משנה מידות ג ד

(הופנה מהדף משנה מדות ג ד)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מידות · פרק ג · משנה ד | >>

אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם.

וחופרין למטה מהבתולה, ומביאים משם אבנים שלמות, שלא הונף עליהם ברזל, שהברזל פוסל בנגיעה, ובפגימה לכל דבר.

נפגמה אחת מהן, היא פסולה וכולן כשרות.

ומלבנים אותן פעמים בשנה, אחת בפסח ואחת בחג.

וההיכל, פעם אחת בפסח.

רבי אומר, כל ערב שבת מלבנים אותן במפה מפני הדמים.

לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל, שמא יגע ויפסול, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך.

אֶחָד אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ

וְאֶחָד אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ
מִבִּקְעַת בֵּית כָּרֶם.
וְחוֹפְרִין לְמַטָּה מֵהַבְּתוּלָה,
וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת,
שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל;
שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה,
וּבִפְגִימָה לְכָל דָּבָר.
נִפְגְּמָה אַחַת מֵהֶן,
הִיא פְּסוּלָה, וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת.
וּמְלַבְּנִים אוֹתָן פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה,
אַחַת בְּפֶסַח וְאַחַת בַּחַג;
וְהַהֵיכָל,
פַּעַם אַחַת בְּפֶסַח.
רַבִּי אוֹמֵר:
כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתָן בְּמַפָּה,
מִפְּנֵי הַדָּמִים.
לֹא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל,
שֶׁמָּא יִגַּע וְיִפְסֹל.
שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם,
וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם;
אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיּוּנַף הַמְּקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ:


לפי שזכר שהיו מנגבים אותו במפה, אמר שהטעם שמחמתו אסור להחליקו בכלי החליקה, והיא רדידה של ברזל שמחליקין בה הבנאין הכותלין ונקראת כפיס, מיראתם שמא יגע הברזל באבני המזבח.

ואחר כך הגיד הרחקת השם יתברך לו ההרחקה הזאת הגדולה, ואמר שהברזל וכו'.


מבקעת בית כרם - היו מביאים אותן:

מן הבתולה - קרקע שלא חפרו שם מעולם:

והפגימה - פוסלת באבנים, בכל דבר. ואפילו לא נפגמו בברזל:

ומלבנים אותן - בסיד, פעמים בשנה:

רבי אומר כו' - לא פליג אתנא קמא, אלא מוסיף לומר דבכל ערב שבת היו מקנחים אותן במפה מפני הדמים:

לא היו סדין אותו בכפים - אמלתיה דתנא קמא מהדר, כשהיו מלבנים אותן בסיד פעמים בשנה, לא היו סדין אותן בכפות של בנאים שרגילים לסוד בו:

וההיכל פעם אחת בפסח. כל הבנין גם יחד קורא היכל. עיין זה פ"ד ריש מתני' ו':

[בכפיס ובס"א בכפים. ונ"ל שכך היתה גי' הר"ב שכתב בכפות. ואע"ג שבמקרא הכף בל' נקיבה. כבר מצאנוהו בל' המשנה בל' זכר במ"ד פ"ה דתמיד. ושם פירשתי בס"ד. והרמב"ם בפירושו כתב שנקראת כפיס. וגם בחבורו פ"א מה' בה"מ. העתיק כפיס בסמ"ך]:

.אין פירוש למשנה זו

אחד אבני הכבש וכו':    ביד פ"א דהלכות בית הבחירה סי' י"ד:

ומביאין משם אבנים וכו':    כצ"ל:

שהברזל פוסל בנגיעה:    אפילו לא נפגם ואם נפגם אפילו שלא בברזל אלא בעץ או באצבע נפסל והיינו דקתני אח"כ ובפגימה בכל דבר. וכתב הר"ר משה נאגר ז"ל בספר לקח טוב סוף פ' יתרו וז"ל ומ"ש עליה עליהן מיבעי ליה כדקאמר לא תבנה אתהן וכו' פי' מורי הרב י"ץ כי רמז לנו הדין שאם אבן אחת נפגמה או נגממה אחר שנבנית במזבח או בכבש אמרו ז"ל אותה האבן פסולה והשאר כשרה. ע"כ:

לא היו סדין אותם בכפים של ברזל:    משמע לי קצת שהראב"ד ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל גרסי בכפיס בסמ"ך דוק בפ"א דהלכות בית הבחירה:

שמא יגע:    גם ביד הלשון כך שמא יגע באבן ויפסול ומשמע שאם היה בודאי שלא יגע בכף של ברזל אלא למעלה בסיד לא היה איסור בדבר אלא משום דגזרינן דילמא אתי למינגע באבן המזבח עצמה ומשמע מלשון מתני' דנגיעת ברזל אינה פוסלת רק במזבח או בכבש אבל בשאר מקומות בית המקדש כגון העזרות והלשכות דוקא השמעת קול אסור וכדכתיב ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו אבל ליגע בהן ברזל אפילו בפנים אין בכך כלום וכמו שכתב מהרי"ק ז"ל שם פ"א ובתוספתא דב"ק פ"ז משמע דשאר מיני מתכות לא נפסלו אפילו למזבח. והובאה בילקוט פ' משפטים סימן שי"ח:

והמזבח נברא:    אית דגרסי נבנה אכן בת"כ פ' קדושים פ' י"א קתני להא בשם ר"ש בן אלעזר וגם שם אני רואה הגרסא והמזבח נברא בריש. וגם הר"ר יהוסף ז"ל גריס נברא בריש והגיה אינו בדין שֶׁיִנוֹף ס"א שֶׁיוּנִף ע"כ. ובספרי פ' מסעי גרסינן דוגמא לזה עד מות הכהן הגדול ר"מ אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכ"ג מאריך ימיו של אדם אינו בדין שיהא מי שמקצר ימיו של אדם לפנימי שמאריך ימיו של אדם ע"כ:

יכין

מבקעת בית כרם:    משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם:

וחופרין למטה מהבתולה:    ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]:

ומביאים משם אבנים שלמות:    וחלקות:

שלא הונף עליהן ברזל:    ר"ל שלא נגע בהן ברזל:

שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר:    נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]:

נפגמה אחת מהן:    אפי' אחר שנבנת האבן במזבח:

ומלבנים אותן פעמים בשנה:    בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל:

ואחת בחג:    ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות:

ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]:

מפני הדמים:    אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד:

לא היו סדין אותן:    המזבח וכבש והיכל ועזרות:

בכפיס של ברזל:    מוירער קעללע של ברזל:

שמא יגע ויפסול:    נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]:

שהברזל נברא לקצר ימיו:    לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'):

והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם:    שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']:

אינו בדין שיונף המקצר על המאריך:    דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח:

בועז

פירושים נוספים