ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פעלי הכפל

ואלה הפעלים פעלי הכפל

והם שעי"ן הפעל ולמ"ד הפעל דומות זו לזו.^[1]

אלה הפעלים מפני הכפלים בשתי אותיות דומות זו לזו הפילו אחת מהן, והיא עי"ן הפעל אך למ"ד הפעל נשארה. והפילוה ברוב כמנהג העברים להקל בלשונם ברוב דבריהם. והפעלים שהם כן, כמו "וְסָבַב בֵּית אֵל" (ש"א ז, טז), "וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ" (יחזקאל כט, יט), "בָּזַזְנוּ לָנוּ" (דברים ב, לה), "וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ" (ישעיהו כח, כח), "דָּלֲלוּ וְחָרְבוּ" (ישעיהו יט, ו), "וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כט, ג), "וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ" (איכה ד, טז), "שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי" (זכריה ח, טו), "וְהַחְתַּתִּי אֶת עֵילָם" (ירמיהו מט, לז), "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ" (דברים לב, מג), "אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים" (ש"א ל, טז), "לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ" (בראשית לא, יט), "בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם" (משלי ח, כח), "לִשְׁדוֹד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים" (ירמיהו מז, ד), "וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם" (ירמיהו מט, כח), "אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם" (ישעיהו מז, יד).

אלה הפעלים ודומיהם במעט מקומות הם שלמים,^[2] וברוב הם חסרים. ושמו אל"ף במקום אות הכפל – "אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ" (ישעיהו יח, ב) – כמו בָּזְזוּ, "יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם" (תהלים נח, ח) – כמו יִמָּסְסוּ. וכן אמרו כי הנו"ן בא במקום אות הכפל במלת "חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ" (איכה ג, כב) – כמו תָּמְמוּ, וכן "יַחְפְּשׂוּ עוֹלֹת תַּמְנוּ" (תהלים סד, ז), וכן "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג, יא) – כמו מָעֻזְזֶיה, כמו ששמוה במקום ה"א נחה מפני שכבד להניעה עם יו"ד היחשׂ ושמו תחתיה נו"ן, כמו מפֻּוָּה – "פּוּנִי" (במדבר כו, כג) ומן שֵׁלָה "שֵׁלָנִי" – (במדבר כו, כ) ומן שִׁילֹה – "שִׁילֹנִי" (מ"א יא, כט) – ומן גִּלֹה "גִלֹנִי" (ש"ב כג, לד). וכן עשו לנו"ן "לְכָל זֹנוֹת יִתְּנוּ נֵדֶה וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת נְדָנַיִךְ" (יחזקאל טז, לג), לפי שקשה עליהם להניע הה"א בקבוץ.

וחסרון אלה הפעלים בקל ובנִפְעַל ובהִפְעִיל ובהָפְעַל, כמו שכתבנו בנחי העי"ן.

הקל; בא היחיד העבר ממנו לגזרת פָּעַל – "תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן" (איכה ד, כב), "חַת מְרֹדָךְ" (ירמיהו נ, ב), "עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט, כא), "וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיהו נד, יג), "וּבְרָקִים רַב" (תהלים יח, טו). והם פתחין, כי בהעדר עי"ן הפעל שהוא בעיקרם תָּמַם, חָתַת, דָּקַק, נשארה תנועתה על פ"א-הפעל, לפיכך הם פתחין. זולתי אחד נמצא קמץ – "וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ" (ויקרא כה, מז). לפיכך כתב רבי יונה כי הוא מנחי העי"ן. וכן על פי מקצת המסורת "וּבְרָקִים רָב" קמץ, ואם כן הוא תאר. והנקבה הנסתרת תַּ֫מָּה בפתח פ"א הפעל ומלעיל להפריש בינו ובין הבינוני, כמו שזכרנו בנחי העי"ן. ובא מלרע – "וְרַבָּ֥ה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות כג, כט) – מפני הו"ו. והרבים הנסתרים תַּמּוּ בפתח; פעמים מלעיל, כמו "כַאֲשֶׁר תַּ֜מּוּ" (דברים ב, טז), "כִּי־פַ֥סּוּ אֱמוּנִים" (תהלים יב, ב), "מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָֽבּוּ" (תהלים ד, ח) (תהלים ד, ח); ומלרע – "רַכּ֖וּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן" (תהלים נה, כב), "חַ֭תּֽוּ לֹא עָנוּ עוֹד" (איוב לב, טו), "רַבּ֤וּ׀ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי" (תהלים סט, ה), "זַכּ֤וּ נְזִירֶיהָ" (איכה ד, ז), "וְקַלּ֨וּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו וְחַדּוּ֙ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב" (חבקוק א, ח) – משפטם בתשלומם רָבְבוּ, תָּמְמוּ, פָּסְסוּ, זָכְכוּ, רָכְכוּ, קָלְלוּ, חָדְדוּ. ולגזרת פָּעוֹל – "רוֹמּוּ מְּעַט" (איוב כד, כד), "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ" (בראשית מט, כג) משפטם בתשלומם רָמֹמוּ, רָבֹבוּ כמו "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" (שמות ח, יד). ורבי יהודה כתב כי "וָרֹבּוּ" מפועל הכבד המרובע ומשפטו רֹבְבוּ. והמדברים בעדם לגזרת פעול – תַּמּוֹנוּ, כמו "כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד" (תהלים עט, ח), "בַּזּוֹנוּ לָנוּ" (דברים ג, ז), והם מלעיל. ובאו בדרך זר "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז, כח), "חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ" (איכה ג, כב). ורבי יונה כתב ב"חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ" שהנו"ן תמורת אות הכפל, וכן "תַּמְנוּ חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ" (תהלים סד, ז). ואדוני אבי ז"ל כתב "הַאִם תַּמְנוּ", "", מנחי העי"ן בשקל קַמְנוּ. וכן מבנין הִפְעִיל – "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד" (ישעיהו לג, א) מנחי העי"ן. והמדבר בעדו – תַּמּוֹתִי. ויש מלעיל – "וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִי" (קהלת ב, כ), "הַיּוֹם גַּלּ֛וֹתִי" (יהושע ה, ט), ויש מלרע – "וְ֝חַנֹּתִ֗י לִבְנֵי בִטְנִי" (איוב יט, יז), "וְחַנֹּתִי֙ אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג, יט), "חַמּוֹתִ֖י רָאִיתִי אוּר" (ישעיהו מד, טז), "דַּ֝לּוֹתִ֗י וְלִי יְהוֹשִׁיעַ" (תהלים קטז, ו). והיחיד הנמצא תַּמּוֹתָ מלעיל – "כִּי אַתָּה שַׁלּ֙וֹתָ֙ גּוֹיִם רַבִּים" (חבקוק ב, ח). והנמצאים תַּמּוֹתֶם. ולנקבה תַּמּוֹת. ולרבות תַּמּוֹתֶן.

הבינונים – תָּם, הוא ואשר במשקלו קמוצים ברוב להפריש בינו ובין העבר, ועוד כי התאר השלם במשקל זה קמוץ – חָכָם. תָּמִים. תַּמָּה. תַּמּוֹת. ויש לגזרת פָּעוֹל – "גֹּל אֶל יְיָ יְפַלְּטֵהוּ" (תהלים כב, ט), כמו שהוא בנחי העי"ן גם כן – טוֹב. וכן "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם" (ש"א כא, ז), "מָעוֹז לַתֹּם דֶּרֶךְ יְיָ" (משלי י, כט), "הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז" (עמוס ה, ט), "הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה" (איוב יא, ב). ובקמץ חטף עם המקף – "צְדָקָה תִּצֹּר תָּם־דָּרֶךְ" (משלי יג, ו).

המקור תֹּם – "רַב לָכֶם סֹב" (דברים ב, ג), "עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר" (במדבר לב, יג). ובא בשורק – "וְלָבוּר אֶת כָּל זֶה" (קהלת ט, א). ובפתח לגזרת פְּעַל כמו "לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב" (בראשית לד, ז) – "לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם" (ישעיהו מה, א), "כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים" (ירמיהו ה, כו). ובתוספת תי"ו – "שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, ג), "וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא" (תהלים עז, יא), "הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל" (תהלים עז, י).

העתידים; הצווי – תֹּם. תֹמּוּ. כמו "סֹב דְּמֵה לְךָ" (שה"ש ב, יז), ובתוספת ה"א בשורק – "עוּזָּה אֱלֹהִים" (תהלים סח, כט). ולרבים – "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם" (ירמיהו ב, יב), "סֹבּוּ צִיּוֹן" (תהלים מח, יג), "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב, א), "בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב" (נחום ב, י). או בקמץ-חטף מקום החולם – "רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה" (ירמיהו לא, ו), "רָנּוּ שָׁמַיִם" (ישעיהו מד, כג). ולנקבה תּוֹמִּי, כמו "קוּמִי רֹנִּי" (איכה ב, יט), "צַהֲלִי וָרֹנִּי" (ישעיהו יב, ו), "הֵרָגְעִי וָדֹמִּי" (ירמיהו מז, ו), "קָרְחִי וָגֹזִּי" (מיכה א, טז). או בקמץ-חטף – "רָנִּי וְשִׂמְחִי" (זכריה ב, יד), "גָּזִּי נִזְרֵךְ" (ירמיהו ז, כט). ולנקבה – תֻּמֵּנָה בשורק או בחטף.

אית"ן – אָתוֹם. יָתוֹם. תָּתוֹם. נָתוֹם. "יָסֹב אֹתוֹ" (מ"א ז, כג), "אַף יָחֹם" (ישעיהו מד, טז), "תָּבֹז לָךְ" (דברים כ, יד), "וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם" (ישעיהו לה, ו). האותיות הנוספות קמוצות, והנח שאחריהן תשלום אות הכפל כמו שכתבנו בנחי העי"ן. יָתוֹמּוּ. תָּתוֹמּו – בדגש. "יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע" (ישעיהו מב, יא), "תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר" (יהושע ו, ד). ואף על פי שיש בהן דגש, הנח קים, כי פעמים יפול הדגש, כמו "וְנָבֹזָה בָהֶם" (ש"א יד, לו). ובנקבות יפול הנח לרוב התנועת – תְּתֻמֶּינה – "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה" (בראשית לז, ז). וכשנוספה ו"ו על האותיות הנוספות ותהיה המלה מלעיל ישוב החלולם לקמץ-חטף, כמו "וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד" (מ"ב ד, לד), "וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם" (ישעיהו מד, טו), "וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים ב, א), "וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים" (שופטים יט, כא), "וַיָּהָם יְיָ אֶת סִיסְרָא" (שופטים ד, טו), "וַיָּחָן יְיָ אֹתָם" (מ"ב יג, כג), "וַתָּעָז יָדוֹ" (שופטים ג, י). ואם בהפסק, ישוב לחולם – "בָּרָק וַיָּהֹם" (ש"ב כב, טו). אבל "וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם" (ישעיהו מד, טו), אף על פי שהוא בזקף הוא בקמץ-חטף ומלעיל. וכן "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (שמות יד, כד) שהוא מועמד בזקף-גדול. ובא "יָרוּן וְשָׂמֵחַ" (משלי כט, ו) בשורק תחת חולם, וכן "יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא, ו). וכן בא עם הו"ו הנוספת בשורק שהוא קבוץ שפתים – "וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ" (שמות טז, כ), והיה משפטו קמץ-חטף על המנהג. ובא כן להבדיל בינו ובין "וַיָּרָם כְּבוֹד יְיָ" (יחזקאל י, ד) שהוא ענין אחר. ועקר המלות האלה בתשלומם: אֶסְבּוֹב, יִסְבּוֹב, אֶתְמוֹם, יִתְמוֹם, אֶרְנוֹן. יִרְנוֹן וכל כלם. ובא במשקל אחר האית"ן – "מָה אֶקֹּב" (במדבר כג, ח), ודגש הקו"ף לתשלום אות הכפל, ומשפטו אֶקְבּוֹב. וכן "וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן" (דברים ט, כא). וכן כתב רבי יונה "אָז אֵיתָם" (תהלים יט, יד) שהוא מבנין הקל, וכן "יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו" (ישעיהו כד, ט), "וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ה), "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ" (בראשית טז, ד), כל אלו שבאו מבלי דגש, וכן "יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק" (ירמיהו יט, ח) שהוא דגש, וכן "וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא" (בראשית מז, יח) שהן מן הקל. ויתכן שיהיו אלו הקלים, וכן הדגושים, כמו "יִשֹּם" ו"תִּתֹּם", מבנין נִפְעַל. אבל "אֶקֹּב" "אֶכֹּת", לפי שהם יוצאים, לא יתכנו אלא מן הקל. ואדוני אבי ז"ל כתב מהקל "מָה אֶקֹּב", "וָאֶכֹּת אֹתוֹ", "יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק", "וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא", "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד, ח), "יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו, טז), "וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי" (איוב כט, כא), "וְנִדְּמָה שָּׁם" (ירמיהו ח, יד) – שרשם נקב, נכת, נשם, נתם, נדם. "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו" (דברים כ, ח) – לפי שהוא יוצא מפני מלת "אֶת", נאמר שהוא מבנין הקל, על דרך "מָה אֶקֹּב", אלא שהוא לגזרת אֶפְעוֹל בחולם, וזה לגזרת יִפְעַל בפתח. ולדעת אדוני אבי ז"ל יהיה נרשו נמס ויהיה מן הקל גם כן. ואפשר שיהיה מבנין נִפְעַל כמשפטו, ומלת "אֶת" היא לתוספת ביאור, כמו "יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ" (במדבר כו, נה).

נִפְעַל – בא הנִפְעַל מהם בשלש דרכים. הראשון יאמר נָתַם לגזרת פָּעַל, כמו "וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְיָ" (מ"ב ג, יח), "נָחַר מַפֻּחַ" (ירמיהו ו, כט), "וְנָסַב גֹּעָתָה" (ירמיהו לא, לח) – משפטם בתשלומם נִקְלַל, נִסְבַּב, נֶחְרַר, ובהעדר הכפל הוסב תנועתה שהוא הפתח על פ"א-הפעל. וכן "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא),^[3] אלא שהוא קמץ מפני ההפסק. ובא הנו"ן בחירק – "נִחַר גְּרוֹנִי" (תהלים סט, ד), "וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא" (מלאכי ב, ה), "אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל" (יחזקאל כה, ג), והא קמץ בלא הפסק. וכבר כתבנו בשלמים כי נִפְעַל עבר מצאנו קמוצין בלא הפסק, ויהיה זה כמו הם, ואפשר שהוא תֹאר. אבל "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה", הבא אחריו יורה שהוא נִפְעַל עבר. והתֹאר קמוץ – "עִם נָבָר תִּתָּבָר" (ש"ב כב, כז), כמו שמשפטו להיות קמץ אם היה שלם – נִבְרָר בפלס "נֶאֱסָף אֶל עַמִּי" (בראשית מט, כט). וכן "וְתוֹכוֹ נָחָר" (יחזקאל טו, ד). ואפשר שהוא נפעל עבר, וקמצותו מפני הזקף. ולרבים העבר – "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (ישעיהו לד, ד), "וְנָמַסּוּ הֶהָרִים" (מיכה א, ד).

והדרך השנית לגזרת פָּעֵל – "נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים כב, טו), "הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ" (מ"א טז, לא). וכן התאר – "וְלֵב נָמֵס" (נחום ב, יא), "נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד" (ישעיהו מט, ו). ולנקבה בזה הדרך – "נָסֵבָּה אֵלָי" (יחזקאל כו, ב). ובאו מהם מוקלים – "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה" (יחזקאל מא, ז), "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם" (ישעיהו יט, ג), "וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא, ז) – משפטם נָסֵבָּה, נָבֵלָּה, נָבֵקָּה. ויש אומרם שהם שרש אחר שפ"איהם נו"ן בפלס וְנָפְלָה. ויתכן "וְנָבְלָה" מבנין הִפְעִיל והנו"ן כנו"ן "נֵרְדָה".

הדרך השלישית לגזרת פָּעוֹל – "וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר" (נחום א, יב), "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (ישעיהו לד, ד), "וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם" (יחזקאל ו, ט). היחיד מהם – נָגוֹל, נָגוֹז, נָקוֹט. נְתַמּוֹתָ. נְתַמּוֹתִי – "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת" (ש"ב ו, כב). נָתֹמּוּ בחולם. ובא מוקל – "וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם" (יחזקאל ז, כד), משפטו וְנִחַלּוּ בדגש. וכן "וְנִחַלְתְּ בָּךְ" (יחזקאל כב, טז) – משפטו נְחַלּוֹת. נְתַמֹּתֶם. נְתַמֹּנוּ; ובא בשורק – "שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ" (מיכה ב, ד). והחכם רבי יהודה כתב כי הנו"ן והו"ו סימני הפועלים, ופירושו נָשְׁדוּ מִמֶּנּוּ, כמו "בָּנַי יְצָאֻנִי" (ירמיהו י, כ) – יָצְאוּ מִמֶּנִּי. נָתַמָּה. נְתַמּוֹת. ובא מוקל – "מַה נֵּחַנְתְּ בְּבֹא לָךְ חֲבָלִים" (ירמיהו כב, כג). ובא בדרך תשלומו, שהיה בתשלומו נֵחְנַנְתְּ, וצרי הנו"ן תשלום הדגש, כי פעמים יבא נח תמורת דגש. ומן נִחַל. נִחַת שהנו"ן בחירק יאמר על דרך הקלות, כמו "וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי" (תהלים יח, לה), כי יאמר על זה הדרך נִחֲתוּ. נִחֲתֶם. נִחַתְנוּ. ויאמר על דרך הדגוש – נְחַתּוֹתֶם. נְחַתּוֹנוּ. נְחַתּוֹתֶן.

הבינונים – נָתַם. נְתַמִּים. נְתַמָּה. נְתַמּוֹת. "וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים" (יחזקאל לג, י), "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה" (יחזקאל לו, לד) בפתח, ובחירק – "כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱלֹהִים" (דה"ב י, טו).

המקור – הִתֹּם בחולם, או בצרי – "כְּהִמֵּס דּוֹנַג" (תהלים סח, ג).

העתידים – הצווי – הִגֹּז, הִגֹּל, הִתֹּם בחולם, או בפתח – הִגַּזּוּ, הִתַּמּוּ מלעיל. "הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְיָ" (ישעיהו נב, יא). והנִפְעַל מנחי הלמ"ד מלרע – "לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" (ישעיהו מט, ט).

אית"ן – אֶתֹּם. יִתֹּם – "וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ" (יחזקאל מז, יב), "וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא" (בראשית מז, יח). ובא בשורק תחת חולם – "תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ" (יחזקאל כד, יא). ולגזרת פְּעַל – "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד" (הושע ב, א), "וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם" (זכריה יד, יב), "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן" (ישעיהו יז, ד), "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט" (עמוס ה, כד), "תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן" (זכריה יד, יב), "תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ירמיהו יט, ג). וכלם פתחין להפריש ביניהם ובין עתידי נפעל מנחי הלמ"ד שהם קמוצים כמו שכתבנו. ואם בהפסק קמוצים. ובא בזקף קמוץ – "וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָ֔ת" (יחזקאל ב, ו). והם שנים זקפין קמצין – "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָ֔ת" דיהושע (ח, א), ודין. "הִמֵּס יִמָּ֑ס" (ש"ב יז, י) – קמץ באתנח. ומשפטם על עיקרם – אֶמָּסֵס, יִמָּסֵס, יִמָּדֵד, יִדָּלֵל, יִמָּקֵק. ויש שבאו בלי דגש ובא נח הצרי תמורתו – "וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ה), "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד), "יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו" (ישעיהו כד, ט), "וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (ש"א ב, ל). ובא בחירק היו"ד ובדגש הקו"ף – "עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם" (ישעיהו ל, טז), ונשתנה לפי שהוא ענין אחר. "אָז אֵיתָם" (תהלים יט, יד) – נכתב אחר האל"ף הנח שהוא היו"ד שלא כמנהג. ועם אות גרונית – "יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם" (ישעיהו ז, ח) – "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא), "וְאַל אֵחַתָּה אָנִי" (ירמיהו יז, יח), "וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ" (יחזקאל כד, י), יִתַּמּוּ. תִּתַּמּוּ – "אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ" (ירמיהו נא, ו); או בחולם לגזרת פעול – "גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי" (ירמיהו מח, ב). והקלו המלה ואמרו "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד, ח), "יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו, טז), "וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי" (איוב כט, כא), "וְנִדְּמָה שָּׁם" (ירמיהו ח, יד). כי הדגש שהוא בפ"א הפֹעל להכרח כי הוא לשון נפעל, ולכן סמכו על המבין והקלו המלים כמנהגם. ויש אומרים כי וַיִּתְּמוּ, וַיִּדְמוּ שרשם נתם, נדם, והם כענין תמם, דמם, וכן דעת אדוני אבי ז"ל. ובא האל"ף במקום אות הכפל – "עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס" (איוב ז, ה), כמו וַיִּמָסֵס; "יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם" (תהלים נח, ח), כמו יִמָּסְסוּ. וכן אמרו "בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא" (איוב טו, לב), כמו תִּמָּלֵל.

הִפְעִיל – הֵסֵב, הֵתֵם – "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם" (עזרא ו, כב), "הֵחֵל הַנָּגֶף" (במדבר יז, יא) – בצרי, והנח שאחרי ה"א הבנין תשלום הכפל. או בפתח – "הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן" (ישעיהו ח, כג), "הֵמַר שַׁדַּי" (רות א, כ), "הֵדַק לְעָפָר" (מ"ב כג, טו), "שִׁבַּר וְהֵדַק" (דה"ב לד, ד), "הֵסִיר הֵתַז" (ישעיהו יח, ה), ויתכן הֵתַז מנחי העי"ן כמו "אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" (בראשית יז, יד). הֵסֵבָּה, הֵתֵמָּה, "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה" (שופטים כ, מ). ובא רפה – "הֵעֵזָה פָנֶיהָ" (משלי ז, יג). "הֵסַבּוּ אֹתוֹ" (ש"א ה, ט), "הֵסַבּוּ אֵלַי" (שם פסוק י) – בפתח. וכן בהפסק בפתח – "וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" (ירמיהו י, כה), "וְכֵן הֵתַמוּ" (ש"ב כ, יח). "הֵחֵל לְהַכּוֹת" (שופטים כ, לט) בצרי. ובשאר נפל הנח והאריכו המלה – "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מ"א יח, לז), "הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי" (איוב טז, ז), "וַהֲדִקּוֹת עַמִּים" (מיכה ד, יג). הֲקִלּוֹתִי, הֲתִמּוֹתִי. "וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ" (יחזקאל כב, טו), "וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ" (הושע ב, יד). ואם פ"א הפעל גרונית תפתח הה"א להרחיב – "הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ" (דברים ב, לא), "הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן" (ישעיהו ט, ג). וכן המקור עם הכנוי – "וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו), וכן יאמר הצווי.

והבינונים – מֵתֵם. מְתִימִים. מְתִמָּה. מְתִמּוֹת – כלם פ"א-הפעל מונעת בחירק – "רֹאשׁ מְסִבָּי" (תהלים קמ, י), "וְהוּא מְסִבּוֹת" (איוב לז, יב) – שלא להתחלף עם הדגוש מנחי הלמ"ד. מְגַלִּים. מְגַלּוֹת. "הִנְנִי מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה" (ירמיהו כא, ד), "מֵחֵל לְהָרַע" (ירמיהו כה, כט) – בצרי. ובפתח – "חֹרֶשׁ מֵצַל" (יחזקאל לא, ג), "מֵסַב קָלַע" (מ"א ו, כט).

הפעול – מוּתָם. מוּתָמִים. מוּתַמָּה. מוּתַמּוֹת – "מוּסַבֹּת שֵׁם" (במדבר לב, לח).

המקור – "הָתֵם הַבָּשָׂר" (יחזקאל כד, י), "הָחֵל וְכַלֵּה" (ש"א ג, יב), "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד" (ישעיהו לג, א) – קל המ"ם.

העתידים; הצווי – הָתֵם. הָתֵמּוּ. הָתֵמִּי. הָתֵמְנָה. "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי" (שה"ש ו, ה).

אית"ן – אָתֵם. יָתֵם. תָּתֵם. נָתֵם. "אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ" (דברים ב, כה), "אָחֵל גַּדֶּלְךָ" (יהושע ג, ז), "יָקֵל אֶת יָדוֹ" (ש"א ו, ה), "אֲשֶׁר יָחֵל" (שופטים י, יח), "וְהוּא יָחֵל" (שופטים יג, ה), "וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים" (דה"ב יד, ו).

האות הנוספת קמוצה, ופ"א הפעל בצרי. ובא "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל, ג) היו"ד פתוחה, וכן "וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (יחזקאל לט, ז) האל"ף בפתח והם מהדגושים, לפיכך באו בפתח, או להפריד הענין באו פתחין. ובא קמץ-קטן תחת קמץ-גדול במלת "כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת" (ויקרא כא, ט) משפטו תָּחֵל. וכן "וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דה"ב לד, ז), כמו לְהָדַק. ויש אומרים כי הם מבנין נִפְעַל, והצרי שתחת החי"ת במלת "תֵחֵל" מקום פתח. וכן "לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם" (יחזקאל כ, ט). או בדגש – אַתֵּם. יַתֵּם – "וְיַתֵּם אֶת הַכֶּסֶף" (מ"ב כב, ד), "וְאִם בֶּצַע כִּי תַתֵּם דְּרָכֶיךָ" (איוב כב, ג), "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים" (שמות יג, יח). ובחירק פ"א-הפעל – "וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח" (במדבר כא, ל), "אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם" (ירמיהו מט, כ). יָתֵמּוּ. ובא "וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ש"א ה, ח) בדגש הסמ"ך והבי"ת, וכן "וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם" דמיכה (שופטים יח, כג), "וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן יְיָ" (דה"ב כט, ו), אף על פי שדגש הסמ"ך לא היה צריך, נשאר עם הרבים כמו שהיה עם היחיד. תַּתֵּם. תַּתֵּמּוּ. תַּתֵּם. תָּתֵמּי. תְּתִמֶּנָה – "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב" (בראשית מא, נד), "תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" (ש"א ג, יא). וכשנוספה עליהם ו"ו החיבור עם מלעיל – "וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם" (איוב לח, ח), "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כט, י), "וַיָּדֶק לְעָפָר" (מ"ב כג, ו).^[4] ומפני שהמלה מלעיל פ"א-הפעל נקודה בסגול. ובא מוקל – "וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא, ז), ויתכן היותו מן הקל, והיה משפטו בשקל "וְנָבֹזָה בָהֶם" (ש"א יד, לו), והה"א נוספת כה"א של "נֵרְדָה". ובהתחברם עם הכנויים – "כִּי יְיָ אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ" (ירמיהו ח, יד) בשוא-ופתח; או בשוא-וסגול – "וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי" (ש"ב יט, מד); והאית"ן – "כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם" (ש"ב כב, מג), "פֶּן אֲחִתְּךָ" (ירמיהו א, יז), "וַיְשִׁמֵּם (יְיָ)" (ש"א ה, ו), "וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ" (איוב יח, יח); "וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן" (חבקוק ב, יז) – בא הנח תמורת הדגש. ויש אומרים כי שרשו חית. בכלם פ"א-הפעל בחירק שלא להתחלף עם עתידי הדגוש מנחי הלמ"ד.

הָפְעַל – הוּתָם, הוּדַק, הוּסַב. הוּסַבָּה. הוּסַבּוֹת. הוּסַבּוֹתִי. הוּסַבּוּ. הוּסַבּוֹתֶם. הוּסַבּוֹנוּ. הוּסַבָּה (חית השדה) – "חֶרֶב הוּחַדָּה" (יחזקאל כא, יד). הוּסַבּוֹת. הוּסַבּוֹתֶן.

אית"ן – אוּסַב. יוּסַב. תּוּסַב. נוּסַב רפה, כמו "לֶחֶם יוּדָק" (ישעיהו כח, כח), או בדגש – "עַל כַּמֹּן יוּסָּב" (ישעיהו כח, כז), והוא כתוב בו"ו עם הדגש, ופליג עליה יוּסַֿב רפה. וכן כתוב בו"ו עם הדגש – "שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד" (ישעיהו לג, א); "וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד" (הושע י, יד); ובמקצת ספרים "יוּשָּׁ֔ד" קמץ בזקף. "יֻכַּת שָׁעַר" (ישעיהו כד, יב). ולרבים יוּסַבּוּ. תּוּסַבּוּ. תּוּסַבִּי. תּוּסַבֶּינָה. ובא מוקל – "מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ" (איוב יט, כג).

פּוּעַל אשר על דרך המרובע – סוֹבַב בפתח – "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו, יז), "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה א, יב), "כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי" (איכה א, כב). סוֹבַבְתָּ. סוֹבַבְתִּי. סוֹבְבוּ. סוֹבַבְתֶּם. סוֹבַבְנוּ. סוֹבְבָה. סוֹבַבְתְּ. סוֹבַבְתֶּן.

הבינונים – מְסוֹבֵב בצרי, "מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים" (במדבר טו, לב), "מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ" (דברים יח, י), "וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים" (משלי יד, כא), "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" (במדבר כא, יח), "נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל" (ישעיהו ג, יב). מְסוֹבְבִים – "וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ" (מיכה ה, יא), "יָרְדוּ מְחֹקְקִים" (שופטים ה, יד). מְסוֹבְבָה, או מְסוֹבֶבֶת – "מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים" (מ"א יז, יב). מְסוֹבְבוֹת – "מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן" (נחום ב, ח).

הפעול – מְסוֹבָב בקמץ – "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג, ה). ואפשר שהוא מנחי העי"ן. מְסוֹבָבִים. מְסוֹבָבוֹת. "מְגוֹלָלָה בְדָמִים" (ישעיהו ט, ד).

במקור – סוֹבֵב – "עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן" (ירמיהו ו, ט).

העתידים; הצווי – סוֹבֵב – "וְעוֹלֵל לָמוֹ" (איכה א, כב). סוֹבְבוּ. סוֹבְבִי. סוֹבֵבְנָה.

אית"ן – אֲסוֹבֵב. יְסוֹבֵב. תְּסוֹבֵב. נְסוֹבֵב. יְסוֹבְבוּ. תְּסוֹבְבוּ. תְּסוֹבֵב. תְּסוֹבְבִי. תְּסוֹבֵבְנָה. "עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ" (תהלים סב, ד) שרשו התת בשקל תְּסוֹבְבוּ. ויש אומרים ששרשו הות בשקל תְּכוֹנְנוּ. ודע כי רוב פעלי הכפל ההִתְפַּעֵל דבק עם המרובע, כמו שהוא בנחי העי"ן כמו שכתבנו. כמו שתאמר המרובע מן הכפולים רוֹצֵץ – "וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ" (שופטים י, ח); וההִתְפַּעֵל הִתְרוֹצֵץ, כמו "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים" (בראשית כה, כב). "מְגוֹלָלָה בְדָמִים" (ישעיהו ט, ד) – "מִתְגֹּלֵל בַּדָּם" (ש"ב כ, יב); "יְרֹשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ" (ירמיהו ה, יז) – "מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג, ז). "מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים" (במדבר טו, לב) – "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ" (צפניה ב, א) וזולתם שבאו כן. "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב" (תהלים עו, ו) – כמו הִשְׁתּוֹלְלוּ, ובא האל"ף במקום ה"א. וכן "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג, ג), "וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט" (דה"ב כ, לה), כמו שכתבנו. ויש שיבא ההִתְפַּעֵל מהם בדרך השלמים כמו "וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְיָ" (דברים ט, כו), "וּמִתְפַּלֵּל וּמִתְוַדֶּה" (דניאל ט, כ), "אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" (שמות י, ב), "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ" (דברים ג, כג) וזולתו, כמו שבאו גם כן בנחי העי"ן ההִתְפַּעֵל כדרך השלמים כמו שכתבנו. ויש מאלה הפעלים פעלי הכפל שיכפל בהם גם פ"א-הפעל, כמו "וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים" (ירמיהו נא, כה), וההִתְפַּעֵל – "תַּחַת שֹׁאָה הִתְגַּלְגָּלוּ" (איוב ל, יד), "יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת" (נחום ב, ה), "וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו" (דניאל ח, ז).

ומחברת הקל עם הכנויים, תאמר מן סבב סַבַּהוּ או סַבּוֹ – "לֹא קַבֹּה אֵל" (במדבר כג, ח), והה"א במקום ו"ו הכנוי, כה"א "אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא) והדומים לו. סַבְּךָ או סַבֵּךָ. סַבַּנִי – "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים" (בראשית לג, יא), וכן כלם. ומן סַבּוּ – "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים" (תהלים קיח, יב). עקרם בתשלומם סְבָבוּהוּ או סְבָבוֹ, סְבָבֻךָ, סְבָבֻנִי, סְבָבוּנוּ וכן כלם.

והעתידים – "וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ" (ישעיהו כח, כח), "יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלֲלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל" (איוב מ, כב), "וַיְהֻמֵּם יְיָ" (יהושע י, י), "וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו, כה), "וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יְסֻבֶּנּוּ" (ירמיהו נב, כא). אלה בשורק. ובקמץ חטף – "שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם" (צפניה ב, ט), "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם" (משלי יא, ג), "זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם" (ירמיהו ה, ו), בא נקוד על דרך החסר, אף על פי שהוא שלם, כי נקוד השלם היה יִשְׁדְּדֵם כמו יִשְׁמְרֵם. ואפשר שהוא מבנין פּוֹעֵל המרובע מן "יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם" (הושע י, ב). "אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ" (תהלים סז, ב). וכן הצווי בשורק, כמו "וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ" (ישעיהו ל, ח), ובקמץ-חטף – "סָלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים" (ירמיהו נ, כו), "חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי" (איוב יט, כא). וכן המקור בשורק – "עַד תֻּמָּם" (דברים ב, טו), "בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם" (ירמיהו נא, לט), "עַד תֻּמִּי אֹתָם" (ירמיהו כז, ח). והוקלו – "בְּחוּקוֹ חוּג" (משלי ח, כז), "בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ" (משלי ח, כט). ובא בחירק – "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי" (איוב כט, ג) על דרך השלם, כי בתשלומו בְּהִלְלוֹ בפלס "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם" (נחמיה ח, ה).

ואלה ראשי הפעלים שאתה צריך להורותך עליהם

אפף – "כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת" (תהלים מ, יג), "אֲפָפוּנִי מַיִם" (יונה ב, ו). אף על פי שלא מצאנו ממנו חסר, נאמר העתידים בחסרון – אֹף, אֹפוּ, אָאֹף, יָאֹף וכולי.

ארר – כתב רבי יהודה כי "אָרָה לִּי" (במדבר כב, ו) מהדגוש, ומשפטו אָרְרָה לי. ויתכן להיותו מן הקל, והיה מבלי תוספת הה"א אוֹר בפלס סֹב, וכתוסיף ה"א על סֹב תאמר סָבָּה בחטף, ומפני שלא היתה הרי"ש ראויה להדגש הרחיבו תנועת האל"ף והוסבה לקמץ-רחב תחת קמץ-חטף. וכן "קָבָה לִּי" (במדבר כב, יא) כשהפילו הדגש אף על פי שהבי"ת איננה גרונית הרחיבו הקמץ, והיה הנח תמורת הדגש, כי משפטו קָבָּה בדגש ובחטף. וכתב עוד רבי יהודה כי "בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים" (מלאכי ג, ט) עיננו מעקר זה כי אם מעקר נאר בפלס נִגָּשִׁים לולי האל"ף, ונכון הוא. גם יתכן מה שכתב בו רבי יונה שמשפטו היה נְאָרִים בשוא הנו"ן בפלס "וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים" (יחזקאל לג, י), אלא שהרפו הרי"ש והניעו הנו"ן בצרי מפני האל"ף.

ברר יש מלה קשה בזה השרש והיא "עִם נָבָר תִּתָּבָר" (ש"ב כב, כז), ומשפטו תִּתְבָּרָר, ובנפול אות הכפל אלו היינו אומרים תִּתְבַּר היה דומה ששרשו ברה כמו "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא) מן גלה, לפיכך הטילו תנועות תִּתְבָּרָר ב"תִּתָּבָר". והדגש בתי"ו להורות כי חסר מן התיבה חסרון כפל. ומלת "לְבָרָם הָאֱלֹהִים" (קהלת ג, יח) הראוי לְבָרָּם – הבי"ת חטופה והרי"ש דגושה בפלס "לְהֻמָּם" (אסתר ט, כד), כי השורק והקמץ אחדים כמו שהראיתיך, ובעבור כי הרי"ש איננה ראויה להדגש, נמשך הקמץ והונעה הבי"ת בקמץ-רחב תחת קמץ-חטף, כמו שכתבנו במלת "אָרָה לִּי".

חנן "אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי" (בראשית מג, כט), "חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ" (ישעיהו ל, יט) – היה ראוי להיות יְחָנְּךָ, אך הניחו החי"ת ונפל הדגש מן הנו"ן והוטלה תנועת החי"ת על היו"ד. וכתב רבי יהודה כי "חַנְנֵנִי יְיָ" (תהלים ט, יד) הוא מן הדגוש, והרפו הנו"ן כמו "בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ" (בראשית מב, כא). גם היה נכון לומר שהוא מן הקל, כמו "שָׁמְרֵנִי אֵל" (תהלים טז, א), לולי החי"ת שהיא פתוחה, וזה הטעם הצריכו לרבי יהודה לומר שהוא מן הדגוש. ונמצא במקצת ספרים בקמץ. "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהלים קב, יד) – בא פתח-קטן תחת פתח-גדול, ומשפטו לְחַנְּנָהּ, כי המלה מפעל הדגוש, והוקלה כמו שהוקלו רבים מן הדגוש כמו שכתבנו.

מכך – "וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ" (ויקרא כה, מז), אף על פי שהוא קמוץ כמשפט נחי העי"ן טוב הוא לשומו מפעלי הכפל, לפי שמצאנו "וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם" (תהלים קו, מג), שהוא באמת מפעלי הכפל. וכן הנִפְעַל – "יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" (קהלת י, יח) בפלס "וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס" (ישעיהו יג, ז). ואחרי שיש לו חברים מפעלי הכפל ואין לו חבר מנחי העי"ן, טוב הוא שנאמר שהוא מפעלי הכפל ובא הקמץ תמורת הכפל. וכן "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" (ויקרא כה, לה) בא בשורק, כמו "יָרוּן וְשָׂמֵחַ" (משלי כט, ו), "יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (תהלים צא, ו). "וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן" (איוב כד, כד) משפטו וְהוּמַכּוּ בדגש בפלס וְהוּמַקּוּ, וְהוּסַבּוּ, והוקל כמו "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד, ח), "וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי" (איוב כט, כא) כמו שכתבנו. ויש אומרים כי שרשו נמך לפי שמצאנו בדברי רז"ל "במקום נָמוֹךְ", בפלס רָחוֹק, קָרוֹב. ועל דעתי כי נָמוֹךְ הנזכר בדברי רז"ל הוא נִפְעַל, כמו שתאמר נָגוֹז מן "נָגֹזּוּ וְעָבָר" (נחום א, יב), נָגוֹל מן "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (ישעיהו לד, ד).

פתת – "וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ" (משלי כד, כח), אמרו כי היו"ד תמורת ו"ו, ומשפטו הֲפִתּוֹתָ בפלס "הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם" (מ"א יח, לז). ורבי אחי רבי משה כתב כי הה"א לתמיהה במקום אִם, כאלו אמר אִם פִּתִּיתָ, והוא מן הדגוש משרש פתה.^[5]

קבב – באה מלה זרה בשרש הזה: "וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כג, יג). ורבי יהודה כתב ששרשו קבן, ואין זה נכון, אחר שלא מצאנו זה השרש. ויותר נכון שתהיה הנו"ן נוספת כמו שכתבנו בשלמים בטור הראשון, או שתהיה הנו"ן במקום אות הכפל, כמו "לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג, יא), "כִּי לֹא תָמְנוּ" (איכה ג, כב). גם יתכן לומר שהנו"ן והו"ו כנוי הפעול, כמו שהוא באית"ן יִשְׁמְרֶנּוּ, יִזְכְּרֶנּוּ, וכן הוא בצווי, והיה משפטו בהדגש קָבֶּנּוּ, והוקלה המלה ונפל הדגש מן הכפל ומן הנו"ן ובא בחולם כמו "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה, כב).

רכך – כתב רבי יהודה: אך "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם" (ויקרא כו, לו) אינו מעקר זה. והנכון והישר להיותו מעקר זה בפלס "בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" (נחמיה ח, ו) ששרשו עלל, משפטם בתשלומם מָרְכַּךְ, מָעְלַל, בפלס "וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי" (מלאכי א, יד), "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם" (ויקרא כב, כה).

שׁמם. "לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז) – כתב רבי יהודה שהוא מבנין הִתְפַּעֵל, ודגש השי"ן לחסרון תי"ו הִתְפַעֵל. ונכון הוא, אף על פי שתי"ו הִתְפַּעֵל לא תבא על אותיות ז"ס שר"ץ לפניהם כי אם לאחריהם, אף על פי כן הדגש שיש בשי"ן מורה עליה, כי כאן היה מקומה לולי קריאת האותיות שלא יתכן כן כמו שכתבנו בשלמים. גם יתכן לומר שיהיה מבנין נִפְעַל. ואל תתמה לפי שבא בחולם ולא אמר תִּשָּׁמֵם בפלס תִּשָּׁמֵר, תִּזָּכֵר, כי הכל אחד, כי בחסרונם באו כן "יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק" (ירמיהו יט, ח), "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג), "וַתִּתֹּם" (בראשית מז, יח), ואם בתשלומם יהיו יִשּׁוֹמֵם, יִדּוֹמֵם, תִּתּוֹמֵם. וכן העוברים מנִפְעַל באלה הפעלים יש מהם בחולם יש מהם בפתח ויש מהם בצרי כמו שזכרנו כי הכל אחד, ואין לחוש על זה. ואם יאמר אומר כי "יִשֹּׁם", "וַיִּדֹּם", משפטם בתשלומם יִשָּׁמוֹם, יִדָּמוֹם, כי בבנין הקל שהוא יסוד הפעלים גזרת פָּעוּל מצאנו ולא גזרת פּוֹעֵל, נאמר לו אף על פי כן, אחר שמצאנו גזרת פועל בבנין פּוֹעֵל הכבד, נאמר כי לקחו בכפולים גזרתו כמו שעשו בהִתְפַּעֵל בכפולים כן נהגו זה המנהג בנִפְעַל במקצת מקומות. והנה רבי יונה כתב כי "עַתָּה אֵרוֹמָם" (ישעיהו לג, י) מבנין נִפְעַל משרש רמם, וכן כתב ב"הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר יז, י). ורבי אברהם אבן עזרא ז"ל כתב גם כן "לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז) מבנין נִפְעַל. "בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם" (ויקרא כו, מג) – בלא בי"ת השמוש היה אומר הָשַּׁמָּה, וכשנכנסה עליו בי"ת השמוש נהפך הקמץ-חטף בבי"ת השמוש להקל על הה"א, ומשפטו בְּהָשַּׁמָּה כמו שבא גם כן "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו, טו) שהיה ראוי לַהֲפִירְכֶם כמו שכתבנו בשמוש האותיות. "כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה" (ויקרא כו, לד) הוא מקור, וטרם הסמכו אלא הכנוי יאמר השם כמו המקור מהָפְעַל בחסרון הפ"א – "הֻגֵּד הֻגַּד לִי" (רות ב, יא), ובהסמכו עם הכנויים שב הדגש במ"ם לחסרון אות הכפל כמשפט, ונשאר הדגש בשי"ן כמו שהיה טרם הסמכו. "פְּנוּ אֵלַי וְהָשַׁמּוּ" (איוב כא, ה) – נמצא במקצת הספרים בדגש השי"ן, והה"א אם כן תקרא בקמץ-חטף.^[6] ואם הוא כן נצטרך לומר כי הוא פעל עבר מוסב לעתיד מפני הו"ו, כי אין צווי בבנין שלא נזכר פועלו כאשר כתבנו. ויש ספרים מדוייקים שאין השי"ן דגושה, והה"א אם כן תקרא בקמץ-רחב, והיא הקריאה הנכונה, ויהיה צווי מבנין הִפְעִיל כמו הָשֵׁמוּ השי"ן בצרי, כמו בא "הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ" (יחזקאל כא, לה) בפתח, והוא כמו הָשֵׁב בצרי.

כלו פעלי הכפל בני שלש אותיות.

ויש פעלים בני ארבע אותיות

יש בלא כפל אות, כמו כִּרְבֵּל. כִּרְבַּלְתָּ. כִּרְבַּלְתִּי וכולי. הפועל – מְכַרְבֵּל. מְכַרְבְּלִים. מְכַרְבְּלָה או מְכַרְבֶּלֶת. מְכַרְבְּלוֹת. והפעול – "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ" (דה"א טו, כז). העתידים; הצווי – כַּרְבֵּל. אית"ן – אֲכַרְבֵּל וכולי.

וכן כרסם מן "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד). כִּרְסֵם. כִּרְסַמְתָּ. כִּרְסַמְתִּי וכולי. הפועל – מְכַרסֵם וכולי. העתידים; הצווי – כַּרְסֵם וכולי. אית"ן – אֲכַרְסֵם וכולי.

"רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר" (איוב לג, כה). והוא נבנה על בנין פּוּעַל, תאמר ממנו גם בנין פִּעַל – רִטְפֵשׁ. רִטְפַשְׁתָּ כולי, כי אין פּוּעַל מבלתי פִּעֵל.

"פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ" (איוב כו, ט) – אפשר כי הפתח מקום חירק, והוא נבנה על בנין פִּעֵל, כמו "וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד, יז) שהפתח מקום חירק. ואיפשר שיהיה "פַּרְשֵׁז" מקור מבנין פִּעֵל. ויש אומרים כי היא מלה מורכב משלש תיבות – פרש שדי זיו. על כל פנים תבנה כל בנין פִּעֵל ממנו.

ואשר נכפלה בו הפ"א – "לְחַרְחַר רִיב" (משלי כו, כא), והוא מקור מן הדגוש, ותבנה כל בנין פִּעֵל ממנו. והיה ראוי לְחַרְחֵר בצרי, אלא שהתנועות משתנות. וכן "מְקַרְקַר" (ישעיהו כב, ה) בפתח ומשפטו בצרי.

ואשר נכפלה בו הלמ"ד – "אֻמְלַל אָנִי" (תהלים ו, ג), "וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" (הושע ד, ג). והוא מבנין פֻּעַל, תבנה ממנו כל הבנין ובנין פִּעֵל.

ויש שתהיה האות הרביעית נחה – תחרה מן "כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז" (ירמיהו כב, טו), "וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים" (ירמיהו יב, ה). והוא בנין פִּעֵל, תאמר ממנו כל הבנין. ויש אומרים כי כמוהו "בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה" (איוב כו, יג), ויש אומרים כי בי"ת "בְּרוּחוֹ" נוספת והה"א לנקבה, והיה משפט הפ"א להדגש. וכן מן "כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת" (בראשית כא, טז) תאמר טחוה.

ואשר יכפל בהם הפ"א והלמ"ד – כלכל, וכן כרכר וכן סכסך וכן צפצף וכן קרקר, כי שרשם כיל, כיר, סיך, ציף, קיר כולי. "וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ" (ש"ב יט, לג). ובבנין פֻּעַל מענין אחר – "הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ" (מ"א כ, כז). ומכל אחד משניהם תבנה בנין פִּעֵל ופּוּעַל.

כרכר מן "מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז" (ש"ב ו, יד). כִּרְכֵּר. כִּרְכַּרְתָּ וכולי.

סכסך מן "וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם" (ישעיהו יט, ב). סִכְסֵךְ. סִכְסַכְתָּ וכולי.

צפצף מן "הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים" (ישעיהו ח, יט).

קרקר – "וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד, יז), "מְקַרְקַר קִר" (ישעיהו כב, ה). אבל הוא כפול הפ"א הלמ"ד, כי שרשו קיר. וקַרְקַר פ"א-הפעל פתוחה ומשפטה בחירק אבל התנועות משתנות. וכן "מְקַרְקַר קִר" משפטו מְקַרְקֵר בצרי.

שׂגשׂג מן "בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי" (ישעיהו יז, יא). והוא כפול הפ"א והעי"ן, כי שרשו שׂגה.

וכן שׁעשׁע – "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן" (ישעיהו יא, ח), שרשו שׁעה, והוא כפול הפ"א והעי"ן. אֲשַׁעְשַׁע. יְשַׁעְשַׁע. "תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי" (תהלים צד, יט) – בפתח העי"ן להרחיב.

וכן תעתע כפול הפ"א והעי"ן, כי שרשו תעה. "וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ" (בראשית כז, יב). וההִתְפַּעֵל ממנו: "וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו" (דה"ב לו, טז) – משפטו מֵתְתַּעֲתְּעִים.

וכן "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים מה, ג), ופ"א-הפעל נקרא בקמץ-חטף, והוא פֹעל שלא נזכר שם פועלו.

ויש שהעי"ן שלו נחה וכפולה – טאטא מן "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיהו יד, כג). טֵאטָא. טֵאטֵאתָ. טֵאטֵאתִי. טֵאטְאוּ. טֵאטֵאתֶם. טֵאטֵאנוּ. טֵאטֵאָה או טֵאטֵאתְ. טֵאטֵאתֶן. הפועל – מְטַאטֵא. מְטַאטְאִים. מְטַאטְאָה או מְטַאטֵאת. מְטַאטְאוֹת. הפעול – מְטוּאטָא. מְטוּאטָאִים וכולי. העתידים – טַאטֵא וכולי. אֲטַאטֵא. יְטַאטֵא. והשם ממנו בהראות עי"ן-הפעל – "בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד". וכן שהעי"ן שלו היא נראית כפולה.

הִתְמַהְמָהּ – "כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ" (בראשית מג, י), "וַֽיִּתְמַהְמָהּ" (בראשית יט, טז), "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ" (חבקוק ב, ג). תאמר כל הבנין הִתפַּעֵל ממנו. ובא "וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀" קמץ המ"ם האחרונה מפני השלשלת, כי יש לה משפט הפסק. וכן "וַיִּשְׁחָ֓ט׀ וַיִּקַּח" (ויקרא ח, כג) קמוץ מפני השלשלת.

ויש שאחר שלש אותיות השרש יכפל העי"ן והלמ"ד –

"הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר" (משלי כא, ח), והוא שם-תאר.

חמרמר מן "פָּנַי חֳמַרְמְרֻה מִנִּי בֶכִי" (איוב טז, טז), "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ" (איכה א, כ). והוא נבנה מגזרת פֻּעַל שלא נזכר שם פועלו, ותאמר כל הבנין ממנו – חֳמַרְמָר. חֳמַרְמַרתָּ. חֳמַרְמַרְתִּי. חֳמַרְמְרוּ. חֳמַרְמַרְתֶּם. חֳמַרְמַרְנוּ. חֳמַרְמְרָה. חֳמַרְמַרְתְּ. חֳמַרְמַרְתֶּן. אית"ן – אֲחֳמַרְמַר. יְחֳמַרְמַר וכולי.

סחרחר – "לִבִּי סְחַרְחַר" (תהלים לח, יא). והוא בגזרת בנין הקל, ומפני הכפל שם פ"א-הפעל בשוא. ותאמר כל הבנין ממנו – סְחַרְחַר. סְחַרְחַרְתָּ וכולי. הבינונים – סוֹחַרְחַר. סוֹחַרְחַרִים. סוֹחַרְחָרָה או סוֹחַרְחֶרֶת. סוֹחַרְחָרוֹת. ואין בו פעול, כי הוא פֹעל עומד. העתידים; הצווי – סְחַרְחַר. סְחַרְחֲרוּ. סְחַרְחָרְנָה. אית"ן – אֶסְחַרְחַר. יִסְחַרְחַר. תִּסְחַרְחַר. נִסְחַרְחַר. יִסְחַרְחֲרוּ. תִּסְחַרְחֲרוּ. תִּסְחַרְחֲרִי. תִּסְחַרְחָרְנָה.

תמו הפעלים

נימוקי רבי אליהו בחור

1. אבל כשהפ"א הפעל ועי"ן הפעל דומות זו לזו לא נמצאו רק ב' או ג', והולכין בדרך השלמים.
2. ודווקא בעוברים, אבל לא בשאר הבנינים.
3. כן היה דינו בקמץ, אבל הוא בפתח, והוא אחד מן פתחין דסיפרא.
4. אין הפרש בין אלו ובין אותם שהם מגזרת נחה עי"ן וא"ו כמו וַיָּקֶם, וַיָּשֶׁב, אלא לפי הענין תכיר.
5. כי זה לא יתכן בעבור כ"ף השימוש כאשר ביארתי בנימוקי בשימוש אות הה"א.
6. כי אין דגש אחר קמץ, רק כשהוא חטוף.