ערוך השולחן הלכות סעודה

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות סעודה

---

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד

---

בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות סעודה, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.^[1]

---

תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו

---

מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו

---

תוכן

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קע

קיצור דרך: AHS:OH170

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קע | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברי מוסר ודרך ארץ שיתנהג האדם בסעודה
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן קע סעיף א

אין לדבר באמצע האכילה, וכך אמרו חז"ל בתענית (ה':): אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, דכשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן (רש"י).

ונראה דבין מאכל למאכל מותר, אבל יש אומרים דגם בין מאכל למאכל אסור כל זמן שדעתו עוד לאכול, דכיון שהוא דבר סכנה חששו בכל עניין (פרישה). ואפילו בדברי תורה אין לדבר (מגן אברהם סק"א), וכן משמע בתענית שם.

ואין לשאול דהא תנן באבות (פרק ג'): "כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה - כא(י)לו אכלו מזבחי מתים", והסכימו רבים דבברכת המזון בלבד אין יוצאין, ואם כן היכא משכחת לה. דיש לומר דמשכחת לה לאחר אכילה, אי נמי קודם נטילת ידים כשמכין את עצמו לסעודה, אי נמי לאחר ברכת 'המוציא' דעדיין לא התחיל לאכול רק ה'המוציא' בלבד, ואצלינו יוצאים במה שאומרים 'על נהרות בבל' קודם ברכת המזון, ובשבת ויום טוב וראש חודש אומרים 'שיר המעלות בשוב וגו'. אמנם מי שיכול לקיים ללמוד דברי תורה ממש מה טוב.

סימן קע סעיף ב

וקשה למה אין נזהרין עכשיו בדין זה ומדברים בתוך האכילה, ויש מי שאומר דדווקא לדידהו שהיו אוכלים בהסיבה היתה חשש סכנה, שאז הוושט למעלה וקנה למטה ויכול המאכל ליכנס להקנה כשנפתח כמ"ש, אבל אנחנו שיושבים בשיוי ואין הקנה למטה ליכא חשש (פרישה). ומיהו לא נזכר חילוק זה בשום מקום (שם), ועוד דאם כן בתענית שם למה לא השיב לו: 'היה לו לישב בשיוי ולהשיב' ע"ש, ועוד דאפילו אם הקנה בשוה עם הוושט נראה גם כן שיכול ליפול המאכל לשם.

ואולי סוברים דזה שאמרו אין מסיחין בסעודה זהו עניין ארוך כמו שאלה בדברי תורה כבתענית שם, דשאלה בדברי תורה אתי לאמשוכי בדברים הרבה, אבל להשיב איזה מילים לית לן בה, דאולי על ידי זה לא נפתח פי הקנה. ולכן באמת איזה עניין אין אנו מדברים באמצע האכילה, ורק בין תבשיל לתבשיל, ואין אנו חוששין לדעה שבסעיף א' דגם בין תבשיל לתבשיל אין לדבר, דבאמת לא נראה כן, ובאמצע האכילה מדברים מעט מעט.

ועוד אפשר לומר דכיון דדשו ביה רבים 'שומר פתאים ד' (שבת סוף פרק י"ח), וכן נראה עיקר, דלתירוץ הקודם יש סתירה מירושלמי פרק ו' דברכות, שאומר שלא להפסיק באכילה אפילו לומר 'אסוותא' למי שעיטש, וכמ"ש הטור והשולחן ערוך, ומזה מבואר דאפילו מילה אחת אין לדבר באמצע אכילה.

סימן קע סעיף ג

איתא ביומא (ל'.): תנו רבנן: הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים, כלומר שיצא מתוך הסעודה להשתין, נוטל ידו אחת ונכנס, אותה יד ששפשף בה הנצוצות שנפלו על רגליו (רש"י), וצריך לברך 'על נטילת ידים' (מגן אברהם סק"ב). וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ, אלא נוטל באופן שכולם ירגישו שנטל, כדי שלא יחשדוהו שלא נטל, ושמא ראה אחד ששפשף הנצוצות ויביאם לידי חשד (שם סק"ג). ולכן אם באמת לא שפשף הנצוצות ולא נגע במקום הסתרים, אין צריך ליטול כלל. אבל אם עשה צרכיו לנקבים גדולים - בכל עניין צריך נטילה.

וזה שאמרנו שלא יטול מבחוץ מפני החשד, זהו כשאינו רוצה לאכול עוד אלא לשתות, ובהשתייה אוכלין גם כן מעט, ובזה יחשדוהו שאינו מקפיד בזה ולא נטל ידיו. אבל אם צריך לאכול עוד, אז יכול ליטול אפילו מבחוץ, דבזה לא יחשדוהו, דהכל יודעים דלעניין זה כל אדם אסטניס ובוודאי נטל ידיו.

ובגמרא שם איתא: "אמר רב נחמן בר יצחק: ואנא אפילו לשתות נמי מידע ידעי דאנינא דעתאי", כלומר אסטניס אני ע"ש. והטור והשולחן ערוך השמיטו זה, דאין לנו לדמות עצמינו להם, וכן הרמב"ם בפרק ז' השמיט זה ע"ש.

ואם באמצע הסעודה יצא מהשלחן ודיבר עם חבירו והפליג, כלומר ששהה עמו הרבה בדברים חוץ להשלחן - נוטל שתי ידיו ונכנס, דכיון שהפליג שעה או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו, והן עסקניות (רש"י). ונראה דאין צריך ברכה וגם 'המוציא' אין צריך, כמ"ש בסימן קע"ח (מגן אברהם סק"ד). ובהפליג לעולם צריך ליטול באופן שירגישו, דבכאן וודאי יחשדוהו (שם סק"ה).

ודע דזה שנתבאר שצריך נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה, דיש חשש שמא יאכל גם כן, אבל בשתייה בלא סעודה - אין צריך נטילה, כלומר דאין שם דיני נטילת ידים, ואם ידיו אינם נקיות נוטלן איך שהוא ובלא ברכה.

סימן קע סעיף ד

איתא בברכות (מ"ז.): "שנים ממתינים זה לזה בקערה, שלושה אין ממתינים, הבוצע הוא פושט ידו תחילה וכו'”.

ולכאורה נראה דהכי פירושו: שהאחד לא יתחיל לאכול קודם השני מהקערה, ומי יפשוט היד תחילה – הבוצע, ותיכף יפשוט השני. אבל אם השני עדיין אינו מוכן, גם הראשון לא יתחיל.

אמנם רבינו הבית יוסף בספרו הגדול פירש בזה דרך אחר, והיינו שאם באמצע האכילה פוסק אחד מלאכול מהקערה כדי לשתות או עניין אחר, יפסיק חבירו גם כן מלאכול מהקערה עד שיגמור השתייה או העניין האחר, אבל אם הם ג' - אין פוסקין השנים בשביל האחד.

ונראה דזהו כשאוכלין מקערה אחת, לכן מפני הדרך ארץ צריך לעשות כן, אבל כשכל אחד אוכל מקערה בפני עצמו לא שייך דין זה, ומכל מקום גם הפירוש שפרשנו וודאי כן הוא לדינא.

סימן קע סעיף ה

איתא בעירובין (נ"ג:): "אין משיירין פיאה באילפס, אבל משיירין פיאה בקערה". ופירש רש"י: "כשהשמש מערה מן האילפס לתוך הקערה אין דרך להניח באילפס כלום לצרכו, אבל כל אחד מניח פאה בקערה ומחזירה לשמש, והוא מאכל השמש" עכ"ל, וכן כתב הטור והשולחן ערוך בסעיף ג'.

ואף על גב דצריך ליתן להשמש גם בעת התחלת האכילה, כמ"ש בסימן הקודם, אך אז נותן לו משהו. ועוד דלאו בכל המאכלים כן הוא כמ"ש שם, ובכאן מניחים לו הרבה, ובכל מין מאכל כן הוא. ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל, ואפילו אין מזונותיו עליו, צריך לשייר למענו (מגן אברהם סק"ח).

סימן קע סעיף ו

ודע דבמסכת דרך ארץ (פרק ו') תניא: "מניחין פאה ממעשה אילפס ואין מניחין פאה ממעשה קדירה", דבמעשה אילפס נראה כרעבתן אם אינו משייר, ולא במעשה קדירה. והתוספות בעירובין שם הביאו להיפך: משיירין במעשה קדירה ולא במעשה אילפס, דבמעשה קדירה נראה כרעבתן ולא במעשה אילפס ע"ש, ושם נראה דלאו משום כדי לשייר להשמש, אלא כן הוא ממדת דרך ארץ.

ועכשיו נהגו שהאורח משייר מעט, ובעל הבית בביתו אינו משייר, ואולי גם כוונת הברייתא כן הוא, וכן משמע בגמרא ובמסכת דרך ארץ שהביאו זה לעניין הבא באכסניא ע"ש. ואולי מפני זה נתפשט המנהג שהאורח משייר כשאינו משלם בעד סעודתו.

סימן קע סעיף ז

כתב הרמב"ם בפרק ז': "אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו (בחלקו), כדי שלא לביישו" עכ"ל.

ולא מצאתי זה בשום מקום, אך מסברא וודאי כן הוא. וזהו באורח שאוכל בחנם, דכשמביטים עליו או על חלקו נראה לו שמביטים עליו על מה שאוכל, ותניא בדרך ארץ זוטא (פרק ד'): "תלמידי חכמים נאים בחבורה ואין עמי הארץ נאים בחבורה", כלומר שתלמידי חכמים יושבים בדרך ארץ ומדברים בדרך ארץ, ולא כן עמי הארץ, כלומר אנשים גסים שאין בהם דרך ארץ.

ושם בפרק ה' תניא: "מי שהוא תלמיד חכם לא יאכל מעומד ולא ילקלק באצבעותיו... לעולם יהא אדם יודע אצל מי הוא יושב ואצל מי הוא עומד ואצל מי הוא מיסב ואצל מי הוא מסיח... תלמידי חכמים ניכרין בכיסן בכוסן בכעסן ובעטיפתן, ויש אומרים אף בדיבור" ע"ש.

סימן קע סעיף ח

שנינו במסכת דרך ארץ פרק ו': "הנכנס לבית, כל מה שיגזור עליו בעל הבית יעשה". ובפסחים סוף פרק ז' אמרינן: "כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה חוץ מצא", שאם יאמר לו לצאת מהאכסניא אין צריך לצאת, כדאמרינן בערכין (ט"ז:) שאין משנין אכסניא ע"ש.

ולא יהא אדם קפדן בסעודתו, כלומר שלא יתרגז ולא יכעוס, כי בני ביתו וכן האורחים קשה עליהם האכילה אז, דחוששים שמא מתרגז על אכילתן (עיין ט"ז).

סימן קע סעיף ט

אמרינן סוף פרק ז' דפסחים: "השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, שנים דרך ארץ, שלושה הרי זה מגסי הרוח", ולכן יזהר מלשתות הכוס בבת אחת, ומיהו אם הכוס קטן יכול לשתות בבת אחת (שם).

ואין שיעור לזה אלא הכל לפי המשקה ולפי האדם (עיין מגן אברהם סקי"ג), וכן כוס גדול מאוד או משקה חריפה מאוד כמו יי"ש חזק יכול לשתות אפילו בארבעה וחמישה פעמים. וכן אמרינן בבכורות (מ"ד:): "אין שותין מים בפני רבים", וכן הוא במסכת דרך ארץ זוטא פרק ו': "בא לשתות ברבים הופך פניו לצד אחר וישתה" ע"ש. ולא נאה לאשה לשתות משקה, כי אם מעט כשרגילה בזה (כתובות ס"ה: ועיין מגן אברהם סק"ז).

סימן קע סעיף י

שנינו שם בסוף פרק ו': "ולא ישתה שתי כוסות ויברך ברכת המזון, מפני שנראה כגרגרן", ולשון הטור כן הוא: "ולא יביא ב' כוסות בסעודתו ויברך ברכת המזון, מפני שנראה כגרגרן". ולשון רבינו הבית יוסף בסעיף י"א כלשון הברייתא, אלא שהוסיף 'בבת אחת' ע"ש.

ואין העניין מובן, דאם הכוונה שלא ישתה שני כוסות רצופים זה אחר זה, אם כן מה שייך ברכת המזון לזה, וכל מה שנאמר בזה אינו מספיק וצ"ע. ודע דממדת דרך ארץ לסרב קצת כשמבקשין אותו לאכול או לשתות, ורק לגדול אין מסרבין ויעשה מיד.

סימן קע סעיף יא

איתא בביצה (כ"ה:): לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו, ואם אכל הרי זה רעבתן. ולא יאכל אדם דרך רעבתנות, והיינו שלא יאכל פרוסה גדולה כביצה. ואפילו אינו אוכלו כולו בבת אחת אלא אוחז בידו פרוסה גדולה ונושך, הרי זה גרגרן, לבד בשבת בברכת 'המוציא'. וכן לא ישוך פרוסה ויניחנה על השלחן כשהיא מנושכת, דהוא דבר המאוס.

וכך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ו'): לא יהא אדם מיסב בפני מי שגדול ממנו, כלומר שאם אוכל עם אדם גדול לא ישב בהסיבה. בא לפרוס את הככר בוצע במקום הצלי, כלומר במקום הקשה, ואם בא לאכול את הצנון ובצל, אוכל ממקם העלין. ולא יטול את הככר ויתלוש בשיניו ויחזירנו על השלחן ע"ש.

סימן קע סעיף יב

ודבר פשוט הוא שאין לעשות על השלחן דבר שאחרים מואסין בזה, כמו לרוק בחוזק הן מפה הן מחוטם, ולא יחטט השינים, שפותח פיו ואין האחר יכול לראות זה, וכן נפיחות מהגרון שקורין גרעבצי"ן ידוע שמתמאסין בזה.

וכן כל דבר המאוס אסור לעשות בפני חבירו אפילו שלא בשעת אכילה, כדאיתא בחגיגה (ה'.): "כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב, יד), זה הרוקק בפני חבירו ונמאס בה", ובעירובין (צ"ט.) איתא: "כיח ורק בפני רבו - חייב מיתה”.

סימן קע סעיף יג

שנינו בפרק ז' ממסכת דרך ארץ: "שנים שהיו יושבין על שלחן אחד, הגדול שבהן שולח יד תחילה ואחר כך הקטן, ואם שלח הקטן הרי זה גרגרן", ואפילו כל אחד אוכל בקערה שלפניו או במיני פירות שיש לכל אחד לפניו (ב"ח ומגן אברהם סקי"ז).

ובפרק ח' שנינו: הנכנס לבית אל יאמר להם: 'תנו לי ואוכל' עד שיאמרו לו הם אכול, ואם נתנו לפניו לאכול אין צריך שיאמרו לו שיאכל. וראיה מאליעזר שאמר: "לא אוכל עד אם וגו'”, והא עדיין לא אמרו לו לאכול, אלא כיון דכתיב: "ויושם לפניו לאכול" שוב אין צריך אמירה (מגן אברהם סקי"ח). ונראה דזהו באוכל בחנם, אבל באכסניא כשמשלם מעות יכול לומר: 'תנו לי לאכול', וכן המנהג פשוט.

עוד שנינו שם: "מזגו לו את הכוס שוהה ושותה וכו'” ע"ש (עיין ט"ז סק"ו ונראה דברכת 'המוציא' שאני).

סימן קע סעיף יד

עוד שנינו שם: "לא יאמר אדם לחברו: 'בא ואכול מה שהאכלתני', שזו דרך הריבית". כלומר דהוה כפורע לו חובו ונראה כא(י)לו הלוה לו, ושמא יאכילהו יותר ויש בזה כחשש ריבית. אבל מותר לו לומר: 'בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת', ומותר לאכול עמו אחר כך אפילו בסעודה יותר גדולה, כיון שאין הכוונה לתשלומין אלא מדרך מריעות.

סימן קע סעיף טו

בסוף הוריות שנינו שיש מאכלים הקשים לשכחה, וחשיב שם לב בהמה חיה ועוף וזיתים, וכתבו דהאוכל זיתים בכוונה מוסיף זכירה (מגן אברהם סקי"ט). וכתבו שהאריז"ל היה אוכל עשבי דדברא שאין נזרעין על ידי אדם, לקיים: "ואכלת את עשב השדה" שנאמר לאדם הראשון אחר החטא (ועיין פסחים קי"ח.).

סימן קע סעיף טז

עוד שנינו במסכת דרך ארץ (פרק ט'): לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה, אבל מקנח אדם קערה מפרוסה, דלא יפרוס שמא תפול מהפרוסה לתוך הקערה ותמאס, אבל בסוף האכילה יכול לקנח הקערה בהפרוסה.

ולא ילקט אדם פירורין ויניחן על גבי שלחן, מפני שהוא ממחה (ממאס) דעתו של חבירו, ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת הבריות שוות, כלומר שיש שמאוס עליו דבר כזה.

ולא ישתה מהכוס ויתן לחברו מפני סכנת נפשות, כלומר דיש טבעיות שאין יכולין לשתות משירים של חבירו, ושמא מפני הבושה יטול וישתה ויבא לידי סכנה, אבל כשנוטל מעצמו ושותה לית לן בה. ובצוואת ר"א הגדול מזהיר מאוד שלא לשתות, מפני שיש בני אדם שיש להם מחלה, ויוצא הרוח לתוך הכוס ויש סכנה להשותה (ט"ז סק"ח).

ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן, דשמא יש מי שנמאס בזה, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו. ועכשיו אין נזהרים בזה, לפי שברוב השלחנות אי אפשר להמתין על השמש, ואין דרכינו כן ולא ראינו מי שמקפיד בזה.

סימן קע סעיף יז

עוד שנינו שם: הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, אלא יטלנו ויניחנו לפניו ואחר כך יתננו לו. והכי פירושו: דהנה האורח יכול ליתן מחלקו להשמש, אבל שמא לא יספיק לבעל הבית ליתן לכל האורחים מפני שיתקלקל איזה דבר בסעודה, ולכן לא ימהר ליתן עד שיתחלקו כל החלקים, ואחר כך יתן אם ירצה (לבוש וט"ז סק"ט וטעמו של המגן אברהם סקכ"ב דחוק ע"ש).

ואורחין הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית, ואין זה סתירה להדין הקודם, דלשמש המשמש בסעודה אין צריך ליטול רשות מבעל הבית (פרישה).

ואמרינן בסנהדרין (כ"ג.): "נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם", מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה.

סימן קע סעיף יח

תניא בריש פרק ז' דברכות: השמש שהיה משמש על שנים הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות, דוודאי ניחא להו כדי שיצטרף לזימון. היה משמש על ג', אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות.

ונראה לי דרק בשמש יכול להצטרף לשנים גם בלא רשותן, כיון דגם בלאו הכי צריכים ליתן לו כמו שנתבאר, אבל שיבא אדם מן השוק לאכול בלי דעתם וודאי אסור, דמי יימר דניחא להו ליתן לזר מאכילתם בשביל מצות זימון. וכשאוכלין דבר שאין שייך זימון גם השמש לא יאכל בלי רשות (ט"ז סק"י), ופשוט הוא.

סימן קע סעיף יט

אחר ששתית מן הכוס ונשאר בכוס לשתיית חבירך והוא רוצה לשתותו, אם הוא יין תקנח מקום נשיקת הפה להכוס משום מיאוס, ולא תשפוך קצת יין, משום 'בל תשחית', אלא אם כן חבירו אינו רוצה לשתות באופן אחר. אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם, וכן המנהג לשפוך קצת.

ואחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים, וזהו כשלא היה מלח בפת או בהמאכלים שאכל, וכן לא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש. וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים מטעם זה.

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעא

קיצור דרך: AHS:OH171

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לנהוג בזיון באוכלין
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן קעא סעיף א

חז"ל אסרו להשתמש במיני אוכלים בדבר שיש להם בזיון, מפני שנראה כבועט בברכותיו של הקדוש ברוך הוא. אבל שארי צרכין שאין בהם בזיון להאוכלים - מותר לעשות בהן אפילו בפת שהוא עיקר האכילה, ובלבד שלא יהא דבר הממאיסו. אבל דבר הממאיסו – אסור, מפני שהוא בזיון להפת וכן לכל מיני אוכלים.

הלכך אין מניחין עליו בשר חי מפני שהוא ממאיסו, ואין מעבירין עליו כוס מלא שמא ישפך על הפת וימאיסנו, וכן לא יסמוך בו קערה שהיא מליאה מרק או דייסא או דבר הממאיס שמא יפול על הפת וימאיסנו. אבל אם אין בו דבר הממאיסו מותר לסמוך בו, שאין זה בזיון, דעושה אדם כל צרכו בפת וכל שכן במאכלים אחרים.

סימן קעא סעיף ב

וכן כשעושה לצרכי האדם אפילו מאבדו, כיון שאינו עושה דרך בזיון מותר, כגון שמזלפין הבית ביין וכן סכין הגוף בשמן, וכן אמרינן בשבת (ק"ח.): שורה אדם פת ביין ומניחו על העין משום רפואה, אף על גב דוודאי הפת נמאס, מכל מקום כיון שעושה זה דרך רפואה ולא דרך השחתה – מותר.

וכן עושין משרה וכבוסה ביין, ונוטלין מיין לידים כשאין מים כמ"ש בסימן ק"ס. אבל כשיש מים אסור ליטול הידים ביין בין חי בין מזוג, ואפילו נטילה שאינה צורך אכילה, אבל להעביר הזוהמא מותר בין ביין בין בשמן, והכי תניא בברכות (נ"ג:): שמן מעכב את הברכה, ואסמכוה אקרא ע"ש. ופירש רש"י: "שמן שהיו רגילים להביא בסוף הסעודה לסוך הידים להעביר זוהמתן" עכ"ל. ולכן נוטלין מים אחרונים ביין כמ"ש בסימן קפ"א, מפני שמעבירין את הזוהמא (עיין ט"ז ומגן אברהם).

וזה לשון הרמב"ם בפרק ז': "אין מפסידין האוכלים דרך ביזוי ובעיטה" ע"ש, אבל כל שאינו דרך בזיון רק לצרכיו - מותר.

סימן קעא סעיף ג

ואין זורקין את הפת אף על גב דלא מיטניף, דהזריקה עצמה הוי דרך בזיון, וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין שארי אוכלין. אך בזה יש הפרש, דהאיסור באוכלין אינו אלא כשמתטנפים על ידי זריקה ונמאסים בכך, אבל כל דלא מטנפי, כמו אגוזים ושקדים ורמונים וחבושים שיש עליהם קליפות קשות ואין המאכל נמאס – מותר.

ולא דמי לפת, שעל הלחם יחיה האדם וצריך לנהוג בו קצת כבוד, אבל לא שארי אוכלים. ואף שיש מי שסובר דאין חילוק, לא חשו לדעה זו (עיין בית יוסף ולבוש).

סימן קעא סעיף ד

והא דאמרינן שאסור לסמוך קערה של מרק בפת שמא ישפך על הפת וימאיסנו, זהו כשאינו אוכל מפת זה בשעת מעשה. אבל לאכול הפת עם המרק - רשאי להשתמש בהפת את המרק, כלומר שאוכל הדייסא עם הפת, והפת משמש במקום כף, שלוקח בהפת את הדייסא ואוכלן ביחד. ומן הדין אפילו אינו אוכלם ביחד אלא אחר כך - גם כן מותר, דאין זה דרך בזיון אלא דרך אכילה.

ומכל מקום המדקדקים אוכלין בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מקצת מן הפת, והנשאר אוכלין אחר כך. ולא יניחנו, דנמאס על אחרים, וכן נכון לעשות, דאם לא כן הרי משמש בהפת כבעץ בעלמא, ואינו נכון לעשות כן (עיין מגן אברהם סק"ג).

סימן קעא סעיף ה

לא ישב אדם על קופה מליאה תאנים וגרוגרות אם הקופה רכה, משום דדוחק אותם בגופו ונמאסים, וכל שכן על הפת דאסור. אבל יושב הוא על עיגול של דבילה או על קופה מליאה קטניות, דאין נמאסין בכך. ואם מותר לישב על תיבה שיש בה ספרים, נתבאר ביורה דעה סימן רפ"ב ע"ש.

וממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, כן היה המנהג בזמן הקדמון, ואין בזה משום בזיון משקין שעושין זה לסימן טוב, כלומר שימשך שלוותן, ועושין זה משום שמחת חתן וכלה, ודווקא שלא ילך לאיבוד, אלא שיקבלנו בכלי בראש פי הצנור.

וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינם נמאסים, אבל לא בימות הגשמים כשנמאסים. ואף על פי שהן בקליפתן, מכל מקום מרפש וטיט נמאסים לגמרי. וגלוסקאות אסור לזרוק לעולם, דפת חלוק משארי אוכלין לעניין זריקה, כמ"ש בסעיף ג'. והזורקים חטים לפני חתנים צריכין ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי, וגם יכבדו אותם משם, כדי שלא ידרוסו עליהם ברגלים.

והרואה אוכלים מונחים על הארץ, אין לעבור ולהניחם אלא יגביהם אם לא כשיש לחוש לכשפים (עיין מגן אברהם סק"א). ואיתא בתענית (כ'.) דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה ע"ש (בשבת נ': איתא דאסור לפצוע זיתים אפילו כוונתו למתוקי פירא מפני שנמאסים על ידי כך, ופירש הרי"ף דרוצה ליטול בו הידים ואפשר לנקות בבורית ע"ש ובמגן אברהם שם).

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעב

קיצור דרך: AHS:OH172

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי שהכניס אוכלין או משקין לתוך פיו בלא ברכה, מה יעשה
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן קעב סעיף א

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה: אם הוא דבר הנמאס כשיפלטנו, מסלקו לצד אחד ומברך. ואם הוא דבר שאינו נמאס, יפלטנו ויברך. ולמה לא סגי בסילוק לצד אחד שבפיו ולברך, משום משום שנאמר "ימלא פי תהלתך", אך בדיעבד אם סילק לצד אחד ובירך - ברכתו ברכה.

ואם לא נזכר עד אחר שאכל וירד לתוך מיעיו אינו מברך, כמ"ש בסימן קס"ז, דהואיל ואידחי אידחי. ויברך רק ברכה אחרונה כשיש כזית, וזהו באוכלין.

סימן קעב סעיף ב

אבל אם שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה, אף על פי שעדיין לא בלען - בולען ואינו מברך עליהן ברכה ראשונה, דכיון דנכנסו לפיו בטלו מתורת משקין, שאינן ראוים לשום אדם והוי כאוכלים לאחר שבלען, וכיון דאידחי אידחי, ומברך רק ברכה אחרונה כשיש שיעור. וכן משמע מלשון הרמב"ם בפרק ח' שכתב: "בולען ומברך עליהן בסוף" עכ"ל, כלומר ברכה אחרונה.

אבל רבינו הרמ"א כתב דיש אומרים דמברך עליהן, וכן נראה עיקר עכ"ל. וזהו דעת הרא”ש שכתב דלא דמי לאוכלין אחר הבליעה, דכאן כיון שעדיין הן בפיו דומה לעובר לעשייתן. ומפרשים גם בדברי הרמב"ם שכן כוונתו, כלומר שמברך עליהן בסוף הברכה ראשונה, ולא משמע כן (כ"מ).

והיותר נכון כמ"ש הראב"ד שם, דאם אין לו משקים אחרים ומוכרח לזה - יבלע בלא ברכה, אך אם יש לו אחרים או אינו מוכרח לזה, מוטב שיפלטנו ולא יבלע בלא ברכה. וכן הסכימו האחרונים, דלדעת רבינו הרמ"א צ"ע איך ינהוג בהברכה אחרונה, דלא מצינו שתי ברכות סמוכות זו לזו בברכת הנהנין בלי הפסק דבר ביניהם. ומכל מקום לדבריו בשבעת המינים יברך ברכה אחרונה, דהוי דאורייתא (עיין מגן אברהם סק"ג).

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעג

קיצור דרך: AHS:OH173

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מים אמצעיים
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן קעג סעיף א

כתב רבינו הבית יוסף: "מים אמצעיים רשות, והני מילי בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה - חובה" עכ"ל.

וקיצר מאוד ואין לזה הבנה, והעניין כן הוא: דבסוף פרק ח' דברכות סמכו רבנן אקראי מים ראשונים ומים אחרונים ע"ש, ולא הוזכר כלל מים אמצעיים. אך בחולין (ק"ה:) אמרינן: "מים אמצעיים רשות, אמר רב נחמן: לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה".

ופירש רשב"ם דבין תבשיל לתבשיל זהו כששניהם של בשר או שניהם של גבינה, כלומר והרחיצה הוא לנקיות בעלמא, אבל בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו – חובה, שלא יתדבק הגבינה שבידיו להתבשיל של בשר. ור"ת פירש דבין תבשיל לתבשיל היינו גם כן בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה, ולא חששו חכמים בזה. אבל בין תבשיל של בשר לגבינה עצמה חובה ע"ש, והטור פירש גם כן כן ע"ש.

סימן קעג סעיף ב

ואין לשאול כשיש חובה ליטול ידיו למה לא תיקנו ברכה לזה, דיש לומר דזהו כהכשר אוכל כמו ניקור ומליחה (תוספות שם סוף ד"ה 'מים'), ולא שייך ברכה על זה.

והנה לפי זה אין זה שייך כלל להלכות סעודה אלא לדיני בשר בחלב, ונתבאר ביורה דעה סימן פ"ט. ובאמת הרמב"ם לא הזכיר זה בהלכות ברכות, אך בפרק ט' ממאכלות אסורות, וגם לא הזכיר שם לשון נטילה אלא הדחה ע"ש, ולפי זה דברי רבינו הבית יוסף מתפרשים לשני הפירושים.

וכתב עוד דבין בשר לדגים חובה ליטול משום דקשה לצרעת, וחמירא סכנתא מאיסורא. וקצת ראיה לזה מפסחים (ע"ו:), והרמב"ם לא הזכיר זה, וכתבו דעתה נשתנו הטבעים (מגן אברהם), וגם התוספות סוף פרק קמא דמועד קטן כתבו כעין זה. ואנחנו אין אוכלים דגים אחר בשר רק בשר אחר דגים ושמענו, שיש מקומות שאוכלין בשר ואחר כך דגים.

סימן קעג סעיף ג

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעיים בין להקל בין להחמיר, חוץ מהיסח הדעת שפוסל באמצעיים, מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכין שימור, וחוץ מניגוב הידים, שאמצעיים צריכים ניגוב כראשונים" עכ"ל.

ורבינו הרמ"א הוסיף שיש שאמרו שאמצעיים צריכים דווקא מים, מה שאין כן במים אחרונים, כדלקמן סימן קפ"א עכ"ל, מפני ששאר משקין אינן מנקין השומן והמאכל, ויש חולק בזה (מגן אברהם בשם רש"ל), והניגוב צריך משום מאיסותא (שם).

ולא אבין מה שייך היסח הדעת לאמצעיים שהן הפסק בין חלב לבשר, ואי משום היסח הדעת דמים ראשונים, אם כן מה זה שייך להאמצעיים וצ"ע.

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעד

קיצור דרך: AHS:OH174

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין ברכת היין בסעודה
ובו שישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן קעד סעיף א

אף על פי שכל המשקים ששותים בתוך הסעודה אין צריך לברך עליהם כמו שיתבאר, מכל מקום על יין צריך לברך. ואפילו יין ששותין בתוך הסעודה שהוא לשרות המאכל שבמעיים, והוא כדברים הבאים מחמת הסעודה שברכת 'המוציא' פוטרתן, מכל מקום צריך לברך 'בורא פרי הגפן'.

והטעם אמרו חז"ל בברכות (מ"ב.): שאני יין שגורם ברכה לעצמו, שבכמה מקומות הוא בא ומברכים עליו ואף על פי שלא היו צריכים לשתייתו (רש"י), כמו בקידוש והבדלה וברכת אירוסין ונשואין.

ואין לשאול דאם כן גם לא יפטור ברכת המזון את הברכה אחרונה מטעם זה, דלא דמי, דברכת המזון פוטר אפילו דברים שאין באים מחמת הסעודה, מה שאין כן ברכה ראשונה (רשב"א). והטעם נראה לי משום שברכת המזון הוי דאורייתא, ועוד דהחשיבות הוא לברכה ראשונה, והאחרונה באה ממילא מפני חיוב השתייה (כן נראה לי כוונת הרמב"ן בפרק ערבי פסחים, והגר"ז טרח בזה בקו"א ע"ש, ומ"ש מתוספות שם ק"ג: ד"ה 'ר"א' תמיהני, הא לא קיימא לן שם כר"א אלא כמר זוטרא, ותירוץ הקודם פשוט יותר ודו"ק)

סימן קעד סעיף ב

עוד יש חשיבות ליין, דכשם שפת פוטר כל מיני מאכל שבסעודה, כמו כן יין פוטר כל מיני משקים (גמרא שם), אפילו מברכה ראשונה ואפילו שלא בשעת הסעודה, דבשעת הסעודה אין צריך להיין דהפת פוטרתן, דכשם שהפת יש לו מעלה הסועד, כמו כן היין יש לו מעלה שמשמח, כדכתיב: "ויין ישמח לבב אנוש, ולחם לבב אנוש יסעד".

ויראה לי דזהו דווקא כשישבו לשתות על דרך קביעות כמו בפת, וגם ביין יש קביעות כמ"ש בסימן רי"ג. ויש אומרים דדווקא כששארי המשקים לפניו, אבל בלאו הכי אינו פוטר (ט"ז סק"ב בשם מרדכי). ויש אומרים דאפילו לא היו לפניו, רק דעתו עליהם - פוטר (הגר"ז) כשישב בקביעות לשתות היין (דגמ"ר).

וראיתי מי שכתב דאפילו אינו קובע עצמו לשתות יין אלא שותה יין מעט לצורך מצוה, כגון קידוש והבדלה ושותה הרבה משקין אחר כך, נפטרין בברכת היין אם היה דעתו עליהם (הגר"ז). ולעניות דעתי נראה דבלא קביעות אינו פוטר, שהרי הגמרא מדמה לה לפת, ובפת יש קביעות. אמנם קידוש והבדלה מקרי קביעות, דקידוש וודאי הוי קביעות, דאין קידוש אלא במקום סעודה, ואפילו הבדלה מקרי גם כן קביעות, כמו שכתבו התוספות בברכות (מ"ג. סד"ה 'הואיל' ע"ש), וכן נראה לי עיקר לדינא (ומצאתי כן במרדכי פרק כיצד מברכין ע"ש, וכן מפורש באור זרוע הגדול סימן קנ"ה).

סימן קעד סעיף ג

ודע שלא מצאתי ברמב"ם ובטור דין זה דיין פוטר כל מיני משקים, ולא ידעתי למה, והרי גמרא מפורשת היא בברכות (מ"א:) ובחולין (קי"א:), ורק רבינו הבית יוסף כתב דין זה בסעיף ב', וגם הרא”ש פסק כן בפרק ו' (סימן כ"ו), וכן תר"י פסקו שם כן.

ונראה לי דלפי סוגית הש"ס אין הלכה כן, והכי איתא שם: "איתמר, הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה: אמר רב הונא: מברך לפניהם... ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא פת פוטרת... ויין פוטר" ע"ש. ואנן קיימא לן כרב הונא, וממילא דלית הלכתא כרבי חייא.

אך הרא”ש ותר"י כתבו שם דנהי דבפת לית הלכתא כוותיה דרבי חייא, אבל ביין הלכה כמותו ע"ש, והרמב"ם והטור לא סבירא ליה כן. ובאמת לא אבין דעת הרא”ש ותר"י, דהרי כמו שאין הפת פוטרת תאנים וענבים מפני שאינן מעניין הסעודה, כמו כן פשיטא ששארי המשקין אינן מעניין היין, ולמה יפטור אותם לדידן דלא קיימא לן כרבי חייא בפת. וצריך לומר דהרא”ש ותר"י סברי דיותר יש קירוב שארי משקין ליין, ממה שיש קירוב תאנים וענבים לפת.

וגם מדברי הרי"ף נראה דלא סבירא ליה כן, שהרי כתב: "ופליגא דרבי חייא וכו'”, ואי סלקא דעתך דביין פסק כמותו, הוה ליה לבאר, אלא וודאי דדחאו מהלכה. ובעל כורחנו צריך לומר כן, דאם לא כן למה כתב כלל הך: "ופליגא דרבי חייא", דאי לעניין תאנים וענבים הא הביא דברי רב הונא, אלא וודאי בשביל יין כתב כן, כלומר דגם בזה לא קיימא לן כרבי חייא.

ולפי זה הוה ספיקא דדינא, אך ממילא הולכין להקל בספק דרבנן. והבה"ג קבעה להלכה ע"ש בפרק ו', וכן פסק באור זרוע הגדול (סימן קנ"ה), אך רבותינו בעלי התוספות כתבו שם דגם מיין לית הלכתא כרבי חייא ע"ש (ויש להסתפק אם גם השומעים ברכת 'בורא פרי הגפן' ויצאו בברכתו אם גם בהם פוטר כל מיני משקים מברכה כשלא שתאו מכוס של ברכה, ועיין תוספות פסחים ק'. ד"ה 'ור"י').

סימן קעד סעיף ד

היה יושב בסעודה ויש לו יין רק על כוס אחד, לא ישתנו בתוך הסעודה, אלא מניחו עד לאחר המזון ויברך על הכוס וישתנו אחר כך, ואפילו בא לו הכוס מקודם (ט"ז סק"ג).

ומכל מקום יש מי שאומר דאם הוא צמא לשתייתו, ואנו אין נוהגין בכוס בברכת המזון, וסבירא ליה כמאן דאמר ברכת המזון אינה טעונה כוס, ורבינו הרמ"א פסק לקמן סוף סימן קצ"ז דמן התורה כשהוא צמא לשתות אינו חייב בברכת המזון ע"ש, אם כן מוטב יותר שישתנו קודם ברכת המזון (מגן אברהם סק"ב).

סימן קעד סעיף ה

אמרו חז"ל דיין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון ושלאחר המזון, כלומר אחר שמשכו ידיהם מן הפת לשתות יין ולאכול פירות קודם ברכת המזון. ואצלינו ליכא דין אחר המזון, מפני שאין אנו רגילין בכך ואין אנו מושכין ידינו מן הפת עד ברכת המזון, ויתבאר בסימן קע"ז, ולכן אצלינו הכל מקרי בתוך המזון.

ויין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון, והטעם: דיין שלפני המזון ושלאחר המזון באים לשתייה, ושבתוך המזון הוא רק לשרות המאכל שבמעיים, ולשתות חשוב יותר מלשרות, ולכן מה שבא לשתות פוטר את הבא לשרות, ולא להיפך, דהאינו חשוב אינו פוטר את החשוב. ולדידן ליכא לאחר המזון כמ"ש, וזה שנתבאר שצריך לברך על היין שבסעודה, זהו כשלא שתה מקודם.

סימן קעד סעיף ו

(ו)זה שכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ד': "אם קבע לשתות לפני המזון - אין צריך לברך על יין שבתוך המזון וכו'”, לאו דווקא קבע, דהוא הדין בלא קביעות, והך קביעות כוונתם שהיה דעתו לשתות בתוך המזון, לאפוקי אם לא היה דעתו לשתות כלל בתוך המזון אלא שאחר כך נמלך לשתות, אין היין שלפני המזון פוטרו כיון שלא היתה כוונתו לשתות כלל (ט"ז סק"ד), אבל קביעות לא בעינן. ורק אם שתה קודם הסעודה, פוטר את היין שישתה בתוך הסעודה ושלאחר הסעודה כשהיתה כוונתו לשתות.

סימן קעד סעיף ז

וכן יין של קידוש והבדלה פוטר היין שבתוך הסעודה. ולא מיבעיא קידוש דשייך להסעודה, אלא אפילו הבדלה דאין לה שייכות לסעודה, מכל מקום אם בעת שהבדיל היה דעתו לאכול מיד ולשתות יין בתוך הסעודה - היין של הבדלה פוטרו, דלא גרע מיין שלפני הסעודה בחול שפוטר, ומאי גריעותא דהבדלה.

ומכל מקום יש אומרים דהבדלה גריעא, דבשלמא בחול ששותה מרצונו לפני הסעודה מקרי יין שלפני הסעודה, אבל הבדלה שמוכרח לשתות לשם מצוה אין לזה שייכות עם הסעודה כלל, ולא דמי לקידוש שאינו אלא במקום סעודה. וסבירא ליה לדעה זו דיין של הבדלה אינה פוטרת אלא אם כן נטל ידיו לאכילה קודם הבדלה, ואין זה הפסק בין נטילת ידים ל'המוציא' כיון שדעתו לאכול. ולאו דווקא שנטל ידיו, דאפילו לא נטל ידיו אלא קבע עצמו לסעודה (מגן אברהם סק"ו).

הלכך המבדיל קודם נטילה וקודם הקביעות לסעודה, והיינו בהערכת השלחן לאכילה, יכוין שלא להוציא את היין שבתוך הסעודה. אך אם לא כיון לא יברך, דספק ברכות להקל בברכות דרבנן.

סימן קעד סעיף ח

ואם לא שתה יין קודם הסעודה - מברך בתוך הסעודה על כוס הראשון ששותה, ועל סמך ברכה זו יכול לשתות כל הסעודה בלא ברכה, כמו ברכת הפת דפוטרת כל הסעודה. ואינו דומה לליל ראשון של פסח דמברכין על כל כוס 'בורא פרי הגפן', דהתם השתייה שלא בתוך הסעודה.

אך זהו כשהיה דעתו לשתות עוד לבד הכוס הראשון, אבל אם היה בדעתו שלא לשתות עוד ואחר כך נמלך לשתות עוד - צריך ברכה אחרת וכן לעולם. ובכל הדברים הדין כן, הן בפירות הן בלחם, כגון שקנה ככר לחם לאכלו ואכלו ואחר כך נמלך לקנות עוד ככר - צריך לברך 'המוציא'.

ורק בלחם בבעל הבית בביתו לא שייך זה, דאין קצבה ללחם ודעתו על כל מה שיאכל (ט"ז סק"ו). אבל ביין דהוא לתענוג, יש אפילו בעל הבית בביתו שאינו רוצה לשתות רק כוס אחד ואחר כך מתחרט ושותה עוד כוס - צריך ברכה בפני עצמו. אך בסתם שלא חישב כלל אם לשתות עוד אם לא לשתות, תלוי כפי העניין: אם האיש הזה רגיל תדיר לשתות כמה כוסות בסעודה אין צריך לברך בסתם, ואם אינו רגיל צריך לברך.

סימן קעד סעיף ט

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה': "וכן מי שבא לסעודה ומושיטין לו הרבה כוסות - מברך על כל אחד ואחד דהוי נמלך" עכ"ל.

כלומר דמתחלה הושיט לו ראובן ובירך ושתה, ואחר כך הושיט לו שמעון - צריך לברך. אבל אם נותנים לו בבת אחת קודם שבירך על הראשון, פשיטא שברכה אחת לכולם, וכן אם יודע שיתנו לו עוד כוסות מברך על הראשון ופוטר את כולם, והכל הולך על סברא שבארנו כמובן.

סימן קעד סעיף י

עוד כתב: "וכן מי שבירך על כוס ברכת נשואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, כל אחד צריך לברך, דמקרי נמלך" עכ"ל, וכן כתב רבינו הבית יוסף בסוף סימן ק"ץ ע"ש.

והדברים צריכים ביאור, דהא זהו וודאי בכוס קידוש והבדלה וכוס של ברכת המזון כולם טועמים מהכוס בלא ברכה, שיוצאין בברכת המברך, ואפילו כשכל אחד כוסו לפניו יוצאין בברכת המברך, כדמוכח בפסחים (ק"ו.) ע"ש.

אמנם העניין כן הוא, דוודאי בברכה שכל אחד מהמסובין צריך לצאת בו, כמו כוס של קידוש והבדלה וכוס של ברכת המזון, כל המסובין מתכוונים לצאת והמברך מכוין להוציאם. אבל בברכות נשואין, דהיינו שבע ברכות או 'אשר ברא' דאין שום חיוב על המסובין, ורק אם המסובין מעטים שכל אחד יודע שיגיע לו הכוס הם מתכוונים לצאת והמברך מכוין להוציאם. אבל כשהמסובין רבים ויודעים שלכולם לא יגיע הכוס, ממילא דאין כאן כוונה לא מהמברך ולא מהשומעים, ולכן כל אחד צריך לברך. ואצלינו המנהג שהמברך נותן להסמוכים אצלו ואין מברכים דכן דעתם מתחלה, ועיין מ"ש בסוף סימן ק"ץ.

סימן קעד סעיף יא

ואף על פי שבברכה ראשונה אין הפת פוטר היין כמ"ש, מכל מקום לעניין ברכה אחרונה ברכת המזון פוטרה, והטעם בארנו בסעיף א'. ואפילו היין שלפני המזון אין צריך ברכה אחרונה, דברכת המזון פוטרו, דהוא גם כן נחשב מהסעודה מפני שבא לפתוח הבני מעיים להמשיך תאוות המאכל (מגן אברהם סק"ט וע"ש סעיף ח', וצ"ע דלתוך הסעודה אין צריך טעם זה), ואפילו לא שתה בתוך הסעודה. וגם יין הבא לאחר סעודה גם כן ברכת המזון פוטרתו, דיין סעיד גם כן והוי כלחם (שם).

ולפי זה אין צריך כלל להטעם הקודם, אמנם באמת אין סומכין על טעם זה בלבד כמובן, אך כיון ששות[י]הו קודם ברכת המזון הוי טעם זה לצירוף, וכבר נתבאר שאצלינו אין דין של אחר המזון.

ואף על פי שברכת המזון פוטר יין שלפני המזון, מכל מקום לעניין הבדלה אם פוטרו מברכה אחרונה כשאכל תיכף יש מחלוקת, ויתבאר בסימן רצ"ט, דשאני הבדלה שאינה שייכת לסעודה כלל. אבל בחול כשנוטל לפני הסעודה יין או שאר משקה, כוונתו לפתוח המעיים כמ"ש (עיין מגן אברהם סק"י).

סימן קעד סעיף יב

כל מה שנתבאר הוא ביין, אבל מים או שארי משקין כששותה תוך הסעודה - אין צריך לברך עליהם ברכה לפניהם, דזהו הכל מחמת הסעודה, דאין אכילה בלא שתייה והכל יודעים שדרך לשתות מים או שארי משקין תוך הסעודה. וברכת 'המוציא' פוטרתן אפילו לא בירך עליהם לפני הסעודה, דהא יין לא היה צריך גם כן ברכה תוך הסעודה, אלא שמפני חשיבותו הצריכו ברכה כמ"ש בסעיף א', ולא כן בשארי משקים וכולם שייכים להסעודה.

וראיתי מי שכתב דיי"ש אינו בא לעורר תאוות המאכל וצריך לברך עליו (שם סקי"א), ואיני יודע פירוש לזה וזהו הכחשת החוש, ובזמנינו הכל יודעים שהיי"ש הוא רק לעורר תאוות המאכל ולהשיב הלב לחזקה לאכילה, ואין צריך לברך עליה וכן מנהג כל העולם, ופשוט הוא ואין לשנות.

סימן קעד סעיף יג

ואף על פי שכן הסכימו רוב רבותינו, וכתב הרשב"א בברכות (מ"א:) שכן היו נוהגים רש"י ור"ת וכל גדולי צרפת לשתות בסעודה בלא ברכה, מכל מקום יש אומרים לברך על המים שבסעודה, דרק ביין כיון שסעיד אמרו חז"ל דאלולי חשיבותו לא היה צריך ברכה, אבל מים אין לו שום שייכות לסעודה וצריך לברך עליו, וכן על כל המיני משקין. ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם ששותה מים, דמסתמא נמלך הוא בכל פעם. ובשארי משקין לא שייך לומר כן, דרק מים מפני שאין בו טעם נמלך הוא, אבל שכר ומי דבש לא הוי נמלך (מגן אברהם סקי"ג).

והרוצה לצאת ידי דעות אלו ולהסתלק מן הספק ישב קודם נטילת ידים במקום סעודתו ויברך על מים או יי"ש 'שהכל', ויכוין על דעת לשתות בתוך הסעודה, ולכן כמה מדקדקים ליטול מעט יי"ש קודם שנוטל ידיו.

וזהו להעדפה בעלמא, והעיקר לדינא דאין צריך לברך על מים ושאר משקה 'שהכל', ולא עוד אלא אפילו היה צמא קודם אכילתו ושותה בתוך הסעודה, דלכאורה אין זה שייך להסעודה, כיון שהיה צמא מקודם, מכל מקום אין צריך לברך. והטעם דלמה לא שתה קודם הסעודה, מפני שהיה מתיירא שלא יוזק מזה, ובתוך הסעודה לא יתנזק, אם כן צורך סעודה הוא וכן המנהג פשוט.

(עיין ט"ז סעיף קטן י שכתב גם כן שצריך לברך על יי"ש, והעטרת זקנים כתב בשם הגאון מוה"ר פייבש שיהיה היי"ש על השלחן ואז אין צריך לברך כמ"ש הבאר היטב סק"ח, והם תפסו דיי"ש אינו שייך לאכילה כלל. אבל נשתנו העיתים ובימינו לא ידענו אופן אחר, ואצלינו היי"ש הוא רק לעת האוכל להמשיך תאוות המאכל, ואין צריך לברך וכן המנהג פשוט)

סימן קעד סעיף יד

יש שמסתפק כששתה רביעית קודם הסעודה אם צריך לברך ברכה אחרונה, ואם נאמר שצריך אז מה שנתבאר דכדי לצאת כל הדעות ישתה קודם הסעודה, בהכרח לשתות פחות מרביעית, דאם ישתה רביעית הרי יברך ברכה אחרונה, ואיך יפטור מה שבתוך הסעודה.

אמנם ממה שנתבאר דברכת המזון פוטר יין שלפני המזון, אלמא דאין צריך לברך ברכה אחרונה מטעם שבא לפתוח המעיים כמ"ש בסעיף י"א, וכן הוא בכל המשקין (ט"ז סק"ט).

ויש מי שכתב דרק יין בא לפתוח המעיים ולא שאר משקין, וצריך לברך ברכה אחרונה (מגן אברהם סקי"ד). אבל זה ידוע לנו שגם שארי משקין באים לפתוח המעיים, ובפרט יי"ש שמרבה תאוות האכילה כידוע, אך יי"ש כיון שהוא חזק ממילא שקשה לשתות רביעית קודם הסעודה. אבל העיקר לדינא דגם ברביעית אין צריך ברכה אחרונה (עיין ט"ז ס"ס קע"ז).

ואין זה דמיון להבדלה שבסימן רצ"ט, דהבדלה אין לה שייכות כלל להסעודה כמ"ש בסעיף ז' ע"ש. וכן משקה קאוו"א מפיג המאכל ושייך לסעודה ופטורה מברכה, אבל טיי אינה מהסעודה וצריך לברך (וגם הגר"ז בסימן קע"ו כתב דיי"ש הוי כיין ע"ש).

סימן קעד סעיף טו

אף על פי שכשרבים מסובין יחד יכולים כולם לצאת בברכת המברך, מכל מקום בברכת היין שבתוך המזון כשצריכין לברך עליו, כגון שלא שתו מקודם הסעודה, כל אחד ואחד מברך לעצמו ואין סומכין על ברכת המברך ושיענו 'אמן', משום דכל אחד עוסק באכילה, ויש סכנה בדיבור שמא יקדים קנה לוושט כמ"ש בסימן ק"ע, ועוד שמחמת האכילה אינן שומעין הברכה.

ולזה כתב רבינו הרמ"א בסעיף ח': דיש אומרים דאם המברך אומר קודם הברכה: 'סברי רבותי', כלומר תסברו לי לשמוע הברכה, דסוברים אתם לצאת בברכתי שלא יאכלו וישמעו הברכה ויכוונו לצאת ויענו 'אמן', בכהאי גוונא אחד מברך לכולם. וכן נוהגין דכל מקום שמברכין על היין לומר 'סברי' ולא 'ברשות', ד'ברשות' הוא רק נטילת רשות מפני דרך ארץ ושישמעו הברכה, וכך אומרים על כל המשקין כשיוצאים בברכת המברך, לבד מיין שאומרים 'סברי', מטעם יין שבתוך הסעודה כמו שנתבאר (ומ"ש המגן אברהם בסקט"ז כבר בארנו שם ע"ש ודו"ק).

סימן קעד סעיף טז

בזמן הש"ס היו מביאין מוגמר לאחר סעודה שיעלה ריח טוב, ושנינו במשנה: "והוא אומר על המוגמר", כלומר מברך, ופירש רש"י: דאותו שבירך על היין מברך על המוגמר, דמפני שהתחיל בברכות אחרונות - גומרן עכ"ל. וכן כתב הטור שזה שמברך על היין שלאחר המזון מברך על המוגמר, והגאונים פירשו דקאי על מי שבירך 'המוציא'.

וזהו הכל כשמביאין המוגמר קודם ברכת המזון, אבל כשהביאו לאחר ברכת המזון - אותו שבירך ברכת המזון מברך (מגן אברהם סקי"ז בשם המאור). ויש אומרים דהגדול מברך דאף על פי שנתן רשות לאחר לברך ברכת המזון, מכל מקום אחר כך חוזרת אליו (שם בשם הראב"ד).

ואף על פי שאצלינו ליכא כלל מוגמר ואין אנו יודעים מזה, מכל מקום נפקא מינה לעניינים אחרים ללמוד מדין זה (והנה בסימן זה נתבאר דיני משקין שבתוך הסעודה אם צריכין ברכה אם לאו, ובסימן קע"ז יתבארו דיני אוכלין על איזה צריך לברך ע"ש).

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעה

קיצור דרך: AHS:OH175

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת "הטוב והמטיב" על היין
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן קעה סעיף א

איתא בברכות (נט ב):

שינוי יין אין צריך לברך [...]. אבל אומר "ברוך הטוב והמטיב".

ופירש רש"י: שתה יין בסעודה, והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון – אין צריך לברך "בורא פרי הגפן". עד כאן לשונו. ומבואר מדבריו דברכת "הטוב והמטיב" אינו אלא על יין טוב מזה. וכעין זה כתב הרמב"ם בפרק רביעי דין ט, וזה לשונו:

היו מסובין לשתות יין, ובא להן מין יין אחר, כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש – אינם צריכים לברך ברכת היין פעם שנייה. אבל מברכין: "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, הטוב והמטיב."

עד כאן לשונו. ובוודאי יודה הרמב"ם לרש"י דיין אחר טוב לא גרע ממין אחר. וגם רש"י יודה להרמב"ם כמובן.

וכן מבואר בירושלמי דסוף פרק ששי דברכות: יין ישן, יין חדש – צריך לברך. שינוי יין – אין צריך לברך... רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה. ומה היה אומר? "ברוך הטוב והמטיב...". עד כאן לשונו. והחביתין היו משונים זה מזה, או טוב יותר מהקודם כפירוש רש"י, או מין אחר כפירוש הרמב"ם.

ועניין ברכה זו: דאף על גב דבכל המיני מאכלים, ובכל המיני משקין, ברכה אחת לכל הפרטים שבאותו המין – אף להמשובחים מן הקודמות, כגון המברך על מין מאכל והביאו לפניו שני מינים, ובירך על האחד הגרוע פוטר גם את הטוב ממנו, או שזה לבן וזה שחור – מכל מקום פוטר. ורק ביין תיקנו כן מפני חשיבותו, שמפני זה קבעו עליו ברכה פרטית.

ואף על גב דגם פת כן הוא, מכל מקום היין ישמח לבב אנוש, ואין אומרים שירה אלא על היין. ועוד: דביבנה תיקנו "הטוב והמטיב" לברכת המזון משום הרוגי ביתר (ברכות מח ב), ואיתא בגיטין (נז א) שבצרו כרמיהם שבע שנים מדמי ההרוגים. ולכן תיקנו גם על שינוי יין ברכה זו (ראש פרק תשיעי סימן ט"ו).

ופירושו של "הטוב והמטיב" בשינוי יין אינו כ"הטוב והמטיב" שבברכת המזון: "הטוב" – שלא הסריחו, "והמטיב" – שניתנו לקבורה. דמה עניינו לכאן? אלא פירושו כ"הטוב והמטיב" בילדה אשתו זכר, וכיוצא בזה שיתבארו בסימן רכ"ג, שפירושו שהקדוש ברוך הוא טוב ומטיב לברואיו. ובברכת המזון תיקנו כזה על הרוגי ביתר, כלומר: שאפילו בעת שליטת הדין החָזָק כמו בהרוגי ביתר, מכל מקום הוא יתברך טוב ומטיב בעניין הפורעניות גם כן, והיינו מה שלא הסריחו וניתנו לקבורה. אבל בכאן פירושו פשוט כמו שכתבתי.

סימן קעה סעיף ב

והנה לרש"י והרמב"ם אין ברכה זו אלא ליין טוב מהקודם או מין אחר. וכן כתב בה"ג בהלכות קידוש, וזה לשונו:

מחמרא בישא לחמרא טבא אומר "ברוך הטוב והמטיב".

עיין שם. וכן כתב הרשב"ם בפסחים (ק א), וזה לשונו:

שינוי יין, שהביאו לו מחבית אחרת, ויש לו טעם משונה או גרוע או משובח – אין צריך לברך שנית על היין. אבל "הטוב והמטיב" מברך אם משובח מן הראשון...

עד כאן לשונו (עיין אור זרוע הגדול סימן קנ"ז). אבל התוספות והרא"ש כתבו בשם רבינו תם דאפילו על גרוע צריך לברך "הטוב והמטיב", לפי שהברכה היא על ריבוי היינות.

ומפרש בירושלמי שהבאנו דרבי חולק על הקודם שאמר דווקא ישן וחדש, אלא על כל חבית שפתח היה מברך, בין טוב מהקודם ובין גרוע מהקודם, רק שלא יהא גרוע הרבה. והתוספות בעצמם כתבו דרק כשיש ספק אם הוא טוב מהראשון אם לאו – צריך לברך. וכן הוא המעשה ברבי שבירושלמי. אבל כשוודאי גרוע – אינו מברך. וכן משמע דעת הרא"ש, עיין שם.

ואיני מבין מה שייך ספק דבר שאפשר לברר ולטעום. וצריך עיון. והרשב"א בברכות שם הסכים לפירוש רבינו תם, משום דאינו מברך אלא על ריבוי היין, עיין שם. והטור הביא שני הדעות. ועיין בסעיף ד.

סימן קעה סעיף ג

ורבותינו בעלי השולחן ערוך לא כתבו רק דעת התוספות, וזה לשונם בסעיף ב:

מברכין "הטוב והמטיב" על כל שינוי יין מן הסתם, אפילו אינו יודע שהשני משובח מן הראשון, כל שאינו יודע שהוא גרוע ממנו. ואין חילוק בין שניהם חדשים, או אחד חדש ואחד ישן. ואפילו שתה ממנו תוך שלושים יום.

עד כאן לשונם. כלומר: משום דיש אומרים דתוך שלושים לשתייתו אין היין חביב, ואין לברך עליו כלל; קא משמע לן דאינו כן, דיש יין שאפילו שותין תדיר הוא חביב על האדם.

וזה פשוט דמיירי כשהוא טוב מן הראשון, שהרי אין הולכין בשיטת רבינו תם דאפילו על וודאי גרוע מברכין, אלא כשיטת התוספות והרא"ש דדווקא באינו ידוע. ובכאן כיון ששתה ממנו תוך שלושים יום – הרי יודע איזה יין הוא. ולכן צריך לומר כמו שכתבתי.

ובחדש וישן צריך לומר גם כן שמקודם שתה החדש ואחר כך הישן (וכן כתב עט"ז); או כגון שזה החדש טוב יותר מהישן הקודם, כגון שהוא ממין יותר טוב מהקודם.

(והלבוש כתב הטעם: מפני שאין עיקר הברכה אלא על ריבויים, עיין שם. ודבריו תמוהים: דזהו רק לשיטת רבינו תם, ואינהו פסקו כהתוספות. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעה סעיף ד

ותמיהני על רבותינו איך השמיטו לגמרי דעת ארבעה עמודי עולם: רש"י, ורמב"ם, ובה"ג, ורשב"ם. דבשלמא מה שהשמיטו דעת רבינו תם והרשב"א אתי שפיר, משום דספק ברכות להקל. אבל הרי מטעם זה הרי היה להם לפסוק דאין מברכים אלא על יותר טוב, כדעת ארבעה אבות העולם. ולכל הפחות היה להם להביא דעתם על כל פנים. ובפרט שסברת רבותינו בעלי התוספות והרא"ש אינה מובנת, כמו שכתבתי בסעיף ב, שהרי ביכולת לטעום.

וצריך לומר דטעם רבותינו בעלי השולחן ערוך כן הוא: דכשם דבדאורייתא אמרינן ספק ספיקא לקולא, כמו כן בדרבנן אמרינן ספק ספיקא להחמיר. וכאן כשאינו ידוע אם הוא טוב מהראשון, יש ספק ספיקא: שמא הוא טוב מהראשון, ואם תמצא לומר שאינו טוב שמא הלכה כרבינו תם והרשב"א, דאפילו על גרוע מברכין. ואולי גם טעם התוספות והרא"ש גם כן כעין זה: דלכן לא הצריכו לטעום מקודם, דכיון דדעת רבינו תם דגם על גרוע מברכין – אין אנו מחוייבין לטעום; דאף אם יהיה גרוע יש לנו לסמוך על דעתו הגדולה של רבינו תם, משום דפשטא דלישנא של הירושלמי בהך דרבי משמע כן, מדלא אמר הירושלמי שרבי הצריך לטעום.

סימן קעה סעיף ה

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א:

הביאו להם יין אחר – אינו מברך "בורא פרי הגפן" אבל מברך עליו "הטוב והמטיב". ולאו דווקא הביאו להם מחדש, אלא הוא הדין אם היה להם מתחילה שתי יינות – מברכין על השני "הטוב והמטיב".

עד כאן לשונו. ובסעיף ג כתב:

הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד – יברך מיד "בורא פרי הגפן" על הטוב ופוטר את הרע. ולא יברך על הרע תחילה "בורא פרי הגפן" כדי לברך אחריו "הטוב והמטיב", כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחילה.

עד כאן לשונו. כלומר: דאף כשיוצאין בברכה אחת – צריך להקדים העיקר והחביב, לעשות עליו הברכה כמו שיתבאר בסימן רי"א. וכל שכן בכאן, דאם יברך על הטוב – לא יצטרך עוד לברכה. ואם יברך על הרע – יצטרך עוד לברכה, דאין לגרום ברכה חינם.

וזה שכתב בסעיף א דאם הביאו מתחילה שתי יינות דמברכין על השני "הטוב והמטיב", יש לומר דאין כוונתו ששני היינות היו לפניו בשעת הברכה, אלא שהביאו השני אחר הברכה.

סימן קעה סעיף ו

וזהו כוונת רבינו הרמ"א, שכתב על זה:

ודווקא שלא היו לפניו יחד כשבירך "בורא פרי הגפן". אבל אם היו ביחד – אינו צריך לברך אלא "בורא פרי הגפו" כמו שיתבאר סעיף ג.

עד כאן לשונו, וכוונתו כמו שכתבתי. אמנם גם לזה אין אנו צריכים, דיש לפרש שהיו יחד בשעת הברכה, אלא שהיו משני מינים כמו שחור ואדום וכיוצא בזה, ושניהם טובים; ובעל כרחו צריך לברך על האחד "בורא פרי הגפן", ועל השני "הטוב והמטיב" (ומיושב משמעות הלשון שכתב הט"ז סעיף קטן ד').

ויש מי שרוצה לומר דלכתחילה יברך על הגרוע כדי שיברך אחר כך "הטוב והמטיב" על הטוב (שם). ומדמה זה למה שיתבאר בסימן רי"א, דאם הביאו שני דברים אחת ברכתו "שהכל" ואחת "בורא פרי העץ", שלא יברך מקודם "שהכל" ולהוציא ברכת העץ.

ואין זה דמיון כלל: דהתם הברכה הקבועה היא "העץ", מה שאין כן כאן על שניהם הברכה "בורא פרי הגפן". ולכן העיקר כמו שכתבתי. אמנם באינו ידוע איזהו הטוב ואיזהו הגרוע – וודאי יברך על אחד "בורא פרי הגפן" ועל השני "הטוב והמטיב" לפי מה שפסקו כתוספות ורא"ש כמו שכתבתי.

(וכן כתב הט"ז שם, וזהו וודאי כן הוא.)

סימן קעה סעיף ז

ועל מה שנתבאר דבהביאו יין אחר מברך "הטוב והמטיב", כתב רבינו הרמ"א:

אף על גב שאין לו עוד מן הראשון.

עד כאן לשונו. כלומר: לא מיבעיא כשעדיין ישנו מן הראשון, אלא אפילו כבר שתו כל היין הראשון. דיש אומרים דבאמת אין מברכין "הטוב והמטיב", כיון שלא הביאו השני מחמת שינוי יין אלא מחמת שכלה הראשון (מגן אברהם סעיף קטן א' בשם ראב"ד ורדב"ז). קא משמע לן דאינו כן.

והנה זהו וודאי כשהיה דעתם מקודם על השני, דאם לא כן הרי צריך לברך "בורא פרי הגפן" על השני כמו בכל הפירות, כמו שיתבאר בסימן רי"א. אלא וודאי כמו שכתבתי.

(ולפי זה היה אפשר לומר דלא פליגי, ולא משמע כן מהמגן אברהם שם. והמגן אברהם חשש לדעת החולקים, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעה סעיף ח

כתב מהרי"ל:

יש אומרים שאין מברכין "הטוב והמטיב" בליל פסח, שלא להרבות בכוסות.

עד כאן לשונו. והנה וודאי אין כוונתו על הארבע כוסות, שהרי צריך לברך על כל אחד "בורא פרי הגפן", ואין כאן ברכת "הטוב והמטיב". ועוד: מאי האי דקאמר שלא להרבות בכוסות? אלא כוונתו על יין שבתוך הסעודה, שרשאי לשתות כמה שירצה ואין צריך ברכה. ולזה אומר שלא יברך "הטוב והמטיב", דכשיש ברכה נראה כמוסיף על הכוסות (מחצית השקל).

ויש מי שאומר שיזהר להביא מאותו ששתה מקודם. ואם הביא מין אחר בעל כרחו צריך לברך "הטוב והמטיב", כיון שהוא דינא דגמרא.

(מגן אברהם. וצריך עיון מה שכתב שבברכת המזון אין צריך לברך "הטוב והמטיב", שהרי אמרו בברכת המזון, עיין שם. והרי בלאו הכי אתי שפיר, שהרי צריך לברך "בורא פרי הגפן", ואיך יברך שני ברכות? ודייק ותמצא קל.)

סימן קעה סעיף ט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד דאין לברך "הטוב והמטיב" אלא אם כן יש אחר עמו. דהכי משמע: הטוב לו והמטיב לחברו. והוא הדין אם אשתו ובניו עמו. אבל אם הוא יחיד – לא.

עד כאן לשונו. דכן הדין בכל ברכת "הטוב והמטיב", כמו שכתבתי בסימן רכ"ג. ואף על גב דבברכת המזון מברך גם לבדו, אין זה מעניין "הטוב והמטיב" שבברכת המזון, כמו שכתבתי בסעיף א.

ואם בעל הבית שותה עם אורח – יברך הבעל הבית ולא האורח, מפני שהיין שלו. אבל שני אורחים, ואין הבעל הבית עמהם – יברכו הם (עיין ט"ז). ויש מי שאומר דאורח עם בעל הבית – גם הבעל הבית לא יברך, דבעינן שיהיה להאחֵר חלק בזה (מגן אברהם סעיף קטן ד'). ואשתו ובניו כיון שהם על שולחנו – חשוב כאילו גם הם יש להם חלק בזה ומברכין (שם). וכן אם הבעל הבית מעמיד קנקן של יין על השולחן שישתו האורחים – הוי כאילו נתן להם היין, וכשלהם חשיבי ומברכין (שם).

סימן קעה סעיף י

היו מסובים לשתות – אחד מברך לכולם, דברוב עם הדרת מלך.

אבל אם היו יושבין בסעודה – כל אחד מברך לעצמו "הטוב והמטיב" ולא יברך אחד לכולם, דחיישינן כיון שעוסקין באכילה שמא יקדימו קנה לוושט, ויבואו לידי סכנה בענייתם "אמן". ועוד: דכשאוכלים אין אחד נותן לב לברכת חברו, מה שאין כן בשתייה בלא אכילה. ואפילו למאן דסבירא ליה בסימן רי"ג דאין קביעות לשתייה, ובברכת "בורא פרי הגפן" אין אחד פוטר חברו, מכל מקום ב"הטוב והמטיב" אחד פוטר את חברו (אליה רבה סעיף קטן ח'), כיון שאין זה עיקר ברכת היין.

סימן קעה סעיף יא

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו:

יין של שתי חביות, והכל ממין אחד, אם בתוך ארבעים יום לבצירתו שמוהו בשני כלים – חשיבי כשני מינים, ומברכים עליו "הטוב והמטיב". ואם לאחר ארבעים יום חלקוהו – אין מברכין עליו, הואיל והכל ממין אחד.

עד כאן לשונו. ונראה משום דבתוך ארבעים יום יכול להיות טעם משונה זה מזה, ולא לאחר ארבעים יום. ואנחנו אין בקיאין בזה, כי במדינתינו אין יין מצוי.

ודע שדעת הראב"ד ז"ל דגם על שני מיני פת מברכין "הטוב והמטיב" (עיין בית יוסף). אבל כל רבותינו חלקו עליו בזה. ורק על יין בלבד מברכים מהטעם שכתבנו בסעיף א.

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעו

קיצור דרך: AHS:OH176

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין פת ופרפרת, שהפת פוטר הפרפרת
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן קעו סעיף א

שנו חכמים במשנה (מב א):

בירך על הפרפרת שלפני המזון – פוטר את הפרפרת שלאחר המזון. בירך על הפת – פוטר את הפרפרת. על הפרפרת – לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדירה.

ולתנא קמא פוטר את מעשה קדירה, והלכה כתנא קמא.

ובגמרא נשאר בספק אם אפת קאי הך דמעשה קדירה או אפרפרת. וספיקא דרבנן לקולא. ולכן לדינא כשבירך על פרפרת – פוטר מעשה קדירה. וזהו שכתב רבינו הרמ"א:

בירך על הפרפרת – פוטר מעשה קדירה, שהוא דייסא וכיוצא בו. וכן אם בירך על מעשה קדירה – פוטר את הפרפרת.

עד כאן לשונו. וכן פסק הרב עובדיה מברטנורא בפירוש המשניות.

והטור לא הזכיר מזה דבר. ונראה לי שטעמו משום דבירושלמי מפורש להיפך, שאומר שם: אבל אם בירך על הפרפרת תחילה, כל עמא מודי דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה, עיין שם.

וזהו דעת הרמב"ם בפרק רביעי דין ו. והמפרשים הקשו עליו מסוגית הש"ס (עיין כסף משנה ולחם משנה). ויש שרצו לשבש דבריו, עיין שם. וברור הוא שפסק כן על פי הירושלמי, דכיון דבגמרא יש ספק בזה, ולהירושלמי פשיטא ליה – פסק כהירושלמי. וכן דרכו בכמה מקומות.

ולכן גם הטור השמיט את עצמו מזה. וכן כתבו תוספות ר"י, וזה לשונם:

ואם בירך על הפרפראות – לא פטר מעשה קדירה...

עד כאן לשונם. ורבינו הרמ"א בספרו דרכי משה כתב שכתבו זה לבית שמאי, עיין שם. ותימא רבה: הלא כתבו להלכה? ויש שרצו למחוק תיבת לא (ד"ת). וברור הוא שדרכם על פי הירושלמי, וכנראה שרבינו הרמ"א לא ראה ירושלמי זה. וכן נראה עיקר לדינא.

סימן קעו סעיף ב

ומהו פרפרת ומעשה קדירה? כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהוא שם לליפתן ולכל מיני מטעמים... ו"מעשה קדירה" כגון הריפות וגריסים... עד כאן לשונו.

והתוספות והרא"ש ותוספות ר"י פירשו בשם רבינו חננאל: כגון פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמי, דמברכין עליו "בורא מיני מזונות". כלומר: שמעורב בדבש או שארי דברים מתוקין (תוספות ר"י). וכן רקיקין הדקין ביותר (שם).

ושם "פרפראות" כוללין הרבה דברים שאינם מעיקר אכילתו של אדם, אלא הם באים לעונג ולהמשיך תאוות המאכל; כמו שכתב רש"י שם שזהו פרפרת: שלפני האכילה וגם לאחר אכילה דברים שמועילים ללב, עיין שם.

סימן קעו סעיף ג

והנה הטור כתב כל הדינים, וזה לשונו:

בירך על הפרפרת שלפני המזון – פוטר את הפרפרת שלאחר המזון. פירוש: אחר גמר סעודה קודם ברכת המזון... בירך על הפת – פטר הפרפרת שבתוך הסעודה... בירך על הפרפרת – לא פטר את הפת.

עד כאן לשונו, והשמיט "מעשה קדירה" מטעם שבארנו.

אבל רבינו הבית יוסף לא כתב רק בירך על הפת – פוטר את הפרפרת, דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש. בירך על הפרפרת – לא פטר את הפת. עד כאן לשונו, והשמיט הך דפרפרת שלפני המזון פוטר הפרפרת שלאחר המזון.

ואולי טעמו דכיון דאצלינו ליכא לאחר המזון, שאין אנו מושכין ידינו מן הפת כמו שכתבו התוספות וכל הראשונים, וכן כתב רבינו הבית יוסף בסימן קע"ז. אם כן אינו אלא לפרפרת שבתוך המזון. ולזה לא הוצרכנו להפרפרת שקודם המזון, שהרי הפת פוטרו.

אבל על הרמב"ם שם קשה, דגם הוא השמיט דין זה, ואין דרכו להשמיט דין הגמרא וכל שכן דין המשנה. ולבד זה דבריו צריכין ביאור, כמו שיתבאר בסעיף הבא בסייעתא דשמיא.

סימן קעו סעיף ד

וזה לשון הרמב"ם:

בירך על הפת – פטר את הפרפרת שאוכלים בהם הפת, ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהם. אבל אם בירך על הפרפרת – לא פטר את הפת. בירך על מעשה קדירה – פטר את התבשיל. בירך על התבשיל – לא פטר את מעשה קדירה.

עד כאן לשונו. וקשה: למה התבשיל אינו פוטר את המעשה קדירה, ולהיפך פוטר? וצריך לומר משום דמעשה קדירה הוי אכילה גמורה, אבל התבשיל הוא פרפרת בעלמא.

וכן נראה מדברי תוספות ר"י, שכתבו דמעשה קדירה פוטר פרפרת ולא להיפך, עיין שם. וטעמם דכיון שלפי הש"ס שלנו הוי ספק על שניהם, ורק בירושלמי מפורש דפרפרת לא פטר מעשה קדירה כמו שכתבתי, אבל להיפך נשאר לפי הספק שבגמרא וספיקא דרבנן לקולא. אך למה שינה הלשון מ"פרפרת" ל"תבשיל"? וגם למה השמיט הך דפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון? וצריך עיון.

סימן קעו סעיף ה

ודע דממה ששנינו דפרפרת שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון, ולפני המזון הוא קודם נטילת ידים ו"המוציא" כמו שכתבו המפרשים; ובהכרח כן הוא: דאם לאחר "המוציא" לא שייך ברכה לפרפרת, שהרי הפת פוטרו.

ולפי זה מוכח להדיא דכשאוכל פרפרת לפני המזון – אין צריך ברכה אחרונה, משום דזה שייך גם כן להסעודה, וברכת המזון פוטרתן. דאם לא כן אלא שבירך ברכה אחרונה, מה שייך שיפטור את שלאחר המזון, הא כבר בירך ברכה אחרונה?

סימן קעו סעיף ו

וכן מפורש בירושלמי פרק ששי (סוף הלכה ד'), וזה לשונו:

אמר רבי זעירא: מן מה דאנן חמיין לרבנן, סלקין לריש ירחא ואוכלין ענבין, ולא מברכין בסופה, לא בשיש בדעתו לאכול פת.

עד כאן לשונו. והאי לא כמו אלא בלשון ירושלמי, כלומר: דלכן לא מברכין ברכה אחרונה, משום שדעתם לאכול פת, וברכת המזון פוטרתן. וכן ראיתי לאחד מהגדולים שכתב כן, וזה לשונו:

וכן מי שאוכל לפני הסעודה פרפראות, כמו מיני מתיקה או מיני פירות, לפתוח בני מעיים ולגרר ולהמשיך הלב לאכילה... – אינו צריך לברך אחריהם לפני הסעודה; שנפטרים בברכת המזון כמו יין שלפני סעודה. אבל אם אוכלן לתענוג בלבד, ולא לגררו להמשיך הלב לסעודה – צריך לברך לאחריהם; ואין נפטרין בברכת המזון כמו יין של הבדלה.

(הגר"ז בסימן זה. וכן כתב שיין שרוף דינו כמו יין ואינו צריך ברכה אחרונה, וכמו שכתבתי בסימן קע"ד סעיף י"ד, עיין שם.)

סימן קעו סעיף ז

אבל מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לברכות (מא ב), וזה לשונו:

ועדיין יש מידה רביעית שלא נתפרשה, והוא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריה. לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה, וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם; או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, שאף הן מעוררין התאווה וגורמין בריבוי המזון, ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם.

ולפי הסברא הראשון עיקר, שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי שהיא במחלוקת בירושלמי, דגרסינן התם: אמר רבי זעירא: מן דאנן חמיין... (שהבאנו בסעיף הקודם). נראה דלדעת רבי זעירא כל שבדעתו לאכול פת, אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה – הרי הוא כאילו אכלן בתוך... ואין צריך לברך לאחריהם. אבל למטה משם אמרו בירושלמי: רבי בא בעי אהין דאכל סולת, ובדעתא מיכל פיתא, מהו מברכא עליה דסולתא בסופא רבנן דקסרין פשטין ליה: צריך לברך בסוף. וכן נראה עיקר.

עד כאן לשון הרשב"א. הרי הכריע להיפך, דצריך לברך ברכה אחרונה. ומאוד תמיהני: דאיך יפרנס את המשנה דפרפרת לפני המזון?

סימן קעו סעיף ח

וגם בסתירות הירושלמי תמיהני: דאם כדברי הרשב"א, הוה ליה להירושלמי לומר דפליגי אהדדי.

ולדעתי אין כאן מחלוקת: דהך דרבי בא הוא לקמן על משנה דפרפרת, וזה לשון הירושלמי. אבל אם בירך על הפרפרת תחילה, כל עמא מודי דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה. רבי אבא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא... וקשה: מאי קמיבעי ליה, הא זהו פרפרת? ואומר שלא פטר את הפת, הרי להדיא דאין צריך ברכה אחרונה כמו שכתבתי.

ונראה דהכי פירושו: דוודאי מי שהכין עצמו לאכול פרפרת לפני המזון דאינו צריך ברכה אחרונה, וזהו משנתינו דבירך על הפרפרת לפני המזון. אבל רבי אבא בעי: מי שאכל סולת בלא כוונה לאכלם לפני הסעודה משום פרפרת להמשיך המאכל אלא לא היתה כוונתו רק לאכול הסולת, אך בעת שאוכל נתיישב לאכול פת. ובזה מסיק דלא פטרוהו מברכה אחרונה, שאין לזה שייכות להסעודה, כיון שלא אכלו משום פרפרת לפני הסעודה. ואין כאן סתירה כלל.

ועוד דבירושלמי שם מקודם (בהלכה ד') על משנה ד"היו לפניו מינים הרבה", פליגי שם רבי יהושע בן לוי ורבי אבא באם היה בדעתו לאכול פת, אם צריך ברכה אחרונה על הפירות. דרבי יהושע בן לוי סבירא ליה דאינו צריך, ורבי אבא סבירא ליה שצריך. והנה לא מיבעיא אי קיימא לן כרבי יהושע בן לוי. אלא אפילו לרבי אבא נראה לעניות דעתי דדווקא בסתם פירות שאין באין לגרר ולהמשיך הלב לתאוות המאכל. אבל בבאין לתאוות המאכל – אינם צריכים ברכה אחרונה. וגם בכוונת הרשב"א נראה לי כן. ואף על פי שמלשונו לא משמע כן, מכל מקום מוטב לדחוק בכוונתו מלומר דבר שהוא כנגד המשנה.

ופשיטא בשבת כשנותנין לאחר קידוש מיני מתיקה ושארי דברים, ובדעתם שבזמן קצר ליטול ידיהם ולאכול פת, דוודאי אינם צריכים ברכה אחרונה, שהרי הקידוש הוא במקום סעודה, והכל הוא מהסעודה.

(ואף שבמגן אברהם סימן רמ"ט סעיף קטן ו' לא משמע כן, יש לומר שלא אכל תיכף הסעודה. והחיי אדם כלל מ"א סימן ד' נדחק בזה, עיין שם. ואין צורך. וגם החיי אדם פסק שלא לברך ברכה אחרונה בשבת, אך טעמו לא נראה לי. ונראה לעניות דעתי העיקר לדינא כמו שכתבתי כדעת הגר"ז, והרשב"א יש לומר כמו שכתבתי. ודדיק ותמצא קל.)

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעז

קיצור דרך: AHS:OH177

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני דברים הבאים בתוך הסעודה ולאחר הסעודה, סדר ברכתם לפניהם ולאחריהם כיצד
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן קעז סעיף א

הפת פוטר כל מיני מאכלים הבאים בתוך הסעודה השייכים להסעודה. והיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהן, ללפת בהן את הפת, כמו בשר ודגים, ביצים, ירקות, חמאה, גבינה, חלב, ודייסא, וכל מיני תבשילין שהן לשם אכילה ושביעה, וכן כל מיני מלוחים. ואפילו אוכלן בלא פת – אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת "המוציא" פטרתן; ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן. דאותם שהאדם אוכל עם הפת עצמו אין אנו צריכין לטעם, דברכת "המוציא" פטרתן, שהרי פטורים מטעם עיקר וטפל; אלא טעם דברכת "המוציא" לאותם שנאכלים בלא פת.

(כן משמע מתוספות מא ב דיבור המתחיל "הלכתא", עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

ונמצא ששני פטורים יש: האחד מה שהפת פוטר, והיינו המאכלים שאוכלים פת עמהם, והפטור הוא משום עיקר וטפל. והשני מה שברכת "המוציא" פוטרת, והיינו כל שבאים לשם אכילה ושביעה, ברוב תבשילין שלנו שהן עיקר הסעודה.

סימן קעז סעיף ב

ולפי זה מה שראיתי מי שמסתפק: דאם אין חפצו לאכול הרבה פת בסעודה זו ואוכל מעט פת, אם פטורים המאכלים מברכה לפי שאין רצונו לאכול פת הרבה (מגן אברהם סעיף קטן א')?

ואין בזה שום ספק: דבשלמא אם הפטור היה מחמת הפת בלבד, שפיר מספקינן בזה. אבל הפטור הוא מטעם ברכת "המוציא" גם כן. וכיון שבירך "המוציא" – נפטרו כל המאכלים הבאים מחמת הסעודה אפילו אכל פת רק כזית, דפחות מכזית אינו יכול לברך ברכת המזון. והרי גם להמאכלים אנו צריכים לברכת המזון לפוטרן מברכה אחרונה כמו שכתבתי. וכמה עשירים שמאכלם פת מועט, וכי נחלק בינם לבין כל העולם?

(וסוף דברי המגן אברהם בסעיף קטן א' המה בלא הבנה. והמחצית השקל נדחק בכוונתו, עיין שם וביד אפרים. ולדינא העיקר כמו שכתבתי. וכן כתב האבן עוזר, עיין שערי תשובה. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעז סעיף ג

ואם אוכל בתוך הסעודה דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך ללפת בהם את הפת, ואין דרך לקבוע עליהם סעודה שאינן באים לשם שביעה, כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות, וכן מיני לחמניות שאין באים לשביעה כמו רקיקים דקים ולעקא"ך וטאר"ט, וכל מה שנתבאר בסימן קס"ח סעיף ל"ג, ושמה בארנו בפרטיות עיין שם – אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם; דברכת "המוציא" אינו פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם.

ואין טעונין ברכה לאחריהם, דכל מה שבתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתן; דברכת המזון עדיף מברכת "המוציא" לעניין זה מפני שהוא מן התורה, וכמו שכתבתי בריש סימן קע"ד.

אבל כשאוכל פת עם הפירות אין צריך ברכה מטעם עיקר וטפל, דהפירות הם טפֵלים להפת. וכן כשאוכל רקיקים דקים או לעקא"ך וטאר"ט עם פת, גם כן כן, דהפת עיקר נגד הכל. אך אין דרך לאכול מיני מתיקה עם פת. ומכל מקום האוכלם אינו צריך ברכה, דלעניין זה לא שייך לילך אחר רוב בני אדם, דכל אחד אוכל כפי שיוכשר בעיניו (כן נראה לעניות דעתי).

סימן קעז סעיף ד

אבל האוכל דבר לאחר הסעודה, כלומר זהו שבגמרא קראו לזה דברים הבאים לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון; שבזמן חכמי הש"ס היה מנהגם שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו, וקובעין עצמם לאכול פירות ולשתות. ולכן אז כל מה שמביאים לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה כדגים ובשר, ובין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה – טעונים ברכה, בין לפניהם ובין לאחריהם. דאפילו ברכת המזון אינה פוטרת אלא מה שבא תוך הסעודה, ולא מה שלאחר הסעודה (לבד פת כסנין דהוא כפת), שזהו כאוכל בלא סעודה.

ולשיטת רש"י אין זה רק בדברים שדרכן לבוא לאחר הסעודה. אבל דברים שדרכן לבוא תוך הסעודה, אפילו אוכלן לאחר הסעודה – אינו צריך ברכה. וכן משמע לכאורה מלשון הרמב"ם בסוף פרק רביעי, שכתב:

ודברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה – טעונין ברכה, בין לפניהם בין לאחריהם.

עד כאן לשונו. אלא שלפי זה אינו מובן מה שכתב "בין מחמת הסעודה...". ולכן נראה יותר דסבירא ליה כשיטת התוספות והרא"ש וכל הראשונים. וזהו שכתב "בין מחמת הסעודה", כלומר: בין דברים הבאים מחמת הסעודה (וכן כתבו הכסף משנה והלחם משנה). ואם התחיל תוך הסעודה – אינו צריך לברך לאחריהם.

סימן קעז סעיף ה

וכתב רבינו הבית יוסף בסוף סעיף ב על דין זה, וזה לשונו:

ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון.

עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות והרא"ש וכל הראשונים. ונמצא דאצלינו תמיד מקרי "תוך הסעודה". ויש מי שכתב דבסעודות גדולות גם עתה המנהג כן כבזמן הש"ס (לבוש). ויש חולקים בזה (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ז'), וכתבו דבזמן הש"ס היו רגילין לעקור השולחנות, שהיה להם שולחנים קטנים; ועתה שהשולחן גדול ואין מסלקין אותו, הכל מקרי "תוך הסעודה". וספק ברכות להקל.

וכמדומני שעתה בסעודות גדולות, וכן בעשירים גדולים – אוכלין פירות אחר ברכת המזון.

(המגן אברהם סעיף קטן ו' הביא תוספתא: מליח הבא בתחילה לפני המזון, ופת הבא עם המליח לאחר המזון, טעונה ברכה... ולא ידעתי למה הביאה, הלא דברי יחיד הם ותנא קמא חולק על זה? והכי תניא התם: מליח ופרוסה – מברך על המליח ופוטר את הפרוסה. רבי חנינא ב"ג אומר: מליח הבא בתחילה... ועוד: דזהו לעניין עיקר וטפל, ולא לעניין שהפת פוטר, ושייך לסימן רי"ב. וגם בשָם לא קיימא לן כרבי חנינא ב"ג אלא כתנא קמא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעז סעיף ו

כבר נתבאר דהאוכל פירות עם פת – אינו צריך לברך על הפירות, כי הם טפֵלים לפת. ויש לפעמים דאף כשאוכלם בלא פת באמצע סעודתו ואינם צריכים ברכה. כיצד? כגון שקבע סעודתו כדרכו תמיד, ובאמצע הסעודה הביאו לו פירות ללפת בהם את הפת, ואכל מהם מעט עם פת, ודעתו לאכול מהם עוד עם פת.

ואז אפילו כשאכל בינתים בלא פת – אינם צריכים ברכה כיון שהביאום ללפת הפת, ודעתו לאכול מהם עוד עם פת. ואף אם אחר כך נמלך שלא ללפת בהם עוד, מכל מקום כיון שבשעה שאכלם בלא פת היתה דעתו שיאכלם עוד עם פת – לית לן בה. אך מה שיאכל אחרי שנמלך צריך לברך.

סימן קעז סעיף ז

וזהו כשהביאום באמצע סעודה כדי ללפת בהם את הפת. אבל אם לא הביאום כדי ללפת אלא לאכלם לתענוג כדרך אכילת פירות, והוא כשאכלם אכלם עם פת שלא בכוונת מלפת לפת אלא שכן רצה לאיזה טעם, כגון שכך ערב לו לאכלם עם פת וכיוצא בזה, ודעתו לאכלם עוד עם פת לכוונה זו, ופשיטא שאותם שאוכלם עם פת פטורים מברכה. אבל אם בינתים אוכלם בלא פת – צריך לברך אף על פי שאוכלם תחילה וסוף עם פת.

וכן אפילו הביאו את הפירות כדי ללפת בהם את הפת, אך התחיל לאכלם בלא פת – צריך לברך. דדווקא כשהתחיל לאכלם בפת, ודעתו לאכול עוד בפת – אז האמצעיים פטורים, אבל לא בהתחילתם.

ודע שיש חולקים גם בכהאי גוונא, לבלי לפטור האמצעיים מברכה (סמ"ג והגהות מיימוניות, עיין בית יוסף). ואף שהעיקר לדינא כדעת הפוטרים, וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף א, וכן מבואר מלשון הטור, עיין שם – מכל מקום כתבו כל הגדולים דטוב לנהוג כשמביאים לו פירות באמצע סעודה, אף שכוונתו ללפת בהם את הפת, מכל מקום יאכל מעט מהם בלא פת ויברך עליהם, כדי לצאת ידי כל הדעות. וכל ירא שמים ינהוג כן. אך לדינא העיקר כמו שכתבתי.

(וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ג', והט"ז סוף סעיף קטן ג', עיין שם. שהם נוטים כן לדינא מפני חששות, עיין שם.)

סימן קעז סעיף ח

כל מה שנתבאר הוא בשלא קבע סעודתו על הפירות לכתחילה, אלא שבאמצע סעודה הביאו לו פירות ללפת את הפת בהם. אבל אם לכתחילה קובע סעודתו רק על הפירות, כמו העניים במדינות שפירות בזול ותבשילים ביוקר, ויושב לאכול פת עם פירות – בזה הוויין הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה ממש, דאפילו אוכל תחילה מהם בלא פת אינם צריכים ברכה; כמו באוכל בשר בלא פת, ואינו צריך ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם.

אך בזה יש חולקין, וסבירא להו דאפילו בכהאי גוונא צריך לאכלם מקודם עם פת, ואחר כך יכול לאכלם גם בלא פת. אבל תחילת אכילתו דווקא בפת. והטעם כיון שאין דרך העולם ללפת בהם הפת אלא שהוא בחר בהם, לפיכך מוכרח להיות תחילת אכילתו בפת. ולא דמי לשארי תבשילין (סמ"ק והגהות מיימוניות). ולכן טוב שיאכלם בתחילה עם פת, ואז אם אפילו יאכלם אחר כך בלא פת – פטורים מברכה; ואף על פי שאינו חוזר לאכול עמם אחר כך בפת, מאחר שעיקר קביעות סעודה היתה עליהם.

ויש שכתבו דתמרים בכל עניין פטורים מברכה, מפני שמשביעים כפת (מגן אברהם סעיף קטן ג'). וצריך עיון לדינא. ונכון לאכול מקודם עוד איזה פירי ולברך עליה "העץ", ויצא על התמרים ממה נפשך.

סימן קעז סעיף ט

ודע דכל מקום שהפירות נפטרים בברכת הפת, אפילו לא היו הפירות על השולחן – נפטרים, כיון שהיה בדעתו להביאן. וכל מקום שאין נפטרין בברכת הפת, אפילו מונחים על השולחן – אינם נפטרים. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם (שיאכילו אותו), ולא היה דעתו על הדורון אפילו מדברים שדרכן ללפת בהן את הפת – צריך לברך עליהם כדין נמלך.

עד כאן לשונו. ופשוט הוא. ורבינו הרמ"א כתב על זה, וזה לשונו:

ולא ראיתי נזהרים בזה. ואפשר דטעמא שסתם דעת האדם על כל מה שמביאים לו בסעודה.

עד כאן לשונו. ואין זה טעם מספיק כמובן, אלא אם כן במקום שכן דרך השכנים לשלוח זה לזה, או הקרובים שולחים זה לזה. אבל בלאו הכי אם במקרה שלח אחד לחברו באמצע הסעודה איזה תבשיל – צריך לברך עליו ברכתו; אם לא כשאוכלם עם פת, דאז נעשה טפל להפת ואינו צריך לברך.

