מכות ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אאלא לוקה ארבעים מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה ארבעים:
גמ' הא כיצד אין העדים נעשים זוממין מיבעי ליה ועוד מדקתני לקמן אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי באותו היום אתם הייתם עמנו במקום פלוני הרי אלו זוממין (מכלל דאלו אין זוממין) תנא התם קאי בכל הזוממין מקדימין לאותה מיתה גחוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה את הארבעים מנהני מילי א"ר יהושע בן לוי (אמר ר"ש בן לקיש) דאמר קרא (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא בר פדא אומר ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא אם כן בטלת תורת עדים זוממין
רש"י
עריכהמתני' כיצד העדים נעשין זוממין כו' - בגמרא מפרש מאי קאמר:
את איש פלוני - כהן:
שהוא בן גרושה - בפנינו נתגרשה אמו. קודם שנולד והרי הוא חלל ופסול:
אין אומרים - אם הוזמו והן כהנים יעשה זה בן גרושה וחלוצה לקיים בו כאשר זמם אלא סופג את הארבעים ובגמרא מפרש טעמא:
שחייב גלות - שהרג את הנפש בשוגג: גמ' ה"ג האי כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה ועוד דקתני לקמן (דף ה.) אבל אמרו להם כו':
כיצד אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה - דהא לא מקיימת בהו כאשר זמם:
ועוד - מאי קא בעי תנא כיצד נעשין זוממין הא קתני לה לקמן כיצד דין זוממין דקתני במתני' אבל אמרו להם המזימים היאך אתם מעידים עדות זה והלא הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני כו':
התם קאי - מסנהדרין סליק דתנן בשילהי אלו הן הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין דיש זוממין שנשתנו במקצת מדין הזמה כדקתני כל הזוממין מקדימים לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נדון:
חוץ מזוממי בת כהן - נשואה שאע"פ שנגמר דינה לשריפה על פיהם הם בחנק כדילפינן התם (דף צ.) היא בשריפה ואין בועלה בשריפה אלא בחנק כשאר אשת איש והזוממין משכימין למיתה שחייבו את הבועל דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו (שם) וקאמר הכא עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל אלא מלקות ועלה מפרש כיצד אותן העדים שאין מקיימין בהן דין הזמה נעשין זוממין מעידים אנו כו':
ולא לזרעו - ואם תעשהו חלל והוא כהן פסלת את זרעו לעולם:
בעינן כאשר זמם - והוא זמם לפסול את הנדון ואת זרעו:
המחלל אינו מתחלל - כהן הנושא את הגרושה שמחלל את זרעו אין הוא עצמו מתחלל מן הכהונה:
הבא לחלל ולא חילל - עד זומם שרצה לחלל ולא חיללו אינו דין כו':
אם כן - אם באת לדרוש ק"ו זה בעדים זוממים בטלת תורת הזמתם:
תוספות
עריכהמתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים כו'. תימה כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת ואמאי הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות -וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה וקשה דא"כ מאי קאמר פרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) גבי עדי נערה המאורסה דאיהי לא מיקטלא דכיון דאינהו לא מיקטלי משום שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו והויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ומאי קאמר והא מ"מ לוקין וי"ל דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מיקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות ולא חשיב יכול להזימה במלקות אבל הכא שלא כוון אלא לשווייה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה ועי"ל דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם אבל התם גבי נערה המאורסה ודאי כאשר זמם קאי נמי עליהן דאם התרו בה מיקטלי אינהו בשהוזמו ואילו איהי בלא הוזמו (והתם מיירי בלא התרו וכיון דכאשר זמם קאי עלייהו) לכך בעינן אתה יכול להזימה ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו' דזה הוה שייך בין בישראל בין בכהנים ובן גרושה לא פסיל אלא בכהנים ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן כדאיתא בגמרא ולכך נקט מידי דשייך בכהונה:
מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות. וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב בפ"ק דבבא מציעא (דף ג:) וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו ואיכא למימר דלא נתכוין אבל קשה מהא דתנן פרק אלו הן הגולין (לקמן דף ט.) דשונא אינו גולה לאו כי האי גוונא דומיא דאוהב גולה ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוי רגלים לדבר וי"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר והשתא ניחא משונא ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד כמו. בלא אכלתי חלב אבל כיון דשתק כהודאה דמיא:
כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה. פי' הקונטרס שאין להם נס והמלטה וקשה דמאי קמ"ל פשיטא ובכתובות. פירש שרוצה לומר מקדימין שלא יענו הדין וגם זה קשה דמאי קמ"ל פשיטא לכך פירש ר"י מקדימין הכי פירושו ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שהמיתו אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתניא. הכה תכה (ב"מ דף לא:) וקשה דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובין הבאין כאחד וכן קשה דבתוספתא (פי"ב דסנהדרין) תניא.) אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה ודריש ליה מן קרא דובערת הרע מקרבך ואמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאים כאחד ותירץ ה"ר יוסף דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים הבאין כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד אבל מד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות:
זוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת. בועלה דדרשינן היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשינן לאחיו ולא לאחותו וא"ת למה לי דרשא דלאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה מהיא דנפקא לן דדרשינן (סנהדרין נא.) את אביה היא מחללת היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וי"ל הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבא לאוקומי מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין (אלא מן אחיו) אבל כיון דכתיב אחיו דרשינן נמי מהיא למעוטי זוממיה אבל קשה כיון דכתיב אחיו אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא וי"ל דאי מאחיו הוה אמינא דה"מ כשהבועל היה נדון קרינן ביה לאחיו אבל אם לא היה נדון על פי עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים ויום אחד או שלא הכירו הבועל לא קרינן ביה לאחיו קמ"ל היא. ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין ומתחלה היה ר"י מסופק בהאי מילתא ושוב פשטה מפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) דקאמר מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין והשתא למה ליה זוממי זוממין תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפירשתי ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק אלמא דהוה זוממין בחנק אע"פ דליכא דין מיתה בבועל: ועוד מדקתני לקמן: פיר' הקונטרס דמאי בעי כיצד וכו' הא קתני לקמן וכו' ועוד יש לפרש ועוד כלומר ואם תמצא לומר דלשון הזמה הוא זה אינו דעל כרחך דין הזמה קאמר כדקתני ולאלומי קושייתא קמייתא:
בעינן כאשר זמם וליכא. קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפסלו א"כ נפסול וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק א (עריכה)
א א מיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ח', סמג עשין קי, טוח"מ סי' לח:
ב ב מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה א', סמג שם:
ג ג מיי' פ"כ מהל' עדות הלכה י', סמג שם:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק א (עריכה)
כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה כו'.
ואקשינן [הא כיצד וכו'] היאך אתם מעידים ביום פלוני שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני ואתם הייתם עמנו במקום פלוני הרי אלו זוממין.
ופרקינן תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.
ויש עדים אחרים שאין בהם הזמה כל עיקר אלא מלקות בעלמא כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה כו' אין אומרים יעשה זה בן גרושה כו'.
שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וליפסליה ליה לדידיה לחודיה. בעינן כאשר זמם וליכא. כלומר הוא לא בא אלא לפסול לו ולזרעו ואם באת לפוסלו לו לבדו הנה לא נעשה כאשר זמם לעשות.
בר פדא אמר ק"ו המחלל אינו מתחלל פי' כהן גדול שבא על אלמנה וחיללה הוא אינו מתחלל העד שבא לחלל והעיד עליו שהוא בן גרושה ונתכוין לחללו ולא חיללו אינו דין שלא יתחלל.
כיצד העדים וכו' שהוא בן גרושה ובן חלוצה. בדין הוא דליתני ממזר או נתין. אלא מילתא דשכיחא קתני. ואע"ג דבתוספתא (פ"א ה"ה) קתני לה הכי, אם העידוהו שהוא בן גרושה בן חלוצה נתין ממזר ועבד לוקין את הארבעים, מתני' מיהא חדא מנייהו נקט דשכיחא טפי. ועוד דקמ"ל דלא משלם ליה ממון אע"ג דקא מפסיד מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה, וא"ת אמאי לא משלם הא ודאי קא מפסיד ליה מהני, איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא כי הזיקה[נ"א - חדא דלא ברי היזקיה] בדינא [נ"א - כדינא] דגרמי, ועוד דליכא דדאין דינא דגרמי אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא גרם הפסד [נ"א - לא הפסיד] כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר (דברים יט, יט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לגרום. ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאין אתה מקיים בהם כאשר זמם [בעיקר עדותם שהוא הפסול, אי אתה יכול לקיים בהם כאשר זמם] בתשלומי הממון. שהרי אף לבניו של נדון זה היה מפסיד מהם מתנות כהונה ואינו חייב לשלם להם כלום, אף לו אינו משלם כלום, שאין אנו מקיימין כאשר זמם לחצאין. כדאמרינן בגמ' [וליפסליה לדידיה ולא ליפסליה לזרעיה, בעינא כאשר זמם] וליכא. כלומר שאין מקיימין אותו לחצאין:
ואיכא דקשיא ליה והרי העדים שאמרו אשתו של פלוני זינתה שמפסידין כתובתה ממנה והיא נהרגה ואם נמצאו זוממין נהרגין ואין משלמין ממון והאיך מקיימין בהם כאשר זמם מקצת. ואיכא למימר לא דמי דאלו התם ממון ומיתה חדא מילתא לגבי חד וכיון דבהאי גברא מתקיימת כאשר זמם לעשות לה מקצת קרינא ביה כאשר זמם אבל הכא איהו פסיל להאי כהן ולזרעיה ומפסיד מיניה ממון ומזרעיה א"נ מקיימת ביה בדידיה מקצת כאשר זמן לעשות לו כיון דלא מקיים ביה כאשר זמם לעשות אלא לו לבדו לאו כאשר זמן הוא כלל גבי הבן ועוד דהתם כיון דרחמנא אמר קים ליה בדרבה מיניה כמאן דמקיים בה כלה מילתא ורחמנא הוא דפטריה הכא כדפטריה נמי כולהו מזיקין:
ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפרק ואלו הן הנשרפין טרפה שהרג פטור משום דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה ואמאי והא אמרינן הכא אע"ג דלא מקיים בהו כאשר זמם מקיימין בהו מלקות במקום דלא אפשר ומקבלים סהדותייהו. ואיכא למימר שאני התם דכיון דגברא קטילא בעו למקטל אין עדותן עדות ומילקא נמי לא לקי דהא לא בעי למעבד ולא מידי, וכיון דלא מלקינן להו מוהצדיקו דלא עביד כלום ולא קטלינן להו מכאשר זמם אין מקבלין עדותן, כך פי' מורי ר' יהודה נר"ו:
והא דתנן בן חלוצה לאו דוקא דחלוצה דרבנן היא ומן התורה כשר והיאך לוקין את המ' ובפרק אלו הן הלוקין אפרש בס"ד:
שהוא חייב גלות. פי' שנתחייב גלות בב"ד פלוני ורש"י ז"ל פירש שהרג את הנפש בשוגג ולדבריו צריך תלמוד שאם אמר הלה לא הרגתי אמאי גלי הא איהו מהימן כדתנן בכריתות אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הניחא ללישנא דאמרינן התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הכא דבר המסור לב"ד הוא ועדים נאמנים יותר ממנו אלא למאי דאמרינן דמתרציה דבוריה מאי איכא למימר. ואפשר לאוקומא כגון דאמר אין הרגתי מיהא לא בפניכם הרגתי ונמצאו זוממין שחייבין כדאמרינן בבבא קמא כאשר אין טבחתי ומכרתי מיהא לא בפניכם גנבתי ולא בפניכם טבחתי ונמצאו זוממין שמשלמין, א"נ כגון דלא אפשר דהוי מזיד אלא שוגג, וקשיא לי אמאי לא קתני נמי מתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב את הכופר אין אומר ישלמו את הכופר דהא תניא בגמ' הכי, וא"ת דילמא קסבר האי תנא כופרא ממונא ומשלמין ליתני שהוא חייב קרבן שאין משלמין משום דלאו בני כפרה נינהו כדאמרינן בגמ'. וי"ל קרבן לא מיבעי ליה למיתני דכיון דאם רצה אינו מביא וממון שאין לו תובעין הוא פשיטא דלא משלם ומלקא לא לקי עלה דלאו עדות הוא אלא הודעה בעלמא הוא דמודיעים להו וכופר נמי לא תני דמתני' רבנן היא דאמרי כופרא ממונא, ולא מחוור דלמ"ד דכ"ע כופרא כפרה ליתני נמי כופר אלא הכי איכא למימר דמתני' לא קתני אלא שלוקין וגבי כופר לא לקי, וא"ת א"כ עדות שאין אתה יכול להזימה הוא, לאו מילתא דכיון דכופרא כפרה ועיקר חיוביה בידי שמים הוא בדלא יהיב כופריה אין עודת כאן אלא לשמים שאינן צריכין לעדותו ואף הוא דינו מסור לשמים והיינו דאמרינן והני לאו בני כפרה נינהו כלומר עיקר חיובן לשמים כאשר זמם ולא נתנה לכפרה להם, והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שהן לוקין ואין דבריו מכוונים:
מתניתין כיצד העדים נעשין זוממין: הא דפתח תנא בהא ולא פתח בפ' אלו הן הלוקין דהוי עיקר האי מסכת' דמכו' משום דפרשת מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע כתיב בעדים זוממין מדכתי' והצדיקו את הצדיק כדאיתא בגמרא. ועוד דהא אמרינן בגמ' דתנא אמתניתין דפ' הנחנקין קאי דקתני כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ולהכי פתח הכא בעדים זוממין. ונראין דברים דפר' הנחנקין הוא. סוף מסכ' סנהדרין מדקאי עלה תנא דהכא כדאיתא בגמ' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא דקתני אנא דנשים מסכת נדרים בסדר נשים משום דאיירי בפ' המדיר דכתובו' בענייני נדרים ואע"ג דאיכא כמה פירקי ומכילתי ביני ביני התם למיתן טעמא למכלל נדרים בסדר נשים ואלו הכא לא בעינן טעמא אמאי קתני מסכ' מכות בהאי סדרא דהא פשיטא דהיינו דוכתיה וכדקתני בפרקא קמא דסנהדרין מכות בשלשה אבל למיתן טעמא במאי דפתח הכא משום פ' הנחנקין לא הוה עביד הכי אי לאו דסליק מיניה במסכת סנהדרין. ועוד יש נותנין טעם בדבר זה דהא תנא במס' סנהדרין סדר ארב' מיתו' קתני דהוו אליבא דרבנן סקילה שריפה הרג וחנק ובפרק חלק אייני באנשי עיר הנדחת שהם בסייף וסיים בפ' הנחנקין. והא דקתני כיצד העדים נעשין זוממין ולא קתני אין העדים נעשין זוממין בגמרא מפרש לה:
מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה: פי' שראו לאמו שנתגרש' או חלצה ביום פלוני במקום פלוני והתנא מקצר בזה כשם שמקצר שאינו שונה ונמצאו זוממין משום דהא פשיט' והא דקתני בן חלוצ' באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה דהא פסול בן חלוצה אינו מן התור' אלא מדרבנן וכדאסיקנן בפ' עשרה יוחסין. וא"כ אין בו דין הזמה מדאוריית' כלל אלא משום דאיסור חליצה לכהונ' דמדרבנן הוא אמטו לפיסול גרושה דאורייתא ואסמכוה נמי על מאי דכתי' ואשה גרושה מאיש' כדאיתא התם (דף עח). נקיט להו תרווייהו כהדדי וכדקתני להו לקמן פ' אלו הן הלוקין במשנה. נקיט להו תרווייהו כהדדי וכדקמני להו לקמן פ' אלו הן הלוקין במשנה. מיירי בחיובי מלקות דאורייתא וכי היכי דקתני אלו הוה מצי למיתני בפיסולי קהל ישראל שהוא נתין או עבד או ממזר. ובתוספתא תני להו כולהו ותנא דידן דלא קתני להו כולהו משום דלא בעי לאורוכי וניחא ליה למיתני בן גרושה ובן חלוצה משום מתניתין דפ' הנחנקין דקאי עלה הכא דאיירי בענין זוממי כהונה כדקתני חוץ מזוממי בת כהן. א"ל משום דהני שכיחי טפי. א"נ משום מאי דקתני שלוקין בלבד ואין תורת הזמה מתקיימת בהן כלל ואע"ג דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו איבעית אימא משום דהוי מידי דלא קיץ ומסתמא לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם את במידי דקיץ שאפשר לעשות כן מיד. וכן פי' מורי הרשב"א ז"ל. איבעי' אימא משום דהאי פסידא לא בריא הזיקא וגרמא בעלמא הוא דכותה בעלמא פטור דמי יימר דיהבי להו מתנות כהונה דהא טובת הנא' לבעלים ואפי' במכרי כהונה לאו שעבודא דאית ליה לכהן עלייהו אלא מצות נתינ' והוא בדבר שלא בא לעולם ולא ידע אי הוה ליה ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' מורנו המובהק הרא"ה ורבי' ז"ל. עוד פירשו בתוספתא בטעמא דהא דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוה עיקר סהדותייהו דפיסולא דגופא דבן גרושה ובן חלוצ' לא מקיימינן לה בהא דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמרא גבי ועשיתם לו ולא זרעו ואע"ג דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזנתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתוב' שהיו מפסידין לה התם כיון דקים לי' בדרבה מיניה דין תורה הוא שבכל מקום שיש מית' וממון שהמיתה עומד' במקום שניהם וכולה הזמה היא:
אין אומרים יעשה זה בן גרושה: נקט לה בלשון יחיד כלישנא דקרא דכתיב ועשיתם לו. ופי' רש"י ז"ל שאם העד כהן אין אומרים שיעשה בן גרושה או בן חלוצה והכי ודאי פשיטא דמילתא דלכהן הוא דאיצטרך דשייך ביה פיסול זה. אבל בתוספות פירשו דה"נ מיתני בעד ישראל דלא אמרינן שיהא פוסל אשה בביאתו לכהונה כאלו הוא חלל בן גרושה או בן חלוצה אלא לוקה את הארבעים. ומפרש בגמר' דנפקא לן האי מלקות מדאורייתא מדכתיב והצדיקו את הצדיק וכדאיתא בגמ'. והקשו בתוספות דהכא תנינן דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימ' עדות כשרה היא ודנין בה דכי לא מקיימי בה הזמה ממש לוקין עליה והמלקות עומדת במקום הזמה ואלו בכמה דוכתין אמרינן דכל עדות שאי אתה יכול להזימה ממש אינו עדות ואין דנין בה כלום וכדאמרינן לענין עדים שהעידו בראובן שהרג את הטרפה שאינו נהרג לפי שאין אתה יכול להזימה להרג כיון שהם אינם טרפה דבעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא ואפי' תימא דשאני התם דעדות' על הטרפה אינו כלום דגברא קטילא בעי למיקטל הא אמרינן נמי במס' סנהדרין (דף מא') דעידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין והיא עצמה אינה נהרגת ובשלא התרו ממש ואעפ"י שהוא סברא ואליבא דר' יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה וטעמא דמילתא לפי שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וכיון שאין אתה יכול לקיים בהם הזמה אינה נהרגת דאין עדותן עדות ואמאי לקבל עדותן ואם יוזמו יהיו לוקין. ותירצו דשאני התם דבאים לחייבה מיתה ומלקות לגבי מיתה לאו כלום הוא והלכך עדות שאי אתה יכול להזימה הוא אבל הכא שאין באין להעיד אלא בפיסול בן גרושה שפיר מיקיים כאשר זמם במלקות וכיון שלוקין עדותו שאתה יכול להזימה הוא. וכן אתה אומר במעידין שהרג את הנפש בשוגג ולענין גלות. ורבותינו ז"ל תירצו דגבי עדים זוממין תרי דינו כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם ולא מיעט הקרא מהזמה בענין עדות שאתה יכול להזימה והיינו הייא דטרפה ונערה מאורסה ודכוותיה אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה דמעטינהו קרא מינה כי היכי דמתני' וכל דוכתייהו לית לן למיבעי בהו עדות שאתה יכול להזימ' דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וכדאיתא בגמרא בהדיא וזה טעם נכון מאוד:
מעידין אנו באיש פלו' שחייב גלות: פי' רש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו ז"ל דבמאי עסקינן אם כשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם בשאומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם כי הוא נאמן על עצמו יותר מהם וכדתנן בכריתות פר' ג' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו לר"מ ומה אלו ירצה יכול לומר מזיד הייתי והכא נמי יכול לומר מזיד הייתי ואינו גולה. ובשלמא לההוא טעמא דאתמר עלה בכריתות שנאמן משום שהתורה האמינתו לענין קרבן יותר ממאה עדים מדכתיב או הודע אליו. י"ל דהכא אינו נאמן כנגד העדים דהכא לא כתב הכי והדבר מסור לב"ד אלא לההוא טעמא דאיתמר התם דמסרסי' דובוריה לא אכלי שוגג אלא מזיד מאי אי איכא למימר. וכ"ת דמיירי כשהעידו שהכירו בו שהיה שוגג בודאי דבהא אינו יכול להכחישן היאך אפשר להם להעד כן בבירור דהא אמרו רבנן לקמן במכילתן האוהב גולה והשונא אינו גולה משום דחשבינן ליה מזיד ואמאי והרי אפילו באויב נמי משכחת לה דגולה בשמעידין שהעידו בפי' שהיה שוגג דאי סתם העידו אפילו באוהב נמי אינו גולה כיון שמכחישין תרצו בתוספות דכל שהעידו שנראה להם שוגג בנשילת הברזל וכיוצא בו כיון דבאותו הדרך על הרוב שוגג הוא גולה באוהב ולא מקיימינן לי לומר שהיה מזיד אבל באויב שהוחזק להרוג במזיד חשבינן ליה מן הסתם שהי' מזיד ועשה עצמו כאלו הוא שוגג. עוד תירצו דמשכחת לה למתניתין כשהלה שותק ולא חשבינן ליה לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכ' דבכה"ג חייבין וכדאמרינן בב"ק גבי טבח ומכר שאם אמר טבחתי ומכרתי אבל לא בפניכם ונמצאו זוממין שמשלמין וכ"ת והכא למה חייבין שהרי הוא גולה ע"פ עצמו דגלות כפר' היא. י"ל שאינו גולה ע"פ עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו נימא שהיה גולה ע"פ עצמו כיון דבעידנא דאסהידו עליה עדיין לא היה חייב גלות בב"ד ע"פ עצמו לוקין אם נמצאו זוממין ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפירקן עדים שהעידו בחד בשבא קטל פלניא לפלני' ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אבל בערב שבת קודם לכן הרגו נהרגין דבעידנא דאסהידו עליה גברא לאו בר קטלא הוא. ואחרים פירשו דמשנתינו כשהעידו שנתחיי' גלות בב"ד פלוני ונכון הוא. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן משום דסתם מעידין אנו באיש פלו' שהוא כן מעדות ידיעת עצמן היא ולא ממה שראו בב"ד עד שיאמרו כן בפירש והכי רהטי כולהי מפני'. ובגמר' מפרש אמאי לא קתני הכא מאי קתני בברייתא שאין משלמין את הכופר ושאין נמכרין בעבד עברי. והא דתנינן בכל דוכתא לוקה ארבעי' ואע"ג דהוו ארבעים חסר א' לישנא דקרא נקטי דכתי' ארבעים יכנו:
גמרא האי אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה ועוד כדקתני לקמן הוא: פירש"י ז"ל ועוד מאי קא בעי הכי כיצד העדים נעשין זוממין דהא לקמן בפירקין תנו כיצד אבל אמרו להם היאך וכו' פשט לשונו ז"ל נראה שהספר מקשה תרתי למה לי אבל אין לשון הגמרא משמע כן מדקאמר כדקתני לקמן הוא משמע אינו כמו שאמר כאן אלא כדקתני לקמן הוא. אלא ה"כ דלשון נעשין עדים זוממין לא הוי עיקר משמעותו על קיום תורת הזמה בהן אלא באיזה לשון נעשין זוממין בתחלת זוממותן. ולהכי פרכינן דאפילו נימא דהאי נעשין זוממין דקתני מיירי בקיום תורת הזמה בהן לא ה"ל למיתני כיצד העדים נעשין זוממין ואין העדים נעשין זוממין מיבעי לי' דהא קתני בן גרושה ובן חלוצ' ועוד קושיא חמורה יותר דאפילו הוי תני אין העדים נעשין זוממין לא אתי שפיר דלא משמע האי לישנא אלא ניזומין מתחלתן ובהא לא איירי הכא וכדקתני לקמן הוא אבל אמרו להם וכו' וזע עיקר. וכן פי' בתוספות. ואפשר שלזה כיון לשון רש"י ז"ל אלא שלשונו סתום והכי קאמר מר"ן ז"ל מאי בעי הכא להאי לישנא דכיצד נעשין כדקא מיירי בקיום תורת הזמה דהא לישנא בכיצד ניזומין דאיירי בה לקמן הוא:
תנא התם קאי: פי' אפרק הנחנקין דקתני כל הזוממין וכו' ויש עדים זוממין וכו' ק"ל מה תשובה יש בזה לתירץ קושייתנו דאנן לא בעינן היכא קאי דקתני הכי. וי"ל דקא מתרץ דתנא ה"ק כיצ' העדים נעשין זוממין בלבד שאין בהם קיום הזמה אלא לשון זוממין בלבד ומשום דבפ' הנחנקין איירי בקולא דידהו במקצת שאין מקדימין למיתה החמור' אלא למיתה קלה קתני הכא שיש עדים אחרים קלים יותר שאין בהם אלא לשון זוממין ומלקות בעלמא. ומ"מ אין פי' זה נכון דאכתי' לא מתרצא קושיין ועוד כדקתני לקמן הוא לפוס מאי לפרישנא לכך הנכון יותר דהכי קא מתרץ דודאי האי כיצד העדים נעשין זוממין כיצד ניזומין מתחלתן לקיים בהם הזמה גמורה קאמר אלא דהשתא בתחלת דבריו לא פריש לה אלא דאיירי מעיקרא בקולי דתורת הזמה ובסוף הדר לפרושי מאי דפתח וקתני לקמן אבל אמרו להם וכו' והאי דפתח מעיקרא לפרושי קולי הזמה משום דקאי על פר' הנחלקין דאיירי בקולא דהזמה וסיי' בהא שאר קולי שהם עוד קלים יותר והדר פריש כדקתני לקמן כיצ' נעשין זוממין גמורים בתחלתן וסופן:
כל הזוממין מקדימין וכו': פירש"י ז"ל משכימין כלומר שאין להם הצלה מאותה מיתה. ור"י ז"ל פי' משום דאם אינו יכול להמיתן באותה מית' ממיתין אותם בשאר מית' של ד' מיתות דאלו חוץ לד' מיתות ליכא אלא ברוצח וגואל הדם בלחוד כדאיתא בסנהדרין (דף מה ע"ב) ומיהו לכתחלה כל היכא דאפשר לאות' מית' קודמין להכי נקט מקדימין:
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה: פירש"י ז"ל אם העידו על שניהם דאע"ג שהן מוזמין משניהם וממיתה חמור ממיתת הבועל ובעלמא כל שנתחייב שני מיתות נידון בחמורה הכא גזרת הכתוב שנידונין במיתת הבועל שהיא קלה דדרשינן כאשר זמם לאשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא התם. ומ"מ נראה מלשונו ז"ל שאם לא העידו על הבועל אלא עליה כגון שהתרו בה ולא התרו בו או שהיה בן ט' שנים ויום א' שביאתו ביאה שהתחייב על ידו והוא פטור במיתתה ודאי נדונין ולא במיתתו וכן נראה מלשון משנה דקתני חוץ מזוממי בת כהן ובועלה ולמה לית למיתני הכא דין בועלה אלא ודאי משום שהן זוממים בשניהם וקרא דלאחיו הכי מדריש שפיר אבל יש שפירוש דלעול' נדונין במיתת הבועל ואע"פי שלא העידו עליו ובמקומה הארכתי בזה בס"ד והעליתי כדברי רש"י ז"ל מדברי ר"י הזקן ז"ל והאי זוממין בת כהן לרבנן דאמרי נשואה יצאה לשריפה ואל ארוסה דארוסה בסקיל' היא כדין בת ישראל ומשום דסבירא להו דסקילה חמור' כדאיתא התם הרי היא בשריפה ובועלה בחנק כדינו גבי נשואה בת ישראל והעדים ג"כ בחנק הקל כמוה וכדמפרש ז"ל הכא דמפרש לה כרבנן דהלכתא כוותייהו אבל לר"ש דסבר ארוסה ג"כ יצאה מכלל בת ישראל מסיק ליה לשריפה החמורה אי בארוסה מיירי היא בשריפ' ובועלה בסקילה כדינן עם בת ישראל והם נדונין כמותו בסקיל' הקלה ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לר"ש וזה ברור:
וליפסלי' לדידיה ולא לזרעיה: פי' דכיון שאין פיסולם אלא מדרך קנס מילתא דאפשר הוא שיהי' הוא פסול וזרעו כשר. ופרקי' בעינן כאשר זמם וליכא פי' דאנן בעינן שתתקיים בהם כל מה שזממו ולפי עדותם זרעו היו חללים. וא"ת אדרבא כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ונדרוש לאחיו ולא לזרעו. י"ל דההיא הא אפיקיניה לענין זוממי בת כהן למידרש לאחיו ולא לאחותו והכי בעי למדרש טפי לזרעו שהם כרעא דידיה בכלל לאחיו הוא. וכתבו בתוספ' שאם העידו עליו שמצרי שני היה שזרעו היה כשר שהם שלישי ואפ"ה לוקין ואין נפסלין דאכתי איכא למידרש לו ולא לאשתו ואפילו אין לו אשה אין לחלוק ואין זה מתחוור כל הצורך דלגבי זרעו שהם כרעא שלו שייך לומר דליכא כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדידיה מתקיים שפיר קרינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אלא שי"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפיסולי יוחסין:
בר פדא אמר ק"ו: אפשר דמודה בר פדא כדרשה דר' יהושע בן לוי דהא טעמא תריצא הוא אלא שבא לחזק דבריו עוד מדין ק"ו דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ודחינן לה ואמרינן דמחוורתא כר"י א"א דלא ניחא ליה דרשא דר"י דס"ל דכיון דמיפסל איהו קרינן ביה שפיר כאשר זמם:
מתקיף לה רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממין: כי הא לאו הכי שפיר איכא למידק כי האי ק"ו וכדאמרינן התם במנחות (דף טו) ומה המפגל אינו מתפגל הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל ואמרינן נמי ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יאסר. ומה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל. פי' רש"י ז"ל דקי"ל שאם הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה והקשו עליו דא"כ אמאי נקט סוקל לימא ההורג אינו נהרג הבא להרוג ולא הרג אינו דין שלא יהרג וכדאמרי' לקמן הרגו אין נהרגין ועוד דלמ"ד הרגו נהרגין דקסבר עונשין מן הדין מאי איכא למימר. וי"ל דמשום דבר פדא נקט לשון פרטי המחלל נקטינן אנן לשון פרטי בסקיל' שהיא חמורה לרבנן ופרכי' סתם אליבא דהילכתא דקי"ל הרגו אין נהרגין. לרבי' מאיר הלוי ז"ל פי' ההורג בעלמא במזיד בלא התראה אינו נהרג זה שבא להרוג בלא שהתרו בו ולא הרג אינו דין שלא יהרג ולשון הסוקל קשה כמו לפירש"י ז"ל אלא דקושייה אפי' למ"ד עונשין מן הדין. ומיהו לשני הפירושי' קשה דדילמא שאני הכא שאם היינו אומרים כן בטלנו כל תורת זוממין לגמרי ואין למדין אפשר משאי אפשר. ומורי הרב ז"ל נראה לו פי' הראב"ד ז"ל שפי' ומה ההורג לחבירו בסקילה אינו נסקל שאין דינו אלא בסייף כרוצח זה שהעיד על חבירו לסקול שעבר עביר' שהוא חייב לסקול ולא סקל לפי שהוזם אינו דין שלא יסקל אלא שיהא בסייף וא"כ בטלת מכאן תורת זוממין דרחמנא אמר כאשר זמם וליכא:
ומה הוא שעשה מעשה במזיד וכו’: פי’ ההורג שהיה בזדונו מעש' אינו גולה אעפ"י שאינו נהרג כגון שלא היה בו התראה או שוגג קרוב למזיד שאינו נהרג ואינו גולה הם שלא עשו במזי' פי' שאין בזדון שלהם תעשה אינו דין שלא יגלו. ואיכא דקשיא ליה למ"ד דעקימת פיו היה מעשה מא"ל. י"ל דאפילו נאמר כן מכל מקום אינו מעשה גמור כמו מעשה ההורג ועוד דהא קי"ל דעדים זוממין אין בהם מעשה הואיל וישנן בא"י וכדאיתא בפ' ד' מיתות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה