ערוך השולחן אורח חיים קס

קיצור דרך: AHS:OH160

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קס | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

איזה מים כשרים לנטילת ידים ואיזה פסולים
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד

סימן קס סעיף אעריכה

כתב הרמב"ם בפרק ו' מברכות דין ז': "ארבעה דברים פוסלין את המים: שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן. כיצד: מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן - הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גילוי האוסרן משתייה - נפסלו בנטילת ידים" עכ"ל.

והנה על גילוי כתב הטור דהאידנא דאין חוששין לגילוי - כשרים אף לנטילה עכ"ל, ובאמת אין ידוע לנו כלל עניין גילוי כיון שאין נחשים מצויים בינינו, וכמ"ש ביורה דעה סימן קט"ז.

וכן מה שכתב: 'בין בקרקעות' וודאי כוונתו על שאובין שבקרקעות, והולך לשיטתו שבארנו בסוף סימן הקודם דמים שאובים שבקרקע, אף כשיש בהם מ' סאה - אין לטבול הידים בהם, דבמקום שמותר לטבול הידים אין שינוי מראה פוסל, דאין שינוי מראה פוסל במקוה של[י]מה כמבואר ביורה דעה סימן ר"א (ב"ח), אלא שהולך לשיטתו, וכבר בארנו שם שחולקים עליו.

סימן קס סעיף בעריכה

אמנם בזה שכתב: "בשינוי מראה, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן", אף על גב דבמשנה דידים פרק א' לא תנן אלא: "נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן - פסולין" ע"ש, מכל מקום סבירא ליה להרמב"ם דמחמת מקומן הוה כמו על ידי דבר שנפל לתוכן, כיון שהסיבה היא לא מחמת עצם המים.

ואם נשתנו מחמת עצמן, כגון שעמדו ימים רבים ונעשו ירוקים - לא פסל הרמב"ם, שהרי אפילו במי חטאת תנן בסוף פרק ח' דפרה: "המים שנשתנו ושינויין מחמת עצמן – כשרים", וקל וחומר לנטילת ידים דרבנן.

סימן קס סעיף געריכה

ולפי זה תמוהים מאוד דברי הטור והשולחן ערוך סעיף א' שכתבו: "מים שנשתנו מראיהם, בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן - פסולים" עכ"ל, ומנא לן לפסול בנשתנו מחמת עצמן, וכבר הקשו זה המפרשים (הט"ז והמגן אברהם והב"ח) ופסקו דכשרים ע"ש.

ולעניות דעתי העיקר כהטור והשולחן ערוך, דידוע שהמים העומדים בכלי ימים רבים עד שנשתנו במראיתן לירקון, כשיחפשו בשם ימצאו שם הרבה זבובים ותולעים, ועל ידי זה נשתנו מראיתן. ונמצא שכל השינוי מחמת דבר אחר הוא, אלא שבלשון בני אדם קרו לה 'נשתנו מחמת עצמן'.

וראיה לדבר זה ממשנה דפרה שם שהבאנו דנשתנו מחמת עצמן כשרים, ובריש פרק ט' דפרה תנן בצלוחית של מי חטאת: "נפל לתוכה שקצין ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהן – פסולים", אלמא דדרך המים להשתנות על ידי רמשים, ואם כן למה לא תני לה בסוף פרק ח'. אלא וודאי דשם דמיירי בהמעיין ואין דרכן להשתנות על ידי רמשים כידוע בחוש, אבל בצלוחית דרך המים להשתנות על ידיהן.

ועוד ראיה מחולין (ק"ז.): דשאל רב ששת לאמימר: קפדיתו אחזותא, אמר ליה: אין ע"ש. וקשה, איזו שאלה היא, הא משנה מפורשת היא בפרק קמא דידים כמ"ש. ותרצו התוספות והרא”ש דבמשנה יש לומר דמיירי דלתרומה ע"ש. ואינו מובן כלל, דהא כל הדינים שבשם הם לחולין. ולהטור והשולחן ערוך אתי שפיר בפשיטות, דבמשנה מיירי על ידי דבר אחר: על ידי דיו קומוס וכו' כמ"ש, והוא שאל לו על חזותא מחמת עצמן, ואמר ליה דקפדינן, והטעם כמ"ש. ולכן נראה לי להלכה ולמעשה כהטור והשולחן ערוך, דאפילו מחמת עצמן – פסולים, דבאמת אין זה מחמת עצמן וכמ"ש.

סימן קס סעיף דעריכה

עשיית מלאכה כיצד: תנן בידים שם: "עשה בהם מלאכה או ששרה בהן פתו – פסולים, הדיח בהם את הכלים או שמיחה בהם את המדות – פסולים. הדיח בהם כלים חדשים או מודחים - כשרים" ע"ש. עוד שנינו שם: "המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקאות – פסולין, וכשהוא מדיח ידיו בהן - כשרים" ע"ש.

והכי פירושו: עשה בהם מלאכה מה שצריך להמלאכה, כגון שצינן בהם משקין (רא"ש שם) או שרה פיתו או הדיח כלים שצריכין הדחה, או קינח המדות שנדבק שם המשקין או הטביל גלוסקאות, שכל אלו צריך לזה - מקרי מלאכה והוה כמי שופכין ופסולים לנטילת ידים. אבל הדיח כלים מודחים או חדשים שאין צריך להמלאכה כלל – כשרים, דזה לא מקרי מלאכה. והנחתום שהדיח ידיו בהן, אף שצריך לזה, מכל מקום הא המים שצריך נטלן מהכלי ובהשאר לא נעשה מלאכה (רמב"ם), ועיין בסעיף ה'.

סימן קס סעיף העריכה

ושרה בהן פתו פסולים אפילו לא נתכוין לכך אלא שנפל שם הפת ונשרה (ט"ז סק"א), אם צריך לשריית הפת, וכל שכן אם נתכוין לשרות בכלי זה ונפל בכלי זה דפסולין. אבל אם נפל הפת ומיד לקחו מן המים - כשרים (מגן אברהם סק"ד).

ונחתום שמדיח ידיו במים שאמרנו דכשרים, זהו כשחפן מהם מים בחפניו לטוח פני הגלוסקאות, או הטביל ידיו וטח פני הגלוסקאות, דהשתא המים שצריך נטלן והשאר שבכלי לא נעשה בהם מלאכה. אבל אם רחץ ידיו במים שבכלי – פסולות, דהא עשה בכולם מלאכה (ט"ז סק"ג). ויש מראשונים שמכשירים גם בכהאי גוונא (ב"י בשם סה"ת), והטעם דסבירא ליה דזה לא מקרי מלאכה כלל, אבל לא כן שיטת הרמב"ם והטור והשולחן ערוך (ט"ז שם).

וכן אם הדיח בהן ירקות - פסולים כשצריך להדחתם, אבל אם היו נקיים - כשרים (מגן אברהם סק"ה), דהוי ככלים נקיים. אמנם אם שרה בהן הירקות שלא יכמושו - וודאי מקרי מלאכה ופסולים (שם).

והוא הדין אם נתן בהם כלים בימות החמה שנתבקעו ובמים יתכווצו - דהמים פסולים (שם), אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו - לא מקרי מלאכה (שם), דאין המים פועלים בהם כלל אלא מצילים אותם ממיתה, ואפילו מתו שם כשרים (אליה רבה סק"ו).

סימן קס סעיף ועריכה

ודע שרבינו הרמ"א כתב בסוף סעיף ב' וזה לשונו: "והוא הדין מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבוק בידיו" עכ"ל, ולפי סידור הדברים אכשרות קאי ע"ש.

אבל אין זה לפי שיטת הרמב"ם אלא לפי שיטת יש מראשונים שכתבנו בסעיף הקודם, ובאמת נחלקו על רבינו הרמ"א בזה (ט"ז סק"ד וים של שלמה ואליה רבה). ועוד דהוה ליה לכתוב 'ויש אומרים', דהא להדיא חולק על רבינו הבית יוסף, שכתב הטעם דהנשארים לא נעשו מהם מלאכה ע"ש, וממילא דבהדיח ידיו בתוכם הרי נעשה בכולם מלאכה וצריך להמלאכה.

ויותר נראה לי דטעות נפל בהדפוס, והגהה זו צריך להיות מקודם קצת, על מ"ש רבינו הבית יוסף: "ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין - פסולים" עכ"ל, על זה קאמר: "והוא הדין מים שהנחתום מדיח ידיו בהם וכו'”, כלומר ופסולים, והכי קיימא לן (ואף שקושית הט"ז ממים שלפני הנפח אינה קושיא כל כך ע"ש, מכל מקום האמת הוא דאין זה לשיטה הקודמת).

סימן קס סעיף זעריכה

איתא בגיטין (נ"ג:) שיש כלים שעושים בתוכם סימנים למשקל הבשר, ונותנים בהם מים ובשר, וכשהמים עולים לסימן זה הוי המשקל כך וכשעולים לסימן זה הוי המשקל כך - מקרי עשה בהם מלאכה ע"ש.

ויש מי שכתב שאם נתן לתוך המים דבר שהוא לריח טוב מקרי עשה בהם מלאכה ופסולים (מגן אברהם סק"ה בשם של"ה), ודבר תמוה הוא לפסול בכך, דהא הטעם דעשה בהם מלאכה פסולין משום דהוי כשופכין, והכא הרי נתכוין להשביחן בכך והשביחן, ועוד יש ראיות להכשירן (עיין מגן אברהם שם). ולכן לדינא וודאי הם כשרים (שם), ועיין סוף סעיף י"ז.

סימן קס סעיף חעריכה

ודע דכפי מה שנתבאר בצינן משקין בתוך המים - מקרי נעשה בהם מלאכה ופסולות. ויש לתמוה על מנהג העולם שמעמידים בכלי המים בקבוקות שכר או מיני מים שלא יתחממו ועם כל זה נוטלין מהם לידים. ונראה לי דסבירא ליה כמ"ש אחד מן הגדולים, דצינון אינו פוסל רק כשהעמידן חמין שיצטננו בהמים, אבל אם העמידן צוננים כדי שלא יתחממו - לא מקרי נעשה בהם מלאכה וכשרים (אליה רבה סק"ו בשם ע"ת ודמשק אליעזר ע"ש).

ודע דיש מי שכתב שאם בדק הכלי במים לראות אם היא של[י]מה או שבורה המים פסולים (ש"ת בשם ברכ"י), ולעניות דעתי אינו כן דאין זה מלאכה, דהא הכלי עשויה למים ובדקה אם ראויה היא אם אינה ראויה, ואין זה מלאכה צדדית.

סימן קס סעיף טעריכה

מים שלפני הנפח אף על פי שלא נשתנו מראיתן – פסולים, מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה, דהיינו שכיבה בהם הברזל החם.

ומים שלפני הספר, שבשעה שמספר לאחרים שערותיהם משתמש בהמים, אם נשתנו מראיהם – פסולים, ואם לאו – כשרים. וזהו תוספתא בידים, וכל הראשונים הביאוה ולא פירשוה מה עושה הספר בהמים. ולפי העניין נראה דלוקח רק מקצת מים בחפניו מהכלי, ולפיכך השאר כשר שלא נעשה בהם מלאכה, והוה כנחתום שהדיח ידיו סוף סעיף ד'.

סימן קס סעיף יעריכה

מים ששתו מהם תרנגולים או שהכלב לקק מהן, יש מי שחושש לפסול מטעם דתנן במי חטאת: דכל עוף ששתתה מהם פוסלת המים לבד מיונה, מפני שכל העופות מגביהים פיהם ונופלים טיפין מפיהם לתוך המים (פרה פרק ט' משנה ג'), וכן תנן התם: שתתה מהם בהמה או חיה - פסולין מטעם זה.

ואין דבריו נראין, דהתם לאו מטעם מלאכה נפסלו דאין זה מלאכה, אלא משום דלא הוה מים חיים אל כלי (תוספות חולין ט':), ואפילו אי משום מלאכה הא נתבטלו אלו הטיפות המעטים בתוך המים של הכלי (ט"ז סק"ה). ועוד וכי נלמוד מכל החומרות שיש במי חטאת לנטילת ידים (בית יוסף). אלא העיקר לדינא דכשרים המים בכל מי ששתה מהן, בין בהמה בין חיה בין עופות. מיהו בשתיית כלב וחזיר נכון להחמיר, דנמאסו המים והוה ליה כשופכין (מגן אברהם סק"ז). והביאו זה מתוספתא (שם), ואני לא מצאתי זה בתוספתא.

סימן קס סעיף יאעריכה

כתב הרמב"ם בפרק י"א דמקוואות דין ט': "כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים - הרי אלו כשרין (דבטלו ברוב). נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה - הרי זה פסולה, מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית" עכ"ל.

וכתב זה על פי סוגיא דזבחים (כ"ב.) ע"ש וכן פירש רש"י שם (בד"ה 'למעוטי'), אלא שכתב דזהו רק ברביעית בצמצום, דלא חשיב שיעורא זוטא כי האי לבטלינהו ע"ש. והוכרח לזה דאם לא כן הוא דבר תמוה, שהרי אפילו באיסורים אמרינן כיון שנבטלו נבטלו וכל שכן בנטילת ידים דקיל דהוי דרבנן. ולכן פירש דרק ברביעית מצומצם הדין כן, אבל כשהיה יותר מרביעית ונפל שם מעט מים פסולים - בטלו אפילו נטל מה שנתן אחר כך, ויש לומר גם כוונת הרמב"ם כן.

אמנם גם ברביעית מצומצם תמהו התוספות על חומרא זו, וכתבו (בד"ה 'לרביעית') דלאו לעניין נטילת ידים איתמר אלא לעניין טבילת כלים ע"ש. ונראה שזהו דעת כל הפוסקים שלא הביאו דין זה כלל, ואף לרש"י והרמב"ם הוי מילתא דלא שכיחא שיהא רביעית מצומצם.

מיהו לדינא קיימא לן דמים פסולים שנתערבו במים כשרים פחות ממחצה - נבטלו ומותרין לנטילת ידים, ופשוט הוא דדווקא כשלא נשתנו מראיהן (עיין בית יוסף בבדק הבית ובמגן אברהם סק"ז ודו"ק).

סימן קס סעיף יבעריכה

אין המלאכה פוסלת אלא במים שאובים, בין שהם בכלי בין שהם בקרקע בפחות ממ' סאה, אבל לא במי מקוה או מעיין בעודן מחוברים. ויש מי שכתב דרק לעניין מלאכה חלוק מקוה ומעיין מכלים, אבל לעניין שינוי מראה או שנפסלו משתיית בהמה גם בהם פסולין (ט"ז סק"ו).

והם דברים תמוהים, דכיון שכשרים לטבילת הגוף כל שכן לנטילת ידים, וביורה דעה סימן ר"א נתבאר דדברים אלו אין פוסלין במקוה של[י]מה ע"ש (גם הפרי מגדים נדחק בדבריו ע"ש).

סימן קס סעיף יגעריכה

חמי האור - נוטלין מהם לידים. ואף על גב דלמים אחרונים לא חזי, כמו שיתבאר בסימן קפ"א, זהו מטעם דאחר האכילה הידים מלאים זוהמא והחמין מפעפעין אותן כמ"ש שם, אבל למים ראשונים מותר ואפילו היד סולדת בהן. ויש אוסרין ביד סולדת, ובגמרא (חולין ק"ז.) יש שני לשונות בזה.

