ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר שמות/פרשת יתרו
פרשת יתרו יש בה שלשה מצות עשה וארבע עשרה מצות לא תעשה
מצות האמונה במציאות השם
עריכהלהאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. ופירושו כאילו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת "אנכי" תורה על המציאות. ואשר אמר "אשר הוצאתיך וכו'" -- לומר שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.
שורש מצוה זו אין צריך באור. ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. וענין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חילוף (בחילוף) זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחילוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו יבין ובעיניו יראה (ישעיהו ו י) במופת נחתך שהאמונה הזאת שהאמין אמת וברור אי אפשר להיות דבר בלתי זה -- אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר.
דיני מצוה זו, כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו שכל היכילת וכל הגדילה והגבירה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והענינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בענין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה[1].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו.
מצות קידוש שבת בדברים
עריכהלדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכר קדושה וגדולה. ובפורוש אמרו לנו חכמינו[2] שדברים אלו מצווים אנו לאמרן על היין, שכן בא הפירוש זכרהו על היין. והענין הוא שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג או יותר מרביעית אבל לא פחות מזה[3], והמזיגה ידועה שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב ושלשה חלקי מים[4], ומברכין עליו קדוש שבת, כמו שידוע הנוסח בין היהודים. וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום, ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת 'הבדלה'[5].
משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום ונקבע בלבבנו אמונת חידוש העולם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ועל כן נתחיבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח[6]. וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השרש אמרו בגמרא ז"ל[7] שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן, אלא שחייבו להבדיל ביין -- על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברוב, ובאמת כי רוב העולם יתאוו אל השתיה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת.
ואין צורך לתת טעם על חיובם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא תעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו בהדחת הכוס[8], ושלא לטעם כלום עד שיקדש [9] ושיקדש במקום סעודה[10] -- כל זה ענפי שרש התעוררות שאמרתי.
דיני המצוה, כגון נוסח הקדוש וההבדלה, אי זהו, ואי זה יין ראוי לקדש עליו [11] ואי זה אינו ראוי, ואם מקדשין או מבדילין בשכר[12], והאוכל בערב שבת וקדש עליו שבת [13] או בשבת ויצא שבת, וכן נוסח קידוש ימים טובים והבדלתן. ודיני הברכה [14] שאנו חייבין לברך על הנר במוצאי שבת ויום הכפורים, ודיני הברכה שאנו חייבים לברך על הבשמים, ואי זו [15] בשמים הן הראוין לברך עליהן או שאינם ראוין. ויתר פרטיה, מבוארים בסוף פסחים ובמקומות מברכות ושבת [16].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ואף על פי שהיא מן המצות שהזמן גרמא, שכן למדנו רבותינו זכרונם לברכה[17] שהנשים חייבות בקידוש והבדלה. והעובר עליה ולא קדש השבת בדברים -- בטל מצות עשה, ואם קדשו בדברים בלא יין או בלא פת -- דיעבד יצא ידי תורה.
מצות כיבוד אב ואם
עריכה- לכבד האב והאם, שנאמר: (שמות כ, יא): "כבד את אביך ואת אמך".
ובא הפירוש[18]: איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
משורשי מצוה זו: שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סִבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל עבודה ותועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.
וכשיקבע זאת המדה בנפשו – יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סִבתו וסִבת כל אבותיו עד אדם הראשון. ושהוציאו לאויר העולם, וסיפק צרכיו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות איבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת. שאלולי הנפש שחננו האל – יהיה כסוס כפרד אין הבין. ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא.
דיני המצוה: כגון כבוד זה מנכסי מי חייב לעשותו, אם משל אביו או אם משל עצמו. והלכה משל אב אם יש לו נכסים, ואם לאו – יחזור הבן אפילו על הפתחים ויאכיל אביו[19].
וכיבוד אב ואם, איזה קודם? ועד היכן כיבוד אב? ואם מחל על כבודו אם יהיה מחול? ואם יראנו עובר על דברי תורה, באיזה לשון ימנעהו? ואם יצוהו אביו לעבור על דברי תורה, שלא יאמינו בזה. וכי חייב לכבדו בחייו ובמותו, וכיצד הוא כבוד במותו, ויתר פרטיה – מבוארים בקידושין, וקצת מהן במקומות אחרים מהגמרא[20].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, ונקבות כל זמן שאפשר להן[21], כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. והעובר עליה – בטל עשה. וענשו גדול מאוד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים. ואם ישכח בבית דין – כופין אותו, כמו שכתבנו למעלה שבביטול עשה – כופין בית דין.
שלא נאמין אלוה בלתי השם לבדו
עריכהשלא נאמין אלהים זולתי השם יתברך לבדו, שנאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירושו, לא תאמין אלוה אחר זולתי. וכתב הרמב"ן ז"ל (שם) לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשיה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תפול בלשון עשיה 'אחרים'. ויפה דקדק ז"ל, דברי פי חכם חן (קהלת י יב). וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה, שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז"ל (ספרי במדבר טו כב) כל המודה בעבודה זרה, כאילו כופר בכל התורה כולה. ואחד המקבל באלוה לשום דבר זולתי השם לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו, אם יעבדנו בארבע עבודות ידועות שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה -- עבר על לא יהיה לך. וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך.
שורש מצוה זו נגלה וידוע. פרטיה, כגון מה שאמרו, שאם קבל באלוה אחר מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקב"ה שולט עליו ועל אלהותו, עובר על לא יהיה, ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדוהו דרך בזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסורות בכל האלוהות, עד היכן מתפשט איסורן, כענין מה שאמרו ז"ל (עבודה זרה נא, א) דשובר מקל לפניה בכלל זובח הוא. וכן מה שאסרו ז"ל (שבת קמט א) לקרות בספרי עבודה זרה המחוברים בעניני עבודותיה, או בדברים (בענינים) אחרים שלה, כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואיסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו לאלוה וחזר תוך כדי דבור חייב[22], שלא נאמר בזה תוך כדי דבור כדבור, והוא הדין בענין קדושין. והעובדה מאהבה, שחבב אותה צורה לרוב יפיה או מיראה שלא תרע לו ולא שיקבלה באלוה, וכן העושה לה כבודים, כגון חיבוק, נישוק, סך, מלביש, מנעיל - מהו דין אסורו[23] ודיני ביטולי עבודה זרה כיצד, והחילוק בין עבודה זרה דישראל לע"ז דעובד גלולים בענין בטולה, ואסורי הנאה של ע"ז עד היכן, והחלוק שבין תלוש הנעבד למחבר מעיקרו, ומאימתי היא נעשית ע"ז, ודין משמשי ע"ז, ואם בטל היא מה יהא במשמשיה [24], ותקרובת שלה מה דינו [25], ועבודה זרה שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכור להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש עבודה זרה בתוכה, ויתר רוב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה.
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, והעובר עליה ועבד ע"ז כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה -- נסקל. ובשגגה -- חייב להביא חטאת קבועה.
וזאת המצוה היא מכלל השבע מצות שנצטוו כל בני העולם בכללן [26]. אבל מכל מקום, חילוקין יש בפרטיה בין ישראל לשאר האומות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בענין המצות המוטלות על הכל הוא שישראל לא יתחיב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה. לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים.
ועוד יש חילוק אחר, כי האומות בעברם על כל אחת ממצותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו שאמרו חז"ל (סנהדרין נז א) אזהרתן זו היא מתתן, וישראל יתחייב פעמים קרבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה, אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונושא עונו.
שלא לעשות פסל
עריכהשלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשייה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות שנאמר (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצווה לעשותה הוא הגורם העשייה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל [27].
ודעת הרמב"ן ז"ל (שם) שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב, שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באסור עבודה זרה שהוא במיתה, ובעשיית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חייב בדבר אלא מלקות. והוא ז"ל כתב שכל פסוק זה ד'לא יהיה לך' נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו בין שיקבלנו לאלוה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסורות, או בעבודתו המיוחדת לו. אבל המניעה בעשיית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק (ויקרא יט ד) דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצוה משלח הוא, וקימא לן משלח פטור.
שורש מצוה זו ידוע שהוא להרחיק האלילים .
דיני המצוה, כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מותרת. וחילוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה[28][29].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד -- לוקה.
מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ל (עריכה)
שלא להשתחוות לע"ז
עריכהשלא להשתחות לעבודה זרה, ועבודה זרה היא כל שעבוד(?) זולתי האל ברוך הוא, שנאמר (שמות כ ה) לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין פירוש הכתוב לא תשתחוה על מנת לעבוד שנלמד ממנו שהשתחואה לבד שלא לכוונת עבודה שלא יהא אסור, שהרי במקום אחר נאמר בתורה (שם לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, שאסרה ההשתחואה לבד בשום צד. ואמנם סמך אליה "ולא תעבדם" לומר שהשתחואה היא אחת מדרכי העבודה. ולמדנו מכאן עם סיוע כתובים אחרים שארבע עבודות הן שהקפידה התורה בהן בכל עבודה זרה שבעולם, ואפילו אין דרך עבודתה בכך חייבין עליהן, ואחת מהן השתחואה.
שורש מצוה זו ידוע.
דיני המצוה, כגון מה היא השתחואה, אם בפישוט ידים ורגלים, או משעה שיכבוש פניו בקרקע [30] והרחקת הענין, כגון מה שאמרו, שאם ישב לו קוץ ברגלו או נתפזרו לו מעות בפני עבודה זרה שאין רשאי לשוח ולטלם מפני שנראה כמשתחוה, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה [31]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והשתחוה לשום עבודה זרה בעולם, או זבח וקיטר וניסך, או זרק במזיד -- חייב כרת, ובעדים נסקל, ובשוגג חייב חטאת. וביאור משפטי העונש בפרק ז' מסנהדרין.
שלא לעבוד עבודה זרה במה שדרכה להעבד
עריכהשלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואע"פ שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיון שעבדה במה שדרכה להעבד -- חייב. ואע"פ שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, ומעביר זרעו לכמוש, שנאמר (שמות ז ה) ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה.
שרשה ידוע.
דיניה, כגון מי שעבדה דרך עבודתה לכוונת בזיון מה דינו[32], ושאר פרטיה במסכת ע"ז.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה במזיד ויש עדים, נסקל. ומבואר דין זה גם כן בפרק ז' מסנהדרין.
שתי מצות אלה שמנה הרמב"ם ז"ל, שהן השתחואה לע"ז וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה יכללם הרמב"ן ז"ל בלאו ד'לא יהיה לך' וכמו שכתבנו למעלה (במצוה כז). נמצא, שיסלק שתי מצות בכאן מחשבונו של הרב רבי משה בן מימון ז"ל.
שלא לישבע לשוא
עריכהשלא נשבע לבטלה, שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וענין הבטלה בארבעה צדדין,
- כגון [33] שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה,
- הצד השני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו,
- הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו, או מצות שחייבנו השם ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי, הוא שאין בידו לישבע על מה שכבר חייבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא.
- הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו, כגון[34] שלא יישן שלשה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה.
משרשי מצוה זו. לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחייב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן (ראוי) [בכדי] לקבוע הענין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, ועונש מלקות על המקל ועובר עליה.
ומזה השרש בעצמו הוא ענין שבועת שקר, כלומר נשבע לקיים דבר ולא קיימו, שהיא נקראת 'שבועת בטוי', שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר "קדושים תהיו", כמו שנאמר (ויקרא יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, כי הנשבע בשם הגדול לאמר דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלהים, כאומר בלבו שאין אמת. תאלמנה שפתיו (תהלים לא יט). וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש "נשבע" הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון 'שבועה' יבא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים כמו שאמר בקיומו ברוך הוא.
ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאילו יאמר דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקרבן שאסר השם יתברך. ואמרו ז"ל[35] דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר יהא חל הנדר ולא בענין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקרבן, כמו שאמרנו בזה יחול הנדר, אבל אם יאמר כבשר חזיר [36] -- אין זה נדר, שהתורה אמרה (במדבר ל ג) כי ידר נדר, כלומר, כי ידור בדבר הנידר. וכן מי שיאסור דבר לחברו או על עצמו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך, כענין זה הוא, שהוא כאילו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו, או על חברו, כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך. וזה הענין שיש בנו כח לאסור המותר, לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב (שם) כי(?) לאסר אסר לא יחל דברו.
וענין זה דומה להקדש, שמצאנו בתורה, שיש כח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם, כדכתיב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש, וכמו כן יש לו כח על עצמו לאסור דברים על גופו. וזהו אמרם ז"ל לעולם בלשון הנדרים, "הרי עלי" או "פי לדיבור", כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכח יש לו לקשר עצמו באסור אותו דבר, כמו שיש לו כח בנכסיו לאסרם.
וזהו הדין והטעם בעצמו, שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תפול השבועה, כלומר שגופו נתחייב לעשות אותו דבר, והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר אסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קרבן שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר, לא עשה ולא כלום.
וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר, שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו אפילו יכפל הדיבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאילו נאסר בכל עת שהוא שונה בקבלתו -- מוסיף על עצמו איסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת.
וזהו הענין בעצמו שהשבועה אינה חלה על דבר מצוה [37], והנדר חל אפילו על דבר מצוה, שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתחייב באותו ענין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האסור, ועל אותו דבר ממש לא נתחייב הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. וזהו שאמרו ז"ל [38] שהנשבע אסר נפשו על החפץ, והנודר אסר החפץ על נפשו.
ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצוה הוא עליו בעשה, ויבא עשה וידחה לא תעשה ד'לא יחל', כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה? תשובתך, שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו ד'לא יחל' ועשה ד'כל היצא מפיו יעשה'. ומן הטעם הזה שאמרנו, שעם השבועה גופו נפעל, אמרו (שבועות כ א) המתפיס בשבעה פטור, ובנדרים חייב, כיצד? שמע שנדר חברו, ואמר אף אני כמוך, בתוך כדי דבור, הרי זה אסור, לפי שכונתו של זה לומר כמו שאתה אסור בזה הדבר כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאילו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו ז"ל, שיהא זה האחרון בכלל הפעלות זה, באמרו "אף אני כמוך", עד שיוציא בפיו ממש לשון הפעלות עצמו כגון שיאמר "אף אני כמוך נשבע", או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר, והוא יקיים ויורה שחפץ באותו הפעלות, כגון שאמר לו אדם אחר "משביעך אני", והוא יענה "אמן". כללו של דבר לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו, או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל. אבל מכח הפעלות אדם אחר אינו נפעל, מכיון שגופו צריך הפעלות, מה שאין כן בנדר.
או אפשר לומר, כי מחומר הנדר, שהוא חמור מן השבועה, שהרי דמו[39] אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפס במהרה יותר מן השבועה.
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שענינה הוא, שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפרש במקומו בשבועות[40] ונדרים[41].
ואולם לא הרשנו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבא הנשבע לפני איש חכם[42] ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר כי הביטול -- מיעוט דעתו וחסרנו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חצונית שיהיה בלבו, חלילה. ואחר הודאת פיו על זה ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו שנתחדש אליו דבר, שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע ועל כן הוא מתחרט -- יקבל ודויו ויתירנו משבועתו.
וזהו אמרם ז"ל (ברכות לב א) הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר אילו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא. אבל אם אומר "התירוני משבועתי" בלא טענה -- אין כח באדם להתירו. ומכח זה הענין אמרו ז"ל (נדרים סד א), שאין פותחין בנולד שאינו מצוי, לפי שאינו אומר להדיא שהוא נחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס, אלא שרצונו היום כמו שהיה תחלה, אלא שרוצה עכשיו בהיתר. כיצד? נשבע שלא יהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר או טבח והוא אומר רצוני קיימת, שלא הייתי חפץ להנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר, או טבח -- אין מתירין לו עד שיאמר אחר שאני רואה שזה האיש נעשה סופר, מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו לעולם, ומי יתן שלא נשבעתי. בענין זה מתירין לו, שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאילו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום, לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן (שבועות כו א) האדם בשבועה, פרט לאנוס.
ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים, קשה להתירו דמכיון דסלק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים, אין טענת אונס ושגגה מצויה אצלו אחר כן. וזהו שאמרו[43] שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה. ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להתיר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לביטול מצוה, או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה -- לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאילו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאילו ידעו הם בשבועתו בטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טענת אונס ושגגה. ולפיכך אמרו ז"ל[44] אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.
ואל תחשוב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעיקר ההיתר בהתחדש באדם דבר שאילו היה יודע בו מתחלה, לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועות השם יתברך היתר, כמו שדרשו ז"ל (ברכות לב ב) בויחל משה (שמות לב יא) כביכול שהתירו מן השבועה, ועל ענין זרבבל בן שאלתיאל, שאמרו ז"ל (סנהדרין לח א) שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שינוי רצון אתו. כי יש להשיבך, והדין דין אמת, שכל מה שבא בכתובים כיוצא בענינים אלה הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב האדם לגודל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, יפול על ענין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק ענשו וגזרתו עליו, כאילו יש שבועה בדבר. וכן לענין הטובה, אם זכה האדם לרוב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי השם יתברך נשבע להטיב לו.
ועל זה וכיוצא בו אמרו ז"ל[45] כדי (לשכך ד"ו) לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמע, שאין לדמות לבני אדם חזק דבר וקיומו, רק במה שהם מחזיקים ומקימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו ז"ל היתר על שבועת השם יתברך. רצונם לומר, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך, לשבע שלא למחל לעולם. ועל הדרך הזה אמרו ז"ל כי משה התירו, כלומר, שבזכות תפלתו הטובה גרם שהשם יתברך שהוא שומע תפלה סלח לעונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו ז"ל שידרשו ענין ההיתר אצל שבועתו ברוך הוא, כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזר, שאינו ניתן לכפרה כלומר, וראוי לשבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו, ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב. ואם רב עונם מנשוא, לפי דעתנו.
והראיה לדברינו אלה, מה שאמרו [46] גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם, דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זכר להם שם, שיצטרך האל לשאול היתר עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה, לפנות לך הדרך במקומות רבים.
ומה שאמרתי לך, שכינו חכמינו זכרונם לברכה, לשון היתר בשבועת השם יתברך -- לא תמצא זה לעולם אלא במקום שכינו לו השבועה לחייב בריה, אבל במקום שכינו לו שבועה לזכות בריה, לא יזכרו שם לעולם היתר, כי רב חסד מטה כלפי חסד, ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר, כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום, ראוי לקבל הטובה כל כך כאילו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב. כענין שנאמר (תהלים קלב יא) נשבע השם לדוד, וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממדותיו היקרות ברוך הוא.
דיני המצוה, כגון כנויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה, [47] שהן כשבועה. ופירוש כנויי שבועה הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם, לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה [48] שבותה שקוקה וכו'. וכן דין אלה וארור[49] אם הן כשבועה, והאומר לאו בהזכרת השם, וכן[50] ימין ושמאל, ודין[51] פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה שפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין, כגון שיאמר יאסרו כל פרות שבעולם עליו אם יהיה כן וכן, ויהיה[52] בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם, וכגון זה דוקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו היתר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר. ויתר רבי פרטיה, בשבועות ובנדרים[53]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של אבן, או לבטל מצוה זו, או לעשות דבר שאין כח אדם יכל לעשותו, במזיד -- לוקה, ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר הענין חייבתו התורה מלקות[54]. ובשוגג פטור בזו מקרבן, אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת בטוי, חייבה התורה קרבן לשוגג, כמו שנכתב (מצוה קכג) בעזרת השם.
שלא לעשות מלאכה בשבת
עריכהשלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין הענין שוה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד, ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים.
ומלשון הרמב"ם זכרונו לברכה[55] משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו, דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו.
והרמב"ן זכרונו לברכה [56] יתפש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקיימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת שם ב) אתה ובהמתך לכתב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחייב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחייב, אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש -- בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי ענשו מפרש (שמות לד ב) כל העושה בו מלאכה יומת.
ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב"ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה 'לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין' מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין(דף יז:) בלאו דאל יצא איש ממקומו, דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו אל יוציא דהוה ליה מעתה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת ענינו, וכיון שכן הוא אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן.
משרשי מצוה זו, שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשתינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו ענינים חלוקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמר, שעם היותו ברוך הוא היה הכל ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנחה? ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית.
ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וצוונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השרש השני שיש לנו במנוחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך יי אלהיך לעשות את יום השבת.
דיני המצוה, כגון מה הן הדברים הנקראים עיקר מלאכות לחייב בהן העושה אותן כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז"ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז"ל[57] מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משובח. והטעם לפי שסיבת עשית המצוה הוא האדם, וקיום הסיבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יומא פג א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דוי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו[58]. ויתר רבי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב[59].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העיקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה[60].
שלא להרוג נקי
עריכהשלא להרוג נפש, שנאמר (שמות כ יג) לא תרצח.
שורש מצוה זו, ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי השם יתברך ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי לישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרוג ולאבד הבריות שהן המישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים כגון המינים והמלשינים אינן מישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב (משלי יא י) באבד רשעים רנה, לפי שהם לא יושיבו העולם, אלא יחריבוהו בכל כחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז"ל באבוד הרשעים קוצים אני מכלה מן הכרם (בבא מציעא פג ב), כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפירות הכרם מתרבים וטובים יותר בסלוק הקוצים ממנו.
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (סנהדרין פח א) שאחד ההורג את הבריא או את החולה נטוי למות, ואפילו הגוסס בחולי -- בדי שמים נהרג עליו. ודין משפט הרוצח כיצד, ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מסנהדרין ושני ממכות[61].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורצח במזיד ויש עדים שהתרו בו, הורגין אותו בסייף[62]. בשוגג -- למטה נכתב דינו בעזרת השם בסדר אלה מסעי (מצוה תט).
שלא לגלות ערות אשת איש
עריכהשלא לבא על אשת איש, שנאמר (שמות כ יב) לא תנאף. ובא הפירוש שלשון נאוף סתם משמע באשת איש, כמו שאמרו ז"ל[63] אין נאוף אלא באשת איש. ונכפל זה הלאו בסדר אחרי מות שכתוב שם בפרוש (ויקרא יח כ) ואל אשת עמיתך וכו'.
משרשי מצוה זו, כדי שתתישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עולמו עושין פרותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר. וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף שתהיה סבה לבטל כמה ממצות האל עלינו שצונו בכבוד האבות ולא יכירו לבנים עם הנאוף. ועוד יהיה כשלון במה שנצטוינו גם כן שלא לבא על האחות ועל הרבה נשים, והכל יעקר בסבת הנאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן, מלבד שיש בענין הניאוף עם אשת איש צד גזל שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, וגם כי סבה לאבוד נפשות, כי ידוע הדבר בטבע בני אדם שמקנאין על נאוף בת זוגם עם אחרים ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה.
דיני המצוה, כגון הרחקת הענין שלא להתיחד עמהן, ומשפט הנואף והנואפת גם כן שגם היא באסור ובדין, ויתר פרטיה מבוארים במסכת סנהדרין ובמקומות בגמרא[64]. ושם בסנהדרין (דף נא.) מתבאר שהנואף עם אשת איש גמורה שניהם בחנק. והנואף עם נערה מאורסה שניהם בסקילה, ועם בת כהן היא תשרף והוא יחנק. ואיסור אשת איש הוא מן המצות שהן על כל בני העולם בכלל בין ישראל בין גוי. אבל יש חילוק קצת בענין, שאין אישות לגוי אלא על ידי בעילה וישראל קונה אותה בקדושין[65].
שלא לגנוב נפש מישראל
עריכהשלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר (שמות כ יג) לא תגנב, ובא הפירוש שבגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו א).
שורש המצוה נגלה הוא.
דיני המצוה, כגון מה שאמרו[66] אין חלוק בין גדול לקטן ובין איש לאשה, דנפש מכל מקום משמע. ודין האב הגונב בנו או הרב את תלמידו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק י"א מסנהדרין.
ואסורה נוהגת בכל מקום בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגנב נפש, חייב חנק, והוא שמכר אותו נפש, שכן בא הפירוש[67] שאין החיוב חל עליו עד שימכר, שכתוב אחר מגלה עליו, דכתיב וגונב איש ומכרו מות יומת (שמות כא טז).
שלא להעיד בשקר
עריכהשלא להעיד עדות שקר, שנאמר (שמות כ יג) לא תענה ברעך עד שקר, ונכפלה במקום אחר בלאו אחר "עד שוא".
שורש מצוה זו נגלה, כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סבה לחרבן הישוב.
דיני המצוה, כגון ממי מקבלין עדות[68] וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעידין לכל אדם מרוב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחילוקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחלוק שבין דרישה לבדיקה, והחילוק שבין עדות בשטר לבעל פה, ויתר רובי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמ'[69] סנהדרין [70].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה. והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחבירו, שם הכתוב (דברים יט יט) גבול ענשו לעשות לו כאשר חשב לעשות לחבירו, ויש בו מלקות כמו כן[71]. ושם בסנהדרין גם כן מתבאר.
שלא לחמוד
עריכהשלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמוד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז"ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמוד וגו' ולקחת לך. שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ -- עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו. כן הוא הפירוש האמתי לרבותינו ז"ל.
משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה -- לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנס אותו ממנו, ואם יעמוד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב[72].
דיני המצוה, איך ראוי להתרחק הרבה מן המדה הרעה הזאת, מבוארים במקומות ובגמרא בפזור ובמדרשות [73].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה -- אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להשבון ניתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות המלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה לטול נקמתו ממנו.
שלא לעשות צורות אפילו לנוי
עריכהשלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן ממתכות הן מעץ ואבן וזולתם, ואפילו לנוי, שנאמר (שמות כ כ) לא תעשון אתי, ודרשו ז"ל (ראש השנה כד, ב) לא תעשון אותי, כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה דהינו גוף אדם שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו, והכונה בכתוב מצד השכל שנתן בו. ומה שאמר "בצלמנו" על חלק השכל שבאדם, מפני שהשכל כולו הוא בו ברוך הוא, אבל אין שום דמיון אחר בינו ברוך הוא ובין שום בריה (שקדם ענינו) מנבראיו חלילה. ולאו ד'לא תעשה לך פסל' שלא נעשה שום צורה שתעבד, וזה הלאו מיוחד לצורת אדם שלא נעשה אותו כלל אפילו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה.
דיני המצוה, כגון העושה צורת אדם חסר אבר אחד או יותר מה דינו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מעבודה זרה[74]. ובמסכת סנהדרין[75] אמרו שהלאו הזה כולל ענינים אחרים. אמנם עיקר הלאו במה שזכרנו. וכן אמרו במכילתא.[76].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צורת אדם אפילו לנוי, עבר על מצות מלך ואין בה חיוב מלקות.
מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/מ (עריכה)
שלא לבנות אבני מזבח גזית
עריכהשלא נבנה מזבח אבנים שיגע בהן ברזל. שנאמר (שמות כ כב) לא תבנה אתהן גזית. פירוש 'גזית' [77] הוא כשפוסלין מן האבן בכלי ברזל. ואם נבנה באבני גזית, פסול.
משרשי מצוה זו, שנקבע בנפשותינו מיום עשותו שבסבתו תבא לנו מחילת העון והברכה והשלום אחרי כן, ועל כן לזכור זה הדבר נצטוינו שלא לעשות בו דבר בכלים המוכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומוכן תמיד לשפוך דם. וכבר הקדמתי לך בתחלה כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ומחשבותיו הולכות לעולם אחרי מעשיו, על כן ראוי לנו לעשות דמיונות הפעולות כפי כונת הדברים. והסכל המבהיל השומע דברים אלה לא ידע ולא יבין.
דיני המצוה, כגון מהיכן היו מביאין אותן האבנים שבונין בהן המזבח, שאמרו ז"ל (משנה, מדות ג, ד) כי מן בתולת קרקע או מן הים הגדול היו מביאין אותן, ודין אם נגע ברזל באבן אחר שנבנית במזבח אם פוסלת הכל או היא לבדה פסלה, ומה שאמרו ז"ל כשמלבנין את המזבח פעמים בשנה שלא ילבנוהו בכלי שיהא בו ברזל כדי שלא יגע הברזל באבן, ויתר פרטיה מבוארים במסכת מדות[78].
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, והעובר עליה ובנה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש -- לוקה.
שלא לפסוע על המזבח
עריכהשלא לעלות על המזבח במדרגות כדי שלא יעשה פסיעות גסות בעלותו, שנאמר (שמות כ כב) ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. אלא כשהוא עולה שם מהלך בנחת וביראה, עקב בצד גודל, וכן נאמר במכלתא (יתרו שם).
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו במצוה הקודמת לה, לקבוע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו, ועל כן הזהרנו שלא לנהוג שם קלות ראש בשום ענין. והכל יודעין שהאבנים לא יקפידו בשום בזיון, שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל הענין לתת ציור בלבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעולה הלב נפעל, כמו שכתבתי.
דיני המצוה, כיצד עושין הכבש כדי שלא יבואו לעבור עליו בלאו זה, וצורתו וכל ענינו, מבוארים בפרק שלשה ממדות.[79]
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, והעובר עליה ופסע פסיעה גסה על המזבח עד שנגלה ערותו במזיד לוקה, וענוים ישכנו ארץ (תהלים לז יא).
- ^ (פ"א מהל' יסודי התורה)
- ^ (פסחים קי א)
- ^ (שם קח ב)
- ^ (שבת עז א)
- ^ (ברכות נב א)
- ^ (ברכות לה ב)
- ^ (פסחים קו ב)
- ^ (ברכות נא א)
- ^ (פסחים קה א)
- ^ (שם קא א)
- ^ (ב"ב צז א)
- ^ (פסחים קז א)
- ^ (שם ק א)
- ^ (ברכות מג א)
- ^ (שם נא ב)
- ^ (אורח חיים רס"ב, רע"א)
- ^ (שם כ ב)
- ^ (קידושין לא ב)
- ^ (עי' ירושלמי קידושין א ז)
- ^ (יו"ד סימן ר"ס)
- ^ (קידושין לא א)
- ^ (בבא בתרא קכט ב)
- ^ (סנהדרין ס ב, סא ב)
- ^ (ע"ז נב ב)
- ^ (שם כט ב)
- ^ (סנהדרין נו א)
- ^ (סהמ"צ ל"ת ד)
- ^ (עבודה זרה מג, ב)
- ^ (יורה דעה - קל"ט ק"מ קמ"א)
- ^ (הוריות ד א)
- ^ (עבודה זרה יב א)
- ^ (סנהדרין סד א)
- ^ (שבועות כט א)
- ^ (שבועות כה א)
- ^ (נדרים יד א)
- ^ (שם יג א)
- ^ (שם טז א)
- ^ (ר"ן נדרים ח, א ד"ה והלא מושבע)
- ^ (עי' רמב"ן עה"ת במדבר לג)
- ^ (שבועות כו, א)
- ^ (נדרים כ, ב)
- ^ (שם עא א)
- ^ (גיטין לו א)
- ^ (נדרים טז ב)
- ^ (מכילתא פ' יתרו)
- ^ (בראש השנה יח א)
- ^ (נדרים ב א)
- ^ (שם י א)
- ^ (שבועות לו א)
- ^ (נזיר ג ב)
- ^ (שבועות כו ב)
- ^ (נדרים כז ב)
- ^ (יו"ד רל"ו)
- ^ (שבועות כז ב)
- ^ (פ"כ מהל' שבת ה"א)
- ^ (סהמ"צ שרש יד)
- ^ (יומא פה א)
- ^ (עבודה זרה כח א)
- ^ (א"ח סי שכח)
- ^ (ביצה יג ב)
- ^ (ח"ה תכה)
- ^ (סנהדרין עא ב)
- ^ (רש"י עה"ת שם)
- ^ (פ"ו מהל' איסורי ביאה)
- ^ (קידושין נז, ב)
- ^ (פ"ט מהל' גניבה ה"ו)
- ^ (סנהדרין פה ב)
- ^ (פ"ט מהל' עדות ה"א)
- ^ (חו"ה לח)
- ^ (יח א, לב א, מב א)
- ^ (מכות ב א)
- ^ (עיין הלכות גזילה ואבידה פ' א' ה' י"א)
- ^ (ח"ה סוף סימן שנט)
- ^ (דף מג.)
- ^ (ז ב)
- ^ (יו"ד קמא סעיף ז)
- ^ (רמב"ן שם)
- ^ (פ"א מהל' בית הבחירה)
- ^ (פ"ב מהל' בית הבחירה הי"ג)