קטגוריה:משלי כט ו

איך מסתדר הפסוק שלנו עם (משלי כד יז): "בִּנְפֹל אויביך[אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ"*?

נראה שהפסוק שלנו מדבר על נפילה של האויב כתוצאה ישירה של מעשה-פשע שתיכנן לעשות, כגון: מחבל התפוצץ תוך כדי הכנת מטען חבלה. מוקש = מכשול, תקלה; בפשע איש רע מוקש = הפשע שעושה האיש הרע הוא מכשול שיגרום לו עצמו להיכשל ולהיפגע. ולמה זה טוב?

1. זה טוב לצדק: "כי אז נראה משפטי ה'... כי אז ילמדו מוסר לבלי לעשות רע" (מלבי"ם, ודומה לזה רלב"ג - פירוש ראשון, והגר"א). הצדק מתגלה באופן ברור - יש קשר גלוי בין הפשע לבין העונש על הפשע. הצדיק הוא איש הצדק, והוא אוהב שהצדק לא רק נעשה אלא גם נראה לעין כל.

2. זה טוב לנשמה: במקום שהצדיק יצטרך "ללכלך את ידיו" בהענשת הרשע, הרשע עצמו מעניש את עצמו. הדבר גם מהווה תיקון לנשמתו של הרשע. וכך נאמר גם ב(משלי כו כז): "כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב" - הענישה האידיאלית היא שהרשע מעניש את עצמו.

שתי הסיבות הללו נרמזו בשני הפעלים שבסוף הפסוק:

1. ירוּן (ירנן וישבח את ה') - כנגד כבוד ה' המתגלה בעשיית צדק מידה כנגד מידה;

2. ושמח - כנגד הרגשתו הטובה של הצדיק על כך שהרשע מעניש את עצמו ללא צורך בהתערבות מצידו.

דוד המלך היה עֵד למקרים רבים שבהם הרשע העניש את עצמו, והוא אכן שמח ורונן ושר מזמורי תהלים על התגלות כבוד ה' בעולם, (תהלים ט טז): "טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ, בְּרֶשֶׁת זוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם. נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה, בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע, הִגָּיוֹן סֶלָה". דוד נלחם כל ימיו ברשעים, וכשהצליח להתגבר עליהם, שמח ורינן והילל את ה' בעצמו; אולם שלמה זכה לשלום ושקט מכל עבריו, ועבורו הרינה על אבדן הרשעים הייתה רק 'מורשת קרב', זיכרון מהעבר: וצדיק ירון ושמח.