ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/נחי ל"א

ואשר למ"דיהם אל"ף מנחי הלמ"ד, אלה הם

דע כי אלה הפעלים מתערבים עם שלמ"דיהם ה"א מנחי הלמ"ד כי קרובים הם, כמו שתראה באלה שאני זוכר לך.

חבא – הנפעל ממנו נֶחְבָּא. "כִּי נֶחְבָּא" (שופטים ט ה) – פועל עבר, "הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים" (ש"א י כב) – פועל עומד, אין הפרש ביניהם אלא לפי הענין. "לָמָּה נַחְבֵּאתָ" (בראשית לא כז), ולנקבה נַחְבֵּאת – "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת" (יחזקאל כא לה). "וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה" (יהושע ב טז) – אל"ף נֶחְבָּא נעלמה, ובא על דרך נחי הה"א. ונכתב בה"א: "וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל" (ירמיהו מט י), והוא מקור נבנה על תשלומו, כי נמצא מקור בבנין נִפְעַל שבא שוה עם העבר. וכן "לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה" (מ"ב ז יב), "חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה" (מ"א כב כה), נכתבו בה"א. "וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ" (ישעיהו לב ב) נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א בשקל מַעֲשֵׂה, מַחֲנֵה. ואלו היה כבעלי האל"ף היה מֶחְבָּא בשקל מִקְרָא, ומפני החי"ת יהיה המ"ם בסגול, כמו "הַמֶּחֱצָה" (במדבר לא לו), או בפתח כמו מַחְתָּה.

והבינונים, תאמר נֶחְבָּא, נֶחְבָּאִים – בקמץ, או בשוא: "נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה" (יהושע י יז), כמו שכתבנו בשלמים (לעיל נה ע"א), נֶחְבָּאָה או נֶחְבֵּאת, נֶחְבָּאוֹת – כלם בהראות למ"ד-הפעל בקריאה, אבל בנֶחְבֵּאת נחה להקל על האל"ף, כי היה משפטה בהראות – נֶחְבַּאַת בפלס נִשְׁכַּחַת, או נֶחְבֶּאֶת בפלס "נִשְׁבֶּרֶת מִיַּמִּים" (יחזקאל כז לד). והפעל הנוסף: הֶחְבִּיא, הֶחְבֵּאתָ, הֶחְבֵּאתִי, הֶחְבִּיאוּ, הֶחְבֵּאתֶם, הֶחְבֵּאנוּ, הֶחְבִּיאָה, הֶחְבֵּאת, הֶחְבֵּאתֶן – "כִּי הֶחְבִּיאָה" (יהושע ו כה), "בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי" (ישעיהו מט ב). ובאה מלת "הֶחְבְּאַתָה" (יהושע ו יז) בשני סימני נקבה, כמו שכתבנו ב"תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג טז), וכן בשמות: "יְשׁוּעָתָה" (יונה ב י), "עֶזְרָתָה" (תהלים מד כז), ושם כתבנו טעם הכפל (לעיל קי ע"א). ובהאריך התנועות במלת "הֶחְבְּאַתָה" מפני הכפל, שבה תנועת הבי"ת לשוא להקל, כי משפטה בחירק כמנהג בעלי האל"ף. ואל"ף "הֶחְבְּאַתָה" בפתח, והמסורת עליו: לית כותיה. ונקדו האל"ף בפתח כמו שהיה עם התי"ו בחסרון הה"א הֶחְבְּאַת, מפני נח נראה שאחר האל"ף.^[1]

חטא – תאמר חָטָאתָ, חָטָאתִי, חָטְאוּ, חֲטָאתֶם, חָטָאנוּ, חָטְאָה, חָטָאת, חֲטָאתֶן. והבינונים: חוֹטֵא, חוֹטְאִים, חוֹטְאָה או חוֹטֵאת, חוֹטְאוֹת. ובא "חֹטִאים לַייָ" (ש"א יד לג) כתוב על דרך בעלי האל"ף ונקרא כדרך בעלי הה"א, כי האל"ף נחה.^[2] ובא "מֵחֲטוֹ לִי" (בראשית כ ו) בו"ו תמורת האל"ף למ"ד-הפעל. ונאמר כי "וְחָטָאת עַמֶּךָ" (שמות ה טז) כמו וְחָטְאָה, והומרה הה"א בתי"ו והונחה האל"ף, ובא במשקל "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה" (ויקרא כה כא). ובבנין הפעיל ממנו: "אֲשֶׁר הֱחֱטִי אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ" ד"אַךְ לֹא סָרוּ" (מ"ב יג ו) חסר האל"ף למ"ד-הפעל, וכן "לְמַעַן הַחֲטִי אֶת יְהוּדָה" (ירמיהו לב לה), וכן "אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה" (בראשית לא לט).

והפִּעֵל הדגוש בבעלי האל"ף בצרי ברוב, כמו "וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת" (ויקרא יד נב), "מִלֵּא אֹתָם" (שמות לה לה), "מִלֵּא צִיּוֹן" (ישעיהו לג ה), "אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו" (במדבר כה יג), "וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ" (ש"ב ה יב). ובאו בקמץ כדרך בעלי הה"א: "נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמה בַּעֲצֵי אֲרָזִים" (מ"א ט יא), "אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ" (ש"ב יט מג), "דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי" (תהלים קמג ג), "מִלָּא כְרֵשׂוֹ" (ירמיהו נא לד). ורבי יעקב בן אלעזר כתב "מִלֵּא כְרֵשׂוֹ" בצרי. אבל אנחנו מצאנוהו בקמץ בכל הספרים המדוייקים. והמסורת עליו: שנים בתרי לישני, אֵין מִלָּה (תהלים קלט ד), קדמאה כתוב באל"ף בתראה כתוב בה"א.^[3] ויבא היחיד העבר בצרי או בקמץ, ושאר העוברים לעולם בפִּעֵל הדגוש בצרי, כמו "וּמִלֵּאתָ בוֹ" (שמות כח יז), "וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ" (יחזקאל מג כ), "וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם" (יהושע יז טו), "וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם" (יחזקאל לד ד), "וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם" (ירמיהו מד כה), "וְשִׁשֵּׁאתִיךָ" (יחזקאל לט ב).

חלה – נכתב באל"ף: "וַיֶּחֱלֶא אָסָא" (דה"ב טז יב), אבל נקרא כבעלי הה"א. ובא ממנו שם כבעלי האל"ף: "וַיָּמָת בְּתַחֲלֻאִים רָעִים" (דה"ב כא יט), "וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ" (דברים כט כא). והתאר: "תַּחֲלוּאֵי רָעָב" (ירמיהו יד יח). ובבנין הפעיל: "וַייָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי" (ישעיהו נג י) נקרא כבעלי האל"ף, וחסרה האל"ף מהמכתב.

כלא – "כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ" (חגי א י). והפעול: "כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא" (תהלים פח ט), בפלס "אֲנִי קָרוּא לָהּ" (אסתר ה יב). והצווי ממנו: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא כח). ובאו כדרך בעלי הה"א: "וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת" (ש"א ו י), "כָּלִאתִי רַגְלָי" (תהלים קיט קא), "לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ" (בראשית כג ו). ו"כָּלִאתִי" נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א.

מלא – נאמר הקל ממנו לגזרת פָּעֵל: מָלֵא, מָלֵאתָ, מָלֵאתִי – "כִּי מָלֵתִי מִלִּים" (איוב לב יח), והוא חסר אל"ף. וכן הבינוני ממנו שהם על דרך התאר: מָלֵא, מְלֵאִים, מְלֵאָה, מְלֵאוֹת. ובא ממנו כדרך בעלי הה"א: "מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס" (יחזקאל כח טז). ומן הכבד: "עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ" (איוב ח כא), וכתבוהו בה"א ונקדוהו בצרי כדרך בעלי האל"ף. וכן אמרו המקור מורכב משתי הלשונות: "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה" (אסתר א ה) נכתב בו"ו ובאל"ף, "עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם" (ויקרא ח לג) נכתב באל"ף, ונקראו בתי"ו כדרך בעלי הה"א – "עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם" (ירמיהו א ג). ונכתבו עם האל"ף, כי בקריאת האל"ף היה אומר מְלֹאֶת, כמו "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם" (בראשית ח ז), או מִלְאַת כמו "בְּשִׂנְאַת יְיָ אֹתָנוּ" (דברים א כז). וכן "בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ" (יחזקאל לג יב) נכתב כבעלי האל"ף ונקרא כבעלי הה"א.

מצא – "מָצָא עַבְדְּךָ חֵן" (בראשית יט יט), "וּמְצָא חֵן" (משלי ג ד).^[4] ובפעל הכבד ממנו נכתב ונקרא כבעלי הה"א: "וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד" (ש"ב ג ח). והנפעל יאמר מן בעלי האל"ף כן: נִמְצָא, נִמְצְאוּ, והמדברים-בעדם והנמצאים בצרי: נִמְצֵאתָ, נִמְצֵאתִי, נִמְצֵאנוּ, נִמְצֵאתֶם, והבינונים: נִמְצָא, נִמְצָאִים בקמץ, ובא בשוא: "הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" (אסתר ד טז). והעתידים: הִמָּצֵא, אֶמָּצֵא, יִמָּצֵא בצרי.

נבא – נאמר בנִפְעַל ממנו המקור בתוספת ו"ו ותי"ו כמנהג נח"י הלמ"ד מבעלי הה"א: "אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ" (זכריה יג ד). ודומה לו נמצא במשנה: "וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת" (אבות ה א).

נָשָׂא, נָשָׂאתָ, נָשָׂאתִי, נָשְׂאוּ, נְשָׂאתֶם, נָשָׂאנוּ, נָשְׂאָה, נָשָׂאת, נְשָׂאתֶן. ובא "וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם" (יחזקאל לט כו) כדרך בעלי הה"א, וכן "נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ" (תהלים קלט כ), והאל"ף נוספת. וכן "נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא" (ירמיהו י ה). ויש אומרים כי הם הפוכים, ויש אומרים כי "נָשׂוּא" פָּעוּל. הבינונים: נוֹשֵׂא, נוֹשְׂאִים, נוֹשְׂאָה או נוֹשְׂאֵת בהראות האל"ף בקריאה – "נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף" (מ"א י כב), וכן "אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת" (ש"ב יח כב) בנוח האל"ף, "כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" (שה"ש ח י) בנוע האל"ף. נוֹשְׂאוֹת. הפעול: נָשׂוּא, נְשׂוּאִים, נְשׂוּאָה, נְשׂוּאוֹת. ובא כבעלי הה"א: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע" (תהלים לב א). העתידים, הצווי: נְשָׂא, נִשְׂאוּ, נִשְׂאִי, נִשְׂאֶינָה. ונכתב "נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְיָ" (תהלים ד ז) בה"א כבעלי הה"א, ונקרא בקמץ כבעלי האל"ף. וכן "רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה" (תהלים ס ד). וסמ"ך "נְסָה" במקום שׂי"ן. ובנפול פ"א-הפעל: שָׂא, שְׂאוּ, שְׂאִי, שְׂאֶנָה. ועם הכנויים: "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ" (במדבר יא יב), "שָׂאוּנִי וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר" (איוב כא ג), כמו שהיה שלם נְשָׂאֵהוּ, נְשָׂאֻנִי, כמו שכתבנו בטור הראשון תבנית:ספר מכלול/לפי דפים/לד א. וכן בא המקור בנפול פ"א-הפעל: "בְּשׂוֹא גַלָּיו" (תהלים פט י). ובתוספת תי"ו כמשפט שאר חסרי הנו"ן: "יֶתֶר שְׂאֵת" (בראשית מט ג), "בִּשְׂאֵת אֹתוֹ" (שמות כז ז). ובא שְׂאֵת, בִּשְׂאֵת בשוא להקל על קריאת האל"ף, כי משפטו על משקל האחרים חסרי הפ"א: שֶׂאֶת על משקל גֶּשֶׂת. וכן עם הכנוי: "שְׂאֵתִי בְחֵיקִי" (תהלים פט נא), "אַךְ מִשְּׂאֵתוֹ יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ" (תהלים סב ה). ונפל האל"ף גם מהמכתב והשׂי"ן בצרי: "מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים" (איוב מא יז). אית"ן: אֶשָּׂא, יִשָּׂא, תִּשָּׂא, נִשָּׂא, יִשְׂאוּ, תִּשְׂאוּ, תִּשָּׂא, תִּשְׂאִי, תִּשֶּׂאינָה בנוח האל"ף, כמו "וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה" (רות א ט). וחסרה גם מהמכתב: "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד" (רות א יד), "וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי" (ירמיהו ט יז). ובא בהראות האל"ף בקריאה: "וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשְׂאֶינָה" (יחזקאל כג מט עי"ש), והיו"ד למשך. ושם הפעל מזה: "אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ" (ש"ב יט מג), בפלס "יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת" (שה"ש ה יב). ועוד שם הפעל ממנו בנפול פ"א הפועל: "אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ" (איוב כ ו) – שֵם, ושרשו נשׂא, בפלס "כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ" (מ"א יח כז), מן הִשִּׂיג ששרשו נשׂג.

פלא – הכבד ממנו: "כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי" (תהלים לא כב), "וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת" (שופטים יג יט). ועל דרך בעלי הה"א: "וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ" (דברים כח נט) כתוב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א, "וְהִפְלָה יְיָ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל" (שמות ט ד) כתוב בה"א, "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא" (שמות ח יח), "הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ" (תהלים יז ז); ובנפעל: "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ" (שמות לג טז), "נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי" (תהלים קלט יד). ואפשר שיהיו אלה ענין אחר, ושרשם פלה בה"א. ובא בנִפְעַל ממנו מלה בשני סימני נקבה: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" (ש"ב א כו). והאל"ף בפתח כמו שכתבנו ב"הֶחְבְּאַתָה" (יהושע ו יז), וכתבנו טעם הכפל (ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קכד ב). "הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (תהלים קיח כג) – עיקרו נִפְלְאָה, והומרה הה"א בתי"ו והונחה האל"ף, כמו "וְחָטָאת עַמֶּךָ" (שמות ה טז).

קָרָא, קָרָאתָ, קָרָאתִי, קָרְאוּ, קְרָאתֶם, קָרָאנוּ, קָרְאָה, או קָרָאת – "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה" (דברים לא כט), כמו "וְחָטָאת עַמֶּךָ" (שמות ה טז). קָרָאת, קְרָאתֶן. הבינונים: קוֹרֵא בצרי, וכן כל בעלי האל"ף לבד מעטים שנמצא מפעלי האל"ף בסגול: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת" (קהלת ז כו), "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן" (קהלת ב כו), "אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע" (קהלת ח יב), "וְחוֹטֶא אֶחָד" (קהלת ט יח), "וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל" (ישעיהו סה כ).^[5] קוֹרְאִים, קוֹרְאָה או קוֹרֵאת, קוֹרְאוֹת. הפעול: קָרוּא, קְרוּאִים, קְרוּאָה, קְרוּאוֹת. "קֹרִאים אֶל יְיָ וְהוּא יַעֲנֵם" (תהלים צט ו) – נכתב בבעלי האל"ף ונקרא בבעלי הה"א. וכן המקור: "לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ" (שופטים ח א), כמו "מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם" (ויקרא ח לג), "שְׂנֹאת רָע" (משלי ח יג). הצווי: קְרָא, קִרְאוּ, קִרְאִי, קִרְאֶינֶה. "קְרֵאןָ לִי מָרָא" (רות א כ עי"ש) – נגרעה ה"א הנקבה מהמכתב, והאל"ף נחה והרי"ש בצרי. וכן "וּמְצֵאןָ מְנוּחָה" (רות א ט עי"ש). אבל "קִרְאֶן לוֹ" (שמות ב כ) נראית האל"ף והיא בסגול, והיא בסימן נקבה אחת לבד. וכן "קְרֵאןָ לִי מָרָא" בסימן אחד לבד, אלא שנשארה הה"א במבטא. ודברו בשרש הזה ענין שעיקרו שלמ"דו ה"א ונכתב במקומות באל"ף, והוא ענין מִקְרֶה, כי ה"א הלמ"ד שלו ברוב, ונכתב באל"ף במקומות, כמו "וּקְרָאָהוּ אָסוֹן" (בראשית מב לח); "אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ" (דניאל י יד) – נכתב בה"א ונקרא כבעלי האל"ף; "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר" (דברים כב ו); "נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ" (ש"ב א ו), ו"נִקְרֹא" מקור שלם כמו שכתבנו הדומים לו בשלמים (לעיל נד ע"ב); "שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ" (ישעיהו נא יט) – בנוע האל"ף; "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" (ויקרא י יט) – האל"ף נחה להקל. והשם עם אל"ף נחה לעולם: "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמות יט יז), "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ" (שמות ד יד).

רפא – "רְפָאֵנִי יְיָ" (ירמיהו יז יד). ונכתב בה"א ונקרא כבעלי האל"ף: "רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה" (תהלים ס ד), וכן "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיהו ג כב); וכבעלי הה"א: "יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה" (איוב ה יח). והנִפְעַל: "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת" (ויקרא יד ג). ובבעלי הה"א: "וְלֹא נִרְפָּתָה" (ירמיהו נא ט), "וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם" (מ"ב ב כב), "אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה" (ירמיהו יט יא). והשם: "לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה" (ירמיהו ח טו). ומן הדגוש נקרא כן כדרך בעלי הה"א בחירק: "רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל" (ירמיהו נא ט), "רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה" (מ"ב ב כא). וכן נכתב ונקרא כבעלי הה"א: "וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה" (ירמיהו ח יא). וכן מהענין האחר שהוא בה"א בא באל"ף: "עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" (ירמיהו לח ד).

רצה – בשרש הזה מלה אחת כתובה באל"ף במקום ה"א: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א יד). כי יש בענין מְרוּצָה בשרש הזה: "אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהלים נ יח), שעיקרו וַתִּרְצֶה. וכן "וְרָצִאתִי אֶתְכֶם" (יחזקאל מג כז) נכתב באל"ף אבל נקרא כבעלי הה"א.^[6]

שׁנה – נכתב באל"ף: "יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב" (איכה ד א). אבל נקרא כבעלי הה"א. "וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ" דמלכים (מ"ב כה כט) נכתב באל"ף, וכן "וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" (קהלת ח א) נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א.

תלה – נאמר בעיקר זה כבעלי האל"ף: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד" (דברים כח סו), "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי" (הושע יא ז), "אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה" (ש"ב כא יב).

נימוקי רבי אליהו בחור

1. בכל הבנין החי"ת בשוא פשוט ולא בחטף-פתח, וזה בעבור הדגש שבב' כמבואר בפרק שירה.
2. וכן ב"קֹרִאים אֶל יְיָ" (תהלים צט ו) ה"א נחה.
3. פירוש קדמאה בירמיה תנינא בתלים, כי ירמיה קודם תלים.
4. נפלאתי למה לא הביא "אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת" (ש"ב יח כב) בנח האל"ף: "כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" (שה"ש ח י) בנוע הא', והביאם אחר כך בשרש נשא, והיה מקומם פה.
5. כבר הביא כל אלה הבינונים מנחי למ"ד ה"א.
6. לפי זה יהיה בענין מרוצה ב' שרשים: רוץ ורצה. וכן התרגום: "ורהיטת".