וזהו הכל בחמי האור, אבל בחמי טבריה והיינו בחמין היורד מן ההרים - אין נוטלין בהם הידים, והטעם מפני שהם מרים ואין ראויין לשתיית הכלב. אבל אם המצא תמצא מים חיים נובעין שהן ראויין לשתיית הכלב - נוטלין מהן לידים, ולכן במי הים אין נוטלין לידים, שהרי אין ראויין לשתיית הכלב.

ומיהו יש מי שכתב דכשמרתיחין אותן ראויין לשתיית הכלב ונוטלין מהן לידים (מגן אברהם סקי"ב בשם רדב"ז), ואמנם רבינו יונה בפרק ח' דברכות כתב דבעינן שיהא אדם ראוי לשתותן על ידי הדחק ע"ש, והרמב"ם בפרק ו' כתב 'שתיית בהמה', ובנטילת ידים הסומך על דעת המקיל לא הפסיד.

סימן קס סעיף ידעריכה

לפיכך חמי טבריה יכול להטביל בהם את הידים כשיש בהם מ' סאה, דלטבילת גופו אינם פסולים וכל שכן דחזי לטבילת ידים. אבל ליטול מהם בכלי – לא, מפני שאין ראויין לשתייה. ורש"י בחולין (ק"ו.) פירש הטעם, דכי תקון רבנן לאו בחמין תקון, והני גריעי מחמי האור שלא היתה להן שעת הכושר עכ"ל, ולפי זה אפילו הם מים מתוקים אסור ליטול מהם לנטילת ידים, ולא כמ"ש בסעיף הקודם. מיהו הרמב"ם והרשב"א וכל הפוסקים כתבו הטעם משום שאין ראויים לשתייה.

וזה שכתבנו דצריך מ' סאה לטבילת הידים, זהו כשאין המעיין במקומו, דבמקומו אין צריך מ' סאה, דמעיין מטהר בכל שהוא. וזה שצריך מ' סאה היינו אם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומן, והחריץ הוא בקרקע והפסיקן מהמעיין הנובע, דאז צריך מ' סאה. ואף על גב דבסימן קנ"ט סעיף ל"ה הבאנו דיש אומרים דגם במקוה אין צריך מ' סאה, מכל מקום חמי טבריה גריעי טפי והכל מודים שצריך מ' סאה דווקא (עיין ט"ז ועיין מגן אברהם סק"י).

ואפילו אם חריץ זה מחובר להמעיין הנובע חם שמחוברין מים במים, מכל מקום סבירא ליה לרש"י והרשב"א דאין מטבילין בהם את הידים כשאין בהם מ' סאה, משום דגזרינן שמא יקחם בכלי. ורבינו יונה חולק עליהם וסבירא ליה דאין צריך מ' סאה, כיון שהוא מעיין. אמנם כשיש בהחריץ מ' סאה, גם לרש"י ורשב"א מטבילין (בית יוסף).

סימן קס סעיף טועריכה

ולכן מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהן - פסולים לנטילת ידים, אף על פי שכשרים למי מקוה לטבילה. ומים עכורים על ידי טיט שנתערב בהם, אם הכלב יכול לשתות מהם - כשרים בין לנטילת ידים בן למקוה, ואם אינו יכול לשתות מהם - פסולים לשניהם אף למקוה. דזה גריע ממים המרים ששם מים עליהם, אבל המעורב בטיט אין שם מים עליהם, ועין ביורה דעה סימן ר"א שנתבארו בפרט זה כמה דינים.

סימן קס סעיף טזעריכה

נוטלים לידים בכל דבר שתחלתו מן המים, כגון תולעים אדומין אם ריסקן עד שנעשו כמו מים, וכן שמן דג כשריסקן, והשלג והברד והכפור והגליד, והיינו מים שנקפו מקור שקורין איי"ז, כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י"ב דאם ריסקן עד שנעשו מים - נוטלין מהן וטובלין בהם אם יש בהם כשיעור עכ"ל.

ומשמע דבלא ריסקן אין נוטלין הידים בהם, ולעיל בסימן קנ"ט סעיף ל"ז כתבנו דלטבול ידיו בערמת שלג של מ' סאה וודאי מותר. ויש לומר דגם רבינו הבית יוסף סובר כן, וזה שהצריך ריסוק היינו בנטילה על הידים או בטבילה כשאין כאן מ' סאה, וביורה דעה סימן ר"א כתב דבשעת הדחק יש להתיר להטביל ידיו בשלג מ' סאה עכ"ל בספרו הגדול שם, ולכן יש לומר דהכא מיירי שלא בשעת הדחק, ויש להקל לדינא כמ"ש שם (וכן כתב המגן אברהם סקט"ז).

סימן קס סעיף יזעריכה

יש אומרים שאין נטילת ידים אלא במים בלבד ולא בשארי משקין ולא במי פירות, לפי שעשו נטילת ידים כעניין הטבילה שאינה אלא במים בלבד, וכן כתיב: "וידיו לא שטף במים". וזהו דעת הראב"ד, וגם הרא”ש סבירא ליה כן בפרק ז' דברכות (סימן ל"א), והביא ראיה שהרי אפילו מים שנשתנו מראיתם פסולים לנטילת ידים, כל שכן שארי משקין.

ודעת רש"י שם (נ':) דנוטלין לידים במי פירות ובשארי משקין. ויש לחלק בין אלו למים שנשתנו מראיהם, דבמים נשתנו ממה שהם, אבל הם לא נשתנו (עיין תוספות שם).

ודעת הרשב"א, דאף על גב דמצד הנטילת ידים כשרים הם, מכל מקום אין ליטול ידים ביין בין שנתן לתוכן מים ובין שלא נתן לתוכן מים, שלא לזלזל בדבר חשוב כיין שנשתנה לשבח מהעצם הפירי עד שקובע ברכה לעצמו, ולכן אין לעשות כן לכתחילה. וגם נראה דבכל המשקין יש 'בל תשחית', אלא אם כן בשעת הדחק כשאין מים רשאי ליטול במי פירות, ואם אין לו גם מי פירות ויין, יש לו בהכרח ליטול ידיו בהן.

וכל שכן דמותר ליטול ידיו בשעת הדחק בשכר או במי דבש שקורין מע"ד, שהם מבושלין ועיקרן מים. ואין לומר דאם כן הא נשתנה מראה המים, דיש לומר כיון דנשתנה לעילויא לית לן בה (מגן אברהם סקי"ט וקושיתו צריך עיון דוודאי יש ג' חלוקות ודו"ק). ויש אומרים דרק ביין לבן מותר ליטול ולא באדום, ורוב דעות נוטות להתיר (ומ"ש הט"ז בסק"י כבר השיג עליו האליה רבה סקכ"ד).

סימן קס סעיף יחעריכה

וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ז' מברכות דין ט', שבתוך הדינים שכתב שם באיסור בזיון אוכלים כתב: "ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך ביזוי ובעיטה" עכ"ל.

וזהו וודאי דליטול ידים במשקין הוי דרך בזיון, דלשתותם בראם הקדוש ברוך הוא ולא לשופכן, אבל מעצם דין נטילת ידים מותר. ולכן אם אין מים – מותר, שאינו עושה מפני הבזיון אלא מפני ההכרח.

סימן קס סעיף יטעריכה

כל ספק בידים טהור כדין ספיקא דרבנן דלקולא, ולכן מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה אם לאו, או שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור דהיינו רביעית אם לאו, או אם הם טמאים או טהורים, או ספק אם נטל ידיו אם לאו - הולכין להקל. ומכל מקום יש מי שאומר דאף על גב דמעיקר דינא וודאי כן הוא, מכל מקום אם יש לו מים אומרים לו: 'קום ונטול ידיך בלא ברכה', כדי שלא תבא לידי עניות (לבוש).

