פני יהושע/כתובות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד ב

במשנה אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף מוסיף. יש לי לדקדק בלשון המשנה דנקיט לה בהאי לישנא ואף למאי דמפרשינן בגמרא דקמ"ל דלא אמרינן קיצותא עבדי רבנן מ"מ הו"ל למיתני אע"פ שאמרו בתולה כתובתה מאתים כו' ומה ענין לשון גובה לכאן. ועוד דהא סתם משנה ר"מ ושמעינן ליה דכתובת בתולה דאורייתא וא"כ מאי אע"פ שאמרו דקאמר ודוחק לומר דאגב אלמנה נקיט הכי מכל זה נ"ל דאמתני' דפרקין דלעיל קאי דקתני לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה גובה מפני שהוא תנאי ב"ד ודייקינן התם בגמרא שאפילו אם התנה מעיקרא לפחות מכתובתה לא מהני וכדפרישית לעיל דמגופא דמתניתין דייקינן הא מילתא וא"כ קאמר הכא שפיר אע"פ שאמרו דלעולם גובה אע"פ שהתנה לפחות לה וקס"ד דכי היכי דלא מצי למיפחת ה"נ לא מצי להוסיף קמ"ל דיכול להוסיף. ואע"פ דלחד לישנא מוקמינן מתני' דלעיל כר' יהודה היכא דלא כתב התקבלתי. מ"מ רישא דמתניתין דהכא אתיא ככ"ע ואמחילה דע"י תנאי קאי וכדפרישית. והשתא א"ש נמי הא דר' יהודא דקאמר אם רצה לכתוב לה התקבלתי וארישא קאי דאע"ג דאינו רשאי לפחות אפ"ה יכול לכתוב התקבלתי כנ"ל:

בתוספות בד"ה אם רצה להוסיף כו' ושאל ר"י לרבינו אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפ' הפועלים כו' אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דהתם אין חילוק בין אית ליה נכסים או לית ליה כיון דסוף סוף לא משעבדי נכסיו בשעת התנאי אלא משעת האונסים כדאיתא לעיל פ' אלו נערות דף ל"ד ע"ב וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דאפ"ה מתחייב כיון שאמר בלשון חיוב ומחייב גופו לקיים זה התנאי וכיון שחל עיקר החיוב בשעת התנאי ממילא אישתעבדו נכסיו בין אם היה לו עכשיו או אם לא היה לו וקנה אח"כ. דאדם משעבד דבר שלא בא לעולם במה שהחיוב חל מיד וא"כ שפיר מייתי ראיה דשייך חיוב הגוף אף במה שלא היה חייב ומש"ה שייך נמי השיעבוד בגופו לענין חיוב תוספת כתובה אפי' אי לית ליה נכסים עכשיו ומה"ט הוציאו הפוסקים דכל מה שאדם אומר בלשון חיוב מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו וכן מצאתי בירושלמי ר"פ איזהו נשך מימרא דרב נחמן שם. כן נ"ל בכוונת התוספות ומה שכתבו בלשון דמשמע דאיירי בכל ענין אע"ג דלמאי דפרישית ממקומו הוא מוכרע אלא משום דאכתי היה באפשר לדחות דהתם מיירי ששיעבד לו בפירוש נכסיו משעת משיכה מעכשיו על תנאי הזה וע"ז כתבו שפיר דמשמע דלא איירי בהכי אלא בכל ענין דסתמא דמילתא דלא משתעבדי אלא משעת אונסים כדפרישית וזה ברור וכן נראה מלשון מהרש"א ז"ל אלא שקיצר ומהר"א בן חיים נדחק בזה ללא צורך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוס' בד"ה שאם רצה להוסיף שכתבו דשייך חיוב הגוף אף במה שלא היה חייב נראה לי שמכאן הוציאו הפוסקים דכל מה שאדם אומר בלשון חיוב מהני אפילו בדבר שלב"ל ובדבר שאינו ברשותו והיינו נמי מה"ט גופא שהחיוב חל על הגוף לקיים מה שקיבל עליו וכן נ"ל להדיא מלשון הירושלמי בפ' איזהו נשך גבי אמר לו תן לי חיטי שאני מוכרם ולוקח אני בהם יין וכו' א"ל הרי לי אצלך וכו' ומקשה שם במה קני רב נחמן ב"י סבר חייב להעמיד לחבירו לענ"ד א"א לפרש בע"א אלא כדפרישית דרב נב"י מוקי לה כשאמר בלשון חיוב ומחייב את גופו לכך להעמיד ולקיים תנאו ובמקום אחר הארכתי:

שם במשנה ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז בעילת זנות נראה הטעם כיון דלא סמכה דעתה שנשאה לשם אישות אלא כפילגש שאין לה כתובה וכן נראה מלשון הירושלמי שהביא אמתני' דהכא איזהו אשה ואיזהו פילגש ופליגי נמי ר' מאיר ור' יהודה ולפ"ז איכא למימר דאזדו לטעמייהו דלר"מ כיון דפלגש אין לה כתובה הו"ל בעילת זנות ואע"ג דאכתי אי פוחת לבתולה ממאתים אכתי נשאר לה כמו כתובת אלמנה מ"מ לא פלוג רבנן ורבי יהודה לטעמיה דאפילו פילגש יש לה כתובה ואם כן לא שייך כאן ענין בעילת זנות כן נ"ל:

בתוספות בד"ה ולפוגמת איצטריך כו' פי' אפילו היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר עכ"ל. הוצרכו לפרש כן לפי שיטתם דלקמן דבשטר חוב נמי שייך האי דינא דפוגמת וא"כ לא נפקא מינה בהא דתוספת כתובה ככתובה לענין פוגמת אלא בהא מילתא דמיקרי פוגמת אף ע"ג שהוא בשטר בפני עצמו משא"כ למה שאפרש לקמן בשיטת רש"י דלא שייך הא מילתא דפוגמת בשטר חוב לכך לא הוצרך רש"י לפרש כאן כפי' התוס' ועיין לקמן:

בד"ה ולתובעת עיין בהר"ן ובספר מגיני שלמה ליישב שיטת רש"י:

דף נה עמוד א

תוספות בד"ה ולשבח כו' אבל אי לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה מן השבח כמו ב"ח דגבי אפילו משבח דיתמי כו' עכ"ל. לכאורה אין לדבריהם אלו הכרח לענין סוגיא דשמעתין דאפי' לדברי החולקים על סברת התוספות וסוברים דב"ח אינו גובה משבח דיתמי אפ"ה א"ש הא דקאמר בשמעתין לשבח לענין שבח לקוחות אלא משום דעיקר החילוק בין כתובת אשה לב"ח נובע ממשנה דפ' יש בכור ומסקו התוס' הכא דאיירי ע"כ משבח יתומים משו"ה כתבו דלשבח דשמעתין נמי איירי בהאי עניינא ומה שיש לדקדק בעיקר דבריהם כבר פירשתי באריכות בפ"ק דב"מ ובפ' הגוזל קמא ע"ש ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בהא דמייתי התוס' ממזון אשה והבנות ולא מייתי מבכור גופא נ"ל ליישב דכיון דלא קתני בבכור לשון גוביינא. דלא שייך ביה כלל עיקר דינא אלא לענין ירושה א"כ פשיטא דאיכא למימר דהא כדאיתא והא כדאיתא משא"כ במזון הבנות דשייך בה ענין גוביינא מלקוחות ואפ"ה קושטא דמילתא דאין גובין ומדנקט סתמא משמע שפיר דלישנא דמתניתין משבח יתומים איירי כן נראה לי:

בד"ה ולשבועה פי' הקונטרס לענין ע"א כו' ולא א"ש למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה עכ"ל. וקשיא לי בדבריהם דאפילו למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה אפ"ה אי לאו דתוספת כתובה ככתובה לא היתה נשבעת כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והו"ל תוך זמנו וקי"ל אין אדם פורע תוך זמנו ואפילו שבועה לא בעי כדאיתא בפ"ק דב"ב דף ו' אלא דבכתובה אפילו תוך זמנו בעי שבועה משום חשש צררי וכמ"ש התוס' בפ' השולח דף ל"ד ע"ב. וא"כ שפיר קאמר הכא דבתוספת כתובה נמי שייך חששא דצררי וראיתי שהרא"ש ז"ל כתב כן בשם רבינו מאיר הלוי וגם הרא"ה ז"ל בחידושיו הביא סברא זו. וכתב דליתא דשעת מיתה זמנה היא כדמוכח מפרק השולח וכבר פירשתי דמלשון התוס' בפרק השולח מוכח להיפך ואף אם נאמר דהתוס' דהכא לא נחתו להאי סברא וסברי כסברת הרא"ה ז"ל וכוונת הרא"ה ז"ל דבשעת מיתה הוא רגיל להתפיסה צררי כמ"ש התוס' לחד שינוייא בשם הרשב"א בפ' מי שמת דף קנ"ח ע"ש ובל' הרא"ש ז"ל בפ' השותפין מ"מ א"ש פירש"י דהכא דאיצטריך לאשמעינן הא גופא דבתוס' כתובה נמי שייך האי חששא דצררי אף ע"ג דלא שייכא בבע"ח כנ"ל נכון ושיטת התוס' והרא"ה ז"ל צ"ע ודו"ק:

בד"ה נראה כפר"ח דגריס ברישא ייחד כו' אבל לספרים דגרסי כו' תימא דלא קאמר ייחד לה מטלטלים כו' עכ"ל. ולענ"ד במטלטלים לא הוצרך להזכיר ייחד כיון דכולה מילתא על שבועה קאי ועיקר השבועה היא שמא אתפסה צררי ואם כן אהא מסיק שפיר דאם רוצית לגבות מאותן המטלטלין שהתפיס לה אין צריכה שבועה וכ"כ רש"י ז"ל להדיא אלא מה שכתב רש"י לשון המייחד היינו מסתמא בייחד מטלטלין הם תחת ידה משא"כ בקרקע שייך לשון ייחד וק"ל:

בד"ה כתובו וחתומו כו' ופ"ה וה"ה אפילו לא אמר כתובו כו' דסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח לפי שיטת הרמב"ן ז"ל והטור בחו"מ סי' רמ"ח ובש"ע שם ובסי' ל"ט דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהקנין לפני הלוקח ומקבל מתנה או המלוה משא"כ שלא בפניו וא"כ איכא לאוקמי ההיא דהכא דוקא כשאמר כתובו וחתומו דבהא אי קנו מיניה אפילו שלא בפניו א"צ לאימלוכי ביה ואפשר דהתוספות סברי כשיטת החולקים אלא דאפילו לפ"ז איכא למימר דלרבותא נקט אמר כתבו וחתמו והבו ליה דסד"א דנהי דסתם קנין עומד לכתיבה היינו משום שע"י הקנין נגמר הדבר והשטר לא הוי אלא לראייה משא"כ היכא שאמר כתובו וחתומו והבו ליה איכא למימר שמא לא גמר להקנותו עד שיגיע השטר לידו כדאמרי' בסמוך במתנת שכ"מ וא"כ יכול לחזור בו קמ"ל דאפ"ה לא צריך לאימלוכי ביה כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה כתובו וחתומו כו' וה"ה אפילו לא אמר כתובו כו' דסתם קנין לכתיבה עומד וכתבתי דמשמע מדבריהם דלית להו האי דינא שכתב הטור בח"מ ובש"ע סי' ל"ט וסי' רמ"א בשם הרמב"ן ז"ל דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהקנין היה בפני המלוה והלוקח ומקבל מתנה משא"כ שלא בפניהם לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ולפ"ז אין מקום לדבריהם בזה הדיבור ובביאורי לח"מ הארכתי:

בד"ה ומיהו אם רוצה יכול לחזור בו עכ"ל. פי' דנהי דמסתמא לא צריך לאמלוכי ביה אבל אם מיחה בפירוש מהני ועיין בח"מ סימן ל"ט:

גמרא רב ור' נתן חד אמר הלכה כראב"ע כו' כך הגירסא בכל הספרים שלפנינו אבל טעות הוא שנפל בספרים אלא רב ורבי יונתן גרסינן מדמייתי עלה האי דאמר הלכה כר"ש שזורי במסוכן והוא במנחות דף ל' ע"ב ואע"ג דאיכא דגרסי התם ר' יוחנן כבר כתבו התוספות שם דברוב הספרים גרסינן ר' יונתן מההיא דהכא ע"ש ועוד דהא לר' נתן בעינן למימר לעיל דף מ"ו דלא ס"ל כראב"ע ועוד דר' נתן לאו בר פלוגתא דרב הוא ואין דרכו לפסוק הלכה אלא חבירו של רבי הוי:

שם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר הלכה כראב"ע כו' דאמר הלכה כר"ש שזורי במסוכן. וקשיא לי טובא דבפרק מי שמת דף קמ"ו ע"ב מוקי רב נחמן מתניתין דש"מ שכתב כל נכסיו אין מתנתו קיימת כר"ש בן מנסיא דאזיל בתר אומדנא ורב ששת מוקי לה כר"ש שזורי דהכא ומסיק שם סתמא דתלמודא ר"נ מ"ט לא אמר כרב ששת משום דשאני התם דאמר כתובו וא"כ מאי תסתיים דקאמר הכא דילמא לעולם ר' יונתן אמר אין הלכה כראב"ע אע"ג דס"ל הלכה כר"ש שזורי דסובר כרב נחמן דכתבו שאני וליכא למימר דדוקא לגבי אומדנא דמתנת שכ"מ מסקינן אליבא דר"נ דכתבו שאני אבל אומדנא דראב"ע דהכא פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דחשיב כמו אומדנא דר"ש שזורי הא נמי ליתא דהא לקמן בסוף שמעתין אמרינן דרב נחמן לייט ואמר מ"ד הלכה כראב"ע הכי והכי ליהוי וא"כ לפ"ז לית ליה לרב נחמן נמי הלכה כר"ש שזורי דהא דמו להדדי וא"כ מכ"ש דלית ליה לרב נחמן האי אומדנא דמתנת שכ"מ שאם עמד חוזר והא ודאי ליתא דרב נחמן גופא פסיק הלכה שם דמתנת שכ"מ אם עמד חוזר ע"ש ועוד דהלכה פסוקה היא ולא אשכחן מאן דפליג וכדמוכח נמי בשמעתין וכמו שאבאר בסמוך וצ"ע ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): גמרא תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר הלכה כראב"ע כו'. והקשיתי קושיא עצומה לסוגיא דפרק מי שמת דף קמ"ו ע"ב ומתוך כך העליתי פירוש מחודש בשמעתין עיין עליו:

דף נה עמוד ב

ורב לא אזיל בתר אומדנא והא איתמר מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין כו' ונראה מפירש"י ותוס' דקושיית הש"ס ממאי דקא"ר ארכבה אתרי ריכשי ולכאורה יש לתמוה מאי ענין אומדנא בזה דהא דקאמר רב הרי היא כמתנת בריא היינו מעיקר הדין דכיון שיש בו קנין לא גריעא מתנת שכ"מ ממתנת בריא ודוקא במתנת שכ"מ שהוא בדבור בעלמא דלא הוי אלא מדרבנן שלא תטרוף דעתו מש"ה אזלי בה רבנן בתר אומדנא שאם עמד חוזר דהם אמרו והם אמרו משא"כ היכא שהיא מתנה בקנין דמהני מדאורייתא שפיר קאמר רב דאם עמד אינו חוזר וכדמשמע מלשון התוספות בד"ה שאם אמר לפירוש מהרש"א ז"ל ועיין בזה בסמוך ואדרבה מהכא משמע טפי דרב לא אזיל בתר אומדנא לגבי דינא דאורייתא וא"כ שפיר מצי סבר דאין הלכה כראב"ע ומהא דקאמר רב הרי היא כמתנת שכ"מ נמי לא שייך למידק דאזיל רב בתר אומדנא אלא בתר עיקר שטרא שכתוב ביה כדקציר ורמי בערסיה ואף למה שנדחקו התוס' בזה בד"ה שאם אמר מ"מ אכתי לא ידענא מאי אומדנא שייך הכא אלא עיקר הדין כך הוא כיון דאלמוה רבנן למתנת שכ"מ אפילו בדבור לענין הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא אפילו בקנין א"כ כ"ש דיש להועיל במתנת שכ"מ ע"י קנין טפי ממתנת בריא ע"י קנין לענין הלוואה ואדרבה משום שסובר רב מעיקר הדין דהקנין אינו מגרע כלום אלא אדרבא מיפה כח מש"ה לא אזיל בתר אומדנא אלא חוזר הדבר לעיקר הדין ולולי שאיני כדאי היה נראה בעיני לפרש סוגיית הש"ס בפשיטות דקושיית הש"ס בזה היא אותה קושיא גופא שכתבתי לעיל בסמוך ולסתור התסתיים קאתי דמהא דאמר ר' יוחנן הלכה כר"ש שזורי לא מוכח מידי דהא רב גופא נמי ע"כ אית ליה דהלכה כר"ש שזורי דהא האי אומדנא דמתני' דפרק מי שמת דמתנת שכ"מ אם עמד חוזר מסקינן התם אליבא דרב ששת דמיתוקמא כר"ש שזורי ולרב נחמן מסיק שם דאדרבה גריעא הא אומדנא דשכ"מ מדר"ש שזורי דכתבו שאני וא"כ מאן דאית ליה אומדנא דשכ"מ אם עמד חוזר כסתם מתניתין דפרק מי שמת ע"כ אית ליה אומדנא דר"ש שזורי דעדיפא לרב נחמן ושקולין לרב ששת וא"כ כיון דרב ודאי אית ליה האי מתניתין דפרק מי שמת דשכ"מ אם עמד חוזר והיינו ע"כ משום אומדנא כדמסיק הש"ס התם וא"כ מקשה הכא שפיר כן נראה לענ"ד ברור ונכון אף שרש"י ותוס' לא פירשו כן אולי מקום הניחו לי משמים ודוק היטב:

תוספות בד"ה מתנת שכ"מ כו' והתם בקנין איירי דאי בלא קנין אפילו שייר נמי כדאיפסיק הלכתא התם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי ראייה מייתי דמצינן למימר דהלכתא דהתם אליבא דשמואל איירי דהלכתא כוותיה בדיני משא"כ אליבא דרב מצי לאוקמי מתני' בלא קנין וקסבר דמתנת שכ"מ במקצת לא בעי קנין כדאיתא התם דף קנ"א ע"ב דאמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא בריה דר"נ וכו' וכן במה שכתבו דבהדיא דייקינן בפרק מי שמת דאיירי רישא וסיפא בקנין לא מצאתי שם כן דנהי דרב נחמן מוקי לה בהכי מ"מ רבא דאותביה מעיקרא משמע ליה דמתני' איירי דוקא בלא קנין דאי בקנין אפילו במתנת שכ"מ בכולה אם עמד אינו חוזר וא"כ רב מצי סבר לגמרי כרבא ולשמואל מוקי מתני' בקנין וא"ש טפי הא דקתני סיפא לא שייר אין מתנתו קיימת דאם עמד חוזר ואפילו אם מת אם הוא בקנין לא מהני דאין קנין לאחר מיתה ונהי דריב"ם לא רצה לפרש כך משום דלא ניחא ליה למימר דרב לית ליה האי פסק הלכה דהתם כמ"ש התוספות פרק מי שמת דף קנ"ב ע"ב בד"ה שלחו ליה ע"ש מ"מ לפירוש רשב"ם שהביאו התוספות כאן ונדחק ריב"א לפרש דמתני' איירי דקנו מיניה בחזקה ולמאי דפרישית שפיר מצינן לאוקמי כשיטת הרשב"ם ז"ל כדפרישית ואין להאריך כאן יותר אולי יזכני ה' לבאר שיטה זו באריכות במקומו במסכת ב"ב ודו"ק:

בד"ה ואין שטר לאחר מיתה פירוש ואין קנין כו' ויש לגמגם על הלשון כו' עכ"ל. עיין בחידושי מהרש"א ז"ל שדבריהם לפירוש הרשב"ם בדבור הקודם ואהא קשיא להו לישנא דלאחר מיתה כיון דמחיים נמי אם אינו רוצה להקנות מעכשיו לא מהני דבהאי שעתא הדר סודרא למריה מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל ליישב לשון ואין שטר לאחר מיתה דנהי דלהרשב"ם עיקר מילתא תלוי בקנין היינו במתנת מטלטלים דשטרא לא מהני בהו מידי אלא קנין או מחמת דברי שכ"מ משא"כ שמואל אתא לאשמעינן דאפילו במתנת קרקע דנקנה בשטר אפ"ה לא מהני במתנת שכ"מ אפי' בשטר שיש בו קנין דקס"ד דהכא לא שייך האי טעמא דהדר סודרא למריה כיון שהקנין אינו אלא ליפוי כח שיכתוב לו שטר דסתם קנין כו' ודל סודרא מהכא אכתי יקנה בשטר קמ"ל דאפ"ה לא מהני משום דאין שטר לאחר מיתה ודו"ק:

בד"ה שאם אמר כו' והשתא משמע ליה דרב אזיל כו' עכ"ל. ועיין בחידושי מהרש"א ונראה דזהו ג"כ לפירשב"ם בד"ה מתנת שכ"מ דלפירושא קמא דהתוס' ודאי מצו לפרש כמו לפירש"י דדיוקא דאזיל רב בתר אומדנא היינו ממאי דקאמר הרי היא כמתנת בריא דהא ליכא למימר דטעמא דרב מדינא מצד הקנין דא"כ בלא שטר נמי כן נ"ל ועיין מה שכתבתי בזה בלשון הגמרא:

דף נו עמוד א

גמרא ר' יהודה אומר רצה כותב וסבר ר' יהודא כותבין שובר והתנן כו' וקשיא לי הא לקמן סוף פ' הכותב (דף פ"ט ע"ב) מסקינן דהיכא דלא אפשר לכ"ע כותבין שובר וא"כ מאי מקשה הכא הא לר' יהודא לא אפשר למאי דמסקינן בסמוך דלא מהני תנאי לר' יהודא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם. ונ"ל ליישב דבמסקנא גופא איכא למידק מאי חיזוק שייך בזה דסוף סוף מה הועילו בתקנתן כיון דאכתי מצי למיפחת לה מכתובתה ע"י שתצטרך לכתוב לו שובר התקבלתי אע"כ דאפ"ה ניחא להו בהאי תקנה ממה שתיקנו דליהני תנאי והיינו לפי המסקנא משא"כ למאי דס"ד עכשיו דלר' יהודה אין כותבין שובר א"כ טפי הו"ל לתקן דליהני תנאי ממה שתקנו שיכתוב התקבלתי דלא מהני בעלמא כן נ"ל אלא דמלשון התוספות בסמוך א"א לפרש כן כמו שאבאר בסמוך:

תוספות בד"ה כששוברתה מתוכה וא"ת לרבי יוחנן דאמר הטוען כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא על קושייתם דהא לר' יוחנן בלא"ה כל הנשים דעלמא א"א להן לגבות אלא ע"י שובר דאע"ג דקרעה לכתובתה אפ"ה מציא למיהדר ולמיגבי בעידי הינומא אע"כ דלרבי יוחנן כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפילו לר' יהודא וא"כ ע"כ דהאי שקלא וטרי' דשמעתין אינו אלא אליבא דמאן דלית ליה דרבי יוחנן ובהכי מיתוקמא שפיר שינויי' דרבי ירמיה ואפילו אם נאמר דבכולהו כתובה דעלמא לא חייש ר' יוחנן דילמא גביא והדר גביא דקלא אית ליה אבל הכא שפיר יש לחוש שתטמין הכתובה ותגבה ע"י עידי הינומא דסוף סוף לר' יהודא אליבא דר' יוחנן הו"ל לא אפשר דאף אם יתנה מעיקרא לכתוב לה כתובה מנה תטמין הכתובה ותגבה ע"י עידי הינומא ואפשר דהתוספות סברי דהסוגיא דהכא לא שני להו בין היכא דאפשר או לא אפשר דאל"כ לא הוי מקשה מידי לר' יהודא דשאני הכא דלא איפשר ולא משמע להו להתוספות לפרש כדפרישית בסמוך ועי"ל דהאי שינוייא דאפשר ולא אפשר היינו כשינויי' דאביי אבל לר' ירמיה דלא אמר כאביי משום דגזר אטו שובר דעלמא א"כ מה"ט גופא לא מפליג בין אפשר או לא אפשר וכל הנשים שגובות ע"כ היינו משום דלר' יוחנן לא חיישינן דילמא גביא והדר גביא כדפרישית ולקמן דף פ"ט נבאר באריכות ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דבמקום שכותבין כו' ואע"ג דרבי יוחנן גופא ודאי סבר דאפילו במקום שכותבין גבי במעב"ד לחוד כדמוכח פ"ק דמציעא וכמ"ש התוספות לקמן במתניתין דהוציאה גט סוף פרק הכותב היינו משום דר"י סבר דכותבין שובר משא"כ ר' יוחנן אליבא דר' יהודא דוקא במקום שאין כותבין גביא בתנאי ב"ד וק"ל:

גמרא טעמא דכתבה ליה אבל ע"פ לא כו' לכאורה משמע דהאי דיוקא הוי דוקא אליבא דר' ירמיה דמוקי לה כששוברתה מתוכה א"כ לא מהני ליה האי שובר אם תכחישו אלא דעיקר מילתא דרבי יהודא היינו דשניהם מודים ולענין אי מהני איירי א"כ מדייק שפיר משא"כ לאוקימתא דאביי דהיינו שובר גמור לא הוי מדייק מידי דהא ודאי שובר עדיף דמהני אפילו אם תכחישנו. אלא כד דייקת בה ליתא דהא אפילו לר' ירמיה נמי מהני בשוברתה מתוכה אפילו לענין הכחשה כמ"ש התוספות אליבא דרבי יוחנן דצריכה להראות הכתובה ועוד דא"כ לא הוי משני הש"ס מידי דנהי דלרבי יהודא חכמים עשו חיזוק לדבריהם דלא אהני לשון תנאי אכתי אמאי קאמר ר' יהודא כותב תמחול לו בע"פ בלשון התקבלתי כיון דבלא"ה לא מיירי בענין הכחשה אע"כ דהא דקאמר הכא אבל בע"פ לא לאו בע"פ ממש אלא שיתנו כן מעיקרא ויכתוב לה כתובה מנה או חמישים דבכה"ג לא תוכל להכחישו למאן דלית ליה דר' יוחנן ואפילו לר' יוחנן כמ"ש התוספות אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא מאי מקשה אבל בע"פ לא דילמא ר' יהודא נקיט התקבלתי לרבותא וכ"ש תנאי דמעיקרא כיון דאית ליה תנאו קיים תדע דהא לעיל דף נ"א מקשה הש"ס בפשיטות דלר' יהודא דהתקבלתי מהני ע"כ תנאה נמי מהני ולחד שינוייא דהתם נמי משמע שכך הסברא שאין חילוק לר' יהודא ונהי דהתוספות שם הרגישו בזה וכתבו דהסוגיי' דהכא היינו לפי המסקנא דהתם לשינוייא בתרא. ומלבד שהוא דוחק. אלא לפי מה שכתבו התוס' כאן דדיוקא דש"ס הכא היינו מדפליג ר' יהודא בברייתא דלקמן עליה דרבי יוסי וא"כ נראה דזה דוחק יותר לומר דהמקשה דלעיל דף נ"א והתרצן דשינוייא קמא לא הוו ידעי הברייתא דלקמן בשמעתין ובלא"ה אפרש בסמוך שאין דברי התוס' מוכרחין בזו הסברא דברייתא דלקמן לכך נלע"ד לפרש להיפך דהא דדייק הש"ס טעמא דכתבה ליה היינו לשינוייא דאביי דווקא דכיון דלר' יהודא בעלמא אין כותבין שובר אלא דוקא הכא ס"ל דכותבין והיינו כדפרישית דשינוייא דאביי גופא היינו דהו"ל כלא אפשר ולכ"ע כותבין וא"כ ממילא מוכח דתנאי דמעיקרא לא מהני דאל"כ לא הוי קאמר ר' יהודא דכותבין שובר כנ"ל. ועוד נ"ל דמלישנא דמתני' גופא קא דייק והיינו למאי דפרישית בריש פירקין דהא דקתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים היינו שאינו יכול לפחות כלום על ידי תנאי אפ"ה מוסיף ואהא קאמר ר' יהודא דלפחות מעיקרא נמי יש תקנה ע"י כתיבת התקבלתי אם כן ממילא שמעינן דתנאי לר' יהודא לא מהני ועיין בזה בחדושינו בדף נ"א ודו"ק:

תוספות בד"ה טעמא דכתבה ליה כו' וליכא למימר מאי כותבת אומרת כדאמר בסמוך כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנים בזה דודאי בסמוך מסיק שפיר מאי כותב אומר דאין ה"נ דאומר בזה הלשון שכותב מהני אלא דנקיט כותב משום דהכי אורחא דמילתא לכתוב לראייה משא"כ הכא אפי' אי הוי קתני רצה אומרת התקבלתי ממך הוי מדייק שפיר טעמא דאמרה התקבלתי הא תנאי דמעיקרא בלא התקבלתי לא מהני דהא ע"כ כל השקלא וטריא דהכא היינו במאי דמצריך ר' יהודא ל' התקבלתי דמיחזי כשקרא ולא קאמר דמהני בלשון תנאי ויש ליישב דבריהם דאהא גופא מייתי ראיה כיון דאמרינן בסמוך מאי כותב אומר וע"כ נקיט כותב משום דאורחא דמילתא לכתוב דמהני לענין הכחשה אע"ג דעיקר מילתא התם במתניתין דהכותב לא איירי לענין הכחשה אלא אי מהני א"כ ה"נ מצינן למימר דאע"ג דמהני תנאי דמעיקרא אפילו בע"פ אפ"ה ניחא ליה לר' יהודא למימר תקנתא דכותב התקבלתי דמהני נמי לענין הכחשה כן נ"ל ליישב דבריהם בדוחק אלא דאכתי קשה למאי דפרישית דע"כ בתנאי דמעיקרא לא שייך הכחשה דלעולם צריכה להראות הכתובה כמ"ש התוס' בד"ה כששוברתה מתוכה וצ"ע:

בא"ד דהא פליג אדר' יוסי דאמר רשאי כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דהא לקמן דף הסמוך איכא למ"ד דלא פליג ר' יהודא אלא בסוף דלר' יוסי מצית מחלה אפילו בע"פ ולר' יהודא דוקא בעינן כותבת וכמו שפירש"י לקמן אבל בתחלה מודה ר' יהודא דמוחלת אפילו בע"פ וא"כ כי היכי דמודה ר' יהודא בתחילה דמוחלת ה"נ מצינן למימר דמודה בתנאי דמעיקרא ולא פליג אלא בלשון התקבלתי אי מהני בסוף בע"פ אלא דבעיקר דבריהם כבר פירשתי מה שנלע"ד לפרש קושיית הש"ס אאוקימתא דאביי ובזה נתיישב הכל ודו"ק:

בד"ה הרי זה מקודשת ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי כו' ותימא א"כ אמאי מקודשת כו' עכ"ל. משמע דעיקר קושייתם כיון דאמר בהדיא ואם לאו לא תהיה מקודשת וא"כ יש לדקדק מאי קשיא להו מההיא דפרק ב' דנזיר דהתם לאו ר' מאיר איירי בה ואפשר דמשמע להו דסתם מתני' ר' מאיר היא ואזלי לשיטתייהו דבעל מנת נמי בעינן תנאי כפול כמ"ש בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו:

בא"ד ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי דב"ג וב"ר הו"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק אכתי האיך מיתרצא ההיא דנזיר דנהי דלענין קידושין איכא למימר כיון שמסר לה הקידושין הוי מעשה ולא אתי דבור דתנאי ומבטל המעשה מה שאין כן לענין נזיר דדבור ודבור הוא ואכתי הדרא קושיא לדוכתא אפילו אם תמצא לומר מתנה על מה שכתוב בתורה לא שייך למילף מתנאי ב"ג וב"ר אכתי מה סברא יש לומר דלא ליהוי נזיר כיון דתוך כ"ד גמר דבריו ואמר שאינו רוצה להיות נזיר אם יאסר ביין וקי"ל דתוך כ"ד כדבור דמי אפי' לענין חזרה גמורה חוץ מקדשים וגירושין וכ"ש דקשה יותר לפי מאי שהוכחתי בחידושי לגיטין דבנדרים ושבועות לא איצטריך למילף דין תנאי מב"ג וב"ר אלא מסברא דאלת"ה האיך מהני בהו תנאי הא אי אפשר לקיים נזירות ושבועה ע"י שליח וקי"ל לקמן דף ע"ג דלא מהני תנאי בכה"ג וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא. מיהו בתוספות פ"ב דנזיר מצאתי קושיא זו דא"א לקיים על ידי שליח ותירצו בע"א ולולי דברי התוס' דהכא היה נראה לי דמתנה על מה שכתוב בתורה טעמא רבה אית ביה דהו"ל כמפליג בדברים ואנן סהדי דאין פיו ולבו שוין בזה דהכי משמע להדיא במשנה בס"פ הפועלים ע"ש בתוס'. ועוד נ"ל דבנזירות לא מהני חזרה אפילו תוך כ"ד משום דמיד כשאמר הריני נזיר מתחייב בקרבן ובהקדש לא אמרינן תוך כ"ד כדבור דמי אלא לפרש דבריו אבל לא לענין חזרה כמ"ש בחידושי פרק מרובה דף ע"ג ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהתנה בדבר שא"א לקיימו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה מש"ה לא מהני והוי נזיר וכן משמע ג"כ ברפ"ב דנזיר דאליבא דב"ש דאין שאלה בהקדש ה"ה בנזיר ופירש"י שם משום דכתיב קדוש יהיה וא"כ ה"נ דכוותיה דהא ב"ה לא פליגי התם אלא משום דס"ל יש שאלה בהקדש כנ"ל נכון ודו"ק. אח"ז מצאתי סברא זו דהו"ל כמפליג בדברים בחידושי הרמב"ן פרק יש נוחלין בשם ר"ת אהך קושיא דנזיר גופא גם קושיא דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח מצאתי שם ות"ל ית' שכוונתי לדעת הגדולים והוספתי בהן נופך משלי וה' יורינו נפלאות מתורתו:

(קונטרס אחרון): ע"ב תוספות בד"ה הרי זו מקודשת כו' ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל המעשה כו'. והקשיתי א"כ בנדרים ונזירות אמאי אמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים הא דיבור ודיבור הוא ומתוך מה שתירצתי יצא לי ענין מחודש לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' שני דנזיר דתנאי הנזירות א"א לקיים ע"י שליח עיין בפנים ותמצא כמה דברים מחודשים בענין זה:

בא"ד ואור"י דלא אמרינן מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור וכו' אבל התם סבור היה כו' עכ"ל. וכסברא זו מבואר להדיא בהאי משנה גופא דהריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין דקתני סיפא יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי כו' ופליגי ר"ש ורבנן ומסקינן התם דברישא לא פליגי משום דהו"ל מתנה על מ"ש בתורה א"כ מוכח להדיא דבסיפא דסבר שאינו עובר לא חשיב כמתנה על מ"ש בתורה וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דמשמע דמתנה על מ"ש בתורה היינו משום דהו"ל כמפליג בדברים ואם כן פשיטא דהיכא שאינו מתכוון לעקור לא שייך האי טעמא וק"ל:

דף נו עמוד ב

בא"ד ועי"ל דנזקין לא דמו לקידושין דהכא ה"ט דאין קידושין לחצאין כו' אבל בנזקין לא שייך למימר הכי עכ"ל. ויש לתמוה א"כ היאך משוה בסוף פ' הפועלים ההיא דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה דמייתי התוספות הכא לענין מתנה על מ"ש בתורה דהא התם נמי לא שייך לומר דאין שמירה לחצאין ואפשר דהיינו האי דמשני התם דמעיקרא לא שיעבד נפשיה:

שם בגמרא וקי"ל מאי כותב אומר. לכאורה אריכות דברים הוא דאפילו אי הוי כותב ממש נמי הוי קשיא לן דלענין מתנה על מ"ש בתורה לכאורה לא שייך לחלק בין כותב לאומר ואפשר דאי לאו דהאי כותב אומר הוי מוקמינן לה בנשואה ומטעם מחילה ולא משום תנאי אבל משום דהאי כותב אומר ע"כ מוקמינן לה בארוסה וא"כ הוי משום תנאי וכ"כ הרא"ה ז"ל ועיין בחידושינו בפרק הכותב. מיהו לפי הטעם שכתבתי בסמוך דהו"ל כמפליג בדברים ואנן סהדי דאין פיו ולבו שוים וא"כ היה באפשר לחלק בין כותב לאומר דאפשר כיון דטרח לכתוב בשטר מסתמא לאלומי מילתא קבעי ולא להפליג בדברים מש"ה מייתי לרווחא דמילתא הא דקי"ל מאי כותב אומר אבל לקושטא דמילתא ודאי שאין לחלק דאל"כ אמאי מצריך ר' יהודא לכתוב לשון התקבלתי וע"י שובר יכתוב לשון תנאי בכתב אע"כ דאין לחלק וכן מצאתי להדיא בירושלמי סוף פרק הפועלים:

שם והרי חמרים דשכיחי ולא עבדי רבנן חיזוק. פי' אע"ג דר' יהודא חייש לגומלין בדאורייתא לעיל דף כ"ד אפ"ה לענין חמרין דרבנן לא חייש אלמא דלא עבדו חיזוק בדרבנן אפילו כשל תורה כ"ש להחמיר בדרבנן יותר משל תורה ועיין מ"ש בזה לעיל דף כ"ד:

שם כל הפוחת אפילו בתנאה ופירש"י מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים כו' עכ"ל. מה שהוצרך לפרש כן ולא מפרש בפשיטות מדקתני כל הפוחת ולא קתני הפוחת נראה משום דמהאי דיוקא דכל נהי דשמעינן שפיר דאיכא תרי גווני פוחת א' ע"י תנאי והשני ע"י מחילה מ"מ לא שמעינן דע"י תנאי אית לה דאכתי איכא למימר דבתרווייהו לית לה אלא היא גופא אתא לאשמעינן דבתרווייהו הוי בעילת זנות אע"ג דבתנאי סברה וקיבלה. לכך הוצרך רש"י לפרש מדלא קתני כל בתולה שאין לה והוי שמעינן נמי הך מילתא לענין בעילת זנות ומדנקיט כל הפוחת משמע שפיר דבחדא אית לה ובאידך לית לה כפירוש ר"י לעיל דף נ"א וע"ש בחידושינו באריכות:

תוס' בד"ה ושמעינן ליה כו' וא"ת מנ"ל למידק דילמא כ"ש דבדרבנן כו' עכ"ל. ולכאורה נ"ל ליישב קושייתם דודאי אית ליה לר"מ בדרבנן תנאו קיים והיינו מתני' דפרק הכותב דמייתי הש"ס לעיל בסמוך דלענין פירות תנאו קיים ואע"ג דאליבא דרבי יהודא משנינן דפירות לא שכיחי וכתובה שכיח נראה משום דכל אשה יש לה כתובה וא"כ אי לא עבדו חיזוק לא הועילו כלום בתקנתן שכל אחד יתנה לפחות כמו שירצה ובזה נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א דלעיל בסמוך דהא דאמרינן בפרק נערה דכתובה לא מיקרי מצוי היינו לענין שהבעל יורש כתובתה משא"כ הכא לענין התנאי איירי. נמצא דזה דוקא לרבי יהודה משא"כ לר"מ אדרבה כתובתה לא שכיח טפי מפירות דהא תיקון ר"מ דכל הפוחת הו"ל בעילתו בעילת זנות אפי' היכא דלית לה וא"כ כיון דבפירות תנאו קיים כ"ש בכתובה אי הוי דרבנן ובזה נתיישב ג"כ מה שמקשו התוס' בסמוך בד"ה הא מדרבנן דשאני הכא דלא שכיח ולא עביד חיזוק כדפרישית ודו"ק מיהו לפירוש ריב"ן לעיל דף נ"א בד"ה מני דכל היכא דתנאו קיים לא הו"ל בעילת זנות לא שייך לומר כן ויותר נראה דפשיטא ליה דר"מ סובר דמדרבנן תנאו קיים מסיפא דמתני' דהכותב דקתני כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם אם מתה יורשה משמע דהיכא שכתב בהדיא דו"ד אין לי בחייך ובמותך אינו יורשה שזה עיקר הדין דהאי בבא וכדקתני סיפא דסיפא דאינו יורשה והאי ודאי ר"מ היא דסתם מתני' היא ועוד דרבי יהודא פליג בהאי בבא ובר פלוגתא דרבי יהודא היינו ר"מ וע"כ משום דירושת הבעל דרבנן דאי דאורייתא לרבי מאיר תנאו בטל כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן כו' עכ"ל. לכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דמצינן למימר דאין ה"נ באלמנה תנאו קיים ואפ"ה כ"ש דהוי בעילת זנות והא דקתני כל הפוחת היינו לאשמעינן דאפילו בבתולה היכא דאית לה נמי הוי בעילת זנות מיהו לפי' ריב"ן דלעיל א"ש ולפ"ז כל דברי התוספות בשמעתין היינו לפירוש ריב"ן דלעיל מיהו ההיא דהכא א"ש אפי' לפי' ר"י דלעיל דהא ממאי דמוקמינן לעיל למתני' דלא כתב לה כר' מאיר מוכח להדיא דאפי' באלמנה תנאו בטל לר"מ ע"ש בחידושינו ודו"ק:

גמרא רבי יוסי אומר רשאי ופרש"י ואפילו בע"פ תנאו קיים ונראה מפירושו דר' יוסי סובר דאפילו בל' תנאי גמור נמי מהני משום דסובר דמתנה על מ"ש בתורה תנאו קיים בדבר שבממון או משום דסובר כתובה מדרבנן ולא עשו חיזוק ואע"ג שאין זה מוכרח דהא מצינן למימר דר"י לא פליג אלא דרשאי ולא הוי בעילת זנות ומידי דמהני ביה קאמר מ"מ מדפליג עליה רבי יהודא וקאמר רצה כותב וע"כ היינו לענין דמהני קאמר דלית לה. דליכא לפרש דבכותב לא הוי בעילת זנות ובאומר הוי בעילת זנות דמהיכי תיתי אדרבה היכא דלית לה הוי יותר בעילת זנות כדמוכח לעיל בסמוך אע"כ דר"י לענין דינא קאמר דבעינן כותב אבל אומר לא מהני וממילא שמעינן דע"כ לר' יוסי אומר נמי מהני וסובר רש"י ז"ל דבאומר אין לחלק בין לשון מחילה או לשון תנאי כדמוכח לעיל בשמעתין דמקשה הש"ס ממשנה דהכותב לענין פירות אע"ג דהתם לא איירי מלשון תנאי אפ"ה מדמה להו אהדדי מיהו לפ"ז לא יתכן אלא למימרא דרב דימי לקמן בשמעתין אליבא דכ"ע או לרבין אליבא דר' יוחנן משא"כ לרבין אליבא דריב"ל דקאמר מחלוקת בסוף אבל בתחילה ד"ה מוחלת א"כ ע"כ צריך לחלק בין מחילה לתנאי דהא רבי יהודא קאמר דתנאי לא מהני בכתובה דחכמים עשו חיזוק כדלעיל בשמעתין וכמ"ש שם דלישנא דמתני' דריש פרקין הכי דייק דרבי יהודא למעוטי תנאי אתא וכמו שאפרש בזה עוד בסמוך דאין הכרח כלל לומר דר' יוסי סובר דמהני לשון תנאי ע"ש ודו"ק:

דף נז עמוד א

גמרא א"ל אביי והאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו ופי' רש"י בדבר שהוא מחמיר כו' ע"י גזירת דבריהם עכ"ל. ובאמת כתבו רוב הקדמונים דלא שייך לומר הלכה כר"מ בגזירותיו אלא היכא דגזר הא אטו הא ולפ"ז יש לפרש ההיא דשמעתין בענין זה דעיקר טעמא דבעילת זנות ודאסור להשהותה היינו היכא דלית לה וכדפרישית במתניתין אלא הכא בכתובה דאירכס דאית לה ולא סמכא דעתה הוי טעמא דר"מ משום גזירה דגזר היכא דאית לה אטו היכא דלית לה אלא דאכתי אין דעתי נוחה לפרש כן. ועוד דא"כ לא שייך לומר הלכה כר"מ בגזירותיו כיון דחכמים דפליגי עליה פליגי אפילו היכא דלית לה א"כ תו לא שייכא האי גזירה לכך נ"ל דטעמא דר"מ בכולה מילתא משום גזירה דבעילת זנות שלא יתן אדם עיניו באשה לשם זנות ויפתה אותה בתחילה לשם אישות ע"י כתובה ובדעתו למצוא עילה שתמחול לו הכתובה ויתן עיניו לגרשה והו"ל למפרע בעילת זנות לכך תיקן ר"מ משום האי גזירה דבשום ענין לא מצי להפסידה שום דבר מכתובתה וגזר נמי מקצת כתובה אטו כולה ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות ומפרשינן טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדאיתא בהחובל ואמאי תהא קלה יותר מאלמנה שתחילת כתובתה מנה ולמאי דפרישית א"ש דכולה טעמא משום גזירה היא כן נ"ל נכון:

שם כי אתא רב דימי כו' מחלוקת בתחילה ופרש"י דאפלוגתא דר' יהודא ור' יוסי קאי דלא פליגי אלא בתחילה אי תנאו קיים או תנאו בטל אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שכבר זכתה. וקשיא לי אם כן מ"ט דרבי יוחנן דקאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת ומנ"ל לאפושי פלוגתא כיון דתרי טעמי נינהו דבתחלה פליגי במתנה על מ"ש בתורה או אי עשו חיזוק לדבריהם ולבסוף לא שייך פלוגתייהו בהא אלא אי מהני מחילה בדבור לאחר שכבר זכתה. מיהו בהא מצינן למימר דלר' יוחנן לא משמע ליה האי טעמא כלל דלא מהני מחילה בע"פ בדבר שכבר זכתה אלא טעמא דרבי יהודא בין בתחילה בין בסוף היינו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם שלא תוכל למחול כלל אלא שזה דוחק דא"כ בכתב התקבלתי נמי וכמ"ש לעיל בשם הירושלמי דלענין זה לא שייך לחלק בין כותב לאומר תו קשיא לי מאי ס"ד דבתנאה פליגי א"כ אמאי קאמרינן בסמוך דתחילה דריב"ל היינו תחילת חופה וסוף היינו סוף ביאה דהו"ל למימר דתחילה היינו תחילת קידושין דהא מתחילת קידושין עד סוף ביאה שייך האי פלוגתא אי מהני תנאה תו קשיא לי א"כ היאך קאמר רבין משמיה דריב"ל מחלוקת בסוף אבל בתחלה ד"ה מוחלת ותיפוק ליה דלרבי יהודא לא מהני תנאה כדאיתא לעיל וקושיא זו מצאתי ג"כ בחידושי הרא"ה ז"ל אלא דבאמת אין זו קושיא כ"כ דמצינן למימר דאין ה"נ דלרבין אליבא דריב"ל לא שייך כלל האי שקלא וטריא דלעיל אלא דרבי יהודא סובר דאפילו בכתובה לא עשו חיזוק או שסובר כתובה דאורייתא וכבר כתבתי בזה בסמוך מיהא קמייתא קשיא ולולי פירש"י ז"ל היה נ"ל דסוגייא דהכא לא איירי מענין תנאי דעיקר תנאי בכה"ג לא שייך אלא בשעת קידושין או בין קידושין לחופה אבל משכנסה אפילו בתחילת חופה תו לא שייך האי מילתא דתנאי כלל אלא כולה סוגיא דהכא לענין מחילה איירי אי מהני בע"פ או בעינן שיכתוב התקבלתי בשטר כן נ"ל לולי דמלשון רש"י לא משמע כן:

שם מאי בתחלה דקאמר ריב"ל תחילת חופה כו' לכאורה נ"ל מכאן ראייה ברורה דשייך חופה אפי' באלמנה דהא ר' יהודא קתני בהדיא ולאלמנה מנה מכלל דרבי יוסי פליג אפילו אאלמנה וא"כ ע"כ שייך בה חופה והיינו חופה דייחוד כדמשמע הכא דסוף חופה היינו תחלת ביאה ומ"ש הפוסקים בשם הירושלמי דאין חופה לאלמנה היינו חופת הינומא וכמו שכתבתי בזה בפ"ק דקידושין גבי חופה קונה ע"ש:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר רבי אבהו כו' מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה. וכתבתי דמכאן משמע דשייך נמי חופה באלמנה דהא אאלמנה נמי קאי ולפ"ז מה שכתבו הפוסקים בשם הירושלמי דאין חופה לאלמנה היינו חופת הינומא אבל חופה שעל ידי יחוד שייך בה שפיר ובפ"ק דקידושין כתבתי לפרש לשון הירושלמי:

משנה נותנין לבתולה י"ב חדש כו' וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש כו'. נ"ל מדקדוק לשון המשנה דקתני נותנים לבתולה אלמא דקביע זמן לתקנתא דידה וע"כ היינו לענין דאין כותבין עליה אגרת מרד תוך אותו זמן משא"כ בהגיע הזמן והיא מעכבת כותבין עליה אגרת מרד לפחות מכתובתה כדאיתא לקמן דף ס"ג וכן ההיא דכך נותנים לאיש יתכן ג"כ לפרש בין לענין דפטור ממזונות אפילו אם היא נתרצית תוך אותו זמן וקאמרה דלא ניחא לה בתקנתא דרבנן אפ"ה פטור ממזונות כיון דלתקנתא דידיה נמי איתקן וכן לענין דלא מיקרי מורד תוך אותו הזמן משא"כ בהגיע זמן אע"ג דמשמע דלמסקנא דלקמן דף ס"ד אין כותבין אגרת מרד לארוסה היכא דתבעה היא והוא מעכב לענין להוסיף על כתובתה מ"מ כתבו התוספות שם דכייפינן ליה וכמו שיבואר שם בעז"ה כן נ"ל והא דקתני במתניתין נותנין לבתולה ולא קתני נותנין לנערה דהא בקטנה אמרינן בשמעתין דבין היא ובין אביה יכולים לעכב מ"מ נראה דאם היא ואביה רוצין להשיאה בקטנות הבעל אינו יכול לעכב וחייב במזונות וכ"כ הר"ן ז"ל והיינו דוקא כשתבע הבעל מעיקרא אינו יכול לחזור בו כשהגיע הזמן כן נ"ל ודו"ק:

דף נז עמוד ב

גמרא מנה"מ אמר רב חסדא דאמר קרא כו' תשב הנערה אתנו כו'. ואע"ג דלכאורה לא נתקדשה רבקה עדיין באותה שעה דאין העבד נעשה שליח לדעת האומרים דעדיין לא נשתחרר אליעזר ועוד דלשיטת התוספות ביבמות דף ס"א דרבקה בת י"ד שנה היתה וא"כ בוגרת הויא וכבר עברו י"ב חדש בבגרות ומסקינן בסמוך דאין נותנין לה אלא שלשים יום מ"מ מייתי שפיר דודאי קודם מ"ת לא שייך לגבי לבן ובתואל כל הני חילוקי דינים אלא דעיקר הראייה דאורחא דמילתא דתכשיטי כלה לפרנס עצמה צריכה י"ב חדש ומהא ילפינן שפיר לחלק בכל חילוקי דינים דשמעתין דלאחר שניתנה תורה ונתחדשה הלכה בדיני קידושין וענייני נערות ובגרו' ממילא נשתנה בכ"א לפי מה שצריך מיהו בתוספות פ"ק דף ז' ע"ב בד"ה ויקח בועז משמע דגבי רבקה קדושין גמורים היו אלא שאין צורך לדקדק בכך למאי דפרישית:

תוספות בד"ה אי איהי ניחא לה כו' משמע כיון דלא נפקא ליה מידי הוי מרידה כו' ותימא דאטו משום כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דנהי דמשמע להו דהא דקתני בברייתא דקטנה היא ואביה יכולין לעכב אדינא דמתני' דקביעא י"ב חדש קאי וכדאיתא להדיא בתוס' דפרקין. מ"מ איכא למימר דלענין מזונות קאי וא"כ מקשה הש"ס שפיר כיון דאיהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה ולמה תפסיד מזונות בהגיע זמנה אלא דמשמע להו דהא דהיא יכולה לעכב ע"כ לא איירי אלא לענין מרידה מסתמא אביה יכול לעכב נמי לא איירי אלא בכה"ג שהבעל רוצה וק"ל:

בד"ה בגרה יום א' ונתקדשה וא"ת ומתניתין כו' ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי איכא לאוקמי מתני' בנתקדשה כשהיא קטנה ופסקו להשיאה כשהיא גדולה עכ"ל ע"ש. ולע"ד נראה דמשמע להו להתוספות דמאי דקתני במתניתין משתבעה הבעל היינו משתבעה הבעל לנשואין כמ"ש הרמב"ם ז"ל ודלא כפירוש רש"י:

בא"ד וי"ל דדוקא כו' אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה י"ב חדש משעת תביעה עכ"ל. לכאורה אפי' אם נאמר דנתקדשה קודם בגרות יש לה יב"ח משעת הבגר כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שהיא ג"כ שיטת התוספות בדבור הסמוך. נתיישבה נמי קושיית התוספות דהא איכא לאוקמי מתני' בהכי והא דקתני במתני' משעת התביעה היינו אם התביעה היתה קודם בגרות אלא דהשתא משמע להו לתוספות בפשיטות כיון דרב הונא מודה בנתקדשה קודם בגרות משום דמסתמא אינה מקפדת א"כ יש להשוותה לגמרי לנערה וקטנה דנותנין י"ב חדש משעת התביעה והיינו כתירוץ הראשון בדבור הסמוך ועיין בסמוך ודו"ק:

בד"ה מאי לאו כתבועה דבתולה כו' עד סוף הדבור. וכתב מהרש"א ז"ל דמדברי התוספות משמע דלא כפירש"י דמפרש כתבועה דבתולה היינו משעת אירוסין ולהתוספות משעת הבגר כשיטת הרמב"ם ז"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח לומר דהתוספות לא מפרשי כפרש"י כיון שלא השיגו על פירושו. ועוד דפשטא דלישנא הכי משמע דבגרה הוי כתבועה דבתולה א"כ כי היכי דלא מהני בבתולה תביעה דקודם קידושין ה"נ לא מהני בגרות דקודם קידושין ורש"י ז"ל גופא לא כתב כן אלא בסברת המקשה והיינו כמסקנא דליתא לדרב הונא ולא אמרינן דסתם בוגרת מכינה עצמה קודם קידושין אלא דוקא לאחר שנתקדשה מהני בה בגרות להא מילתא לחוד דלא בעינן תביעה. כיון דבשעת קידושין עומדת לינשא והרי היא כתבועה משא"כ התוספות דבעי למימר דאיתא לדרב הונא אלא דמודה רב הונא בנתקדשה ואח"כ בגרה ע"ז כתבו שפיר בתירוצם הראשון דהא דלא מוקי ברייתא בהכי היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דבהא מודה רב הונא לגמרי דבגר אינה כתבועה אלא נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה כנערה והיינו כמ"ש בדבריהם בדבור הקודם. ור"ת סובר דאליבא דרב הונא בנתקדשה ואח"כ בגרה הוי בוגרת כתבועה ומונין י"ב חדש מיום הבגר ובהא אפשר דרש"י נמי מודה אליבא דרב הונא ומ"ש רש"י ז"ל כתבועה דבתולה היינו משעת אירוסין היינו לסברת המקשה דליתא לדרב הונא כדפרישית ואם כן איירי ברייתא בבגרה ואחר כך נתקדשה על זה פירש"י שפיר דהיינו משעת אירוסין וזה דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא מהרש"ל אלא דמהרש"ל ז"ל לא נחית לדקדק בשיטת רש"י משא"כ דברי מהרש"א ז"ל צריכין עיון, ואפשר דלישנא דתוספות גופא הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כן מדכתבו דאז לא הוי בגר כתבועה ולא כתבו דלא הוי בוגרת כתבועה אלמא דלשון בגר לעולם משמע להו דאיום הבגר קאי וכמו כן כתב הב"י דהרמב"ם ז"ל דקדק דבריו מלשון בגרה הרי היא כתבועה אלא דאכתי אין זה מספיק ליישב שיטת מהרש"א ז"ל ועדיין צ"ע ודוק היטיב:

בגמרא ת"ש בוגרת ששהתה י"ב חדש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותי' יפר. ויש לדקדק מאי ס"ד דבוגרת ששהתה קאמר א"כ מאי איריא בוגרת אפילו נערה נמי ודוחק לומר דמשום רבותא דחכמים דפליגי נקיט בוגרת ואפשר משום דבנערה לא פסיקא ליה כיון דבעינן תביעה משא"כ בבוגרת. ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מוקי מתניתין דהכא בנתקדשה ואח"כ בגרה דא"כ ע"כ צריך תביעה וכתירוץ הראשון של תוספות והדרא קושיא לדוכתא מאי איריא בוגרת אפילו נערה נמי וראיתי בהגהת אשר"י דשמעתין בנתקדשה ואח"כ בגרה אין הבעל מיפר ולכאורה לישנא דגמרא דנדרים דף ס"ח ע"ב הכי דייק אילימא דמקדשה והדר בגרה אלא דהתם בלא שהתה איירי ובלא"ה לשון הגהת אשר"י תמוה דהא אנן כחכמים קי"ל ולדידהו לא שייכי כל הני דיני לענין נדרים. ויותר נ"ל דלמאי דס"ד דבוגרת ששהתה קתני הוי דוקא והיינו לסברא דרבה בנדרים שם דטעמא דר"א כמשנה ראשונה דהכא וכפי' הר"ן שם משום דמשעה שנתחייב במזונותיה קרינן בה בית אישה והיינו ע"כ משום דס"ל מזונות דאורייתא אפילו בהגיע זמנה כמ"ש אלא דאפ"ה בנערה ששהתה לא סגי בהאי טעמא שיפר לבדו דנהי דקרינא בה בית אישה אפ"ה אכתי לא יצאה מרשות האב לשום דבר בהגיע זמנה ואם כן דקרינן בה נמי בית אביה אין הבעל יכול להפר לבדו משא"כ בבוגרת ששהתה ס"ל לר"א דמיפר לבדו דקרינן בה בית אשה כל זה לסברת המקשה דהכא משא"כ התרצן דהכא דקאמר בוגרת וששהתה ס"ל כאביי התם דטעמא דר"א משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת אם כן לא שני לן בין בוגרת לנערה כן נראה לי נכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא ובתוס' בענין בוגרת ששהת' י"ב חדש כו'. וכתבתי שיש לתמוה בתמיה קיימת על לשון הגה"ת אשר"י שכתב דלרש"י ור"י לענין הפרת נדרים משעה שהבעל חייב במזונות מיפר לבדו בלא אב ולרבינו תם אם נתקדשה ברשות האב אע"ג דבגרה והזקינה אפ"ה אין הבעל מיפר אלא לאחר נישואין ויש לתמוה בתרתי חדא דכל השקלא וטריא בנדרים בענין בוגרת ששהת' יב"ח היינו אליבא דרבי אליעזר מיהו הלכה פסוקה היא דלא קי"ל כר"א אלא כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאע"ג דלכאורה סתם משנה דנדרים דף ע' דבעל מיפר בבגר ואפ"ה בדף ע"ב שנינו פלוגתא דר"א וחכמים והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם וא"כ היאך אפשר לומר דלרש"י ור"י הבעל מיפר לבדו משהגיע זמן חיוב במזונות. ועוד קשה דאפילו את"ל דהגה"א סובר דהל' כר"א אפ"ה מאי ענין מחלוקת רש"י ור"י ור"ת לכאן דהא בנדרים ד' ע' ע"ב מקשה הגמ' בפשיטות אהא דאמרי' הבעל מיפר בבגר ה"ד אילימא כשקדשה כשהיא נערה ובגרה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ובגרות מוציאה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנ' רשות לבעל וא"כ היאך אפשר לומר דרש"י ור"י פליגי אמאי דפשיטא לי' לגמ' טובא אע"כ היה מההכרח לומר דהא דמקשה בפשיטות אילימא דקדשה ואח"כ בגרה מכדי בגרות מוציאה היינו למאי דמשמע ליה לישנא דמתני' מעיקרא דבעל מיפר בבגר איירי מסתמא אף בלא שהתה מקמי דאסיק אדעתא ברייתא דבוגרת ששהתה דמייתי בתר הכי אז אף דאסיק אדעתא אפ"ה קס"ד דבקידשה ואח"כ בגרה עדיף טפי דמשקידשה היה מיפר בשותפות עם האב ולכשהגיע זמנו למזונות נתרוקן לו רשות האב כיון שע"י קידושי האב זכה בהפרת נדרים ואחר כך מקשה שפיר מכדי מיתה מוציאה ובגרות מוציאה מרשות האב ואפ"ה בתרוייהו לא נתרוקן רשות האב לבעל ובתר הכי קאמר ואלא דקידשה בבגרות ומקשה תנינא דבלא הגעת זמן אפילו ר"א מודה דאינו מיפר ואי בהגיע זמן פלוגתא דר"א וחכמים היא נמצא דלפ"ז נראה בעליל דכל הסוגיא דנדרים ע"כ הוי למאי דס"ד מעיקרא דמתני' דבעל מיפר בבגר דינא אתי לאשמעינן במה שיש חילוק בין בגרות לנערות לענין הפרת נדרים וכיוצא בזה והיינו אליבא דרב הונא דשמעתין משא"כ למאי דאיתותב רב הונא דנערה ובוגרת לענין שהתה י"ב חודש שוין וא"כ ע"כ בטעמא דרבה ואביי בנדרים דף ע"ג ע"ב דלרבה הטעם דר"א כמשנה ראשונה ס"ל ולאביי משום דנודרת על דעת בעלה נודרת וכיון דאפילו בנערה הדין כן תו ליכא לחלק כלל בין נתקדשה בבגרות או שקידשה ואח"כ בגרה דבשהתה י"ב חדש הבעל מיפר לבדו לר"א הא לא שייך להקשות כלל מיתה מוציאה ובגרות מוציאה דהא אין הטעם כלל משום בגרות אלא משום דהגיע זמנה הו"ל כנשואה לענין הפרת נדרים ולא דמי כלל למיתה דמיתה נהי דמוציאה מרשות האב אפ"ה אין מכניסה לרשות הבעל טפי ממעיקרא ולא קרינן בה בית אישה משא"כ בהגיע זמן קרינן בה בית אישה לרבה כדאית ליה ולאביי כדאית ליה וא"כ לא ידעתי ליישב סברת רבינו תם שהביא הגה"ת אשר"י דבנתקדשה ואחר כך בגרה ושהתה אפילו הכי אין הבעל מיפר וע"כ דאליבא דרבי אליעזר איירי והיאך אפשר לומר כן כיון דאפילו בנערה ששהתה הדין כן למאי דאיתותב רב הונא ותו לא שייך כלל שקלא וטריא דמכדי מיתה מוציאה ובגרות מוציאה. העולה מכל מה שכתבתי דלשון הגה"ת אשר"י נשאר אצלי בתימה גדולה וחזרתי על כמה צדדים לומר דאפשר דהגה"ת אשר"י סובר כיון דמסקינן נמי בנדרים דבוגרת וששהתה קתני וא"כ איכא למימר דלא פליגי ר"א ורבנן אלא בהנך דוקא מה שא"כ בבוגרת ששהתה י"ב חדש נמי מודו ועלה בלבי לפרש דפלוגתת רש"י ור"י ור"ת היינו בענין פירושא דשמעתין אלא דעם כל זה לא עלה לי כהוגן. ועיין בלשון הרא"ש ור"ן ז"ל בנדרים ותראה ג"כ דמשמע להו דהא דקאמר מעיקרא אילימא בנתקדשה ואח"כ בגרה היינו בלא שהתה דלא מפרשי שהתה אלא לבתר דמוקי לה בנתקדשה כשהיא בוגרת. ומתוך כך יבא הכל על נכון בכל מה שכתבתי בפנים ויש ליישב ג"כ קושיית התוס' בד"ה תיובתא בענין אחר כמ"ש בפנים אלא שקצרתי קצת במובן והעיקר חסר דלמסקנא דשמעתין דאיתותב רב הונא מפרשינן המשנה דבעל מיפר בבגר כפשטיה והיינו כמסקנא דהתם דלא אתי לאשמעינן שום רבותא לענין הפרת נדרים דבעל בבגרות אלא איידי דנסיב רישא בזה קתני נמי סיפא בזה יפה כח הבעל ואפי' לענין בגרות דנשואה ממש הוי אתי שפיר דקתני מיהא דיפה כח הבעל ואליבא דכ"ע וכמדומה לי שכן הוא לפי פירוש הרמב"ם ז"ל במשניות אלא דשפיר מיתוקמא נמי בבוגרת ששהתה י"ב חודש אע"ג דבנערה נמי הכי הוא אפ"ה נקט בוגרת דיפה כח הבעל מכח האב שאין האב מיפר בבגרות לעולם ובאידך מתניתין דפליגי ר"א וחכמים אף אם נאמר דלמסקנא דנדרים קתני בוגרת ששהתה כגירסת הרא"ש ז"ל בנדרים ע"ש אפ"ה אתי שפיר דאע"ג דשייך פלוגתא דר"א ורבנן נמי בנערה ששהתה אפ"ה קתני בוגרת כי היכי דלא ליהוי רישא דמתני' בבוגרת סתם משנה נקיט לה בהאי לישנא דליהוי סתם ואח"כ מחלוקת ועוד להודיעך כחן דרבנן כנ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה תיובתא דרב הונא ותימא דהכא קאי בתיובתא כו' עד סוף הדבור וכ"כ הר"ן ז"ל בנדרים. מיהו לולי דבריהם יש ליישב בע"א לפי מאי דפרישית בסמוך דהתם בנדרים אמאי דבעי לאוקמי מתניתין דיפה כח הבעל מכח האב שמיפר בבגר והיינו בקידשה כשהיא בוגרת מקשה שפיר תנינא בוגרת ששהתה יב"ח בוגרת בל' יום סגי פירוש דע"כ כרב הונא מיבעי לך לאוקמי דאל"כ מאי יפה כח הבעל בבגר תיפוק ליה דאפי' בנערה שהגיע זמנה נמי מיפר וא"כ אין זה יפוי כח בבגר אלא בהגעת הזמן תליא מילתא משום דנודרת על דעתו כאביי דהכי קושטא דמילתא אע"כ דיפוי כח דבגר היינו בלא שהתה מטעם דרב הונא א"כ מקשה שפיר תנינא כיון דע"כ בוגרת ששהתה קתני משא"כ הכא מסיק שפיר בתיובתא והא דקס"ד הכא דקתני בוגרת ששהתה ולא קתני נערה היינו משום דכרבה ס"ל כדפרישית ודוק היטיב שנתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל:

בגמרא הגיע זמן ולא נישאו אמר עולא דבר תורה ארוסה אוכלת כו' והאי נמי קנין כספו הוא. לכאורה משמע דעולא אמתני' קאי וטעמא דמשנה ראשונה מפרש אלא דלפ"ז ע"כ דעולא ס"ל כאוקימתא דרבינא בפ"ק דקידושין דבן בג בג ור"י בן בתירה מדרבנן פליגי דאי לאוקימתא דר"נ בר יצחק דמדאורייתא פליגי דלבן בג בג לא אכלה ולר"י ב"ב אכלה מק"ו דשפחה כנענית וא"כ עולא דיליף לה מגופא דקרא מדקאמר האי נמי קנין כספו הוא הוי דלא כמאן לשיטת רש"י ותוספות שם דק"ו גמור קאמר ר"י ב"ב אע"כ כדפרישית ובלא"ה משמע הכי לקמן בשמעתין למאן דמתני משמיה דעולא טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון. ואי לאוקימתא דר"נ ב"י בקידושין הו"מ לפרש טעמא דמשנה אחרונה דמדאורייתא אינה אוכלת וכמ"ש בחידושי לקידושין ע"ש אלא דאכתי איכא למידק אי עולא כרבינא ס"ל א"כ היאך אפשר לומר דעולא מפרש טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון הא לאוקימתא דרבינא משמע התם להדיא טעמא דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא ולא חיישינן לסימפון. ובשלמא לפירוש התוספות שם איכא למימר דריב"ב אליבא דמשנה ראשונה איירי אלא לפירש"י שם קשה. ובלא"ה סוגיא דשמעתין לא אתי שפיר לפירוש התוספות שם דלפירושם פליגי עולא ורבי שמואל בר יצחק ממש בפלוגתא דבן בג בג ור"י ב"ב דפליגי נמי בטעמא דמשנה ראשונה מיהו לשיטת רש"י יש ליישב דבלא"ה שפיר קאמר עולא דטעמא דמתני' דידן דמדאורייתא אכלה היינו מפשטא דקרא והיינו דרש"י לשיטתו במשנתינו דיבם שאינו מאכיל כלל אפילו לאחר יב"ח מדאורייתא וע"כ היינו משום דדרשא דקנין כספו ולא קנין אחיו דרשא גמורה היא וא"כ ממילא שמעינן דאשה מקרי קנין כספו וכמו שאפרש עוד בזה לקמן ודו"ק ועיין בחידושי לקידושין שכתבתי דביבמות דף ס"ח כתבו התוספות דאיכא תנא דיליף ארוסה מפשטא דקרא דקנין כספו:

בגמרא רבי יהודא בן בתירה אומר נותנין לה שתי ידות. משמע דלריב"ב איכא ארוסה דאוכלת בתרומה דהא אמר אביי לעיל מחלוקת בארוסה ולפ"ז משמע דהא דקאמר ריב"ב גופא בפ"ק דקידושין דף יו"ד ע"ב אבל אמרו חכמים אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה היינו כפירוש התוספות שם דה"ה בהגיע זמנה נמי אכלה או כמו שכתבתי שם דבאותו הדור גופא נתקנה התקנה ואפשר ג"כ דריב"ב נחלק על בני דורו כמו שדקדקתי שם ועי"ל דתרי ריב"ב הוי א' בימי ר"ע ור"ט כדמשמע הכא וא' בדורות הקדמונים שהיה נשיא בימי הלל כדאיתא בפ"ק דתענית:

דף נח עמוד א

בפירש"י בד"ה מסר האב לשלוחי הבעל כו' ואיכא למיחש לסימפון כו' עכ"ל. ולעיל דף מ"ח ע"ב כתבו התוספות בשם ר"י להיפך דבמסר והלך לסימפון ליכא למיחש ולשמא ימזוג איכא למיחש שמא תשקה לשלוחי הבעל וכבר כתבתי בזה שם באריכות מיהו לכאורה יש לתמוה על סברא זו מסוגיא דשמעתין דא"כ מאי פסקא דבהגיע זמנה אכלה בתרומה הא זימנין דמסר לה אח"כ לשלוחי הבעל ואיכא למיחש לשמא תשקה ואפשר דהיכא דכבר אכלה מעיקרא תו ליכא למיחש לשמא תשקה דיודעת ליזהר וצריך עיון:

בתוספות בד"ה ואפילו כולן בפני הבעל כו' ולר"ת נראה דהך דרשא דקנין כספו כו' אסמכתא בעלמא היא. פירוש דלענין דממעטינן קנין כספו דאחיו הוי אסמכתא בעלמא אבל לענין עיקר דרשא דארוסה אוכלת הוי דרשא גמורה כמ"ש להדיא ביבמות דף ס"ח ע"א ע"ש. ולפי מה שכתבתי בסמוך דבפ"ק דקידושין לאוקימתא דר"נ בר יצחק דבן בג בג מק"ו יליף דארוסה אוכלת ולא מפשטא דקראי א"כ ע"כ דכ"ש דלענין קנין כספו דאחיו הוי אסמכתא בעלמא כיון דפשטי' דקרא לא איירי אלא בשפחה ממש. ואדרבה מהאי ק"ו מוכח דיבמה אכלה. מדלא אמרינן יבמה תוכיח כמ"ש שם בחדושי ע"ש. וא"כ לפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת רש"י לפמ"ש לעיל דעולא אמתניתין קאי דמרבה ארוסה מפשטא דקראי וא"כ לענין קנין כספו דאחיו הוי דרשא גמורה ומש"ה קפסיק ותני דיבם אינו מאכיל. אבל התוספתא דמייתי התוספות אתיא כסוגיא דקידושין דיליף מקל וחומר ואם כן קנין כספו דאחיו הוי אסמכתא ומש"ה יבמה אכלה ועיין בחידושי לקידושין:

רש"י בד"ה והאי קנין אחיו כו' אבל כנסה הרי היא כאשתו כו' דאיתקוש הוויות להדדי כך מאכילין ביבמה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לזה דכיון דמשכנסה הרי היא כאשתו א"כ בהדיא כתיב בה כל טהור בביתך יאכלנו וכמ"ש רש"י גופא בסוגייא דפ"ק דקידושין דמהאי קרא פשיטא לן דנשואה אכלה ע"ש מיהו יש ליישב דהתם לאוקימתא דרנב"י דריב"ב מק"ו יליף דארוסה אוכלת ולא מפשטיה דקרא א"כ הוצרך רש"י לפרש דבן בג בג דפליג עליה ואפ"ה מודה בנשואה היינו משום דכל טהור בביתך אנשואה קאי. משא"כ הכא בשמעתין דקאמר עולא דארוסה הוי כפשטיה דקרא דקנין כספו א"כ ע"כ דכל טהור בביתך לאו אנשואה קאי דהא לא איצטריך ולא מסתבר ליה לאוקמי קרא ביבמה גמורה לחוד. אע"כ דקרא דכל טהור בביתך אעבד ושפחה קאי ולאשמעינן דבני קבולי טומאה נינהו דס"ד דלא. כדאיתא בגמרא דנזיר דף ס"א. ולכך הוצרך כאן לפרש דאפ"ה פשיטא לן ביבמה אע"ג דלאו בכלל קנין כספו היא אפ"ה איתקוש הוויות להדדי כנ"ל ובזה נתיישב מה שהקשיתי בקידושין על שיטת התוספות דיבמות דף ס"ח שכתבו דכל טהור בביתך אסמכתא בעלמא היא לענין נשואה והיינו כדפרישית ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה והאי קנין אחיו. כתבתי ישוב נכון דלשיטת התוס' בפ"ק דקידושין וביבמות דף ס"ח דכל טהור בביתך אסמכתא בעלמא היא לענין נשואה וא"כ לכאורה פשטא דקרא מיותר לגמרי ותירצתי לנכון דלענין עבד ושפחה קאי ולאשמעינן דבני קבולי טומאה נינהו ואסורין לאכול בתרומה אלא כשהן טהורות:

בתוספות בד"ה השתא בפני הבעל כו' הכי גרסי' כו' עד סוף הדיבור. מהרש"א ז"ל האריך בזה ודבריו דחוקין מאד הן מצד לשון התוספות דלפירושו אין התירוץ אהאי בבא שהקשה מעיקרא ומלבד מה שיש לדקדק טובא בדבריו ויותר קשה דאכתי מי הכריח להתוספות לפרש גירסא אחרת ולא ניחא להו בהאי גירסא דזו ואצ"ל זו קאמר אלא האמת בזה כשיטת מהרש"ל ז"ל וכמבואר להדיא בחידושי הרא"ה ז"ל שיש חילופי נוסחאות במתני' בהאי בבא דאפילו כולן בפני היבם דרש"י גריס לה ומש"ה מפרש שפיר האי גירסא דזו ואצ"ל זו והתוס' לא גרסי לה ומש"ה הוצרכו לפרש דלא זו אף זו קאמר והא דמקשה מעיקרא השתא בפני הבעל אמרת לא בפני יבם מיבעיא היינו אהנך בבי גופא דכיון דקתני סיפא כולן בפני הבעל לא איצטריך למיתני רישא היכא דעשתה ששה חדשים בפני היבם והשתא משני שפיר:

בגמרא מאי טעמא אמר עולא ואי תימא רשב"י משום סימפון. לכאורה משמע להדיא מהאי לישנא דהאי טעמא דסימפון למשנה אחרונה לאו מילתא פסיקתא היא. אלא או לעולא לחוד או לרשב"י ולעולם דמאן דלא מפרש לה משום סימפון איכא למימר דטעמא דמשנה אחרונה נמי משום שמא ימזוג ולית ליה האי סברא דדוכתא מייחד לה והיינו כמו שפירש"י לעיל דף מ"ח ע"ב אליבא דר' אסי ע"ש בפירש"י ובתוספות ובחידושינו ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוספות בפ"ק דקידושין דף י"א בד"ה עד שתכנס ויותר קשה לי מסוגיא דהכא על שיטת התוספות שם דלאוקימתא דרבינא התם פליגי בן בג בג וריב"ב בטעמא דמשנה ראשונה אי הוי משום שמא ימזוג או משום סימפון והיינו ממש פלוגתא דעולא ורשב"י לעיל ואין זו סוגיית הש"ס דליפלגו אמוראי בפלוגתא דתנאי ממש וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל שם בזה וכתב דעולא ורשב"י לא סברי כאוקימתא דרבינא אלא כאוקימתא דרנב"י שם דבן בג בג וריב"ב מדאורייתא פליגי. אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ אמאי הוצרכו לפרש כאן טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון הו"ל לפרש טעמא דמשנה אחרונה משום דס"ל כבן בג בג דמדאורייתא לא אכלה ארוסה בתרומה וכ"ש דקשה לפי מ"ש שם התוספות דמ"ד דאוכלת מדאורייתא מק"ו היינו משום דס"ל כר' טרפון דלא אמרינן דיו וא"כ שפיר איכא לאוקמי טעמא דמשנה אחרונה כרבנן דאית להו דיו. ובשלמא למאן דמתני הכא משמיה דעולא איכא למימר שפיר דס"ל כאוקימתא דרבינא ומש"ה מוקי טעמא דמשנה ראשונה שמא ימזוג כריב"ב ומשנה אחרונה היינו בן בג בג דחייש לסימפון משא"כ למאן דמתני הכא משמיה דרשב"י קשה ממ"נ אי ס"ל כאוקימתא דרנב"י אמאי לא מפרש טעמא דמשנה אחרונה מדאורייתא כבן בג בג ואי כאוקימתא דרבינא נמי מאי דוחקיה לאוקמי משנה ראשונה ואחרונה כולהו משום סימפון והוי כתנאי דהא לריב"ב לא חיישי' לסימפון וטפי הו"ל לפרושי חדא מינייהו משום שמא ימזוג כריב"ב ואפשר דבן בג בג נמי מודה דהא מחמיר טפי מריב"ב ולא פליג אלא בטעמא דסימפון. ויש ליישב דע"כ הוצרך רשב"י לאוקמי כולה משום סימפון דמש"ה במסר והלך נמי לא אכלה דאי מטעמא דשמא ימזוג אמאי קתני עד שיכנס לחופה הו"ל למיתני מסר והלך. ולית ליה דמסירתה זו היא כניסתה לחופה כאינך אמוראי לעיל דף מ"ח אע"כ דמתני' אית לה טעמא דסימפון נמי בהדי טעמא דשמא ימזוג למשנה אחרונה. משא"כ התם במילתא דר"י ב"ב נקיט שפיר עד שתכנס לחופה דממילא שמעינן דה"ה למסר והלך כיון דאמר בהדיא דלא חיישינן לסימפון כן נ"ל ליישב ודו"ק:

פירש"י בד"ה קמייתא משנה ראשונה שאוסרת משעת אירוסין שהתורה התירת' כו' לא גזור משום סימפון אלא משום שמא תשקה עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא ונ"ל לפרש דכוונתו ליישב בטעמא דמילתא במאי קמיפלגי משנה ראשונה ומשנה אחרונה ואמאי לא חששו מעיקרא לסימפון ועוד דעולא גופא אמאי לא מפרש טעמא דמשנה ראשונה משום סימפון לכך מפרש דעולא לטעמיה דארוסה מיקרייה קנין כספו מפשטא דקרא וא"כ לא שייך האי חששא דסימפון דאפילו אם תמצא זרה למפרע ליכא למיחש כיון דהתורה אמרה בפירוש קנין כספו יאכלו וכמ"ש באריכות בפ"ק דקידושין אע"כ דמשום שמא ימזוג גזרו אלא דאח"כ גזרו נמי במשנה אחרונה משום סימפון אפילו בהגיע זמנה כיון דמעיקרא לא הוי אכלה ואתיא למיטעי דבמזונות תליא מילתא כמ"ש בשיטת הרב מנרבונא שהביאו התוספות בפ"ק דקידושין. מיהו לרשב"י דמוקי טעמא דמשנה ראשונה נמי משום סימפון לחוד מדאמרינן איכא בינייהו קיבל ע"כ צ"ל דסובר דטעמא דארוסה אוכלת מדאורייתא לאו מפשטא דקרא דקנין כספו ילפינן אלא מק"ו דשפחה כנענית כדאיתא בפ"ק דקידושין וא"כ שפיר שייך חששא דסימפון כיון שלא מצינו בפירוש בתורה דארוסה אוכלת כן נ"ל ברור בעזה"י בכוונת רש"י ועיין בזה בחידושינו בפ"ק דקידושין ולעיל דף מ"א ואין להאריך יותר:

דף נח עמוד ב

משנה המקדיש מעשה ידי אשתו כו' ופירש"י במתניתין מפרש מה היא עושה לו משקל ה' סלעים כו' עכ"ל. ונראה לכאורה מפירושו דהאי בבא דרישא איירי שלא הקדיש אלא עיקר מעשה ידיה בלבד ולא המותר מה' סלעים כי היכי דמפרש רש"י נמי בסיפא דאיירי שלא הקדיש אלא המותר בלבד. ובאמת שפירושו בהאי בבא דרישא מוכח אליבא דרב אדא בר אהבה דלקמן דמפרש למתניתין במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף וקסבר תיקנו מזונות תחת מותר וא"כ ע"כ הא דקתני עושה ואוכלת שאין הקדישו חל אע"ג דמותר דידיה הוי דהא יהיב לה מזונות מיירי ע"כ שלא הקדיש המותר כלל ומש"ה קפסיק ותני עושה ואוכלת דהכל חולין כמו שאפרש בסמוך משא"כ למאי דמפרש רש"י סיפא דמתניתין אליבא דרב ושמואל דהכי הילכתא א"כ מצינן לפרש מתני' בפשיטות דרישא דקתני המקדיש מעשה ידי אשתו היינו שהקדיש הכל ואפ"ה עושה ואוכלת דהכל חולין כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף כמו שאבאר בסמוך דמציא למימר הכי לשיטת רש"י ואפשר דכל הפוסקים מודים בזה. לכך נראה דאפ"ה הוצרך רש"י כאן לפרש מה היא עושה לו כדי ליישב שפיר לשון המותר דקתני בסיפא דהיינו מותר מה' סלעים כן נ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

שם הרי זו עושה ואוכלת. גם בלשון זה יש לדקדק אמאי נקיט לה בהאי לישנא ולא קתני הרי זה חולין דומיא דסיפא ובשלמא לאוקימתא דרב ושמואל א"ש דקתני עושה ואוכלת דוקא לאשמעינן דדוקא בהכי הוי חולין אפילו לר"מ כיון שאומרת איני ניזונית ואיני עושה אבל אם אינה עושה ואוכלת שאינה רוצה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי שפיר הקדש כדמשמע להדיא מלשון הר"ן ז"ל וכמו שאפרש בסמוך בלשון התוס' אלא אליבא דרב אדא בר אהבה דמזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה ובמעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף איירי א"כ לא אתי שפיר הא דקתני עושה ואוכלת והו"ל למיתני הרי זה חולין ועוד דמשמע דהא דקתני עושה ואוכלת היינו דדוקא מכאן ואילך הוי חולין אבל מה שכבר עשתה בשעת הקדש הוי הקדש ולרב אדא בר אהבה עיקר מעשה ידיה שהוא משקל ה' סלעים אפילו מה שעשתה קודם הקדישו נמי חולין כיון דלא יהיב לה מעה כסף דידה הוי ויש ליישב בדוחק דהא דקתני עושה ואוכלת היינו דדוקא לצורכה רשאי לעשות משא"כ אותן המלאכות שצריכה לעשות לבעלה כגון מכבסת ואופה ומבשלת אסור וכשיטת הר"ן ז"ל בזה דלא שייך בהני איני ניזונית ואיני עושה וה"ה למעה כסף לרב אדא ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות ערכין שכתב המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין ולכאורה שפת יתר הוא דהו"ל למימר הכל חולין ולמאי דפרישית אתי שפיר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): משנה המקדיש מעשה ידי אשתו. כתבתי ליישב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין שכתב ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין דנראה מזה דס"ל כשיטת הר"ן ז"ל דאף אשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה צריכה לעשות צרכי הבית:

פירש"י בד"ה המותר הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו כו' ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן כו' עכ"ל. למאי דמפרש מתני' אליבא דרב ושמואל הי' באפשר לפרש הא דקתני במתני' המותר היינו מה שנשאר לאחר מיתה דכל ימי חייה הכל משועבד למזונותיה ולא שייך מותר אלא לאחר מיתה והכי משמע להדיא בירושלמי דריש לקיש אמר מותר מה' סלעים ור' יוחנן אמר מותר לאחר מיתה אלמא דלר"י דקאי כרב ושמואל לא איירי במותר מה' סלעים והכי איתא נמי להדיא בתוספתא דפירקין המקדיש מעשה ידי אשתו מוציא לה פרנסה מתוכן והשאר חולין והיינו לאחר מיתה כדפרישית דאטו מי ידעה כמה חייה ולשון סוגיא דשמעתין נמי מצינן לפרש על זה הדרך כמו שאבאר אלא דלרש"י ותוספות לא משמע להו לפרש כן אי מצד לשון המשנה דקתני המותר ולא קתני והמותר או משום דלישנא דשמעתין דלקמן לכאורה הכי ריהטא ואזלא והנלע"ד לפי שיטת הירושלמי והתוספתא כתבתי ודו"ק:

גמרא אמר רב הונא אמר רב כו' קסבר כי תקנו רבנן מזוני עיקר. וקשי' לי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק מזונות דאורייתא א"כ אמאי מוקי סתמא דתלמודא הכא מילתא דרב דלא כהילכתא הו"ל למימר דרב סבר מזונות דאורייתא ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות משום איבה דמזונות ומש"ה מציא למימר איני ניזונית ואיני עושה וליכא למימר דאין ה"נ ולרווחא דמילתא מסיק הש"ס דאפילו אי סבר כמ"ד מזונות דרבנן אפ"ה א"ש דקסבר מזוני עיקר וכ"ש אי סבר מזונות דאורייתא דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואיצטריך לשנויי תני איפכא ומאי קושיא ותיפוק ליה דהאי ברייתא ע"כ סברה דמזונות דרבנן ורב מצי סבר כמ"ד דאורייתא דהכי הילכתא ובשלמא לפרש"י דלעיל בפרק נערה דף מ"ג דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך איבה דמזונות וא"כ למ"ד מזונות דאורייתא לא שייך לומר תקנו מעשה ידיה משום איבה דמזונות אע"כ משום איבה דקטטה או כדי שלא תבריח מנכסי בעלה וכדאיתא בירושלמי ר"פ מציאת האשה אם כן לפ"ז תו לא מצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים כיון שאין הדבר לתקנה דידה אלא לתקנת הבעל וא"כ ע"כ סבר רב מזונות דרבנן אלא דלפ"ז קשה על פסק הרמב"ם ז"ל דפסק מזונות דאורייתא ואפ"ה פסק נמי כרב דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה ולשיטת התוספות לעיל דף מ"ז דאפילו היכא דבע"כ מיתזנא שייך נמי איבה דמזונות קשיא נמי סוגיא דשמעתא ועוד דאפילו את"ל דלמ"ד מזונות מדאורייתא לא שייך מילתא דרב הונא אמר רב אם כן מאי קאמר בסמוך ופליגא דריש לקיש דקאמר מתוך שיכול לכופה ומאי פלוגתא שייך הכא כיון דלרב גופא פלוגתא דתנאי היא ור"ל גופיה לא קאמר אלא אליבא דרבי מאיר ועוד דלכאורה ר"מ ודאי סובר מזונות דאורייתא מדקאמר לעיל המקדש ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה הוי מתנה על מ"ש בתורה ולמ"ד מזונות דרבנן ומפרש לקרא דשאר כסות ועונה הכל לענין כסות א"כ בלשון בני אדם לא הו"ל למימר אלא כסות לחוד. והנלע"ד בזה דאף למ"ד מזונות דאורייתא היינו באשה שאין לה ממה להתפרנס כלל וא"כ החיוב על הבעל ליתן לה מזונות להחיות את נפשה וכן משמע מדבריהם שהביאו התוספות לעיל ריש דף מ"ח ע"ש וכה"ג הן דברי הרמב"ן ז"ל לענין כסות ע"ש משא"כ בענין קצבת המזונות היכא שאין מעשה ידיה מספיקין כגוונא דמימרא דרב דבאשה שיכולה להתפרנס ממעשה ידיה לכ"ע הוי מדרבנן כן נראה לי אלא דלעיל בגמרא דף מ"ח לכאורה לא משמע הכי וצ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה כו' קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר. והקשיתי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק מזונות דאורייתא א"כ לא הוי צריך לאוקמי הכי מילתא דרב דלא כהילכתא וטפי הו"ל למימר דקסבר רב מזוני דאורייתא כמ"ש בפנים והעליתי מזה דאע"ג דהרמב"ם ז"ל סובר מזונות דאורייתא היינו עיקר מזונות היכא שאין לה כלל ממה להתפרנס אבל לענין קצבת מזונות שצריך להשלים לה אם אין מעשה ידיה מספיקין כ"ע מודו דהוי מדרבנן ועדיין צ"ע כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה מאי לאו בניזונת לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ כו' כדקאמר לקמן עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפרש דמאי דקאמרי לא כשהוא זן אותה היינו כשזן אותה תמיד משלו אף לאחר שהקדיש ואע"ג דקתני עושה ואוכלת היינו לענין התירא דרשאה לאכול או כגון שנותן לה דמי מזונות ואפילו בכה"ג הוצרכו להביא ראיה דהוי הקדש מדלקמן דאי מסברא היה אפשר לומר דאפילו היכא שזן אותה ממש ומעשה ידיה שלו מתקנת חכמים אפ"ה אין בידו להקדישן מעיקרא כיון שאין לו בהן זכייה גמורה מאחר שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל מדמקשה לקמן בפשיטות מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש הוכיחו שפיר דבכה"ג שזן אותה אח"כ וזכה במעשה ידיה פשיטא ליה לגמרא דמחיים קדוש אלא דאחר העיון יראה לי דלא נתכוונו התוס' לזה אלא מה שכתבו לא כשהוא זן אותה אשעת ההקדש קאי דבהאי שעתא תליא מילתא ואפ"ה פשיטא להו דהוי הקדש כשזן אותה בשעת הקדישו ולא אמרה איני ניזונת ואיני עושה חל ההקדש ותו לא פקע ועל זה כתבו כדקאמר לקמן מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ומדלא מוקי לה בכה"ג אלמא דאפילו בהא פשיטא ליה לתלמודא דהוי הקדש זה מה שנ"ל בכוונתן מדבריהם לקמן כמו שאבאר מיהו שיטת הר"ן ז"ל היא בודאי דאע"ג שזן אותה בשעה שהקדיש אפ"ה מצי לאפקועי אח"כ ע"י שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ובזה נתיישב שפיר לישנא דמתני' דקתני עושה ואוכלת כדפרישית:

פירש"י בד"ה סיפא איצטריכא לאשמעינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה ניזונית איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כו' עכ"ל. ולכאורה כל דבריו תמוהין דהא סיפא דמתני' לשיטת רש"י בסמוך לכ"ע מוקמינן לה במעלה לה מזונות והאיך כתב כאן ואע"ג דאינה ניזונית וכן במה שכתב במותר דלא תליא במזונות נמי תמוה דהא לרב אדא אדרבה מותר תחת מזונות ועוד דאדרבה למאי דבעינן עכשיו לאוקמי רישא דמתניתין באינה ניזונית היינו אי ליתא לדרב הונא אמר רב אלא כר"ל דפליג וס"ל דמעשה ידיה עיקר ויכול לכופה א"כ ע"כ סבר כרב אדא בסמוך כמ"ש התוספות וא"כ ע"כ דמותר מחיים קדוש. והנלע"ד בזה דרש"י ז"ל לא ס"ל כשיטת התוספות בהא אי משום דכל שקלא וטריא דהכא משמע דסובר בפשיטות דמעשה ידיה תחת מזונות או איפכא מזונות תחת מעשה ידיה ודלא כרב אדא דמעשה ידיה תחת מותר והיינו דקאמר לימא מסייע ליה והתרצן דדחי ע"כ נמי בהאי שיטה קאי אלא דמוקי למתניתין בשאינה ניזונית ולשיטת התוס' בפשיטות הו"מ למידחי דאפילו אי איירי בניזונית אפ"ה לא תסייעי' לרב מרישא דמתניתין דכיון דלא יהיב לה מעה כסף אשמעינן דעושה ואוכלת ותו לא שייך לאקשויי מאי למימרא. ועוד דלישנא דר"ל גופיה דאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ולא קתני למותר מעשה ידיה אע"כ דעיקר מעשה ידיה קאמר וכלישנא דברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולרב אדא ע"כ ברייתא גופא קתני מותר ועוד דלמאי דבעי לאוקמי עכשיו מתניתין באינה ניזונית תו ליכא לאוקמי כרב אדא דלדידיה ע"כ סיפא דמתני' איירי במעלה לה מזונות דמש"ה הוי הקדש מחיים וא"כ לא הוי סיפא דומיא דרישא ולזה בעצמו נתכוון רש"י ז"ל וכתב ואע"ג דאינה ניזונית וא"כ סיפא גופא תיקשי אמאי הוי קדוש לרבי מאיר דאע"ג דמעשה ידיה עיקר אפ"ה כיון דלא יהיב לה מזונות פשיטא שתוכל לעכב אפילו המותר מה' סלעים על דמי המזונות דאטו משום מעה כסף יזכה במותר ושלא לזונה ואי במותר על דמי המזונות איירי א"כ אמאי קתני פלוגתא דר"מ במותר מה' סלעים הו"ל למתני במעשה ידיה גופיה ועוד דלא שייך העדפה מחיים דזימנין דלא ספקה לכך מסיק דלמאי דבעי לאוקמא מתניתין באינה נזונית ע"כ מוקי לה כרב ושמואל דלאחר מיתה קדוש. ולפ"ז לשיטת רש"י ז"ל מצינן לפרש מילתא דר"ל נמי בכה"ג דמוקי למתניתין באינה ניזונית כיון דלא ס"ל הא דרב הונא אמר רב ומש"ה עושה ואוכלת ובסיפא דהקדיש המותר ס"ל לר"מ דקדוש ולא מטעם דאדם מקדיש דשלב"ל אלא מתוך שיכול לכופה כו' ואע"ג דבאינה ניזונית לכ"ע לא זכה במעשה ידיה אפילו למ"ד מעשה ידיה עיקר היינו משום דמשועבדים לה כל ימי חייה דלא גרעה מע"ע אבל מ"מ כיון שניזונית יש לו חלק בגוף הידים תו לא מיקרי דשלב"ל והו"ל כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לענין דקדשי לאחר מיתה ולא שייך לאקשויי מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולבתר הכי קדיש כיון דמעשה ידיה עיקר אלא שהיא יכולה לעכבן למשכון עבור המזונות שכך היתה התקנה דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה שיהיה זה תחת זה כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב ולסברא זו נראה שהסכים הרא"ה ז"ל בחידושיו אלא שמפרש הסוגיא בע"א והנלע"ד כתבתי אלא דלפ"ז מה שכתב רש"י לאשמעינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות שפת יתר הוא ומתוך דבריו אלה היה נראה לכאורה להיפך דדוקא כיון דמותר לא תליא במזונות מש"ה איכא למ"ד דקדיש לאחר מיתה בשאינה ניזונית והיינו לאוקימתא דריש לקיש משא"כ במידי דתלוי במזונות כגון עיקר מעשה ידיה לא קדשי אפילו לאחר מיתה כיון שאינו זוכה ומשום האי טעמא דמי איכא מידי והענין מוכרע ועדיין צריך עיון ודוק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מתוך שיכול לכופה כו' ומתניתין דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אדא כו' עכ"ל. כבר פירשתי שיחתי בסמוך שאין זה מוכרע אלא דהתוספות לא משמע להו האי סברא אלא הא דקאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו דוקא בניזונית ותו לא מצי לאוקמי רישא דמתניתין באינה ניזונית ובניזונית נמי לא מצי לאוקמי דא"כ אמאי עושה ואוכלת אע"כ דהא דעושה ואוכלת היינו משום דלא יהיב לה מעה כסף וקסבר מעשה ידיה תחת מעה כסף והיינו כרב אדא ומהרש"א ז"ל כתב בע"א וכן בספר המאור כתב כדברי התוספות ולא מטעמייהו אלא כיון דאמר ר"ל דלר"מ אע"ג דהוי ס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל אפ"ה הוי שפיר הקדש וא"כ תו לא מצי סבר ר"ל דלאחר מיתה קדוש ע"ש ולענ"ד גם זה אינו מוכרע דכיון דיכול לכופה כדפרישית אלא שמשועבד לה למזונות הו"ל שפיר כא"ל יקדשו ידיך וקדוש מיהא לאחר מיתה וכמ"ש בשיטת הרא"ה ז"ל ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי מיהו בירושלמי מבואר להדיא דר"ל מוקי לה כרב אדא כמ"ש התוס' ע"ש אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דלעיל דדחי דרישא באינה ניזונת וסיפא איצטריך ליה ואכתי סיפא גופיה תיקשי האיך מוקי לה לא כרב ושמואל ולא כרב אדא מיהו בשיטת בעל המאור אפשר דדוקא אליבא דר"ל כתבו התוס' דלא מיתוקמא לאחר מיתה אבל למסקנא דר"מ אית ליה אדם מקדיש דשלב"ל שפיר מצי לאוקמי באינה ניזונית וסיפא מותר לאחר מיתה קדוש ודוק היטיב:

בד"ה לאחר שאתגייר כו' ומיהו ק"ק מותר דקדוש לאחר מיתה אע"ג דלא עביד דאתי כו' עכ"ל. נראה שהקשו כן לפי שיטתם אליבא דרב דאמר לאחר מיתה קדוש אע"ג דמחיים לא חל הקדש כלל בשעה שהקדיש כיון שאינו זן אותה משא"כ למאי דפרישית בשיטת הר"ן ז"ל דודאי חל הקדש אלא שהיא יכולה להפקיע ע"י שאומרת איני ניזונת ואיני עושה א"כ כיון שחל מיהא עיקר הקדש מחיים ממילא הוי קדוש נמי לאחר מיתה כיון דפקע שיעבודא כדמוכח לקמן גבי שמא יגרשנה ומהכא נמי מוכח דהתוספות לא ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל כדפרישית ודו"ק:

גמרא הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה וכו' עד לעולם במעלה כו'. הסוגיא תמוה מאד כמו שהקשו התוס' דמאי ס"ד לאוקמי במעלה מזונות דאם כן אמאי עושה ואוכלת ותירוצם דחוק וכן במה שכתבו דהא דמוקמינן לעולם במעלה מזונות היינו אליבא דרב אדא לחוד הוא יותר דחוק ולישנא דתלמודא לא משמע הכי וכן הא דמשני לעולם במעלה לשון לעולם תמוה כיון דאוקימתא חדשה היא והנלע"ד בענין זה הוא עפמ"ש לעיל כפי שהבנתי משיטת הר"ן ז"ל משום דלעיל בעינן לאוקמי רישא דמתני' אליבא דרב הונא אמר רב בניזונית והיינו שמבקש לזונה כפירש"י ותוספות אלא שהר"ן ז"ל הוסיף אפילו בניזונית ממש וכתבתי בביאורו דע"כ כוונת הר"ן ז"ל דאע"ג שכבר זן אותה בשעת הקדישו וגם עכשיו רוצה לזונה אפ"ה לא הוי הקדש אם היא אינה רוצית בכך ויכולה להפקיע ההקדש על ידי שתאמר איני ניזונית ואיני עושה והיינו דקתני עושה ואוכלת משום דמסתמא בהכי ניחא לה משום רווח ביתה להפקיע ההקדש ממעשה ידיה ודחי הש"ס דאיירי באינה ניזונית וליתא לדרב הונא אמר רב והיינו שאין לו במה לזונה וכמ"ש והיינו נמי אוקימתא דר"ל והיינו דקשיא ליה הכא לרב פפא במאי אילימא במעלה כו' והיינו כאוקימתא קמייתא אליבא דרב הונא אמר רב דרישא איירי נמי במעלה מזונות שמבקש לזונה גם עכשיו כמו שזן אותה מקודם ואפ"ה עושה ואוכלת דלא ניחא לה בהקדש ואומרת איני נזונית כו' ובכה"ג מוקמינן נמי סיפא במעלה שיש לו במה לזונה ואם כן ממילא שזן אותה באמת שגם היא מסתמא רוצית בכך כיון שלא הקדיש מעשה ידיה וא"כ דאיירי סיפא במעלה מזונות ממש ויש לו אם כן מסתמא איירי נמי במעלה לה מעה כסף ממש דהא יש לו והיא אינה יכולה להפקיע ולומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה המותר דכיון שרוצית ליזון מנכסיו ע"כ שצריכה ליתן המותר וליטול מעה כסף ונראה שלזה נתכוון רבינו יונה שהביא הטור באה"ע סי' פ"א והביאו מהר"ם ז"ל מלובלין בחידושיו בשמעתין אלא שהם הבינו בדבריו משום דתקנת מותר עדיף מעיקר מזונות ולכך השיג עליו הטור בשם הרמ"ה והב"י בשם השאלתות ולענ"ד הקלושה יכילנא לעשות כל דבריהם אחד דאף רבינו יונה לא קאמר אלא היכא שרוצית בתקנת מזונות ולא במעה כסף בהא כתב שפיר דאינה יכולה דכיון שזן אותה ממילא זוכה בכל אפילו במציאתה דגרע ממותר והיינו משום איבה דמזונות או משום איבה דקטטה כדפרישית לעיל וזה ענין החינא שכתב רבינו יונה אבל היכא דאומרת איני ניזונית ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה כלל נראה דפשיטא דרבינו יונה מודה דמצי' למימר הכי. ולפי זה החולקים שהביא הטור והב"י נמי אית לן למימר דהכי ס"ל. ותדע שהרי הר"ן ז"ל כתב בפשיטות דכי היכי דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כ"ש דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ואפ"ה כתב בלשון משנתינו דאליבא דרב עושה ואוכלת משום שיכולה להפקיע ולומר איני ניזונית כו' ואילו בסיפא גבי מותר כתב דלרב אינו קדוש מחיים כיון דאין מעלה מעה כסף משמע דבמעלה מעה כסף היה קדוש מחיים ואמאי ות"ל דאפ"ה אינו קדוש מחיים דיכולה להפקיע ולומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אע"כ דבסיפא כיון דמסתמא ניזונית ממנו כדפרישית תו לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני כו'. ולפ"ז היינו דמקשה הכא אי במעלה מזונות ממש איירי סיפא וא"כ ממילא ג"כ במעלה לה מעה כסף ממש כיון דיש לו והיא אינה יכולה להפקיע המותר אם לא שלא תיזון והיא אינה רוצית בכך א"כ מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואלא כשאין מעלה לה מזונות פירוש דהיינו כדדחינן לעיל באינה ניזונית שאין לו במה לזונה וא"כ סיפא נמי איירי בכה"ג שאין לו לא לזונה ולא ליתן מעה כסף וכמ"ש התוספות דאין רגילין כו' א"כ מ"ט דמ"ד מחיים הוא קדוש ועוד דכיון שאין לו מזונות מסתמא יכולה להפקיע הכל וע"ז משני שפיר לעולם במעלה מזונות לשון לעולם היינו כדאוקימנא מעיקרא אליבא דר"ה אמר רב ואיירי שיש לו במה לזונה אלא שאין לו ליתן מעה כסף ובהכי מיתוקמא שפיר כדמסיק הש"ס כן נראה לי נכון בעזה"י בסוגית הש"ס ותו לא מידי ואף שהתוספות ובעל המאור והרא"ה ז"ל לא כתבו כן מ"מ תורה היא ולענ"ד הדבר ברור שכן עולה שיטת הר"ן ז"ל ובזה עולין דבריו כהוגן במה שהקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין ומה שביקש בעל לחם משנה ליישב אין זה מציל מיד האר"י לפי שיטת הר"ן ז"ל בשיטת הגמרא ודו"ק:

(קונטרס אחרון): באותה סוגיא שכתבתי דמה שהביא הטור שני דיעות באה"ע סי' פ"א מחלוקת הרב רבינו יונה והרמ"ה ז"ל אם האשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר ולענ"ד אפשר בלא מחלוקת דנראה דרבנו יונה גופא לא קאמר אלא כשרוצית לזון מבעלה ואינה רוצית במעה כסף בהא קאמר דלא מצית למימר הכי משא"כ היכא דאינה רוצית לא במזונות ולא במעה כסף נראה דמודה רבינו יונה ואם כן איכא למימר דהחולקים נמי הכי סבירא להו:

תוספות בד"ה אי במעלה כו' גם למ"ד מחיים הוא קדוש הו"מ למיפרך אמאי עושה ואוכלת כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב בעזה"י אלא דאף לשיטת התוס' ופירושם יש לדקדק מאי פשיטא להו דהמקשה בעי לאוקמי רישא וסיפא בחד גוונא דשפיר מצינן למימר דקושיא דר"פ אסיפא לחוד קאי ורישא ודאי מוקי לה במבקש לזונה ואין מעלה לה וכן משמע להדיא מלשון רש"י דכולה מילתא אסיפא קאי אלא דהתרצן ניחא ליה לאוקמי סיפא דומיא דרישא ובזה אין להם הכרח ג"כ לפרש בדבור הסמוך דאמילתא דרב אדא לחוד קאי אלא אפי' לרב ושמואל ואסיפא לחוד קאי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה במעלה כו' וא"ת ומאי דוחקיה דרב כו' עכ"ל. לולי דבריהם היה נ"ל ליישב דהא דלא מוקי רב בהכי ומחיים דא"כ בסיפא גופא מאי למימרא דליכא למימר משום דפליגי במקדיש דשלב"ל א"כ ליפלגו בעלמא ובמקדיש מעשה ידי עצמו וכעין שהקשו תוספות לקמן בשמעתין אבל במאי דמוקי לה לאחר מיתה א"ש דאפ"ה ס"ל לר"מ דהוי הקדש אע"ג דלאחר מיתה לא עביד דאתי כן נ"ל אלא דבלא"ה משני שפיר:

רש"י בד"ה לעולם במעלה לה מזונות כו' וה"ה נמי דמצי לאוקמי כשאין מעלה כו' אלא משום רב דס"ל כו' עכ"ל. וכל מפרשי דבריו נלאו למצוא פתח דברי רש"י ז"ל ומהרש"א ז"ל כתב דכוונתו דהו"מ למימר איפכא דרב סובר מזונות תחת מותר ע"ש ולענ"ד הוא תמוה ביותר דהיאך אפשר לומר כן כיון דנקיט רב במילתיה איני ניזונית ואיני עושה אלמא דמזונות תליא במעשה ידיה ואם נפרש מילתא דרב איני ניזונית ואיני עושה המותר א"כ מה כתב רש"י ז"ל על זה משום דרב ס"ל כו' ואוקי רישא דמתניתין בניזונית כו' דהיא גופא תיקשי אמאי מוקי סתמא דתלמודא לעיל בהכי דודאי אי הוה מפרשינן מילתא דרב אמותר מעיקרא לא הוי צריך לאוקמי רישא דמתניתין בניזונית דוקא אלא אפילו באינה ניזונית דהא לא במזונות תליא מילתא אלא במעה כסף עד שאני תמה על פה קדוש המהרש"א ז"ל. וכן מה שכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דכוונת רש"י ז"ל דרב הו"מ לאוקמי מתני' מחיים והאריך לפרש שיטת רש"י ז"ל לדעת רבינו יונה ע"ש ואף בזה קשיא ליה למהר"ם ז"ל גופא אכתי אמאי לא מוקי לה רב במעלה מזונות ומעלה מעה כסף וכשיטת רבינו יונה ותירץ דא"כ לא הוי שייך פלוגתא דר"י הסנדלר וא"כ בהא מילתא גופא הו"ל לרש"י לפרש דלא מצינן נמי לאוקמי מילתא דרב מחיים כלל דא"כ מ"ט דר"י הסנדלר ועוד דלפמ"ש אין מקום לקושיית מהר"ם ז"ל דרבינו יונה גופיה מודה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה. והנלע"ד לפרש שיטת רש"י ז"ל דודאי לא מצי רב לאוקמי דמחיים קדוש דא"כ ליפלגו בעלמא ועוד דודאי מצי לאפקועי כמו שאבאר אלא דאדרבה הא גופא קשיא ליה לרש"י ז"ל דאליבא דרב ושמואל אין צורך לאוקמי דוקא בהכי אלא אפילו באין מעלה מזונות ומעלה לה מעה כסף דבהא נמי סברי דאין קדוש מחיים אי משום דמציא לאפקועי ולומר איני ניזונית ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה כיון דבלא"ה אין לו במה לזונה ועוד דאפילו בלא מימרא דרב דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה נמי לא הוי הקדש מחיים אפילו במעלה לה מ"כ דסוף סוף יכולה לעכב המותר עבור דמי המזונות כדפרישית דאי אינו זנה אין לו זכייה אפילו במותר וכל נכסיו משועבדים למזונות דזימנין דלא ספקא ורב אדא הוי מוקי לה במעלה מזונות ואין מעלה מ"כ ופליגי שפיר לענין דינא כדמסקינן וע"ז כתב שפיר כיון דרב ס"ל כו' ומוקי רישא במבקש לזונה שיש לו ומש"ה מוקמינן מילתא דשמואל נמי בהכי כן נ"ל נכון:

דף נט עמוד א

רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומ"כ תחת מותר כו' לכאורה משמע מהאי לישנא דלרב ושמואל לא קאי מותר דמתניתין אלא אמותר מה' סלעים כפירש"י ותוספות מיהו למאי דפרישית דבירושלמי משמע דרבי יוחנן דקאי בשיטת רב ושמואל דאיירי לאחר מיתה לא מפרש למותר דמתניתין במותר מה' סלעים אלא דכל מה שנשאר לאחר מיתה מקרי מותר. א"כ יש לפרש סוגייא דשמעתין נמי בהכי לרב ושמואל אלא דאכתי הוה קשה רב ושמואל מ"ט לא אמרו כרב אדא ולפרש מותר דמתניתין אפילו מחיים ובמותר מה' סלעים ואהא מסיק דלא מיתוקמא לדידהו כלל מחיים בשום ענין:

רש"י בד"ה מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לעיל במותר לאחר מיתה פליגי כו' עכ"ל. אע"ג דאפילו למ"ד מחיים קדוש נמי ע"כ טעמיה דר"י הסנדלר משום דמעשה ידיה גופא הוי דשלב"ל אפ"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר שקלא וטריא דהכא היינו משום דמיתה וגירושין מיקרי דבר שלב"ל ולא משום דעיקר מעשה ידיה הוי דשלב"ל וא"כ לא הוו משני מידי כי קאמר שמואל הלכה כריב"ן להעדפה וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה כי אמר שמואל דאכתי מצי לאקשויי דמעשה ידיה גופא הוי דבר שלא בא לעולם וק"ל:

בא"ד ואין לו רשות במותר כיון שאין מעלה לה מ"כ עכ"ל. והיינו כדפרישית שאין לו ליתן מ"כ או שאינו רוצה וא"כ לא חל הקדש מחיים כלל וא"כ לאחר מיתה נמי לא חל כלל דהו"ל דשלב"ל כלל דלא עביד דאתי כמ"ש התוספות לעיל ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אינו צריך להפר כו' דליתני מקדיש ידי עצמו עכ"ל. כוונתם דנהי דבלשון קונם לא מצי למיתני במעשה ידי עצמו דהא אדם יכול לאסור על עצמו אפילו בדשלב"ל כדאמרינן בסמוך מתוך שאדם יכול לאסור פירות חבירו עליו. אבל בלשון הקדש שהוא על כל העולם שייך שפיר פלוגתא דדשלב"ל. אלא דאכתי אין דבריהם מוכרחים דהא איצטריך לאשמעינן דאפילו בקונם סבר ת"ק דאין יכול' לאסור דשלב"ל על בעלה לאפוקי מסברת רב יוסף בסמוך. ויש ליישב מיהא עיקר דבריהם בזה הדיבור שהוצרכו לכך ליישב הא דמסקינן לקמן ר"פ מציאת האשה דהעדפה שע"י הדחק פלוגתא דר"ע ורבנן אלמא דטעמא דרבנן ע"כ לאו משום דשלב"ל הוא. ובשמעתין נמי הוכרחו לכך לפי גירסת ר"ת בסמוך דגריס נימא הלכה כת"ק אלמא דפשיטא לתלמודא דטעמא דת"ק משום דהעדפה ע"י הדחק נמי לבעל דאי משום דשלב"ל לא הוי מקשה מידי וק"ל מיהא מה שדקדק מהרש"א ז"ל בדברי התוספות דאי ס"ד דבאין מעלה מזונות ומעה כסף איירי ליתני אין יכול להפר לא ידענא מאי קשיא ליה דאפילו באין מעלה נמי יכול להפר משום דברים שבינו לבינה כמ"ש התוספות עצמן בסמוך בד"ה ר"ע דאין יכול ליזהר ליקח משלה או משום דהפירות שלו. וכ"ש הכא ודבריו צריכין עיון. ועוד לדבריו לא הוו מקשו התוס' מידי בסמוך בד"ה שמא יגרשנה לרב ת"ל שמא תאמר איני ניזונית כו' הא מאי קושיא שהרי אם תאמר כך לא מהני הפרת הבעל מידי אלא ע"כ כדפרישית ודו"ק:

בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר כו' ל"ל למינקט כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דממילתא דת"ק לא קשיא להו דכי היכי דלא חייש לשמא יגרשנה ה"נ לא חייש לשמא תאמר ע"ש ובאמת אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דלא חייש ת"ק לשמא יגרשנה היינו משום דסובר דכיון דלא חייל נדרא מהשתא בשעת נדרא תו לא חייל נמי בשעת גירושין כדמקשינן בסמוך מי איכא מידי וכו' ואפילו למאי דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא והיינו בעודה תחתיו משא"כ לאחר שנתגרשה. דתו לא שייך מי איכא מידי. היינו אליבא דר"י בן נורי דוקא. משא"כ לת"ק שפיר מצי סבר דכיון דאלמוה רבנן כ"ש דשייך מי איכא מידי. ועוד איכא למימר דטעמא דת"ק משום דלא מהני הפרת הבעל לאחר גירושין כיון דלא הוי נדרי עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וכן מצאתי להדיא שכתב הר"ן ז"ל במשנה דנדרים דף פ"ה דטעמא דת"ק בא' משני הטעמים שכתבתי ות"ל ית' שכוונתי לדעת הגדול אלא דאפ"ה יפה כתב מהרש"א ז"ל דלא פסיקא להו להתוספות להקשות אמילתא דת"ק דאיכא למימר דלא חייש לשמא. ועוד דלענין חששא דשמא תאמר. נמי שייך למימר האי טעמא גופא דכיון דלא חייל נדרה מעיקרא תו לא חייל נמי בתר הכי אע"ג דאמרה איני ניזונית וכמ"ש לעיל בסברת התוספות בכולה שמעתין דהכל הולך אחר שעת הנדר וההקדש ודוקא אליבא דריב"ן קשיא להו שפיר כיון דסובר דחל נדרה לאחר הגירושין כ"ש דחל כשאמרה איני ניזונית כן נ"ל בכוונת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושייתם דלפי המסקנא דמסקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא בעודה תחתיו דשויוה לבעל כלוקח גמור ולא כמלוה כפירש"י א"כ ודאי לא חייל נדרה כלל אפילו אם אמרה לבסוף איני ניזונית דהו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו א"נ הו"ל כאומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדיש כדאיתא בסמוך. מה שאין כן לשמא יגרשנה שפיר חייש ריב"ן כיון דלא עשאוהו כלוקח אלא בעודה תחתיו ועל כרחך דהכי תקנו מעיקרא שאם יגרשנה לבסוף לא ליהוי כלוקח אפילו למפרע כן נראה לי נכון ודוק היטיב:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה שמא יגרשנה וא"ת ולרב דאמר יכולה שתאמר איני ניזונית כו' לימא שמא תאמר איני ניזונית כו' וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל ליישב דלמסקנא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל איכא למימר דשויוה רבנן לבעל כלוקח גמור בעוד שלא אמרה איני ניזונית ולכי אמרה איני ניזונית הו"ל כאילו חזרה ולקחה ממנו כמ"ש בפנים ומתוך כך נ"ל ליישב ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל במ"ש פ"ו מהל' ערכין דבאמר יקדשו ידיך לעושיהן חל ההקדש וכתב הר"ן ז"ל שאין דבריו נראין לי דאכתי לא חל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' ע"ש באריכות וכתב כן לפי שיטתו דבהכי איירי שקלא וטריא דשמעתין משא"כ לפי מ"ש בפנים בשיטת התוספות דבשעת ההקדש הדבר תלוי א"כ אתי שפיר והא דאיצטריך ריש לקיש למימר מתוך דיכול לכופה היינו משום דהו"ל למוקמי למתני' באינה ניזונית כמ"ש באריכות בפנים ולפ"ז אין מקום לקושיית הר"ן ז"ל אלא דאף לפי שיטת הר"ן ז"ל גופא נמי אתי שפיר דלמסקנא דגמרא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח ולא כמלוה כמו שפירש"י אף לאפקועי מכח הקדש כל כמה שלא אמרה איני ניזונית א"כ כ"ש דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לשוויה כלוקח להכניסו לרשות הקדש כל כמה דלא אמרה בשעת הקדש איני ניזונית כן נ"ל נכון בעזה"י:

בד"ה כי אמר שמואל להעדפה פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו כו' עכ"ל. לא ידעתי היכן פירש בעצמו שפירושו מגומגם והא ודאי לפי גירסת רש"י ונימא אין הלכה כת"ק א"נ הלכה כר"ע פירושו מוכרח ואי משום דכתב רש"י ז"ל והשתא נמי הו"מ לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה כו' באמת אין זו קושיא כ"כ כמ"ש בלשון רש"י בד"ה מי אמר שמואל דעיקר שקלא וטריא דשמעתין הכא דמיתה ודאי הוי דשלב"ל דלא עביד דאתי משא"כ עיקר מעשה ידיה כיון שבידה לעשות לא מיקרי דשלב"ל כ"כ כדמשמע בקדושין דף ס"ג. ועוד מצינן למימר דלא פסק שמואל כר"י הסנדלר אלא במידי דלא עביד דאתי כגון מיתה דכיון דמחיים לא קדוש כיון דלא יהיב לה מעה כסף שאין לו או שאינו רוצה ליתן א"כ לא תקנו לו כלל המותר וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל נמי לאחר מיתה דהוי דבר שלא בא לעולם. ולכאורה אדרבה סברא זו מוכרחת דביבמות דף צ"ג מוכח דלמאי דסבר שמואל דקידושין תופסים ביבמה ע"כ מוקי למתניתין דלאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת כר"ע וא"כ ע"כ סבר ר"ע דאין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל כדאיתא התם להדיא וא"כ מדסבר ר"ע הכא דיפר ע"כ היינו משום דבכה"ג לא מקרי דשלב"ל אליבא דשמואל למאי דלא ס"ד דאמר יקדשו ידיך לעושיהן דבהכי מוקי לה נמי ביבמות אלא מ"ש רש"י ז"ל וה"ה דמצי לאקשויי מעיקר מעשה ידיה היינו משום דלפי האמת לשינויא דרב הונא בריה דר"י בסמוך מוכח דהא נמי מקרי דשלב"ל ונמצא שאין פירש"י מגומגם. אלא אי קשיא לי על פירש"י הא קשיא לי מעיקרא מאי ס"ד דהא דקאמר שמואל הלכה כריב"ן היינו דיפר מטעמא דהעדפה דא"כ הן דברי ר"ע ממש ולימא הלכה כר"ע. ונ"ל ליישב דכיון דבעיקר הדין ס"ל לשמואל דצריך להפר משום העדפה ניחא ליה למימר הלכה כריב"ן דשמעינן נמי ממילא דמהני הפרת הבעל אף לאחר גירושין אע"ג דלא הוי נדרי עינוי נפש וכמ"ש בסמוך בשם הר"ן ז"ל דמה"ט לא חייש ת"ק לשמא יגרשנה ועי"ל דאיצטריך נמי לאשמעינן אגב אורחא דאסורה לחזור לו אע"ג שיכולה להתנות בשעת קידושין שלא יזכה במעשה ידיה אפ"ה דרך נדר אסור כמ"ש רש"י ז"ל דא"א לו ליזהר שלא תטחון אלא דהמקשה לא ניחא ליה בהכי אלא טפי אית ליה לשמואל לקבוע הלכה בעיקר הדין והטעם כי היכי דלא ניטעי דסבר אדם מקדיש דשלב"ל כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי גירסתו ודו"ק:

בד"ה הכא אין בידה לגרש עצמה תימא דהא בידה לומר איני ניזונית כו' וי"ל דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל עכ"ל. ואע"ג דכל השקלא וטריא דהכא ליתא אלא אליבא דשמואל דפסיק הלכה כר"י הסנדלר ולעיל משמע דשמואל לא ס"ל כר"ל אלא כרב לפמ"ש התוס' לעיל דלר"ל ודאי מחיים קדוש אפ"ה אפשר דר"ל נמי סבר הלכה דאין אדם מקדיש דשלב"ל ולכך רוצה ליישב המשנה אליבא דר"ל דהא כולהו תנאי דהכא משמע דסברי דאדם מקדיש כמ"ש התוספות בד"ה אינו צריך להפר לכך איצטריך לאוקמי בהאי אוקימתא דהכא כריב"ן ובדאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן לכי מיגרשא. מיהו הר"ן ז"ל תירץ בע"א דאפילו לרב נמי לא מצי לאפקועי עצמה לגמרי מבעלה דאע"ג דאמרה איני ניזונית אפ"ה חייבת בשאר מלאכת הבית כגון טוחנת ואופה אבל התוספות לא ס"ל הכי כמ"ש לקמן דף ס"ג בד"ה רב הונא ע"ש:

דף נט עמוד ב

בד"ה שדה זו כו' משמע דבשדה ממושכנת אינו יכול להקדיש כו' ותימא דאמרינן בסוף איזהו נשך כו' עכ"ל. והא דמספקא להו אי חל המכר או ההקדש בעודה ממושכנת ולחד תירוצא פשיטא להו דחל אע"ג דבפ' כל שעה דף ל' איתא בגמרא להדיא דאפילו בלא משכונא אלא בשיעבוד בעלמא לכ"ע היכא דאקדיש לוה וזבין לוה אתא בע"ח וטריף. אלא דהתם מיירי כשאין לבע"ח לגבות ממקום אחר משא"כ הכא לא איירי מזה אלא אפילו כשיש כאן בני חורין אפילו הכי משמע להו משמעתין דבמשכונא אין חל ההקדש דומיא דלכשאפדנו אלמא דיש לו בני חורין לפדות ואפילו הכי אינו יכול להקדיש כלל כיון שאינו ברשותו אלא ביד בעל המשכון אלא דאכתי יש לי לדקדק מאי מקשה מההיא דר' מרי בר רחל דילמא התם בישראל מעובד כוכבים איירי דקי"ל דלא קנה משכון ואע"ג דהתם לענין מטלטלים מחלק הש"ס אפ"ה משמע בפ' כל שעה דה"ה למקרקעי ואין להאריך כאן:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה שדה דמשמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש ותימא דאמר בסוף איזהו נשך כו'. וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל לחלק מטעם אחר דישראל מעובד כוכבים לא קנה ואע"ג דרש"י ותוספות כתבו בפרק איזהו נשך גבי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת' דלא שייך הא מילתא דב"ח קונה משכון אלא במטלטלין ולא במקרקעי כו' נ"ל דהיינו לענין ישראל מישראל נקנית גוף המשכון שלא יכול לסלקו ממשכון למשכון אחר כמ"ש שם בפירוש הריטב"א ז"ל משא"כ לענין דעובד כוכבים מישראל לא קנה נראה דאין לחלק בין מטלטלין למקרקעי לענין הקדש דדוקא בישראל מישראל איכא למימר דלא חל ההקדש בעודה ממושכנת כיון דמלוה קנאו לשיעבודיה הו"ל לגבי לוה כמו דבר שאינו ברשותו דאינו יכול להקדיש משא"כ בישראל מעובד כוכבים לא קניא לשיעבודיה למפרע אלא לבטחון בעלמא לכשיגיע זמנו דלעולם ישראל מעובד כוכבים לא קנה אלא היכא דשייך קנין גמור מהשתא כמו שהארכתי במקום אחר ובפרק כל שעה אבאר יותר בעזה"י:

גמרא אלא אמר רב אשי קונמות קאמרת כו' מפשט לשון הש"ס משמע דהשתא נמי לא הדר ביה מהאי אוקימתא דמוקי לעיל באמרה יקדשו ידי לעושיהן אלא דמלשון התוספות בקידושין דף ס"ג משמע להדיא דהשתא לא צריך לאוקמי בהכי אלא כיון דקונמות קדושת הגוף נינהו חל אפילו בדשלב"ל ובזה היה נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ' י"ב מהלכות נדרים דבאסרה על בעלה מעשה ידיה חל הקונם אע"ג דלא אמרה יקדשו ידי וכבר הרגיש הר"ן ז"ל בזה בשמעתין ולמאי דפרישית א"ש כשיטת התוס' דקידושין אלא שעדיין צריך ביאור ותיקון ואבאר בחידושי קידושין אי"ה:

שם אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל כו' אע"ג דמציא למימר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה כל כמה דלא אמרה אלמוה לשיעבודיה דאל"כ לא הועילו בתקנתן דכל אשה תאסור על בעלה בקונם אע"ג דיכול להפר מ"מ זימנין דליכא שהות להפר או דטריד. אבל לשמא תאמר לא חששו כיון דלא שכיח כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

בתוספות בד"ה קונמות וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מב"ח ע"י קונם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דודאי כשאין לו במה לפרוע נראה דלא מצי אסר בקונם דב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין ופורעים להלה את חובו דבכה"ג לא מטי ליה הנאה מנכסי המדיר אלא דידיה קא שקיל דומיא דמחזיר לו אבידתו משא"כ בההיא דהכא לענין מעשה ידיה דלאו בני פרעון נינהו שייך שפיר הפקעת שיעבוד וכן בההיא איצטלא דפרסו אמיתנא וכן במה שהביאו בתירוצם מההיא דר"פ המדיר יבואר שם בע"ה דאדרבא מהתם משמע כדפרישית וצ"ע ובעיקר מילתא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע כתבתי קצת בפ' השולח דף מ' ע"ש ומסוגיא דהכא קשיא לי על שיטת התוספות שם שכתבו בטעמא דמילתא משום שב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או משום דמצי לסלוקי בזוזי וכל זה לא שייך הכא ודעתי לפרש אי"ה במס' פסחים פ' כל שעה:

(קונטרס אחרון): בד"ה קונמות כתבתי דמסוגיא דהכא קשיא לי על שיטת התוס' בפרק השולח דף מ"ח שכתבו הטעם דהקדש מפקיע מידי שעבוד היינו משום דמכאן ולהבא גובה והאי טעמא לא שייך בשמעתין וצ"ע:

במשנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' כבר כתבתי בשיטה הקודמת מחלוקת הפוסקים באומרת איני ניזונת ואיני עושה אי חייבת בהנך מלאכות הבית ולכאורה נראה קצת ראיה דחייבת אפילו מדאורייתא כדאיתא ביבמות פ' הבא על יבמתו אהא דכתיב אעשה לו עזר כנגדו דאדם מביא חטים מן השוק חטים כוסס כו' אלמא דאורחא דמילתא הכי הוא שהאשה עושה מלאכת צורכי הבית וק"ל:

(קונטרס אחרון): במשנה ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. כתבתי קצת ראייה דחיוב הזה הוא מדאורייתא ונ"מ לדינא כמ"ש:

בגמרא טוחנת ס"ד עיין פירש"י ותוספות. ולולי פירושם היה נ"ל דאעיקר דינא נמי פריך דלישנא דטוחנת משמע שכל ענייני גוף הטחינה מוטל עליה אפילו במקום שדרך בני אדם להנהיג הגלגל בידים וברגלים והא ודאי ליתא דמ"ש ממלאכת קצירה ודישה שאינו מוטל עליה מלאכות עבדות ממש אלא מלאכות הקלות ואפשר דאפילו להוליך השקין של תבואה למקום הטחינה וליתן לתוך האפרכסת נמי מתמה הש"ס כה"ג ומשני שפיר תני מטחנת וכפירש"י שמכינה צורכי הטחינה והטחינה נעשית ע"י פועלין אומנים א"נ ברחייא דידא שאין בזה טורח כ"כ שאין דרך לטחון בזה אלא קבא קבא וכן נ"ל מלשון הב"י בשם הרמב"ם ז"ל:

תוספות בד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה כו' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל עכ"ל. ובחידושי הרא"ה ז"ל כתב בע"א כגון שאסרה הנאת פירות עליה אם תניק את בנה דבכה"ג שפיר חייל נדרה ולענ"ד בלא"ה לא ידענא למה הוצרכו לכך דלמאי דמסקינן לעיל דקונם מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל היינו כדפרישית לעיל דאל"כ מה הועילו בתקנתן דאע"ג דמצי להפר זמנין דמיטריד משא"כ בקיים לה הוא שפיר מצינן למימר דאלמוה כיון דסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה כן נ"ל ודו"ק:

דף ס עמוד א

תוספות בד"ה יכול יהא חלב כו' ופליגא השתא אברייתא דפ' דם שחיטה כו' עכ"ל. נראה כוונתם דאע"ג דבהאי מיעוטא דפ' דם שחיטה לא סגי דאיכא למימר דלא ממעט אלא מאיסור דם אבל אכתי ס"ד דאסור משום טומאה ואיצטריך האי דהכא אבל אכתי פליגא דלא איצטריך מיעוט דכריתות כיון דמהאי דהכא ממעטינן כולהו מדממעטינן נמי בשר ממילא דשרי לגמרי ואע"ג דקרא דכריתות לא מייתר דאיצטריך התם למילי אחרינא למעט דם ביצים ודם חגבים מ"מ ברייתא דהתם דבא למעט דם מהלכי שתים נמי מקרא דלעוף ולבהמה פליגי אברייתא דהכא כן נ"ל בכוונת תוספות ודו"ק:

בא"ד ותימא לר"י דמנ"ל לאוקמי אדם דסברא הוא יותר לאוקמי אבשר כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דאפילו אי מוקמינן ליה אבשר אפ"ה ממועט דם דתו ליכא למילף לאיסורא מק"ו דבהמה דאיכא למיפרך בשר יוכיח ונהי דלענין חלב ודם או בשר צריכי תרי קראי דאע"ג דממעטינן חלב אפ"ה איכא ק"ו לבשר או דם מבהמה טהורה דלא שייך לומר חלב תוכיח דחלב בהמה טהורה נמי מותר משא"כ לענין איסור דם ואיסור בשר דמחיים שפיר הוי תוכיח ויש ליישב דעיקר תמיהת ר"י לאו אעיקר דינא אלא אלישנא דברייתא דמשמע דמוקי למיעוטא דקרא אדם ולא אבשר כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה גונח יונק חלב בשבת כו' וקשיא לר"י הא דפריך התם כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים הם כמו שהקשה מהרש"א ז"ל דהמקשה לא סליק אדעתא הא מילתא דהוי מפרק לאחר יד ובאמת שכן תירצו התוס' ביבמות פ' חרש בשם רבי ז"ל ע"ש אלא דאפשר דר"י ז"ל סובר בפשיטות דהמקשה הוי ידע דלא הותר אלא מטעם מפרק לאחר יד מדקתני יונק ולא הותר לו לחלוב בכלי ולשתות אלא דהמקשה לא אסיק אדעתיה לחלק במפרק לאחר יד בין איסור סקילה לאיסור לאו ואף שאין זה מוכרח דאיכא למימר דעיקר רפואת הגונח הוא דוקא כשיונק ממש כדמשמע בסוף פ' מרובה במעשה דאותו חסיד ע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' חבית ע"ש אלא דמ"מ מצינן למימר דר"י סובר בפשיטות דהמקשה ידע דיונק הוי מפרק לאחר יד אלא שכל זה אינו מספיק ליישב דברי ר"י ז"ל דודאי אין שום סברא לומר דסברא פשוטה היא דהמקשה הוי ידע דמפרק לאחר יד מותר אף בשבת בחולה שאין בו סכנה דהא לקושטא דמילתא מסיק ר"י דפלוגתא דתנאי היא אי שרי או אסור וסוגיא דהתם סברה דאסור. אלא דלענ"ד עיקר דקדוקו של ר"י ז"ל להוכיח דפלוגתא דתנאי היא דאל"כ בפשיטות הו"מ לאקשויי התם דאפילו בחולה שאין בו סכנה מותר אף בשבת כדאיתא בברייתא דהכא דע"כ ליכא לאוקמי בחולה שיש בו סכנה דא"כ מאי קמל"ן ר' מרינוס כן נ"ל בשיטת ר"י ז"ל והיא ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל בפ' חבית ע"ש בבעל המאור ובס' המלחמות מיהו לשיטת ר"ת ז"ל איכא למימר דלא פסיקא ליה להמקשה שם לאקשויי מברייתא דהכא דאיכא למימר דלעולם בחולה שיש בו סכנה איירי כדמשמע במעשה דאותו חסיד בפ' מרובה והוא גופא אשמעינן ר' מרינוס דחולה שיש בו סכנה הוא ושזה רפואתו וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא דלשון חכמים מרפא. מיהו אף שאיני כדאי להכריע בדבר שנחלקו אבות העולם מ"מ נ"ל לכאורה דשיטת ר"ת ז"ל ממקומו מוכרע מסוגיא דפ' חרש דמקשה היכי דמי אי דאיכא סכנה כו' ואי דליכא סכנה כו' ולפ"ז הו"ל לשנויי לעולם דליכא סכנה וקסבר מפרק לאחר יד הוא כו' ולמה שינה התרצן לשונו לומר לא צריכא דאיכא צערא אלא על כרחך כפי' ר"ת דאוקימתא חדשה היא לחלק בין חולה שאין בו סכנה דהכא לחולי של רעבון וכשיטת הפוסקים דשאר חולה שאין בו סכנה אסור אפי' ע"י שבות בישראל עצמו כ"א בשבות דאמירה לעובד כוכבים והא דשרי הכא משום שהוא קרוב לסכנה כן נ"ל ואין להאריך יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה גונח יונק חלב בשבת. הבאתי לשון הרי"ף ז"ל בפרק חבית ולשון בעל המאור וספר המלחמות וכתבתי דשיטת ר"י בעל התוספות כאן הוא כשיטת הרי"ף ז"ל אלא דמ"מ הבאתי ראיה לשיטת רבינו תם ז"ל מסוגיא דיבמות פרק חרש דמשמע דיש חילוק בין חולה שיש בו סכנה ובין צער רעבון ולפ"ז משמע כשיטת הפוסקים דשאר חולה שאין בו סכנה אסור על ידי ישראל אפילו בשבת אלא ע"י שבות עובד כוכבים:

בד"ה מפרק כלאחר יד הוא וא"ת כו' דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב לשיטת הסוברים דחולה שאין בו סכנה אסור אפי' בשבות גרידא ע"י ישראל וכמ"ש בסמוך שהיא שיטת ר"ת ז"ל וא"כ לא שרינן לה הכא בשבת אלא משום דאיכא תרתי דרבנן חדא דלא שייך דישה מדאורייתא אלא בגדולי קרקע ועוד דהוי כלאחר יד ובכה"ג נ"ל לפרש האי דצינור דבסמוך דהתירו משום פסידא והיינו נמי משום דאיכא תרתי דרבנן דצינור שעלו בו קשקשים אפילו במתקן ע"י כלי ממש אפ"ה לא הוי מדאורייתא דלא דמי לבנין כיון שאינו עושה מעשה בגוף הצינור אלא להסיר הקשקשים דלא הוי מלאכה גמורה אלא דמיחזי כמתקן וכיון דעביד נמי כלאחר יד התירו משום פסידא דאלת"ה קשיא לי לשיטת הפוסקים שלא הותר שבות בחולי שאין בו סכנה אטו מי גרע מפסידא דממונו כן היה נ"ל לכאורה. אלא דלאחר העיון ראיתי בתוס' דשבת דף ע"ה שדחו סברא זו ונ"ל בכוונתן דפשיטא להו דלמ"ד אין דישה אלא בגדולי קרקע אפי' שבות נמי לא הוי ומותר אף לכתחילה אפי' באדם בריא וע"ש בתוס' שכתבו עוד תירוץ אחר בשם ר"ת ז"ל דמפרק דהכא לאו משום תולדה דדישה הוא אלא תולדה דממחק ודו"ק:

דף ס עמוד ב

בגמרא אמר ר' נתן בר יוסף הן הן דברי ב"ש כו' שב"ש אומרים כ"ד חודש וב"ה אומרים י"ח חדש כו' נ"ל דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי לענין איסור נשואי המניקה אלא לענין שיעור עיקר יניקת הולד דמיירי בפ' מי שאחזו וכן נראה כאן מלשון רש"י ז"ל בד"ה י"ח חדש ולפ"ז א"ש הא דקאמר רשב"ג אני אכריע לדברי האומר כ"ד חדש מותרת לינשא בכ"א חדש פירוש דלדברי האומר כ"ד חדש היינו לב"ש מותרת לינשא בכ"א ולדברי האומר י"ח חדש היינו ב"ה דאומר דתחילת זמן הנקת הולד אין צורך יותר א"כ מותרת לינשא בט"ו חדש לפי שאין החלב נעכר כו' כן נראה לי וק"ל:

שם וא"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזירותיו. לכאורה יש לתמוה מאי פסיקא ליה לדמות מניקה לאיסור הבחנה לומר דגזר ר"מ נמי כה"ג במניקה אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו איסורי דרבנן לומר דבכולהו גזר רבי מאיר הא אטו הא ולא פלוג רבנן ובכמה מקומות בלי מספר מצינן שלא השוה ר"מ מידותיו בגזירותיו אלא היכא שנראה לו לגזור ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוס' בד"ה ואמר רב נתמן דעיקר הגזירה הכא במניקה לאו משום דגזרינן האי אטו האי אלא דגזרינן שמא תגמלנו ושמא תמיתנו וא"כ מאי מייתי מהא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו דמאן יימר דגזר ר"מ כה"ג כיון דלא דמי כלל לגזירת ר"מ בהבחנה. ונלע"ד ליישב דודאי מדר"מ גופא מוכח לה דקאמר לעיל בברייתא מניקה שמת בעלה הרי זו לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חדש אלמא דגזר אירוסין אטו נשואין דומיא דהבחנה ומדקאמר נמי בהאי לישנא ולא קאמר אסור לישא מינקת חברו עד כ"ד חדש אע"כ דאי הוי תני לה בהאי לישנא הוי משמע דליכא איסורא אלא לישא אותה בעודה מניקה משא"כ במת או גמלתו או שנתנה למניקה שרי מש"ה קתני לה בהאי לישנא דמניקה שמת בעלה הרי זה לא תינשא עד כ"ד חדש דמשמע דמילתא דפסיקא הוא דכל שהיתה מניקה בשעת מיתת בעלה אין לה שום תקנה להינשא בשום ענין תוך כ"ד חדש אלא דאכתי מצינן למימר דר"מ לטעמיה דגזר כה"ג בהבחנה משא"כ ר' יוסי דפליג היכא דלא שייך טעם האיסור שרי נמי הכא בגווני דברייתא דהכא דנותנת בנה למניקה ואתיא ברייתא כר' יוסי אהא מסיק דאפילו את"ל דשייך בהא פלוגתייהו אפ"ה הא אמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ תקשי דר"נ אדר"נ גופא למאי דשמיע לכו דר"נ שרי לדבי ר"ג ע"י נתינה למניקה אע"כ דלאו הא בהא תליא אלא טעמא דר"מ מדקאמר מילתא דפסיקא משום דגזר בנתנה בנה למניקה שמא תחזור בה ובגמלתו שמא תגמלנו וא"כ לפי"ז פשיטא דהלכה כר"מ דאפילו ר' יוסי דפליג בגזירה דהבחנה אפשר דמודה בגזירה כהאי דמניקה ועוד דכולהו תנאי דברייתא דלעיל ר"י ורשב"ג משמע דמודו ליה בהא דאין לה היתר בשום ענין להינשא תוך זמן שקבעו חכמים כן נ"ל נכון ולולי פירוש התוס' היה נ"ל לפרש דר' פפי לא קאי אלא אעיקר מילתא דר' פפא ור' הונא בריה דר"י משמע להו מעיקרא דהא דר"נ שרי לדבי ר"ג ה"ה לאינש אחרינא דלא חיישינן כלל לדלמא הדרא בה המינקת ואהא קאמר רב פפי שפיר ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דהא ר"מ ודאי חייש וגזר דילמא הדרא בה דאל"כ אמאי קפסיק ותני הרי זו לא תנשא האיכא תקנתא אף לכתחילה שתתן בנה למינקת אע"כ דגזר דילמא הדרא בה וא"כ ע"כ הא דשרי ר"נ לדבי ר"ג היינו דוקא לר"ג דלא הדרא בה והשתא א"ש נמי הא דמסקינן והלכתא מת מותר גמלתו אסור והיינו לגמרי כר"מ דלא אשכחן לר"מ גופא דמדמה מינקת להבחנה אלא בנתנה בנה למניקה וגמלתו ודאי אשכחן לר"מ דגזר כדפרישית אבל במת הולד לא איירי ר"מ כלל כן נ"ל נכון בעזה"י ונתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל גם מה שהקשו הפוסקים החולקים על שיטת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): בהא דמדמה הש"ס ענין איסור מניקה לאיסור הבחנה כתבתי פי' מחודש וענין מספיק ומתוך כך כתבתי דנראה עיקר שיטת התוס' דהא דאסרינן בנתנתו למניקה היינו שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו והטעם בכל זה דאל"כ לא הועילו חכמים בתקנתן ולפ"ז מה"ט גופא יש לאסור אף בלא התחילה להניק כלל לאחר מיתת בעלה דשייך נמי הך גזירה גופא ומכ"ש לפי מה שהעליתי ג"כ דדברי ר"ת ז"ל עיקר במה שאוסר בגרושה דלאו במשעבדא להניק תליא מילתא וכמ"ש בביאור פירוש דברי ר"ת ז"ל ובאמת שכן מבואר להדיא בספרי שאלות ותשובות וביותר בתשובת הגאון מוהר"ר צבי אשכנזי זצ"ל שהחמיר מאד בדין זה בנתנה בנה למניקה לאחר מיתת בעלה אע"פ שלא התחילה להניק כלל ע"ש:

(קונטרס אחרון): אמנם לפי מה שנשתרבב הדבר בעו"ה ונעשה כהיתר ע"י קלי ההוראה שהתירו מורים לכתחלה ליתן למניקת מיד לאחר שילדה ולא התחילה להניק עד שכמעט בטלה תקנת חכמים ולא הועילו בתקנתן וכבר נעשה מעשה בימינו שעשינו פומבי לדבר בהסכמות גדולי דורינו לאסור אף בדיעבד לאחר שניסת ע"י כך ולנדות הבעל עד שיוציאה בגט וישאנה לאחר כ"ד חודש ויש שחשו לדברינו והפתאים עברו ונענשו במיתה ועוני. אמנם פעם א' בא לידי באשה שכבר התיר לה חכם ליתן בנה למינקת ולא התחילה להניק וע"י הוראה זו נשתדכה לאיש וקבעו זמן הנשואין לאחר ג' חדשים לאחר מיתת בעלה וכשהרגישו אח"כ שיש איסור בדבר חזר בו המשדך ולא רצה להמתין כל כך וכדי שלא להפריד בין הדבקים בקושי התרתי לו לישא אחר ט"ו חודש כעובדא דמר עוקבא ורב חנינא ועולא ורב יוסף דכדאי הן לסמוך בשעת הדחק כי האי דנהי דאיפסקא הלכתא דצריכה להמתין כ"ד חודש איכא למימר דהיינו באשה שמניקה באמת ואסורה לגמלו תוך הזמן כלל דאע"ג דמדהתיר ר' חנינא לישא לכתחילה אלמא דליכא סכנת הולד לאחר ט"ו חודש אפ"ה חיישינן למיעוט ולדות שצריכין לינק כ"ד חודש ומה"ט גופא כל שכן דאסורה ליתן למינקת לאחר ט"ו חודש דא"כ לא הועילו חכמים בתקנתן דכל אשה תעשה כן ועוד דמכיון שמכירה לא שייך הא מילתא כלל משא"כ בנדון כי האי שכבר נעשה מעשה ע"י הוראה בטעות שנתנו למינקת ופסק חלבה וא"א לה להניק עוד מעתה אלא דאנן אסרינן למיעבד הכי לכתחלה דאל"כ כל אשה תתן למינקת וא"כ אפשר שתחזור בה המינקת ואתי לידי סכנה ובנדון דידן לא שייך לומר כן חדא דמאן יימר דמשום ריוח פורתא כי האי תעבור על דברי חכמים ותתן למניקת לכתחילה ועוד דאף אם תתן למינקת אפ"ה חששא רחוקה היא לומר שתחזור בה המניקת לאחר ט"ו חודש וכיון שאף אם תחזור בה לא אתי לידי סכנת הולד כדפרישית מש"ה יש להקל בשעת הדחק. ועם כל זה היה לבי נוקפי עד שהוגד לי שכיוצא בזה התיר גדול אחד מגדולים בשעת הדחק לאחר ט"ו חודש כיון שהולד היה כבר אצל המינקת ופסק חלב האם וא"כ עיקר איסורא בכה"ג אינו אלא משום קנסא וא"כ סגיא בקנסא כי האי לאחר ט"ו חודש ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים בעזה"י ודוקא היכא דאיכא טעמים אחרים להתיר יש לצרף סברא זו:

שם הרי שהיתה רדופה כו' או שהיתה עקרה וזקנה או איילונית וקטנה כו'. לכאורה מההיא ברייתא גופא נמי יש לדקדק דר"מ אוסר במניקה שנתנה בנה למינקת או גמלתו דאל"כ תיקשי אהא דר"מ קחשיב כל הנך פרטי ואמאי לא אשמעינן נמי דאפי' היכא שהיתה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה מיד דלא שייך כלל חששא דהבחנה אפ"ה אסורה להינשא עד ג' חדשים אפילו היכא דליכא איסורא דמינקת חברו כגון שנתנה למינקת או שמת הולד ובהאי ודאי הוי רבותא טפי דבכל הנך לא מינכרא מילתא וגזרינן האי אטו האי משא"כ בילדה אחר מיתת בעלה הכל יודעין דלא שייך טעמא דהבחנה ולא אתי לאחלופי באחרנייתא אלא ע"כ מדשייר ר' מאיר להאיך היינו משום דהא בלא"ה אסורה עד כ"ד חדש משום איסור מינקת דלא פלוג רבנן. ויותר יש לדקדק מדקתני המפלת לאחר מיתת בעלה משמע להדיא דבילדה ולד קיימא ומת אסורה בלא"ה משום מינקת חבירו. ואע"ג דהא מילתא סתרא למאי דפרישית בסמוך דר"מ מודה במת הולד דשרי לא נמנעתי לכותבו דמלאכת שמים היא ובתשובה הארכתי יותר ודו"ק:

שם ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו. ולכאורה משמע דהא דר"נ אמר שמואל הלכה פסוקה היא דבכל מקום הלכה כר"מ בגזירותיו ומש"ה פסקו כן בכמה מקומות וקשיא לי בגווה הא אשכחן דר' יוחנן לית ליה האי כללא ובעירובין פ' מי שהוציאוהו דף מ"ו קפסיק רבי יוחנן בהאי דרדופה גופא כר' יוסי ונהי דביבמות פ' החולץ מסקינן דהדר ביה ר' יוחנן היינו משום דממתני' דכרמא הדר ביה אבל לא משום דהלכה כר"מ בגזירותיו ויש ליישב קצת דאדרבה ממאי דקאמר ר' יוחנן מעיקרא הלכה כר' יוסי בההיא דרדופה ואמאי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הכי הא איהו גופא קאמר בפ' מי שהוציאוהו דכל היכא דפליגי ר"מ ור' יהודא הלכה כר"י כדמקשה הש"ס גופא בפ' מי שהוציאוהו אע"כ כדמסיק הש"ס התם דאיצטריך לאפוקי מהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ פשטא דסוגייא משמע דר"י גופא אית ליה נמי הא דהלכה כר"מ בגזירותיו. אם לא היכא דאיתמר בהדיא להיפך והיינו דאיצטריך לאשמעינן ברדופה גופיה אע"ג דר"נ אהא אמרה כנ"ל. ובזה יש ליישב לשון המרדכי בשמעתין ואין להאריך יותר:

בתוספות בד"ה והלכתא מת מותר כו' רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להינשא כו' עכ"ל. לכאורה משמע דהיינו באינו מכירה אבל כשהניקתו כבר והולד מכירה דכופין אותה להניק מפני הסכנה מודה רבינו שמשון דאסורה להינשא אלא שהפוסקים כתבו בשיטת רבינו שמשון דאפילו במכירה נמי מותרת כיון דלא מחייבא להניק מצד השעבוד אלא דהב"ד כופין אותה מפני הסכנה תו לא מתקרייא מינקת חברו ובאמת בלא"ה נ"ל דעיקר דברי רבינו שמשון לאו מהאי סברא לחוד אמרה אלא דלישנא דברייתא דלעיל משמע ליה הכי דקתני מניקה שמת בעלה ולא קתני סתמא לא ישא אדם מינקת חבירו אלמא דדוקא קאמר מת אבל נתגרשה שריא ורבינו שמשון לא בא אלא לפרש טעמא דמילתא לחלק בין אלמנה לגרושה ורבינו תם משמע ליה עיקר אידך ברייתא דהחולץ דקתני סתמא משמע ל"ש אלמנה ול"ש גרושה ולפ"ז ע"כ הא דקתני בברייתא דהכא מניקה שמת בעלה אפשר דמפרש לה ר"ת כדפרישית בסמוך לאשמעינן דאע"ג שאינה מניקה עכשיו כגון שנתנתו למינקת או שגמלתו אפ"ה אסור וכיון דאיצטריך למיתני בהאי לישנא משום האי רבותא נקיט לה במת בעלה דמיתה שכיח וגירושין לא שכיח ולא חששו להאריך כיון דבלא"ה כבר אשמעינן ר"מ גופא בברייתא דהחולץ דלא ישא מינקת חברו מדקתני סתמא משמע דל"ש אלמנה ול"ש גרושה ועוד אפשר דנקט ר' מאיר הכא מניקה שמת בעלה לאשמעי' שאם לא היתה מניקה בחיי בעלה כגון שגמלתו או נתנתו למינקת אפילו באלמנה מותרת כנ"ל לפי שיטת הסוברים דלרבינו שמשון לעולם מותרת אף במכירה ולר"ת לעולם אסורה אף באינו מכירה אלא דהר"ן ז"ל כתב דרבינו שמשון ז"ל לא התיר אלא באינו מכירה אבל במכירה מודה ע"ש ודו"ק:

בא"ד ועוד דמפרש טעמא כו' ולמאי דהוה מפרש מעיקרא כו' עס"ה. מעודי נתקשו לי דברי ר"ת בזה דראיה זו איני מכיר דהא בכמה מקומות לאין מספר אשכחן בכולה שקלא וטריא דתלמודא שנשתנה הדין לפי הטעמים ולפי האוקימתות דגמרא ולא דייקינן בכה"ג ולכן רבים חולקים על ר"ת ז"ל בזה עיין בס' אמונת שמואל סי' ג' דף י"ד בשם רבי שמחה מלוצאטי. אמנם לענ"ד דברי ר"ת ז"ל בזה ברורים דלאו ממעוברת דייק למילתיה אלא ממניקה גופא דייק לה דכיון דלמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דמעוברת משום דחסא וע"כ ל"ש אלמנה ל"ש גרושה א"כ מסתמא במינקת חברו נמי ל"ש אלמנה ל"ש גרושה דהא בחדא בבא וחדא לישנא נקיט לה א"כ מסתמא הוי סובר דבגרושה נמי אע"ג דלא משעבדא להניק אפ"ה אסורה ומהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בפ' החולץ בשיטת ר"ת דנהי דלא משעבדה אפ"ה רוב גרושות נמי מניקות בניהם ועשו חכמים תקנה שלא יפרשו מלהניק או ימהרו לגמלן כדי למהר התירן להינשא ומש"ה אסורות להינשא וכיון דע"כ סברת המקשה היה כך א"כ להתרצן נמי דקאמר טעמא דמעוברת למניקה קיימי אע"ג דמצ"ל דהדר ביה מהאי סברא דבשניהם לא אסרו בגרושה כ"א באלמנה כדמשמע מבריי' דהכא כדפרישית ע"ז מסיק ר"ת דנהי דהדר ביה מטעמא דמעוברת אפ"ה מעיקר הדין והטעם לא הדר ביה דשייך לאסור אף בגרושה אע"ג דלא משעבדא כן נראה לי. אע"ג דבלשון התוספות כאן נראה דוחק לפרש כן מ"מ המעיין בלשון התוספות פ' החולץ יראה שר"ת נתכוון לראייה זו כן נ"ל ועיין בלשון מהרש"א ז"ל שכתב דטעמא דר"ת בגרושה דגזר גרושה אטו לא נתגרשה או אטו מכירה וא"כ דבריו סותרין למה שכתבו התוספות בדיבור הקודם דלא שייך למיגזר הכי ואישתמיטתיה למהרש"א ז"ל לשון הרא"ש ז"ל בפרק החולץ כמו שהבאתי דבריו בטעמא דר"ת:

דף סא עמוד א

בגמרא ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קרא והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל כו' האי קרא אמר ה' לאבימלך. ולכאורה יש לתמוה מאי שייכא התם הך דרשא ונלע"ד דודאי התם שייכא דבלא"ה יש לדקדק במאי דקאמר הנך מת על האשה אשר לקחת דלפי האמת היה חייב מיתה אע"ג דקרא מסהיד עליה ואבימלך לא קרב אליה אע"כ דאפ"ה חייב מיתה מצד לקיחתה לבית בע"כ שלא בטובתה כדכתיב וישלח אבימלך ויקח את שרה דמשמע בע"כ והוא מענין גזל כדאיתא בסנהדרין כיוצא בו דגזל יפת תואר וה"נ אשכחן בפרעה שנתנגע על לקיחתה בע"כ וילפי' מינה בויקרא רבה פ' מצורע דעל גזל נגעים באין ע"ש ולפ"ז אפי' אם החליט אבימלך בדעתו שלא ליקרב אליה לשם אישות או זנות רק כדי ליהנות להסתכל ביופיה שהכל סכין ביופיה אפ"ה יש לו חיוב מיתה מצד גזל דידה שלא תהא גזילת גופה גרע מגזל ממון אלא דלכאורה לפי משמעות הפסוקים שלקיחתה להסתכל ביופיה היה ברשות אברהם כמו שאמר לה אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ופירש"י שיתנו לו מתנות הרבה ובודאי חלילה חולין לחשוב כזאת על אברהם שהיה מקבל מתנות להפקירה לאיסורא ח"ו אלא לפי שהיה בטוח בזכותו וזכותה או ע"פ נבואה ששום אדם לא יקרב אליה לזנות או לאישות כמו שהיה באמת רק מה שאמר שיתנו לו מתנות היינו לפי שהיו סכין ביופיה כדאשכחן באבימלך גופא שנתן אלף כסף לאברהם ואמר הנה הוא לך כסות עינים ותרגם המתרגם על אשר שלטו בה עיניו של אבימלך וכן פירש"י בחומש נמצא דלפ"ז אף שאבימלך לא ידע שהיא אשת אברהם מ"מ לפי האמת שהיתה אשתו ונלקחה לרצונו שיתנו לו מתנות והוא ניחא ליה ולא היה כאן צד גזל אילו היה מהדין שהבעל רשאי לעשות כן באשתו לכופה על כך במאי דלא ניחא לה לדידה וזה שאמר אלקים לאבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת בע"כ ואף דלפי האמת ניחא ליה לבעל וזה שסיים הכתוב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכדילפינן בשמעתין שאינו יכול לכופה לשום דבר דלאו אורחא דידה כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי שמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב ג"כ קרוב לזה ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול אלא שהוא כתב שלקחה אבימלך לשם שפחות ולכאורה אין רמז לזה אבל למאי דפרישית מבואר הכל בפסוקים ודו"ק וגם במה שמפרש מהרש"א ז"ל בדרשא דהיא היתה אם כל חי נ"ל דוחק ולענ"ד הך דרשא היא יותר פשוטה דהאיך אמר הכתוב ויקרא אדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי דנהי שהיא היתה אם כל אדם הנולדים מ"מ לא יצדק לומר אם כל חי דאאדם נמי קאי שהוא בכלל כל חי אבל לפי דרשת הגמרא א"ש דאפילו לגבי אדם גופא שהיה בעלה מקריא שפיר אם שהיא במעלה חשובה ממנו לכבדה יותר מגופו שהרי עולה עמו ואינה יורדת עמו והוא נכון מאד:

בתוספות בד"ה הכניסה לו כו' קצת תימה כו' א"כ מה מרוויח הבעל כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ולענ"ד דעיקר קושייתם אהא דמקשינן בשמעתין ותימא ליה עיילית לך איתתא בחריקאי וקשיא להו כיון דחייב לזון אשתו ושפחתה לא שייך למימר הכי ומיהו גם בזה יש ליישב כיון דאמרינן בעלמא דעבדא דנהום כריסא לא שוי כו' ומסתמא סתם שפחה כנענית עושית מלאכה הרבה יותר בכפליים מאשתו מש"ה שייך שפיר עיילית לך בחריקאי וק"ל:

ברש"י בד"ה אבל מוזגת לו כו' ומצעת לו המטה כו' ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהם כמו שני טעמים לחלק ולע"ד דתרוייהו צריכא ליה לרש"י ז"ל לפרש דבטעמא קמא לחוד לא סגי דנהי דלא הוי דבר של טורח אכתי הו"ל למיתני נמי במתניתין לכך הוצרך לפרש עוד דלא שייך למיתני כלל במתני' כיון שאינה מחויבת מצד הדין ולא כפינן לה אלא דעצה טובה היא לה ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דאכתי היאך תני במתני' הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא הא מצעת לו מיהו הלבדין מצד עצה טובה וא"כ לא שייך לשון דיושבת בקתדרא שפיר מש"ה הוצרך נמי לטעמא קמא דהצעת לבדין אינו דבר של טורח כלל אלא ענין חיבה וא"כ שייך ביה שפיר לשון יושבת בקתדרא כן נראה לי:

בד"ה מחלפא ליה בימי ליבונה עכ"ל. וכ"כ רבינו חננאל ז"ל אלא דלכאורה יש לתמוה דאף אם נאמר דהכי פשיטא להו לרש"י ולר"ח ז"ל מצד הסברא אכתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן בשמעתין כיון שאין הכרח לזה מלשון הש"ס ועוד דבעיקר הדין נמי יש לדקדק אמאי פשיטא להו הכי מסברא לפרש נגד משמעות לשון הגמרא דשמואל מחלפא לה בידא דשמאלא נראה לכאורה דאימי נדותה נמי קאי וכיון דעיקר איסורא דמזיגת הכוס אינו אלא לסייג וגדר בעלמא בפשיטות מצינן למימר דבשינוי כל דהו סגי כדאשכחן בכמה דוכתי ובנדה גופא לענין איסור אכילה עמה בשלחן אמרינן דבהיכר כל דהו שרי. והנלע"ד בזה דודאי מסוגייא דשמעתין גופא מוכרח כן כיון דאיסור מזיגת הכוס היינו משום שהוא ענין חיבה דמש"ה לעולם כל אשה טהורה מחויבת כן לבעלה דרך עצה טובה ומש"ה חששו במזיגת הכוס בנדה טפי מבשאר דברים ולא משום שמא יגע בה דא"כ מ"ש מזיגת הכוס משאר דברים דלרש"י אסור להושיט מידו לידה. אע"כ משום שהוא דבר של חיבה חששו שמא יבא לידי הרגל דבר וא"כ מאי מהני האי היכרא דמחלפא בשמאלא דמ"מ ענין המזיגה בעצמה בפניו הוא דרך חיבה ושייך בה האי חששא דהרגל דבר כמו ביד ימין ולא דמי לאיסור אכילה עמה דסגי בהכירא דהתם עיקר האיסור הוא שמא יגע בה שישכח שהיא נדה מש"ה בהיכר כל דהו סגי אבל למה שפרש"י דבימי ליבונה איירי א"ש וכפירוש התוספות שהיו רגילין לטבול לאחר ימי עיקר נדתה א"כ בהרגל דבר גופא ליכא אלא איסורא דרבנן מחומרא דר' זעירא דבנות ישראל החמירו על עצמן לישב ז' נקיים בכל ענין לפ"ז אפשר דלמידי דרבנן לא שייך להחמיר כ"כ לאסור מזיגת הכוס שמוטל על האשה לעשות לבעלה. אלא דאפ"ה אסרו חכמים שלא יקילו ג"כ בכך בימי עיקר נדותה ומש"ה בהיכירא בעלמא דמחלפא לה בידא דשמאלא סגי. ואף אם נאמר דרש"י ז"ל לא נחית לדברי התוספות שהיו רגילין לטבול ב' טבילות נמי איכא למימר דבימי ליבונה ליכא למיחש להרגל דבר כיון שקרבו ימיה לטבול כמו שהביא הב"י סברא זו בשם ראבי"ה ז"ל ונראה שהרא"ש ז"ל הבין כן בכוונת רש"י ז"ל מש"ה תמה עליו וכתב שאין דבריו נראין להקל בימי ליבונה ולמאי דפרישית אדרבה עיקר שיטת רש"י ור"ח ז"ל להחמיר דבימי נדותה לא מהני שום היכר דבכל ענין אסורה למזוג שמא יבואו לידי הרגל דבר ובאמת יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הביאו מיהא דברי ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה להחמיר מיהא בימי נדותה דלא מהני היכר ושינוי ואפשר משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא לחלק ימי ליבונה מימי נידותה כן נ"ל ודו"ק:

דף סא עמוד ב

בתוספות בד"ה הלכה כר"א והא דקי"ל בכ"מ ששנה רשב"ג כו' עכ"ל. נראה דפשיטא להו דרשב"ג פליג אדר"א ועיין מה שכתב הרא"ש ז"ל בזה אמנם לולי שאיני כדאי היה נראה לי דרשב"ג לא פליג אדר"א דמדקאמר רשב"ג אף המדיר משמע דמודה בקמייתא כדדייקי' בכל דוכתי אלמא דלעולם הבעל יכול לכופה לעשות בצמר דוקא ולא סגי לה לטייל בגורייתא כו' אפי' לרשב"ג ולפ"ז נראה דכי היכי דסברת המקשה דקאמר היינו ת"ק ע"כ פשיטא דלענין דינא נמי לא פליגי כיון דהני תרי טעמי ליכא בינייהו מידי. א"כ לסברת התרצן נמי לא פליגי והכי קאמר דאיכא בינייהו בין הנך טעמי היכא דמטללא בגורייתא כו' ומש"ה הוצרך ר"א לומר דכופה לעשות בצמר דוקא דאע"ג דמטללא בגורייתא אפילו הכי מצי הבעל להקפיד שלא תבא לידי זימה ורשב"ג נמי מודה ליה בהא אלא שבא להוסיף דאע"ג דהבעל אינו חושדה בכך שתבא לידי זימה ואפילו התירה בפירוש שלא תעשה שום מלאכה. אפ"ה כופין אותו להוציא שהיא באה בטענה שתבא לידי שיעמום ואינה רוצה לטייל בגורייתא וכיוצא שהן ענייני ליצנות משא"כ אי לאו טעמא דשיעמום אין כופין אותו להוציא משום טעמא דזימה כיון שהוא אינו חושדה בכך והיא גם היא אין לה טענה זו שהרבה עניני הרחקות ופרישות תוכל להתרחק מחשש זימה אם תרצה להזהר או תשב בצד המתעסקים במלאכת הבית כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

במשנה המדיר כו' העונה האמורה בתורה כו'. פירוש דכתיב ועונתה לא יגרע ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דלא דמי לשארה וכסותה דמסתמא היינו כדי צורכן ולפי כבודן דעולה עמו כו' משא"כ בעונה דאפיק לה רחמנא בלשון עונה שיש לדבר זמן קבוע ע"כ היינו שהדבר מסור לחכמים כדאשכחן בדוכתי טובא ועוד דהכא מסמיך להו אקרא כדאיתא בירושלמי דשמעתין דמייתי מקרא דעזים מאתיים ותיישים עשרים וכמו שפרש"י בחומש פ' וישלח ונראה דמש"ה לא קתני במתני' עונת ת"ח שהיא פעם א' בשבת או למיתני בהדיא משבת לשבת ולמאי דפרישית אתי שפיר דלא קתני אלא הנך דשייכין בפשטא דקרא. דסמכי' אקרא דעזים מאתיים דמסתמא היינו לפי טורח התעסקות במלאכה או הבטלות ממלאכה משא"כ לענין עונת ת"ח לא רמיזא כלל באורייתא שאין לה שום שייכות להאי דרשא דעזים מאתיים אלא שהת"ח נהגו סלסול בעצמן לפי שהוא זמן עונג ושביתה ולא דמי כלל לשאר עונות שהן משום לתא דנשותיהן שאינן מתרצות אלא בכך משא"כ עונת ת"ח אי לאו דשבת זמן עונג ושביתה הוא לא היו עוברין על עונתה לא יגרע אפי' בכמה שבתות דמסתמא הנשים מתרצות בכך שיעסקו בעליהן בתורה כדאשכחן שיוצאין שלא ברשות שלשים יום לתנא דמתניתין ולחכמים אפי' שנים ושלש שנים והיינו נמי מה"ט דניחא לנשותיהן בכך כנ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בע"א ע"ש:

דף סב עמוד א

בגמרא אמר רב חדש כאן וחדש בביתו כו' ופרש"י דאע"ג דאין ללמוד מכאן אלא חדש כאן וי"א חדשים בביתו אלא דרב קרא יתירא דריש כמו שכתב באריכות אלא דמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב דכד מדלית ימי עיבורה וימי לידה דמסתמא לא היו צריכים להיות בביתם פש ליה חדש בביתו אלא דלענ"ד לא אשכחן בשום דוכתא שפטור ממצות עונה בימי עיבורה אדרבא משמע בש"ע ובפוסקים דבששה חדשים האחרונים של ימי עיבורה חייב יותר משום תיקון הולד. אלא דמ"מ בלא"ה מ"ש רש"י ז"ל די"א חדשים בביתו אינו מוכרח דהא צריכין להתעכב טובא בהליכתן ובחזירתן בדרך ועוד שהיו צריכין לעלות ג' פעמים בשנה לרגל ולהתעכב ג"כ בדרך בהליכה ובחזירה ולפי זה בפשיטות מצינן למימר דמיתורא דקרא דריש רב שפיר דאשמעינן קרא אגב אורחא שכל א' מהם לא יפחות מלהתעכב עכ"פ חדש בביתו כמו שהוא חדש כאן ומה שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות עוד דעיקר ילפותא דרב היינו לחדש כאן משא"כ לחדש בביתו לאו מקרא יליף אלא מסברא שצריך להתעכב בביתו כמו שמתעכב כאן ואין זה עולה יפה לכאורה לפי משמעותא דשמעתין. לא מיבעיא לשיטת רש"י ז"ל דאתלמידים קאי דא"כ לחדש כאן לא איצטריך למילף כיון דאפילו שלא ברשות יוצאין שלשים יום וע"כ דעיקר הילפותא לחדש בביתו אלא דאפי' לשיטת התוספות הא פשיטא להו אדרבה מסברא דתלמידים היוצאין שלשים יום שלא ברשות אינן צריכין להתעכב בביתם אלא יום א' וכה"ג משמע מלשונם בסמוך בד"ה והתניא כמו שאבאר בסמוך:

בתוספות בד"ה אלא אורחא דמילתא כמה כו' פי' בקונטרס כו' וא"ת והיאך יצא ר"ע כו' עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דזו דברי ר"א אבל חכמים אומרים התלמידים יוצאין ב' וג' שנים שלא ברשות וא"כ משמע דברשות אפילו טפי שרי מ"מ אפשר דמשמע להו כיון דאמר רבא לקמן סמכו רבנן אדרב אדא ועבדי עובדא בנפשייהו אלמא דרבא לית ליה הא דר' אדא בר אהבה. דחכמים פליגי אדר"א ועוד דהא רב גופא דאמר חדש כאן וחדש בביתו קאמר לקמן הלכה כר"א ומשמע דאהא דשלא ברשות נמי קאי דאי לעניין עיקר דיני עונה לא שייך לומר הלכה דהא לא אשכחן מאן דפליג. מיהו למאי דמסקו התוס' דנראה לר"י דמימרא דרב אפועלים קאי ולא אתלמידים נראה דמשמע ליה דבתלמידים לא שייך לומר ברשות כמה דודאי כמה דבעו יוצאין ברשות ואין עליהם חטא ובהכי אתי ליה שפיר הא דר"ע בפשיטות ועיין בל' הרא"ש ז"ל:

בד"ה והתניא הפועלים כו' וא"ת מאי איריא כשמנהגם כך אפילו לשנות יכולין כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דנהי שיוצאין שלא ברשות שבת א' מסתמא צריכין להתעכב שבוע אחד כמו כן בביתם כדפרישית בסמוך בשם מהרש"א ז"ל בח"א וא"כ באותו שבת שנייה חזר לזמן עונתו פעמיים בשבת משא"כ כיון שמנהגם כך לעולם סגי בפעם א' בשבת אלא ע"כ דהתוס' לא נחתו כלל לסברת מהרש"א ז"ל כדפרישית בסמוך ודו"ק:

דף סג עמוד א

בתוספות בד"ה פוחתין לה ז' דינרין בירושלמי מפרש כנגד ז' מלאכות וכו' והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמ' כו' עד כאן לשונם. האי מימרא דירושלמי ריב"ח אמרה וא"כ משמע דאזיל לטעמיה דקאמר נמי בשמעתין דמורדת היינו ממלאכה ומש"ה פוחתין ז' דינרין כנגד ז' מלאכות ואע"ג דמסקינן בסמוך דר"י בר חנינא נמי מודה דמתשמיש נמי הוי מורדת מ"מ כיון דסתם מורדת היינו בין ממלאכה ובין מתשמיש ואיכא נמי מורדת ממלאכה לחוד דבהנך תרתי שייך שפיר ז' דינרין נגד ז' מלאכות דנגד תשמיש לא שייך לקנסה בממון אלא בשוטים אלא דלא פלוג רבנן בין מורדת למורדת ומש"ה השוו מידותיהם דאף במורדת מתשמיש לחוד נמי פוחתין ז' דינרין משא"כ לקמן בסוגיא דמה בין מורד למורדת דאיירי רב חייא בר יוסף ושמואל נראה דקיימי אליבא דהלכתא דקי"ל כרב הונא דממלאכה לא הוי מורדת כדמשמע מפי' התוספות בסמוך דמוקי לדר"י ב"ח כריש לקיש ולית הלכתא כוותיה וא"כ שפיר צריך לטעמא אחרינא לחלק בין מורד למורדת ובירושלמי גופא מפרש רבי יוחנן נמי האי טעמא דאמרינן לקמן בגמרא שלנו ואפשר דהתוספות נמי בפירושם דהכא רוצין להכריח מזה דסתמא דתלמודא קאי כרב הונא ולא כריב"ח וכמו שאפרש בסמוך ודו"ק:

בד"ה רב הונא כו' וריב"ח ס"ל כריש לקיש עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דקאמר ריב"ח דמורדת ממלאכה לאו בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ורוצית להתפרנס ממעשה ידיה אלא שהיא עצלנית ואינה רוצית לעשות מלאכה כלל או כדי לצער ולהקניט את בעלה ומש"ה קסבר ריב"ח דפוחתין לה מכתובתה ואין להקשות למה פוחתין לה מכתובתה לא יתן לה הבעל מזונות ונראה שאין זה תקנת הבעל דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו לחזור על הפתחים או שתמות ברעב והיא גם היא יודעת בכך שהבעל יזון אותה בע"כ ובשביל כך לא תחזור בה אלא דנראה דהתוס' ניחא להו לאוקמי לדריב"ח בטעמא דריש לקיש דמש"ה הלכה כרב הונא לגבי דר"י ב"ח וכדמשמע מסוגייא דלקמן דקאמר מה בין מורד למורדת וכמ"ש בסמוך ועוד דלכאורה מסוגייא דשמעתין נמי מוכח כן דמדמקשה בסמוך בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה כו' א"כ משמע דס"ד דמ"ד ממלאכה ס"ל דמתשמיש לא הוי מורדת לפחות מכתובתה אלא שכופין אותה או שתצא מיד בלא כתובה וה"נ משמע ממאי דמסקינן אלא מתשמיש כ"ע ל"פ כו' א"כ משמע דמעיקרא הוי סבר דמתשמיש פליגי ולפ"ז תיקשי איפכא מאי מקשה הש"ס בסמוך בלישנא קמא אלא למאן דאמר מתשמיש נדה בת תשמיש היא ומאי קושיא דילמא רב הונא נמי מודה דממלאכה הוי מורדת ובתשמיש לחוד פליגי ובהכי שפיר טפי דלא פליגי כ"כ בסברות הפוכות. והשתא א"ש דקתני ואפי' חולה דלאו בת מלאכה היא אפ"ה מיקרי מורדת כיון דמורדת מתשמיש ואפי' נדה דלא הוי מורדת מתשמיש אפ"ה מתקריא מורדת כיון דמורדת ממלאכה אלא ע"כ מדמקשה הש"ס לר' הונא היינו משום דא"א בשום ענין לומר דר' הונא ס"ל דמורדת ממלאכה הוי מורדת כיון דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בא"ד דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתניתין עכ"ל. עיין לעיל בדף ס"א בפירש"י בד"ה אבל מוזגת לו הכוס שכתב להדיא דלא כפינן לה בהנך מלאכות אלא דרך עצה טובה השיאוה חכמים א"כ מילתא דפשיטא היא דלא מיתקריא מורדת בשביל הנך ולפ"ז נראה מלשון התוס' כאן דלא פסיקא להו הא מילתא אלא דאפ"ה כתבו דאפי' את"ל דכופין אותה לכך אפ"ה אינה בדין מורדת כיון שאינו מפורש במשנה ועיין במהרש"א ז"ל לעיל ובחידושינו שם בכוונת רש"י ז"ל:

בא"ד דאינה חולה כו' כיון שיכולה לסבול תשמיש עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאיכא למימר אע"ג דאינה יכולה לסבול אפ"ה אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' וכתב דיש ליישב ולענ"ד נראה ברור דלא מיקרי פת בסלו בכולה תלמודא אלא היכא שמונע עצמו מחמת איסור דארי' הוא דרביע עליה כדאיתא ביומא במאן הוי ליומא ובסוף פ' שני שעירים לענין מים ומזון שהיו מתקינין להמשלח וכה"ג טובא דכיון שמקבל שכר בזה שפורש וכובש יצרו מיקרי שפיר פת בסלו משא"כ בחולה דלאו בת תשמיש היא כלל כשאינה יכולה לסבול לא מיקרי פת בסלו כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה והאמר רב האומר איני זן כו' וא"ת למ"ד מתשמיש נמי תיקשי כו' וי"ל דהו"מ למימר ולטעמיך עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דמסוגיא דתלמודא משמע דמעיקרא הוה ס"ד דבתשמיש פליגי דמ"ד ממלאכה ס"ל דמתשמיש לא הוי מורדת וע"כ נראה דהטעם בזה כיון דמורדת מתשמיש לא תקנו חכמים להשהותה לפחות מכתובתה אלא דלאלתר יוציא בלא כתובה ומש"ה אם חזרו ונתפייסו ליתא בהאי דינא דמוסיפין ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר א"כ באיני זן ואיני מפרנס נמי אמאי מיקרי מורד להוסיף על כתובתה כיון דעיקר דינו בתחלה שיוציא ויתן כתובה אלא ע"כ דאפ"ה שייך האי דינא להוסיף עד שיגרשנה וכן עד שנתפייס א"כ במורדת מתשמיש נמי אמאי לא הוי מורדת לפחות מכתובתה בעוד שלא גירשה עדיין ומשני הש"ס שפיר דשאני הכא במורד שהדבר תלוי בו לגרש ולאמלוכי ביה בעיא מש"ה מוסיפין על כתובתה בימים שבינתיים מה שאין כן במורדת שהדבר תלוי ג"כ בו שיכול לגרשה בע"כ תו לא שייך האי דינא דפוחתין מכתובתה כלל אלא לאלתר הפסידה כל כתובתה אם ירצה לגרש ואם חזרו ונתפייסו ליתא בכלל פחיתת כתובתה נמצא דכל זה דוקא למ"ד מתשמיש לא הוי מורדת משא"כ למ"ד מתשמיש הוי מורדת לא מצי להקשות כלל דפשיטא דאיכא למימר דכל כמה שלא גרשה מוסיפין על כתובתה כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא מיתיבי אחת לי ארוסה ונשואה בשלמא למ"ד כו' הא דלא קשיא ליה ארוסה בת תשמיש היא או בת מלאכה היא היינו דכיון דהגיע זמנה להנשא והוא רוצה לישא ותהיה בת תשמיש ובת מלאכה והיא מסרבת מתקריא שפיר מורדת מתשמיש וממלאכה מיהו למאי דקיימא לן דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה א"כ ע"כ איירי הכא בדכתב לה והיכא דלא כתב לה ע"כ משמתינן לה מיהו היכא דאיכא תקנתא דפחיתת כתובה לא רצו לתקן דמשמתינן לה כנ"ל:

ברש"י בד"ה ה"ג בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר כו' עכ"ל. כתב מהרש"א ז"ל דרש"י ל"ג לישנא קמא כלל משום דמסתמא הוי ידע הא דאמר שמואל לקמן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. אמנם לענ"ד אין זה מדרך רש"י ז"ל לשנות הגירסא בשביל כך דבפשיטות מצינן למימר דלא ידע הא דלקמן והיה נראה בעיני לפרש דהא דרש"י לא גריס לישנא קמא היינו כדפרישית לעיל דמדקאמר לקמן אלא מתשמיש לא פליגי משמע דמעיקרא ס"ד דבתשמיש לחוד פליגי וא"כ תו ליכא להקשות למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא דאיכא למימר דמודה רב הונא דממלאכה נמי הוי מורדת דאע"ג דס"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה הוי מורדת בשביל שאר מלאכות דטוחנת ואופה כמו שרצו התוספות לפרש מעיקרא או כאידך פירושא שכתבתי דלא אמרה איני ניזונית אלא שהיא עצלנית וא"כ א"ש דקתני ואפילו נדה אלא דבכל זה לא הונח לי כיון דהתוספות הביאו להדיא גירסא דלישנא קמא ולא השיבו כלום על גירסת רש"י משמע דלרש"י נמי גרסינן להאי לישנא קמא אלא דבלישנא בתרא לחוד היה לרש"י גירסא אחרת דהוי גרס אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו להדיא שכן גרסת רש"י והביא ג"כ פירש"י בזה דקשיא ליה מאי ואפילו נדה כיון דנדה בת מלאכה היא מאי רבותא ע"ש בחידושי הריטב"א וא"כ כיון דבפירושי רש"י שלפנינו נמצא להיפך נראה בעליל שזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל דה"ג אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא וחזר בו רש"י ז"ל מגירסא הראשונה שכתב הריטב"א ז"ל משום דלישנא דתלמודא משמע הכי דמסיק אלא מתשמיש כ"ע לא פליגי משמע דאהא דקשיא ליה מחולה מסיק הכי דחולה הוי מורדת מתשמיש משא"כ קמייתא לא שייך שפיר האי לישנא דאלא. ועוד יש לומר דלא משמע ליה לרש"י כלל שום קושיא מהא דקתני ואפילו נדה דאיכא למימר הא גופא קמ"ל דלא תימא דלא מיקריא מורדת אלא כשמורדת בין מתשמיש בין ממלאכה מש"ה קתני ואפי' נדה דלא הוי מורדת אלא ממלאכה לחוד ואפ"ה הוי מורדת ולעולם דמתשמיש לחוד לא הוי מורדת למאי דס"ד השתא כנ"ל ברור בכוונת רש"י ואין להאריך ודו"ק:

דף סג עמוד ב

בגמרא ואיהו כמאן סבר ופירש"י רבא דאמר הא בורכא היא כמאן סבר עכ"ל. ואע"ג דלפירושו רבא סבר כמתניתין אפ"ה מקשה שפיר כמאן סבר דהא לא פליג ברייתא אמתני' אלא דלברייתא נמי איתא לדינא דמתני' אלא דאח"כ חזרו ונמנו בתקנה מיוחדת וא"כ היאך פליג רבא אהאי ברייתא וקאמר הא בורכא ומשני הש"ס דרבא דאמר כרב ששת דאמר הלכה נמלכין בה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי או שסובר דאחר שרבותינו חזרו ונמנו שוב אח"כ בימי אמוראים חזרו ונמנו דנמלכין כדינא דמתניתין דבלא"ה אשכחן כמה תקנות בענין מורדת לפי השתנות הזמנים דינא דגמרא ודינא דרבנן סבוראי שהביאו התוספות ודינא דמתיבתא שהביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל ע"ש:

בתוספות בד"ה ואינהו כמאן סברוה כו' ור"ת מפרש כו' דשולחין לה נמי קודם הכרזה כו' עכ"ל. ואע"ג דבלא"ה פשיטא דשולחין לה קודם הכרזה דאל"כ מנא ידעינן שהיא מורדת אם לא דאמרה בפני ב"ד בעינא ליה ומצערנא ליה וא"כ כיון שעל זה פסקו עליה דין מורדת מסתמא אמרו לה הב"ד שאם לא תחזור בה יוכרז עליה אפשר דאפ"ה סבר רמי ב"ח דצריך לשלוח לה קודם הכרזה ממש ובספר נתיבות המשפט מביא בשם תלמידי רבינו יונה דלרמי ב"ח לעולם צריכין לשלוח לה קודם כל הכרזה והכרזה מהד' שבתות שמכריזין עליה וכן לאחר כל הכרזה והכרזה ואפשר שהוכרחו לפרש כן לפי שיטת התוספות משום דנ"ל דוחק לפרש דהנהו אמוראי ס"ל דאין שולחין לה קודם הכרזה כלל דמהיכי תיתי נכריז עליה מבלי שיודיעו לה אולי תחזור בה ולא משמע ליה לחלק בהאי סברא דפרישית לפי שיטת התוס' שלפנינו ובשם הראב"ד ז"ל כתבו הר"ן והרא"ש ז"ל דנמלכין בה דקאמר היינו דצריך לאימלוכי בה אי ניחא לה טפי בדינא דמשנתינו או בדינא דרבותינו שחזרו ונמנו. ולכאורה נראה ג"כ דוחק דהא מפשטא דרבותינו משמע שחזרו ונמנו לטובת הבעל ולהחמיר על האשה. וא"כ מ"ט דנמלכין בה אדרבה נמלכין בו איכא למימר. ובאמת יש לדקדק למה הוצרכו לידחק בפירושא דשמעתין דנמלכין בה דאמאי לא מפרשו בפשיטות דהא דמסיק רבא משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה היינו תקנת אמוראים גופא דמסיק הש"ס שילהי שמעתין דמשהינן לה תריסר ירחא שתא אגיטא ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל דמפרש לקמן דהא דמשהינן לה אמאיס עלי קאי ולא אמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה א"כ א"ש שהוכרח לפרש נמלכין בה דהיינו כמשנתינו ולא כרבותינו דחזרו ונמנו. משא"כ לשיטת התוספות דמסקו בסוף הדיבור דמשהינן לה תריסר ירחי קאי אמורדת דוקא וכן לרוב הפוסקים דקאי בין אמורדת ובין אמאיס עלי וא"כ שפיר מצו לפרש דנמלכין בה היינו כהאי מסקנא דשמעתין גופא דהכי משמע לכאורה סוגיא דשמעתתא בהא דמסיק לקמן דמשהינן לה ולא נקט לה בלשון הלכתא לאפוקי מכל הסוגיא דמעיקרא ולשיטתינו א"ש טובא דהיינו לפירש"י הלכה דרב ששת גופא דקאמר נמלכין בה אתא וכמדומה לי שעל דרך זה פירשה הרמב"ם ז"ל בחיבורו ע"ש ואין צורך לידחק בדבריו כמו שנדחק הר"ן ז"ל בשמעתין ע"ש ואין להאריך:

ברש"י בד"ה אבל אמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו עכ"ל. נראה דהוכרח לפרש כן מדלא מפרש בגמרא כלום מה יהא בכתובתה אע"כ דפשטא דלישנא דמאיס עלי היינו שרוצית לצאת בלא כתובה וזה החילוק שבין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ובין מאיס עלי דהאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה היינו שאינה רוצית לצאת בלא כתובה וכמו שפירשו התוספות בשם ר"ת ז"ל וא"כ ממילא דמאיס עלי היינו שאינה רוצית שום כתובה ומש"ה לא איירי בגמרא כלל מדין הכתובה כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' וי"מ דכופין אותו להוציא כו' עכ"ל כ"כ הרמב"ם ז"ל דכופין אותו לשעתו לגרש וכבר תמהו עליו כל המחברים ובאמת דלכאורה יש לתמוה טובא חדא דהיכא רמיזא בלשון הגמרא דנהי דקי"ל כמ"ד לא כייפינן לה היינו שאין כופין אותה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו בע"כ אבל אכתי מנ"ל דכופין אותו לגרש ועוד דמה סברא היא זו שנכוף אותו לגרשה שלא בטובתו בכה"ג דאיהו לא פשע מידי וכמו שהאריכו בזה המפרשים הקדמונים. אמנם לענ"ד נראה שהרמב"ם ז"ל וסייעתו יצא להם כן מלשון הגמרא משום דלא משמע להו שום סברא אפילו למר זוטרא דאמר כפינן לה לפרש דבריו כמשמעו דכופין אותה להיות תחתיו וישמש עמה בע"כ דכמו זר נחשב מה"ט דמסיק הרמב"ם ז"ל דאינה כשבויה שתבעל לו בע"כ ובה"ג נמי לא שייך למימר נמי דסייעתא דשמיא הוא דנפיק מינה ר' חנינא דכה"ג הו"ל בני שנואה ובני אנוסה. ומה"ט גופא ליכא למימר כפינן לה שמכריזין עליה בבה"כ כמו מורדת דמהיכי תיתי נכריז עליה כיון דאנוסה היא לא מיבעי' בנותנת אמתלא מבוררת אלא אפילו בלא אמתלא מבוררת כיון דאיכא למימר דקושטא קאמרה וכ"ש שרוצית להפסיד כתובתה א"כ אין שום סברא לביישה ברבים ולהכריז עליה אע"כ דלמ"ד כפינן לה היינו בהא דמשהינן לה אגיטא שאין כופין אותו לגרש וכיון דמעגנא ויתבה וטב למיתב טן דו ממילא זו היא כפייתה וסופה לומר רוצה אני בו ובכה"ג מסקינן דהוי סייעתא דשמיא. ולפ"ז מכלל דלמ"ד לא כפינן לה היינו שאין כופין אותה כלל להתעגן אלא שתתגרש מיד וזה שכתב הרמב"ם ז"ל כופין אותה לשעתו ולאפוקי דלא משהינן לה אגיטא אפי' עד תריסר ירחי כדמסיק הרמב"ם ז"ל לענין מורדת גמורה דבעינא ליה ומצערנא ליה ובעיקר תמיהתם נמי מסברא נ"ל דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו הא בהא תליא דכל היכא דא"א לכופה שתשמשתו בע"כ א"כ ממילא דשורת הדין דמחייב לגרשה כדי שלא תתעגן כדמשמע בכולה סוגיא דבסמוך דלעולם נזקקין לכוף היכא דאיכא חשש עיגון בין לדידיה ובין לדידה כמו שאבאר בסמוך לענין יבמה ואפשר לומר דהרמב"ם ז"ל גופא וסייעתו למדו כן מדין היבמה דאע"ג דדרשינן ויבמה בע"כ אפ"ה היכא דנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה וכתב רש"י ז"ל הובא בתוס' בסמוך דלאו דוקא מוכה שחין אלא ה"ה לשאר אמתלא וכתב ג"כ דכופין אותו לחלוץ והיינו כדי שלא תתעגן כדבעינא למימר לקמן מסוגיא דשמעתתא ונראה שמזה הטעם סמך הרמב"ם ז"ל דין היבמה לדין האומרת מאיס עלי משום דמיבמה הוא דיליף לה כן נ"ל ולפ"ז משמע דשיטת רש"י ז"ל היא ג"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל וכן כתבו באמת קצת מפרשים שכן היא שיטת רש"י ז"ל לענין מאיס עלי ומלשון התוספות דהכא נמי משמע דמספקא להו קצת בכוונת רש"י ז"ל ואין להאריך:

(קונטרס אחרון): ע"א בסוגיא דמורדת כתבתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש בטוב טעם בעזה"י והעליתי שכן הוא גם כן שיטת רש"י כמ"ש באריכות בפנים:

בא"ד ומפרש ר"ת דתצא מרוכל כו' כיון דשויה נפשה חתיכה דאיסורא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דבמתני' דאומרת טמאה אני לך נמי תיקשי הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא ע"ש והוקשה לו כן לפי שלא עיין בלשון התוספת דנדרים שהקשו באמת אמתני' גופא ותירצו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה היכא שהוא למיגדר מלתא וכ"כ הרשב"א ז"ל וגדולי המפרשים דמשום שראו קלקול הדור שרגילות לומר כן ונתנו עיניהם באחר מש"ה תקנו שלא תהא נאמנת ועוד הרבה תירוצים נאמרו שם. אלא דנראה דפירוש ר"ת דהכא היינו לפי התירוצים שכתבתי ודוקא במתניתין דאיירי בסתם שאומרת טמאה אני לך שייך לתרץ כן משא"כ בהאי עובדא דנואף לא משמע ליה לתרץ כן כיון דנואף הוי ואיכא רגלים לדבר שהרי הבעל יודע שנתייחדה עם הנואף א"כ קשיא ליה שפיר אמאי לא מהימנא הא שוויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון שיש רגלים לדבר כן נראה לי ברור:

דף סד עמוד א

בא"ד ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה כו'. ולכאורה אריכות לשון הוא שאינו ענין לפי' ר"ת דלפירש"י נמי יש לפרש כן כדפרישית אלא משום דלפירש"י לא איירי עיקר מילתא דכפינן לענין כתובה אלא דכפינן לה להיות תחתיו וא"כ מעיקרא נמי אין צורך לפרש מצערנא ליה בכה"ג אלא לענין תשמיש גופא מצערת אותו כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה אלא לצערו הוא דעבדה משא"כ לפי' ר"ת דעיקר מילתא דשמעתין לחלק בין מאיס עלי היינו לענין הפסד כתובה וזה לא נזכר ונרמז היטב בלשון כפינן לה לכך הוצרך ר"ת לפרש דממילא הכי הוא דהא דמחלק מעיקרא בין בעינא ליה ומצערנא ליה היינו שמצערתו ורוצית כתובתה וא"כ ממילא דבמאיס עלי דפליגי אי כפינן לה היינו נמי לענין כתובתה ובעיקר פירושו של ר"ת שהוצרך לפרש כפינן לה בכה"ג שנראה דוחק ולא מפרש בפשיטות דלא כפינן לה להיות תחתיו או דכפינן לה ע"י שמכריזין עליה ואין כופין אותו ג"כ לגרש כדמסיק בסוף הדיבור בשיטת רש"י דלפ"ז אזלו להו כל הקושיות שהקשה ר"ת אלא שכבר כתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך דלא משמע ליה שיסבור שום אדם דכופין אותו שתשמשתו בע"כ ופשיטא נמי שאין להכריז עליה בבתי כנסיות כדפרישית וא"כ לר"ת נמי פשיטא ליה האי סברא דלמ"ד כפינן לה לא איירי אלא ע"י שתחזור בה כיון שבעלה לא יגרשנה מחמת כתובה דהוי מחילה בטעות כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא מ"ש שומרת יבם דלא כו' ארוסה נמי נימא לה זיל לא מפקדת. ואע"ג דבאשה נשואה לכ"ע כותבין עליה אגרת מרד ולא אמרינן לה זיל לא מיפקדת שאני התם דבלא"ה משתעבד לה בשאר כסות ועונה משעת נשואין ולא שייך לומר לא מיפקדת אלא בארוסה ושומרת יבם דלא נתחייב בשאר כסות ועונה אלא שאנו רוצין לכתוב אגרת מרד משום דאגידא ביה ומתעגנה על ידו וא"כ איכא למימר דלא מיקרי מורד אלא היכא שבאה מחמת טענה שא"א לה להתעגן אבל באינה באה מחמת טענה לא שייך לקרותו מורד כיון דלא מיפקדא. ואף לפי שיטת היש מפרשים שהביאו התוספות לעיל בשמעתין והיא שיטת הרמב"ם ז"ל דבטוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא וכתבתי שם הטעם שאין רשאי לעגנה ומשמע דבכל ענין איירי אפילו באינה באה מחמת טענה דבכל ענין קי"ל כמ"ד לא כפינן לה אלא דלמסקנא לא קאי נמי האי שקלא וטריא דהכא ואין ה"נ דבין בארוסה ובין בשומרת יבם היכא שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור אלא לעגנה אין ה"נ דכופין שאין רשאי לעגנה אלא הא דקאמר שמואל תבעה אין נזקקין לה היינו כשהוא רוצה לחלוץ ובתבע הוא ליבם והיא רוצה לחלוץ נזקקין לו והיינו אליבא דמשנה ראשונה או דכולה מילתא דר' תחליפא א"ר שמואל איירי נמי למשנה אחרונה ובתבע הוא לחלוץ והיא אינה רוצית אלא ליבם נזקקין לו ובתבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דלמשנה אחרונה נמי אין כופין אלא בנתנה אמתלא והכא איירי בלא אמתלא מבוררת כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה תבע לחלוץ כו' פי' בקונטרס כו' וכן תבע ליבם פי' והיא אינה רוצה אלא לחלוץ עכ"ל. בפירש"י שלפנינו לא נמצא דמפרש הכי בבא דסיפא אלא דנראה שהתוס' הכריחו כן מפירש"י דהא בבבא דרישא דקאמר נזקקין לו ודאי לא הוכרח רש"י לפרש דאיירי שהיא רוצית להתיבם דהא כ"ש אם אינה רוצית לא ביבום ולא בחליצה דנזקקין לו אלא ע"כ דכל עיקרו של רש"י היינו משום בבא דסיפא דקאמר תבע ליבם אין נזקקין לו ולא משמע ליה לרש"י לפרש שהיא אינה רוצית לא ביבום ולא בחליצה דא"כ לא שייך אין נזקקין לו דהא ודאי נהי דאפשר דאין כותבין עליה אגרת מרד אכתי יש לכופה כמו שכופין על כל מצות עשה ואע"ג דרש"י מפרש להדיא דנזקקין לו היינו לכתוב עליה אגרת מרד היינו משום דהכי הוא קושטא דמילתא בבבא דרישא דהא מוקמינן לברייתא דאחד ארוסה ושומרת יבם בהכי משא"כ בבא דסיפא דקאמר אין נזקקין פשטא דלישנא משמע דאין נזקקין לו כלל. וא"כ ע"כ איירי שהיא רוצית לחלוץ ומש"ה מפרש נמי בבא דרישא בכה"ג איפכא שהיא רוצית ליבם כן נ"ל בכוונת התוספות בשיטת רש"י ז"ל. ואע"ג דרש"י ז"ל כתב להדיא בד"ה אין נזקקין לו דא"ל זיל נסיב אחריתא ואי כשהיא רוצית לחלוץ בלא"ה מצי למינסב אחריתא שיחלוץ לזו אלא דמשום הא לא איריא שהרי הוא אינו רוצה לחלוץ לפי שאין רוצה ליתן לה כתובה כדמסקי נמי התוס' הכא וא"כ הוא מתעגן על ידה וסד"א דנזקקין ומיקרייה מורדת לכך כתב רש"י דלא הוי הכי משום דאמרינן ליה זיל ונסיב אחריתא והיינו כמסקנת הגמרא דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא אלא שכל זה נראה דוחק לפרש כן בשיטת רש"י דנראה דבריו כסותרין דכיון דמפרש אין נזקקין כמשנה אחרונה לא הוצרך לפרש דאמרי' ליה זיל נסיב אחריתא ועוד דלמאי דפרישית שמפרש כן לפי המסקנא דהדר ביה מסברא דאגידא ביה א"כ בתבע הוא אמאי נזקקין לו וכותבין אגרת מרד עליה ואמאי לא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתא ולולי דברי התוספות היה נ"ל בשיטת רש"י דכל פירושו בזה היינו דוקא במימרא דר' יוחנן לחוד דאמר לשון אין נזקקין לו דמשמע אין נזקקין לגמרי כדפרישית דמש"ה ע"כ איירי שהיא רוצית לחלוץ והיינו דכתב רש"י דמש"ה אין נזקקין לו ואמרינן ליה זיל ונסיב אחריתא והיינו ע"י שיחלוץ לזו ויתן לה כתובתה והא דמקשה בגמרא בסמוך מ"ש לחלוץ לאו אדר' יוחנן מקשה אלא אמימרא דשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואיירי מסתמא שהיא אינה רוצית לא לחלוץ ולא להתיבם. והיינו דומיא דכותבין על ארוסה דקאמר דאיירי בכה"ג דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. שהיא סתם מורדת שכותבין עליה אגרת מרד וכדפרישית לעיל בשיטת רש"י שהיא אינה חפצה מרצונה ליטול גט אלא לצערו ולהקניטו שיהא אגיד בה דאי ברוצית לחלוץ א"כ אמרה לא בעינא ליה ובכה"ג אפילו בארוסה נמי זימנין דאין כותבין בנותנת אמתלא וכמו שאבאר בסמוך וא"כ מקשה שפיר מ"ש לחלוץ ומ"ש ליבם. כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא כיון שהיא אינה רוצית כלל לא לחלוץ ולא להתיבם והכי נמי דייק לישנא דשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד ולא קאמר אין נזקקין כדאמר ר' יוחנן אע"כ כדפרישית דשמואל איירי שאינה רוצית כלל וא"כ ודאי נזקקין אלא שאין כותבין אגרת מרד כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ונתיישב' קושיית התוס' ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן הא דאמר כאן שתבעה היא כו' ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי כו' עכ"ל. הא דלא קשיא להו בפשיטות אעיקר מימרא דרב תחליפא אמר שמואל אין נזקקין לה נראה משום דלמסקנא דשמעתין דמוקמינן לשמואל כמשנה אחרונה פשיטא להו דהא דאמר רב תחליפא אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו היינו שהוא רוצה לחלוץ כדפרישית לעיל והיא רוצית להתיבם א"כ בכה"ג מסיק שפיר תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דנהי דלמשנה אחרונה מצות חליצה קודמת מ"מ אין כופין אותו לחלוץ כדאיתא פ' החולץ וכדמסקו התוספות בסמוך בד"ה ודיני חליצה אלא דעיקר כוונת התוספות כאן כיון דהמקשה דקשיא ליה ליבם נמי כיון דאגידא ביה כו' ולא אמרינן דיחלוץ לה אע"כ דהמקשה משמע ליה בפשיטות דכולה מילתא דנזקקין ואין נזקקין היינו שא' מהם אינו רוצה לחלוץ ולא ליבם דהכי משמע ליה פשטא דלישנא וא"כ מקשו התוספות שפיר דלפ"ז מאי קאמר מעיקרא המקשה גופא שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה ותיפוק ליה דבלא"ה מצי להקשות בפשיטות כיון שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם פשיטא דתבעה היא נזקקין מההיא דהחולץ ולא משמע להו דשני מקשנים הם אלא מסתמא חד מקשן הוא דשקיל וטרי כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה מ"ש וא"ת כו' וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתא דר"י לפי משנה ראשונה כו' עכ"ל. כבר כתבתי דמלשון רש"י בד"ה אין נזקקין לו משמע דמעיקרא נמי מפרש מילתא דר"י למשנה אחרונה ואפ"ה לא תיקשי קושיית התוספות לפירושו משום דעיקר קושיית המקשה לאו אמימרא דר"י גופא מקשה דודאי איכא לתרוצי כקושיית התוספות אלא אהא דבעי לאוקמי למימרא דרב טוביה נמי בכה"ג ושמואל דאיירי מאגרת מרד ע"כ היינו שאינה רוצית לחלוץ ולא להתיבם דומיא דשאר מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיהא אגיד בה וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

בד"ה ודיני חליצה ויבום כו' מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלא כתובתה כו' עכ"ל. לכאורה מכל הני טעמי לא שמעינן מידי לענין דנוטלת כתובתה אלא נראה דמסברא פשיטא ליה דכיון דמדינא כופין אותו א"כ אין לה להפסיד כתובתה דאע"ג דבאשה דעלמא שטוענת מאיס עלי פשיטא ליה לרש"י לעיל דמפסדת כתובתה וכתבתי דמשמע דסובר נמי דכופין אותו להוציא כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו אלא דאכתי לא דמי דהתם מדינא שתפסיד כתובתה שהרי לא תקנו לה כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ היכא דאיהו בעי לה ואיהי דטענה מאיס עלי אדרבה היה מהראוי שיתקנו חכמים לו כתובה מינה דידה כמו שהקשו התוספות לעיל בד"ה אבל אמרה מאיס עלי ותירצו דכיון שאין הדבר מצוי ברוב נשים לא תקנו וא"כ לפחות מיהא מהני האי טעמא דאיהי נמי לא תשקול מיניה כתובתה משא"כ בשומרת יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון והיה מהראוי שתטול מיד אלא משום שהיא שומרת יבם ואגידא ביה תקנו חכמים שלא תטול שמא ירצה ליבמה וא"כ היכא שכופין אותו לחלוץ בשום ענין סובר רש"י בפשיטות דשקלא נמי כתובתה נמצא דלפ"ז מסתייע שפיר לסברא זו שכתבתי לעיל דדין היבמה שנותנת אמתלא שוה לדין שאר נשים שטוענות מאיס עלי באמתלא דבשניהם משמע דס"ל לרש"י דכופין אותו לפטרה שלא תתעגן אלא דלענין כתובה יש לחלק ביניהם מטעמא דפרישית ודוק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואור"י דמה שהביא כו' וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא כו' ואדרבא יש להוכיח כו' עדיפא מיניה הו"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין כו' עכ"ל. ולכאורה נראה לענ"ד ליישב כל קושיות אלו חדא מגו חדא דודאי לרש"י גופא יש לחלק בין מוכה שחין ובורסי לשאר אמתלא דאל"כ למה כתב רש"י כן למשנה אחרונה הא במוכה שחין אפילו למשנה ראשונה נמי הדין כן דהא ילפינן מקרא ובשאר אמתלאות ודאי דע"כ רש"י מודה דהא מסקינן בשמעתין דלמשנה ראשונה כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כדאיתא בברייתא להדיא וא"כ למאן דלא מפליג בין מאיס עלי לשאר מורדת א"כ ה"נ איירי בכל גווני ובסברא זו לא אשכחן פלוגתא אלא ע"כ דשיטת רש"י היא כך כיון דאשכחן מיהא דילפינן מקרא דמצות יבום דאמר קרא יבמה יבא עליה בע"כ לא הוי בע"כ ממש אלא דשוה לשאר נשים שאם הוא מאותן שכופין אותו להוציא ה"נ ביבמה אין כופין אותה להתיבם בכה"ג. וא"כ כיון דלמשנה ראשונה כן הוא מעיקר הדין באותן שמנו חכמים א"כ ממילא דלמשנה אחרונה נמי כיון דאפילו בלא אמתלא אין כותבין עליה אגרת מרד כדקאמרי שמואל ורבי יוחנן אלמא דלמשנה אחרונה אדרבה שומרת יבם עדיפא משאר נשים דהא בכה"ג בארוסה דעלמא כותבין עליה מרד וכיון דהכי הוא ממילא דבנותנת אמתלא כל דהו שבכיוצא בזו בשאר נשים דעלמא אי טוענת מאיס עלי באמתלא לא כפינן לה וכתבנו לעיל דלפ"ז משמע משיטת הש"ס שכופין אותו לגרשה כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכתבתי דרש"י נמי בהאי שיטה קאי כמו שדקדקו הפוסקים משמו וא"כ כ"ש דבשומרת יבם כה"ג כופין אותו לחלוץ והטעם בשניהם שאינו רשאי לעגן אותה ואדרבה שומרת יבם עדיפא שנוטלת כתובתה מהטעם שכתבתי בסמוך כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י והוא כפתור ופרח והיא מסכמת לשיטת הרמב"ם ז"ל ואע"ג דמלשון הרמב"ם משמע דביבמה אין כופין אותו לחלוץ אלא במומין ממש שכופין להוציא היינו משום דהרמב"ם ז"ל פוסק כמשנה ראשונה וא"כ יבמה גריעא משאר נשים דעלמא משא"כ לשיטת רש"י ז"ל שפוסק כמשנה אחרונה וכן פסקו התוספות א"כ שומרת יבם עדיפא משאר נשים כמו שהוכחתי מסוגיא דשמעתין א"כ יפה פסק דבכל אמתלא כופין לחלוץ כמו בשאר נשים לגרש אלא דהתוספות לשיטתייהו דבשאר נשים שטוענות מאיס עלי נמי אין כופין אותו לגרש ומ"מ אין קושייתם מוכרחת להקשות על פירש"י ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י. והואיל דחביבים עלי דברי רש"י ז"ל וזכיתי ליישב דבריו בפסק זה ראיתי להזכיר עוד חדא מילתא דתמיהא טובא ותיוהא קא חזינא בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' החולץ שאחר שכתב והעתיק לשון רש"י ז"ל כתב וז"ל לולי שיצאו הדברים מפה קדוש היה נ"ל בהיפך מהא דתניא בפרק מצות חליצה גט מעושה כשר חליצה מעושה פסולה ובודאי חליצה מעושה מן הדין ע"י חכמי ישראל קאמרי דומיא דגט מעושה דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט כדאיתא בגיטין וצ"ע עכ"ל. ויש לתמוה על פה קדוש של אדונינו הרשב"א ז"ל מה ראה לומר כן דהא בהאי דפ' מצות חליצה גופא מקשה הש"ס באמת היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי ואי דלא אמר רוצה אני אפילו גט נמי פסול ומסקינן דאין ה"נ בהכי מיפרשי ברייתא גט מעושה וחליצה מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני הרי להדיא שלא כדברי הרשב"א ז"ל ונתקיים שפיר שיטת רש"י ז"ל דהיכא דאיכא אמתלא וטענה מבוררת דאמרה לא בעינא ליה משום טעם כופין אותו חכמים עד שיאמר רוצה אני לחלוץ. דבלא"ה ע"כ דהכי הוא אפילו במוכה שחין גופא שכופין אותו לחלוץ. ובהכי א"ש מאי דהוי קשיא לי על שיטת רש"י ז"ל היאך כופין לחלוץ ואקרינן לה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל הא רוצה להקים שם לאחיו ואנן לא שבקינן ליה ולמאי דפרישית א"ש דכפינן ליה עד שיאמר שאינו רוצה ליבם אלא לחלוץ ודברי הרשב"א ז"ל לא ידעתי ליישב וצ"ע ומה שיש לדקדק עוד על שיטת רש"י ז"ל מהא דמקשינן בחייבי לאוין ניתי עשה ונדחי לא תעשה ולא אמרינן דמלמדין אותה שתאמר לא בעינא ליה כתבתי לעיל בפ' אלו נערות דף מ' ע"ש:

(קונטרס אחרון): בלשון התוספות בד"ה ודיני חליצה ויבום הבאתי לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק החולץ שהשיג על פירש"י מסוגיא דפרק מצות חליצה בענין גט מעושה וחליצה מעושה ותמה מאד על פרש"י ולענ"ד אדרבא יש לתמוה יותר על דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה שהוא נגד הסוגיא דש"ס ודבריו צע"ג:

דף סד עמוד ב

משנה המשרה את אשתו ע"י שליש כו' ומבואר בירושלמי דהיינו דוקא בשקבלה עליה דאל"כ לאו כל כמיניה וכן משמע נמי בגמרא דידן בריש פ' המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מילתא אם זנה ע"י פרנס אלא שהרמב"ם ז"ל פסק דאף אם לא נתרצית יכול להשרותה תחילה ע"י שליש ונראה שסובר דהכא לא זילא בה מילתא כיון דאוכלת עמו לילי שבת והיינו כמ"ד אכילה ממש. ולפ"ז אפשר דמה"ט פסק דלא כהירושלמי דמוקי לה בשקבלה ליה דוקא דאפשר דהירושלמי ס"ל כמ"ד אוכלת עמו היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא"כ זילא בה מילתא אבל איהו פסיק כתלמודא דידן וכמ"ד דאוכלת ממש אבל ה"ה ז"ל כתב בענין אחר דדוקא במדיר אותה הוא דאמרינן דזילא בה מילתא משא"כ היכא שלא הדירה כי הכא לא זילא בה מילתא אלא דלפ"ז יש להקשות א"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל נגד הירושלמי דמוקי לה בהדיא בדקיבלה עלה דוקא וצ"ע:

דף סה עמוד א

בגמרא ואילו יין לא קתני מסייע ליה לר"א דאמר ר"א אין פוסקין יינות לאשה ופרש"י משום שהיין מרגילה לתאות תשמיש. לכאורה יש לדקדק מנ"ל דאסורה לשתות יין דלמא הא דבמתניתין אין פוסקין יין היינו משום דבעני שבישראל איירי וה"נ לא פסקינן לה בשר אף בשבת למ"ד אוכלת עמו לאו אכילה ממש ואם נאמר דאף בעני שבישראל נמי לא סגי לה בשתיית מים אלא אף עני שבישראל דרכו לשתות יין אי לאו משום דאשה שאני משום שהיין מרגילה לתאות תשמיש דא"כ אכתי תקשי מתניתין דנהי דאין פוסקין לה יין אכתי נפסוק לה שאר משקין אע"כ דבעני שבישראל סגי ליה בשתיית מים. ויש ליישב בדוחק דתנא דמתניתין קאי באתרא דלא שכיחי שאר משקין אלא יין או מים אלא דאכתי איכא למידק הא קי"ל דנשים חייבות בקידוש היום דאורייתא וקי"ל נמי דקידוש על היין דוקא או מדאורייתא או מדרבנן. וא"כ תקשי למ"ד דאוכלת עמו לילי שבת היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא"כ אמאי אין פוסקין לה יין לצורך קידוש היום וליכא למימר דאע"ג דמצותה בכך אפ"ה אין חיוב זה על הבעל הא ליתא דהא לעיל בשמעתין דהבעל צריך ליתן לה בשבת ג' סעודות ולר' חידקא ד' וע"כ היינו דכיון דחייבות ממילא מוטל על הבעל וה"נ דכוותיה ועוד דאף למ"ד אוכלת עמו לילי שבת אכילה ממש אכתי תקשי למ"ד בברכת המזון אף ביחיד טעונה כוס והיינו ביין דוקא א"כ בכל ימות החול צריכה לכוס של יין. ולפ"ז אפשר דמהכא דייק הש"ס דמסייע לר"א דאין פוסקין יין לאשה כלל משום שמרגילה לתאוות תשמיש ומה"ט אף בכוס של קידוש וברכת המזון נמי אין פוסקין דבקידוש אפשר שתשמע הקידוש מאחרים ויוצאת בכך כדאיתא בש"ע לענין נודר מיין וברכת המזון נמי דעת כמה פוסקים דאחר יכול להוציא ועיין בש"ע א"ח סי' רע"ג ובט"ז שם ועוד דודאי ברכות המזון ביחיד טעונה כוס יין היינו מדרבנן והם אמרו דנשים פטורות מה"ט דר"א ולפ"ז א"ש טובא הא דמייתי מקרא דחנה אחר אכלה ואחר שתה ולא שתתה דאע"ג שאכלה ונתחייבה בברכת המזון אפ"ה לא שתתה ואע"ג דקי"ל בכוס של ברכה דמשגרו לאנשי ביתו י"ל דהיינו בסתם נשים הרגילות כדמסקי' בשמעתין רגילה שאני וחנה לא היתה רגילה ועי"ל דמשגרו לאנשי ביתו היינו לטעימה בעלמא דלא שייך שכרות ומש"ה לא פסיקא לתנא דמתני' למתני יין כיון דבעני שבישראל איירי וסתם עניות אין רגילין כן נ"ל נכון וכ"ש דאתי שפיר טפי למ"ד דעובדא דחנה בר"ה הוי וא"כ לענין כוס של קידוש נמי איכא למשמע מינה דהא קדושא רבא בשחרית נמי על היין ואפ"ה נשים שאין רגילין פטורין ודו"ק:

בתוספות בד"ה אחרי אכלה כו' ואע"ג שלא אכלה כדכתיב כו' מ"מ אית לן למידרש כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל שאין צורך לידחק בכך דע"כ הא דכתיב ותבכה ולא תאכל לאו שלא אכלה כלל דכיון דראש השנה היה הא אסור להתענות בר"ה מדאכל אלקנה גופא. ועוד דפשטא דקרא נמי הכי דכתיב ונתן לחנה אשתו מנה א' אפים ואין דרך ליתן מנה יפה לאכילה אלא לאחר שאכלה מיהת פרוסת המוציא ונטלה ידיה לאכילה אע"כ הא דכתיב ותבכה ולא תאכל היינו לפי שלא אכלה כדבעיא לה ממיני מטעמים ובשר מהמנה אפים שנתן לפניה כן נ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בא"ד ולכך ויחשבה עלי לשכורה עכ"ל. נראה שכוונתם בזה משום דלפי פירושם דאחר אכלה היינו בזמן שראוי לאכול א"כ אחר אכלה מיותר לגמרי דבשלמא אי אכלה ממש איצטריך להאי דרשא גופא דאכלה ולא שתת דאין נותנין יין לאשה משא"כ לפירושם הו"ל למיכתב אחרי שתו לחוד וע"כ הוי ילפינן שפיר שתו ולא שתת לכך הוצרכו לפרש דפשטא דקרא דאחר אכלה היינו דבשביל כך ויחשבה עלי לשכורה והיינו כמו שפירש מהרש"א ז"ל כיון דבשעת אכילה הוי כי זמן סעודה לחוד וזמן תפילה לחוד והיינו משום חשש שכרות כמבואר כן נ"ל ברור בכוונתן:

סליק פרק אף על פי