ופשיטא אם שלחו לו פירות דצריך לברך בכל עניין, אפילו כשרגילין לשלוח לו, אם לא שיאכל כל הנשלח לו עם פת (עיין מגן אברהם סעיף קטן י').

סימן קעז סעיף י

ודע דלפי כל הדינים שנתבארו בסימן זה, אצלינו כל המאכלים של קמח המטוגנין בחמאה או בשומן, כמו קרעפלא"ך בלינצע"ס טייגאח"ץ פאמפוסקע"ס וכיוצא בהם, אפילו ממולאים בפירות – הכל נחשב מחמת הסעודה, דהקמח עיקר והפירות טפל. ואף שהם באים לתענוג אצל עשירים, מכל מקום סוף סוף הרי משביעים את הגוף, ואינם צריכים ברכה.

וכן כשמבשלים תפוחי אדמה עם בשר או שומן, ומשימין בהם פירות שזיפין שקורין פלוימע"ן, וקורין לזה צימע"ס שנאכל אצלינו על פי רוב בליל שבת – הפלוימע"ן הוה טפל. ואינו צריך ברכה אפילו אוכל מהם מעט מעט בלא התפוחי אדמה. אלא אם כן אינו רוצה לאכול כלל התפוחי אדמה, רק הפלוימע"ן לבדם, דאז צריך לברך עליהם "בורא פרי העץ". ועיין בסעיף י"א.

סימן קעז סעיף יא

אבל כשמבשלים פירות לבדן, כמו עפי"ל צימע"ס ופלוימע"ן וראזינקע"ס וסעפטאלי"ן, ונותנין זה בסוף האכילות – חייבין לברך עליהם, דזה מקרי "שלא מחמת הסעודה"; שאינן באין רק לתענוג, ואינם משביעין את הגוף.

ודע שרגילין לומר דכשמבשלים הפירות עם בשר או עם שומן, דמקרי "דברים הבאים מחמת הסעודה" ופטורים מברכה (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג'). ואין שום טעם נכון בזה אם לא כשאוכלם עם פת, וטוב לעשות כן.

וכל מיני מתיקה כלעקא"ך טאר"ט – צריך לברך אף כשיש בהם שומן. אבל על פלאדי"ן אי צריך לברך, דזהו מחמת סעודה כידוע, שהוא עיסה ממש ומשביע את הגוף.

סימן קעז סעיף יב

יראה לי דאף על גב דוודאי האוכל פירות קודם הסעודה, שאין להם שייכות להסעודה אלא שרצה לאכול, ואחר כך יושב בסעודה, דצריך לברך ברכה אחרונה על הפירות (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ג').

מכל מקום אם רצונו לאכול עוד מהפירות אלא שרצונו לאכלם תוך הסעודה – אינו צריך לברך ברכה אחרונה וגם לא ברכה ראשונה כשיאכלם תוך הסעודה, וגרירי אחר הברכה הקודמת. וממילא שאחר כך יפטור מברכה אחרונה על ידי ברכת המזון, כמו שנתבאר בתוך הסעודה בסעיף ג.

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעח

קיצור דרך: AHS:OH178

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

איזה דברים קרויים "הפסק" בסעודה
ובו ששה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן קעח סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק רביעי:

היה אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר (חדר אחר), או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו, ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו – צריך לברך למפרע על מה שאכל. וחוזר ומברך בתחילה "המוציא" ואחר כך יגמור סעודתו.

עד כאן לשונו. ופשיטא שצריך ליטול ידיו, וכבר נתבאר זה בסימן ק"ע, עיין שם. ונראה לי דיטול בלא ברכה, כיון שידיו נקיות.

והנה לפי דברי הרמב"ם, מי שיצא באמצע סעודה לטייל בחצר הוה גמר סעודה, וצריך לברך ברכת המזון על הקודם, ואחר כך "המוציא". וכבר השיג הראב"ד בזה, וזה לשונו: הפליג בזה, דכל "לפתח ביתו" לאו עקירה היא. וכל שכן אם רואה מקומו שאינו עקירה כלל. עד כאן לשונו.

(ופשיטא שלשיטת תוספות והרא"ש והרשב"ם שיתבאר – ליתא לדין זה כלל, דמקורו מתוספתא שבסעיף ב. ואותה תוספתא נשנית ביחד עם ברייתא דבני חבורה שבפסחים קא ב. ולשיטת רבותינו אלה נדחית ברייתא זו מהלכה; ורק להרי"ף והרמב"ם היא להלכה, דהם פסקו כרב ששת שם. אבל רבותינו אלה פסקו כר"ח שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעח סעיף ב

וגם בתוספתא (פרק רביעי) מפורש דלא כהרמב"ם, דתניא:

בעל הבית שהיה מיסב ואוכל, קראו חברו לדבר עמו – אינו צריך לברך למפרע... הפליג – צריך לברך למפרע. וכשהוא חוזר – צריך לברך לכתחילה.

עד כאן לשונה. ו"הפליג" משמע שהלך עמו למרחוק.

ונראה שהרמב"ם מפרש "הפליג" – זהו כשיצא לפתח ביתו (עיין כסף משנה). ודבר תמוה הוא. ולי נראה שהרמב"ם מפרש "הפליג" בזמן, כלומר: ששהה איזה זמן מסויים כחצי שעה וכיוצא בזה. וגם כוונת הרמב"ם כן הוא ונכלל בלשונו, שכתב: קראו חברו... ויצא... – שזה מורה על שיהוי זמן.

ותמיהני על רבינו הבית יוסף שהעתיק דבריו להלכה בסעיף א, לבד מה שכבר תמהו עליו (ב"ח) שפסק כהרי"ף והרמב"ם נגד הרשב"ם והתוספות והרא"ש ורוב רבותינו, שפסקו לא כן כמו שיתבאר. ובדרבנן הולכין לקולא.

עוד זאת יש להתפלא אף לפי שיטה זו: דגם מהרי"ף מבואר דזה דהוי הפסק סעודה, היינו בהילוך לאיזה מקום, כמו שיצאו לקראת חתן וכיוצא בזה כמו שכתב הראב"ד. וכן מוכח בגמרא שם. ומתוספתא עצמה מוכח כן, כמו שכתבתי. ואיך פסק בברכות דרבנן חומרא כזו? וצריך עיון.

סימן קעח סעיף ג

עוד כתב הרמב"ם:

חברים שהיו יושבים לאכול, ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה, אם הניחו שם זקן או חולה (אורחא דמילתא נקט, לפי שהם אין יכולין לצאת) – חוזרין למקומן וגומרין סעודתן, ואינם צריכים לברך שנית. ואם לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין – צריכין ברכה למפרע. וכשהן חוזרין – צריכין ברכה לכתחילה.

עד כאן לשונו. ופשוט הוא דגם בדין הקודם כוונתו כשלא הניח שם אדם, וסמך על מה שיבאר אחר כך. וזה שמקודם כתב דבחזרתו צריך לברך למפרע, וכאן כתב דכשהן יוצאין צריכין לברך למפרע, וודאי דגם מקודם צריך לעשות כן. אלא משום דבשם יצא על פי קריאת חברו ולא ידע שיפליג, וממילא דלא בירך מקודם. ובסיפא יציאתו מעצמו ויודע שיפליג, לפיכך צריך לברך קודם הליכתו. ובוודאי שגם ברישא אם יודע שיפליג שצריך לברך מקודם (וכן כתב הר"ן בפסחים שם, עיין שם).

סימן קעח סעיף ד

עוד כתב הרמב"ם:

וכן אם היו מסובין בשתייה או לאכול פירות, שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך שנייה לכתחילה על מה שהוא צריך לאכול. והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד – אינו צריך לחזור ולברך.

עד כאן לשונו. וזה שכתב "וכן" הוא תמוה, דקל וחומר הוא. דהא אפילו מאן דפליג בגמרא על דין הקודם כשישבו בסעודה מודה בשתייה ובפירות, שהם דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

ואפשר לומר דכוונתו: דבזה לא מהני אפילו כשנשארו אנשים על מקומן. ולכן קאמר "וכן", כלומר: וכן בשתייה ופירות בכל עניין צריך לברך. ועוד יתבאר בפרט זה לדינא בסייעתא דשמיא.

(והמגן אברהם סעיף קטן ג' כתב להיפך. וכן בכאן מהני, עיין שם.)

סימן קעח סעיף ה

אבל רבותינו בעלי התוספות והרשב"ם והרא"ש חולקים על כל הדברים האלה. והמה פסקו כמאן דאמר בפסחים שם שיש חילוק בין ישיבת סעודה, שהוא קביעות וצריך ברכה לאחריהם במקומן, לבין שארי אכילות ושתיות שאין צריך ברכה לאחריהם במקומן.

ולפנינו יתבאר מה המה הדברים שטעונין ברכה במקומן, ומה המה שאינן טעונין ברכה במקומן: דדברים שטעונין ברכה במקומן אינם צריכים לברך כלל על מה שאוכל במקום אחר, דהכל נמשך על שם הסעודה כיון שיש לזה קביעות. ולא מיבעיא אם מקודם היתה דעתו כן שבאמצע סעודה ילך למקום אחר לגמור שם סעודתו, או יאכל גם שם ויחזור למקומו הראשון, דאין צריך ברכה כלל. וכולא חדא מילתא היא, ואין חילוק בזה בין שגומר סעודתו במקום אחר ומברך שם ברכת המזון, או שחוזר לגומרה במקום הראשון; דכל זמן שלא הסיח דעתו מלאכול – אין כאן ברכה אחרת. אלא אפילו לא היה בדעתו לאכול במקום אחר, ורק באמצע סעודה נתהוה שקראוהו למקום אחר, והוא לא הסיח דעתו עדיין מלאכול – יכול לילך להמקום האחר ולגמור שם הסעודה ולברך שם, או לחזור למקום הראשון ולברך.

ויראה לי דכשחוזר למקומו הראשון – צריך לאכול מעט שם קודם ברכת המזון. ועוד נראה לי דגם נטילת ידים אינו צריך, כיון שלא הסיח דעתו מלאכול. אמנם זהו וודאי אם הסיח דעתו משמירת ידיו שצריך נטילת ידים ובברכה, וכמו שכתבתי בסימן ק"ע סעיף ג.

סימן קעח סעיף ו

וגם בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהם חולקין על דעה ראשונה, שסוברים שצריך ברכה אחרונה על הקודם וברכה ראשונה על מה שיאכל. ורבותינו אלה סוברים דרק ברכה ראשונה צריך ולא ברכה אחרונה, דהברכה שיברך אחר כך ממילא יעלה על מה שאכל מקודם. הא למה זה דומה? למי שהסיח דעתו מלאכול עוד, ואחר כך נתיישב לאכול עוד, דמחייבינן ליה לברך ברכה ראשונה כמו שיתבאר בסימן קע"ט, אבל לא ברכה אחרונה על הקודם.

ודעה ראשונה סוברת דהיא גריעא מהיסח הדעת. דהיסח הדעת הוא במקום אחד, מה שאין כן בשני מקומות – אין לו לזוז ממקום הראשון בלתי ברכה אחרונה, דהליכתו למקום אחר הוה לגמרי כסעודה אחרת.

סימן קעח סעיף ז

וזה שנתבאר לדעה ראשונה, דבהניח שם מקצת מבעלי הסעודה דאינו צריך לברך, כתב רבינו הרמ"א דכן הוא גם כן לדעה זו בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן. כלומר: שאם ישבו הרבה אנשים לאכול פירות או לשתות, ויצא אחד מהם למקום אחר וחזר, כשחוזר אין צריך ברכה דעדיין לא נסתלק העניין הראשון, כיון שהניח שם מקצת מהחבורה.

אבל יש חולקין בזה וסבירא להו דרק לדעה ראשונה בדברים הטעונין ברכה במקומן, דהוא עניין קביעות, שייך לחלק בזה. אבל באין טעונין ברכה במקומן אין כאן קביעות, ואין כאן חילוק בין הניח מקצתן ללא הניח מקצתן, ובכל עניין חייב לברך (ב"ח וט"ז סעיף קטן ו').

אבל יש מן הגדולים שהסכימו לדברי רבינו הרמ"א (מגן אברהם סעיף קטן ג', ואליה רבה סעיף קטן ד'). וכן נראה מסוגית הש"ס שם, וספק ברכות להקל. ובפרט שנראה דברי רבינו הרמ"א, דכיון שהניח מקצת – אין כאן היסח הדעת, ואין צריך ברכה. מיהו זהו וודאי כשחזר למקומו הראשון, אבל כשנשאר שם – פשיטא שצריך לברך לפניה ולאחריה.

סימן קעח סעיף ח

והנה העולם תפסו כשיטת רבותינו מדעה השנייה. ונוהגין בסעודת נישואין להתחיל לאכול בביתו, ואחר כך לילך לסעודת נישואין, ולגמור שם הסעודה ולברך שם (ט"ז סעיף קטן ט'). וכן אנו רואים בפורים ורגלים שעושים כן. ואף על גב דזהו רק בדיעבד; אבל לכתחילה וודאי לא נכון לעשות כן, כמו שכתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו:

וכן נוהגין במדינות אלו. מכל מקום לכתחילה לא יעקור ממקומו בלא ברכה, דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול. ומיהו לצורך מצוה עוברת, כגון שיגיע זמן תפילה – מותר.

עד כאן לשונו. וכן מבואר מלשון הברייתא בפסחים שם: בני חבורה שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן..., עיין שם דמשמע מפני שהיא מצוה עוברת.

ומכל מקום נראה דהעולם תופסים גם זה למצוה עוברת לפי הזמן משמחה של מצוה כנישואין או סעודת פורים וכיוצא בזה, שמוכרח לאכול גם בביתו וגם אצל חברו. אבל בלא דבר מצוה לא נכון לכתחילה לעשות כן, אלא אם כן נתהוה נחיצות שהיה מוכרח לזה, כגון שקראו אדם גדול או איזה שר שהיה מוכרח לילך, וכיוצא באלו.

(ועיין מגן אברהם סעיף קטן ח' שכתב דבמזמינים אותו לאכול במקום אחר, והיה דעתו מתחילה לכך בעת ברכת "המוציא" – מותר לגמרי, דבזה לא שייך שמא ישכח, עיין שם. ועיין אליה רבה סעיף קטן ה' שגמגם קצת בזה.)

סימן קעח סעיף ט

ומה נקרא "דברים הטעונין ברכה במקומן"? יש אומרים פת דווקא (רשב"א והגהות מיימוניות). ויש אומרים כל מיני דגן, כלומר גם על מה שמברכים "מזונות" (טור בשם ר"י). ויש אומרים דכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומן (רשב"ם ורא"ש).

ופשוט הוא דלעניין לברך במקומן יש להחמיר כדעה אחרונה. ולעניין דין שנתבאר יש להחמיר כדעה ראשונה. וכן משמע מלשון הרמב"ם שהבאנו, שכתב לשון "סעודה", וסעודה שייך רק על פת.

(ואף על גב דסוף לשונו לא משמע כן, מדכתב שתייה או פירות, מכל מקום נראה כן כוונתו. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעח סעיף י

מה נקרא "שינוי מקום"? הנה בחדר אחד אפילו הוא גדול מאוד מקרי הכל מקום אחד. וכשאוכל בפינה זו יכול לאכול בפינה אחרת, או לצאת לפינה אחרת ולדבר שם דחד מקום הוא. וכן אפילו מחדר לחדר, אם רואה מחדר זה מקצת מקום הראשון בהחדר שאכל שם – לא מקרי שינוי מקום. ואפילו מבית לחצר – לא מקרי שינוי מקום בכהאי גוונא, כמו שכתבתי בסימן רע"ג לעניין קידוש במקום סעודה. ושם נתבאר דגם מבית לסוכה לא מקרי שינוי מקום. ויתבארו שם איזה פרטים בזה.

ויראה לי דבבתים שלנו כל החדרים הפתוחים לבית האוכל מקרי חד מקום, דלא ימלט שלא יראו מקצת המקום של בית האוכל בהחדר. ולכן נראה לי דהאוכל פירות בחדר זה, או שותה חמין – יוכל לגמור האכילה או השתייה בחדר האחר הפתוח לו, ולא מקרי שינוי מקום.

סימן קעח סעיף יא

עוד יתבאר שם דאם היה דעתו לאכול במקום אחר – לא מקרי שינוי מקום. וכתב רבינו הרמ"א דזהו דווקא בבית אחד, כלומר מחדר לחדר בבית אחד, אף שאינו רואה מזה לזה – מהני דעתו. אבל לבית אחר לגמרי – לא מהני דעתו. ומבית לעלייה או להיפך – מהני גם כן, כיון דשניהם בבית אחד הם.

ובלבוש מבואר כאן ובסימן רע"ג דמהני דעתו אפילו לבית אחר. וצריך עיון (גם האליה רבה תמה עליו), דדין זה הוא מתוספות ורא"ש על פי ע"ש, וכן כתב הטור לקמן סימן רע"ג. מיהו זהו וודאי דכל שתחת גג אחד מקרי בית אחת, לעניין זה שתועיל דעתו אף שהם בתים בפני עצמם, כגון שמפסיק בית שער ביניהם שקורין "פיר הויז".

ולכן הרוצה לשתות חמין בכמה חדרים, יהיה דעתו בעת הברכה שלא ישתה במקום אחד, רק ישתה כאן מעט וכאן מעט, ואז יכול לשתות על סמך ברכה זו בכל חלקי הבית שתחת גג זה. והוא הדין באכילת פירות. ודבר זה צריך מאוד, לפי זמנינו ששוהין בשתיית חמין, ומפנין את עצמנו מחדר לחדר. ולכן נכון שתהא דעתו מתחילה לכך.

סימן קעח סעיף יב

איתא בירושלמי סוף פרק ששי דברכות:

אכל במזרחה של תאינה ובא לאכול במערבה – צריך לברך.

וכן פסק הרמב"ם שם. ואף על גב דמפינה לפינה לא מקרי שינוי מקום, זהו בבית שהמחיצות מקיפות, ועושה כל החדר כמקום אחד, מה שאין כן בתאינה העומדת באויר. וכתב הראב"ד: דווקא כשלא היה דעתו מתחילה לכך, עיין שם. ופשוט הוא דאם היה דעתו מתחילה לכך לא גרע מחדר לחדר.

והנה הטור לא הביא זה. ונראה דדעתו דאין הלכה כירושלמי זה, דלא גרע מפינה לפינה. אבל רבינו הבית יוסף הביא זה בסוף סעיף ב. ותמיהני שלא הביא דברי הראב"ד, דזה אין לומר דלא סבירא ליה כן, דהא בעצמו כתב בסעיף ג דמהני דעתו אפילו מאילן לאילן כמו שיתבאר. אך נראה שלא חשש להביאו, מפני שזהו מילתא דפשיטא.

