה מההיא דקונם שאיני עושה היינו משום דבלא"ה היה אפשר לומר דנהי דבשאר ב"ח גמור לא יכול לאסור בקונם מעיקר הדין היינו משום דחוב קדים ואפי' למ"ד מכאן ולהבא גובה אפ"ה היכא שאין יכול לגבות משאר נכסים לכ"ע אתי וטריף כדאיתא פ' כל שעה וכדפרישית לעיל דף נ"ט. משא"כ הכא לענין מזונות איכא למימר דנדרא קדים. שהחיוב מזונות אינן אלא דבר יום ביומו. וכיון שזנה קודם הנדר א"כ מכאן ואילך נדרא קודם. ע"ז מייתי שפיר ראייה מקונם שאיני עושה לפיך דאע"ג דהתם נמי עדיין אין לו זכות במעשה ידיה בשעת הנדר דהא אכתי ליתנהו. דנהי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מהשתא אכתי היא גופא תיקשי היאך מתקנו רבנן מילתא דלא מהני אפילו בדאורייתא אע"כ דכיון שנשאה ע"מ כן שיהיו מעשה ידיה שלו שפיר חל שעבודא מהשתא. ואם כן כ"ש לענין חיוב מזונות אית לן למימר דחייל שעבודא מהשתא. כיון שע"מ כן נשאה. וכן הוא מעיקר הדין כדאשכחן במחייב לזון בת אשתו שטורפת ממשועבדים משעת הנישואין. כמו שאבאר לקמן ר"פ הנושא בעזה"י כן נראה לי נכון ועוד יישוב אחר יבואר בסמוך:

(קונטרס אחרון): בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם כו' והקשיתי לשאול דלמאי דמסקינן לעיל דף נ"ט בפרק אע"פ קונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד אלא דלענין מעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל א"כ לא הוי מקשה הכא מידי ואף שהתוספות בפרק אע"פ כתבו דה"ה דאלמוה לשיעבודא דאשה לענין מזונות אפ"ה היא גופא קשיא מנ"ל לתלמודא להקשות בפשיטות דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו הא טעמא רבה איכא לחלק ביניהם כדפרישית בפנים. אמנם כן אגב שיטפי לא עיינתי בלשון הר"ן ז"ל בשמעתין דנחית ג"כ לסברא זו לחלק ביניהם ובכך מיושב לשון הרמב"ם ז"ל שהשמיט הא דמוקמינן לדינא דמתניתין באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דוקא והיינו משום דכל השקלא והטריא בשמעתין היינו דוקא למאי דבעי לאוקמי מתני' כתנא קמא דקונם שאני עושה לפיך דלא ס"ל הא דקונם מפקיע מידי שעבוד וממילא דלא צריך למימר דאלמוה לשעבודא משא"כ לדידן דקיי"ל הלכה כר' יוחנן בן נורי לעיל פ' אע"פ והיינו ע"כ כדמסקינן התם בטעמא דריב"ן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה לשעבודא דבעל א"כ אין מקום לכל השקלא וטריא בשמעתין אלא דבכל ענין במדיר את אשתו חייל נדרא דקונם מפקיע ולא דמי לקונם שאני עושה לפיך דהתם אלמוה לשעבודא והבית יוסף הביא כל לשון הר"ן בא"ע סי' ע' ובכסף משנה. אמנם לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתם דברים תמוהים הן דמלבד שנראה דוחק לומר דבכל השקלא וטריא דהכא והמסקנא דמסקינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא הוי דלא כהלכתא אלא דבעיקר דברי הר"ן ז"ל יש לתמוה יותר דסוף סוף כיון דלר"י בן נורי ע"כ צריך לומר דאלמוה לשעבודא דבעל א"כ כ"ש דלת"ק נמי מצינן למימר דאית ליה האי סברא ומנ"ל לתלמודא להקשות ולאפושי פלוגתא. והנלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בחד מתרי ותלת טעמי חדא דבלא"ה קשיא לי מאי מקשה הש"ס כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה ומאי קושיא דילמא אה"נ דלא חייל נדרא לענין מזונות הצריכין לה אלא דאפ"ה יוציא ויתן כתובה דאי אפשר לה לצמצם וליזהר ליקח מעט יותר מכדי צרכה כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ט לענין קונם שאני עושה לפיך דמה"ט הוי דברים שבינו לבינה דא"א לו לצמצם וליזהר כ"ש דיש לומר כן לענין מזונות אשה אע"כ דעיקר קושיית המקשה דקס"ד דעיקר העמדת פרנס היינו בשביל כך דע"י פרנס אפשר לצמצם א"כ מקשה דלאחר שלשים יום נמי אמאי יוציא משא"כ למסקנא דאחר שלשים יום זילא בהעמדת פרנס א"כ בכל ענין חייל נדר לענין יותר מכדי פרנסתה ומש"ה יוציא דא"א לה לצמצם וליזהר כן נ"ל נכון. הדרך השני דהרמב"ם ס"ל דסברת התוס' דכי היכי דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כן נמי אלמוה לשעבודא דאשה כיון שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא נחית לסברא זו שכוונתי בה לדעת הר"ן ז"ל לחלק ביניהם אלא דסבר הרמב"ם ז"ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן לשיעבודיה להפקיע מידי קונם אלא בעיקר המזונות מדינא משא"כ למאי דמסקינן דעיקר מילתא דקתני מתני' יוציא היינו משום דברים קטנים דאורחא דידה ולאו אורחא דידיה שפיר מצינן למימר דלהא מילתא לא שייך לומר דאלמוה רבנן לאפקועי מידי קונם ומש"ה יוציא וכן נראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל שם וגם זה נכון. הדרך השלישי דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דמזונות האשה מדאורייתא והיינו כדפרישית לעיל בפ' אע"פ דף נ"ח ע"ב דהיינו דוקא לענין עיקר חיוב המזונות היכא שאין לה להתפרנס ולפ"ז בפשיטות איכא למימר דחייל נדרא דהו"ל כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כיון דלא סגי בלא"ה ותו לא שייך להקשות ואי איתא לדרב הונא בקונם נמי נימא הכי דנעשה כאומר דודאי לא דמי דכיון דמעשה ידיה לכ"ע מדרבנן לא שייך לומר דנעשה כאומרת איני ניזונית ואיני עושה. והא דמקשה הש"ס הכא ואי איתא לדרב הונא היינו למאי דמוקמינן לעיל פרק אע"פ טעמא דרב הונא דקסבר מזונות דרבנן כן נראה לי אלא דקמייתא עדיפא לי ואין להאריך יותר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): והואיל ואתא לידן לשון הר"ן ז"ל עיינתי בספר משנה למלך שם בפי"ב מהלכות אישות שהקשה לשיטת הר"ן ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל א"כ קשה מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהדירה מתשמיש דלא חל הנדר משום דמשועבד לה ואמאי לא נימא נמי דקונם מפקיע מידי שיעבוד והביא שם כמה פירושים שונים בשם כמה גדולים לחלק בין שעבוד עונה לשעבוד ממון ולא ישרו בעיניו ולענ"ד יש לתמוה עליו ועל כל גדולי המפרשים שהוצרכו לאהדורי אטעמים לחלק ולא עיינו בדברי התוספות שכתבו בכמה דוכתי דהא דקונם מפקיע מידי שעבוד היינו משום דב"ח מכאן ולהבא גובה או משום דמצי לסלוקי בזוזי וא"כ פשיטא דלא שייך לומר כן לענין תשמיש ועיין מה שכתבתי בזה לעיל פרק אע"פ בחדושינו ובק"א סי' קמ"ז:

דף ע עמוד ב

בגמרא אי הכי פרנס ל"ל. לכאורה לעיל נמי דמשני נעשה כאומר ה"מ לאקשויי הכי אלא דתלמודא אסיק למילתיה כדאשכחן כה"ג טובא אלא דלענ"ד דלעיל לא שייך לאקשויי הכי דאיכא למימר דהא דנעשה כאומר היינו דמתוך שיכול לומר לה א"כ אין החוב מבורר דזימנין דספקא ומש"ה לא דמי לשאר חוב ושפיר חייל נדריה משא"כ לבתר דמקשה מההיא דקונם שאני עושה אמאי אין צריך להפר אי איתא לדרב הונא ונימא נמי דחייל נדרה מתוך שיכולה לומר ונעשה כאומרת. וא"כ אין שעבודו מבורר אע"כ דאפ"ה לא חייל כל כמה דלא אמרה. וה"נ דכוותיה ואיצטריך לאוקמי באומר בפירוש צאי מעשה ידיך א"כ מקשה שפיר פרנס ל"ל דאי בדלא ספקא הדרא קושיא לדוכתיה ובזה יתיישב ג"כ הא דאיצטריך לאתויי מעיקרא מההיא דקונם שאני עושה דאל"כ הו"מ למידחי דלא דמי חוב דמזונות לשאר חוב כיון שיכול לומר ואין חיובו מבורר ודו"ק:

בתוספות בד"ה שהגיע זמן פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ מן הנשואין נמי עכ"ל. ולכאורה אין בזה קושיא לפירוש רש"י דאה"נ דלמ"ד מזונות דרבנן אפי' בנשואה נמי א"ש כמ"ש לעיל דהכי מוקי למתני' בירושלמי. אלא דבתלמודא דידן ניחא ליה לאוקמי מתניתין אפילו כמ"ד מזונות מדאורייתא וכ"ש לפמ"ש לעיל ד' נ"ח דהרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד מזונות דאורייתא ע"ש. אלא דבלא"ה יש ליישב שפיר שיטת רש"י דאפי' למ"ד מזונות דרבנן. אפ"ה כיון שתקנו מזונות לכל הנשים ותנאי ב"ד הוא וכמאן דנקיט שטרא א"כ כל הנושא אשה ע"מ כן נשאה. ונשתעבד לזונה בפירוש. א"כ חל השיעבוד אפי' מדאורייתא דאנן סהדי שע"מ כן נשאה. ומכ"ש אם נאמר שהיו כותבין כן בפירוש בשטר הכתובה כמו שאנו כותבין אנא אפלח ואיזון ואפרנס כמ"ש התוספות לעיל. משא"כ בהגיע הזמן שלא נתחייב לה בכך אלא שקנס חכמים הוא לא שייך לומר דאלמוה לשיעבודא. כן נראה לי ונתיישב' ג"כ קושיא השניה:

דף עא עמוד א

בד"ה שלא תטעום א' מכל הפירות לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוי חייל דא"א לה לקיים עכ"ל. היינו משום דלישנא דת"ק דמתניתין משמע להו דאיירי שהדירה סתם וכיון דאין היתר לאיסורה א"א לה לקיים כלל משא"כ בנדרה מכל הפירות ליום או יומים ודאי דחל הנדר לכ"ע כדאיתא בי"ד סי' רל"ב ועיין בש"ך ס"ק ט' ובש"ע סי' רל"ז ונראה מדבריהם כאן דבאמר מכל הפירות אסור נמי בבשר ודגים אפי' לא אמר מכל הפירות שבעולם משא"כ לפי מה שכתב הש"ך סי' רל"ב ס"ק ח' בשם העט"ז דהיכא שלא אמר מכל הפירות שבעולם אע"ג דקאמר מכל הפירות אפ"ה מותר בבשר ודגים וגבינה א"כ חל הנדר כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"א בשם גדולי הפוסקים ועיין בסמוך. מיהו בהא דמסקו התוספות דאיירי במין א' ומייתי מהתוספתא קשיא לי א"כ מ"ט דר' יהודא דאמר בשני ימים יוציא ולרב אליבא דת"ק משמע דאפילו במפרש יום אחד יוציא ולכאורה אין טעם לדבר והא מילתא מרפסא איגרא שנאמר דכל אשה שנדרה שום נדר או תענית ושמע בעלה ולא הפר לה שיכפוהו להוציא למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה. וכן בהדירה בעלה לכ"ע ומהתוספתא אדרבא לכאורה משמע להיפך דהא ר' יהודא בתוספתא לא נתן קצבה לדבר ומשמע דבכל ענין לא תצא כשהדירה ממין א' ות"ק דתוספתא איירי דוקא שהדירה ממין א' לעולם ומש"ה קאמר דתצא ובסמוך אבאר יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה שלא תטעום א' מכל הפירות לאו מכל פירות איירי דלא חייל דא"א לה לקיים והוכחתי מדבריהם דבאמר מכל הפירות אסור אף בבשר ודגים ודלא כמ"ש הש"ך בשם העטרת זהב סי' רל"ה ס"ק ח' דמותר בבשר ודגים דא"כ שפיר הוי חייל כמ"ש הש"ך שם סעיף קטן י"א בשם גדולי הפוסקים וע"כ דאף אם לא אמר מכל הפירות שבעולם אלא מכל הפירות סתם אפ"ה אסור אף בבשר ודגים וכמ"ש הש"ך מדעת עצמו. מיהו לפמ"ש בפנים בל' התוספות בד"ה שנדרה היא בשיטת ר"ת משמע שדבר זה מחלוקת הקדמונים היא של בעלי התוספות עצמן. מיהו בש"ס החדשים הגיהו בל' התוספות ד"ה שנדרה כו' כפי' ר"י שנדרה הנאה בא' מכל מיני פירות וכמדומה שהגיהו כן עפ"י פי' המהרש"א ולפמ"ש אין צורך להגיה. ואח"ז מצאתי שבחדושי מהר"ם שי"ף ז"ל מפרש ג"כ דלפר"י ע"כ מיירי בהדירה מכל הפירות ומהסברא שכתבתי דאי במין א' אין סברא לומר דביום או יומיים יוציא דהא ודאי יכולה לסבול. אלא בעיקר ישוב התוספות מפרש בע"א אלא שנדחק לומר דלסברת ר"י השתא לא אסיק אדעתיה הא דקונם עיני בשינה ולענ"ד אין צורך ויתיישב שפיר לפי מה שכתבתי עיין בפנים:

(קונטרס אחרון): בא"ד כתבתי מיהו בהגהות אשר"י משמע קצת שדבריהם לעיל בד"ה שלא תטעום הוא ג"כ שיטת ר"י כו' והיינו ממה שהביא בר"פ וז"ל אבל מהרי"ח כתב בשם ר"י מיהו אם תלתה בשום דבר נ"ל דחל הנדר וכו' והוצרכתי לדחוק דר"י לאו לענין כל הפירות פליג על ר"ת אם תלתה בד"א אלא עיקר דינא בשאר נדרים אם תלתה בד"א כגון קונם עיני בשינה כך כתבתי במהדורא קמא. אמנם אחר העיון שוב אין צורך לדחוק בכך דבלא"ה עיקר מילתא דר"ת שהביא שם הרא"ש ז"ל מבואר שם להדיא באומר כל פירות שבעולם ובכה"ג ודאי כ"ע מודו דחל הנדר אם לא תלתה בד"א לפי שא"א לסבול כיון שאסור אף בבשר ודגים. משא"כ בשמעתין שכתבו התוספות דאיירי באומר כל הפירות סתם ולא אמר כל הפירות שבעולם א"כ שפיר איכא למימר דחל הנדר כיון שמותר בבשר ודגים וכדפרישית:

בגמרא בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש. אין לפרש דלענין שלא תטעום איירי בסתם דא"כ אכתי קשה מדרבי יהודא דאיירי להדיא במפרש אליבא דרב. אלא ע"כ דלענין מה שתלה הנדר בתשמיש איירי. כמ"ש התוספות דלגבי תשמיש אסרה בסתם דהיינו לעולם דמזה עיקר הקושיא לשמואל. מיהו יותר נראה שיטת הר"ן ז"ל למאי דס"ד שהדירה הוא היינו שאסר עליה כל נכסיו אם תטעום מאותו מין. ובזה יתיישב טפי לשון כאן בסתם כאן במפרש דאע"ג דסיפא דומיא דרישא קאי שהדירה מליהנות אם תטעום. אפ"ה לא יהיב הכא שיעורא דרישא שלשים יום דאפשר בפרנס. משום דהתם במפרש והכא בסתם לענין ליהנות מנכסיו. משא"כ לשמואל ה"נ הו"ל למימר עד שלשים יום יקיים דאפשר בפרנס. ואע"ג דהדירה בסתם. אכתי שמא ימצא פתח לנדרו. כן נ"ל ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא דכשהדירה שלא תטעום עד שלשים יום יקיים. וע"כ היינו בכה"ג שהדירה ליהנות מנכסיו ומטעמא דפרישית. ועוד אבאר בזה לקמן גבי שלא תלך לבית אביה. אלא דקשיא לי מאי מקשה לשמואל דהא מצינן לאוקמא שהדירה בפירוש שלא תהנה מנכסיו אפילו ע"י פרנס אם תטעום א' מכל הפירות. ויש ליישב ודו"ק:

בתוספות בד"ה בשלמא לרב כו' תטעום מאותו המין עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שפירושם מגומגם דהא כתבו לעיל דלמאי דס"ד דאיירי בתלאו בתשמיש איירי נמי בהדירה מכל הפירות עכ"ל. ולענ"ד אין כאן גמגום דנהי דכתבו לעיל דאיירי אפילו בהדירה מכל הפירות היינו לענין דהנדר חל. אבל מ"מ פשטא דמתניתין ודאי משמע להו עכשיו בפשיטות דאיירי במין א' כמו שהביאו מתוספתא. ועוד דאי בכל הפירות לא מיתוקמא שפיר מילתא דר' יהודא דאמר בכהנת שני ימים יקיים. דהא לפי פירושם לעיל דמכל הפירות א"א לסבול. וע"כ היינו משום דס"ל דכל מאכלים ומשקים הוו בכלל פירות כדפרישית ולפ"ז לא מיסתבר כלל לומר דכשהדירה שתתענה ממש שני ימים ושני לילות. ואם לאו תאסר עליו בתשמיש לעולם. שלא יכפוהו אפי' בכהנת להתיר נדרו או להוציא. דהא יש סכנה בדבר להתענות שני ימים ושני לילות. כדאיתא בפ"ק דר"ה דף כ' לעין יוה"כ. אלא ע"כ דאיירי במין א'. והאי דקאמרי רבנן יוציא אפי' ביום א' ולר' יהודא בשני ימים היינו משום דתלאן בתשמיש. ומדלא חייש שמא תעבור על נדרו דהא אית לה צערא ותאסר עליו בתשמיש קסברה איהי דסני לה. מש"ה יוציא. וכ"ש הכא דאליבא דרב קיימינן ורב ע"כ סבר דמשום דסברה דסני לה אפי' בנדר הוא כופין להוציא דנראה דמה"ט גופא קאמר רב דבסתם יוציא מיד ולא אמרינן ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. אע"כ דאכתי כיון שהדירה בדבר שאין יכולה לסבול סניא ליה וה"ה למין א' ותלה בתשמיש דתרוייהו כי הדדי נינהו וכמו שאפרש ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

ברש"י בד"ה שנדרה היא ומה יש לו עוד להמתין עכ"ל. נ"ל בכוונת רש"י ז"ל דהשתא לפי סברת התרצן נמי ע"כ מיירי בתלאה בתשמיש דאי איירי שנדרה מכל הפירות הא לא חייל. אע"כ שתלאה בליהנות מנכסיו או בתשמיש דומיא דסיפא דלא תתקשט דמוקמינן לה במסקנא דתלאתן בתשמיש ואם נפרש במין אחד מהפירות כמו שפירש"י ז"ל להדיא במתניתין אפ"ה צריך לאוקמי בתלאתן בתשמיש דאל"כ מ"ט דרבנן דיוציא ביום אחד אפילו במפרש ולר' יהודא בשני ימים וכדפרישית דאין סברא בזה לומר יוציא במין א' וכדמשמע לכאורה מפשטא דברייתא בסמוך גבי נדרה בנזיר דאם אמר אי אפשי באשה נדרנית הוא דאמרינן יוציא ומשמע דאם רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציא אע"ג דסתם נזירות שלשים יום וכמו שאפרש בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל. אע"כ דהא דאמרינן בנדרה היא וקיים לה במין א' יוציא היינו משום דתלאתן בתשמיש. וכיון דלא היפר לה ולא חייש שמא תעבור ותאסור עליו קסברה דסני לה מש"ה יוציא מיד. ושפיר כתב רש"י דמה יש לה עוד להמתין דכיון דטעמא משום דסני לה לא תבקש פתח לנדרה. משא"כ בנדר הוא שפיר קאמר שמואל ימתין דלא סני לה דלפום שעתא רתח עלה כדמסקינן לקמן והא דמייתי הש"ס ראייה מנזיר אע"ג דהתם לא איירי בתלאתן בתשמיש אפ"ה מייתי שפיר דתליא בפלוגתא דהוא נתן או היא נתנה כנ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה שנדרה היא כו' פי' בקונטרס כו' ותימא לפירושו דמאי פריך לקמן כו' וכבר תירצנו כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצינן למימר דנהי דכבר תירץ דבנדרה היא לא שייך המתנה היינו משום דבנדר של פירות איירי הכא דהוי עינוי נפש וכיון דלא היפר לה במידי דאית לה צערא קסברה דסני לה ומש"ה אין להמתין משא"כ לקמן פריך שפיר ותתקשט ותאסר והיינו משום דאליבא דר' יוסי איירי לקמן כמו שאפרש וא"כ בקישוט לית לה צערא כלל דהא אפי' נדרים שבינו לבינה לא הוי לר"י וא"כ קס"ד דלא שייך לומר דסברה דסני לה ומקשה שפיר ימתין לר"י שבת א' לב"ה אפי' בענייה ובעשירה שבת א' אחר שלשים ומשני שפיר דאפ"ה כיון דתלאתן בתשמיש ולא חש להפר דלמא תעבור כי היכי דלא ליקרו לה מנוולת קסברה נמי דסני לה כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק והא דלא משמע להו להתוספות לפרש כן אבאר לקמן גבי ותתקשט ותאסר ע"ש:

בא"ד ונראה לר"י דהשתא כו' אלא שנדרה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו וכו' עס"ה. מה שכתבו כל זמן שהיא תחתיו היינו משום דלשמואל איירי מתניתין אפי' בסתם וע"ז כתבו דהאי סתם א"א לאוקמי לעולם דא"כ מה תרוויח אלא סתם דהכא היינו כל זמן שהיא תחתיו ומה שכתב מהרש"א שמה שכתבו לפירוש ר"י מכל הפירות הוא מגומגם ולענ"ד הוא בדקדוק גדול ואטו גברא אגברא קא רמית דנהי שהתוספות כתבו לעיל דהיכא שלא תלאה בתשמיש לא חייל נדרה כשאסרה מכל הפירות היינו לשיטת רש"י בשמעתין. משא"כ לפירוש ר"י ע"כ סובר דשפיר חייל נדרה אפי' כשאמרה מכל הפירות דאכתי תוכל לקיים בבשר ודגים וכמ"ש בשיטת העט"ז. דדוקא היכא שאמרה מכל פירות שבעולם הוא דאמרינן דאסור בכל אבל היכא שאמרה מכל הפירות ולא אמר' שבעולם מותר' בבשר ודגים כדאמרי' גבי הנודר מפירות השנה. ותדע שזו היא סברת ר"י דאלת"ה אלא במין א' תיקשי ליה אמאי יוציא במפרש יום או יומים כדפרישית שאין שום סברא לומר בזה שכופין אותו להוציא. וכ"ש למאי דפרישית בשיטת רש"י דמברייתא דבסמוך בנזיר משמע דאין כופין מדקתני אם אמר אי אפשי באשה נדרנית. ובשלמא לשיטת רש"י איכא למימר דיוציא משום דסני לה כיון שתלאה בתשמיש ולא היפר ולשיטת התוס' בד"ה שלא תטעום נמי איכא למימר דסברי דאפי' במין א' שייך לומר דסני לה מדלא היפר לה במידי דאית לה צערא ואי אפשי דקתני בנזיר לאו דוקא. משא"כ לפר"י ל"ל הכי דא"כ מאי מפרש ר"י דכל זמן שהיא תחתיו דאי לעולם מאי תרוויח ומאי קושיא אפילו אם לא תרוויח כופין אותו להוציא משום דקסברה דסני לה אלא ע"כ דר"י לא נחית להאי סברא דסני לה אי משום דסובר דלא שייך לומר דסני לה אלא בתלאה בתשמיש או משום דהש"ס לא נחית אכתי להאי סברא דסני לה עד לקמן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דבמין א' אמאי יוציא לת"ק מיד וליכא למימר דמתני' איירי דוקא בסתם דא"כ מ"ט דר' יהודא דאמר בכהנת שני ימים ובישראל יום א' הא בסתם כופין להוציא ויוציא מיד כיון דלא שייך שימצא פתח אע"כ במפרש איירי וא"כ תו ליכא לפרש במין אחד כדאיתא בתוספתא דאפילו במין רע ושלא טעמתו מעולם יוציא דמה טעם יש בדבר אע"כ דלפי' ר"י איירי מכל הפירות ואפ"ה חייל נדרה כדפרישית וההיא דתוספתא מפרש לה לענין תלאתה בתשמיש או שהדירה סתם וכדפרישית דמה"ט לא יהיב ר' יהודא שיעורא בתוספתא כדיהיב במתני' כן נראה לי נכון בעזה"י ואף דמלשון הגהת אשר"י משמע קצת שדבריהם לעיל בד"ה שלא תטעום הם ג"כ לשיטת ר"י אפ"ה יש ליישב דהתם לענין שאר נדרים שא"א לקיים קאי כגון בשינה ג' ימים וכיוצא בו ודו"ק היטב:

בגמרא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה לכאורה משמע דדוקא אם אמר אי אפשי אבל אם רצה לקיימה אין כופין אותו להוציא וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפ' י"ב מהלכות אישות אלא שהרא"ה והר"ן ז"ל הקשו עליו מדמוקמינן למתני' דהכא בכה"ג ומדקתני יוציא ויתן כתובה אלמא דכופין דאל"כ מאי קמ"ל ומ"ט דר' יהודא דאמר יקיים דפשיטא שאם רצה לגרש וליתן כתובה דרשאי. לכך כתבו דהא דקתני ואם אמר אי אפשי לאו דוקא אלא דלמ"ד הוא נתן כו' כופין אותו להוציא. וכ"כ הטור י"ד סי' רל"ה ע"ש. ולולי שאיני כדי להכריע היה נ"ל דההיא דאם אמר אי אפשי ודאי דוקא. דבלא"ה אין נראה לי שום סברא לומר דכשנדרה בנזיר שהוא דבר המצוי ויכולה לסבול שיכפוהו להוציא והא מהיכי תיתי אלא דבההיא מתני' שפיר קאמר דכופין אי משום דאיירי שהדירה מכל הפירות כשיטת ר"י שכתבתי בסמוך. וכיון שאינה יכולה לסבול ולא הפר לה כופין. אי משום דסני לה. או משום צערא דידה וכדפרישית והיינו דמפליג נמי ר' יהודא בין ישראלית לכהנת ובין שני ימים לשלשה. או אפילו אם נפרש מתניתין במין א' כשיטת רש"י נמי א"ש דכופין דאיירי שתלתה בתשמיש כדפרישית. וא"כ סברה דסני לה. וכן בנדרה בסתם ממין א' שתאסר לעולם. אע"ג דלא תלתה בתשמיש נמי כופין אותו להוציא אי משום דבהא נמי שייך דסברה דסני לה. או משום צערא דידה כנ"ל נכון. ובזה יש להשוות דברי הרמב"ם והטור ז"ל בקצה אחד ואין להאריך יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בגמרא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא וכתב הרמב"ם ז"ל ואם רצה לקיים אין כופין אותו להוציא אלא שהרא"ה והר"ן ז"ל הקשו עליו מסוגיא דשמעתין וכתבתי ליישב דבריו בטוב טעם בענין שדברי הרמב"ם ז"ל והטור עולין בענין אחד ועיין בפנים:

בתוספות בד"ה ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו' והא דתנן בפרקין נודרת ואינה מקיימת כו' עכ"ל. נראה דקשיא להו אסוגיא דשמעתין דמקשה אאוקימתא זו אליבא דשמואל מדר"מ אדר"מ משום דסתם מתניתין ר"מ משמע דאליבא דרב ניחא ואהא מקשו דלרב נמי א"א לומר דר"מ סובר היא נתנה ותצא בלא כתובה. דא"כ קשיא סתם מתני' דלקמן בפרקין דנודרת ואין מקיימת ואע"ג דר"מ מסיק עלה לקמן בברייתא שהביאו התוספות בסמוך וקאמר דיקניטנה כדי שיפר לה סברי התוס' דבהא לא פליג אמתני' ואדרבא מיקל טפי וכמ"ש להדיא בדבור הסמוך אימא ר"מ כו' כן נ"ל ואהא תירצו שפיר לחלק בין נדרי עינוי נפש לשאר נדרים. ונראה דעינוי נפש לאו דוקא אלא אפילו דברים שבינו לבינה כמו שאבאר בסמוך. ודברי מהרש"א בזה הדיבור אינן מבוארין כלל לענ"ד וכ"ש במאי דמשמע מדבריו דפליגי רבנן ור' יוסי אי הבעל מצי להפר דברים שבינו לבינה או שאר דברים והא ודאי ליתא כמ"ש התוס' בסמוך להדיא בד"ה ה"ג ר"י אומר ע"ש:

בד"ה אימא ר' מאיר כו' הקשה ר"ת כו' ולקמן תניא כו' עכ"ל. ואע"ג שכבר כתבו בסמוך דההיא דלקמן איירי בשאר נדרים היינו במתני' אבל בברייתא דקאמר ר"מ יפר לה אלמא דבנדרים שיכול להפר איירי ר"מ. מיהו מדלא מוקי לברייתא בדברים שבינו לבינה דמצי להפר ואפ"ה אינה מוציאה בלא כתובה כיון דלית בהו עינוי נפש. שמעינן מיהא דמ"ש לעיל דבנדרי עינוי נפש לחוד אית לן למימר דיוצאה בלא כתובה לאו דוקא עינוי נפש לחוד אלא ה"ה דברים שבינו לבינה אלא משום דבנזיר קיימא לעיל נקטו נדרי עינוי נפש כנ"ל:

בא"ד משום דלתנא דפליג עליה איכא מצוה כו' עכ"ל. והשתא לפ"ז לא היו צריכים לחלק לעיל בד"ה ואם אמר בין נדרי עינוי נפש לשאר נדרים לענין כתובה דהא מצינן למימר דבכולהו נדרים מצי למימר א"א באשה נדרנית אלא דבנודרת ואין מקיימת מצוה לגרשה ובמקיימת נהי דליכא מצוה אפ"ה אם אמר א"א יוציא בלא כתובה אלא דלקושטא דמילתא כתבו לעיל דבנדרים שאין בהן עינוי נפש אינו מוציא בלא כתובה כדאיתא לקמן גבי המקדש ע"מ שאין עליה נדרים ע"ש:

רש"י בד"ה אלמא בעל מצי מיפר כו' מדקניס ליה כתובה כו' עכ"ל. ולכאורה הלשון מגומגם דמשמע דאי לא מצי להפר א"צ ליתן לה כתובה והא ודאי ליתא אלא דעיקר הדיוק דמצי להפר דאל"כ למה כופין אותו להוציא כלל אלא משום דאיכא למידחי דאע"ג דלא מצי להפר ולא הוי עינוי נפש גמור ולא דברים שבינו לבינה אפ"ה כופין אותו להוציא משום צערא דידה דלא ליקרי מנוולת כדלקמן וע"ז כתב שפיר דלא מצינן למדחי בהכי דא"כ למה יתן כתובה כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אין אלו נדרי עינוי נפש ולא גריס כו' וליכא למימר דהך דמייתי הכא ברייתא היא ולא משנה דכיון דמצי למיפרך כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל לקיים גירסת הספרים דודאי ברייתא היא והא דלא מקשה ממתניתין היינו משום דאיכא למידחי דטעמא דר"י בקישוט כדמשנינן לחד שינויא דנדרים דניוול דחד יומא לא שמיה ניוול והיינו דקתני עלה ואלו הן נדרי עינוי נפש אמר פירות העולם עלי דבההיא אפילו דחד יומא הוי עינוי. וכ"ש לאותה השיטה שכתבתי לעיל דבפירות העולם אסור בכל מיני אכילה ושתיה אפילו היכא דלא אמר כל. ואם כן הו"ל תענית גמור. אבל מברייתא מקשה שפיר דאי ס"ד דבחד יומא איירי א"כ בבגדי צבעונים נמי לא הוי ניוול ועוד נראה לכאורה דאפילו בבשר ויין ס"ל לר"י דחד יומא לא הוי עינוי מדקאמר פירות מדינה זו עלי יכול להביא לה ממדינה אחרת ואמאי הא איכא מיהא עינוי דחד יומא עד שיביא לה ממדינה למדינה. ואפילו אם נגמגם בזה. אכתי מקשה שפיר מקשוט דבגדי צבעונים דע"כ דר"י מחלק בין קישוט דבגדים לקישוט דגוף. וממילא סבר דלא הוי עינוי נפש כן נ"ל אלא דהתוספות לשיטתייהו בדיבור הקודם דבנדרים נמי לא גרסי' ניוול דחד יומא ודו"ק:

דף עא עמוד ב

בד"ה כגון דתלינהו כו' ואמאי לא מוקי לה כו' ונראה לרשב"א משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותאסר לר"י יום א' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא היא זו אי נוקי לבבא דקישוט דלא כר' יהודא הא בלא"ה לא קי"ל כוותיה ויש ליישב דודאי למסקנא ניחא ליה לאוקמי בדתלינהו בתשמיש דשייך טפי סברא דמיסני סני לה אלא תחלת קושייתם מעיקרא דאכתי טפי הו"ל לאוקמי בפשיטות בתלינהו בפירות ואהא משני רשב"א שפיר דניחא ליה לאוקמי סיפא ככ"ע כן נ"ל בשיטת התוספות. מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י ז"ל דאוקימתא דפירות נמי ע"כ איירי בתלינהו בתשמיש כמ"ש באריכות א"כ אין מקום לקושיית התוס' ודוק ומה שכתבו התוס' בלשון קושייתם באיסור פירות שבעולם מסייע נמי למ"ש לעיל בד"ה שנדרה היא דלפי' ר"י איירי בהכי ודלא כמהרש"א ודו"ק:

בד"ה ולא תתקשט כו' דא"כ לרב נמי תיקשי עכ"ל. וכוונתם דע"כ מדלא מקשה הכא לרב צ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאע"ג דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפ"ה כופין אותו להוציא משום צערא דידה דמתקרייה מנוולת ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון רש"י בד"ה אלמא בעל מצי מיפר:

בגמרא ותתקשט ותאסר ופירש"י אמאי יוציא לאלתר כו' עכ"ל. משמע לכאורה מדבריו דאמילתא דת"ק קאי דכיון דמוקמינן לדר' יוסי ע"כ בתלינהו בתשמיש א"כ ת"ק נמי איירי בהא מילתא גופא ומקשה שפיר אמאי יוציא לאלתר ימתין שבת א' שמא תמצא פתח לנדרה ונראה מזה שסובר רש"י דאע"ג שכבר קיים הבעל אפ"ה יכול החכם להתיר כשיטת קצת פוסקים שכתבו כן. דאל"כ אין מקום להמתין אפילו לשמואל. או שנאמר דרש"י ס"ל דנשאלין על ההקם. וכתירוץ השני של התוספות בד"ה אבל הכא. ולכאורה נראה דלא שייך קושיא זו אלא אמילתא דת"ק דנקיט סתמא יוציא משמע לאלתר כדדייקינן נמי הכי לעיל. משא"כ לר' יוסי איכא למימר דאין ה"נ דימתין שבת א' משום תשמיש אלא דעיקר מילתא דקישוט נקט דבהא לחוד פליג את"ק ונראה שזו ג"כ סברת התוספות ויתיישב בזה מה שהקשיתי לעיל בלשונם בד"ה שנדרה ודוק אלא דלפי מ"ש שם ליישב שיטת רש"י דהקושיא דהכא ע"כ לר"י לחוד קאי דקישוט לא הוי עינוי נפש אם כן ע"כ צ"ל דמ"ש רש"י כאן אמאי יוציא לאלתר קאי שפיר אהא דקאמר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה ומשמע דבהא מודה לת"ק דיוציא לאלתר. כן נראה לי ודוק היטב ותו לא מידי:

במשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' אם נפרש המשנה כפשוטה שהדירה הוא ע"כ צ"ל דתלינהו בתשמיש או בהנאת מזונות כי ההיא דלעיל ולפ"ז לשמואל צריך להמתין עוד לאחר חודש או רגל שיעור שבת א' בתשמיש או שיעור שלשים במזונות דאפשר בפרנס והא דלא דייק הכי להדיא לעיל היינו כדפרישית בסמוך דלא דייק לעיל אלא מדקתני סתם יוציא דמשמע מיד והיינו דדייקו נמי התוס' בסמוך בד"ה המדיר אשתו משא"כ היכא דנחית לשיעורא לא שייך לדייק כה"ג דאיכא למימר דאין ה"נ דצריך להמתין עוד שיעור תשמיש ומזונות ולא חש לפרש אלא שיעור עיקר הנדר או שנפרש ה"נ שנדרה היא וקיים לה כדלעיל וק"ל:

בתוספות בד"ה כאן ברדופה כו' פי' ר"ח דרגל ראשון היא רגילה לילך להגיד שבחה כו' עכ"ל. וקצת קשה דהיאך שייך לפרש הכא בשמעתין דרדופה להגיד שבחה שנמצאת שלימה בבית חמי' דהא קמן שלא נמצאת שלימה שהדירה הבעל בנדר שא"א לקיים ותלינהו בתשמיש או מזונות עד שאנו דנין עליו שצריך להוציא וליתן כתובה וכן בנדרה היא וקיים לה הוא נמי הא סברה דסני לה כדאיתא לעיל:

דף עב עמוד א

בגמרא מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה. נראה דהא דלא מפרש בפשיטות שהחי יתן אל לבו ויזכור יום המיתה דהאי מבאשר הוא סוף כל האדם נפקא אע"כ דמלבד האי טעמא דטוב ללכת אל בית האבל כדי לזכור יום המיתה שהוא סוף כל האדם יהיב קרא נמי טעמא אחרינא דטוב לילך אל בית אבל כדי שיתעסקו ג"כ עמו בדברים של מיתה דיספוד יספדוניה. ועוד דאי כדי שיזכור יום המיתה איפכא מיבעיא ליה והחי יתן אל לבו באשר הוא סוף כל האדם אע"כ דקרא תרתי קאמר וק"ל:

שם מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אי דלא ידע מנא ידע. וליכא למימר דאיירי שהודית בכך דהא לא מהימנא דאין אדם משים עצמו רשע. ואע"ג דאיכא למימר כגון שיש עוד מאותה התבואה ומתכוונת שלא להכשילו יותר בכה"ג מהימנא אלא דא"א לאוקמי בהכי דאכתי תפריש עכשיו דהא בדאית לה רשות להפריש איירי כנ"ל אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל כתב כן בשם הראב"ד ז"ל והקשה דלגבי דנפשה מהימנא להפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא דלא אוקמי בהכי משום דלא שכיח ולענ"ד נראה ליישב שיטת הראב"ד דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא כשמודה בעיקר הדבר משא"כ הכא דמה שמודית שהאכילתו שאינו מעושר אינה מודית כלום בהפסדת כתובתה דמה שמפסדת כתובה בכך אינו אלא משום קנס שעברה על דת וא"כ כיון דלא מהימנא בהכי שעברה על דת ממילא אית לה כתובה כן נראה לי:

(קונטרס אחרון): גמרא מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אילימא דלא ידע מנא ידע וכתבתי דל"ל דהודית בכך דהא לא מהימנא כו' וכ"כ הראב"ד ז"ל אלא שהר"ן ז"ל הקשה עליו דלגבי נפשה מהימנא להפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתבתי ליישב דברי הראב"ד ז"ל ועיין בפנים:

בתוספות בד"ה אי דלא ידע נסמוך עילוה הכא לא מצי לאקשויי מנא ידע כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב בע"א דהכא איכא לאוקמי שהודית מעצמה כמ"ש בסמוך בשם הראב"ד ז"ל והכא לא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע דאיכא למימר דלאפרושי מאיסורא קא מכוונה שתעמוד בנדתה עד שתטבול מאי אמרת תאמר עכשיו ראיתי דא"כ תהא צריכה להמתין שבעה ימים מהיום מש"ה רוצית לומר האמת שכבר עברו כמה ימים בינתיים ולפ"ז ע"כ צריכה לומר ששימשתו נדה אלא דלפ"ז תיקשי מאי מקשה באמת בגמרא ונסמוך עלה ואמאי לא מוקי לה בהכי אע"כ דאפ"ה לא מהימנא כיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהימנא לומר שהיתה מזידה דאי כדי שלא להכשילו מצית למימר שהיא שוגגת שהיתה סבורה שהיא מראה טהור ולא הראתה לחכם עד עכשיו לכן הוצרכו התוספות לפרש בע"א:

בד"ה וספרה לה לעצמה וא"ת אמאי אין מברכת כו' עכ"ל. נראה דקושייתם דוקא למאי דדרשינן וספרה לה לעצמה דבלא"ה היה אפשר לומר דספירת זבה אינה מצוה כלל אלא הא דכתיב וספרה ולא כתיב תשב שבעת ימים היינו משום שצריכה לספור בפני עדים. או בפני בעלה ע"פ בדיקה כדי שיסמוך עליה וא"כ לא דמי לספירת עומר. משא"כ למאי דדריש לה לעצמה דא"צ לספור בפני בעלה וע"כ דהא דכתיב וספרה ולא כתיב תשב היינו משום דמצוה לספור מקשה שפיר:

דף עב עמוד ב

במשנה המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים כו' המקדש ע"מ שאין בה מומין כו'. וקשיא לי אמאי איצטריך למיתני תרתי דנהי דחדא בחברתה לא שייכא מ"מ הא משמע מכולה סוגיא דשמעתין דבכל תנאי שבעולם הדין כן וא"כ תרתי ל"ל בשלמא לשמואל איכא למימר דקתני רישא משום סיפא דאיירי בקדשה סתם וכנסה סתם דבהנך ודאי דוקא קתני דבנדרים ומומין לחוד הדין כן דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא דבשאר תנאים כתובה נמי בעי למיתב. משא"כ לרב דסיפא ארישא קאי בקדשה ע"ת וכנסה סתם ולא שמעינן דלענין כתובה בתנאיה קאי ולא לענין גט משום דאין עושה בעילתו בעילת זנות לטעמא דאביי וממילא שהדין כן בכל התנאים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ונהי דבבא דמומין איצטריך לאשמעינן דכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ולא שאר מומין אע"ג דאתני סתם ואיצטריך למיתני נמי משום סיפא דהיו בה מומין ועודה בבית אביה דקאי נמי ארישא כמ"ש התוספות שם. אבל האי בבא דנדרים מאי קמ"ל כיון דשייך בכל התנאים. לכך נלע"ד דאפי' לרב נהי דאיכא לפרושי סיפא דמתניתין בקדשה ע"ת וכנסה סתם ומפסדת כתובתה משום דבתנאיה קאי. אפ"ה ע"כ איירי נמי בקדשה סתם וכנסה סתם דהא בהא תליין ודוקא במומין ונדרים דהוי סימפון וכמו שאבאר בסוגיא דשמעתין:

בתוספות בד"ה ע"מ שאין עליה נדרים כו' תימא לר"י מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי כו' גזירה משום סימפון עכ"ל. עיקר מילתא דסימפון היינו מומין כדאמרינן התם סימפון בעבדים ליכא אי מומין דבראי כו' ומקשו הכא בפשיטות אבבא דסיפא במומין אלא דמשמע להו דשייך סימפון נמי בנמצאו עליה נדרים מהא דמסקו בתירוצם מההיא דא"א באשה נדרנית ועיין בסמוך ומש"ה לא ניחא להו לפרש ההיא דסמפון דפ' אע"פ בסמפון דאיילונית משום דלשון סימפון משמע כל דבר המבטל המקח כההיא דעבדים מיהו בעיקר קושייתם לא ידענא מאי קשיא להו דרישא דמתני' לא איצטריך משום האי דסימפון דהא בלא"ה נמי רישא דמתניתין מילתא דפשיטא היא דהמקדש על תנאי ולא נתקיים אינה מקודשת וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דאיצטריך לרב משום סיפא ולשמואל לאשמעינן דאפילו כנסה סתם ויש ליישב:

בא"ד ועי"ל דנהי דשייך בה סימפון כו' מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק. משמע דלשינוייא קמא דשמעתין לא בעי גט כלל בקידש סתם אפילו בנדרים ואע"ג דלקמן מסקינן בהדיא בקידשה סתם וכנסה סתם דספיקא הוי אי אמרינן דא"א באשה נדרנית או לא לרבא. ולרבה צריכה גט מדבריהם. מ"מ בשינויא קמא סברי התוספות דדוקא בכנס אמרינן הכי דמספקא לן דכיון שכנס סתם איכא למימר דסבר וקיבל משא"כ בקדש סתם גרידא לעולם מצינן למימר דא"צ גט כלל דהו"ל סימפון ואע"ג דרש"י מפרש לקמן בהדיא דמספקא לן על סתם בני אדם אם אפשר באשה נדרנית או לא אפשר דרש"י ס"ל כתירוץ השני שכתבו התוס' כאן אבל לתירוץ הראשון ע"כ צ"ל כדפרישית ולקמן יבואר עוד דלרש"י נמי יש לפרש כן ודו"ק:

בא"ד ומיהו כתובה לית לה לכ"ע כו' כדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי כו' עכ"ל. ולכאורה אין ראייתם מוכרחת דאיכא למימר שאני התם שנדרה כשהיא תחתיו ומש"ה קפיד טפי ואין לה כתובה כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בשמעתין ויותר יש לתמוה על לשון הרא"ש ז"ל דבתחילה כתב לשון התוספות כאן והסכים עמהם דאין לה כתובה לכ"ע והביא ראייה מההיא דא"א ותכף בסמוך לענין נדרים שאין בהן עינוי נפש כגון קליות ואגוזים כתב דאין ראייה מהאי דא"א דאיירי כשהיא תחתיו וא"כ קשיא מדידיה אדידיה. והנלע"ד דודאי עיקר ראיית התוספות והרא"ש ז"ל לרווחא דמילתא הוא דבלא"ה כיון דמסקינן להדיא אליבא דשמואל דקידשה סתם וכנסה סתם ספיקא הוא ולית לה כתובה ה"ה לרב דהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא משום דלכאורה היה באפשר לומר דודאי מסברא לית לן למימר כלל דמשום קפידא דנדרים יוציאה בלא כתובה דמהיכי תיתי ודוקא לשמואל דע"כ היינו סיפא דמתניתין מסיק דמספקא לן משא"כ לרב אין לנו לבדות ספק מלב כיון דמתני' לא איירי אלא בקידשה על תנאי וכנסה סתם והאי טעמא לחוד דלענין כתובה בתנאיה קאי ולאו דוקא תנאי דנדרים אלא ה"ה לכל תנאי דעלמא וכנסה סתם נמי אין לה כתובה לכך הביא ראייה מההיא דא"א דהיכא דקפיד ואמר א"א מהימן להוציאה בלא כתובה ולפ"ז ממילא דבנדרים דקודם אירוסין נמי מודה רב לשמואל דספיקא הוי אי קפיד או לאו ומש"ה אין לה כתובה ולפ"ז אדרבא מסברא אית לן למימר דטעמא דרב במתניתין בקידשה ע"ת וכנסה סתם דאין לה כתובה לאו בכל תנאים דעלמא איירי אלא דוקא בנדרים ומומין דבסתמא נמי לית לה כתובה כנ"ל נכון ובסמוך אבאר יותר ובשיטת הגמרא והרי"ף ז"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): משנה המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ומומין כו' ומספקא להו להתוספת בקידש סתם ולא כנס אי בעי גיטא או לא ואף את"ל דבעי גיטא אפ"ה לכ"ע לית לה כתובה והביאו ראיה מדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית כו' וכתבתי דאין ראייתם מוכרחת אלא שמצאתי להדיא בירושלמי דפירקין דפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל היא ולר"י לית לה כתובה ומשמע דכתובה הוא דלית לה הא גיטא בעי והכי משמע להדיא בירושלמי ועיין מה שכתבתי בפ' השולח דף מ"ה:

ובעיקר דברי התוספות שכתבו בקידשה סתם וכנסה סתם דלכ"ע לית לה כתובה יש לי לדקדק אמאי לא נימא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה ונתפייס וע"כ לשיטת התוס' שייך נמי חזקה לענין נדרים דאל"כ אמאי אוכלת בתרומה בכניסה לחופה לכ"ע ולא חיישינן לסמפון כמו בארוסה לפמ"ש התוספות דנדרים נמי מיקרי סמפון אע"כ דאיכא חזקה דבודקה ואפשר דה"נ איכא חזקה אחרת דאין אדם מתפייס במומין וה"ה לנדרים ואע"ג דאמרי' לקמן דהא דא"א באשה נדרנית ספיקא הוי בסתם בני אדם וע"כ דה"ה למומין אפ"ה י"ל דהיינו מה"ט גופא דאיכא חזקה לגבי חזקה והיינו ספיקא ומש"ה דיינינן המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש התוספות לקמן דף ע"ו בד"ה וחדא. ולקמן אבאר יותר בעזה"י כל זה כתבתי בשיטת התוספות מיהו בירושלמי איתא דהא מילתא דקידשה וכנסה סתם אי אית לה כתובה או לא וכן לענין קידש גרידא סתם אי צריכה גט או לא תרוייהו פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל נינהו ע"ש:

בא"ד וא"ת לפי מאי דפרישית כו' מ"ש דבנמצאת איילונית א"צ גט כו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בזה בפרק השולח דמלשון רש"י שם משמע להדיא דאיילונית בעי גט וכתבתי שם ליישב שיטת כל א' ולקמן סוף הסוגיא במימרא דרבי ישמעאל אבאר קצת:

גמרא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כו' הוי בה רב פפא אהייא כו' אלא אסיפא. וקשיא לי אגופא דמתניתין נמי הו"מ לדקדק כך בהא דקתני כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים אהייא אקאי אי ארישא כיון דקפיד אפי' כל מילי נמי וליכא למימר דלענין מומין לאו בקפידא תליא מילתא אלא במידי דמיקרי מום וכל מום שאין פוסל בכהנים לא מיקרי מום כלל הא ליתא דהא קתני לקמן הוסיפו עליהם זיעה ושומא וריח הפה אלמא דאע"ג דלא פסיל בכהנים אפ"ה לענין אשה בקפידא תליא מילתא. ויש ליישב דאפ"ה פשיטא לן דבמידי דלא קפדי אינשי לא הוי כלל בלשון התנאי דע"מ שאין בה מומין משא"כ לענין נדרים ס"ד דבכל מידי דמיקרי נדר הוי בכלל התנאי וק"ל:

תוספות בד"ה אלא אסיפא וסבר רב פפא כשמואל כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דלרב נמי מצינן למימר דסיפא דמתני' איירי בכל גווני ל"ש מקדש ע"ת וכנסה סתם ל"ש קידשה וכנסה סתם וכ"ש לפי מה שפירשתי לעיל בלשון התוספות דלמסקנא אפילו לאביי כולה חד טעמא הוא דבקידשה ע"ת וכנסה סתם דאין לה כתובה נמי לאו בכל תנאים איירי מטעמא דלענין כתובה בתנאיה קאי אלא דוקא בנדרים ומומין קאי בתנאיה לענין כתובה כיון דבשבילן מפסדת הכתובה אפילו בסתם. ולפ"ז שפיר מיתוקמא מילתא דרב פפא אפילו לרב ואפילו בקידשה ע"ת וכנסה סתם לא אמרינן תצא בלא כתובה אלא דוקא באלו נדרים שדינם אפילו בסתם דתצא בלא כתובה דהיינו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דוקא בהנך תלת ולשיטת התוס' לעיל דף ע"א בד"ה ואם אמר ה"ה לכל נדרי עינוי נפש. משא"כ באינך דבסתם יש לה כתובה ה"ה למקדש ע"ת וכנסה סתם נמי אמרינן דבהנך דלא קפדי אינשי ראה ונתפייס משא"כ בהנך דקפדי אמרינן חזקה אין אדם מתפייס בנדרים כאלו כמו במומין וכדפרישית ואפשר דסברת התוספות דכיון שהתנה מתחלה על כל הנדרים תו לית לן למימר במה שכנסה סתם מחל במקצת ובקצתן נשאר בתנאיה כן נ"ל בכוונת התוספות אבל שיטת הרי"ף ז"ל היא כמו שכתבתי ובזה נתיישב מה שהיפך הסוגיא והרגיש הר"ן ז"ל בזה ולמאי דפרישית א"ש דבכוונה מיוחדת כתב הרי"ף ז"ל תחלה אוקימתא דרבה ורב חסדא דהא דתצא בלא כתובה דסיפא הא גיטא בעיא אפילו למאי דקי"ל כרב אחא נמי מהאי טעמא דמספקא לן אי אפשי באשה נדרנית אפילו בקידשה ע"ת וכנסה סתם וא"כ אכולה מילתא קאי מימרא דר"ש בן יהוצדק דדוקא באלו נדרים ברישא אינה מקודשת ובסיפא תצא בלא כתובה אבל בשאר נדרים אפילו קדשה ע"ת וכנסה סתם לא מספקא לן וצריכה גט ודאי כמ"ש הרי"ף ז"ל בקידושין וכאן כתב לענין כתובה דבעי למיתב לה וכל זה אסברא לן הרי"ף ז"ל במה שהקדים מימרא דרבה ור"ח דאל"כ הייתי אומר דאליבא דרב לא שייך מימרא דרבה ור"ח כלל בקידשה ע"ת וכנסה סתם דאיירי מתניתין דהתם לאו מספיקא דא"א פטור מכתובה אלא משום דקאי בתנאיה לגמרי אפילו בשאר נדרים וא"כ היה מקום לומר דאפילו בשאר נדרים דלא קפדי אינשי טובא אכתי מידי ספיקא לא נפקי דכיון שהקפיד עליהם מעיקרא איכא למימר דברישא בעיא גט מספק ובסיפא בקדשה ע"ת וכנסה סתם נמי פטור מכתובה משום ספיקא משא"כ לאחר שהקדים הרי"ף ז"ל דאפילו בהנך נדרים דקפדי אינשי אפ"ה לא מיפטר מכתובה בסיפא אלא משום ספיקא דא"א אם כן ע"כ בשאר נדרים חייב בכתובה כן נ"ל ואע"ג דדברי הרי"ף ז"ל הם אליבא דרב אשי ראיתי לפרש כן בלשון התוספות במימרא דרב פפא כיון דבהדי הדדי שייכא לסברא דפרישית ודוק היטב:

מיהו בלא"ה אין דברי התוספות מוכרחים דמימרא דר"פ כשמואל דוקא דאיכא למימר דרב פפא ס"ל כרבה לקמן דאמר מחלוקת בשתי נשים ולפ"ז נראה דלרב נמי מיתוקמא סיפא בקדשה סתם וכנסה סתם כמו שיבואר שם וכדמשמע מלשון הר"ן ז"ל שם אלא דאפ"ה יש ליישב לשון התוס' דלאוקימתא דרב לא שייך רישא וסיפא בהא מילתא כיון דלא קתני רישא אלא משום האי בבא דסיפא:

(קונטרס אחרון): אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו כו' כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל ששינה סדר לשון הגמרא והביא תחילה אוקימתא דרבה ור"ח לקמן ובתר הכי מימרא דר"י משום ר"ש בן יהוצדק ודינא אתי לאשמעינן דלא כשיטת התוספות כמה שכתבתי בפנים בטוב טעם:

דף עג עמוד א

רש"י בד"ה לא תימא קסבר רב כו' וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה עכ"ל. נראה דמה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפי' התוס' דלא תימא דאיירי אפילו בכנסה ולא בעל אלא דוקא בבעל היינו משום דרש"י ז"ל סובר דלא שייך כלל לומר היכא דלא בעל אחולי אחליה לתנאיה. דא"כ אין כאן קידושין כמו שהקשו התוספות ואע"ג שכתבו דלמ"ד חופה קונה א"ש וביבמות דף נ"ז לפר"י משמע מלשון רש"י ז"ל דרב ושמואל ס"ל דחופה קונה אפ"ה לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאיכא למימר דוקא כשפירש בהדיא שכנסה לשם קידושין אבל סתם חופה אינה לשם קידושין מכ"ש לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות שם דלרש"י נמי לית ליה לרב חופה קונה אע"כ דאפילו לטעמא דאחליה לתנאיה נמי בבעל איירי ומש"ה הוצרך לפרש דנפקא מיניה לענין כתובה וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בשמעתין שהוא לגמרי כפירש"י וכדפרישית ומה שהקשה הר"ן ז"ל דאכתי אפילו בבעל האיך אפשר לומר שבועל עכשיו לשם קידושין דא"כ הא קי"ל דביאה אירוסין עושה ואין לה כתובה ע"ש שהאריך ולענ"ד יש לתמוה דהא לקמן באידך מתניתין דהיו בה מומין ועודה בבית אביה נמי ע"כ איירי בכתובת אירוסין והיינו בדכתב לה מן האירוסין והאי מתניתין אההיא דהכא קאי כמ"ש שם התוספת וצריך עיון ועיין בסמוך:

תוס' בד"ה לא תימא כו' וקשה לר"י כו' דהא תנן בהדיא במתניתין כנסה סתם תצא בלא כתובה עכ"ל. וכוונת הקושיא דאפילו את"ל דלפום האי סברא דהשתא מפרש רב מתניתין דסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם דלית לה כתובה משמע להו להתוספות דכ"ש בקידשה ע"ת וכנסה סתם דלית לה כתובה טפי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר דנהי דבמתני' קתני דלית לה כתובה היינו דוקא בקדשה וכנסה סתם דבהא לא אמרינן דמחיל וסבר וקיבל דאיכא למימר אין אדם מתפייס במומין וה"ה לנדרים כדפרישית וע"כ לא סליק אדעתיה שיש בה מומין או נדרים ואע"ג דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה אוקי חזקה להדי חזקה והממע"ה כמ"ש התוספות להדיא לקמן דף ע"ז בד"ה וחדא במקום תרתי ע"ש ואביי גופא שקיל וטרי לקמן בהא סברא ומשמע דקבלה וכמו שאבאר אבל בקדשה ע"ת וכנסה סתם כיון דמעיקרא אסיק אדעתא להתנות במומין ונדרים ואפ"ה לא חש לבדוק או להתנות מחדש כשכנסה איכא סברא טפי לומר דאחולי אחיל או שבדק ונתפייס ואהא קאמר אביי דלא תימא הכי וכן משמע קצת לישנא דאביי דקאמר ל"ת טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל ולא קאמר כיון שכנסה אחולי אחיל דבההיא לישנא גרסינן לה ביבמות דף ק"י והיינו לפי האמת דטעמא משום בעילת זנות אע"כ דעיקר הטעם כיון שכנסה סתם ולא התנה כמו שהתנה מעיקרא וכך היה נראה לי לכאורה אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל הרגיש בזה הסברא בשיטת רש"י וכתב ע"ז דמי מכניסנו לזה הדוחק דיש לפרש בפשיטות כפי' התוספות ואני כבר כתבתי בסמוך מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולמאי דפרישית נמי אין זו סברא דחוקה דאדרבה סוגיא דלקמן דף ע"ז מסייע לן וכן מהסוגיא דיבמות דף ק"י לפי גירסת התוספות והספרים שלפנינו דגרסי התם בהא קאמר רב כיון דאיכא תנאה אחולי אחיל ופשטא דלישנא משמע דהיינו זו הסברא שכתבתי כן נ"ל נכון לולי דמפירש"י לקמן במימרא דרבה בטעות אשה א' כעין שתי נשים משמע קצת דלא נחית לזו הסברא כמו שאבאר וכן ממה שהוצרך להגיה ביבמות גירסת הספרים ומ"מ יש ליישב ואין להאריך והמשכיל יבין עוד עלה בלבי לפרש בדרך אחר דקס"ד דהא דאמרינן במתני' כנסה סתם תצא בלא כתובה היינו דוקא בתנאי דמומין ונדרים משום דאין אדם מתפייס במומין ונדרים ולכ"ע לית לה כתובה אפילו בסתם כמ"ש התוספות כדאיתא לקמן וכדפרישית ולפ"ז איכא למימר דטעמא דרב משום דאחולי אחליה וא"כ לענין גט היינו בכל התנאים אפילו במומין ונדרים הא אסקינן דמספקא לן אבל לענין כתובה ס"ד דבנדרים ומומין לית לה אבל בשאר תנאים כגון בתנאי דע"מ שתתן מאתים זוז או שאר תנאים כיוצא באלו וכנסה סתם איכא למימר דכתובה נמי בעי למיתב לה כיון דודאי אחליה היכא דלא שייך לומר אין אדם מתפייס ע"ז מסיק אביי דלא תימא הכי אלא משום דאין אדם בועל בעילת זנות וא"כ בשאר תנאים נמי לענין כתובה בתנאיה קאי אלא דמדקדוק לשון רש"י משמע דלמסקנא נמי לענין נדרים איירי לכך נ"ל עיקר כפי' הראשון ודוק היטב והוצרכתי להאריך בזה משום דלתירוץ התוספות בלשון רש"י קשיא לי דרב ושמואל בההיא לישנא דמתניתין ממש נקטו כנסה והאיך שייך לפרש וכנסה דמתני' בלא בעל ודרב ושמואל בבעל והא אמורא צריך לפרש דבריו ויש ליישב:

בא"ד ורבינו יצחק פי' לא תימא כו' אע"ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט כו' עכ"ל. משמע דלמסקנא דאביי דדוקא בבעל פליגי אבל בדלא בעל לכ"ע אין צריכה גט ולא אמרינן דאחולי אחליה בכניסה לחוד ואע"ג דלענין תרומה לכ"ע אוכלת בתרומה משתכנס לחופה ולא חיישינן לסימפון משום דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו קודם החופה היינו בסתם נשים לא חיישינן לסימפון מה"ט דמסתמא בדקה אבל כשהתנה איכא למימר דלא בדקה משום דבתנאיה קאי וסובר דמסתמא אין בה סימפון כיון שהתנה בדבר והיא יודעת ודאי לא משקרא ועי"ל דהתם לענין תרומה הוי חזקה מעליא דודאי בדקה ולא מצא מומין משא"כ הכא דמום לפנינו לא אמרינן דראה ונתפייס אלא דאכתי קשיא לי הא במתני' דלקמן שהיה בה מומין ועודה בבית אביה אמתני' דהכא קאי וא"כ לאביי אליבא דרב איירי נמי בקידשה ע"ת וכנסה סתם כמ"ש התוס' שם להדיא בד"ה אבל במומין שבגלוי ואפ"ה קתני התם דבנכנסה לרשות הבעל צריך ליתן לה כתובה ומסקינן התם בתיובתא דאביי דהיינו משום דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונתפייס אלמא דאפילו בכנסה ולא בעל נמי שייך האי חזקה אפילו בקידשה ע"ת דהא לעיל דף ע"ח אמרינן דנכנסה לרשות הבעל היינו חופה גרידא ע"ש ונהי דמסקינן לקמן דאיכא חזקה אחריתי דאין אדם מתפייס במומין היינו משום דלגבי כתובה אמרינן הממע"ה כמ"ש התוספות שם להדיא ועוד דאיכא נמי חזקת הגוף די"ל דלאחר שנתארסה נולדו בה מומין והו"ל תרתי חזקות משא"כ לענין גט דשמעתין ודאי חזקה דאין אדם שותה בכוס עדיפא כיון דודאי נולדו המומין קודם שנתארסה ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וצריכה גט ואביי גופא איירי לקמן בהא מילתא ומשמע דקבלה ובשלמא לשמואל איכא למימר דמתני' דלקמן ודאי איירי בקדשה סתם דהא ארישא קאי אדהכא והכא מוקי לה שמואל בסתם משא"כ לאביי אליבא דרב תיקשי ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת דהכא משמע כו' וקשה דביבמות בפרק ב"ש תנן כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קושיא זו דהא דסבר שמואל הכא דיש תנאי אפילו בנישואין היינו דוקא כגון תנאי דמתני' דאיירי בנדרים ומומין ובהכי סבר דאדם בועל בעילת זנות דמסתמא אין אדם מתפייס במומין ובנדרנית ובפרק ב"ש ודאי לא אתי למימר דהו"ל תנאי דנדרים ומומין בהדה בקידושין ונישואין. להכי לא חיישינן דליכא למיתלי בהו דהא איכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקה נמי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים. אם כן כ"ע ידעי דלית בהו הנך תנאי אלא הא דאמרי' התם דאתי למימר תנאי הו"ל בנישואין היינו שהיא התנית עמו שהוא לטובתה כגון ע"מ שיתן מאתיים זוז או להיפך בהא שפיר קאמר שמואל דבאמת אין תנאי בנישואין דאין אדם בועל בעילת זנות ומסתמא אי הוי תנאי הוו מחלי אהדדי והא דמקשינן לקמן מע"מ שירצה אבא יבואר לקמן בעזה"י כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

בא"ד ותירץ ד"י דאביי כו' וסוגיא דהתם כעולא אמר ר"א עכ"ל. ולכאורה למאי דמשמע לקמן בסוף הסוגיא בההיא דעולא אמר ר"א דפלוגתא דתנאי היא אי אין תנאי בנישואין כמו שיבואר שם דמה שאומר רב כהנא ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט היינו מדאורייתא כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ ע"כ פליגי אדר' ישמעאל וסברי דאין תנאי בנישואין. וא"כ לא הוצרכו לפרש דסוגיא דהתם כדעולא אלא אפילו לאביי צריך לאוקמי טעמא דב"ה אליבא דכולי עלמא דלא תיקשי לתנא דאין תנאי אטו יאמר כבית שמאי וק"ל:

בד"ה אלא טעמא דרב כו' דאם נפרש כו' א"כ מאי פריך כו' עכ"ל. נראה דהשתא למסקנא דאביי אליבא דרב לא משמע לן כלל שום סברא שע"י מחילת התנאי יחולו הקידושין למפרע דאל"כ השתא נמי לא הוי פריך מידי ומ"ש התוספות בסוף דבור הקודם דשפיר חיילי למפרע דבשעת קידושין היה דעתו לכך היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דרב משום דאחלי לתנאיה משא"כ לבתר דקאמר אביי לא תימא. ואפשר דהיינו משום הא מילתא גופא דס"ל לאביי דלא חיילי הקידושין למפרע וס"ל לאביי נמי אליבא דרב דחופה אינו קונה והתוספות לשיטתייהו בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז ע"ב ובאמת שדבר זה דחיילי קידושין למפרע על ידי מחילת תנאי מחלוקת הפוסקים היא והובא בחידושי הר"ן ז"ל בשמעתין ע"ש:

בא"ד ונראה דלרב אפילו קידשה ע"ת וכנסה ע"ת כו' והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ ליתני במתני' לרבותא ע"ש באריכות ולמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות במשנתינו יש ליישב דבלא"ה א"ש דנקט במתני' קדשה ע"ת וכנסה סתם לאשמעינן דאפ"ה דוקא במומין ונדרים כה"ג תצא בלא כתובה דלענין כתובה בתנאיה קאי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים וכדפרישית דקידשה ע"ת וכנסה סתם וקידשה וכנסה סהם בהדדי תליין אבל בשאר תנאים שקידשה ע"ת וכנסה סתם ודאי מחיל לגמרי אף לענין כתובה כיון דאין התנאי שייך להפסד כתובה ומ"ש התוספות לעיל במשנה דאליבא דרב נקיט לרבותא דגט היינו למסקנא דעולא אמר ר"א שכנסה דרב ושמואל ומתניתין איירי הכל בלא בעל ומטעמא דאחלי' אתיין עליה ולפ"ז לא מצי למיתני במתני' קידשה ע"ת וכנסה ע"ת דלא שייך ודאי טעמא דאחלי' ומש"ה ניחא להו לפרש רבותא דגט לענין נדרים ומומין גופא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה והא איפלגו כו' תימא והא תרווייהו צריכי כו' הו"א דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך ספק בכה"ג דכיון דליכא חזקה שאינו עושה בעילתו בעילת זנות א"כ הבעל מהימן וניחזי מאי קאמר אם בעל לשם קידושין או לאו ובשלמא אי איכא חזקה שאינו עושה בעילתו בזנות א"כ אפי' אם יאמר שבעל שלא לשם קידושין לא מהימן. משא"כ בדליכא חזקה נראה דמהימן. ונהי דלקמן בשמעתין בקידשה סתם וכנסה סתם אמרינן דבעיא גט מספיקא היינו משום דבשעה שבעל לא אסיק אדעתיה האי ספיקא דמומין ונדרים וא"כ כיון דמספקא לן בסתם בני אדם אם רוצים באשה נדרנית או לא מש"ה נמי לא תליא באמירת הבעל עכשיו כלום שדעת בני אדם משתנין לפי הזמן כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ בקידשה ע"ת וכנסה סתם דודאי הוי דעתיה בשעת הביאה על התנאי שהתנה אלא דיש לספק אי מחל ובעל לשם קידושין או לא א"כ יש לומר דמהימן כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן:

בד"ה ושמואל אמר כו' ומיהו קשה דתיקשי לשמואל מדרבנן דר"א כשהחזירה כו' עכ"ל. והא ליכא למימר דשמואל כר"א דאמר חולצת ולא מתייבמת דר"א ודאי לאו מטעמא דלא בעל לשם קידושין פליג כמו שפירש"י לקמן ריש דף הסמוך דאפילו כשהחזירה כשהיא גדולה נמי סבר הכי מיהו לפי מה שאפרש לקמן לקיים גירסת הספרים דשייך פלוגתא דר"א ורבנן בהכי א"כ ממילא נתיישב' קושיית התוספות ע"ש והתוספות דהכא קיימי בשיטת רש"י דלקמן לכך הוצרכו לתרץ בע"א דשמואל כרשב"י או כר' ישמעאל ס"ל וצ"ל לפ"ז דלא משמע לשמואל שום סברא כלל לחלק ולומר דדוקא בהאי דדעתיה אתנאה סברי רשב"י ורבי ישמעאל דלא בעיא גיטא משא"כ בקידושי קטנה וכמ"ש התוספות ג"כ להדיא דף ע"ז ע"ב דלשמואל איירי רבי ישמעאל נמי בקידושי קטנה ע"ש ובחידושינו ודו"ק:

בד"ה ותיובתא דשמואל ואע"ג דשמואל כר"י רביה ס"ל כו' עכ"ל. ואע"ג דמדר"י לא שמעינן אלא דלא בעיא גט מדאורייתא דדריש לה מקרא דוהיא לא נתפשה אבל מדרבנן איכא למימר דמודה וא"כ אכתי הוה מתני' תיובתא עליה דשמואל דמתני' אפשר דאיירי דבעיא גיטא מדרבנן אלא דמשמע להו להתוספות דר' ישמעאל אפילו מדרבנן נמי לא מצריך לה גיטא מדמסיים במילתיה ממאנת והולכת לה וכדמשמע נמי לקמן מלשון הגמ' גבי ולאפוקי מהאי תנא וע"ש בלשון הרא"ש ז"ל ובחידושינו:

דף עג עמוד ב

רש"י בד"ה ליתני כנסה סתם ליכלליה וליתני הכי כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתו דכיון דלמאי דמשנינן עכשיו דסיפא בבא בפני עצמה היא ולא קאי ארישא א"כ רישא דמתני' משנה שאינה צריכה היא לגמרי דכיון שקידשה ע"ת ולא נתקיים פשיטא דאינה מקודשת אע"כ דאתא לאשמעינן רבותא לענין כנסה אח"כ ואם כן הו"ל למיתני בהדיא דהא השתא לא שמעינן לה אפילו משום משנה יתירא דאדרבה איכא למימר טפי דנקט רישא משום רבותא דסיפא וע"ז משני שפיר דמגופא דמתני' שמעינן לה שפיר דלשון ונמצאו משמע דבכל ענין שנמצאו אפילו אחר כך נמי אינה מקודשת וק"ל:

בד"ה גט נמי לא תיבעי דהא שמואל לית ליה כו' עד סוף הדיבור. מה שהוצרך לפרש כן היינו משום דבלא"ה לא הוי מקשה מידי דנהי דלענין כתובה הו"ל כמאן דאתני בהדיא היינו משום דאפילו נדרה כשהיא תחתיו יכול להוציאה בלא כתובה אבל לענין גט איכא למימר דבעי דמסתמא היה בדעתו שאם ימצא נדרים לא יתבטלו הנישואין ויהיה בעילת זנות אלא שיגרשנה בלא כתובה כדאמר אביי לא תימא אליבא דרב על זה כתב רש"י שפיר דלשמואל ליכא למימר כלל האי סברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה בקטנה ונהי דאכתי הו"מ למימר דדוקא בקטנה קאמר שמואל הכי משום דלא הוי בעילת זנות דאיכא נישואין דרבנן וה"ה בקידשה ע"ת דדעתיה ודאי אתנאי קמא לגמרי משא"כ בקדשה סתם וכנסה סתם דליכא לא הא ולא הא לעולם דמודה שמואל דאין עושה בעילתו בעילת זנות אלא דהש"ס אינו רוצה לחלק בכך דלעיל נמי לצריכותא אמר כך כנ"ל והא דקשיא ליה מקדושי קטנה היינו למאי דלא מסיק אדעתא מגט דדבריהם או מספק ודו"ק:

גמרא אמר רבה צריכה גט מדבריהם נראה דדוקא בקידשה וכנסה סתם ס"ל לרבה דצריכה גט מדבריהם דלאו כ"ע ידעי ויאמרו א"א יוצאה בלא גט. משא"כ בקידשה ע"ת או קידושי קטנות דמידע ידעי אפילו מדבריהם אין צריכה גט וק"ל:

בד"ה ספוקי מספקא ליה על סתם כו' עכ"ל. כבר כתבתי בלשון התוס' במשנתינו דמלשון רש"י משמע לכאורה דאפי' בקידושין גרידא נמי מספקא לן בסתם בני אדם אם מקפיד באשה נדרנית והא דקתני מתני' כנסה היינו לרבותא דאפ"ה לית לה כתובה ואף דאפשר שכוונת רש"י שכתב דמספקא לן על סתם בני אדם דמקדשין וכונסין סתם דמספקא לן אי קפיד או לא משום ספיקא דבעילת זנות אבל בקידושין גרידא מסתמא כ"ע קפדי מ"מ נ"ל עיקר כשיטה הראשונה אי משום סתימת לשון רש"י ואי דמשום טעמא דספק אי בעל בעילת זנות לא היה צ"ל דמספקא ליה דהומ"ל דפשיטא לן דלענין כתובה קפיד ולענין גט פשיטא לן דאין אדם בועל בעילת זנות אלא בדעתו לגרשה אם ימצא מומין ונדרים אע"כ דהש"ס היה סובר בפשיטות דשמואל לית ליה כלל האי סברא דבעילת זנות כדפרישית בסמוך ומיהו יש לדקדק דהא לקמן פשיטא לן חזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן נמי בדוכתי טובא חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והיאך קאמר הכא דמספקא לן בסתם בני אדם אי קפדי במומין ונדרים לכך נראה דדווקא בכנסה כתב רש"י דמספקא לן בסתם בני אדם שכונסין סתם אי אמרינן דקפדי משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין או איפכא דחזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומסתמא ראה ונתפייס ודוקא בכנסה שייך האי ספיקא אבל בקידשה לחוד מסתמא דעתו לבודקה והו"ל סימפון ולא בעיא גיטא כן נראה לי ועיין בסמוך ודו"ק:

גמרא אמר רבה מחלוקת בב' נשים וכו' ופירש"י דפלוגתא דרב ושמואל אי אמרינן דכיון דגלי בדעתיה דקפיד בקידושין הראשונים קפיד נמי בשניים או לא. וכיוצא בזה מפ' נמי בסמוך במסקנא דרבה איירי בטעות אשה א' כעין ב' נשים אלא דלפ"ז שייך נמי פלוגתייהו בקידש וקידש דשייכי נמי הנך טעמי וא"כ אמאי נקטו רב ושמואל במילתייהו קדשה ע"ת וכנסה סתם דהול"ל קידש וקידש ואפשר דלרבותא בעלמא נקיט אליבא דשמואל איברא דמלשון רש"י בסמוך בד"ה מחלוקת בטעות אשה א' כתב רש"י בההיא אמר רב צריכה גט דכי אשה אחרת דמי ולשם קידושין בעל א"כ משמע דבקידש ולא בעל מודה רב דלא בעיא גט אי משום דדעתיה אתנאי קמא או משום דסובר רש"י דלרבה סתם סימפון בקידושין גרידא נמי לא בעיא גט כסברא הראשונה של תוספות במשנתינו וא"כ דוקא בבעל קאמר רב דכאשה אחרת דמי ולשם קידושין בעל כן נראה מלשון רש"י אלא דטעמא דמילתא לא ידענא דכיון דבטעות אשה א' גרידא סובר רב דאפילו קידשה ע"ת וכנסה סתם לא בעיא גט ולא חייש להאי סברא דאין עושה בעילתו זנות אם כן מ"ט דחייש להאי סברא טפי בשתי נשים או באשה אחת כעין ב' נשים ואי משום דלא אתני כמו שהתנה בראשונה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא קידש וכנס אפילו בקידש וקידש נמי. ויש ליישב דודאי ס"ל לרש"י דקידש סתם דעתו לבודקה והו"ל סימפון גמור ולא בעיא גיטא אלא דוקא בכנסה סתם בעיא גיטא דמסתמא ראה ונתפייס אלא דסבירא ליה לרש"י נמי דלא מהני ראה ונתפייס שיחולו הקידושין למפרע אלא דוקא שבעל עכשיו לשם קידושין וכמ"ש בלשון רש"י בד"ה לא תימא עיין שם ודוק ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה והא מתני' דטעות אשה א' כו' והא קא חזינן דכל בני מדרשא דאותביה ס"ד למימר הכי עכ"ל. לכאורה לא הוצרך לכל זה האריכות אלא בפשיטות הו"מ לאקשויי מהא דשני רבא גופא לעיל אהאי תיובתא דהא דמשמע מתני' דבעיא גיטא היינו מדבריהם אלא דאפשר דמהא לא פסיקא לן להקשות דאפשר דרבה לאו אהאי תיובתא ושקלא וטריא דשמעתין מפ' לה הכי אלא דבלאו הכי משמע ליה דסיפא דמתני' איירי בקידשה סתם וכנסה סתם וק"ל:

גמרא אלא אמר רבה מחלוקת באשה אחת כעין ב' נשים ופירש"י כגון שקידשה ע"ת וגרשה מן האירוסין והחזירה וכנסה סתם. והא דמקשינן עליה דשמואל ממתניתין היינו כמו שפירש"י דס"ד דמתניתין נמי בהכי איירי ולפ"ז צ"ל דהא דמשני ה"נ קאמר היינו משום דמתני' בכל ענין קאמר מילתא דפסיקא דכשקדשה מעיקרא ע"ת ונמצאו בה מומין לעולם אינה מקודשת אפילו לאחר כמה גירושין וקידושין וקתני סיפא נמי מילתא דפסיקא דכשקדשה וכנסה סתם אפילו בפעם הראשון כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא והיינו מדבריהם לרבה כן נראה לי בכוונת רש"י אבל באמת דלפ"ז הסוגיא תמוה לפי סתימת לשון הגמרא בגרשה ואהדרה וכל כי הא הו"ל לפרושי בהדיא ובאמת הרבה פירושים נאמרו בזו הסוגיא בדרכים שונים הביאם הרא"ה והר"ן ז"ל בחדושיהם בשם ר"י הלוי ובשם בעל המאור ע"ש ולכל הפירושים קשה סתימת לשון הגמרא דלא הו"ל לסתום אלא לפרש מהו כעין שתי נשים מלבד פי' הרי"ף ז"ל שמפרש בלשון קצרה דכעין ב' נשים היינו כמימרא דרב ושמואל גופייהו דקידשה ע"ת וכנסה סתם וטעות אשה א' גרידא היינו שקידש ובעל לאלתר וכ"כ הרא"ש ז"ל ולפ"ז צ"ל דהא דמקשינן בסמוך מקידשה בטעות דקתני אם בעלו קנו היינו משום דבעלו משמע לאלתר כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא ועיין מה שהקשה הר"ן ז"ל על זה ולדידי קשה יותר דע"כ הא דקתני ואם בעלו קנו לאו לאלתר משמע דהא קאי נמי אקטן שקידש וא"כ ע"כ דאם בעלו היינו לאחר שהגדילו וא"כ בקדושי טעות נמי איכא לאוקמי בהכי שבעל לאחר זמן ומאי מקשה עליה דרבה ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש הסוגיא בפשיטות על דרך שיטת הרי"ף ז"ל ואוסיף נופך משלי דהכי קאמר רבה מחלוקת באשה אחת כעין ב' נשים דהיינו עיקר מימרא דרב ושמואל דקאי אמתניתין והיינו שקידש ע"ת וכנס סתם וטעמא דרב דצריכה גט משום דדמי לב' נשים שהתנה עם הראשונה ולא עם השנייה דפשיטא לן דהשנייה צריכה גט מדאורייתא כיון דחזינן דקפיד להתנות בפירוש עם הראשונה ואפ"ה לא התנה עם השנייה אלמא דתו לא קפיד בהך. ה"ה הכא כיון שהתנה בפירוש עמה בשעת קדושין ואפ"ה לא חש לבודקה או להתנות עמה מחדש בשעת נישואין דהא קי"ל אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו כ"ש בזה שהתנה בפירוש אע"כ שחזר בו מהתנאי ומחיל מש"ה ל"ש בעיל ל"ש לא בעיל כיון שכנסה אחולי אחיל וחיילו קדושין למפרע כמ"ש התוספות לעיל בד"ה אלא טעמא דרב אבל בטעות אשה אחת כגון שקידש ובעל לאלתר או קידש וכנס או שקידשה בביאה או שקידשה על תנאי וכנסה או בעל ע"ת כל הני מיקרו טעות אשה א' בכולהו מודה רב דא"צ גט דמסתמא בתנאיה קאי ולית ליה לרב כלל האי טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמה"ט הו"ל לאצרוכי גט אפילו בבעל ע"ת כמ"ש התוספות לעיל אליבא דאביי ורבה פליג עליה דאביי וס"ל לגמרי כדבעי אביי למימר מעיקרא לא תימא וכמו שפירשתי שם בשיטת רש"י ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר מההיא דקידשה בטעות דס"ד דבטעות נדרים איירי וקתני עלה אם בעלו קנו וע"כ הטעם משום דאין אדם עושה בב"ז דליכא למימר דטעמא לאו משום הכי אלא משום דמחיל לתנאי א"כ מאי איריא ובעל הו"ל למיתני אם כנסו קנו כדנקטי רב ושמואל ומתני' דהכא ואע"כ מדקתני אם בעלו משמע דטעמא משום דאין אדם עושה בב"ז וא"כ בקידש ובעל לאלתר וכן בקידש ע"ת ובעל ע"ת נמי שייך האי טעמא וקשה לרבה וכן מכל הני דמקשה בסמוך היינו דאשכחן מיהא דאיכא שום תנא דס"ל אין אדם עושה בב"ז וא"כ אמאי פשיטא ליה לרבה דרב מודה בהאי כן נ"ל נכון ודוק היטב מיהו לרש"י דלא רצה לפרש כן היינו משום דלשיטתו אזיל דלא שייך טעמא דאחליה בקידושין אלא בבעל כדפרישית בשיטתו משא"כ לשיטת התוספות דלעיל דשייך קידושין למפרע ע"י מחילת התנאי א"כ בפשיטות מצינן לפרש כן כן נ"ל נכון בעזה"י ואל יבהל אדם להשיב דלמאי דפרישית בלשון הסוגיי' א"כ בקידשה סתם וכנסה סתם נמי מיקרי טעות אשה א' ואפ"ה קאמר רבה לעיל דצריכה גט מדבריהם אלא שאין זה בכלל דברי רבה דקידש סתם לאו קידושי טעות מיקרי אלא סימפון דהא איהו דאטעיה נפשיה וקידושי טעות היינו על ידי תנאי דוקא כדמשמע בשמעתין ועי"ל דרבה לא איירי מגט דדבריהם כלל אלא מדינא דאורייתא כעין פלוגתא דרב ושמואל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא אמר רבה מחלוקת באשה א' כעין ב' נשים כו' והרבה פירושים נאמרו בזו הסוגיא וכתבתי מה שיש להקשות בדבריהם ופירשתי פירוש מחודש מדעתי' דנפשאי פירוש מרווח בעז"ה ואפשר שהוא קרוב לודאי שהיא שיטת הרי"ף ז"ל:

בתוספות בד"ה אדם יודע כו' הך צריכותא הוי מצי למימר לעיל כו' עד כאן לשונם ועיין במהרש"א ולעניות דעתי ודאי היינו דקשיא להו דלעיל דקאמר בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה משמע דכל היכא דליכא תנאה כגון בקדשה סתם וכנס סתם נמי סבר רב דהו"ל קידושין גמורים כמו בקטנה שלא מיאנה והא ודאי ליתא כמו שכתבו התוספות במשנתינו דלכ"ע אין צריכה גט אלא מדבריהם או מספק. וא"כ טפי הו"ל למימר לעיל נמי כלישנא דהכא דאי אתמר בקטנה הו"א בהא קאמר רב משום דאדם יודע. משא"כ היכא דלא שייך האי טעמא סובר דלא הוי קידושין. מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפילו בקדשה ע"ת וכנסה סתם אף על גב דלא שייך אדם יודע נמי צריכה גט לרב והשתא בקדשה סתם וכנסה נמי צריך כנ"ל:

בד"ה והא הכא. יישוב לקושייתם עיין בסמוך:

דף עד עמוד א

בגמרא והא הכא דכטעות אשה א' דמי ופליגי התם נמי בהא קמיפלגי כו' ופירש"י דלא גרסינן בהא קמיפלגי אלא התם היינו טעמא כמבואר בדבריו באריכות. ולפ"ז הא דקאמר המקשה נמי ופליגי לאו דוקא. אלא מדרבנן שמעינן נמי לר"א דכולהו סברי דבעל לשם קידושין כמו שפירש"י להדיא. ובזה נ"ל ליישב קושיית התוספות בד"ה והא הכא אמאי לא קשיא ליה דרב אדרב די"ל דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה לאו משום דמסתמא בעל לשם קידושין. אלא אפילו לא בעל קסבר רב בקטנה שלא מיאנה והגדילה אצלו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ממילא. כדבעי הש"ס למימר ביבמות בפ' ב"ש דף ק"ח דרב איירי בלא בעל. והכי משמע לכאורה לישנא דרב דקאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה משמע דעיקר החשש קידושין הוא משום שלא מיאנה. ומש"ה אמרינן התם מאי לאו דלא בעל. משא"כ מפלוגתא דברייתא מייתי הכא שפיר דכיון דר"א נמי מודה א"כ ע"כ לאו מטעמא דגדלי קדושין בהדה הוא דשם ביבמות במשנה קאמר ר"א מלמדין הקטנה שתמאן אע"ג דיש להתרחק מן המיאון משום דמצוה שאני וע"כ משום דא"א בע"א דלית ליה הא דר"ג דמתני' עד שתגדיל ובשלמא אי טעמא דרב אליבא דר"ג בבעל דוקא א"ש דלר"א אסור לבעול כשתגדיל דיש זיקה. משא"כ אי טעמא משום דגדלי קדושין בהדה. א"כ לר"א נמי תמתין עד שתגדיל ופקע זיקה ממילא. אע"כ דר"א לית ליה האי סברא וא"כ ע"כ דר"א ורבנן בבעל איירי ומקשה הכא שפיר כן נ"ל ודו"ק:

מיהו לולי פירש"י היה נ"ל לקיים הגירסא שלפנינו דגרסינן שפיר התם נמי בהא קמפלגי כדמשמע נמי מלשון המקשה דקאמר ופליגי. ומה שכתב רש"י על זה דר"א במגרש גדולה והחזירה נמי אסר כבר כתב הנימוקי יוסף שם ביבמות דבכולהו טעמיה דר"א משום דגזר משום גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דבהך איכא איסורא דאורייתא משום גרושת אחיו דקסבר ר"א דאינו בועל לשם נשואין. ולפ"ז נראה דאי הוי סבר ר"א בקטנה שהגדילה אצלו דודאי בעל לשם נישואין. א"כ בכולהו לא הוי גזר כלל דנראה משום קטנה גרידא שהחזירה בקטנותה ועדיין היא קטנה ליכא למיגזר דכ"ע ידעו שגירושיה גירושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה וכה"ג לא שייך למיגזר בגדולה אטו קטנה אע"כ דמשום קטנה שגדלה אצלו גזר ולפ"ז א"ש דפליגי ר"א ורבנן אי בעל לשם קידושין הראשונים או לשם נשואין גמורים וכן מצאתי ג"כ בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות ולפ"ז נמי יש ליישב קושיית התוספות דהכא כדפרישית דלא מקשה מדרב אדרב דאיכא למימר דטעמא דרב משום דגדלי קידושין בהדה ואע"ג דלא בעל כדמשמע לישנא דקטנה שלא מיאנה כדפרישית אבל מברייתא מקשה שפיר דלא משמע ליה דפליגי הנך תנאי גופא בטעמא דגדלי בהדה דא"כ פליגי רב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי גופא ואמאי שני בלישנא למימר קטנה שלא מיאנה וא"כ מקשה שפיר ממ"נ או דהוי כתנאי או דקשה דרב אדרב כן נ"ל ודו"ק:

שם א"ל בר בי רב שפיר קאמרת מכדי כל תנאי כו' דתנאי דאפשר לקיים ע"י שליח כו'. מה שיש לדקדק בזה מנדרים ושבועות דאע"ג דא"א לקיים ע"י שליח אפ"ה אשכחן דמהני תנאה כתבתי בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו דף ע"ה ושם כתבתי ג"כ ליישב מה שהקשו התוספות כאן מה סברא יש בזה ע"ש ותמצא נחת שמצאתי סיוע לדברי משיטת חידושי הרמב"ן ז"ל פרק יש נוחלין ע"ש:

רש"י בד"ה ע"י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע כו' שהיה שלוחו של משה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכין תלמוד דהא משה גופא נמי לא התנה ליתן להם משלו כלל וא"כ האיך שייך לומר דיהושע היה שלוחו של משה ואדרבה אסוגייא דשמעתין גופא יש לדקדק היאך ילפינן מתנאי דב"ג וב"ר דבאפשר ע"י שליח תליא מילתא דלכאורה משה ויהושע נמי לאו בתורת שליחות דישראל הוי מצי למיעבד דהא מקשינן בפ' האיש מקדש אהא דבעינן למילף דשלוחו של אדם כמותו מחלוקת א"י דכתיב ונשיא אחד ממטה ותסברא קטנים לאו בני שליחות נינהו ומטעם זכין לאדם שלא בפניו נמי ליכא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה אלא מסקינן התם דבתורת ב"ד היו הנשיאים עושין שמעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות וכמו שפירשתי שם בחידושי בעזה"י וא"כ הכא דבעיקר תנאי דב"ג וב"ר נמי אפילו את"ל שכל ישראל נתרצו בדבר אפ"ה כיון דכמה קטנים ויונקי שדים היו שם א"כ אין כאן תורת שליחות אלא מטעם מעשה ב"ד יפה והיאך קרו לה הכא תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח ובאמת דקשיא לי נמי היאך נתן להם משה שלא ע"פ הדבור דהא בעיקר חלוקת א"י היו צריכין גורלות ע"פ הדבור ואורים ותומים כמ"ש התוספות שם בפרק האיש מקדש ואפשר לחלק דדוקא בעיקר חלוקת א"י שייך לומר דקטנים היו שם דהא נוטלין בשביל אביהם שהיו מיוצאי מצרים או מבאי הארץ משא"כ הכא בארץ סיחון עוג דמיד בשעת הכבוש התנה כן ומסתמא לא נתחלק אלא לבני עשרים וכיון שכולם נתרצו בדבר אין כאן חלק קטנים כלל ואפשר עוד לומר דכיבוש סיחון ועוג היה ראוי למשה לבדו שהיה מלך והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל מש"ה לא הוצרך לשאול ע"פ הדבור ובזה נתיישב לשון רש"י בשמעתין ובקידושין דף ס"א יבואר עוד בזה בעזה"י דמסתמא זכות הוא ליתומים ליטול צד הקרוב יותר לא"י של ז' אומות והבאתי ראיה ברורה על זה בפרק האומר:

בגמרא התם משום דאיתקשו הוויות להדדי. ולכאורה יש להקשות מזה על מה שכתבתי בכמה דוכתי בחידושי לקידושין דהא דקי"ל בכל דוכתי אין היקש למחצה היינו דוקא במה שנמצא בא' מהם מפורש במקרא משא"כ במאי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה היכא דבאידך הסברא להיפך והוכחתי זה מכמה סוגיות ומההיא דצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה וא"כ סוגיא דהכא תיובתא לדידי דהא האי הקישא דויצאה והיתה לאו להאי דהכא לחוד איצטריך אלא משום דאין היקש למחצה בעינן למילף א"כ היאך ילפינן לה לענין תנאי דא"א לקיים ע"י שליח הא עיקר תנאי לא כתיב בקידושין אלא מסברא ידעינן דמהני תנאי בקדושין כמו בכל התורה כולה וא"כ איכא למימר דבקידושי ביאה כיון דא"א לקיים ע"י שליח הוי כמו בכל התורה דלא מהני תנאי בכה"ג אלא דנראה לי ליישב דהאי הקישא דאיתקוש הוויות להדדי לאו הקישא הוא דהא לא אשכחן דאיתקשו אלא לשון מושאל הוא ועדיף מהקישא דכיון דכולהו קידושין בכלל והיתה נינהו דהיינו לשון הוויה אין לנו לחלק ביניהם כלל לומר דבחד מינייהו יועיל תנאי ולא באידך וילפינן חדא מתרתי דהיינו כסף ושטר וכן נראה מלשון רש"י ז"ל ודוק ובזה נתיישב לי ג"כ הא דקשיא לי השתא מיהו דאתקוש הוויות להדדי דיש תנאי בקדושי ביאה אע"ג דא"א לקיים ע"י שליח א"כ ניליף מהכא לחליצה ושאר מילי דאף על גב דא"א לקיים המעשה ע"י שליח אפ"ה ליהני בה תנאי ולמאי דפרישית א"ש דשאני הכא בקדושי ביאה כיון שעיקר המעשה שאנו דנין עליו אם יתקיים או לא לא על הביאה אנו דנין אלא על מעשה הקדושין אם יתקיימו או לאו. וא"כ מקרי שפיר תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח דנהי דאינו יכול לקדשה בביאה ע"י שליח מ"מ היה יכול לקדשה בכסף ובשטר ע"י שליח. ושם קדושין חדא נינהו דהא איתקשו להדדי דכולהו מקרי הוויות. משא"כ בחליצה שא"א לקיים כלל ענין חליצה ע"י שליח כן נ"ל נכון ועוד כתבתי בפרק האומר דף ס"א דתנאי דגיטין וקדושין ילפינן מקראי ע"ש:

(קונטרס אחרון): גמרא והא ביאה דאי אפשר לקיימה ע"י שליח וקא הוי תנאה התם משום דאיתקש הוויות להדדי והקשיתי לשאול א"כ נילף מהכא לכל התורה כולה דאע"ג דאי אפשר לקיים ע"י שליח מהני תנאי דומיא דביאה ויישבתי לנכון וממילא אתי נמי שפיר דלכאורה סוגיא דהכא הוי תיובתא לדידי במה שהעליתי לעיל בפרק אלו נערות ובכמה דוכתי בקדושין דלא אמרינן אין היקש למחצה לסתור שום כלל המסור בידינו או לומר נגד הסברא ולמאי דפרישית אתי שפיר והכלל שלי במקומו עומד כמ"ש בפנים:

שם אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר"א כו' ע"ת ובטל ד"ה צריכה הימנו גט וכתבו התוספות דלפ"ז פלוגתא דרב ושמואל לעיל היינו בכנס ולא בעל. ולכאורה דלפ"ז יש להקשות על מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלא שייך לומר דאחלי לתנאיה ויחולו הקידושין למפרע אלא דוקא בבעל אמרינן דבעל לשם קידושין וא"כ לר"א מ"ט דרב אלא דאיכא למימר דלר"א הא דקאמר רב לעיל צריכה הימנו גט היינו מדבריהם דלא פלוג רבנן בין כנס לבעל דסתם כניסה לבעילה עומדת משא"כ לאביי ורבה לעיל דלדידהו ע"כ רב מדאורייתא איירי א"כ שפיר אית לן למימר דלא שייך לומר דע"י אחלי' לתנאה יהיו קידושין דאורייתא אלא בבעל דוקא לשם קידושין כן נ"ל נכון וכבר עלה בלבי לומר דהא דקאמר ר"א בבעל ד"ה צריכה הימנו גט היינו נמי מדבריהם כדמשמע נמי הא דאמר רב כהנא בסמוך משמיה דעולא זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע דאיירי מדבריהם או מספק וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש מהגדולים ולפ"ז היה מקום אתי ליישב קושיית התוספות כאן דקשיא להו אדר"א דאמר ד"ה צריכה גט והא איכא תנא דאמר אם בעלו לא קנו ולמאי דפרישית אתי שפיר דלשון קנו או לא קנו משמע דלענין קידושין דאורייתא פליגי אבל מדרבנן כ"ע מודו דבעיא גט אלא דהתוספות לא משמע להו הכי מדמסקינן לאפוקי מהאי תנא דמייתי קרא דוהיא לא נתפשה א"כ משמע דמדאורייתא איירי אלא דבהא נמי קשיא לי מאי קאמר לאפוקי מהאי תנא דהא איכא לאוקמי קרא בדדמי בקידושי טעות גמור כגון איילונית שכתבו התוספות לעיל במשנתינו דלא בעיא גיטא משא"כ שאר תנאי מנ"ל דילמא בעיא גיטא ונהי דבתו של ר"י לאו איילונית היתה דהא בנה מורכב על כתיפה אכתי אדר"י גופא קשה מנ"ל לאוקמי קרא להכי וכבר כתבתי בזה בגיטין דף מ"ט ע"ש:

בתוספות בד"ה ד"ה צריכה הימנו גט כו' וא"ת והא פליגי תנאי כו' בפחות מש"פ כו' עכ"ל. ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ובמחילה מכבוד תורתו לכאורה אגב חורפיה ושיטפא כתב כן דהא ר"א בפחות מש"פ גופא נמי קאמר ד"ה צריכה גט וא"כ מקשו התוספות בפשיטות דבפחות מש"פ מיהא אשכחן דפליגי תנאי ויש ליישב דבריו בדוחק דמ"מ לא היו צריכין התוספות לפרש בתירוצם דר"א לאו מסברא דנפשיה אמר דאפילו אי הוה אמר לענין קידשה ע"ת מסברא דנפשיה נמי א"ש. כיון דרב ושמואל לא איירי מקידושי פחות מש"פ אלא מקידושי תנאי וא"כ שפיר קאמר מסברא דנפשיה כיון דרב ושמואל מסתמא בפחות מש"פ סברי כחכמים א"כ בקידשה ע"ת נמי בעיא גט כן נ"ל ליישב דברי מהרש"א ז"ל ודוחק ובעיקר קושיית התוספות כתבתי בסמוך:

דף עד עמוד ב

בתוספות בד"ה ממאנת והולכת כו' והא דקאמר ממאנת כו' שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז מאי מקשה הש"ס לעיל בריש סוגיין אדשמואל ממתני' דקתני כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא דהא איכא לאוקמי מתניתין לאחר שנודע הטעות. ולענ"ד אין מקום לקושייתו דאי בשנודע לו ואח"כ בעל או כנסה בודאי כתובה נמי בעי למיתב לה דאשתו גמורה היא דדוקא בלא נודע לו שיש בה מומין אלא דסומך אתנאי שפיר שייך למימר דלמאן דסבר אין אדם עושה בב"ז א"כ מסתמא היה בדעתו שאין בה מומין ואם ימצא בה מומין דעתו לגרשה בלא כתובה דאיהי אפסדה אנפשה שלא הודיעתו שיש בה מום דמסתמא כן היה בדעתו כדי שלא יהיה בעילת זנות. משא"כ בנודע לו ואח"כ כנסה וכ"ש בעל בוודאי לכ"ע אשתו גמורה היא וכתובה בעי למיתב לה כדאמרינן לקמן להדיא חזקה ראה ונתפייס כן נ"ל ברור:

בא"ד ושמואל לא סבר כר"י אלא בקידושי טעות דוקא כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהא אפילו בקידושי קטנות נמי מצי סבר כר"י דמדאורייתא ממאנת והולכת אבל מדרבנן צריכה גט כו' והניח בצ"ע וגם בזה דבריו אינן מובנין לי כלל דהא לר"י גופא ודאי לא בעיא גיטא אפי' מדבריהם דהא ע"כ שבתו באתה למאן בבית המדרש ובכתה בבכיה גדולה. היינו שהבעל לא רצה לגרשה. וע"ז אמרו דבר שנצטער אותו צדיק כו' משמע דלר"י במיאון לחוד סגי אפילו מדרבנן וא"כ יפה כתבו התוספות דשמואל לא ס"ל בהא כר"י דהא לשמואל בעיא מיהא גט מדבריהם משא"כ בקידושי טעות סבר לגמרי כר"י ודברי מהרש"א ז"ל צ"ע:

בד"ה חכם עוקר כו' אבל לאחר ידיעת הבעל לא מהני להו היתר כדקתני במתניתין כו' אינה מקודשת ולא מפליג כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לאוקמי מתניתין כר"א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד או לאוקימתא דרבא באשה חשובה וככ"ע משום דסתם מתניתין ר"מ היא ועוד דר"מ איירי בסיפא דמתניתין בהיו בה מומין ועודה בבית אביה והאי סיפא ארישא קאי כמ"ש התוספות לקמן בד"ה אבל במומין שבגלוי וא"כ משמע דר"מ מודה ברישא דמתניתין בנדרים דאינה מקודשת ומדלא מפליג בין אשה חשובה לאינה חשובה אלמא דבנודע לבעל אין לחלק אלא דאכתי איכא למידק הא לרבא באידך ברייתא נמי קתני בהדיא אינה מקודשת ולא מפליג בין אשה חשובה לאינה חשובה ויש ליישב בדוחק ויותר נ"ל דהתוספות בלא"ה פשיטא להו מסברא דנפשייהו דלאחר שנודע לו לא מהני התרת חכם כדמסקו מילתא בטעמא ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדבריהם מדאמרינן לעיל דף ע"א גבי האשה שנדרה בנזיר דלמ"ד היא נתנה אצבע כו' אם אמר א"א באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ולא מפליג בין נדר שיש לו היתר ע"פ חכם אע"כ דלאחר שנודע אין לחלק מה"ט גופא דמסקו התוספות שלאחר שנודע לו והוא מקפיד בפירוש דלא ניחא ליה באשה נדרנית דלמא לא ימצא לה היתר מש"ה אפילו ר"מ גופא מודה דהא לעיל מקמי דמסקינן אליבא דשמואל איפוך רבי מאיר גופא קאמר דתצא שלא בכתובה וכ"ש אליבא דרב דלעיל ע"ש ואע"ג דהתם לענין כתובה איירי מ"מ כיון שכבר היא אשתו והיא מוחזקת בשטר כתובתה אפ"ה אמרינן דאם נדרה מפסדת כתובתה ותו לא מהני התרת חכם. כ"ש הכא שהתנה בפירוש דיש לנו לומר כן דמהני סברא זו לומר דאינה מקודשת כן נ"ל ולפ"ז לא הביאו התוספות ראייה זו דמתניתין אלא לרווחא דמילתא דממילא א"ש דלא מפליג במתניתין זהו מה שנ"ל בכוונת התוספות אלא שמצאתי להר"ן ז"ל שכתב להדיא שלא כדברי התוספות והביא ראייה מהירושלמי דאיכא תנא דסבר דאע"ג דאינה מקודשת בנמצא נדרים אפ"ה אסורה לינשא בלא גט דלמא תלך אצל חכם ויתיר נדרה ויחולו הקידושין למפרע ונמצא בניה באים לידי ממזרות ונהי דלא קי"ל הכי דלא חיישינן שמקלקלת עצמה מ"מ שמעינן מיהא דאף לאחר שנודע לבעל אם הלכה אצל חכם והתירה הוי קידושין למפרע כן דקדק הר"ן ז"ל והובאו דבריו בש"ע אה"ע סימן ל"ט אמנם יש לתמוה טובא דהרא"ש ז"ל בשמעתין הביא לשון התוספות שלפנינו ואח"כ מיד הביא לשון הירושלמי גופא משמע דאין מהירושלמי סתירה לדברי התוספות וכבר הרגיש בזה בס' בית שמואל בסימן הנ"ל וכתב דהירושלמי איירי קודם שנודע לבעל דאז איכא למ"ד אסורה להנשא בלתי ידיעת הבעל משום האי חששא והא דלא חייש בלא"ה שמא ימחול הבעל על התנאי היינו משום דלא חיילי הקידושין למפרע ע"י מחילת התנאי משא"כ ע"י התרת חכם שפיר חיילי עכ"ל ע"ש ואע"ג דמילי דסברא נינהו מ"מ נ"ל דוחק להעמיד הירושלמי בכך דהא סתמא קאמר אסורה לינשא בלא גט אלמא שהבעל לפנינו וא"כ נודע לו קודם התרת חכם ואפ"ה קאמר שצריך לגרשה ועוד דהא התוספות לעיל דף ע"ג בד"ה לא תימא מסקו בסוף הדבור דחיילי קידושין למפרע ע"י מחילת התנאי והנלע"ד בזה ליישב שיטת הירושלמי לפי שיטת התוספות דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בסמוך בד"ה משום ש"ר לא יחזיר דהא דחיישינן לקלקולא לאו משום שיהיו בניה ממזרים ממש אלא לעז בעלמא ואע"ג דבפרק השולח מסיים בהדיא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים אפ"ה מפרשו התוספות דהיינו שלפי לעז הבעל יהיה לעז של ממזרות א"כ כ"ש הכא בלשון הירושלמי דקאמר ונמצא בניה באין לידי ממזרות ולא קאמר ונמצא בנים ממזרים א"כ פשיטא דהתוספות רצו לפרש דלפי דברי הבעל שהיא רוצה שהבעל יאמר דלא קפיד בבזיונו וחיילי קידושין למפרע ע"י התרה חכם והיינו דקאמר שיבואו לידי ממזרות והיינו לידי לעז ממזרות ומש"ה צריכה גט והו"ל מוציא אשתו משום נדר דלא יחזיר ותו ליכא למיחש לקלקולא כן נ"ל בשיטת התוספות והרא"ש ז"ל ולפ"ז מה שהביא הרא"ש ז"ל לשון הירושלמי היינו לחוש לדברי האומר דלכתחלה לא תינשא משום קלקולא וכמ"ש ג"כ הבית שמואל שם בשם רי"ו ודוק היטב כי נכון הוא:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה חכם עוקר כו' הבאתי לשון הירושלמי שהביא הר"ן ז"ל ופסק להיפך משיטת התוספות דאף לאחר שנודע לבעל מהני היתר וא"כ יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שהביא לשון התוס' והביא ג"כ הירושלמי והוי כתרתי דסתרן אהדדי וכבר הרגיש בהן הבית שמואל וכתבתי ליישב ומכלל הדברים משמע דהרא"ש ז"ל סובר כרבינו ירוחם שהובא בש"ע סי' ל"ט דלכתחילה לא תינשא דחיישינן לקלקולא כמ"ש בפנים:

בד"ה משום ש"ר כו' מבואר אצלינו בחידושי גיטין באריכות ע"ש:

דף עה עמוד א

בגמרא רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן. נ"ל דהכי פירושא דרבא סובר השתא דאפי' מ"ד מקודשת לאו מטעמא דאדם רוצה שתתבזה אשתו דודאי אפ"ה מסתמא התנה אפילו אנדרים שיש להם היתר חכם כמו שפירש"י דא"א באשה נדרנית דמאן יימר דמזדקק לה חכם לאלתר וא"כ לעולם תהיה בספק מקודשת שמא תלך אצל חכם אחר וימצא פתח אלא דאפ"ה אמרינן דמקודשת דשמא היה בדעתו שאם יהיו נדרים שיש בהם התרת חכם יכניסנה ואם לא תמצא חכם לאלתר יגרשנה לרצונו ובהא קאמר רבא שפיר דכיון דאשה חשובה היא מסתמא לא היה בדעתו כך לגרשה אם לא תמצא חכם דלא ניחא ליה דמיתסר בקרובותיה וע"כ דכדי שלא ישאר בספק היה בדעתו לתנאי גמור דבכל מילי נדר שימצא לא יהיו קידושין כלל ואהא מקשינן שפיר מסיפא שהיא התנית עמו ע"מ שאין בו נדרים וקתני נמי אם הלך אצל חכם והתיר מקודשת והיינו ע"כ לרבא מהאי טעמא גופא דשמא היה בדעתה שאם יהיה בו נדר שיש בו התרה יתיר נדרו ואם לא ימצא חכם לאלתר שיתיר נדרו בודאי יכופו אותו ב"ד להתיר נדרו תוך הזמן שיקבעו לו או יגרש כדי שלא תשאר בספק לעולם וא"כ מקשה שפיר דבאשה חשובה הו"ל למיתני דאינה מקודשת דבודאי לא היה בדעתה תנאי זה דגירושין כלל דלא תיתסר בקרוביה אלא דודאי היה בדעתה דאם יהיה בו שום נדר לא יהיו קידושין כלל ומשני שפיר דבכל דהו ניחא לה כן נ"ל נכון ונתיישב' קושיית מהרש"ל ז"ל ודו"ק:

משנה היו בו מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה. משמע דאי לא מייתי ראיה מפסיד ולכאורה הוי קשיא מהא מתניתין לרב הונא ורב יהודא דס"ל בפ"ק דף י"ג דברי ושמא ברי עדיף והכא מסתמא הבעל טוען שמא והאב ברי מ"מ אפשר כיון דבמומין שבסתר איירי א"כ האב נמי טוען שמא וברי של הבת לא מהני מידי אלא דלקמן בד"ה רישא מנה לאבא בידך משמע קצת דלמסקנת התוספות אין לחלק בכך ואדרבה אפילו ברי דאב לא מהני וא"כ תיקשי אדרב הונא ור"י ויש לתרץ כמ"ש התוספות לעיל שם לחלק בין ברי טוב לברי גרוע וה"נ הברי גרוע לפי שהבעל אין לו לידע והו"ל שמא טוב וברי גרוע וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם ליישב קושיית התוספות בדרך אחר ע"ש:

רש"י בד"ה הבעל צריך להביא ראיה עדים כו' ולכאורה יש לתמוה למה לא פי' כן ברישא ועוד מאי קמל"ן ונראה דודאי בבבא דרישא שהאב בא להוציא לא הוצרך לפרש דפשיטא דכל היכא דאמרינן הממע"ה צריך שני עדים משא"כ בהאי בבא דסיפא שהבעל מוחזק בממון והאב בא להוציא קס"ד דסגי לבעל בעד א' המסייעו ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה לשון ראייה משמע שני עדים והיינו כיון דבהאי בבא האב מהימן משום חזקת הגוף כדמסקינן בגמרא וא"כ תו לא מהימן עד אחד לאפוקי מהאי חזקה כדקיל"ן נמי בעלמא אפילו לענין איסורין דכל היכא דאיכא שום חזקה להיתר או לאיסור בעינן ב' עדים דוקא וה"ה לענין ממון וה"נ אמרינן בפ' אלו מציאות סימנים וסימנים ועד א' ע"א כמאן דליתיה דמי כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל:

(קונטרס אחרון): משנה היו בה מומין כו' נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ופרש"י עדים וכתבתי כוונתו דאע"ג דבעל מוחזק בממון אפ"ה לא סגי ליה בעד אחד כיון דמ"מ מדינא האב מהימן משום חזקת הגוף הו"ל כודאי כו' לאפוקי מחזקה קמייתא צריך שני עדים וכמ"ש בפנים והבאתי ראיה מדין האיסורין אלא דנראה דאף לשיטת הפוסקים דבשאר איסורין אף בדאיתחזק איסורא נמי ע"א מהימן בהקדש וטבל וקונמות אפ"ה כיון דבדבר שבערוה הא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין דבר שבערוה פחות משנים בדאיתחזק איסורא א"כ כ"ש דבממון בעינן שנים דהא דבר שבערוה גופא לא ידעינן אלא מג"ש דדבר דבר ועיין מה שכתבתי בזה בריש גיטין ובקדושין בר"פ האומר ובלא"ה הא קיי"ל כלל גדול בדין דאין ע"א קם לממון אלא לשבועה או היכא דשייך מחוייב שבועה ואי"ל משלם ולכאורה לא שייך הכא דלא הו"ל למידע מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו היכא דלא הו"ל למידע שייך מחוייב שבועה ואיל"מ א"כ אפשר דהכא נמי סגי בע"א בין בבבא דרישא ובין בבבא דסיפא וצ"ע:

(קונטרס אחרון): וחכמים אומרים בד"א וכו' אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון ונראה מל' התוספות דמומין שבגלוי היינו דוקא בגלוי ממש דהיינו על פדחתה ופרצוף פנים מדכתבו בד"ה וחכ"א דבגלוי לא פליג ר"מ דראה ונתפייס הוא כדאמר סתמא דתלמודא וע"כ כוונתם אהא דמקשינן לעיל על פדחת דראה ונתפייס מיהו בהגהות אשר"י דשמעתין מפרש להדיא דמומין שבגלוי דחכמים היינו תחת כיפת ראשה דפעמים מגולה ופעמים מכוסה דבגלוי ממש לא הוי פלוגתא וכמ"ש בפנים דלכאורה לשון המשנה הכי דייק טפי וא"כ צריך עיון שלא הובא דעת הגהות אשר"י בפוסקים ויש ליישב כיון דרב פפא מוקי לעיל בסמוך גבי שומא בעומד תחת כיפת ראשה משמע דבכה"ג יכול לטעון ולא מיסתבר לאוקמי הך ברייתא כר"מ ולא כחכמים:

בתוספות בד"ה וחכמים אומרים בד"א כו' נראה לר"י דר"מ לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דקאמר בד"א במומין שבסתר היינו בסתר ממש כדמשמע לישנא דמתניתין דא"א לבדוק אותם אלא בבית המרחץ ע"י קרובותיו או קודם חופה ע"י עצמו משא"כ כשאינו עומד במקום הסתר ממש אלא תחת כיפת ראשה כדעיל בסמוך גבי שומא בהא שפיר פליגי ר"מ וחכמים אי יכול לטעון או לא ואפשר דפשיטא ליה לר"י דלשון מומין שבגלוי ממש דאי בעומד תחת כיפת ראשה לכ"ע יכול לטעון וכ"ש אליבא דרב דאיירי מתניתין בהתנה בפירוש כמ"ש התוספות בסמוך מיהו בהגהת אשרי משמע כדפרישית וע"ש ובמאי דמסקו התוספות דלא פליגי אלא ביש מרחץ קשיא לי לכאורה במאי קמפלגי דליכא למימר דפליגי בבדיקת קרובים אי מקרי שפיר בדיקה או לא א"כ שייך האי פלוגתא בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה לעיל דף נ"ח ע"ב דפליגי אי בדיקת מרחץ שמה בדיקה או לא ופירש"י שם דהיינו בדיקת קרובים ולכאורה שפירושו מוכרח ואם נפרש דפליגי ר"מ וחכמים אם דרך לבדוק בבית המרחץ ע"י קרובותיו א"כ כ"ש דקשיא מסוגיא דהתם דמשמע דפשיטא לן הא מילתא דמשהגיע זמנה דרך לבדוק ע"י קרובותיו וקודם חופה בודקה בעצמו דוקא וכ"ש דקשה טפי למ"ש התוס' בדבור הסמוך דקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל והנלע"ד בשיטת התוספות דודאי לעיל דף נ"ח דאיירי לענין תרומה ומשום חשש בעלמא שמא ימצא סימפון בהא ודאי אזלינן בתר רובא דאינשי שדרכן לבדוק בהגעת זמן ע"י קרובים והיינו טעמא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה סברה דבדיקת קרובים לא מפקא מידי חששא דזימנין דליכא מרחץ ותו לא פלוג רבנן אלא בדיקת עצמו בעינן משא"כ הכא דאיירי בנמצא בה מום בודאי בהא סבר ר"מ דאפילו ביש מרחץ יכול לטעון דזימנין דאינו בודקה בקרובותיו וכ"ש הכא דאתנאה סמיך אי איירי בתנאי אליבא דרב וחכמים סברי דאפ"ה ביש מרחץ אינו יכול לטעון כיון דאורחא דמילתא לבדוק ואף לפמ"ש התוספות דאיירי נמי ברשות האב והתם משמע דאפי' לענין תרומה אמרינן דלא בדיק לה קודם הגעת זמן היינו נמי משום דלענין תרומה לא פלוג רבנן בתקנתן דזימנין דליכא מרחץ כן נ"ל מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר פלוגתייהו במומין שבגלוי א"כ אין צורך בכך ודו"ק:

דף עה עמוד ב

בתוספות בד"ה אבל במומין שבגלוי כו' תימא לרב דמוקי כו' ונראה לרשב"א כו' וקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל כו' עד סוף הדבור. ונ"ל דהמשך דבריהם כך הוא דאי לאו תירוצא דהרשב"א היה בהכרח לפרש משום האי קושיא גופא דלא איירי בהא דמרחץ אלא אסיפא ברשות הבעל דראה ונתפייס וא"כ איירי שפיר אפילו בהתנה בתחלה דאכתי שייך האי טעמא דראה ונתפייס ומחיל אתנאיה ולפ"ז דלא קאי ע"כ אלא אסיפא א"כ ע"כ דאפילו בעדים קאמר דאין יכול לטעון דבלא עדים בלא"ה בסיפא אין יכול לטעון דעליו להביא ראיה משא"כ לתירוץ הרשב"א דשפיר קאי ארישא ואפילו בהתנה וא"כ היה באפשר לפרש דלא קאי אסיפא דבמקום עדים ודאי לא סמכינן אהאי סברא מש"ה כתבו התוספות דאפילו לפירוש הרשב"א נמי קאי בין ארשות הבעל ובין ארשות האב והיינו אפילו במקום עדים כנ"ל בכוונתן ונראה שיצא להן כן משינוייא דר"א בסמוך דקאמר תברא מי ששנה זו כו' ולפ"ז לא שייך כלל לומר דלא קאי אלא ארישא לחוד דא"כ לא שייך למיתני הא מילתא אסיפא כיון דלא קאי סיפא ארישא אלא תרי תנאי נינהו ומי ששנה זו לא שנה זו אע"כ דקאי נמי אסיפא ואפי' עדים נמי לא מהני ודוק ועיין בסמוך:

ובעיקר דבריהם שכתבו דמהני חזקה שבודקה בקרובותיו אפילו במקום עדים ולקמן בשמעתין משמע דלגבי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו איכא נמי חזקה דאין אדם מתפייס במומין נראה דיש לחלק דודאי בחזקה דאין אדם מתפייס במומין איתרע לה חזקה דאין אדם שותה בכוס לומר דראה ונתפייס כיון דאין אדם מתפייס במומין איכא למימר דאע"ג דרוב בני אדם בודקין האי גברא ודאי לא בדקה דיש לך אדם שאינו בודק בעצמו שבוש בדבר וכ"ש היכא דמתנה דאתנאיה סמיך ולא הוצרך לבודקה משא"כ היכא דאיכא מרחץ שיכול ליבדוק ע"י קרובותיו והיא אינה מתביישת בכך ודאי חזקה אלימתא היא דאין לך אדם שאין בודקה בכך וכ"ש היכא דהתנה אמומין דגלי אדעתיה דקפיד א"כ מה היה להתנות בדבר שיכול לברר בנקל וכ"ש במומין שבגלוי דע"כ לא נתכוון לאותן מומין שראה בעצמו או ע"י קרובותיו במרחץ ומחל אותן מומין או שנולדו לה אח"כ כן נראה לי ובזה נתיישב ג"כ הא דמהני בדיקתו ע"י קרובותיו טפי מעד א' דהא מאה נשים כע"א דמיין ואילו הביאן האב בפועל לא הוו מהני מידי דראיה גמורה בעינן בעדים כשרים אלא דשאני הכא דודאי סמיך עלייהו ומהימן להו כ"ש בסיפא דרשות הבעל מכיון שלא חש לבדוק בעצמו אלמא דסמיך אקרובותיו כן נ"ל:

גמרא טעמא דמייתי האב ראיה כו' מני ר"י היא כו' אימא סיפא כו' אתאן לר"ג דאמר נאמנת פירש"י דאמר חזקה דגופא עדיף. משמע לכאורה משיטת רש"י ותוספות בהא שמעתין דלר"ג חזקה דגופא לחוד מהני אפילו להוציא ממון ולכאורה לעיל בפ"ק דף י"ב לא משמע הכי אלא דטעמא דר"ג משום דאיכא ברי ושמא בהדי חזקת הגוף או משום ברי ושמא בהדי מגו ע"ש ובחידושינו ואע"ג דבהא איכא למידחי קצת דלמאי דמסקינן טעמא דחזקה תו לא צריכין לטעמא דברי ושמא דחזקה לחוד נמי מהני לר"ג מ"מ בר"פ האשה שנתארמלה קאמר הש"ס להדיא דע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא ברי ושמא ומתמה התם ודקארי לה מאי קארי לה אלמא דפשיטא טובא דחזקה לחוד נמי לא מהני לר"ג וכן ברי ושמא לחוד נמי לא מהני דאלת"ה קשיא הלכתא אהלכתא כדאיתא לעיל בפ"ק דף י"ג אע"כ דדוקא תרוייהו בהדי הדדי מהני לר"ג לאפוקי ממונא ועוד דבלא"ה נראה לי דא"א לומר דע"י חזקה לחוד מוציאין ממון דא"כ בהא נמי אכתי תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כשמואל דכלל גדול בדין הממע"ה דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ כ"ש דאין הולכין אחר חזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף וכדמוכח נמי בר"פ המוכר פירות גבי סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו ואע"ג דחזקה דהתם עדיפא מההיא דהכא ואפ"ה לא קי"ל כר' אחא בגמל האוחר בין הגמלים כמו שהארכתי בזה במקום אחר מיהו לולי פירש"י ותוספות דשמעתין סוגייא דשמעתין הוי א"ש משום דבמתניתין נמי מסתמא איירי בברי ושמא דהאב ובת מסתמא יודעין בדבר מתי נעשה המום והבעל אינו יודע וא"כ א"ש כר"ג דהכא נמי איכא ברי ושמא בהדי חזקה ואף לפירוש הר"ן ז"ל דמתניתין איירי בשמא ושמא אפ"ה י"ל דהו"ל כברי ושמא כמו שאבאר לקמן ובר"פ האשה שנתארמלה לא בא למעט אלא דבברי וברי לא קאמר ר"ג להוציא ממון כיון שהמוחזק טוען ברי מיהו להאי לישנא דלא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו ודאי לא מיתוקמא מתניתין דהכא שפיר כר"ג דהכא ליכא מגו ובר"פ האשה שנתארמלה משמע דמסקנא דהתם דטעמא דר"ג במשארסתני נאנסתי הוי משום מיגו ע"ש ובחידושינו אלא דהכא משום דקשיא ליה סיפא דמתני' ארישא ע"כ בעי לאוקמי סיפא כר"ג ולמימר דטעמא דר"ג לאו משום מיגו אלא משום חזקה בהדי ברי ושמא או לפירש"י ותוספות משום חזקה לחוד עיין בחידושינו דף י"ב ובדף ל"ו בתוספות בד"ה החרשת ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): גמרא טעמא דמייתי האב ראייה כו' אימא סיפא כו' אתאן לר' גמליאל. כבר כתבתי והארכתי במכילתין בכמה דוכתי דעיקר טעמיה דר"ג דקיי"ל כותיה דלכאורה מסוגיא דהכא משמע דעיקר טעמיה משום חזקת הגוף ולא משום מיגו והכי איתא להדיא בלשון הרי"ף ז"ל בפ"ק דמכילתין והכי משמע נמי בר"פ האשה שנתארמלה ובפרק אלו נערות דף ל"ו גבי חרשת ושוטה אלא דאכתי יש להסתפק אי טעמא דרבן גמליאל משום חזקת הגוף לחוד ואפילו בשמא ושמא או דוקא היכא דאיכא חזקה בהדי ברי ושמא כמו שהארכתי בכמה מקומות ובשמעתין ביותר וכל זה לפי משמעות שיטת רש"י ותוספות ושאר מפרשים. אמנם לפי מה שפירשתי בשמעתין מסברא דנפשאי משמע להיפך דלאוקימתא דרבא דאמר כאן נמצא כאן היה לא הוי טעמא במשארסתני נאנסתי משום חזקה אלא משום דאיכא נמי מיגו וכתבתי ג"כ דרב אשי בשמעתין נמי הכי ס"ל וכן נראה שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהל' אישות ובפירוש המשניות דטעמא דרבן גמליאל משום מיגו ונראה מדבריו שסובר דכיון דאיכא תרי שינויי בפרק קמא אי טעמא דר"ג משום ברי ושמא וחזקה או ברי ושמא בהדי מיגו מספיקא לא מפקינן ממונא עד דאיכא כולהו למעליותא ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דרבא ורב אשי הכי ס"ל ולפי שדבר זה צריך ביאור גדול והן דברים המצויין מאד אם נוציא ממון מחזקתו ע"י חזקת הגוף לחוד או בברי ושמא בהדי חזקת הגוף וכן בברי ושמא בהדי מיגו גרוע כי הנך דפרק קמא או שנאמר דלעולם אין להוציא ממון מחזקתו עד דאיכא כל הנך למעליותא ברי ושמא וחזקה ואיכא נמי מיגו גרוע בהדי הנך שכן שיטת הרמב"ם ז"ל והתימא על כל הפוסקים שלא ביארו בעיקרי דינים הללו כלום והרוצה לעמוד עליהם יעיין במה שכתבתי במכילתין וביותר בסוגיא דשמעתין כולי האי ואולי אזכה לבארן על מכונם בקונטרס כלל גדול אי"ה:

שם אתאן לר"ג דאמר נאמנת. משמע דכר' יהושע לא מיתוקמא כלל ואף דלפמ"ש בפרק קמא דף י"ב דאיכא למימר דטעמא דר"י במשארסתני נאנסתי דאינה נאמנת היינו משום דאונס לא שכיח וכן באידך מתניתין דמוכת עץ אני נמי סובר ר"י דמוכת עץ לא שכיח כדאיתא להדיא בפרק אלו נערות דף ל"ו גבי החרשת ע"ש בתוספות ובחידושינו א"כ לפ"ז הוי אתי הכא שפיר אפילו כר' יהושע אלא דא"כ כ"ש דהוי קשה רישא דמתני' דהאב צריך להביא ראיה הוי דלא כמאן אלא ע"כ דר"י אפילו היכא דשכיח נמי קאמר דלא מהימנא משום דהממע"ה וא"כ ממ"נ קשיא רישא אסיפא כמו שפירש"י בשינויא דר"א דלמאי דלא ידע לחלק בין רישא דעודה בבית אביה לסיפא דנכנסה לרשות הבעל והיינו משום קושיית דא"כ משתתארס נמי מש"ה ע"כ צריך לאוקמי רישא וסיפא בפלוגתא דתנאי ולמימר דר"ג ור"י בחזקה לחוד פליגי או בחזקה בהדי ברי ושמא כדפרישית בסמוך ודו"ק:

בתוספות בד"ה מי ששנה כו' קשה דא"כ אמאי נקיט ברישא כו' ואומר רשב"א דדוקא כו' ה"נ פליגי בהכי כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דסוגיא כזו לא מצינן דהא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש במאי דלא הוי בחד ענינא דמה ענין פלוגתא דר"ג ור"י לפלוגתא דחזקה אין אדם שותה בכוס ולא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דתנאי כלל ועוד דלכאורה אדרבה מסתמא אי איכא למימר דפליגי הוי להיפוך דתנא דרישא דס"ל כר"י דאלים ליה חזקת ממון טובא אפילו לגבי חזקת הגוף וברי ושמא ה"נ אית לן למימר דמהני חזקת ממון לגבי חזקה שאין אדם שותה בכוס ותנא דסיפא דסבר כר"ג דלא אלים חזקת ממון ה"נ לא אלים לגבי חזקה דאין אדם שותה בכוס ויש ליישב בדוחק דתנאי דרישא וסיפא פליגי בפלוגתא דר"מ וחכמים דמתני' דתנא דרישא סבר כחכמים דאם יש מרחץ אינו יכול לטעון אפילו במקום עדים דאלים ליה האי חזקה דבדיקה וה"נ אלים ליה חזקה דבדיקה שבודקה בעצמו קודם נישואין אפילו במקום עדים ותנא דסיפא דאיהו ר"מ לטעמיה דאפילו במקום מרחץ לא אלים ליה חזקה דבדיקת קרובותיו ה"ה חזקה דבודקה בעצמו נמי לא אלים ליה אפילו בקודם נישואין כן נ"ל בשיטת הרשב"א ז"ל מיהו השתא דאתינן להכא נראה שלא הוצרך רשב"א לזה אלא משום דאזיל לשיטתיה בדבור הקודם דשייך פלוגתא דמרחץ אפילו ברישא מדהוצרך לתרץ קושיית התוספות וכדפרישית לעיל בלשון התוספות משא"כ לשיטת הגהות מרדכי והגהות אשר"י דלא שייך פלוגתא דר"מ וחכמים אלא אסיפא ולא ארישא דאין דרך לבדוק כלל קודם אירוסין א"כ א"ש בפשיטות דהא דלא קתני תנא דרישא מילתיה בנכנסה לרשות הבעל היינו משום דהתם איכא פלוגתא דר"מ וחכמים לחלק בין מומין שבגלוי לשבסתר ובין יש מרחץ או לא מש"ה ניחא ליה לתנא דרישא למיתני מילתא דפסיקא בעודה ברשות האב דבהא בכל ענין האב צריך להביא ראיה משא"כ בנכנסה לרשות הבעל לא הוי מילתא דפסיקא דבמומין שבגלוי או במרחץ לחכמים א"צ להביא ראיה אבל תנא דסיפא קתני נכנסה לרשות הבעל דהבעל צריך להביא ראייה ולמיתני עלה פלוגתא דר"מ וחכמים כן נ"ל נכון וכ"ש דא"ש טפי למאי דמשמע לעיל בפרק אלו נערות דף ל"ו גבי חרשת דר"מ ס"ל כר"ג כמו שהארכתי שם וכאן אין להאריך בזה יותר:

בא"ד כיון שנשאה חזקה אין אדם שותה בכוס כו' והקשה מהרש"ל ז"ל דלפ"ז הו"מ לאוקמי כולה כר"י ולומר דבסיפא מודה ר"י דאיכא תרי ספיקי כו'. וכתב מהרש"א ז"ל ע "ז דל"ק מידי דדוקא אליבא דר"ג שייך האי חזקה שאין אדם שותה למאי דלית ליה חזקת ממון והו"ל תרתי גבי חדא כדאמרינן בסמוך משא"כ לר"י דאית ליה חזקת ממון לא שייך לומר כן. ובמחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל שלא דקדק יפה מלשון מהרש"ל ז"ל שדקדק וכתב לשון ספק ספיקא ונתכוון בזה לדברי התוספות בפ"ק דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב לה ע"ש שכתבו דר' יהושע נמי מודה דבספק ספיקא מוציאין ממון מיד המוחזק ואדרבא משמע לעיל דף י"ד בגמרא דלר"י אלים ליה ספק ספיקא טפי מלר"ג ע"ש ולפ"ז מקשה מהרש"ל שפיר אלא דלפמ"ש שם בפ"ק בלשון התוספות דמה שכתבו דשייך ס"ס לענין ממון היינו היכא שהמוחזק טוען שמא בתרי ספיקי דהו"ל שמא גרוע מאד כיון דמספקא ליה בשני הצדדים משא"כ הכא דנהי דלענין מתי נולדו בה מומין טוען שמא מ"מ לגבי אידך ספיקא דשמא נתפייס לא שייך כלל לגבי הבעל שהרי עומד וצווח שלא נתפייס א"כ לא מיקרי ס"ס אלא בל' חזקה קאמר לה הש"ס בסמוך דריע טענת הבעל והיינו לר"ג דוקא כדמסיק הש"ס וא"כ אין מקום לקושיית מהרש"ל ז"ל אלא דמהרש"ל קאי בשיטת כמה גדולי האחרונים שהבינו מל' התוספות דף ט' דבכל ענין מהני ס"ס להוציא ממון היכא דשני הספיקות בעיקר הדין לב"ד וכבר השגתי עליהם שם בפ"ק דף ט' ע"ש באריכות ומכאן נמי סיוע להעמיד דברי דלעיל בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא אמר רבא לא תימא ר"י אזיל כו' לכאורה הסוגייא תמוה דמלבד דלא שייך הא מילתא כאן אלא לעיל בפ"ק בעיקר פלוגתא דר"ג ור"י הו"ל למימר הכי אלא ביותר קשה מצד הלשון דבתחלה קאמר אמר רבא כמימרא בפני עצמו ולבתר הכי קאמר רבא אמר לשנויי מתניתין ואיפכא הו"ל למימר ועוד דלפירש"י ותוספות דלאוקימתא דרבא כולה כר"ג מיתוקמא ולא איירי ר"י במתניתין כלל וא"כ מאי שיאטי' דמימרא דרבא אליבא דר"י הכא וכמעט שסותר בזה דברי עצמו וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו שכתב דרבא הקדים לומר כן כדי להעמיד אוקימתא דידיה בין כר"ג ובין כר"י כר"ג לענין כתובה וכר"י לענין גט ומלבד מה שיש לי לדקדק הרבה על פירושו אלא דלענ"ד דיש לתמוה עליו טובא בעיקר דבריו דהא בסיפא בנכנסה לרשות הבעל מסקינן לעיל דל"ש קידשה ע"ת וכנסה סתם ול"ש קדשה סתם וכנסה סתם לעולם בעיא גיטא למאי דקי"ל כרב אפילו בידוע שהיו בה מומין הללו קודם אירוסין וכדאסיק רבא גופא לעיל בקדש סתם וכנס סתם דצריכה גט מדבריהם ודוחק לומר דרבא לא ס"ל כרב אלא כשמואל ומוקי מתני' בקדש ע"ת דוקא או אוקמי מתני' בכנס ולא בעל ואין להאריך בדבריו יותר דמ"מ קשה יותר דתרי זימני אמר רבא ל"ל ומעיקרא הו"ל למימר אוקימתא דמתניתין כדמשני ולולי דמסתפינא היה נ"ל דהא מימרא קמייתא אמר רבה גרסינן ולא אמר רבא ורבה אדבריו דר"א קאי ואין זו הגהה דהרבה מצינו כזה בש"ס חילופי טעות המדפיסים בין רבה לרבא איכא טובא ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה כו' הבאתי לשון הרא"ה ז"ל שכתב דאתא לאשמעינן דאיירי דינא דמתני' נמי לענין אי בעי גיטא בכה"ג ומלבד מה שהקשיתי עליו בפנים יש לתמוה עוד דבכל ענין כיון שהיא אומרת דלאחר אירוסין נולד בה המום א"כ הא שוית נפשה חתיכה דאיסורא וא"א לה להנשא לאחר בלא גט מהראשון מיהו יש ליישב קצת דנ"מ היכא דאיהי נמי טענה שמא דזימנין שנולד בה המום ביום שנתארסה ואין ידוע אם קודם אירוסין או לאחר אירוסין אע"פ שאין זה במשמעות לשונו של הרא"ה ז"ל אלא שראיתי בספר בית שמואל בא"ע סי' ל"ט ס"ק י"א שכתב מסברא דנפשיה לשיטת הטור שכל זמן שלא כנסה אלא קידשה סתם ונולד בה מומין לא בעיא גיטא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ולא שייך לומר שוית נפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מוכחא מילתא דמשקרא ולפי ענ"ד דבריו תמוהים מאד ואשתומם על המראה מה ראה לומר כן דטובא אשכחן דאע"ג דאיכא כמה חזקות אמרינן נמי שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ולדעתי אין צורך להרבות בראיות על זה ומה שדקדק כן מלשון הטור אדרבא איכא למידק איפכא מדכתב דאין לה כתובה משמע דגיטא בעיא כמ"ש הב"ח שם:

בתוספות בד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' פירוש אע"ג דאיכא חזקה אחרת כו' כי הכא כו' דהעמידנה בחזקת פנויה עכ"ל. נראה מדבריהם ג"כ דמשמע להו דהא דקבע רבא למימרא דידיה הכא היינו לאשמעינן הא מילתא גופא אע"ג דשייך הכא חזקת פנויה אם היו המומין מעיקרא דלא תפסי קידושין אף דגם לפ"ז שייך נמי הא מילתא גופא בעיקר פלוגתא דרבן גמליאל ור"י גבי משארסתני נאנסתי דהתם נמי שייך חזקת פנויה אם הן קידושי טעות למ"ד מקח טעות לגמרי משמע מ"מ יש לחלק דלעיל איתרע טובא חזקת פנוייה משקידשה דלא אסיק אדעתיה כלל שתהא בעולה דמילתא דלא שכיח היא דזנות לא שכיח וא"כ אדרבה בחזקת מקודשת היא משא"כ הכא דמומין שכיחי כ"ש אי איירי שהתנה בפירוש בשעת קידושין א"כ חזקת פנוייה אלים בהא ואשמעינן רבא דאפ"ה חזקת הגוף עדיף טפי וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דגרסינן הכא רבה א"כ אתי שפיר טפי דלא שייך הא מילתא לעיל לגבי משארסתני נאנסתי דרבה לשיטתיה דאמר בפ"ק דף י"ב כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וכמ"ש שם התוספות דרבה גרסינן ולפ"ז בההיא דמשארסתני נאנסתי אף לדברי הבעל לא הוי מקח טעות לגמרי דאשתו היא א"כ לא שייך התם חזקת פנויה כלל משא"כ רבא ס"ל בהדיא בדף י"א דמקח טעות התם לגמרי משמע ואע"ג דאפילו אי גרסינן רבה אפ"ה אליבא דר"א קאמר ור"א נמי ס"ל בפ"ק דף י"ג גבי מוכת עץ דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי אפ"ה איכא למימר דהכא באוקימתא דמתניתין ס"ל כר"א אבל בההיא דכנסה בחזקת בתולה לא ס"ל כוותיה דהא בהדיא פליג עליה ומש"ה קבע למילתיה הכא כן נראה לי ועיין בסמוך ודוק היטיב:

בא"ד ומיהו תימא לר"י דהיכי מצי למימר כו' דהכא הוה אזיל ר"י בתר חזקת הגוף כו' והא הוי חדא במקום תרתי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מה ענין תמיהתו של ר"י אמימרא דרבא אליבא דר"י ואמאי לא קשיא ליה בפשיטות אדר"ג גופא בין בההיא דשמעתין ובין בההיא דמשארסתני נאנסתי דשייך בה נמי חזקת פנויה למ"ד מקח טעות לגמרי משמע ואמאי קאמר ר"ג דנאמנת הא הוי חדא במקום תרתי ואיכא נמי חזקת ממון ויש ליישב דאליבא דר"ג ודאי מצינן למימר דסובר דהרי מום לפניך לא מהני כלום אפילו למיהוי חדא במקום תרתי כדאיתא לקמן בפ' עשרה יוחסין דרבי שמעון הכי ס"ל במקוה גופא ואמרינן נמי מאן תנא חבית ר"ש היא ע"ש משא"כ אליבא דר' יהושע מקשה שפיר היאך יליף רבה להאי מילתא מספק דשער לבן קודם לבהרת דמטהר דשאני התם דליכא אלא חדא חזקה אבל היכא דאיכא תרתי דלמא ר"י נמי מודה כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז אכתי הוי קשה הילכתא אהילכתא דהא שמואל פסק בפ"ק כר"ג ובפרק עשרה יוחסין קאמר שמואל גופא הרי חסר לפניך היכא דאיכא תרתי ועוד דא"כ הו"ל ר"ג ור"י סברות הפוכות ויש ליישב בדוחק לפי מה שהארכתי בפ"ק דנדה ובפרק עשרה יוחסין אבאר יותר בעזה"י וכאן נ"ל ליישב בדרך אחר דאיכא למימר דטעמא דר"ג במשנתינו ובמשארסתני נאנסתי משום דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה כדאיתא בר"פ האשה שנתארמלה ואע"ג דר"י בעל התוספות מארי דהאי קושיא גופא כתב לעיל דף ל"ו בד"ה והחרשת דלר"ג חזקת הגוף לחוד נמי מהני להוציא ממון י"ל דלשיטת הקונטרס כתב שם כן וכמ"ש שם בחידושינו ע"ש או דלמסקנא דתירוצו דהרשב"א כאן כתב כן דחזקת פנויה לאו כלום היא ועוד דהתם אליבא דרב ששת איירי ואיהו ס"ל בפ"ק דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וא"כ לא שייך חזקת פנויה דהא ודאי אשתו היא ועוד י"ל דמה שכתבו רש"י ותוספות בדף ל"ו דחזקת הגוף לחוד מהני לגבי חזקת ממון לר"ג היינו בשמא ושמא ולאפוקי ברי וברי כדאיתא בגמרא בר"פ האשה שנתארמלה והיינו דוקא היכא דליכא חזקה אחרינא לגבי חזקת הגוף כ"א חזקת ממון והרי בעולה לפניך משא"כ היכא דאיכא נגד חזקת הגוף תרתי כגון ההיא דהכא ומשארסתני נאנסתי למ"ד מקח טעות לגמרי משמע לא מהני חזקת הגוף לר"ג כ"א בהדי ברי ושמא וא"כ לר"ג מיתרצו כולהו משא"כ לרבא ואליבא דר' יהושע מתמה ר"י בעל התוספות שפיר מאי מדמי לה לספק שער לבן דהתם ליכא אלא חדא לגבי חדא אבל בחדא לגבי תרתי דלמא ר"י נמי מודה מיהא היכא דליכא ברי ושמא ואפי' בהדי ברי ושמא נמי דאפשר לא מהני ואם נאמר דמסברא פשיטא ליה לרבא אליבא דר"י אכתי לא מייתי מידי מספק שער לבן כן נראה לי נכון בעזה"י לפי שיטת ר"י ואבאר עוד לקמן בשמעתין ובסוגיא דמחליף פרה בחמור ודוק היטב:

בא"ד ונראה לרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהיא גופא קשיא מ"ש חזקת פנויה מחזקת טומאה גבי מקוה ועוד דבפרק עשרה יוחסין בפלוגתא דרב ושמואל בקידשה אביה בעיר דפליגי בחזקת פנויה ומקשה הש"ס לשמואל מ"ש ממקוה ושם יבואר וכה"ג בש"ס טובא ויש ליישב דודאי היכא שהספק בעיקר הקידושין דכיון שהעדים אין יודעין שהיא ברשות אביה אין כאן קידושין כלל מש"ה מוקמינן בחזקת פנויה משא"כ הכא שהקידושין ודאין אלא הספק אתי מעלמא אם יש בה מומין א"כ כיון דאזלינן בתר חזקת הגוף שאין בה מומין א"כ הו"ל קידושין ודאי ולא שייך חזקת פנויה ואין ספק מוציא מידי ודאי ויתיישב יותר אם נאמר דהרשב"א דהכא לשיטתא דרבינו שמשון שהביאו הפוסקים גבי גבינות ונמצאת טריפה דאפשר שהוא הרשב"א גופא או זקינו של הרשב"א בעל התוספות שכתב שם להתיר הגבינות דלמסקנא דאזלינן בתר רובא א"כ מוקמינן לבהמה בחזקת כשרות דהו"ל חזקה דאתיא מכח רובא דעדיף משאר חזקות וא"כ ה"נ דכוותיה דרוב נשים אין בהן מום מש"ה אמרינן השתא הוא דאיתרע כדאיתא להדיא בפרק עשרה יוחסין גבי מי מוציא מיד מי באומר שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היה דמסקינן התם דכיון דרובא דעלמא בחזקת בריאים קיימי מאן מפיק נפשיה מחזקה ועוד אבאר בזה במחליף פרה בחמור לקמן כן נ"ל נכון וכן נראה מלשון חידושי הרשב"א דחולין פ"ק שהביא סברת רבינו שמשון ומייתי ראיה ממומין דשמעתין:

אלא דאכתי קשיא לי בתירוצו של הרשב"א דלכאורה סותר תחלת דברי התוספות בזה הדיבור גופא שכתבו דעיקר רבותא דרבא לאשמעינן דמהני חזקת הגוף לגבי חזקת פנויה וע"ז הקשה ר"י דאכתי לא מייתי מידי מההיא דשער לבן כדפרישית וא"כ ע"ז לא תירץ הרשב"א כלום. שהרי אם נאמר דבלאו האי דשער לבן פשיטא ליה לרבא מסברא דנפשיה דחזקת פנויה לא מהני אפילו לר"י גבי חזקת הגוף תו לא איצטריך ליה לאתויי ההיא דספק שער לבן כיון דאכתי לא שמעת מינה מידי אם לא שנאמר דהשתא ס"ל לרשב"א דהא אתא רבא לאשמעינן דמהני לר"י חזקת הגוף אע"ג דאיכא חזקה אחרת כנגדה דאיכא למימר הרי מום לפניך דהיינו סברת כאן נמצא כאן היה אלא דלפמ"ש א"א לומר כן דהא רבא אאוקימתא דר"א קאי דקאמר תברא ואיהו לא אסיק אדעתיה סברא זו דכאן נמצא כאן היה ומכל שכן למאי דפרישית דגרסינן רבה והנלע"ד דודאי בין אי גרסינן רבה או רבא מ"מ אאוקימתא דר"א קאי דמהאי אוקימתא גופא מוכח דחזקת פנויה לא חשיבא למיהוי תרתי במקום חדא דאלת"ה אמאי איצטריך ר"א למימר תברא דשפיר מצ"ל מתניתין כחד תנא וברישא על האב להביא ראייה כיון שעודה ברשותו הו"ל תרתי במקום חדא משום חזקת פנויה משא"כ בסיפא שכבר כנסה תו לא שייך חזקת פנויה לא מיבעיא אם בעלה כדמשמע סתם לשון כנסה דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה א"כ בבעל הא קאמר ר"א גופא לעיל בדף הקודם דבבעל כ"ע מודו דלשם קידושין בעל דאין עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט מדאורייתא כמ"ש שם התוספות ובחידושינו וא"כ תו ליכא חזקת פנויה כלל אלא דאפילו בכנס ולא בעל נמי סבר ר"א דלרב דקי"ל כוותיה צריכה גט מדאורייתא כפי' התוספות שם וא"כ מיתוקמא מתניתין שפיר כחד תנא ונהי דכר"ג ודאי לא מיתוקמא דהא במשארסתני נאנסתי נמי איכא הנך תרתי חזקי גופא דהא ר"א גופא ס"ל בפ"ק דף י"ג דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי ואפ"ה קאמר ר"ג דנאמנת ולא מיתוקמא רישא כר"ג אלא דאכתי כולה מתניתין כר' יהושע הוי מצי ר"א לאוקמי והא דקתני סיפא על הבעל להביא ראייה נמי אתיא כר"י דהא דקאמר ר"י לעיל במשארסתני נאנסתי דאינה נאמנת היינו משום דאיכא נמי חזקת פנויה דהתם לא שייך האי סברא דאחלי' לתנאי משום ב"ז משא"כ בסיפא דמתני' דאיכא חזקת פנויה שפיר קאמר דעל הבעל להביא ראייה אע"כ מדלא אוקמא ר"א כולה כר"י ע"כ משום דחזקת פנויה לא חשיב כלל מטעמא דפרישית וא"כ אין לחלק בין רישא לסיפא. ומה שהוצרך רבא לאתויי ההיא דשיער לבן היינו משום דבלא"ה לא היה שום מקום לומר לאוקמי סיפא כר' יהושע דס"ד דלית ליה לר"י חזקת הגוף כלל מש"ה מייתי מספק שיער לבן דאית ליה לר"י חזקת הגוף גרידא היכא דליכא חזקת ממון וא"כ לפ"ז אפילו בדאיכא חזקת ממון נמי הו"מ לאוקמי כר"י ואפ"ה לא מהני חזקת ממון לגבי חזקת הגוף אלא בדאיכא תרתי ואז מסייע נמי חזקת ממון ועוד דמאן יימר דטעמא דר"י במשארסתני נאנסתי משום חזקת ממון דלמא משום דאיכא תרתי אע"כ מדלא אוקמא ר"א הכי ע"כ שמעינן דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף מטעמא דפרישית כן נראה לי נכון יותר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' ונראה לרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף עכ"ל וכתבתי דלהרשב"א גופא לאו כללא כייל דבכל דוכתי לא חשיב חזקת פנויה לגבי חזקת הגוף אלא דוקא בנדון דידן וכיוצא בזה מהטעמים שכתבתי בפנים. מיהו מה שכתבתי בפנים דבפרק עשרה יוחסין בפלוגתא דרב ושמואל בקידשה עצמה בעיר וקדשה אביה בדרך פליגי בחזקת פנויה ואחר העיון שם בתוספות משמע איפכא דלא שייך התם חזקת פנויה וע"ש בחידושינו:

בגמרא רבא אמר רישא כאן נמצא וכאן היה סיפא כאן נמצא כאן היה כך הגירסא בספרים שלפנינו אבל מנוסחות רש"י ותוספות נראה דלא הוי גרסי סיפא כאן נמצא כאן היה לכך הוצרכו לפרש דהא דקאמר ר"ג במשארסתני נאנסתי דנאמנת היינו דוקא בענין שנוכל לומר שנאנסה תחת בעלה וזה דוחק דהא בהדיא קתני דהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוה לה למימר משכנסתני נאנסתי וכבר הרגישו הרא"ה והר"ן ז"ל ופירשו בענין אחר ולעניות דעתי דבריהם יותר דחוקין כמו שכבר כתבתי בשיטת הרא"ה לעיל בשמעתין וכן מה שכתב הר"ן ז"ל דמשנתינו דוקא בשמא ושמא נראה דוחק דא"כ אמאי קתני במתני' ברישא על האב להביא ראיה כיון דאי טוען ברי נמי סגי מלבד שעיקר הסברא דחוקה כנראה מל' הר"ן ז"ל בעצמו ולולי שאיני כדאי היה נראה לי לפרש הסוגיא בפשיטות אף לגירסת רש"י ותוספות דבלא"ה קשיא לי בשינוייא דרבא דהו"ל למימר לעולם כר"ג כסוגיית הש"ס בכל מקום לכך היה נראה בעיני דלאוקימתא דרבא אתיא מתניתין דהכא ככ"ע ולא שייכי כלל בפלוגתא דר"ג ור"י דהא דקאמר ר"ג במשארסתני נאנסתי דנאמנת היינו משום דאיכא מיגו בהדי חזקה וברי ושמא כדאיתא לעיל פ"ק דף י"ב גבי משארסתני נאנסתי גופא וכשינויא קמא וכמ"ש שם בשינוייא קמא כרבא דהכא ושינויא בתרא כר"א דהכא דאמר תברא ע"ש בחידושינו וכדאיתא להדיא בר"פ האשה שנתארמלה במסקנא דטעמא דר"ג במשארסתני נאנסתי משום מיגו מדקתני ומודה ר' יהושע ע"ש. ולפ"ז אתיא רישא דהכא אפילו כר"ג ומה"ט נמי איכא למימר דסיפא דמתניתין אתיא ככ"ע ואפילו כרבי יהושע דע"כ לא קאמר ר"י לעיל במשארסתני נאנסתי ובמוכת עץ אני דלא מהימנא אלא משום דאנוסה ומוכת עץ לא שכיחי כדפרישית בפ"ק. ובתחלת סוגיא דשמעתין דהא דקס"ד דמשנתינו תליא בפלוגתא דר"ג ור"י אינו אלא משום דבלא"ה הוי קשיא ליה רישא אסיפא אבל לרבא לא קשיא ליה מתניתין רישא אסיפא אלא הכל תלוי במי שנולד הספק ברשותו אמרינן כאן נמצא כאן היה וכמו שאפרש לקמן גבי ותנא תונא כלה דדוקא בנשואה שייך לומר כן כיון שהיא ברשות הבעל לגמרי וא"כ אתי שפיר ככ"ע כן נ"ל נכון. ובלאו האי טעמא דאנוסה ומוכת עץ לא שכיחי נמי איכא למימר דאתי אפילו כר"י דהא דקאמר ר"י התם דלא מהימנא היינו משום דלא שייך לומר כאן נמצא כאן היה ברשות הבעל דמסתמא לא נבעלה לאחר חופה דסתם חופה בא עליה לאלתר לאחר חופה כנ"ל נכון לולי דרש"י ותוספות לא כתבו כן ודו"ק:

רש"י בד"ה רבא אמר כו' מהדר לאוקמי כולה כר"ג כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דאף לפי פירושו הוצרך לזה דשפיר הא אתיא מתניתין אפילו כר"י והא דעל הבעל להביא ראייה משום דנגד חזקת ממון איכא תרתי חזקת הגוף וחזקה דאין אדם שותה בכוס ואע"ג דכל חדא חזקה איתרע דלגבי חזקת הגוף איכא כאן נמצא כאן היה ולגבי אין אדם שותה איכא חזקה אין אדם מיפייס במומין מ"מ כיון דכל חדא מהנך קמייתא עדיף מכל חדא דבתרייתא הו"ל כתרי רובי לגבי תרי מיעוטי מש"ה לא מהני חזקת ממון לגבי תרי רובי משא"כ במשארסתני נאנסתי אע"ג דאיכא חזקת הגוף שלימה דלא איתרע אפ"ה שפיר סבר ר"י דהמע"ה עדיף דלכאורה כיון דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כ"ש תרי רובי לגבי חדא חזקה תרי רובי עדיפא מש"ה לא מהני חזקת ממון לגבי תרי רובי ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך בשיטת הרשב"א ז"ל דהאי חזקת הגוף דהכא הו"ל חזקה דאתיא מכח רובא וכן ההיא דחזקה דאין אדם שותה הוי רוב גמור ומיעוט בני אדם שאין בודקין א"כ הו"ל תרי רובי ממש ואיכא למימר שפיר דאתי ככ"ע והיה נראה בעיני דאפ"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמיתוקמא כר"ג דאל"כ לא הוי רבא צריך למימר כאן נמצא כאן היה דהא בלא"ה לא קשה רישא לסיפא אליבא דר"י דרישא ליכא אלא חדא חזקה ובסיפא תרתי כדמסיק בסוף אע"כ דאיצטריך רבא למימר כאן נמצא כאן היה כדי לאוקמי נמי כר"ג דהא לר"ג חדא חזקה נמי מהני כדאמר גבי משארסתני נאנסתי וא"כ קשיא רישא ואי משום דאיכא נמי ברי ושמא ה"נ איכא ברי ושמא אע"כ דטעמא דר"ג ברישא משום כאן נמצא כאן היה דלא שייך במשארסתני נאנסתי כך היה נראה בעיני לפרש שיטת רש"י ז"ל אלא דבסמוך בל' רש"י בד"ה חדא במקום תרתי דלא שייך הא מילתא אלא אליבא דר"ג דלית ליה חזקת ממון ולא אליבא דר"י ולפ"ז צריך לומר דפשיטא ליה לרש"י דחדא חזקת הגוף שלימה דלא איתרע עדיף מתרתי חזקות דאיתרעי וא"כ מדלא מהני לר"י חזקת הגוף שלימה לגבי חזקת ממון כ"ש בתרי חזקות דכל חדא איתרע ויש חזקה כנגד כ"א. והנלע"ד כתבתי מלבד מה שכבר כתבתי בסמוך יישוב אחר דאוקימתא דרבא ככ"ע ודוק היטב:

גמרא אי הכי עד שלא תתארס כו' הכא נמי אין אדם מיפייס במומין. וקשיא לי דאדרבא בנמצא ברשות הבעל אית לן למימר דאיכא חזקה דאין אדם שותה כו' ואיכא נמי חזקה דאין אדם מיפייס במומין וא"כ ע"כ כיון שכנסה קים ליה בודאי שהיא בחזקת שאין בה מומין שכבר בדקה קודם אירוסין וא"כ בודאי ברשותו נולדו ונ"ל ליישב דהא דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו דקאמר הכא לאו דודאי בדקה וראה וניפייס דא"כ הו"ל למיטען הכי דמסתמא היא יודעת בדבר אם בדקה במומין שבסתר דהא מתניתין בדליכא מרחץ איירי ועוד דמתניתין ע"כ בכל ענין איירי אפילו אם עומד וצוח שלא בדקה אלא דאנן הכי אמרינן כיון שלא חש לבדקה קודם נישואין מסתמא מחיל אתנאיה ולא איכפת ליה והו"ל כאילו ראה ונתפייס ואפילו אם עומד וצוח שלא מחל דברים שבלב נינהו ועל זה אמרינן שפיר דאיכא חזקה כנגדה שאין אדם מתפייס במומין משא"כ אם נאמר לקיים כל הנך חזקות ולומר דמסתמא כבר בדקה בפועל קודם אירוסין א"כ אם הוא טוען שלא בדקה בפועל הו"ל טענת ברי וברי ונראה דבזה הבעל מהימן כדאמרינן גבי פתח פתוח דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וה"נ מסתמא איירי שטוען מיד לאחר שכנסה כמבואר בטור ובש"ע סי' קי"ז בשם הרמב"ם ז"ל ע"ש וכ"ש דלמאי דקי"ל כרב ואיירי מתני' דהכא בקידשה ע"ת וכנסה סתם א"כ לית לן למימר שבדקה קודם אירוסין וידע מאלו המומין ולא התנה אלא על מומין אחרים כן נראה לי ודו"ק:

דף עו עמוד א

רש"י בד"ה וחדא במקום תרתי כו' דבמקום חזקה דגופא חזקה דממונא לאו כלום היא עכ"ל. כבר כתבתי בזה בל' רש"י בד"ה רבא אמר ע"ש מיהו לכאורה נראה דמ"ש רש"י דחזקת ממון לגבי חזקת הגוף לאו כלום הוא אליבא דר"ג היינו דוקא בהדי ברי ושמא כדמשמע להדיא בר"פ האשה שנתארמלה אלא דמסתימת לשון רש"י ז"ל לא משמע הכי אלא דחזקת הגוף לחוד נמי עדיף מחזקת ממון דלא חשיב כלל אפילו למיהוי תרתי וטעמו בזה דכיון שהמוחזק טוען שמא לא מהני ליה חזקת ממון דכיון דאיכא חזקת הגוף הו"ל כודאי דהא בכל דוכתי אזלינן בתר חזקה א"כ הוי כאילו הדבר ידוע לבעל ומה יועיל לו חזקתו והא דאמרינן בעלמא דלא אזלינן בממונא בתר רובא אע"ג דעדיף מחזקת ממון צ"ל דלפירש"י נמי היינו דוקא כשהמוחזק טוען ברי נגד הרוב כמו שכתבתי בזה במקום אחר ועוד אבאר בזה בסוף הסוגיא לקמן גבי כל שנולד הספק ברשותו והא דמהני ברישא דמתניתין חזקת ממון גבי חזקת הגוף היינו משום דאיתרע מכח כאן נמצא כו' משא"כ בסיפא אע"ג שהביא עדים דמשנתארסה היו בה ואיתרע חזקת הגוף אפ"ה כיון דאיכא נמי חזקה דאין אדם שותה המסייע לבעל הו"ל הנך תרתי כמו חזקת הגוף שלימה ותו לא מהני חזקת ממון כלל דהו"ל כודאי כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ויבואר עוד לקמן ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה וחדא במקום תרתי כו' העליתי דאף לשיטת רש"י וסייעתו דאף בחזקת הגוף לחוד מוציאין ממון היינו דוקא בחזקה דלא איתרע כי האי דהכא דכיון דאמרי' כאן נמצא וכאן היה לא איתרע רשותו כלל וחזקה כי האי עדיף מתרי חזקות דאיתרעי וכבר הארכתי בזה במקום אחר:

בד"ה רב אשי כו' מהדר נמי לאוקמה כולה כר"ג כו' עכ"ל. לפמ"ש לעיל בשיטתיה דרבא דלולי פירש"י הוי אפשר לאוקמי ככ"ע א"כ בהאי שינויא דרב אשי נמי איכא למימר הכי דהא דפליג ר"י עליה דר"ג במ"ע היינו דוקא משום דאנוסה ומוכת עץ לא שכיחי ודוקא לסברת המקשה ס"ד דמתניתין תליא בפלוגתא דר"ג ור"י מדקשיא רישא אסיפא משא"כ לשינויא דרבא ורב אשי לא שייך פלוגתא בהכי ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה רישא מנה לאבא בידך לכאורה היה נראה לר"י לפרש כו' וחזר בו ר"י כו' מדלא קאמר או שאמר ברי לי כו' עכ"ל. אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דטעמא דרב אשי היינו משום דסיפא איכא ברי ושמא ורישא ליכא ברי ולדבריהם צ"ל דהא דלא קתני או שיאמר ברי לי היינו משום דעיקר מתניתין במומין שבסתר איירי ואין דרך האב לידע בהן כדפרישית דבלא"ה צ"ל כן דלא תיקשי אדרב הונא ור"י דאמרי ברי ושמא ברי עדיף והר"ן ז"ל כתב קצת בדרך אחר ויבואר לקמן וכל מה שיש לדקדק בזה בדבריהם ובמה שכתב דמסתמא רב אשי לא פליג אדשמואל יבואר בסוף הסוגיא דהמחליף פרה בחמור דבסמוך ע"ש ולולי שהרשב"א והר"ן ז"ל כתבו להדיא דהיכא דהאב טוען ברי לרב אשי מהימן היה נראה לי לפרש בשיטה זו דלמאי דהוי טעמא דרב אשי דברי דידה לא מהני לאב א"כ טענת ברי דידיה נמי לא מהני ליה דהו"ל ברי גרוע דכיון דלית ליה למידע אמרינן דכי היכי דמספקא לדידן בלא טענותיהם בזמן המום ה"נ מספקא ליה לאב ומש"ה טוען ברי ולא דמי לברי ושמא דעלמא כגון מנה לי בידך או באומרת משארסתני נאנסתי דמהני מיהא בהדי חזקה והיינו דכיון דטוענת ברי במאי דאית לה למידע לא חשדינן לה שמשקרת במזיד כיון שאין אדם מכחישה והחזקה מסייעה וכמ"ש לעיל בפ"ק דף י"ב אליבא דרב הונא ורב יהודה ליישב קושיית התוספות ע"ש ודו"ק:

בא"ד ונראה לו פירוש הקונטרס עיקר דרישא מנה לאבא בידך ולא מהני. חזקת האשה לגבי האב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על סברא זו דבכל הש"ס משמע דאין לחלק בכך לענין חזקה כמו שתמה הר"ן ז"ל ועוד דביבמות דף ל"ד ע"ב גבי וכולן שהיה להן ספק קידושין משמע דמהני חזקת פנויה של האשה לגרוע חזקת הצרה לענין יבום כמ"ש שם התוספות א"כ כ"ש בחזקת הגוף דעדיף מחזקת פנויה כמ"ש הרשב"א בד"ה אבל היכא כו' ודוחק לומר דרשב"א ור"י פליגי בסברות הפוכות ועוד דהא קי"ל כר"י בפ"ק דף י"ג דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דמהני לבת חזקת האם ונהי דבקידושין פרק האומר דף ס"ו בעובדא דינאי פירש"י דלא מהני לה חזקת האם מ"מ הא מסיק רש"י דכיון שאין האם לפנינו ואין הדבר נוגע לה מה שאין כן הכא דהבת לפנינו והיא צריכה ג"כ לאותה חזקה אי הוי קידושי טעות או לא ואף במקום שאין האם לפנינו השיגו התוספות על רש"י בפ' האומר ע"ש והנלע"ד בזה דלפירש"י ותוספות רב אשי נמי אית ליה שינויא דרבא דרישא כאן נמצא כאן היה ואיתרע חזקה משא"כ בסיפא. אלא דהוי קשיא ליה קושיא דאביי משנתארסה נמי ובהא לא ניחא ליה שינויא דרבא דתרתי לגבי חדא ועוד דלא ניחא ליה לרב אשי לדחוקי מתני' דמשארסתני נאנסתי דוקא כשיש לומר דאחר שכנסה זינתה ומש"ה משני רב אשי דהא דלא מהני ברישא חזקת הגוף דאיתרע מכח כאן נמצא כו' היינו משום דאיכא נמי ריעותא אחריתי בהאי חזקה דהו"ל מנה לאבא בידך וחזקת הבת לגבי האב לא מהני היכא דאיכא למימר כאן נמצא כאן היה כן נ"ל מוכרח בכוונת רש"י ותוספות כמו שיבואר לקמן בסוף הסוגיא דהמחליף פרה בחמור ע"ש:

בד"ה מודה ר"מ כו' עיין בספר מג"ש:

(קונטרס אחרון): בתוספות בד"ה רישא מנה לאבא בידן כו' ונראה לי פירוש הקונטרס עיקר דלא מהני חזקת האשה לגבי האב וכתבתי דהא נמי לאו כללא הוא דוודאי בכל דוכתא מהני כמו שהבאתי כמה ראיות בפנים אלא דוקא הכא כתב ר"י כן דחזקת הבעל איתרע טובא דרב אשי נמי אית ליה שינוייא דרבא דאמרי' כאן נמצא וכאן היה:

בד"ה ואמאי מנה לי בידך תימא מאי אקשי לרב אשי טפי מלכל הני אמוראי כו' ומיהו לא יתכן לפרש כן למאי דגרסינן בתוספתא במומין הראויין להוולד כו' עכ"ל. גם בזה כתב מורי זקני ז"ל דלא ידע מאי מקשה מהתוספתא דאפשר דקים ליה לתלמודא דלאו מתרצתא היא עוד כתב בדרך אחר שכוונתי לדעתו בשינויא קצת דודאי לרבא הוה אתי ליה שפיר לאוקמי ביותרת ומטעמא דראה ונתפייס כיון דלר"מ לא מהני האי חזקה דראה ונתפייס היכא דאיכא תרתי מש"ה שייך שפיר לומר דמודה היכא דליכא אלא האי חזקה כגון במומין הראוין לבא דהיינו יותרת דלא מהני אלא צריך להביא עדים שראה ונתפייס אבל לרב אשי דלא איירי ר' מאיר כלל בחזקה דראה ונתפייס קס"ד דרב אחא בריה דר' אויא דליכא לאוקמי בהכי דלא שייך ומודה כך היה נ"ל לכאורה אלא דלענ"ד אין צורך לזה דשפיר יש לתרץ כמ"ש התוספות דמומין הראוין לבא עמה מבית אביה לבית בעלה היינו שאין לבעל להכיר בהן ומה שהקשו מהתוספתא נ"ל דהאי ברייתא אחריתי היא ומהאי ברייתא לא קשה מידי דהכי קאמר ומודה ר"מ במומין שראוין להוולד שעל האב להביא ראייה משום דאיכא למימר שנולדו עמה ותו ליכא למימר דאוקי אחזקת הגוף שאין החזקה מבוררת וכמ"ש התוספות בפ"ק דחולין ובריש נדה דלא הוי חזקה ודוקא באותן מומין דודאי לא נולדו עמה קאמר ר"מ על הבעל להביא ראיה שהיא חזקה מבוררת והתימא קיימת לדעתי על התוספות שלא הרגישו בזה דבמומין דאפשר שנולדו עמה דלא הוי חזקה וע"כ דלא מקשה ר' אחא מהאי ברייתא דתוספתא אלא שזו הברייתא דמייתי רב אחא ברייתא אחריתי היא דלא קתני הראוין להוולד אלא מומין הראוין לבא דמהאי לישנא לא משמע ראוין להוולד אלא שראוין לבא עמה מבית אביה ולא ירגיש בהן הבעל כפי' התוס' ואף אם נאמר דהתוס' דהכא נחתו לסברת רבינו שמשון שהביאו הפוסקים בטוי"ד סי' פ"א בגבינות הנעשות מטריפה והבאתי לעיל בשמעתין דלבתר דקי"ל דאזלינן בתר רובא אפילו בחזקה שאינה מבוררת בשעתה הו"ל חזקה דאתיא מכח רובא ורוב נשים אין בהם מום מש"ה אמרינן השתא הוא דאיתרע כדאמרינן גבי הוא אומר שכ"מ הייתי שהבאתי לעיל מ"מ איכא למימר דאפ"ה מודה ר"מ שעל האב להביא ראיה דודאי לא עדיפא חזקה דאתיא מכח רובא שעכשיו נתברר שהיא מהמיעוט יותר מרוב גמור דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון ולפ"ז לא איירי ר"מ אלא במומין שא"א לומר שנולדו עמה בשעת לידה דא"כ הו"ל חזקה המבוררת בשעתה ולבתר הכי נמי איכא חזקה דאתיא מכח רובא שרוב הנשים אין בהם מום ואע"ג דעכשיו היא מהמיעוט אמרינן השתא הוא דאיתרע כדמסיק הש"ס פרק עשרה יוחסין דף ע"ט גבי הוא אומר שכ"מ הייתי דא"כ יש להאב חזקה ורוב וטענת הבעל מיעוטא דמיעוטא וכדמסקינן להדיא בר"פ האשה בתרא דהיכא דאיכא רוב וחזקה הו"ל כמיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש לה ומש"ה מהני הכא לר"מ אפי' להוציא ממון וא"כ ע"כ דהאי ברייתא דמייתי רב אחא היינו ברייתא אחריתי וכדפרישית:

גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור כו' ופירש"י ותנן בקידושין כל הנעשה כו' נתחייב חבירו באונסי חליפין כו' עכ"ל. וכתב בעל המאור ע"ז דא"כ הו"ל הא מילתא ודרמי בר יחזקאל לקמן דלא כהלכתא דהא קי"ל פירי לא עבדי חליפין ע"ש וכבר כתבתי באריכות בפרק הזהב דלענ"ד בחליפין כי האי דהיינו שוה בשוה לכ"ע מהני אפילו בפירות וכל מילי לבר ממטבע ולאו מדין חליפין אלא מדין שוה כסף דקי"ל דהרי הוא ככסף ואע"ג דלא קייצי דמייהו כדמסקינן פ"ק דקידושין דשיראי לא צריכי שומא ונהי דתיקנו חכמים דמעות אינו קונה היינו משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה מ"מ בשוה כסף לא שייך לומר כן דאם כן לאידך גיסא נמי אם אינו קונה יאמר הלה נאבד או נשרף פרתך וכמ"ש בכל זה שם באריכות ליישב הסוגיא דהתם ולפ"ז יתיישב יותר מימרא דר"י אמר שמואל דשמעתין דאמר על בעל החמור להביא ראיה דנהי שמשך בעל החמור את הפרה מ"מ אנן סהדי שלא נתכוין בעל הפרה להקנות לו הפרה במשיכה אלא באופן שיגיע דמי שוויו לידו דהיינו שיהא החמור קיים בשעה זו וכמאן דאתני דמי ומש"ה על בעל החמור להביא ראיה שנתקיים זה התנאי דאל"כ הו"ל מקח טעות למפרע והדרא הפרה למרא קמא דהו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דחייב דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חוב ובהא מייתי שפיר ראייה ותנא תונא כלה וכדמסיק ר"נ בר יצחק דהיינו כלה בבית אביה ולקידושין דאע"ג שהאב מוחזק אפ"ה צריך להביא ראיה כיון דאנן סהדי שלא נתן לו הקידושין אלא באופן שיתקיימו הקידושין דהיינו אם לא ימצא סימפון וכ"ש אי איירי מתניתין בקידש ע"ת וכנס סתם למ"ד דשמואל נמי מודה בה ומוקי מתני' דרישא בהכי ועלה קתני מתניתין דעודה בבית אביה א"כ א"ש דעל האב להביא ראיה שנתקיים התנאי בבירור אלא אפילו למאן דמוקי אליבא דשמואל לעיל בקידש סתם וכנס סתם אפ"ה אנן סהדי דע"מ כן קידשה שלא יהיו בה מומין דהא סימפון מיקרי ומש"ה על האב להביא ראייה כן נ"ל ואפילו למאי דאמרינן לעיל דף ע"ג ע"ב דלשמואל מספקא ליה בסתם בני אדם אם מקפידים כפירש"י שם מ"מ כבר כתבתי שם דספיקא הוי דוקא בסתם בני אדם שכונסין סתם אי מחיל מה שאין כן ברישא דמשנתינו בעודה ארוסה לכ"ע הוי סימפון וכמאן דאתני דמי כן נ"ל נכון ובלשון התוספות אבאר יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר רב יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ופרש"י ותנן בקידושין כל הנעשה דמים באחר נתחייב חבירו באונס חליפין וכתב בעל המאור ז"ל דלפ"ז אתייא סוגיא דהכא דלא כהלכתא דהא קי"ל פירות לא עבדי חליפין וכתבתי ליישב לפמ"ש באריכות בפרק הזהב דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דעבדי חליפין ועיין במסכת קידושין:

תוס' בד"ה על בעל החמור להביא ראייה אעפ"י שהוא מוחזק וחזקת הגוף נמי מסייע כו' עכ"ל. נראה ברור מהמשך דבריהם שכל דבריהם בזה הדיבור אינן אלא על עיקר דינו דר"י אמר שמואל לפי מאי דמסיק ר"נ בר יצחק דכיון דכבר מסיק הש"ס האי סברא דחזקת ממון דמקשה אכלה דרישא מי דמי התם האב מביא ראיה ומפיק ואסיק אדעתא נמי סברא דחזקת הגוף דמקשה אכלה דסיפא מי דמי התם בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דאב אם כן שפיר קשיא להו נהי דמסיק ר"נ בר יצחק דמייתי שפיר ותנא תונא כלה בבית אביה ולקידושין אכתי קשיא לן טעמא דמילתא דכיון שיש לבעל החמור כל הני מילי מעליותא אמאי צריך להביא ראיה ועל ענין זה סובב והולך זה הדיבור נמצא דלפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל דלפירושם דמרא קמא וכן לפירושם דשעת מציאתן מאי מייתי מכלה בבית חמיה דודאי למאי דהוי בעי למימר דותנא תונא היינו כלה בבית חמיה לא הוי טעמא משום הכי אלא לענין דכי היכי דלא מהני חזקת ממון לבעל במקום חזקת הגוף דאב ה"נ לא מהני חזקת ממון לבעל החמור במקום חזקת מרא קמא ואע"ג דלפ"ז דהוי טעמא דשמואל בחמור משום מרא קמא הו"מ לאקשויי דשמואל אדשמואל מכל הנך דמקשו התוס' מ"מ ניחא ליה לתלמודא לאקשויי עליה בהאי מימרא גופא דקאמר והא לא דמי ותנא תונא וזה ברור ובאמת פליאה בעיני על מהרש"א ז"ל אמאי קשיא ליה טפי האי ותנא תונא דכלה בבית חמיה לשני פירושים הראשונים שבתוספות דלפי' רש"י נמי קשיא הא מילתא גופא וכמו שאבאר וכן לפירוש ריב"א בסוף הדיבור שאין מועיל חזקתו מספק בממון חבירו ומאי טעמא דכלה בבית חמיה הרי הבעל מחזיק בממון שלו ולא בשל חבירו ואפ"ה צריך להביא ראיה אע"כ כדפרישית שכל דבריהם היינו לפי מסקנא על עיקר הדין כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד והא דפריך הש"ס בהשואל כו' אלמא לא מוקמינן אחזקת מרא קמא כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלא דמי והיינו למאי דפרישית בל' הגמרא דדוקא הכא שייך לומר אוקי אחזקת מרא קמא כיון שעיקר הספק בגוף המקח והקידושין כדפרישית דודאי ע"מ כן מסר בעל הפרה פרתו לבעל החמור אדעתא דהכי שיגיע דמי שוויים לידו דהיינו שיהא החמור קיים באותו שעה וכן בקידושין מסר הקידושין אם יתקיים התנאי שתהא אשתו שלא ימצא בה סימפון וכיון שהספק בגוף המקח והקידושין לגמרי אוקי בחזקת מרא קמא משא"כ בהשואל דאיירי לענין הוולד שלא נזכר בשעת המקח ומסתמא הולד בתר פרה גרירא וכיון שהפרה קנוייה בודאי ללוקח לא שייך להעמיד הולד בחזקת מרא קמא וכה"ג יש לתרץ ההיא דכור בשלשים שאין שם בטול מקח לגמרי כן נראה לי לולי שהתוספות לא משמע להו לחלק בכך והנלע"ד כתבתי ונוטה קצת לפי' ריב"א ודו"ק:

בא"ד וליכא למימר דהתם היינו טעמא דמדלא דק כו' והא טעמא לאו משום רובא הוא אלא משום דלא דק כו' עכ"ל. גם בזה היה נראה לי דלולי דבריהם לא קשה מידי דודאי אי הוי אזלינן בתר רובא בממון לא הוי שייך לומר מדלא דק דלא היה צריך להתנות דסתמו כפירושו כיון דרובא דעלמא לרדיא זבני אלא משום דלא אזלינן בתר רובא בממון צריך להתנות ואמרינן שפיר מדלא דק להתנות ודאי לשחיטה זבניה כן נראה לי לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בא"ד ע"כ נראה דטעמא דשמואל כו' כי היכי דעכשיו הוא מת כו' ודוקא גבי מיתת החמור וגבי מום וגבי מחט כו' עכ"ל. ונראה דכוונתם בזה לאפוקי מחזקת מקוה וכולה סוגיא דפרק עשרה יוחסין ודפ"ק דנדה דמשמע דלעולם חזקה קמייתא עדיפא ולא אמרינן הרי חסר לפניך אלא בדאיכא תרתי כן נראה לי בכוונתן אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא ולכאורה היה נ"ל דדוקא בהנך תלת דשעת מציאתן מסייע לחזקת מרא קמא הוא דאמרינן הכי אלא דלפ"ז לא הוי מקשו מידי מההיא דקידשה אביה בעיר דהתם אדרבה שעת מציאתן מרע' לחזקת מרא קמא דאם נאמר שהיתה בוגרת מקודם מפקינן לה מחזקת מרא קמא שהוא האב. ולכאורה היה נ"ל בכוונת התוספות דדוקא גבי מיתת החמור אמרינן כיון דעכשיו מת למפרע נמי מת משום דחזקת הגוף דחמור לא אלים כ"כ שהיא חזקה העשויה להשתנות דכל בעלי חיים סופן למות כמבואר סברא זו כמה פעמים בפוסקים ובמומין ומחט אע"ג שאין עשויין בודאי להשתנות אפ"ה חזקת הגוף דידהו לא אלים שאינן חזקות מבוררות בשעתן כמבואר ג"כ בתוספות פ"ק דחולין ובפ"ק דנדה ובפוסקים ואף לשיטת החולקים שכתבתי לעיל דאכתי הו"ל חזקה דאתיא מכח רובא מ"מ האי סברא דשעת מציאתן מרעא לה משא"כ במקוה ודכוותה שהחזקות מבוררות בשעתן לא אמרינן כשעת מציאתן זו סברת התוספות ואהא קשיא להו שפיר מקידשה עצמה בעיר דאע"ג דחזקת נערות עשוייה להשתנות בודאי אפ"ה לא קאמר שמואל הרי בוגרת לפנינו בשעת מציאתן וא"כ קשיא להו ההיא דחמור דשמעתין כן נ"ל נכון בכוונתם אלא דאכתי קושייתי הראשונה במקומה עומדת אמאי לא מפרשו בפשיטות דטעמא דהנך תלת משום דשעת מציאתן מסייע לחזקת מרא קמא ותו לא תיקשי להו מקידשה עצמה בעיר כדפרישית ויתיישבו ג"כ כל מה שהקשו מנמצא נגחן ואינך וצ"ע ליישב ומה שיש לדקדק בדבריהם עוד יתבאר בפרק עשרה יוחסין בעזה"י ודוק היטב:

דף עו עמוד ב

בא"ד ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה עכ"ל:    והקשה מהרש"א ז"ל א"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם אפילו האב והבת טוענין ברי לא מהני כמ"ש התוספות לעיל כו' עכ"ל ולכאורה יש לי לדקדק בדבריו דהא התוספות דקדקו כן לעיל מדקתני במתני' על האב להביא ראיה ולא קתני או שיאמר ברי לי וא"כ בההיא דמחליף פרה בחמור גופא דקתני נמי על בעל החמור להביא ראייה איכא נמי למידק הכי דלא מהני טענת ברי אלא דבהא איכא למימר דמסתמא בעל החמור טוען שמא דודאי אורחא דמילתא שבשעת המקח ראו שניהם שהחמור היה קיים אלא בשעה שנתעסקו במשיכת הפרה ביני וביני מת החמור וא"כ מסתמא שניהם טוענין שמא משא"כ במתניתין מסתמא האב והבת טוענין ברי וא"כ יפה הקשה מהרש"א ז"ל לפי הבנתו בדברי ריב"א דמה שכתב ואין לו טענה ברורה היינו שאין טוען ברי ולפ"ז צ"ל דריב"א לא נחית לקושיית ר"י בעל התוס' בד"ה רישא מנה לאבא אלא במ"ש בשם הרשב"א והר"ן ז"ל דבמתני' ודאי אי טוען ברי מהני:

אמנם לענ"ד נראה דמ"ש ריב"א ואין לו טענה ברורה היינו שאין טענתו ברורה לב"ד דיש לנו לומר שהחזיק עצמו בספק ממון חבירו ואין תפיסתו ראיה על טענתו כיון דבלא טענתו נולד הספק בענין הזמן כמ"ש התוספות זה החילוק בכמה דוכתי וכתבתיו ג"כ בשמעתין ולפ"ז אף על גב דטוען ברי והוא מוחזק נמי לא מהני לר"י אמר שמואל דאין ספק מוציא מידי ודאי חזקת מרא קמא משא"כ בההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגתן וכור בשלשים שאין הספק אלא מצד טענתם וא"כ כיון דטענתו ברורה להב"ד כדמסקו התוספות מש"ה לא מהני חזקת מרא קמא דהא ריב"א לא בא לתרץ אלא מהנך תרי שהקשו התוספות מדברי שמואל עצמו אבל לא משאר סוגיות הש"ס דהא בלאו הכי לא קיימא מסקנא הכא כר"י אמר שמואל לקמן בשמעתין:

מיהו אין לתמוה על סברא זו דלר"י אמר שמואל לא מהני חזקת ממון אפילו בטענת ברי לגבי חזקת מרא קמא כיון שהברי גרוע ולית להו למידע שהרי הספק נולד מעצמו לכל העולם ומש"ה לא מהני ליה נמי חזקת ממון לטענתו דמסתמא הוא מוחזק בפרה בעדים בענין דלא מצי למיטען שלי היתה מעולם או החזרתי לך אלא שידוע לכל שמה שהוא מוחזק בפרה היינו מחמת חילופי החמור וכיון שהספק בגוף המכר מוקמינן בחזקת מרא קמא והרי זה דומה למי שמחזיק בקרקע יתומים ולא אכלה שני חזקה בחיי אביהם דאע"ג שהוא מוחזק וטוען ברי לא מהני אע"ג דהיתומים טוענין שמא וכ"ש בידוע שהגיע לידו בתורת משכנת' כעובדא דרבה בר שרשום וכן במי שיש לו פקדון אצל חבירו בעדים בענין שאין לו מיגו ומת המפקיד הרי היורשים מוציאין הפקדון מיד הנפקד אע"ג דטוען ברי שלקחן אח"כ והיורשים טוענים שמא אפ"ה כיון דלא הו"ל למידע לא מיקרי ברי ושמא עם חזקת ממון וה"נ דכוותיה לר"י אמר שמואל כן נ"ל בכוונת ריב"א אליבא דר' יהודה ואף על גב דר"י גופא אית ליה ברי עדיף היינו בברי טוב וכמ"ש התו' בפ"ק דף י"ב ע"ב ע"ש ובחידושינו:

נמצא דלפ"ז לפי' ריב"א מייתי שפיר ותנא תונא כדמסיק רב נחמן בר יצחק דהיינו מכלה בבית אביה ולקידושין והיינו כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה כלה דעיקר ראייתו דלא מהני חזקת הגוף דחמור לבעל החמור כי היכי דלא מהני חזקת הבת להאב דאי ס"ד דמהני חזקת הגוף הו"ל טענתו ברורה לב"ד דהא אזלינן בתר חזקת הגוף עם חזקת ממון היכא שטענתו ברורה וה"נ ע"י חזקת הגוף הדבר מסור לב"ד דהא אזלה לה חזקת מרא קמא משא"כ בסיפא בכלה בבית חמיה דאיכא חזקת הגוף גמורה ואיכא נמי טענת ברי דידה מש"ה על הבעל להביא ראיה כן נ"ל ברור בכוונת ריב"א דמפרש נמי מסקנא דר"נ בר יצחק כרב אשי כלשון התוספות בד"ה כלה ועפי"ז יש להשיב על דברי הגאון מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן ב' שרוצה להחזיק ראיות הט"ז דלא מהני חזקת חי אף לפי' ריב"א ויליף מינה לשאר חזקת חי וליתא דלריב"א הכא הוא דלא מהני חזקת חי דחמור לבעל החמור משא"כ חזקה גמורה מהני וזה ברור ומה שיש לדקדק עוד בזה על לשון הט"ז והחכם השואל בתשובה הנ"ל אין להאריך והמשכיל יבין ואף למי שלבו נוקפו לפרש דברי ריב"א במה שאמר ואין לו שום טענה ברורה על הדרך שכתבתי מ"מ הדברים ראוין לאומרן לפי הדרך שכתבתי בלשון הגמ' בעיקר טעמא דרב יהודה אמר שמואל ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): תוספות ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו בספק ואין לו טענה ברורה. עיין בפנים מה שכתבתי בד"ה ומתוך מה שכתבתי שיש לפקפק על דברי הטורי זהב י"ד סי' ש"צ לענין אבילות שרוצה להוכיח דלא מהני חזקת חי היכא שעכשיו מת והגאון מהר"ר צבי אשכנזי החזיק על ידו בתשובותיו סי' ג' והוסיף דאף לפירוש ריב"א כן הוא ולפמ"ש ליתא וכן במה שהביא ראיה מנגע בא' בלילה יש לי להשיב ואין כאן מקומו להאריך ודעתי לפרש בעזה"י לנכון בפ"ק דחולין ובריש פ"ק דנדה כי שם מקומו:

בא"ד ולפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שאפרש עכ"ל:    כן הגיה מהרש"ל ז"ל אלא דמהרש"א ז"ל כתב לקיים הנוסחא שלפנינו ולפ"ז א"ש פ"ה דבסמוך ע"ש באריכות ולענ"ד א"א לומר כן דפי' הקונטרס כפי' ריב"א דא"כ מאי מייתי מותנא תונא כלה מדר' יהושע הא ר"י במשארסתני נאנסתי איירי דהיא אומרת משארסתני נאנסתי בטענת ברי ויש לה ג"כ חזקת הגוף גמורה ואפ"ה קאמר ר"י דלא מהימנא אע"כ לפי' ריב"א צריך לפרש ותנא תונא מדר"ג וכרב אשי כמ"ש התוספת בדבור שאח"ז דלא מקרי חזקת הגוף בכה"ג לבעל החמור וא"כ לא מיקרי טענה ברורה וכדפרישית וא"כ יפה כתבו התוספות דלפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שהגיה מהרש"ל ז"ל וזה ברור ודברי מהרש"א ז"ל צ"ע ויותר יש לתמוה עליו דהוא עצמו כתב לריב"א בטענת ברי תליא מילתא וא"כ תיקשי משארסתני נאנסתי ודוק היטיב:

רש"י בד"ה כלה בבית חמיה סיפא דמתניתין כו' על הבעל להביא ראיה כו' עד סוף הדבור:    כבר כתבתי דלמאי דס"ד עכשיו הוי עיקר טעמא דר"י אמר שמואל משום מרא קמא דס"ד דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף וא"כ מייתי שפיר ראיה דכי היכי דבכלה בבית חמיה הבעל צריך להביא ראיה אעפ"י שהוא מוחזק משום דלא מהני חזקת ממון לגבי חזקת הגוף ה"נ לא מהני לבעל החמור חזקת ממון דפרה לגבי חזקת מרא קמא ועל זה דחי תלמודא דלא דמי דע"כ לא דמי חזקת מרא קמא כמו חזקת הגוף דמרא קמא לחוד ודאי לא מהני כמו שהקשו התוספות לעיל בד"ה על בעל החמור מכמה סוגיות ובהך סברא גופא דחי הש"ס דאין ללמוד חזקת מרא קמא מחזקת הגוף ואי תיקשי למאי דס"ד עכשיו דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף א"כ אמאי על הבעל להביא ראיה הא אית ליה חזקת מרא קמא הא ליתא דחזקת ממון ודאי לא חשיב כחזקת מרא קמא דחזקת ממון אינו מברר הספק אלא שאין כח ביד הב"ד להוציא מידו ואם תפס הלה ג"כ אין מוציאין מידו וא"כ שאין התפיסה מברר הספק מש"ה חזקת הגוף עדיף שמברר הספק שאנו דנין דחזקה הו"ל כודאי משא"כ בחזקת מרא קמא למאן דאית ליה דהוי חזקה גמורה מצד תפיסתו אלא דלעולם הוי ברשות מרא קמא כדקי"ל הגודרות אין להם חזקה ולעולם שם בעליהם עליהם וכמ"ש התוספות פרק השואל דף ק' ע"ש ה"נ הבת לעולם היא בחזקת אביה שאין בה מום והו"ל כודאי מש"ה לא מהני לבעל חזקת ממון מצד תפיסתו כיון דאית לה טענה ברורה כן נ"ל בכוונתו ודו"ק:

בד"ה אליבא דמ"ד קידושין כו' ואי קשיא כו' הא שמואל אמר בפ"ק הלכה כר"ג אין ה"נ ומסקנא לא קיימא הכי עכ"ל:    ולכאורה יש לתמוה הא רב יהודא גופא אמר בפ"ק משמיה דשמואל הלכה כרבי גמליאל וא"כ לר"י גופיה קשיא דשמואל אדשמואל אלא דלא קשה מידי דהא מסקינן לעיל בפ"ק דר"י משמיה דשמואל לא קאמר אלא היכא דאיכא ברי ושמא בהדי מיגו ולחד לישנא ברי ושמא בהדי חזקה ואם כן לר"י גופיה ל"ק דשמואל אדשמואל דס"ל כי האי שינויא דמיגו אלא דאכתי קשיא ליה לרש"י מסוגיא דגמרא דמשמע ליה דהאי שינויא דחזקה עיקר כמבואר מלשונו בשמעתין דחזקה לחוד מהני לר"ג או אפילו אם נאמר בלשון רש"י בכולה שמעתין דחזקה היינו בהדי ברי ושמא ממש מדקאמר רב יהודה הכא על בעל החמור להביא ראייה משמע נמי דאפילו ברי ושמא בהדי חזקה לא מהני וא"כ קשיא ליה שפיר אסוגיא דעלמא בשינויא דכר"ג בברי ושמא וחזקה הלכה כמותו קאמר שמואל ואהא מתרץ רש"י שפיר דבאמת לא קיימא מסקנא הכי כנ"ל נכון בשיטת רש"י ויבואר עוד בסמוך:

אמנם למאי דפרישית שפיר הוי מצינן לאוקמי רישא וסיפא כר"ג דהא ר"ג לא פליג אדר"י אלא משום מיגו אלא משום דאכתי הוי קשה רישא וסיפא אהדדי דהא כרבא ורב אשי א"א לאוקמי כמ"ש רש"י בזה הדבור גופא ולעיל בשמעתין וליכא למימר דלעולם רישא כר"ג ומודה בדליכא מיגו וסיפא משום דאיכא תרתי חזקות דאין אדם שותה הא ליתא דהא לרב יהודא אמר שמואל אדרבא לבעל איכא תרתי ותלת חזקות חזקת ממון וחזקה דאין אדם מתפייס לכך הוצרך לפרש דלסברת ר' יהודה עכשיו ע"כ ס"ל כר"א דאמר תברא והיינו משום דס"ל דר"ג ור"י אפי' בלא מיגו נמי פליגי אלא דשמואל לא פסק הלכה אלא בדאיכא נמי מיגו כנ"ל:

מיהו לולי פירש"י ותוספות היה נ"ל לפרש הסוגיא בפשטות דלר"י אמר שמואל מיתוקמא מתני' דכלה ומימרא דידיה בחמור שפיר ככ"ע בין לר"ג ובין לר"י וכדפרישית דפלוגתא דר"ג ור"י היינו דוקא בדאיכא מיגו משא"כ היכא דליכא מיגו אזלינן בתר חזקת מרא קמא מטעמא דפרישית בתחילת מימרא דרב יהודא אמר שמואל כיון שהספק בעיקר המקח והקידושין ומש"ה ברישא האב צריך להביא ראייה ואם לאו מחזיר אפילו הקידושין כיון שאין לו כ"א חזקת הגוף דתפיסתו בספק לא מיקרי חזקת ממון ולהבעל שתי חזקות כמ"ש התוספות בדף הקודם בד"ה אבל כו' דהיינו חזקת הרי מום לפניך וחזקת פנויה דהיינו כמו חזקת בעל הפרה לבטל המכירה והקידושין משא"כ בסיפא דמשכנסה דליכא חזקת פנויה דכיון שכנס ובעל אחולי אחיל שאין עושה בב"ז ואליבא דר"א דאמר בדף ע"ד דשמואל נמי מודה בבעל עיין שם ודוקא לרבא אליבא דר"א דאמר תברא מוכח מינה דחזקת פנויה לא חשיבא כמ"ש התוספות בשם רשב"א וכדפרישית לעיל אבל שמואל שפיר מוקי לה בהכי וסובר דחזקת פנויות חשיבא לבטל הקידושין כדס"ל בחזקת מרא קמא דבעל הפרה לבטל המכירה ובמתני' דמשארסתני נאנסתי אפילו אם נאמר דאיכא נמי חזקת פנויה דלענין בתולה ונמצאת בעולה אפשר דלא שייך לומר דאחולי אחליה וא"כ איכא תרתי חזקות אפ"ה מהימנא לר"ג משום מיגו אלא דיותר נראה דהתם נמי שייך לומר דאין עושה בב"ז ודוקא לענין כתובה קפיד דהוי מקח טעות ועוד דהא מצינן למימר דשמואל סבר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה כרב ששת וכרבה בפ"ק וא"כ לא שייך חזקת פנויה כלל והשתא דאתינן להכי אפילו בלא טעמא דמיגו לא דמיא למומין ולחמור כיון שהטעם במומין ובחמור שהספק בעיקר המקח והקידושין משא"כ התם אין הספק בעיקר הקידושין דממ"נ אשתו היא וא"כ לא שייך חזקת מרא קמא והיינו דלא מדכר ר"י ור"נ ברבי יצחק האי פלוגתא דמשארסתני נאנסתי כיון דלא דמיא כלל כן נ"ל נכון בעזה"י לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה כלה בבית אביה כו' מה שפירש הקונטרס כו' לא נהירא כו' ע"כ לא קאמר ר"י אלא לאפוקי ממונא לאוקי ממונא מי אמר כו' עכ"ל:    ולא ידענא מאי קשיא להו דהתם במשארסתני נאנסתי דקאמר ר"י לא מפיה אנו חיין והרי זה מקח טעות זה הלשון משמע יותר דאיירי נמי אפי' לענין שצריכה להחזיר הקדושין דהא לשיטת רש"י והתוס' מסתמא אמרינן דמקח טעות לגמרי משמע כמסקנת הש"ס בפ"ק דר' נחמן ורבא ור' אשי אמרי מקח טעות לגמרי משמע ועוד דממקומו הוא מוכרע דאם נאמר מקח טעות לאו לגמרי משמע אם כן בלא"ה לא דמיא לההיא דשמעתין בפרה וחמור ומומין דכלה דהוי מקח טעות לגמרי ומש"ה שייך חזקת מרא קמא משא"כ בהאיך ומה שהקשה ר"ת דלעיל מוכח כו' לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו גברא אגברא קא רמי דנהי דרבא קאמר הכי לעיל ומדמה איסור לטומאה ר"י לא ס"ל הכי אלא דר"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל ושאני ספק שער לבן דגלי רחמנא לטהרו או לטמאו תדע דהא לרבנן הוי איפכא ולא ילפי איסורא מטומאה וכמו שהקשה מהרש"א ז"ל לעיל דהוו סברות הפוכות ועיין מ"ש לעיל ומה שהקשו עוד דשמואל פסק כר"ג כבר הרגיש רש"י ז"ל בעצמו בזה ואי אכתי קשיא להו דר"י אדר"י גופא משמיה דשמואל כבר כתבתי ליישב בטוב בשיטת רש"י ז"ל בסמוך ומה שהקשו דאמאי לא מוקי ההיא דמחט כר"ג כבר יישבה מ"ז ז"ל בס' מגיני שלמה ע"ש נמצא דלפ"ז שיטת רש"י ז"ל שרירא וקיימא לפי שיטתו אמנם למאי דפרישית בסמוך מסברא דנפשאי דלא שייך הכא פלוגתא דר"ג ור"י כלל א"כ א"ש טובא ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש כו' דחזקת החמור לא מהני לגבי דידיה כו' עכ"ל:    כבר כתבתי שדבריהם בזה היינו לפי' ריב"א דלעיל דבשביל דלא מהני ליה האי חזקה תו אין טענתו ברורה ולא מהני ליה חזקת ממון ואין צורך לכפול הדברים ואף שנראה הסברא דחוקה דלא ליהני חזקת החמור לבעל החמור ויש לדקדק בזה מכמה סוגיות להיפך מיהו בלא"ה לא קיימא מסקנא הכי וכמו שאפרש דלרמי ב"י ע"כ שאין לדמות חזקת החמור לחזקת הבת להאב דנימא דלא מהני אפי' לרב אשי ודו"ק:

בגמרא מחט שנמצאת כו':    ואע"ג דלמאי דפרישית בל' רש"י בד"ה כלה בבית חמיה דבמומין לא שייך חזקת מרא קמא כ"כ כמו בכלה וחמור ע"ש מילתא בטעמא א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דדוקא הכא קאמר שמואל דהפרה היא בחזקת מרא קמא שהוא רוצה בחזקתו משא"כ במחט דבעל הבהמה שהוא מרא קמא אינו רוצה בזו החזקה דמרא קמא וכמ"ש התו' שיש לחלק בין היכא שהוא לטיבותא או לגריעותא אלא דיש לומר דדוקא לעיל למאי דהוי בעי למימר דותנא תונא הוא מכלה בבית חמיה ע"כ הוי צריך לחלק בכך משא"כ לאוקימתא דר"נ בר יצחק דותנא תונא היינו מכלה בבית אביה ומדמה מעות כתובה לקידושין תו לא משמע לתלמודא לחלק בכך אלא דחזקת ממון הוי נמי בחזקת מרא קמא וכמ"ש דא"ש טפי לפי השיטה שכתבתי מסברא דנפשאי דעיקר טעמא דר' יהודא כיון שהספק בעיקר המקח מוקמינן בחזקת מרא קמא א"כ מקשה שפיר ממחט בפשיטות ודו"ק:

שם אלא כי אתא רמי בר יחזקאל כו' הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כו':    בסוגיא זו חילוקי דיעות דלרש"י ותוס' והרא"ש ז"ל לעולם על בעל הפרה להביא ראיה אפילו הוא מוחזק כגון שלאחר שמשך את הפרה החזירה לרשות בעל הפרה או שקנאה בשאר דרכים מדרכי הקניינים ולהרי"ף והרמב"ם ובעל המאור והרשב"א והרא"ה והר"ן ז"ל לרמי בר יחזקאל נמי על בעל החמור להביא ראיה ולא פליג אדר' יהודה אלא במה דכייל ר"י כללא דלעולם על בעל החמור להביא ראיה ולרמי בר יחזקאל דוקא כשהחמור עומד ברשות בעל החמור עליו להביא ראיה משא"כ אם עמד באגם על בעל הפרה להביא ראייה ומעתה אבא לבאר טעמם ונימוקם לכל א' מהפירושים דלפי' רש"י ותוספות עיקר מימרא דרמי בר יחזקאל דלא מהני חזקת מרא קמא כלל לבעל הפרה ואפי' מוחזק בפרתו לא מהני ליה נמי חזקתו דחזקת הגוף שלימה דבעל החמור עדיף כיון דלא איתרע דהא ברשות בעל הפרה נולד הספק ומסתמא כאן נמצא כאן היה ולא ברשות בעל החמור ולפ"ז לפירש"י מייתי שפיר סייעתא מכלה בין מרישא ובין מסיפא לאפוקי מסברא דר' יהודה דנהי דר"י גופא נמי מייתי ראיה מכלה דרישא היינו משום דס"ל כר"א דאמר תברא וכר' יהושע והוי דלא כהלכתא דהא כר"ג קיי"ל ולרמי בר יחזקאל פשיטא ליה דמתני' כחד תנא וע"כ דהחילוק שבין רישא לסיפא היינו דברישא איכא חזקת הגוף דאיתרע מחמת כאן נמצא כאן היה מש"ה מהני חזקת מרא קמא וחזקת ממון לבעל בין לכתובה בין להחזיר הקידושין מה שאין כן בסיפא דלא איתרע חזקת הגוף כלל דברשות הבעל נולד הספק תו לא מהני ליה חזקת ממון וחזקת מרא קמא ועל הבעל להביא ראיה ונהי דרבא מסיק לעיל דטעמא דסיפא משום דאיכא תרתי וע"כ דהכא נמי צ"ל כן דאל"כ תיקשי משנתארסה נמי הא ברשות האב נולד הספק אע"כ משום דאיכא תרתי מ"מ מהתם גופא נמי מוכח מיהא דחזקת ממון ומרא קמא מספק לא מיקרי חזקה כלל לגבי חזקת הגוף שלימה דאלת"ה לבעל נמי איכא תרתי ותלת חזקות אלא ע"כ דלגבי חזקת הגוף דלא איתרע לא מהני הנך חזקות מספק כלל כמ"ש רש"י לעיל בד"ה חדא במקום תרתי וכמ"ש שם עיין עליו אבל לפי התוספות ע"כ דלא מייתי סייעתא אלא מסיפא דאי מרישא ליכא סייעתא לאפוקי מדר"י אמר שמואל דהא אדרבא ר"י גופא מייתי סייעתא מכלה דרישא ולשיטת התוספות היינו כפי' ריב"א כרב אשי ולא ניחא להו להתוספות לומר דרמי בר יחזקאל אמר שמואל לא ס"ל כר' אשי דבהדיא כתבו לעיל בד"ה רישא מנה לאבא בידך דמסתמא שמואל ס"ל כרב אשי דקי"ל כוותיה וכוונתם דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כשמואל וקי"ל נמי מסתמא כרב אשי דבתראה הוא לפ"ז אי ס"ד דרמי ב"י נמי סבר דאיכא שום סברא לדמות חזקת החמור לבעל החמור כי היכי דלא מהני לרב אשי חזקת הבת לאב א"כ אדרבא הוי סייעתא לר"י וע"כ דרמי בר יחזקאל סובר בפשיטות דאין לדמותן דנהי דודאי לא מהני חזקת הבת להאב דבהאי דינא ודאי לא פליגי שמואל אדרב אשי אפ"ה מהני שפיר חזקת הגוף דהחמור לבעל החמור וא"כ כ"ש דליכא סייעתא מכלה דרישא דממ"נ אי בעל החמור מוחזק לא איצטריך לאתויי סייעתא דפשיטא דעל בעל הפרה להביא ראיה כיון שיש לבעל החמור חזקת ממון וחזקת הגוף גמור כקושיית התוס' לעיל בד"ה על בעל החמור ותירוץ ריב"א לא שייך הכא דכיון דחזקת הגוף מהני הרי יש לו טענה ברורה עם חזקת ממון והיכא שבעל הפרה מוחזק דאיצטריך סייעתא אכתי לא מייתי מידי מרישא דכלה בבית אביה ולקידושין דשאני התם דיש להבעל חזקת מרא קמא משא"כ הכא דחזקת מרא קמא מסייע לחזקת ממון אע"כ דלאפוקי מדר' יהודה לא איצטריך ליה לרמי שום סייעתא דלא משמע ליה שום סברא דליהני חזקת מרא קמא לבעל הפרה כיון שאין לו טענה ברורה אלא הא דאיצטריך רמי בר יחזקאל לאתויי סייעתא היינו לעיקר מילתא דיש לחלק בין חזקת הגוף דאיתרע לחזקת הגוף דלא איתרע שלא נולד הספק ברשותו וא"כ מרישא ליכא סייעתא דהתם לרב אשי ליכא חזקת הגוף דהוי מנה לאבא בידך אע"כ הוצרכו התוספות לפרש דסייעתא מסיפא דכיון דאיכא חזקת הגוף ממש שלא נולד הספק ברשותו ולא איתרע רשות האב מש"ה עדיף מחזקת ממון ומש"ה על בעל הפרה להביא ראיה אע"פ שהוא מוחזק כגון שעומדת הפרה ברשותו והיינו משום חזקת הגוף דבעל החמור דלא איתרע עדיף מחזקת ממון ולפי שעיקר החילוק בין חזקת הגוף דאיתרע או לא איתרע מדברי רבא הן לכך כתבו התוספות דרמי בר יחזקאל כרבא מוקי למתני' אבל לעולם דלענין דינא כרב אשי נמי ס"ל ויתיישב יותר לפמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה רישא מנה לאבא דרב אשי גופיה נמי כרבא ס"ל בעיקר שינויא דכאן נמצא כאן היה אלא משום קושיא דמשנתארסה נמי איצטריך ליה לשנויי רישא מנה לאבא בידך כן נ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ותוספות ודוק היטב:

אמנם להרי"ף וסייעתו לא משמע להו לפרש כדפירש"י דכל מי שנולד הספק ברשותו היינו בעל הפרה שהרי על זה אנו דנין אם נולד ברשות בעל הפרה אחר שמשך בעל החמור את הפרה או שנולד הספק ברשות בעל החמור קודם שמשך וכ"ש למאי דפרישית בתחלת דבריו של ר"י אמר שמואל שזה עיקר הטעם דעל בעל החמור להביא ראיה כיון שהספק הוא בענין המקח והקידושין עצמן ומה שהקשה הרא"ש ז"ל ע"ז דמיד בשעת משיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא יש להתנצל בעד הרי"ף ז"ל וסייעתו דודאי שנקנה בכ"מ שהוא אם נתברר שהיה חי באותו שעה דמסתמא לא יתכוון בעל הפרה להקנות אלא בעד חליפי חמור חי כדפרישית באריכות לכך נ"ל להרי"ף וסייעתו לפרש דלרמי בר יחזקאל נמי על בעל החמור להביא ראיה ולא פליג אדר"י אחיו אלא דר"י כללא כייל ואיהו קאמר דלאו כללא הוא אלא כשנמצא מת ברשות בעל החמור דוקא מה שאין כן בעומד באגם ומה שתמה הרא"ש ז"ל גם ע"ז דאיזה סברא יש לומר דהמקום גורם היה נ"ל בתחילת העיון דטעמא דהרי"ף וסייעתו דעיקר טעמיה דר"י אמר שמואל משום דאמרינן כשעת מציאתן וכמו שהוספתי נופך דחזקת מרא קמא מסייע לשעת מציאתן כמ"ש התוספות בד"ה על בעל החמור וסובר דלאו דוקא בקידושין אמרינן הכי כמ"ש כמה פוסקים בזה בדיני איסור והיתר וא"כ לכולה מילתא מדמינן להו דהא בההיא דכל הטומאות כשעת מציאתן גופא אמרינן דכשעת מציאתן ובמקום מציאתן דוקא כדאיתא פ"ק דנדה ע"ש וכ"כ הפוסקים בדיני איסור והיתר דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אלא דלאחר העיון לא מיסתבר לי למימר הכי דהתם ודאי איכא למימר שהמקום גופא גורם וא"כ ה"נ אפי' אם עמד באגם הוי לן למימר מיהא כמו שנמצא מת עכשיו באותו מקום כך היה קודם משיכה באותו מקום האגם גופא לכך נראה בטעם הרי"ף ז"ל וסייעתו דדוקא היכא שעומד החמור ברשות בעל החמור אמרי' דודאי בעל הפרה עינו בחמורו ולא נתכוון להקנות לו הפרה מיד אלא אם יתקיים המקח שיוציא החמור מרשות בעל החמור משא"כ כשהחמור באגם או בבית שומר מסתמא בשעת המשיכה מיד נתכוון בעל הפרה שיהא החמור ברשותו בכל מקום שהוא כיון שאינו מחוסר מעשה בענין החמור והיינו דמייתי ותנא תונא כלה בין מרישא בין מסיפא דדמי לגמרי בהנך טעמי גופא דאע"ג דמשעת אירוסין נגמרו הקידושין אפ"ה היכא דאיכא ספיקא על האב להביא ראיה דכיון דאכתי מיחסרא מסירה לחופה לא מיקרי נולד ברשות הבעל משא"כ כשנכנסה לרשות הבעל והיינו אפילו במסרה האב לשלוחי הבעל כדדייקינן לעיל בפרק נערה דף מ"ט דאפ"ה מיקרי נכנסה לרשות הבעל כיון דלא מיפסדא מידי מיקרי שפיר נולד הספק ברשותו והיינו לגמרי דומיא דעומד באגם ומעתה לא צריכינן נמי לחלק בין נערה לבוגרת כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו ממה שהקשה עליו הרא"ש ז"ל. ולפי שיטה זו מייתי ותנא תונא בין לרבא ובין לרב אשי לרבא כדפרישית מרישא ומסיפא ולרב אשי לא מייתי אלא מרישא דמסיפא לא מוכח מידי דהתם טעמא אחרינא הוא משום שאומרת מנה לי בידך והו"ל ברי ושמא וחזקת הגוף כמו שפירשו הרא"ה והר"ן ז"ל אע"כ דלא מייתי אלא מרישא דאם נולד הספק ברשות בעל החמור עליו להביא ראיה וממילא מסברא דנפשיה ס"ל לרמי בר יחזקאל משמיה דשמואל דאם אינו עומד ברשותו על בעל הפרה להביא ראיה ורב אשי חדא מתרי טעמא נקיט דלקושטא דמילתא הכי ס"ל דבברי ושמא בהדי חזקת הגוף לא אמרי' מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כדמשמע ליה מההיא דמשארסתני נאנסתי דאפי' היכא דליכא למימר שנולד הספק ברשותו כגון שכנס ובעל לאלתר אפ"ה קאמר ר"ג דנאמנת משום דאיכא חזקה בהדי ברי ושמא כדאיתא פ"ק מיהו מלשון הר"ן ז"ל משמע דלשיטת הרי"ף לא אתי רמי בר יחזקאל למעט היכא דעומדת באגם אלא למעט היכא שעומד החמור ברשות בעל הפרה אבל בשיטת הרשב"א ושאר גדולי קדמונים משמע כדפרישית ואין להאריך יותר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): גמרא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להנך כללא כו' הכי אמר שמואל כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ורבו בה הפירושים לדינא כמעט כסברות הפוכות וכתבתי לבאר וליישב שיטת כל א' וא' בעזה"י וביחוד ליישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל על שיטת הרי"ף ז"ל:

בגמרא מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו':    וקשיא לי לפירש"י ותוס' דרמי כו' כרבא וא"כ הרי כתבו לעיל באוקימתא דרבא דמוקי למתני' כר"ג וההיא דמשארסתני נאנסתי איירי שיש להסתפק שנבעלה אחר נישואין דנולד הספק ברשות הבעל ואפ"ה פליג ר"י דאינה נאמנת וצריכה להביא ראיה לדבריה וא"כ מאי מקשה הכא ממחט הא איכא לאוקמי ברייתא כר' יהושע ושמואל לטעמיה דפסיק בפ"ק כר"ג ויותר יש לתמוה דהתוספות בד"ה כלה בבית אביה הקשו כן לפי' הקונטרס ועכשיו לשיטתם קשה יותר אף לפי המסקנא אבל לפמ"ש לעיל דף הקודם באוקימתא דרבא דאתי ככ"ע דר"י לא פליג אלא היכא דאיתרע רשות האב היכא דודאי לא נבעלה ברשות הבעל דמסתמא הכי הוא דמיד לאחר החופה בא עליה ומצאה בעולה ובהא פליגי ר"ג ור"י דר"ג סובר דאפ"ה מהימנא דאע"ג דאיתרע חזקת האב אפ"ה בהדי ברי ושמא או מיגו מהני כדאוקמינן בפ"ק ור"פ האשה שנתארמלה אבל בחזקת הגוף דלא איתרע לא אשכחן דפליגי וא"כ מקשה הכא שפיר מברייתא דמחט. מיהו אכתי קשיא לי בעיקר פירש"י ותוספות דלרמי בר יחזקאל על בעל הפרה להביא ראיה וע"כ עיקר הטעם דלא איתרע חזקת הגוף דבעל החמור מדכתבו דהיינו כרבא ורבא הא אסיק לעיל להדיא בקושיא דמשנתארסה נמי משום דאיכא תרתי חדא העמד הגוף על חזקתו וא"כ מאי מקשה הכא ממחט שנמצא בבית הכוסות דילמא שאני הכא דליכא חזקת הגוף לפמ"ש התוס' בפ"ק דחולין דף י"א ובריש פ"ק דנדה דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא מיקרי חזקה וה"נ דכוותיה משא"כ בחמור איכא חזקה גמורה דודאי ראו אותו חי וכן בכלה דמתני' איכא לאוקמי בחזקה גמורה שראו אותה בשום פעם שלא היה בה זה המום משא"כ במחט ליכא חזקה ברורה כמ"ש התוספות דהגבינות אסורים למפרע מה"ט דלא נתבררה החזקה בשעתה ובשלמא לפירש"י א"ש דאיכא למימר דס"ל כרבינו שמשון דהגבינות כשרין דהו"ל כחזקה שנתבררה כיון דרוב בהמות כשרים משא"כ לשיטת התוספות דמטריפין הגבינות קשיא סוגיא דהכא ומכאן נ"ל דאפי' מאן דמטריף בגבינות היינו דוקא בטריפות דאתי מגופה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא דאפשר שנולד עמו משא"כ בטריפות דאתי מעלמא כגון ע"י מחט או קוץ דלא שייך לומר שנולד עמו כ"ע מודו דהגבינות כשרין ובזה העליתי ארוכה לשיטת הפוסקים בי"ד סי' נ' בספק טריפות שהקשו שם האחרונים מדברי התוספות דיבמות דף ל"א שכתבו דדרוסה שכיח משמע דבשאר ספק טריפות יש לאסור ולמאי דפרישית א"ש דאדרבא מעיקרא לא קשיא להו להתוספות אלא מספק דרוסה דאיכא חזקה ברורה דודאי לא נדרסה קודם שנולד ועוד דדרוסה אתי מעלמא ובהא הוצרכו לתירוץ דאפ"ה אסורים משום דשכיח משא"כ בשאר טריפות בלא"ה טריפה לדברי התוספות כיון שאין החזקה מבוררת בשעתה כמו שאבאר ביבמות ובפ"ק דחולין בעזה"י:

(קונטרס אחרון): מיתיבי מחט שנמצא בבית הכוסות עיין בפנים במה שכתבתי לענין פסק הגבינות שנעשו מספק טריפה ויבואר אי"ה לנכון במסכת חולין וכן במה שדקדקתי בפנים בענין רובא וחזקה רובא עדיף דאפשר דלא אמרינן הכי אלא במקום שהרוב סותר החזקה יבואר ג"כ בפ"ק דחולין אי"ה ועיין בחדושינו בפרק עשרה יוחסין דף פ':

בתוספות בד"ה כל שנולד כו' ואפי' הוא מוחזק אותו שנולד ברשותו כו' עכ"ל:    עיקר דבריהם בזה הדיבור ובדיבור של אחריו כבר פירשתי דאע"ג דבעל הפרה מוחזק אפ"ה צריך להביא ראיה משום דאיכא חזקת הגוף לבעל החמור ולא איתרע חזקתו א"כ שמעינן מיהו דבחזקת הגוף לחוד מוציאין ממון אפי' בשמא ושמא דומיא דחמור ומחט דשמא ושמא הוא. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בריש האשה שנתארמלה דע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא היינו לאפוקי ברי וברי כדפרישית לעיל בסוגיין אבל שמא ושמא וברי ושמא שאין המוחזק טוען ברי שקולים הם לגמרי דאל"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית חמיה כמ"ש תוס' בדיבור שאח"ז דהא איכא למימר דטעמא דכלה בבית חמיה היינו דמסתמא טוענת ברי והו"ל חזקה גמורה בהדי ברי ושמא אע"כ דלא משמע להו לחלק בכך כלל וכדמשמע להדיא מדבריהם בפרק אלו נערות דף ל"ו בד"ה והחרשת אלא דאכתי קשיא לי בזה דא"כ קשה דשמואל אדשמואל דהא בר"פ הפרה אמר זה כלל גדול בדין דאין הולכין בממון אחר הרוב ובעי למילף מקרא דמי בעל דברים יגש אלמא דמילתא דפסיקא היא וכיון דאין הולכין אחר הרוב להוציא נראה דכ"ש דאין הולכין אחר חזקת הגוף להוציא ממון דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וע"כ צ"ל דלענין רוב נמי דוקא היכא שהמוחזק טוען ברי איירי אבל בשמא ושמא ליתא להאי כללא ולכאורה נ"ל דאפי' למאי דבעי למילף מקרא נמי הכי משמע מי בעל דברים יגש פי' מי שרוצה לזכות בדין בדברים לבד צריך להגיש ראיה לדבריו משא"כ היכא דלא תליא בדבריו כגון בשמא ושמא היכא שהספק לבית דין בלא טענותיהם לא מיקרי בע"ד והב"ד דנין לפי ראות עיניהם בתר חזקה או רוב דהא חזקה דאורייתא ורוב דאורייתא ואין לחלק בין איסורא לממונא דהא אפי' בד"נ אזלינן בתר רוב וחזקה אלא דוקא היכא שהמוחזק טוען ברי נגד הרוב או החזקה יש לחלק דמצי אמר קים לי שאני מן המיעוט או נגד החזקה שהרי כל חזקה עתיד להשתנות ואפי' באיסורא לא שייך חזקה או רוב אלא בספק וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות:

ועוד העליתי דאיכא למימר דהא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף בר"פ האשה שהלכה היינו שהרוב הוא לגמרי נגד החזקה כגון רוב נשים מתעברות ויולדות דע"י כך לא שייך חזקת זקוקה ליבום דע"פ הרוב משתנית החזקה אבל בלא"ה אפשר דחזקה מבוררת עדיפא מרובא והארכתי בזה הענין מאד ודעתי לבאר בתכלית האריכות עניני חזקות בקונטרס כלל גדול שלי אם יגזור השם עלי בחיים לטובה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק המדיר