וזהו כשיש לו ספק אם היתה עיקר הנטילה כראוי, אבל כשהיתה עיקר הנטילה כראוי והספק נולד אחר כך אם נטמאו ידיו אם לאו, או שנסתפק אם הסיח דעתו אם לאו, או אם נגע במקום הטנופת אם לאו וכיוצא באלו - אין צריך לחזור וליטול אפילו לחומרא, מפני שמעמידין אותן על חזקתן (עיין מגן אברהם סקי"ג שתמה בזה על הים של שלמה, דהא היסח הדעת פוסל ע"ש. וקושיתו תמוה, דהא יש בזה עצמו ספק אם הסיח דעתו, דאי בוודאי הסיח דעתו פשיטא דצריך ליטול כמ"ש בסימן קס"ד ע"ש ודו"ק).

סימן קס סעיף כעריכה

כתב רבינו הרמ"א בסעיף י"א: "מי שלא נטל ידיו ונגע במים - לא נפסלו אותם מים לנטילה ולא מקרי מים טמאים, אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהם חבירו כבר" עכ"ל.

ביאור דבריו: דאף על גב דבסימן קס"ב יתבאר דכשנטל ידו אחת ונגעה בחבירתה – טמאה, ואם כן לכאורה כל שכן כשנגע בהמים קודם נטילה. ואינו כן, דרק בשעת הנטילה כשמטהר הידים שייך טומאה אז כפי הפרטים שיתבארו שם, מה שאין כן קודם הנטילה לא גזרו רבנן, וכל זמן שהמים בכלי לא נפסלו. וראיה לזה דהא נתבאר בסעיף ד' דכשהנחתום מדיח ידיו במים מותר ליטול מהם הידים, וזהו משנה מפורשת כמ"ש שם, והנחתום הא לא נטל ידיו לאכילה, ועם כל זה המים כשרים הם.

ולכן אפילו היוצא מבית הכסא וטובל ידיו בכלי של מים, ונטל בחפניו קצת מים ושפכן לחוץ - לא נטמאו שאר המים שבכלי (ים של שלמה), מפני שזהו קודם נטילה. מיהו אם לא נטל בחפניו אלא שטבל ידיו בהכלי ונשארו שם המים, הרי טמאו כל המים (ט"ז סק"ט). ואף על גב דאינם לנטילה, מכל מקום סוף סוף נטמאו בשעת רחיצתם מטומאת בית הכסא, והוי כנטילה (עיין אליה רבה סק"כ שמסתפק בזה מכל מקום לא הכריע להקל ע"ש).

וזהו שמסיים רבינו הרמ"א: "אבל וכו'”, כלומר שלא תימא כמו שקודם נטילה אין טומאה כמו כן לאחר נטילה, דאינו כן, דמי נטילה כבר נטמאו, ואיך יחזרו להכשירם. ואפילו נטל בהרבה מים, מכל מקום שם טומאה עליהם ואסור לרחוץ בהם עוד פעם (וזה שכתב שנטל חבירו, אורחא דמילתא נקיט, והוא הדין מי נטילת עצמו, ופשוט הוא).

סימן קס סעיף כאעריכה

תנן בריש מסכת ידים: "מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים, מחצי לוג לג' או לד', מלוג לה' לי' ולמאה", כלומר גוזמא קתני, והכוונה כל זמן שמספיקים המים לשפוך על כל אחד (טור).

והכי פירושו: חכמים תיקנו שדווקא מרביעית מים יטלו לידים, ובפחות מרביעית לאו כלום הוא, וזהו אף לאחד. אמנם גם לשנים מספיק רביעית כשהראשון שפך רק החצי, דכך שיערו חכמים דחצי רביעית די להידים, ולכן השני נוטל במחצה רביעית, לפי שמים אלו באו משיורי טהרה (חולין ק"ז.).

והנה לפי שיעור זה היה די לג' ברביעית ומחצה, אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, ולכן אמרו מחצית לוג. ומיהו בדיעבד אי איכא רביעית ומחצה והראשון נטל חצי רביעית - הא וודאי דיועיל רביעית להשנים, רק אם הראשון נטל יותר מחצי רביעית, לא תספיק הנשאר רק לאחד (רע"ב שם).

סימן קס סעיף כבעריכה

אמנם יש בזה מחלוקת, דיש אומרים שצריכים כולם ליטול בבת אחת, ויש אומרים אפילו בזה אחר זה.

וזה לשון רבינו הבית יוסף סעיף י"ג: "צריך שיהיה במים רביעית, והני מילי לאחד. אבל לשנים שבאו ליטול כאחד - האחרון אין צריך ואפילו בזה אחר זה, ובלבד שלא יפסיק הקילוח. כיצד: היה רביעית מים בכלי, פשט אחד ידיו ואחד יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנה - ידי שניהם טהורות, אף על פי שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני - ידיו טהורות, מפני שבאים משיורי טהרה”.

"ויש מתירים אפילו בשנוטלין בזה אחר זה, הואיל ובשעה שהתחיל אחד מהם ליטול היה בהם רביעית, לכן גם לשני עולין מפני שבאו משיורי טהרה. ועל דרך זה נוטלים מחצי לוג לג' ולד' ומלוג לכמה בני אדם, כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידו שלוש פעמים. והוא הדין שיכולים להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה או זה על גבי זה וליטול כאחד, ובלבד שירפו ידיהם בעניין שיגיעו המים לכל אחד" עכ"ל.

וכל זה כשמתחלה נתכוונו שניהם ליטול כאחד, אבל כשמתחלה נתכוין אחד ליטול לעצמו ואחר כך נמלך גם השני ופשט ידיו למטה ממנו - ידיו טמאות כשהיו, וצריך לנגבן ולחזור וליטלן (מגן אברהם סק"כ).

סימן קס סעיף כגעריכה

ודע שדברי הרמב"ם בעניין זה תמוהים, שכתב בפרק ו' דין י': "נוטלין ד' וה' זה בצד זה או זה על גבי זה בשטיפה אחת, ובלבד שירפו ידיהן כדי שיבואו בהם המים ויהיה באותה השטיפה רביעית לכל אחד ואחד" עכ"ל, והוא תמוה במה שמצריך רביעית לכל אחד היפך המשנה.

אמנם הרמב"ם הולך לשיטתו בפירושו למשנה ובהקדמתו לשם, דמים הראשונים אינם פחותים מרביעית לכל אחד ואחד, ומשנה זו היא במים השניים שהקילו בהם. וזהו רק לתרומה, אבל בחולין אין צריך מים שניים כלל, ולכן השמיט כאן בהלכות ברכות לגמרי דין זה, וכתב דין זה בהלכות מקוואות פרק י"א לעניין תרומה ע"ש.

והטור והשולחן ערוך לא הביאו דעתו כלל, לפי שהוא יחיד בפירוש זה, ואין להחמיר בנטילת ידים לחוש לחומרא זו. ומכל מקום המנהג הפשוט כדבריו, ואין נוטלין שנים מרביעית אחת.

סימן קס סעיף כדעריכה

צריך שיהא רביעית מכונס במקום אחד ובכלי אחת, שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית - ידיו טמאות כשהיו, ומחוייב לנגבם ולחזור וליטול מרביעית, דאם לא ינגבם לא יועיל הנטילה פעם שנית, שיתטמאו המים מהידים כמ"ש בסימן קס"ב.

ורביעית שאמרו, בין לנוטל שני ידיו בין לנוטל ידו אחת בלבד, ובין לידיו של קטן בקומה ובין לידיו של גדול, דלא פלוג רבנן. ואם נטלו שני בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, ואחר כך חזר השני ונטל ידו השנית - הרי הן כג' בני אדם, מפני שידו השנית נחשבת עתה כאדם אחר אחרי שלא נטל מתחלה אלא ידו אחת. ולפיכך אם היה מתחלה בכלי חצי לוג - ידיו טהורות, ואם לאו - אין ידו השנית טהורה מטעם שכתבנו, שאין נוטלין בפחות מחצי לוג לג' בני אדם מטעם שמא לא יצמצמו, כמ"ש בסעיף כ"א, ואין חילוק בין יד אחת לשתי ידים.