ודע דדווקא כשהתאינה גדולה ועבה כל כך דכשעומדין במזרחה אין רואין צד מערבה. אבל בסתם אילן לא שייך כלל דין זה. ואף על גב דבחדר אחד אף אם מפסיק דבר שאין נראה ממקום למקום, כגון שעומדת תנור באמצע החדר חד מקום מקרי לעניין זה, שאם אוכל בצד זה יכול לגמור בצד האחר אף שאי אפשר לראות משם לכאן, זהו הכל בבית שיש מחיצות כמו שכתבתי (מגן אברהם סעיף קטן ה').

ועוד נראה לי דרק בתאינה שייך דין זה, לפי שאין מתבשלים כולם כאחד, כדאמרינן ריש פרק "כלל גדול", עיין שם. ולכן כשליקט במזרחה לא עלה על דעתו שגם במערבה נתבשלו ולא בשארי פירות.

(ולולי דברי הבית יוסף הייתי מפרש דלא על תאינה אחת קאי אלא על הרבה, כשאכל מהתאינות שבצד מזרח ובא לאכול מתאינות העומדות בצד מערב – צריך לברך. והבית יוסף הוסיף "תאינה זו", ואינו כן בירושלמי וברמב"ם, ועל המין קאי. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעח סעיף יג

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן, כיון שבירך על אילן אחד – אינו צריך לברך על האחרים. והוא שבשעה שבירך היה דעתו לאכול מאותם האחרים.

אבל מגן לגן צריך לברך אפילו הם סמוכים, ואפילו אם כשבירך תחילה היה דעתו על הכל. עד כאן לשונו.

דמאילן לאילן הוי כמחדר לחדר, ומגן לגן הוי כמבית לבית; שכל גן הוא מוקף מחיצות, וכל הגן הוא כבית כוללת. והגן אפילו הוא גדול הרבה שאין רואין מצד זה לצד זה, מכל מקום מהני דעתו כמו מחדר לחדר.

(עיין אליה רבה דמאילן לאילן, כשרואה זה את זה אין צריך דעתו. אבל הט"ז סוף סעיף קטן ט' לא כתב כן, וכן משמע מלשון השולחן ערוך. וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן ט', עיין שם היטב. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעח סעיף יד

עוד כתב בסעיף ד:

אם אכל פת במקום אחד, וחזר ואכל במקום אחר – אינו מברך ברכת המזון אלא במקום השני; כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם, ויושבין ומברכין במקום סיום אכילתם.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דהולך לשיטתו שפסק כהרמב"ם, דאפילו בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן – מכל מקום אסור לו לילך למקום אחר בלא ברכת המזון. ואם יצא – חוזר למקומו ויברך. ולזה אומר דאם עבר על זה, שחזר ואכל במקום אחר, ויותר אינו רוצה לאכול – בהכרח שיברך שם ברכת המזון, ויעלה לו גם לראשונה.

והדבר פשוט שאין לו דרך אחר לעשות כן, אף אם היה רצונו לאכול עוד במקום הראשון, דכיון דסוף סוף אכל בשני מקומות, ולדעת הרמב"ם צריך לברך דווקא במקום שאכל, אם כן בהכרח לברך במקום אחד ולצאת ידי חובת המקום השני.

ומסביר הדבר שלא תתמה: איך יוצא בברכת המזון במה שיברך בכאן על המקום השני? לזה מסביר ומדמה להולכי דרכים, שדרך אכילתם כן הוא, ולכתחילה יכולים לעשות כן. והלכך כאן בדיעבד יצא על כל פנים.

וכל זה הוה רבותא לשיטה זו. אבל לשיטת רבינו הרמ"א כל דין זה אך למותר, דהא כבר נתבאר דלשיטה זו יכולים לכתחילה לאכול בשני מקומות בדבר מצוה. ואם כן אין בדין זה חידוש כלל.

סימן קעח סעיף טו

התפילה באמצע הסעודה לא מקרי הפסק להצריכו ברכה אחרת. ולכן אם שכח להתפלל, ונזכר באמצע סעודה – יכול להתפלל בלא ברכת המזון ובלא ברכת "המוציא" אחר כך. ולא מיבעיא אם יש לו עוד שהות אחר הסעודה להתפלל, דאז לא היה מוכרח להפסיק. אלא אפילו שלא היה לו שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, דהיה מוכרח להפסיק, אפילו הכי לא הוה הפסק כיון שלא יצא ממקומו (תוספות פסחים קב א).

אבל נטילת ידים צריך, דהוי היסח הדעת (מגן אברהם סעיף קטן י"ג). ויש אומרים דאין צריך נטילת ידים (אליה רבה סעיף קטן י"א); וכן כתב בים של שלמה פרק ששי דחולין (סימן י'), דתפילה לא מקרי היסח הדעת.

וכל זה להתפלל במקומו. אבל לילך לבית הכנסת להתפלל, לרבינו הבית יוסף אסור, ולרבינו הרמ"א מותר כפי השיטות שנתבארו.

ודע דזהו דווקא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. אבל בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן וודאי דתפילה הוי הפסק.

(והט"ז סעיף קטן ט' וסעיף קטן י' האריך לחלוק על השולחן ערוך. וכבר כתב האליה רבה (סעיף קטן י') שאין בכל דבריו כדי דחייה, עיין שם. וגם האבן עוזר האריך לחלוק באיזה פרטים. ואנו אין לנו אלא כפסק רבינו הרמ"א, שהסכימו לזה המגן אברהם והאליה רבה.)

סימן קעח סעיף טז

אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי – לא הוה הפסק.

ואין זה דומה להיסח הדעת שצריך ברכה לפניו, שזה אינו מסיח דעתו. ואפילו נטילת ידים אינו צריך אם ברי לו שלא נגע במקומות המכוסין. וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה; אך בזה צריך נטילת ידים בברכה, כיון שידיו מטונפות. ועיין בסימן ק"ע סעיף ג.

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קעט

קיצור דרך: AHS:OH179

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מה קרוי "הסיח הדעת" בסעודה
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קעט סעיף א

כתב הטור:

גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים... – אסור לשתות ולאכול עד שיברך עליו תחילה, דכיון שנטל ידיו כדי לברך – הסיח דעתו מלאכול ולשתות, ואין הברכה שבירך תחילה פוטרת מה שרוצה לאכול ולשתות עוד... ואי אמר "הב לן ונברך" – הוי היסח הדעת כמו נטילת ידים...

עד כאן לשונו. אבל ברכת המזון על מה שאכל אין צריך. וכן הסכימו כל רבותינו דהיסח הדעת אין מצריך רק ברכה לפניה, אבל ברכת המזון הרי יברך אחר כך. וכי אסור להפסיק בין אכילה לברכת המזון בעניין אחר, כל זמן שלא עקר ממקומו? ורק בין מים אחרונים לברכת המזון אסור להפסיק. וזהו וודאי דמים אחרונים שנטל בטלה, וקודם ברכת המזון יטול ידיו.

סימן קעט סעיף ב

ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול תמה על הטור שהשווה נטל ידיו ל"הב לן ונברך". ואינו כן: דנטל ידיו כיון דתיכף לנטילה ברכה, הוי כאילו התחיל בברכת המזון, ואסור לו לאכול ולשתות עד שיברך ברכת המזון. וב"הב לן" ונברך אין צריך ברכת המזון, רק ברכה ראשונה על מה שאוכל. ועל פי זה כתב בשולחן ערוך, וזה לשונו:

גמר סעודתו, ונטל ידיו מים אחרונים – אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון. ואם אמר "הב לן ונברך" הוי היסח הדעת, ואסור לו... אלא אם כן יברך עליו תחילה.

עד כאן לשונו. אמנם כל מפרשי השולחן ערוך חלקו עליו, ובררו בראיות מבוררות שאין שום חילוק בזה. והעיקר כדעת הטור (ט"ז סעיף קטן א', ומגן אברהם סעיף קטן ב', ואליה רבה סעיף קטן א', וכן כתבו הב"ח והדרישה). וכן מפורש בבה"ג, וזה לשונו:

ואי בעי למשתי מיא או למיטעם מידי בתר דמשי ידיה – מברך ושתא, והדר מברך ברכת המזון.

עד כאן לשונו. ומלשונו משמע קצת דגם אין צריך אחר כך מים אחרונים. אבל כל הפוסקים לא כתבו כן.

ולבד זה מה שכתב רבינו הבית יוסף דנטל ידיו חמירא מ"הב לן ונברך", הרשב"א בחדושיו (מב א) כתב להיפך: ד"הב לן ונברך" הרי דיבר בפיו שמסלק את עצמו מסעודתו, מה שאין כן בנטל ידיו, עיין שם. ולכן העיקר לדינא כהטור.

(ויש שכתבו דמכל מקום לכתחילה אין לעשות כן, והשיג האליה רבה שם על זה. וכן מוכח להדיא מלשון הבה"ג; וכן כתב הלבוש, עיין שם.)

סימן קעט סעיף ג

ויש מרבותינו שמחלקים בין אכילה לשתייה. והיינו דבאכילה אפילו סילק את עצמו מלאכול, ואפילו סילקו השולחן, ואפילו אמר "הב לן ונברך" – לא הוי סילוק, ויכול לאכול בלא ברכה לפניה, אך בנטל ידיו צריך לברך. אבל בשתייה כשסילק עצמו מלשתות – הוי סילוק וצריך לברך. וכשיושב בסעודה גם לשתות מותר (ט"ז סעיף קטן ב').

וזה שיטת רבינו יונה בפרק ששי דברכות, והר"ן ב"ערבי פסחים". ונראה שזהו גם שיטת הראב"ד בפרק רביעי דין ז, שכתב:

לא אמרו לעניין אכילה אלא לעניין שתייה בלבד. אבל לעניין אכילה לא הוי הפסקה אלא במים אחרונים...

עד כאן לשונו.

(דבזה אתי שפיר שני הסוגיות דברכות ברכות מב א ודפסחים קג ב. והתוספות והרא"ש כתבו תירוץ אחר, עיין שם. והאליה רבה הכריע כדעה ראשונה, עיין שם. ולעניות דעתי נראה דהוי על כל פנים ספיקא דדינא, דהם לא הזכירו שגם הראב"ד עומד בשיטה זו. ונראה דספק ברכות להקל. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ד

והרמב"ם בפרק רביעי יש לו שיטה אחרת בזה, והטור והשולחן ערוך לא הביאו דעתו כלל. וזה לשון הרמב"ם:

גמר בלבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, אף על פי שלא שינה מקומו – חוזר ומברך. ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לאכול ולשתות, אפילו פסק כל היום כולו – אינו צריך לברך שנית. עד כאן לשונו.

ותמהו עליו: דלהדיא מסיק הש"ס בברכות שם דגמר לא הוי סילק אלא במים אחרונים. אמנם האמת דהרמב"ם היה מפרש זה לעניין ברכת המזון ולא להברכה הראשונה (לחם משנה). ודין דמים אחרונים כתב בסוף פרק ששי, דאחר זה אסור לו אפילו לשתות מים עד שיברך, עיין שם. ו"הב לן ונברך" הוה לדידיה כמים אחרונים, שכן כתב אחר הדין הקודם, וזה לשונו:

היו שותין ואמרו "בואו ונברך ברכת המזון..." – נאסר עליהם לשתות עד שיברכו...

עד כאן לשונו. וכתב כלשון הש"ס בפסחים שם דכך היה המעשה, דכן דרכו לבלי לשנות לשון הגמרא, אבל אין חילוק בין אכילה לשתייה. ועיקר כוונתו ד"הב לן ונברך" הוה כנטל ידיו.

והנה לדינא קיימא לן כהטור כמו שכתבתי, שזהו שיטת רוב רבותינו. ומכל מקום ראוי לחוש לדעת הרמב"ם. ועוד למדנו מדבריו קולא, דאם לא הסיח דעתו מלאכול ולשתות, אפילו הפסיק הרבה שעות על מקומו – לית לן בה. ומיהו זה פשוט, דאם בכל משך הזמן הסיח דעתו משמירת ידיו, דצריך נטילת ידים על כל פנים. ואפשר דאינו צריך לברך, כיון שאינו יודע שנגע במקומות המכוסים.

סימן קעט סעיף ה

וכתבו הטור והשולחן ערוך ד"הב לן ונברך" אינו שייך אלא בבעל הבית, דהוי היסח הדעת וצריך ברכה לפניה כמו שכתבתי. אבל הסומך על שולחן אחרים, כגון אורח כשאמר "הב לן ונברך" – לאו כלום הוא, ולא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית.

ונראה דגם בניו וחתניו הסמוכין על שולחנו כשאוכלין ביחד – לא הוי היסח הדעת באמירתן. אבל כשאוכלין בלעדו נראה דדינם כבעל הבית. וכן אורח באכסניא שמשלם בעד סעודתו – דינו כבעל הבית, שהרי שלו הוא אוכל.

ובאמירת בעל הבית נאסרו כל המסובין אם הסכימו לדבריו (מגן אברהם סעיף קטן ד'). אבל אם לא הסכימו לדבריו אין צריך ברכה. ופשוט הוא.

וכל זה ב"הב לן ונברך". אבל כשנטל ידיו – אין חילוק בין בעל הבית לאחר. ויש מי שאומר דאפילו ב"הב לן ונברך" אם גמר האורח בדעתו שלא יאכל עוד אף כשיאכל הבעל הבית, ואחר כך נמלך לאכול – דצריך לברך (שם סעיף קטן ג'). ולא משמע כן מלשון הפוסקים.

(אמנם גם האליה רבה סעיף קטן ז' הסכים להמגן אברהם. וצריך עיון.)

ודע דגם נטילת הכוס של ברכה הוי כנטל ידיו. וזה לשונו רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

אם לא אמר "הב לן ונברך" וגם לא נטל ידיו, משנטל הכוס לברך – הוי היסת הדעת.

עד כאן לשונו.

(וכתב המגן אברהם סעיף קטן ה' דהוי כנטילת ידים.)

סימן קעט סעיף ו

יראה לי ד"הב לן ונברך" אינו היסח הדעת כשדימה הבעל הבית שאין עוד מה לאכול, ואמרו לו שיש עוד מה לאכול ועדיין לא נגמרה הסעודה – דהוי היסח הדעת בטעות. ואלולי ידע זה לא היה אומר "הב לן ונברך"; דהא מטעם זה אין אמירת האורח כלום, מפני שסומך על שולחנו של בעל הבית, ואינו יודע אם נגמרה הסעודה. ואם כן גם בבעל הבית כן הוא.

וכן אורח באכסניא שמשלם מעות, ואמר "הב לן ונברך", והודיעוהו שיש עוד מה לאכול – הוי היסח הדעת בטעות. ודווקא כשגמר הבעל הבית בדעתו לבלי לאכול עוד, אף שיש עוד מה לאכול – הוי היסח הדעת, ולא בטעה. וכן האורח.

(כן נראה לעניות דעתי, דזיל בתר טעמא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ז

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

הנכנס לבית חברו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים, וכל אחד מושיט לו כוס, יש מי שאומר שמברך על כל אחד "בורא פרי הגפן", כי בכל פעם הוא נמלך.

עד כאן לשונו. כלומר: כשנכנס לעניין אחר. אבל אם נכנס לישב עמהם ולשתות – וודאי דאינו צריך לברך רק על כוס ראשון (ט"ז סעיף קטן ג').

ולאו דווקא כשנותנין לו כוס, דהוא הדין אם נותנים לו מיני מאכל גם כן הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקיט, דכן דרך המסובים ליתן להבא כוס לשתייה.

ויש מי שכתב דאפילו עדיין לא גמר שתיית הכוס הראשון והושיטו לו כוס שני, דצריך לברך (מגן אברהם סעיף קטן ו'). ובאמת יש פלוגתא בזה, ויתבאר בסימן ר"ו בסייעתא דשמיא.

(ובמגן אברהם יש טעות הדפוס. וכן צריך לומר: "ולא דמי..." כמו שכתב הפרי מגדים. והגרי"פ בגליון רצה להגיה "אין צריך לברך", עיין שם. ואינו מוכרח. וכן תפסו הפרי מגדים והמחצית השקל. ולדינא יתבאר שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ח

עוד כתב בסעיף ה:

הקרואים בבֵית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה – אינם צריכים לברך אלא על הראשון.

עד כאן לשונו. דאתכא דבעל הבית סומכין, וכוונתם על כל מה שיתן להם הבעל הבית. ולא דמי לשמש בסימן קס"ט שצריך לברך בכל פעם, משום דהשמש אין דרכו לאכול בעת שהמסובים אוכלין, ולכן אין כוונתו רק למה שלפניו. אבל אורחים יודעים שיתן להם הבעל הבית (בית יוסף).

וראיה לזה: שהרי גם בשמש נתבאר שם דכשיש אדם חשוב בסעודה אין צריך לברך על כל פרוסה, לפי שיודע שיתנו לו, עיין שם. וקל וחומר באורחים.

ויש מי שחולק בזה. וסבירא ליה דדווקא במקום שברי אצל האורח שיתן לו הבעל הבית עוד – אינו צריך לברך. אבל בספק צריך לברך (ט"ז סעיף קטן ד'). ואינו כן, דאין צריך להיות ברי אצל האורח. וכן מבואר מלשון הש"ס בברכות (מב א), עיין שם. והעיקר כפסק רבינו הבית יוסף.

(וגם האליה רבה סעיף קטן ח' השיג עליו, וכן כתב הבאר היטב בשם יד אהרן. וגם הפרי מגדים אין דעתו נוחה מזה, עיין שם. והעיקר מה שסמך על דוחק לשון התוספות שם בדיבור המתחיל "אתכא" (השני), כבר הוגה בתוספות כהוגן. והוא ממש כהבית יוסף, עיין שם ותו לא מידי. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ט

אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים – ביום ידאג מפני ריח הפה; ובלילה ידאג משני דברים: מפני ריח הפה, ומפני אסכרא, והוא מחלה החונק את הגרון (ברכות מ א).

והאוכל מלח, אחר אכילתו לא יאכל בגודל, דקשה לקיבור בנים; ולא בזרת, דקשה לעניות. ולא באצבע, דקשה לשחין רע (אליה רבה); אלא באמה ובקמיצה. וזהו עניין סגולי כפי קבלת הקדמונים. ואין צריך ברכה על זה, כיון דזהו רק לרפואה בעלמא.

ואנחנו אין נזהרין בזה מפני שבפת שלנו יש מלח תמיד, ובתבשילין שלנו יש מים תמיד. וכבר נתבאר זה בסוף סימן ק"ע, עיין שם.

ועוד אמרו בגמרא שם: המקפה אכילתו במים – אינו בא ידי חולי מעיים. והרגיל בעדשים אחת לשלושים יום – מונע אסכרא מתוך ביתו. אבל כל יומא – לא, דקשה לריח הפה. והרגיל בחרדל אחת לשלושים יום – מונע חלאים מתוך ביתו. אבל כל יומא – לא, דקשה ללב. והרגיל בדגים קטנים – אינו בא לידי חולי מעיים. ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. והרגיל בריחו של קצח – אינו בא לידי כאב לב. אבל לא יאכלם, דקשה לגוף; אלא ידבקם על הלחם בעת האפייה, ואחר כך יקלפנו שלא ישאר בו רק הריח. ו"קצח" פירש רש"י נייל"א, ואינו ידוע לנו. ובערוך ראיתי שזהו מה שאנו קורין קימי"ל, ויש נותנין זה בלחם.

ואיתא בגיטין (ע א):

שלושה דברים מתישין גופו של אדם: אכל מעומד, ושתה מעומד...

וחמישה קרובים למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד (תיכף), שתה ועמד, הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מיטתו ועמד.

אלא ישהה מעט ואחר כך יקום, עיין שם. וכן איתא בשבת סוף פרק שמונה עשר, עיין שם.

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קפ

קיצור דרך: AHS:OH180

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

ללקוט הפירורים מהפת, שלא יתפזרו על הארץ
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן קפ סעיף א

אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. והא דמשמע בברכות (מב א) שהיו מסלקים השולחנות קודם ברכת המזון, זהו מפני שכל אחד אכל בשולחן קטן בפני עצמו, והיו מסלקים השולחנות מלפני המסובים ולא מפני המברך.

אבל אנו שכולנו אוכלין על שולחן אחד – אין לסלק ממנו עד לאחר ברכת המזון (תוספות ורא"ש שם). ונראה שמטעם זה יש מקומות שנהגו שמניחים הלחם והמפה לפני המברך, כמו שכתב הטור עיין שם, כדי לעשות כפי מה שהיה בזמנם.

סימן קפ סעיף ב

וטעמו של דבר: לפי שהברכה אינה שורה על דבר ריק. כדאשכחן באלישע ושונמית, שאמר לה: "היש לך מה בבית". ובסנהדרין (צב א): כל שאינו משייר פת על שולחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן הוא בזוהר יתרו (דף פ"ז ע"ב), וזה לשונו: אסור ליה לבר נש לברך על פתורא ריקניא, דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא... וכן הוא בזוהר תרומה (ד, קנ"ז ע"ב), עיין שם.

וכתב רבינו הבית יוסף: אבל לא יביא פת שלֵמה ויתננה על השולחן. ואם עשה כן מיחזי כ"העורכים לגד שולחן" שאמר הנביא ישעיה (סה יא). ודווקא להביא אסור, אבל אם מקודם היה מונח פת שלֵמה – אינו צריך להסירו (ט"ז ומגן אברהם).

ולכן בשבת כשמונח החלה השנייה של לחם משנה – אין ליטלה מהשולחן. אבל פתיתין בהכרח להיות, ואם לא נשארו פתיתין על השולחן – יביא ממקום אחר. ובאיוב (כ כא) כתיב: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". שמזה דרשו חכמינו ז"ל לשייר על השולחן פת, דמזה גופה משמע דהשיור הם פתיתין, דזהו לשון "שריד".

סימן קפ סעיף ג

וכמה טעמים יש על שיור הפת:

• כדי שיהא מוכן לעני כשיבוא (רש"י).
• ועוד: כדי להודות להשם יתברך על חסדו וטובו, ששבענו והותרנו, כדכתיב: "אכול והותר".
• וכן שיהא ניכר לכל שמברכין להשם יתברך על שהכין מזון לכל בריותיו.
• ועוד: שתחול ברכתו יתברך על השולחן הזה ועל הבית הזה, כמו שאומרים ב"הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית זה ועל שולחן זה שאכלנו עליו". ולכל שפע ברכה צריך דבר מה שתחול הברכה עליו, כמו שכתבתי.

(שני טעמים מזה יש בלבוש.)

סימן קפ סעיף ד

בימי חכמי התלמוד, שהיו מסלקין השולחנות הקטנות שלפני המסובין קודם מים אחרונים, והיו נוטלים המים האחרונים במקום השולחנות – היו צריכים לכבד קרקע הבית שבמקום השולחנות קודם הנטילה, שלא ישארו שם פירורים מפת וימאסו במי הנטילה. ואף על פי שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית, מכל מקום חוששים שמא יהיה השמש עם הארץ, שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, וכשיסיר הלחם מן השולחן – יניח על השולחן גם פירורין שיש בהם כזית, ואחר כך יפלו ממנו כשמסירין את השולחן משם, וימאסו במי הנטילה. ולכן יכבד תחילה.

אבל כגון אצלינו שאין לנו סילוק שולחן, ואנו נוטלין הידים במקום שאין חשש פירורים, דכשאנו נוטלים הידים על השולחן בכלי שומרים שלא יפלו המים על המפה של השולחן, וממילא לא יגיע להאוכלים. מה שאין כן אצלם, שהיו נוטלים בכלי על הקרקע, ואין דרך לדקדק שלא יפלו המים על הקרקע. ולכן אין צריך אצלינו כיבוד הבית תחילה.

ודע שזה שנתבאר שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית, זהו כגון להשליכן במים ובאש. אבל אסור לזורקן במקום דריסת רגלי בני אדם, מפני שקשה לעניות כשדורסים על פירור לחם, כדאמרינן בחולין (קה ב), עיין שם.

(עיין ב"ח שמחמיר גם עתה לכבד מטעם שנוטלין לפני השולחן, עיין שם. ולפי מה שכתבתי אין חשש בזה, ואין המנהג כן. ורק המפה יש שמנקין אותה מעט. ודייק ותמצא קל.)

סימן קפ סעיף ה

כתבו הקדמונים שנהגו לכסות הסכין בשעת ברכת המזון. ובשבת ויום טוב לא נהגו לכסותו. והטעם: לפי שהשולחן דומה למזבח, ובמזבח כתיב: "לא תניף עליהם ברזל"; כי הברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימיו של אדם, ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך. וגם השולחן גורם לאריכת ימים על ידי הכנסת אורחים ומכפר עוון, והברזל הוא כוחו של עשו. ולכן בשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע. ומנהג ישראל תורה הוא.

ועוד אמרו טעם: מפני מעשה שאירע בצדיק אחד, שאמר "ובנה ירושלים...", ונצטער מאוד על חורבן בית המקדש, ולקח הסכין והרג את עצמו (עיין בית יוסף). ולכן גזרו על זה. ולא גזרו בשבת ויום טוב, דמעשה כי הוה בחול הוה, ולא גזרו רק כעין מעשה שהיה; כדאמרינן בשבת (ס ב) בסנדל המסומר, עיין שם. ועוד: דבשבת ויום טוב אסור להצטער, ואי אפשר לבוא קלקול כזה. ודע דעכשיו אין רגילין ליזהר בזה, ואין מכסין הסכינים בשעת ברכת המזון.

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

סימן קפא

קיצור דרך: AHS:OH181

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קפא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מים אחרונים
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קפא סעיף א

כתב הרמב"ם סוף פרק ששי:

תיכף למים אחרונים ברכת המזון, ולא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה – אסור, עד שיברך ברכת המזון.

עד כאן לשונו. וכלשון הזה כתבו ה[[טור אורח חיים קעט|טור והשולחן ערוך בסימן קע"ט. וכן כתב רש"י בברכות (מב א) דתיכף לנטילת ידים, דמים אחרונים ברכה ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו. עד כאן לשונו.

ומכל זה משמע דרק להפסיק באכילה ושתייה אסור. אבל דיבור לא הוי הפסק (כסף משנה, ומגן אברהם ריש סימן קע"ט). ואפילו למאן דסבירא ליה בריש סימן קס"ו דבין נטילת ידים ל"המוציא" אסור להפסיק בדיבור, מכל מקום במים אחרונים מותר. והטעם נראה לי דהפסק דיבור לא שייך אלא במקום שיש ברכה, וצריך להסמיך הברכה להמעשה. ובמים אחרונים ליכא ברכה. ובמים ראשונים קבעו חכמים שלא להפסיק בין ברכת "על נטילת ידים" ובין ברכת "המוציא". אבל במים אחרונים מה שייך הפסק בדיבור? ובשלמא אכילה ושתייה אסור, משום דאזלא לה ברכת "המוציא" אחר הנטילה. אבל הדיבור למה יאסר?

(והמגן אברהם בריש סימן קע"ט חלק על הבית יוסף, עיין שם. ולפי מה שכתבתי דברי הבית יוסף צודקים. והא דאין מסיחין על כוס של ברכה בסימן קפ"ג משום כבוד הכוס הוא, ולא משום הפסק.)

סימן קפא סעיף ב

מים אחרונים סמכו רבנן אקרא בסוף פרק "אלו דברים": "והתקדִשתם" – אלו מים ראשונים; "והייתם קדושים" – אלו מים אחרונים, עיין שם.

והחמירו במים אחרונים יותר מבראשונים: דבמחנה פטרו ממים ראשונים ולא ממים אחרונים, כדאיתא סוף פרק קמא דעירובין, עיין שם. ואמרינן בחולין (קה א): מים ראשונים – מצוה; מים אחרונים – חובה; מפני שיש מלח סדומית שמסמא את העינים, ויש סכנה אם לא יטול ידיו. ולכן מפני שהוא סכנה לא תיקנו ברכה (רמב"ם).

סימן קפא סעיף ג

ועל פי זה כתבו רבותינו בעלי התוספות, והביאם הטור, דעכשיו לא נהגו במים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו. וכבר הקשו הרא"ש ותוספות ר"י סוף פרק שמיני דאיך אפשר לומר כן? דאם כן מה שייך קדושה בזה, דדרשינן מ"והייתם קדושים"? אלא וודאי דטעם הסכנה הוא טעם נוסף על קדושת המצוה, והקדושה היא להעביר הזוהמא מהידים שהן מזוהמות מהאכילה, וידים מזוהמות פסולות לברכה.

ובשם הגאון כתבו דהמברך שצריך להזכיר את השם, הוה נטילתו מצוה משום קדושה. ולהמסובים הוא רק משום סכנה, עיין שם.

(גם הגר"א סעיף קטן י"ב השיג על התוספות, וכתב שזה שאמרו מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, כלומר: מוסף על המצוה, וכמו שכתבתי. ופסק כן לדינא, עיין שם.)

סימן קפא סעיף ד

אך אם כן למה אין מברכין כמו על מים ראשונים? ודעת הראב"ד בפרק ששי באמת כן הוא, שצריכים ברכה. וכתב זה בשם שמושי הגאונים, שצריך לברך על רחיצת ידים. ועיין שם שמחלק בין כשאכל דבר שיש בו זוהמא, כמו בשר ודגים וכל דברים לחים, דאז טעון ברכה, ובין כשאכל דברים יבֵשים שאין בזה זוהמא, ואין צריך ברכה, עיין שם.

אבל כל רבותינו כתבו סתם דמים אחרונים אינם צריכים ברכה. ונראה לעניות דעתי דכשם שברכת "המוציא" עולה לכל המאכלים שבסעודה, כמו כן ברכת "על נטילת ידים" עולה לכל הרחיצות שבסעודה. אמנם לשיטת התוספות לא שייך כאן ברכה כלל, וכן מבואר מהרמב"ם שם, שכתב:

ומים אחרונים אין מברכין עליהם, שאינן אלא מפני הסכנה.

עד כאן לשונו. הרי דסבירא ליה כשיטת התוספות. ולדבריהם צריך לומר שזה שסמכו חכמינו ז"ל מקרא – אינה אלא רמז בעלמא, משום דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא. וראיה לזה: שהרי דריש שם "כי קדוש" – זה שמן שהיו סכין בהם את הידים לאחר מים אחרונים (רש"י). וזה וודאי ליכא חיוב, ולא נתפשטה תקנה זו; אלא כדאמרן.

וזה לשון הטור:

והתוספות כתבו..., וכיון שאין אנו עושין כמו שאומר הפסוק "כי קדוש אני" – זה שמן ערב, גם בנטילה לא נהגו. ולא מקרי לדידן ידים מזוהמות, כיון שאין אנו רגילין ליטול, ואין אנו מקפידין בכך. ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס, ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה – לדידיה הוה ידים מזוהמות, וצריך ליטול קודם ברכת המזון. אבל לא יברך עליהם כלל.

עד כאן לשונו. וכלשון הזה כתב גם רבינו הבית יוסף בסעיף י, עיין שם. ואיש כזה שהוא איסטניס, אפילו רוצה לברך על היין וידיו מלוכלכות – צריך לקנחם קודם (מגן אברהם סעיף קטן ט').

סימן קפא סעיף ה

והנה עכשיו לדינא במים אחרונים לא מיבעיא לשיטת כמה מרבותינו, שמעיקר דינא יש חיוב גם בזמן הזה כמו שבארנו. אלא אפילו לשיטת התוספות דליכא חיוב בזמן הזה, אין ספק שכתבו כן כדי ללמד זכות על מה שלא נהגו בימיהם. אבל גם רבותינו התוספות מודים דצריך גם בזמן הזה, דמי יימר שמלח סדומית אינו מצוי גם עתה?

ויראה לי דמלח ממי הים – יש בהם חשש מלח סדומית. וזה שכתבו דעכשיו ליכא מלח סדומית, מפני שבמדינתם היו אוכלים ממלח שחוצבים בהרים; וגם עתה שם כן הוא. אבל במדינתינו הרבה שאוכלים ממלח המים, ויש בזה חשש מלח סדומית. וגם בזוהר "פינחס" (דף רמ"ו ע"א) הזהיר על זה, וכל המקובלים הזהירו על זה (מגן אברהם סעיף קטן י'). ובתשובה מן השמים לאחד מהקדמונים מבואר שכל המקיל במים אחרונים – מקילים לו מזונותיו מן השמים. ולכן יש ליזהר בזה מאוד, וכך נוהגים כל יראי ה'. ויש לכל בעל הבית להזהיר לבני ביתו שיזהרו בזה.

סימן קפא סעיף ו

אם אין לו מים לראשונים ולאחרונים – ראשונים עדיפי, כיון דבאחרונים יש מקילים כמו שנתבאר.

ומכל מקום בשבת בסעודה שנייה, שאם יטול מים אחרונים לא יהיה לו מים ראשונים לסעודה שלישית – מבטל הסעודה השלישית ונוטל ידיו עתה לאחרונים, כיון שכבר נתחייב בה (מגן אברהם בשם בית יוסף). ואם יש לו כוס של ברכה – מוזגין הכוס, ואחר כך נוטלין לידים מים אחרונים (שם).

סימן קפא סעיף ז

מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע, מפני שרוח רעה שורה עליהם, אלא בכלי. ומכל מקום אין לטבול ידיו בתוך הכלי, רק לשפוך מהכלי על הידים כמו בראשונים. ורק במים אמצעיים בין חלב לבשר, או בין דגים לבשר – מותר לטבול ידיו בתוך הכלי למי שנוהג בה, ולא בראשונים ואחרונים.

ואם אין לו כלי – ישפוך על הרצפה, דרק על קרקע שורה רוח רעה ולא על רצפה. ואם אין רצפה בביתו – נוטל על עצים דקים וכיוצא בהן, שיהיה איזה הפסק בין המים להקרקע. ואם גם זה אין להשיג – יטול על הקרקע במקום שאין דרך בני אדם להלוך שם. ויכול ליטלם תחת השולחן, שאינו מקום הילוך (מגן אברהם).

ואין נוטלין בחמין שהיד נכוה בהן, מפני שמפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. והעיקר ליטול בצונן (מגן אברהם סעיף קטן ג' בשם רש"ל).

ואין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות, דעד שם מגיע הלכלוך של המאכל. וצריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה, כדי שתרד הזוהמא.

ונוטלים מים אחרונים בכל מיני משקין, וכן במים הפסולים לראשונים, כגון שנעשה בהם מלאכה ואינם נקיים (שם סעיף קטן ז').

ואין מברכין ברכה על מים אחרונים כמו שנתבאר. ואין צריכין ניגוב. והרמב"ם כתב דצריך ניגוב. וכתבו דרק המברך צריך ניגוב, שמנגב ואחר כך מברך. אבל כל המסובין – אין צריך ניגוב (מגן אברהם סעיף קטן ו' בשם הים של שלמה).

סימן קפא סעיף ח

כתב הכלבו בשם הראב"ד:

אלו דברים שבין מים ראשונים למים אחרונים: ראשונים צריכים רביעית, ואחרונים כדי שידיח בהם את הידים. ראשונים אין נוטלין אלא מתוך כלי, ואחרונים מכל דבר. ואין צריך כוח אדם, ואין החציצה פוסלת בהן. וכל מים כשרים לאחרונים, אף שנעשה בהם מלאכה, אף שהן עכורין הרבה. ואפילו אין (כן צריך לומר) פרה שותה מהן, ואפילו חמי טבריא שהן מרין. ראשונים אין נוטלין לחצאין, אחרונים נוטלין לחצאין. ראשונים כששפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת, ולא באחרונים.

עד כאן לשונו. וכל דברים אלו הן להלכה (אליה רבה סעיף קטן ג').

ודע שראיתי שיש מקפידים שלא יהיה רביעית במים אחרונים, רק פחות מרביעית דווקא. ולא מצאתי זה בשום מקום. וכמה מגדולי הדור שלא נהגו כן, ונוטלין מרביעית ויותר מרביעית (ושמעתי איזה טעם בזה ולא נתקבל אצלי).

סימן קפא סעיף ט

המברך נוטל ידיו תחילה במים אחרונים, דכיון שמכבדין אותו בברכה – מכבדין אותו גם בנטילה. במה דברים אמורים? כשהם עד חמישה עם המברך, דשיערו חכמים שבמשך זמן שיטלו הארבעה, יעיין בלבו בארבע ברכות של ברכת המזון שלא יטעה בהן. ולכן כשהן יותר מחמישה – אין מדרך ארץ שהוא יטול, וימתין עד שיטלו כולם.

ועוד: דלכתחילה אינו כדאי להפסיק כל כך, דתיכף לנטילה ברכה. ואף על פי שבארנו בסעיף א דדיבור לא הוי הפסק, וכל שכן שתיקה, מכל מקום אין כדאי לעשות כן לכתחילה. ולכן יתחילו השאר ליטול ידיהם. ואין מכבדין זה את זה ליטול מקודם, דאין מכבדין בידים מזוהמות. אלא יטלו כסדר כפי שיושבין סביב השולחן עד שיגיע לחמישה, ואז יטול המברך ואחר כך הארבעה מטעם שנתבאר.

ונוהגים לומר "על נהרות בבל" קודם מים אחרונים. ובשבת ויום טוב וראש חודש אומרים "שיר המעלות בשוב...".

---

הלכות סעודה: קע • קעא • קעב • קעג • קעד • קעה • קעו • קעז • קעח • קעט • קפ • קפא

---

1. נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.