סנהדרין נו א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

^אבכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא הורגין בכינוי אלא מוציאין כל אדם לחוץ שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו:

גמ' ^בתנא עד שיברך שם בשם מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא (ויקרא כד, טז) ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דכתיב (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל ^גואזהרתיה מהכא (שמות כב, כז) אלהים לא תקלל ואימא מיברז הוא דכתיב (מלכים ב יב, י) ויקב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא (דברים יב, ג) ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם בעינא שם בשם וליכא ואימא דמנח שני שמות אהדדי ובזע להו ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע בה ההוא חורפא דסכינא הוא דקא בזע אימא פרושי שמיה הוא דכתיב (במדבר א, יז) ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מהכא (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא חדא דבעינא שם בשם וליכא ועוד הויא ליה אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה ואיבעית אימא אמר קרא (ויקרא כד, יא) ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא ודילמא עד דעבד תרוייהו לא סלקא דעתך דכתיב (ויקרא כד, יד) הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל שמע מינה חדא היא תנו רבנן איש מה ת"ל איש איש ^דלרבות את העובדי כוכבים שמוזהרין על ברכת השם כישראל ^הואינן נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף והא מהכא נפקא מהתם נפקא ה' זו ברכת השם אמר ר' יצחק נפחא לא נצרכא אלא לרבותא הכינויין ואליבא דרבי מאיר דתניא (ויקרא כד, טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר (ויקרא כד, טז) ונוקב שם ה' מות יומת לפי שנאמר ונוקב שם מות יומת יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מניין לרבות כל הכינויין תלמוד לומר איש כי יקלל אלהיו מכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ^ועל שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה ופליגא דרבי מיישא דאמר רבי מיישא ^זבן נח שבירך את השם בכינויים לרבנן חייב מאי טעמא דאמר קרא (ויקרא כד, טז) כגר כאזרח גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם אבל עובד כוכבים אפילו בכינוי ורבי מאיר האי כגר כאזרח מאי עביד ליה גר ואזרח בסקילה אבל עובד כוכבים בסייף סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתרבו איתרבו קמ"ל ורבי יצחק נפחא אליבא דרבנן האי כגר כאזרח מאי עביד ליה גר ואזרח הוא דבעינן שם בשם אבל עובד כוכבים לא בעינן שם בשם איש איש למה לי דיברה תורה כלשון בני אדם תנו רבנן ^חשבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי

רש"י

בכל יום - כל זמן שהיו נושאין ונותנין בבדיקת עדים היו דנין אותן בכינוי כלומר היו דנין עמהן ובודקין אותם בכינוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי האי כינוי לאו כינוי השם קאמר אלא ב"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים כל מי שמהפך דבריו ומדבר כאדם זה שמדבר ומקלל ותולה באחר קרי ליה כינוי בלשון חכמים ויש לו חבר בשבועות (דף לה.) וגם בלשון המקרא ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה (איוב לב) ולהכי נקט יוסי את יוסי דד' אותיות איכא כשם בן ארבע אותיות דאינו חייב אלא על שם המיוחד דהיינו שם בן ארבע אותיות ומשום דחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים ולהכי נקט יכה זה את זה דילפינן לקמן דאינו חייב עד שיברך שם בשם:

נגמר הדין - ובאו לומר חייב הוא לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:

אלא מוציאין את כל ' אדם לחוץ - דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

וקורעין - בגדיהם:

ולא מאחין - עולמית וטעמא מפורש בגמרא:

אף אני - שמעתי כמוהו וא"צ לחזור ולהזכיר ברכת השם:

גמ' שם בשם - כגון יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני:

ונוקב שם בנקבו שם - להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם:

וממאי דהאי ונוקב שם וגו' - עד לא תעשון לשון קושיא הוא דאין תירוץ בינתים:

מברז - שלא לתחוב סכין לדקור נקב בשם הכתוב בקלף:

ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם - וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם:

בענין שם בשם - כדיליף לעיל ובנקיבה לא משכחת שם בשם שינקוב את חבירו:

שני שמות אהדדי - כתובים בשתי חתיכות קלף ויתנם זה על זה:

נוקב וחוזר ונוקב - בסכין הוא ואין שם נוקב את שם חבירו דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון:

פרושי - באותיותיו ופירושיה:

לא שמה אזהרה - ולא ענש עליה מיתה:

תרוייהו - פרושי וברוכי ובחדא לא מחייב:

איש איש - בברכת השם כתוב איש איש כי יקלל אלהיו וגו' (ויקרא כד):

אינה אלא סייף - דכתיב בהו (בראשית ט) באדם דמו ישפך ומיתה אחרת לא הוזכרה בהם:

והא מהכא נפקא - דעכו"ם מוזהרין על ברכת השם:

ה' זו ברכת השם - לקמיה דרשינן ויצו ה' אלהים וגו':

לא נצרכא - האי איש איש אלא לרבות את הכנויים שיהו העכו"ם מוזהרים על ברכתו כישראל דאי מהתם הוה אמינא שם המיוחד דוקא דכתיב ה' דהאי אלהים דבההוא קרא לאזהרת ע"ז דרשינן ליה לקמן:

ואליבא דרבי מאיר - מתוקמא דמחייב ישראל על הכנויין מהאי קרא ואתא איש איש להשוות עובדי כוכבי' וישראל בכל הני כנויים כגון אלהים שדי צבאות ולא דמו לכנויים דמתני' דקתני יכה יוסי את יוסי דכנוי דקתני מתני' דנין את העדים בכינוי לאו כנוי השם הוא כדפרשינן לעיל:

על שם המיוחד - דהא כתיב ה' והיינו שם מיוחד דכתיב זה שמי לעולם (שמות ב):

כי יקלל אלהיו - דהיינו כנוי דלאו שם המיוחד וסמיך ליה מיתה ונוקב שם ה' מות יומת וקאי נמי אכי יקלל אלהיו:

וחכ"א על שם המיוחד במיתה - כדכתיב ונוקב שם ה' וגו' והאי ונשא חטאו לאו מיתה אלא ונשא חטאו דכרת:

ועל הכנויין באזהרה - אלהים לא תקלל אף על הכנויין נזהר ושם המיוחד נמי בהא אזהרה נפיק דכל אלהים לשון שררה כמו (שם ז) נתתיך אלהים:

ופליגא דרבי מיישא - הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכנויים ואליבא דרבי מאיר דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכנויין פליגא דרבי מיישא דאיהו סבר אע"ג דאמרי רבנן על הכנויין באזהרה בישראל מיהו עובד כוכבים חייב מיתה מכגר וכאזרח מדכתיב גר ואזרח יתירה ש"מ לחיובי עובד כוכבים בכנוי:

ור"מ - דאמר גר ואזרח חייבין בכנוי ועובד כוכבים אתרבו מאיש איש ממאי קא ממעט גר ואזרח לבני נח:

הואיל ואיתרבו - להאי פרשתא לכנויין איתרבו אף לכל האמור בפרשה ובסקילה:

ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן - כיון דאמרי רבנן עובדי כוכבים פטורין מן הכנוי כישראל גר ואזרח מאי קא ממעטי אי למעוטינהו מסקילה לא איצטריך דמהיכא תיתי הא לא אתרבו בהא פרשתא דבשלמא לר' מאיר סד"א הואיל ואיתרבי איתרבי:

איש איש למה לי - בין לר' מיישא בין לר' יצחק נפחא אליבא דרבנן ברכת השם מויצו ה' אלהים נפקא כנויים מגר ואזרח נפקי לר' מיישא ואי לר' יצחק נפחא הא אמר לרבנן פטורין:

שבע מצות - יליף להו לקמן:

וגלוי עריות - כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם:

תוספות

אינה אלא סייף. ולקמן איכא מ"ד אלא חנק והא דכתיב (בראשית לח) גבי תמר הוציאוה ותשרף לאו משום דדינא הכי דאפילו מיתה לא נתחייבה לא בדינא דידהו ולא בדידן וכשהחמירו עליה לחייבה מיתה כיבמה שזינתה אוקמוה אמיתת בת כהן דבשריפה לפי שהיתה בתו של שם:

ואליבא דרבי מאיר. דלרבנן הא אמרי על הכינויין באזהרה ואע"ג דלבני נח אזהרתן זו היא מיתתן כיון דבישראל ליכא מיתה לא מרבי' עו"ג למיתה מקרא דכתיב גבי ישראל דישראל לית בהו מיתה מיהו קשה מנא ליה דפליג רבי יצחק אדרבי מיישא דאפשר דמודה ר' יצחק דמרבינן עובד כוכבים מכגר וכאזרח והכא אקרא דאיש קאי דלא מיתוקם לרבות את העובדי כוכבים אלא לר"מ וי"ל דמכגר וכאזרח לא מרבינן אי לאו דמתרבי עובד כוכבים מאיש איש ומאיש איש לחודא לא הוה מרבינן אי לאו כגר וכאזרח כיון דבישראל ליכא מיתה והא דבעי בסמוך איש איש לרבנן למה לי לא כמו שפ"ה דבעי נמי לר' מיישא דלא קשה ליה כלל אלא לר' יצחק אליבא דרבנן בעי:

איש כי יקלל למה לי'. תימה הא איצטריך כדדרשינן בפרק מי שהי' טמא (פסחים צג:) למ"ד מגדף היינו עובד עבודת כוכבים איצטריך כי יקלל לגופיה לאשמועי' דאיכא כרת במברך את השם דכתיב הכא ונשא חטאו וכתיב בחדל לעשות פסח ראשון חטאו ישא ולמ"ד מגדף היינו מברך את השם דאית ביה כרת בהדיא דכתיב את השם הוא מגדף ונכרתה איצטריך האי קרא לאגמורי כרת לחדל פסח שני וי"ל דהכא דריש כי יקלל למ"ל דה"ל למיכתב ונשא חטאו גבי ונוקב שם:

ועל הכינויים באזהרה דכתיב אלהים לא תקלל. וכי יקלל אתא לכרת כדדרשינן בפסחים (שם:) ואיכא כרת אכינויין והא דקאמר באזהרה למעוטי מיתה ולא למעוטי כרת:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

יד רמ"ה

מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ז (עריכה)

מתני' המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כלומר עד שיהגה את השם באותיותיו ויברך אמר ר' יהושע בן קרחה בכל יום ויום כל זמן שנושאין ונותנין בדבר דנין את העדים בכינוי בדיקת העדים וחקירתן קרי דין כלומר שאין צריכין להעיד מתחלה כמו ששמעו אלא בכינוי וחלופי מילתא באחריתי קרו כינוי כי ההיא דשבועות יכה יוסה את יוסה דלא מיחייב עד שיברך שם בשם כדמפרש בגמרא לקמן ולהכי נקט יוסה לפי שיש בו יו"ד וא"ו ה"א שהן רוב אותיות של שם בן ארבע אותיות שהן יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואית דגרסי יוסי יו"ד וא"ו סמ"ך יו"ד וקאמרי דבירושלמי מפרש דלהכי נקט יוסי משום דאית ביה עשרין ושית כמנין יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגימטריא וסמ"ך סימן ואנן לא חזי לן. נגמר הדין לסקלו לא היו הורגין אותו בעדות העדים שהעידו בכינוי ובתורת כהנים מפיק לה מהכא ויקלל אינו אומר ויברך כענין שנא' (מלכים א כא יג) ברך נבות אלהים ומלך אלא ויקלל מלמד שאין הורגין בכינוי שאם באו עדים ואמרו פלוני ברך את השם אין הורגין עד שיאמרו בפי' קללו וכשם שאין הורגין על כינוי של קללה כך אין הורגין על כינוי של שם עד שיאמרו בפירוש היאך קלל השם כמו ששמעו אלא מוציאין את כל אדם לחוץ אשאר בני אדם קאי לבר מסהדי דגנאי הוא להשמיע ברכת השם למי שאין בו צורך בו מפני חילול השם כדתנן (לעיל סנהדרין מ"ו.) כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל ומשאילין את הגדול שבהן ואיכא נוסחי דאית בהו ומשאלין הגדול שבעדים ותרווייהו נוסחי דייקי נינהו ובקרא נמי איכא כי האי לישנא שאול ישאלו באבל וכן התמו (שמואל ב כ יח) אבל מאן דגריס משיירין ברי"ש שבושא הוא דמשמע דלא קיימי התם שאר העדים ואם כן היכי מצו אמרי אף אני כמוהו והא לא שמעו מידי. והדרינן לפרושי מתניתין דקתני ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ובגמרא מפרש מנא לן דמעומד. לא מאחין עולמית ובגמר מפרש מנא לן. והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו בגמרא מפרש למה לי דקתני שלישי:

פיסקא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. תנא עד שיברך שם בשם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא מילתא אחריתי קאמר שאינו חייב עד שיברך שם בשם. מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם מדהוה ליה למכתב כגר כאזרח יומת בנקבו שם למה לי לומר לך עד שיקוב שם בשם ומקשינן וממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וילפת ליה ללישנא מלשון מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא אלהים לא תקלל ואימא מיבזע נמי הוא שלא יקרע שם שכתוב בקלף כלשון שנאמר ויקוב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לה' אנהיכם ומאחר דקרא משמע הכי ומשמע הכי מנא לך לאוקומי קרא במברך את השם ומתייבת ליה לגברא קטלא מהכא. ומפרקינן מבזע לא מצית אמרת משום דבעינן נקיבת שם בשם כדמשמע קרא וליכא. ומקשינן ואימא דמנח שתי שמות שכתובין בשני קלפים ומניחם זה על גבי זה ותוחב את הסכין מלמעלה ונוקב שניהם כאחת וקס"ד דכיון דלא אפשר ליה למבזעיה לתתאה אלא עד דבזע ליה לעילאה דעייל סכינא בבזעיה דעילעא ובזע ליה לתתאה היינו נוקב שם בשם שנוקב את האחד על ידי הנקב של שם ודחינן ההוא נוקב את הראשון וחוזר ונוקב את השני הוא ואין השני ניקב על ידי הנקב של ראשון שהרי אלו נקב את הראשון בלבד לא היה השני ניקב על ידי הנקב של ראשון עד שנוקבין אותו גם הוא. ומקשינן ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע ביה שמא אחרינא. ודחינן ההוא לאו שמא הוא דקא בזע ליה לקלפא אלא חורפא דסכינא הוא דקבזע ליה. ומקשינן תו ואימא פרושי בעלמא הוא והיינו ההוגה את השם באותיותיו אע"ג דלא מברך ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא. ודחינן לא ס"ד חדא דבעינא שם בשם וליכא ועוד דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ואי משום אזהרת את ה' אלהיך תירא הויא ליה אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה למענש עילוה ואיבעי תימא אמר קרא ויקב ויקלל ופשוטה היא:

תנו רבנן איש איש שתי פעמים לרבות את העכו"ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא סייף דכתיב באדם דמו ישפך ואתו הני וגמרי מינה:

ומקשינן וברכת השם שבני נח מוזהרין עליה מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם ה' זו ברכת השם א"ר יצחק נפחא לא נצרכא אלא לרבות את הכינויים שבן נח נהרג עליהם דאי מהך קרא שם המיוחד כתיב קמ"ל איש לרבות בן נח שנהרג על ברכת השם אפי' בכינוי כישראל וסתמא כר' מאיר שמחייב מיתה על הכינויין אפי' בישראל וה"ה לעכו"ם דאתרבו להו מאיש איש. מכלל דקסבר רבי יצחק נפחא דבן נח שבירך את השם בכינוי לרבנן פטור ופליגא דרבי מיאשא כו'. ומקשינן ורבי מאיר דמחייב אכינוי אפילו בישראל ומרבי עכו"ם מאיש איש לאיחיובי אכינוי כישראל האי כגר כאזרח מאי עביד ליה למאי הילכתא למעוטי בני נח. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן דכגר כאזרח הוא דבסקילה אבל עכו"ם בסייף סד"א הואיל ואתרבו מאיש איש לאחיובי אכינוי בישראל אתרבו נמי לכולה מילתא קמ"ל. ומקשינן ורבי יצחק נפחא דס"ל אליבא דרבנן דאפי' עכו"ם לא מיחייבי אכינוי ולא דריש כגר כאזרח האי כגר כאזרח מאי עביד ליה אי למעוטינהו לבני נח מסקילה היכא אתרבו לרבנן דאיצטריך למעוטינהו. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם יכה יוסי את יוסי אבל עכו"ם לא בעינן שם בשם דאפילו סתמא נמי כגון דאמר יהא יוסי מוכה מיחייב. ומקשינן תו בשלמא לרבי מאיר דמחייב אכינוי אפי' בישראל איצטריך איש איש לרבויי עכו"ם שמוזהרין על הכינוי כישראל אלא לרבנן דסבירא להו דישראל לא מיחייבי אכינוי איש איש למה לי אי לאזהרה גרידתא לא ס"ד דהא אמרינן לקמן דאזהרה שלהן זו היא מיתתן וכיון דליתינהו אכינויין במיתה באזהרה נמי ליתינהו ומפרקינן דברה תורה כלשון בני אדם:

תנו רבנן ז' מצות נצטוו בני נח כולהו מפרש להו בגמרא לקמן ויליף להו מקראי. ר"י אומר כל האמור בפרשת מכשף כו'. ותנא קמא הני מילי ישראל אבל עכו"ם ענש אע"פ שלא הזהיר. ר' אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח כו' כולה ר' אליעזר קתני לה והכי קאמר אף על הכלאים הוזהרו ואעפ"כ מותרים ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואינן אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן. ואיבעיא לן מה"מ דאמרן ז' מצות נצטוו בני נח א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו כו' כוליה קרא יתירה הוא דהא לא איצטריך אלא למיסר להו עץ הדעת דאי למישרא להו שאר הנך הא כתיב קרא אתרינא ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה והוה ליה למיכתב ויאמר לו מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ואידך קרא למה לי ש"מ לדרשא הוא דאתא ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר למען אשר יצוה כו' ודינין כתיבי התם דכתיב לעשות צדקה ומשפט והיינו טעמא דלא חשיב נמי צדקה משום דהך צדקה דומיא דמשפט היא והיינו פשרה כך דרשינן בפירקא קמא (ו':) גבי הנך קראי. ה' זו ברכת השם. אלהים זו ע"ג. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זה ג"ע שנאמר בהן לאמר. מכל עץ הגן שמסור בידך ולא גזל. אכל תאכל דבר העומד לאכילה ולא אבר מן החי. כי אתא ר' יצחק תאני איפכא ויצו זו ע"ג מאי משמע רב חסדא כו' חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים וחד אמר כי הואיל הלך אחרי צו אחרי צווי של נביאי הבעל מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשה ע"ג ולא השתחוה לה למאן דאמר עשו להם משעת עשיה מיחייב ואע"ג דהתם נמי כתיב וישתתוו לו ויזבחו לי מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שלא יעשו פסל ומסכה שנאמר לא תעשה פסל וכל תמונה והם עשו להם עגל מסכה וגם צויתים שלא ישתחוו לו ולא יעבדוהו שנאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם והם השתחוו לו ויזבחו לו למ"ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזיל בתרה ופלח לה. ולשון הליכה לגבי ע"ג לעבוד משמע כדכתיב ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ותו כיון דכתיב הלך אחרי צו שהלכו אחרי מצות נביאי הבעל כמאן דכתי' בה דפלחה דמי:

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה