סנהדרין נז א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

דכתיב (בראשית ו, יא) ותשחת הארץ לפני האלהים ותנא דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנא' השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים דבר ערוה שנא' (בראשית ו, יב) כי השחית כל בשר את דרכו עבודת כוכבים דכתיב (דברים ד, טז) פן תשחיתון ועשיתם וגו' ואידך אורחייהו דקא מגלי שפיכות דמים דכתיב (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגו' ואידך קטלייהו הוא דקמגלי גזל דכתיב (בראשית ט, ג) כירק עשב נתתי לכם את כל וא"ר לוי כירק עשב ולא כירק גנה ואידך ההוא למישרי בשר הוא דאתא אבר מן החי דכתיב (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואידך ההוא למישרי שרצים הוא דאתא סירוס דכתיב (בראשית ט, ז) שרצו בארץ ורבו בה ואידך לברכה בעלמא כלאים דכתיב (בראשית ו, כ) מהעוף למינהו ואידך ההוא לצותא בעלמא אמר רב יוסף אמרי בי רב על שלש מצות בן נח נהרג:

גש"ר סימן:

על גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל ברכת השם מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים דכתיב (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגו' אלא הנך מנא להו אי גמר משפיכות דמים אפילו כולהו נמי אי משום דאיתרבאי מאיש איש עבודת כוכבים נמי איתרבי מאיש איש אלא אמר רב ששת אמרי בי רב על ארבע מצות בן נח נהרג ועל עבודת כוכבים בן נח נהרג והתניא בעבודת כובבים דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן בן נח מוזהר עליהן אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרה שלהן זו היא מיתתן רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי ^אעל שבע מצות בן נח נהרג גלי רחמנא בחדא והוא הדין לכולהו ועל הגזל בן נח נהרג והתניא על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן ^בכותי בכותי וכותי בישראל אסור וישראל בכותי מותר ואם איתא ניתני חייב משום דקבעי למיתני סיפא ישראל בכותי מותר תנא רישא אסור והא כל היכא דאית ליה חיובא מיתנא קתני דקתני רישא ^געל שפיכות דמים כותי בכותי וכותי בישראל ^דחייב ישראל בכותי פטור התם היכי ליתני ליתני אסור ומותר והתניא ^הכותי ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין כיוצא בו בגזל מאי היא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא לפועל בכרם פועל בכרם אימת אי בשעת גמר מלאכה התירא הוא ^ואי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא אלא אמר רב פפא לא נצרכה ^זאלא לפחות משוה פרוטה אי הכי כותי בישראל אסור הא בר מחילה הוא נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה כותי בכותי כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא לא נצרכה אלא ^חלכובש שכר שכיר כותי בכותי וכותי בישראל אסור ישראל בכותי מותר כיוצא ביפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי א"ר אלעזר א"ר חנינא ^טבן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה כיוצא בו דשפיכות דמים לא תניא אמר אביי אי משכחת דתניא רבי יונתן בן שאול היא דתניא רבי יונתן בן שאול אומר ^ירודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל

רש"י

ותשחת הארץ - מדאיענש עלייהו שמע מינה איפקוד עלייהו:

כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ - גלוי עריות דכתיב (משלי ל) דרך גבר בעלמה ודור המבול על העריות נענשו כדכתיב (בראשית ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה:

ואידך - מאן דדריש ויצו אמר לך אזהרה מויצו הוזהר אדם הראשון וגבי דור המבול אורחייהו מגלי להודיעך על מה נענשו:

קטלייהו קא מגלי - באיזו מיתה ימיתם ולעולם הוזהרו מויצו:

כירק עשב - עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאיליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע:

למישרי בשר הוא דאתא - כדאמר לקמן בפרקין (דף נט:) אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולחית הארץ העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו על אבר מן החי מאכול תאכלו וללמדך דאפי' אינך ממיתה אלא שנפל ממנה אבר מאיליו לא תאכלנו ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול ולאו למדרש מינה ולא כירק גנה אתא דלגופיה אצטריך לפי שירק עשב הותר לאדם הראשון תלה להו לבני נח בהמות וחיות כירק עשב:

בשר בנפשו דמו - בעוד שהוא הבשר בנפשו דהיא דמו לא תאכלו הבשר:

למישרא שרצים הוא דאתא - משום שהוזהרו באבר מן החי מאכול תאכל אתא האי קרא למשרא אבר מן החי בשרצים והכי דרשינן לקמן בפרקין (דף נט:) אותו בשר שקרוי דמו בנפש והבשר קרוי בשר דהיינו דמו חלוק מבשרו אסרנא לכו באבר מן החי ולא בשרצים שאין דמו קרוי נפש אלא הרי הוא כבשרו דאילו בישראל לא מחייבי עליה כרת כדאמר בכריתות (דף כא.) דלית ביה אלא לאו דדם דשרצים כבשר:

לברכה בעלמא - לא לפרות ולא לרבות צוום אלא ברכם בפריה ורביה:

מן העוף למינהו - מדנצטוה להביא זכר ונקבה לתיבה מכל מין ולא שיזדווג לו מין אחר שמע מינה אסורין להרביע כלאים:

ואידך - לאו משום איסור כלאים אלא לצוות בעלמא שכל אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות מין אחר:

על שלש מצות בן נח נהרג - ואף על פי שנצטוו בשבע אין נהרגין אלא על שלש כדפריש להו רב ששת דבשפיכות דמים כתיבא בהדיא דמו ישפך וגלוי עריות וברכת השם כתיב גבי ישראל איש איש ודרשי' להו לרבות את הכותים להיות במיתה כישראל:

בעבודת כוכבים נמי - כתיב גבי מולך איש איש בקדושים תהיו:

על ד' מצות - עבודת כוכבים הוסיף עמהם:

בעבודת כוכבים דברים שב"ד ישראל וכו' - הכי קאמר באיסור עבודת כוכבים אותם דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם כגון כל עבודות שדרכן של עבודת כוכבים בכך וזבוח וקיטור אפי' שלא כדרכה כדלקמן בפירקין (דף ם:):

אזהרה שלהם - כלומר כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח זו היא מיתה שלהם דלא דייק בהו תנא למיתני מיתה גבי חייבי מיתות ואזהרה בשאין בהן מיתה כלגבי ישראל:

גלי רחמנא בחדא - בשפיכות דמים:

על הגזל - כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה:

וכן כיוצא בהן - שאינן ממש גזל אלא דומין להם ולקמן מפרש להו:

ישראל בכותי מותר - דלא תעשוק את רעך. כתיב (ויקרא יט) ולא כותי ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (ב"ק דף קינ.):

משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בכותי מותר - ואי תנא גבי כותי בכותי חייב הוה תני ישראל בכותי פטור ומשמע פטור מן המיתה אבל עובר עליו בלאו ומשום הכי תנא ברישא לשון איסור דליתני גבי ישראל מותר דס"ל כמאן דאמר מותר ממש:

הא כל היכא דאיכא חיוב מיתה מתנא - תנייה בלשון חיוב ומדנקט הכא לשון איסור ש"מ דווקא תננהו:

היכי ליתני - לעולם הכא לאו דוקא איסור נקט אלא משום סיפא ודקשיא לך רישא מדלא נקט נמי לשון איסור ש"מ דוקא תני להו התם לא מצי למיתנא לשון איסור משום דנבעי למימר ישראל בכותי מותר ולא מצי מתני ליה:

ה"ג הכותי וכן רועי בהמה דקה ישראל - שסתמן גזלנים שמרעים בהמתן בשדות אחרים:

לא מעלין ולא מורידין - לא מעלין אותם מן הבור להצילם מן המיתה ולא מורידין אותם לבור להמיתם בידים [אבל האידנא דין זה אינו נוהג כי בטלו ד"נ]:

פועל בכרם - ואוכל מן הענבים:

בשעת גמר מלאכה - כגון ששכרו לבצור:

התירא הוא - ואפי' ישראל בישראל דכתיב (דברים כג) ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל וברייתא קתני ישראל בכותי מותר הא ישראל בישראל אסור ותו בכותי היכי אסור ליה מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולכותי אסור:

אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא - וגזל תנא ליה רישא:

צערא בשעתא מי לית ליה - הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב (ויקרא יט) לא תגזול (שם ה) והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי:

כותי בכותי כיוצא בו - בתמיהה וגבי כותי בכותי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולא גזל ממש:

בכובש שכר שכיר - דגזל לא הוי אלא בחוטף דבר מיד חבירו כדאמר בב"ק במרובה (דף עט:) מקרא דויגזול את החנית מיד המצרי: כיוצא בו בגנב נראה בעיני מדלא קבעי לה מאי היא לא משכחת ליה ולאו עליה קאי אלא אגזל ויפת תואר:

נהרג עליו - משום גזל ואף על פי שאין זו בעולת בעל דאישות אלא דזנות בעלמא כחמור ובהמתו כותי בישראל שפחה כנענית שייחד ישראל לעבד עברי ובא עליה כותי נהרג ישראל בכותי מותר כותי שייחד שפחה לעבדו ובא ישראל ולקחה בשביה מותר דהא אפי' אשתו גמורה מותרת לו ישראל בישראל אסור דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם:

כיוצא בו גבי שפיכות דמים לא תנא - האי תנא דלעיל משום דאין לשפיכות דמים שאינו חייב גמור או מותר לגמרי כגון נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח דאילו שופך דם בשוגג שפיכות דמים גמור הוא אלא רחמנא חס עליה:

ויכול - הנרדף להציל עצמו באחד מאבריו של רודף כגון לקטע רגלו:

ולא הציל - אלא הרגו:

תוספות

דכתיב ותשחת. ולא נענש אלא אם כן הזהיר:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

יד רמ"ה

מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ז (עריכה)

ומקשינן ותנא דבי מנשה אי דריש ויצו אפילו דינין וברכת השם נמי דכולהו אתו מיניה ואי לא דריש ויצו הני חמשה מנא ליה ומפרקינן לעולם לא דריש ויצו והני כל חד וחד באפי נפשא כתיבא ע"ג וג"ע דכתיב ותשחת הארץ ולא ענש אלא אם כן הזהיר ואידך דדריש ויצו ולא משמע ליה מהאי קרא אמר לך התם אורחייהו קא מגלי להודיעך על מה נענשו אבל אזהרה מויצו. שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם. ואידך דלא משמע ליה מהתם אמר לך התם קטלייהו קא מגלי לומר שחייבין מיתה ולעולם אזהרה מויצו נפקא ואית דאמרו קטלייהו דכולהו קא מגלי באיזה מיתה ימיתם. גזל דכתיב כירק עשב שגדל במדברות וביערים שהוא הפקר ומותר לכל וכל דבר הגדל באפר מאליו קרי עשב ולא כירק גינה שאין מותר אלא לבעליו. ואידך ההוא לאו לאשמועינן כירק עשב ולא כירק גינה הוא דאתא אלא לגופיה אתא למשרי בשר לבני נח דבתחילה לא הותרו בו כדדרשינן לקמן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם ואיידי דאיצטריך למכתב כירק נתתי לכם את כל נקט ירק עשב וכיון שעיקר קרא לאו משום האי מיעוטא אתא לא שמעינן אזהרה מיניה. אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו בעוד שהבשר דמו בנפשו לא תאכלוהו. ואידך ההוא לאו לעיקר אזהרה אתא אלא למשרי שרצים באבר מן החי הוא דאתא כדדרשינן לקמן אך בשר בנפשו דמו מי שדמו חלוק מבשרו בההוא קא אסרנא לכו אבר מן החי מדכתיב בשר וכתיב דמו אלמא בשרו לאו היינו דמו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן דהא לא מיחייבי אדמן כרת אלא הרי הוא בלאו כבשרן כדאיתא בכריתות. סירוס דכתיב פרו ורבו. ואידך ההוא לברכה בעלמא. כלאים דכתיב מן העוף למינהו הואיל ונצטוה להביא זכר ונקבה מכל מין ומין נמצא שאסר לו להרביע מין ושאינו מינו. ואידך ההוא לאו משום איסור כלאים אלא לצוותא בעלמא לשון שעשוע דכל מינא לא הוה ליה צוותא אלא בהדי בר מינאי:

אמר רב יוסף אמרי בבי רב על שלש מצות בן נח נהרג אע"פ שמצוה על שבע מצות אין נהרג אלא על אלו מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים כו' אי משום דאיתרבאי באיש איש גילוי עריות דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו איש איש לרבות את הכותים ואם אינו ענין לאזהרה דנפקא לי מויצו תנהו ענין למיתה ברכת השם איש איש כי יקלל אלהיו ואפי' לרבנן נמי איכא למימר דאיצטריך לרבות את הכותים למיתה ואע"ג דקרא קמא לרבנן לאו למיתה כתיב אפ"ה כיון דאיתרבו מקרא קמא כי כתיב בתר הכי ונוקב שם ה' מות יומת אהנך איש איש דאיירי בהו בקרא קמא כתיב אי הכי ע"ג נמי הא איתרבאי באיש איש דכתיב בפרשת מולך ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך כו' ואפי למאן דאמר מולך לאו ע"ג הוא אתיא ע"ג מיניה בקל וחומר דגבי [ב"נ] עונשין מן הדין אלא אמר רב ששת כו':

ומקשינן עלה והתניא בע"ג דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר עליהן אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרתן זו היא מיתתן כלומר אזהרה הכתוב בהן זו היא מיתתן שאם עברו עליה ראוין הן למיתה ואית דמפרשי כל אזהרה דתני תנא גבי בני נח זהו מיתתן דלא דייק למתני בהו חייבי מיתות כישראל ולאו מילתא מדאמרינן לקמן (סנהדרין נ"ח:) עכו"ם ששבת כו' שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלמא אאזהרה דקרא קאי. ואי קשיא לך אי הכי קשיא ליה לרב ששת מ"מ כיון דאזהרה שלהן זו היא מיתתן אכולהו נמי ניחייבו לא תקשי לך דיכיל רב ששת לשנויי דוקא לגבי ע"ג והנך תלתא דכתיב בהו איש איש אבל שאר שבע מצות דלא כתיב בהו איש איש לא אמרינן אזהרה שלהן זו היא מיתתן וההיא דריש לקיש דמוקי לה אפי' כל היכא דכתיב בהו אזהרה ודאי פליגא אדרב ששת:

רב הונא כו' אמרי על שבע מצות ב"נ נהרג גלי רחמנא בשפיכות דמים והוא הדין בכולהו. ומקשינן עלייהו דאמרי על שבע מצות נהרג ב"נ ואפי' על הגזל והתניא על הגזל גנב וגזל וכן אם ראה בשביה אשת יפת תואר ושכב עמה וכן כיוצא בהן דברים שאינו גזל [ממש] ולקמן מפרש להו כותי שגזל מכותי וכותי שגזל מישראל וישראל מישראל אסור ישראל בכותי מותר דלא תעשוק את רעך כתיב ולא כותי ובהדיא כתיב ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך ודוקא בזמן שמסורין בידך כדאיתא בב"ק (קי"ג:) ואשת יפת תאר נמי בהדיא שריא קרא לישראל קתני מיהת על הגזל כותי בכותי [וכותי] בישראל אסור ואי ס"ד נהרג אדתני אסור ליתני חייב. ומפרקינן משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בעכו"ם מותר דלא מצי למיתני פטור דקיי"ל מותר ממש תנא רישא נמי אסור. ומקשי' ומי מצית למימר דלאו דוקא קתני והא כל היכא דאית ליה חיובא תני חייב דקתני רישא על שפיכות דמים מדקתני רישא חייב וסיפא אסור ש"מ דוקא קתני בתרווייהו. ומפרקינן האי דנקט רישא חייב ופטור [וסיפא] אסיר ומותר לאו למימר דרישא איכא חיובא וסיפא ליכא חיובא (אבל) [אלא] סיפא נקט אסור ומותר לאשמועינן רבותא גבי ישראל בעכו"ם כדאמרן ורישא נמי בדין הוא דליתני אסור ומותר אלא משום דלא מצי תני ישראל בעכו"ם מותר דהא תנן העכו"ם וישראל הרועים בהמה דקה של עצמן ודרך בהמה דקה ליכנס לתוך השדות ואין הרועה יכול לעכב לא מעלין אותו מן הבור להחיותן דסתמן גזלנין הן שמרעין בהמתן בשדות אחרים ולא מורידין אותן לכתחילה להמיתן בידים. ואתינן לפרושה להא מתניתא דתני בה גזל ויפת תאר ותני עלייהו וכן כיוצא בהן ואיבעי' לן כיוצא בהו בגזל מאי היא וסברינן לאוקומה בפועל שנשכר לעשות בכרם ואכל מן הענבים שבו דמורי היתירא לנפשיה ולאו גזל גמור הוא. ודייקי' עלה אי בשעת גמר מלאכה שעת הבציר שהוא נמר מלאכתן היתירא הוא דכתיב ואכלת ענבים כנפשך כו' ואמאי תני בישראל אסור ואי שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא דכתיב ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל בשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל וא"כ מאי כיוצא בו דקתני דמשמע דלאו גזל גמור הוא ואידחיא לה וסבר רב פפא לאוקומה לפחות משוה פרוטה דלאו גזל גמור הוא לאפוקיה בדיינין דמסתמא מחיל ליה עילויה מיהו כיון דמעיקרא אית ליה צערא אסור. ומקשינן אי הכי לגבי עו"ג בעו"ג מאי כיוצא בו איכא כיון דעו"ג לאו בר מחילה הוא שהרי מקפיד על ממונו יתר מדאי ואפי' אפחות משוה פרוטה נמי לא מחיל גזל מעליא הוא ואידחיא ליה ויש מפרשים כיון דעו"ג לאו בני מחילה נינהו שהרי כל דינן למיתה ואינה בתורת השבון לא נפיק פחות מש"פ מכלל שוה פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי דהא משעת גזל עבר ליה אלאו דגזל ואיחייב ליה מיתה ולא מסתבר. ואסיקנא לכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה יש לך בידי ואיני נותן לך דלאו ממונא קא שקיל מיניה ולא הוי גזל ממש אלא בחוטף דבר מחבירו כבניהו בן יהוידע כדאיתא בפ' מרובה וכיוצא בגנב נמי משכחת לה בכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה לא שכרתיך מעולם אי נמי נתתיו לך והיינו טעמא דלא איצטריך לפרושה משום דגניבה בכלל גזל ואין ביניהן אלא שזה עושה בפרהסיא וזה עושה בצינעא וכי קא באעי כיוצא בגזל בגניבה קא בעי נמי כיוצא בגניבה וכי פשיט בכובש שכר שכיר לתרווייהו קא פשיט. כיוצא בו דיפת תואר מאי היא כגון בן נח שייחד שפחה לעבדו וחזר ובא עליה נהרג עליה והיינו דקתני עכו"ם בעכו"ם אסור ישראל בישראל נמי כי האי גונא אסור ואע"פ ששחררה ואית דאמרי דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם ולאו מילתא היא דשפחה חרופה קידושי מעליא בעיא ישראל בעכו"ם מותר שאם יחד העכו"ם שפחה לעבדו ובא ישראל עליה בשביה מותר שהרי אפילו אשתו של עכו"ם מותרת באותה שעה דגרסינן בפירקא קמא דקידושין (כ"א:) וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפי' אשת איש. ולא נהירא משום דמשמע דלא קא מהדר אכיוצא בו דיפת תואר משום כיוצא בו דאישות בלחוד אלא משום כיוצא בו נמי דשביה ולהכי נקט עבדו שהוא כבוש לו כאשת יפת תואר שכבושה במלחמה וא"כ גבי ישראל כגון מאי כיוצא בו איכא מותר אלא מסתברא לי דלאו בשביה ממש קא מיירי אלא כגון ישראל שהיתה לו שפחה כותית וייחדה לעבדו כותי ואח"כ גיירה ושחררה ובא עליה. כיוצא בו דשפיכות דמים לא תניא ברישא דהאי ברייתא כדתניא בסיפא גבי גזל ויפת תואר משום דאין בשפיכות דמים דבר הקל מחבירו לא לענין דינא ולא לגבי דעתא דאינשי. אמר אביי אי משכחת תנא דתני כיוצא בו גבי שפיכות דמים רבי יונתן בן שאול היא דתאני רודף אחר חבירו להרגו ויכול הנרדף להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף ולא הציל אלא הרגו לגמרי נהרג עליו וכי האי גונא לאו שפיכות דמים ממש הויא לדעתא דאינשי דהא לאצולי נפשיה קא מיכוין והיינו כיוצא בו בשפיכות דמים דהוי קרוב לפטור ואינו פטור. אבל לרבנן דפליגי עליה היתר גמור הוא ואפי' ישראל בישראל פטור וקיי"ל כר' יונתן בן שאול דסוגיין בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ט.) כותיה. וכתב ר"ש ז"ל דהיינו טעמא דלא משמע ליה כיוצא בו דשפיכות דמים בשוגג משום דשוגג שפיכות דמים גמור אלא רחמנא חס עליה ולא נהירא לי דאי מהאי טעמא מכל מקום כיון דרחמנא חס עליה לאו שפיכות דמים גמור הוא אלא מסתברא משום דלא משמע ליה עו"ג בעו"ג בשוגג חייב דודאי שוגג לא חייב רחמנא דנהי דשמעת דבן נח נהרג שלא בהתראה דוקא במזיד דמוכחא מילתא דמזיד הוא אבל בשוגג ממש ליכא מאן דאמר דליחייב ואפי' עו"ג בישראל והכי מוכח בגמרא דאלו הן הגולין (ט'.) אלא אי קשיא הא קשיא לוקמה באומר מותר דאיכא למאן דאמר התם דאומר מותר קרוב למזיד הוא ואיכא למימר משום דאומר מותר פלוגתא דאמוראי היא דפליגי בה התם ולא ניחא ליה לאוקומי ברייתא בפלוגתא דאמוראי אבל בפלוגתא דתנאי יכיל לאוקומה דיכיל לשנויי הא מני רבי יונתן בן שאול היא ורבנן פליגי עליה:

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה