בבא בתרא קכט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל והא הכא דכשתי שדות וכשני בני אדם דמי וקתני דקני הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא אמר רב אשי תא שמע אנכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנה וכי תימא הכא נמי בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא אי הכי מת שני קנה שלישי הא שלח רב אחא ברי' דרב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה בנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק תיובתא דכולהו תיובתא לימא נמי תיהוי תיובתיה דריש לקיש ותסברא והא אמר רבא הלכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת לא קשיא גכאן בתוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור דוהלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי הלבר מעבודת כוכבים
רשב"ם
עריכהיירשו אחרים - פלוני ופלוני ולא בני בני גלי אדעתיה דניחא ליה בצמצום טפי כי היכי דלישתיור מהנהו נכסי להנהו אחרים ודוקא קאמר שקל:
והא הכא - דקאמר לשון מתנה לבניו כדקתני תנו שקל לבני ולשון ירושה לאחרים כדקתני יירשו אחרים וקתני דקנו הנהו אחרים דמשום הכי קאמר בסיפא אין נותנין להם אלא שקל כדי לשייר מן הנכסים להנהו אחרים ואע"ג דכשתי שדות ושני בני אדם דמי דלבניו נתן שקל בכל שבת כל ימי חייהם והמותר מוריש לאחרים תחתיהן והיינו כעין ב' שדות וב' בני אדם שאין זוכין זה בחיי זה כלל הלכך שתי שדות נינהו ואפ"ה קנו אחרים דמהני לשון מתנה דהאי ולשון ירושה דהיאך כרב ששת:
הוא מותיב לה והוא מפרק לה - דלא תקשי לחביריו בראוי ליורשו דהאי דקנו אחרים בלשון ירושה לאו משום דמהני ליה לשון מתנה דאידך אלא משום דהני אחרים הוו ראוים ליורשו כגון בניו והיכי דמי כגון דלשנים מבניו צוה לתת שקל בשבת ואם מתו יירש אחד משאר בניו כל המותר ואע"ג דאיכא עוד בנים אחרים ואיכא נמי בנים להני שמתו וכרבי יוחנן בן ברוקה דאמר לקמן דאם אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסיי דבריו קיימין והלכך אין נותנין להם אלא שקל דניחא ליה דישתייר קצת לזה שהוא אוהב ומתכוין להורישו הכל ולמאי דאמרי' לקמן דפליגי רבנן עליה דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ומוקמינן לפלוגתא דרבי יוחנן בן ברוקה באחר במקום בת ובת במקום בן דלר' יוחנן בן ברוקה יכול להוריש כל נכסיו לההוא הראוי ליורשו אחר מיתת בנו וה"נ בראוי ליורשו כגון אחר במקום בן מיירי וה"ק דאם מתו בניי יירשו אחיי הראוים ליורשי תחתיהן: ה"ג נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון. והכי פירושו נכסיי לך היינו לשון מתנה כלומר נכסיי נתונים לך ואחריך יירש פלוני הרי לזה במתנה ולזה בירושה וכשתי שדות דמי שאין לשני בחיי ראשון כלום הרי מתנות מוחלקין ומקבלי מתנות מוחלקין ואפ"ה קתני קנה שני אלמא לשון מתנה דראשון מהני לשני:
יחזרו נכסים ליורשי ראשון - דהא מכח השני נתן לשלישי אחריו וכיון דשני לא זכה שלישי מנה ליה:
וכ"ת ה"נ - האי שני בראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ואגב ריהטיה אשמועינן כר' יוחנן בן ברוקה דשני קני בלשון ירושה הואיל וראוי ליורשו במקצת:
אי הכי - דהאי שני ראוי ליורשו ולהכי מהני ביה לשון ירושה כרבי יוחנן בן ברוקה אמאי כשמת שני קנה שלישי מכחו:
הא שלח רב אחא כו' - דירושה אין לה הפסק וכיון דהאי שני בתורת ירושה באו לידו אין כח ביד המת לעקור נחלה מיורשי יורשיו לתתה להאי שלישי אלא יחזרו נכסים ליורשי שני דכיון דעשאו להאי שני יורש כי אמר נמי בתריה דהא יורש אני נותן לשלישי ה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה דכתיב ובן אין לו עיין עליו דאשמועינן קרא דכל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין וכ"ש היכא דהוא עצמו יורש את הנחלה שאין כח בידינו להעבירה מבניו:
לדברי ר' יוחנן בן ברוקה - דס"ל דאב יכול להוריש בלשון ירושה לאחד מבניו כל נכסיו:
אם אמר לאחד מהם נכסי לך - כדמפרש לקמיה וראשון ראוי ליורשו ולא פירש לא לשון ירושה ולא לשון מתנה אין לשני במקום ראשון או יורשי ראשון כלום שאין כאן לשון מתנה להאי ראשון אלא מסתמא ללשון ירושה איכוין הנותן במאי דאמר נכסיי לך הואיל וחזי לירש כל הנכסים מן התורה אם ירצה אביו וכיון דירושה הויא להאי ראשון אינו יכול להפסיקה דאין ירושה לחצאין ולקמן בפרקין פרכינן הא אפסקה כו' ודוקא לר' יוחנן בן ברוקה אבל לרבנן כיון דאינו יכול להרבות ירושה לזה יותר מזה בלשון ירושה כלל ודאי מאי דאמר נכסי לך לראשון לשון מתנה הוא ויכול להפסיקה ויקנה שלישי:
תיובתא דכולהו - בר מרבין אליבא דר' יוחנן ורב ששת:
תיובתיה דר"ל - דאמר לשון מתנה לזה לא מהני ללשון ירושה לזה:
האמר רבא - בפרק החולץ הלכתא כו' וזו אחת מהן ואם איתא דהויא ברייתא תיובתיה לא פסקינן הלכתא הכי:
לא קשיא - הא דקתני מתנה לזה וירושה לזה דקנו שניהן לא קשיא לר"ל דאמר לא קנה ברייתא דקאמר ואחריך יירש פלוני תוך כדי דבור הראשון דקאמר נכסיי לך הלכך מהני מתנה דראשון גם לשני והאי דקאמר ר"ל לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם האי לשון ירושה היינו לאחר כדי דיבור ולהכי לא מהני ליה לשון מתנה דהאי אלשון ירושה דאידך וה"ק ר"ל לעולם לא קנה בלאחר כדי דבור עד שיאמר פלוני ופלוני כו' והלכך כיון דקאמר לשון מתנה אתרוייהו אפילו לאחר כדי דבור שפיר דמי ומיהו רב דימי ור"א איתותבו לגמרי דאמרי לא קנה אלא בשדה אחת או אדם אחד אבל שתי שדות ושני בני אדם לא דלדידהו אפילו תוך כדי דבור אמרי לא קנה דאם איתא דקנה בשתי שדות ושני בני אדם תוך כדי דבור לישמעינן דקנה וכ"ש שדה אחת ואדם אחד לרב דימי ושתי שדות ואדם אחד או שני בני אדם בשדה אחת לר"א אפילו לאחר כדי דבור אלא מדלא ידעו למצוא דליהני לשון מתנה ללשון ירושה אלא באדם אחד ובשדה אחת מכלל דבשתי שדות ובשני בני אדם לעולם לא קנה בין תוך כדי דבור בין לאחר כדי דבור:
תוך כדי דבור - היינו כדי שאילת תלמיד לרב כדאמר בפ"ק דמס' מכות (דף ו.) א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כדי דבור היכי דמי כדי שאילת תלמיד לרב כו' ושאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי כדאמרי' בפרק מרובה (ב"ק דף עג:) כי לית ליה לר' יוסי כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי כו':
והלכתא כל תוך כדי דבור כדבור דמי - כל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה בתוך כדי דבור שסיים דבור הראשון התחיל דבור האחרון לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי הוא כאילו אמר שני דברים ביחד ואם שניהם יכולים לתפוס כגון ח) הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים דהא לשניהן איתכוין אלא שאין יכול להוציא שני דברים כאחד ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום יתפוס האחד והאחד כמאן דליתיה כגון ירושה ומתנה לאחד לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה ואם שניהם סותרין זה את זה כי היכי דאמר בפ' בית כור (לעיל דף קד:) כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר וכגון איסתרא מאה מעי וכגון מעשה דשכירות מרחץ בי"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחדש יש מהן שאומר תפוס לשון ראשון ויש שאומר שתפוס לשון אחרון ויש שמספקא ליה ואומר יחלוקו ויש שהולך אחר המוחזק ושם פירשתי דיניהן והיכא דהדר ביה בהדיא תוך כדי דבור דאמר חוזרני בי הכל מודים דהויא חזרה:
לבר מעבודת כוכבים - שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה נאסרה משום חומרא דעבודת כוכבים וכדאמרי' נמי בעבודת כוכבים שקץ תשקצנו דאע"ג דאתי מדינא להיתירא אסור:
תוספות
עריכהוהלכתא דתוך כדי דבור כדבור דמי. פי' ר"ת דלכך אמר כדבור דמי כדי שאילת תלמיד לרב היינו שלום עליך רבי לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו או גדול הימנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכך תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור וקשה לר"י בפ' בתרא דנדרים (דף פז.) תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף כמדומה לו שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה ואמר ר"ש בן פזי אמר ר"ש בן לוי לא שנו אלא אחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור אינו חוזר וקורע והתם לא שייך האי טעמא וי"ל דלא פלוג רבנן:
חוץ מעבודת כוכבים וקדושין. פי' רשב"ם שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה נאסר ואין נראה לר"י דהתפסה לא שייכא בעבודת כוכבים דאמרי'בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מד:) האומר בית זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעבודת כוכבים ואמרינן נמי בפ' כל האסורין (תמורה כח: ושם) דאין מוקצה לעבודת כוכבים אלא שבע שנים שנא' (שופטים ו) ואת הפר השני שבע שנים ועד שימסרנו לעבודת כוכבים ויאכילנה כרשיני עבודת כוכבים והתם לא שייך תוך כדי דבור ויש לדחות דאם ימכרנו לכהנים של עבודת כוכבים ע"מ לפטמו שבע . שנים הוי מוקצה ואפילו חזר בו תוך כדי דבור לא מהני ור"י פי' עבודת כוכבים שא"ל אלי אתה וחזר תוך כדי דבור דלא מהני מידי ויכול להיות שהוא גזירת הכתוב ובפ' בתרא דנדרים (דף פז.) קאמר והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מעבודת כוכבים ומגדף ' ומקדש ומגרש פירוש מגדף שאם גידף וחזר בו תוך כדי דבור לא מהני מידי וגמרא קיצר כאן משום דמגדף הוי בכלל עבודת כוכבים ומגרש בכלל מקדש כי טעם אחד להם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהפז א מיי' פי"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה ז' ועיין בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ח סעיף ג':
פח ב מיי' פי"ב מהל' זכיה ומתנה הלכה ו' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ח סעיף א':
פט ג מיי' פ"ו מהל' נחלות הלכה ו', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"א סעיף ז':
צ ד מיי' פ"ו מהל' נחלות הלכה ו', ומיי' פ"ב מהל' שבועות הלכה י"ז, ומיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ג', ועי' בהשגות ובכסף משנה, ומיי' פ"ח מהל' אבל הלכה ח', ומיי' פ"ב מהל' תמורה הלכה ד', סמ"ג עשין צו ועשה קז ולאוין רמא, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"א סעיף ז', וטור ושו"ע חו"מ סי' כ"ט סעיף א', וטור וש"ע יו"ד סי' רלד סעיף לא לב לג, וטור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף כ"ד וסעיף כה:
צא ה מיי' פ"ג מהל' עבודת כוכבים הלכה ד':
ראשונים נוספים
והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי. דלבניו אמר תנו להם שקל ולאידך אמר יירשו תחתיהן מה ששייר להן הויא לה לזה במתנה ולזה בירושה דומיא דשתי שדות ושני בני אדם וקתני דקנו בניו ואחרים וקשיא לר' יוחנן ור' אלעזר דסברי דשני בני אדם ושתי שדות לא קנו:
בראוי ליורשו. שאותו שאמר יירשו אחרים תחתיהן אותם אחרים או אחיו או בתו היו דראוין הן ליורשו במקום שאין בנים אבל היכא דאין ראוי ליורשו לא קנה ור' יוחנן בן ברוקה הוא. דאמר במתני' אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין:
ת"ש. שכיב מרע שאמר לאחד נכסי נתונות לך ואחריך יירש פלוני ואחריך כו' אין לראשון אלא פירות של קרקע ולאחרים יהי' הגוף לו והפירות. מת ראשון קנה שני כדאמר המצוה ומת שני בחיי ראשון דלא באו נכסים ברשות שני וכשימות הראשון אין נותנין הנכסים לשלישי דשלישי היה לו לירש השני אם באו ליד שני והואיל ולא באו ליד שני אין נותנין לשלישי כלום אלא יחזרו נכסים ליורשי ראשון כדקיימי:
והא הכא כשתי שדות ושני בני אדם דמיין. מאי דיהיב לראשון פירות יהיב ליה בלשון מתנה ולאידך יהיב גוף הקרקע בירושה דקאמר ואחריך [יירש] היינו יורש ודומיא דב' שדות ושני בני אדם הן ואפי' הכי קתני דקנו:
וכי תימא בראוי ליורשו האי שני להכי קני. אי הכי אם מת שני אמאי קני שלישי והא שלח רב אחא כו'. שאין חשוב לשון מתנה מה שנתן לו אלא לשון ירושה חשיב הואיל וראוי ליורשו הוא וירושה אין לה הפסק כלומר מי שראוי ליורשו אחרי שנתן לו בירושה שוב אינה פוסקת אותה ירושה מזרע זרעו ואין לאחרים במקום יורש כלום ולא יורש אחר. אלא לאו ש"מ האי ואחריך לאו בראוי ליורשו הוא וקתני דקנו:
תיובתא דכולהו תנאי. דאמרי לעיל להיכא דאמר להאי שדה זו בירושה ולאידך שדה זו במתנה לא אמר כלום משום דהויא ירושה מודעא לחבירתה למתנה והכא איכא למישמע דקני:
ולימא תהוי תיובתא דריש לקיש. דמהכא איכא למישמע מינה להיכא דאמר נכסיי לך ואחריך לפלוני מת ראשון קני שני [מת שני] קנה שלישי אע"ג דלא אמר מתנה אלא לחד מינייהו לראשון ולשני ולשלישי בירושה ואפ"ה קני וריש לקיש דאמר לעיל דלא קני עד שאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם דמשמע דלכל חד וחד צריך נתינה:
בהני תלת. חדא הא דלעיל. אידך דקאמר פירות לאו כקנין הגוף דמי. ואידך אשה מעוברת[2] אם חלצה כשרה אם לאו שמת בנה והלכתא כוותיה כי היכי דתניא במתני' דיבמות (דף לו.):
לא קשיא הכא. בנכסיי לך ואחריך לפלוני ואחרי אחריך לפלוני אמאי קנו כולם אע"ג דלא אמר מתנה אלא לראשון בלבד היינו טעמא דקנו בתוך כדי דבור דאמר נכסיי לך אמר נמי מיד ואחריך לפלוני ואחריך לפלוני כיון בתוך כדי דבור כללו עם נתינה דראשון (דמי בניו) דשייכי הני תרי בנתינה דראשון להכי קנו כולן אבל אם אמר אחר כדי דבור ושהא ואמר אחריך לפלוני לא קנו דהויא חדא מודעא לחברתה:
לבד מעבודת כוכבים וקדושין. שאם חישב על בהמה להקריב לעבודת כוכבים ואמר להקריבה וחזר בו לאלתר בתוך כדי דבור לא הויא חזרה ואסורה בהנאה וקדושין נמי אם קידש אשה ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה תופסין בה קדושין וצריכה גט:
הא דשלח רב אחא בריה דרב עניי בר עוא נכסי לך וכו' שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דלא א"ר אחא הכי אלא בנכסי לך סתמא אבל היכא דקאמרי בהדיא לשון מתנה לא אמרי' הכי ולישנא דגמרא משמע הכי מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאין מתנה אלא ירושה משמע דבלשון הוא מקפיד.
אבל בחבור גאונים ז"ל ראיתי שאפי' אמר בפי' לשון מתנה אמרי' לשון ירושה הוא ואפשר כן דמתנתו נמי כירושה שויוה ובראוי ליורשו כיון שאינו צריך לומר לשון מתנה בירושה ניחא ליה ואפילו אמר לשון מתנה כירושה חשבינן ליה דמה שהוא שלו בירוש' אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שהתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא.
והקש' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל מההיא דאמרינן לעיל האומר תנו שקל לבני בשבת ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקנ' ואמאי והא ירושה הוא ואין לה הפסק וכדאמרי' לעיל והא הכא דבשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני אין נותנין להם אלא שקל דאלמא קנו אחרים וניחא ליה כיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי ירושה כגון נכסי לבני ותנו להן מהן שקל ואם מתו יירשו אתרים דקא מורית להו לנכסיה אבל הכא לא מורית להו אלא שקל בשבת.
ואכתי קשה ליה דכיון דאמרי' ירושה אין לה הפסק אלמא אין מקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאתר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושת תורה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק וכן כתב הרב ז"ל כל שכן היכא דלא אקנ' ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שבקיה למילתא סתם ואמר נכסי' אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר לא אמר כלום והשתא ודאי קשיא דתנו שקל לבני בשבת אף ע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו יירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר שמתו בניו דקיימא לן כל אם בלא מעכשיו לא קני עד דמקיים תנאה כדאמרינן בגיטין (ע"ב א') גבי אם מתי אם לא באתי מכאן ועד שני' עשר חדש אם תצא חמה מנרתיקה וכיון שכן כבר חלה ירושה דבנים בסתמא עד שימותו ואותה שעה יבאו אלו לירש והוה לן למימר ירושה אין לה הפסק.
ובר מן דין לדברי רב אחא בר עויא אין לך שכיב מרע נותן בתנאין וקשיא ההיא דאמרי' התם ארבעה מאה זוזי לפלוני לנסוב בחרוזי וכו'. ותני'בקדושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו אמר פלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יתן מאתים זוז וירש שדה פלוני ואמאי כיון דלא ירית עד שיתן מדין התנאין הא כבר חלה ירושה דאותה שדה לכולן וירושה אין לה הפסק. וכן הא דאמרינן לקמן (קמ"ב א') ולימ' ליה לכשתלד הכי משמע דודאי מתני' בשכיב מרע היא מדקתני ואיו שם יורש אלא הוא יירש את כולה וכולה רישא וסיפא במי שמת קיימ' וסוגי' דמתמר' עלה בגמר' בשכיב מרע היא, וקשיא דהא ירושה כיון שחל' שעה אחת שוב אין לה הפסק.
ואפשר לומר דלא דייקינן בה כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אתא בר עויא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פלוני זכה בהם וצריך עיון. ואיכא דמחו לה אמוחא דשאני הכא דשוינהו לנכסי ביד שליש בהא אמר תנו ולא ירושה היא ויעשה שליש מה שהושלש בידו.
ומדמקשינן הכא מדרב אחא בר עויא שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע"פ שהשני נמי ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דהא בריית' ואחריך יירש פלוני ואחריך יירש פלוני תרווייהו קשיין ותרווייהו מיתוק' בראויין לירש ואפי' הכי אין הפסק לשל ראשון שכיון שחל' ירושה לידו שוב אינה נפסקת ממני דומיא בירושת תורה הבאה מאיליה שאינה נפסקת והוצרכתי לכתו' זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולין בשמועה ולא נכונים בטעם, וכן כתב הרב הלוי ז"ל כדברינו.
ותסברא והאמר רבא הילכתא כריש לקיש בהני תלת וכו'. לא קשיא. אפשר דהשתא הדר ביה מתיובתיה דלא הויא תיובתא דחד מינייהו דאינהו לאחר כדי דיבור וברייתא תוך כדי דיבור ואע"ג דליכא בנוסחי אלא יש לנו כיוצא בהן הרבה בתלמוד ואשכחן נמי תיובתא והילכתא.
והר"ש ז"ל פי' דאי אית להו דתוך כדי דבור מהניא אמאי אוקמוה למתני' דוקא בשדה אחת או אדם אחד אפילו בשתי שדות ושני בני אדם נמי ואין זה מחוור דאינהו בכל ענין אוקמוה אפי' לאחר כדי דבור, ועוד דלישנא דרבין מימרא דר' יוחנן ור' אלעזר היא ולאו אמתני' קיימי אלא לאחר כדי דיבור היא דומיא דר"ל דפליג עליהן.
והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פי' רבינו תם ז"ל שהטעם מפני שפעמים שהתלמיד מוכר או קונה ואם עובר רבו עליו אי אפשר שלא יתן לו שלום ומשום תקנת השוק תקנו שלא יפסיד בכך והיינו דאמרי' במסכת נזיר (כ,ב) דאי הכי לא שבקת רווחא לתלמידא והשוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר אע"פ שאין הטעם בו כגון אמרו לו מת אביו וקרא וכו' בפ' בתרא דנדרים (פז,א).
ובשם הרב אב בית דין ז"ל שמעתי דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר.
חוץ מע"ג וקדושין. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שאם התפיש או הקנה דבר לע"ג ובתוך כדי דבור חזר בו לא מהני ליה חזרתו ונאסר והקשו אחרים דקיימא לן אין תפיסה לעבודה זרה במסכת עבודה זרה (מ"ד ב') ומשום מוקצה ולגבוה אינו נאסר אלא לאחר שבע שנים או שימסרנה לכומרין ויאכילוה כרשיני ע"ג.
ולפיכך פירשו אחרונים שאם אמר לע"ג אלי אתה ובתוך כדי דבור חזר בו לאו חזרה היא וחייב וכן נראה מדסיימי בה בפרק בתרא דנדרים (פ"ז ד') וחוץ ממגדף והכ' לא חשי' ליה דהיינו בכלל ע"ג והתם נמי חשי' מגרש והכא לא חשי' ליה דהיינו קידושין ולכל מילי איתקוש הויה ליציאה.
אבל מה שהקשו ואמרו דמשום מוקצה אינו נאסר לע"ג אלא לאחר שבע שנים, אינו נכון, שאנו מפרשין מה שאמרו במסכת תמורה (כ"ח ב') אין אסור אלא מוקצה שבע שנים לומר שאין המוקצה לע"ג אסור אלא תוך שבע שנים אבל הקצוה להקריבו לע"ג ולא הקריבוהו יעברו ז' שנים הותר אסורו דלעולם לא יקריביהו עוד שאין דרכם להקריב שור זקן שעברו עליר שבע שנים משהוקצה וכן ההיא דאמרי' התם אין מוקצה אסור אלא עד שיגזוז ויעבדו בו עולא א"ר יוחנן עד שימסרוהו לכומרים ויאכילוהו כרשיני עבודת גלולים כך פירשוה לומר שאינן אסירין משיגזז ויעבדו בו שאין דרכם לגזוז ולעבוד בשור המועד להקרבה כעין פנים ומשימסרוהו לכומרי' לאוכלו ייאכילוהו כרשיני ע"ג לפטמו לצורך עצמן פקע איסורו ממנו וכן עיקר הפי' דאי לענין הורדת האיסור היאך אמרו עד שיגזז ויעבדו בו, אדרבה כיון שגוזזין אותו נראה שאין דעתם להקריבו.
וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה [היא] והא שלח רב אחא בריה דרב וכו': מהא שמעינן דהא דרב אחא (אפי') אין הפר(יח)' בין שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני ובין שאמר ואחריו למי שאינו ראוי ליורשו, דכל מי שהחזיק בתחלה בנכסיו אם הוא ראוי ליורשו הרי הוא יורש בהן דבר תורה, ואף על פי שנתן לו יותר ממה שראוי לו, לפי שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אף על פי שהוא בא להפסיקה אינו רשאי, שהרי הוא לאחר [שהחזיק] כמצוה על הנכסים שאינן שלו.
ואפילו באומר ואחריך מעכשו לפלוני נראה לי שאין בדבריו כלום, דכל שזכה בו הראשון מחמת ירושה הוא ואין לה הפסק בשום צד., ותדע לך, דאי לא תימא הכי, רב הונא דאית ליה האומר אחריך כאומר מעכשו דמי פליג אדרב אחא בר עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי הוא ליורשו לא אמר כלום, ואנן לא אשכחן מאן דפליג אהא דרב אחא בר עויא והלכה פסוקה היא דמקשינן מינה בכל דוכתא בהדיא, ולקמן (קלג, ב) דהוה סביר רב עיליש דשני נמי שקיל, אמר ליה רבא דיני (דאורייתא ואפי') [דחצצתא הכי] דייני לאו היינו דרב אחא בר עויא, ואילו היה רב הונא חלוק(ה) לא הוה קרי ליה דייני דחצצתא. ועוד, דאם איתא, מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו, דילמא הני נמי כרב הונא סבירא להו באומר אחריך דכאומר מעכשו דמי והכא נמי בראוי ליורשו. אלא ודאי מינה שמעינן דבראשון בראוי ליורשו אפילו באומר מעכשו אמרה רב אחא בר עויא. כנ"ל.
אף על פי שלא אמר יירש אלא שאמר נכסי לך, שאין [זה] לשון מתנה אלא ל שון ירושה: כיון שהוא בר ירושה. והא דאמרינן שאין לשון מתנה, פירש ר"ש ז"ל, שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה, ודייק לה מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה, דאלמא לשון זה קאמר.
אבל אם אמר בלשון מתנה, כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריך לפלוני א(ד)ם מת ראשון יחזרו לשני, דהא אין כאן ירושה אלא מתנה. וכן פירש ר' זרחיה הלוי ז"ל, דלהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וכדאמרינן (ע"ז סו, ב) שאין טעם כמון אלא ריח כמון. וכן נראה לכאורה בתירוצם, מדאמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ואפילו אמר לשון ירושה אי אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, אלמא אף למי שראוי לירשו אם נתן לו בלשון מתנה אין אומרין שאינה מתנה אלא ירושה.
אבל משום הגאונים ז"ל אמרו, דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. ונראה לי לתרץ מתניתין על פי דברי הגאונים ז"ל, דכל שהוא ראוי לירש, כל שנותן לו המוריש ירושה היא לו, ואפילו נתן כל הנכסים לאחד מן הבנים, אם אין שם בכור ירושה היא לרבי יוחנן בן ברוקה, דנחלה קרייה רחמנא, מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דרשי התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, והילכך לדידיה אלו אמר כל נכסי לראובן בני ואחריו כולן או מקצתן לשמעון בני לא אמר כלום, אבל לרבנן בכל שהוא יתר על חלק ירושת ראובן יחזור לשמעון אחר ראובן, דכל מה שהוא יתר על חלקו אינה ירושה אלא מתנה, כלשון שאמרה האב, והוא הדין במקום בכור לרבי יוחנן בן ברוקה, הואיל ואין רשות לאב להנחיל לפשוטין חלק הבכורה, והילכך אין מתנתו ירושה באותו חלק אלא מתנה, והילכך דבריו קיימין עד שיאמר בלשון ירושה. כנ"ל.
וכן נראה לי כדעת הגאונים ז"ל, מדאמרינן לקמן (קלג, א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא כל שכותב למי שראוי ליורשו, באי זה לשון שיכתוב לשון ירושה הוא, דאי סלקא דעת' דוקא באומר נכסי לך, אם כן לא סגיא דלא לימא רב הונא הכותב כל נכסי לפלוני אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, כיון שהכל תלוי בלשון נכסי לך. כנ"ל.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הקשה, דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו', ואסיקנא (רבנן) דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מתי ירשו אחרים תחתיהן אין להם אלא שקל, ואמאי, והא אמרינן באומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק, שהוא לא זכה להם אלא שקל שקל בכל שבת, ואותו שקל אם לא הספיקו ליטול שבת בשבתו ומיתו ירשו אותו היורשין של (הברי') [הבנים], אבל השאר לא ירשו לעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם, ושליש שאני.
ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא, דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב, אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה, והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה, וכבר קדמו ירושה דאורייתא, וכענין שאמרו לקמן (קלז, א) גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתן הראשון במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום, ואמרינן טעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך. ובתנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו, מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומם כלום. אלא שבזו אנו יכולין לומר, דהכא משום דביד שליש מסורין, כפי התירוץ השני, והשליש זכה מעתה בהם לאותן אחרים כשימותו הבנים. אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. וכן מתנת שכיב מרע בתנאין אינו קונה, שכבר חלה הירושה, ואם כן תיקשי הא דאמרינן התם (ביצה כ, א) הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי וכו', דאמרינן התם דאי אמר לינסוב ברתאי והבו ליה אי נסיב ברתיה שקיל ואי לא [לא] שקיל, ואי איתא, אפילו כי נסיב היכי שקיל, והלא קדמה נחלה ואין לה הפסק.
והרמב"ן ז"ל כתב דאיפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש, וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן, וירושה עוברת ונפסקת מן היורש, ורב אחא בר עויא בנכסי לך דוקא אמר דאתחיל בירושה דאורייתא והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו, אבל בשותק ואומר סתם אי מתו בני יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון.
והרב ר' יהוסף ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי, דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, ופרישנא כי הא דאמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלניא, ואמר להו אלא למאן, ואמרינן דאם ראוי ליורש נוטלן משום ירושה, ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום, דירושה אין לה הפסק, והתם לא הנחילוהו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי, כלומר, אלא מי ראוי ליטלן, והרי זה כמניח סתם ליורשיו. וי"ל דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאילו פירש נכסי לפלוני.
ותסברא והא אמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת לא קשיא כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור: פירש [ר"ש] ז"ל, דהא דריש לקיש הוא דמתרצא ונפקא מתיובתא, אבל הני אחריני כולהו סליקו בתיובתא.
ואם תאמר מאי שנא, נימא דהנך כולהו נמי בלאחר כדי דבור ולא תקשי להו נמי ברייתא. כתב (הר"ם) [הר"ש] ז"ל דאם איתא דלדידהו שני להו בין תוך כדי דבור לאחר כדי דבור, למה אוקמוה למתניתין דוקא בשדה אחת או באדם אחר, לוקמוה אפילו בשתי שדות ושני בני אדם. והקשו עליו דמאי קושיא, דילמא משום דניחא להו לאוקומה בכל ענין ואפילו בלאחר כדי דבור. ויש מפרשים דהשתא הדר ביה ולא סליק חד מנייהו בתיובתא דכולהו בל[א]חר כדי דבור, ויש כיוצא בזה בתלמוד תיובתא והלכתא.
חוץ מע"ז וקדושין: פירש ר"ש(י) ז"ל, שאם התפיס או הקנה דבר לע"ז ובתוך כדי דבור חזר, לא מהני' ליה חזרתו ונאסר. ויש מי שהקשה, דהא קיימא לן שאין התפסה לע"ז, כדאיתא במסכת ע"ז בפרק (רבי ישמעאל) [כל הצלמים] (מד, ב). על כן פרשו ע"ז באומר לע"ז אלי אתה, אף על פי שחזר בו תוך כדי דבור חייב, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דנדרים (פז, א) חוץ ממגדף וגירושין, הנה שפרשו שם ע"ז במגדף, והיינו עובד ע"ז. והא דמנו התם מגרש והכא קדושין משום דדא ודא אחת היא, דאתקוש יציאה להויה, כדכתיב ויצאה והיתה (קידושין ה, א).
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(לח) פיסקא מת שני בחיי ראשון כו' רבי יצחק זצוק"ל סובר דוקא אם מת שני בחיי ראשון וחזרו ליורשי ראשון מפני שלא היו עתידין הנכסי' להתקיים לו שהרי אמר ואחריו לשלישי ונמצא שלא נתן לו אלא פירות בחייו אבל אם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי שני אי נמי אם לא הי' שם שלישי ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני כיון שהגוף הוקנה לו ואינו נ"ל דהא גבי סבתא טעמא דאמר ובתרה לירתאי פליג ר"ה ואמר אפי' לירתי ירתאי אבל אילו אמר בפי' ובתרה לבתי אפילו רב הונא מודה שאם מתה הבת בחיי סבתא שאין הנכסים אלא ליורשי הסבתא ולא ליורשי [הבת] ואפילו יש לה בנים כדכתבית לעיל וה"נ אפילו לא הוה אלא [שני ומת] בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון והשתא דאינון תלתא ה"ה דאם מת שלישי בחיי שני שיחזרו ליורשי שני והאי דנקט מת שני בעבור רבותא דאע"ג דשלישי קיי' והוא רצה שהשלישי יהי' אחרון אפ"ה כי מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון ולא לשלישי שלא הקנה לשלישי אלא מכח השני וכיון שלא בא לידי שני אין השלישי זוכה מידי הראשון:
(לט) וירושה אין לה הפסק. פי' שהרי לא יכלו היורשין לעול' עד ראובן א"כ זה שאמר ואחרי לפלוני אינו אלא כמפליגו בדברים שלעולם לא תהי' אחרית לאותו ראשון:
(מ) תיובתא דכולהו ותיסברא והא אמר רבא הלכה כריש לקיש בהני תלת אלא לא קשיא כאן בתכ"ד כו' כך נ"ל הגירסא ולא גרסי' תיובתא ולא לימא תהוי תיובתא דר"ל אלא המתרץ אומר לו אם באת להקשות מזו הברייתא א"כ יעקרו דברי ריש לקיש. אלא לא קשיא כאן בתכ"ד כו' וניתרצו כולן. ופתרון רבי' שמואל זצוק"ל לא נראה לי:
(מא) והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז וקידושין עיין בקונטרסי בפ' בתרא דנדרים ובפ' מרובה במהדורא בתרא ובפ' שבועות העדות במהדורא בתרא ובתמורה בפ' כיצד מערימין:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
קכה. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל. ואסיקנא בפרק מציאת האשה (כתובות סט,ב) הילכתא דהיכא דלא אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צרכן.
קתני מיהת סופא אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל, והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי, דמאי דאקני להו לקמאי לא אקני להו לבתראי, ולזה במתנה ולזה בירושה, וקתני דקנו תרויהו. הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא. כלומר כשהאחרים ראויין ליורשו, כגון שאר בניו. והכי קתני, האומר תנו שקל לבני פלוני ופלוני בשבת, ואם מתו יירשו בני האחרים תחתיהם, דהוה ליה בן בין הבנים דמהני ביה לשון ירושה כרבי יוחנן בן ברוקה. אבל היכא דאין ראויין ליורשו לא קני עד דכתיב בהו לשון מתנה בדידהו. והני מילי לטעמא למאן דאמר דבשתי שדות ושני בני אדם אע"ג דלא איפסיק בין לשון מתנה ללשון ירושה בכדי דבור לא קנה, וכבר אותבינן עליהו לקמן וסלקא להו בתיובתא. הילכך אפי' היכא דהני אחרים אין ראויין ליורשו, כיון דתוך כדי דבור הוא קנו. וכל שכן היכא דראויין ליורשו דאפילו אקנו להו בלשון ירושה לאחר כדי דבור מלשון מתנה דקמאי קנו לדברי הכל:
קכו. ושמעינן מינה דהאומר תנו שקל לבני בשבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם, אע"פ שראויין לתת להם סלע אין נותנין להם אלא שקל. ואי קשיא לך, וכיון דראשון ראוי ליורשו הא קימא לן דירושה אין לה הפסק. וכי תימא שאני הכא דלא אקני להו לקמאי בלשון ירושה ולא בלישנא דמשמע נמי לשון ירושה, אלא בלשון מתנה בהדיא הוא דאקני (הוא) להו, כדדייקינן מינה לעיל, וכל היכא דלא אקני ליה לראשון בלשון מתנה בפירוש לא שייך למימר ביה דירושה אין לה הפסק, כדבעינן לברורי קמן. ועוד דאפי' היכא דאקני להו לקמאי נמי בלשון ירושה, כגון דאמר יירשו בני מנכסיי שקל בכל שבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם, לא אמרינן בכי הא דירושה אין לה הפסק, דכיון דלא אקני להו לקמאי מנכסיה אלא שקל בשבת ושארא להנך אחרים הוא דאקנייה לבתר מיתת קמאי, הוה ליה כמאן דאמר איש פלוני בני יירשני לבדו משאר אחיו שדבריו קיימין, דהא אוקימנא להא דקתני יירשו אחרים תחתיהן בראויין ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקא היא. ולרב ששת דמוקים לה אליבא דנפשיה בשאין ראויין ליורשו ובתוך כדי דבור דמתנה הוה ליה כמאן דיהיב להו לכלהו נכסיה לאחרים במתנה מעכשיו ולאחר מיתת בניו.
ולא דמי לנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו דקימא לן דאין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, דאילו התם כיון דאמר ליה לראשון נכסי לך כל נכסי משמע, וקננהו לנכסי בירושה דאורייתא דאין לה הפסק, וכי הדר ואמר ואחריך לפלוני הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה. אבל הכא לא יהבינהו לכולהו נכסי לקמאי כי היכי דלהוי.כעידרמה כנכסי לך ולהוי אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דאחריך לפלוני, אלא שקל בלבד הוא דיהיב להו לקמאי בשבת, הילכך מאי דמטי (לאו) [להו] לחשבון שקל בשבת הוא ניהו דיהיב להו, ושארא כיון דמיתו ולא זכו ביה איגלאי מילתא למפרע דלא אקנייה מעיקרא נהליהו, לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה, אלא להני יורשין אחריני הוא דאקנייה מהיום ולאחר מיתת קמאי, דקנו ליה כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין.
והוא הדין נמי היכא דהני בתראי אין ראוין ליורשו, כיון דלא אקני להו לקמאי אלא מאי דמטי להו לחשבון שקל בשבת איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא אקנייה לשארא להני בתראי בלשון מתנה, דכיון דבתוך כדי דבור דלשון מתנה הוא כלשון מתנה דאמי, ותנן (לקמן בבא בתרא קלג,ב) הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי. הא ניחא למאן דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, אלא [ל]מאי דקימא לן דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, אשתכח דלא אקני להו לבתראי לא גופא ולא פירא אלא לבתר מיתת קמא, וכבר חיילא ירושה דאורייתא ממילא אהני נכסי קמאי משעת מיתת האב וירושה אין לה הפסק. דהשתא היכא דאמר לחד יורש בין היורשין נכסי לך ואחריך לפלוני דאקני ליה לקמאי טפי ממאי דהוה חזי ליה בירושה דאורייתא, אע"ג דלא אקני ליה לההוא טופיאנא אלא מכח האי הקנאה דידיה, כי אמר אחריך לפלוני לאו כל כמיניה, דהוה ליה כמאן דקנייה לההוא טופיאנא בירושה דאורייתא וירושה אין לה הפסק, היכא דשבקה למילתא סתמא ולא אקני ליה לחד מיניהו תכף למיתתו ולא מידי דממילא חיילא ירושה דאורייתא אממוניה מסתמא וקני כל חד מינייהו מיניה מאי דחזי ליה לא כל שכן דלא מצי לאפסוקיה לההוא חולקא דזאכי ביה קמאי מכח ירושה לאקנוייה לאחרינא לבתר דזכי ביה קמאי.
וכי תימא דילמא שאני הכא גבי תנו שקל לבני בשבת דלשון מתנה הוא כדדייקינן מינה לעיל, וכי אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דמשמע לשון מתנה ומשמע נמי לשון ירושה, וכיון דלגבי מי שראוי ליורשו קאמר ליה קאמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. אבל היכא דאקני ליה בהדיא לקמן בלשון מתנה לא אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. אלא כי קני קמא ההוא טופיאנא דאקני ליה מכח מתנה הוא דאקני ליה דמתנה יש לה הפסק כדבעינן לברורי לקמן. הא תינח היכא דאקני ליה בלשון מתנה טפי ממאי דהוה חזי ליה מכח ירושה דלגבי ההוא טופיאנא מיהת כיון דלא קני ליה אלא מכח מתנה מצי מפסיק ליה. אלא הכא מדקתני והן ראויים לתת להם סלע בדחזי להו טפי עסקינן, ואע"ג דאמר תנו שקל לבני בשבת כיון דלא אקנייה לממונא לאחריני משעת מיתתו ממילא חיילא עליה ירושה דאורייתא ואפי' הכי כי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דבריו קיימין, אלמא לא אמרינן כבר זכו ביה קמאי בחולקיהון מכח ירושה דאורייתא וירושה אין לה הפסק. אלא מסתברא דשאני הכא דכיון דלא אמר יירשו אחרים אחריהם אלא יירשו אחרים תחתיהם קאמר, כמאן דאמר מעכשיו דמי, דתחתיהן חלופיהן או במקומן משמע, כמאן דאמר אם מתו הראשונים לא יהו הם יורשים את נכסי אלא אלו האחרים יירשו במקומן. דכיון דאוקמינהו לבתראי בדוכתא דקמאי לירושה משעת מיתתו משמע ולא לאפסוקי ירושה הוא, אלא הוה ליה כמאן דאמר איש פלוני בני יירש כל נכסי לבד ממאי דמטי להו לאחוהי לחשבון שקל בשבת, דאשתכח דכי מקני להו לכלהו מעכשיו קא מקני להו והתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. והאי דקאמר אם מתו תנאה הוי. ולא דמי לאם מתי דגיטין (עב,א) דקי"ל התם דכי לא אמר מהיום לאחר מיתה משמע, דשאני הכא דכיון דאמר תחתיהם כמהיום משמע, דמכדי קמאי מאימת חזו למירת, משעת מיתת אביהן, כיון דאמר יירשו אחרים תחתיהם אוקמינהו לבתראי בדוכתיהו דקמאי, ומההיא שעתא דהוו חזו קמאי למירת קא מקני להו לבתראי, ואמטול הכי קנו.
הילכך לא שנא אמר תנו שקל לפלוני בני בשבת ואם מת יירשו אחרים תחתיו, ולא שנא אמר יירש פלוני בנו מנכסיו שקל בשבת ואם מת יירשו אחרים תחתיו, ולא שנא אמר כל נכסי לפלוני בני ואם מת יירשו אחרים תחתיו, הוה ליה כמאן דאמר אם מת פלוני בני יירשו אחיו מהיום כל נכסי. והוא הדין היכא דלא אקני ליה לקמא ולא מידי, אלא קאמר אם מת פלוני בנו יירש אחיו תחתיו, דכי מיית קמא קני להו בתרא לכלהו נכסי מעכשיו, ואם ירד הראשון ומכר הגוף ואכל השני מוציא מיד הלקוחות, דהא כמאן דאמר ליה לשני מעכשיו דיינינן ליה, דאי לאו הכי לא קני ולא מידי.
ודוקא היכא דלא אקני ליה לקמא דבר קצוב הוא דלא אקני זכותא אלא בפירי, דאי אמר יירש פלוני כל נכסי ואם מת יירש פלוני תחתיו, כיון דכל נכסיה הוא דאקני ליה לקמא וכל נכסיה הוא דאקני ליה לבתרא מעכשיו, דהא תחתיו כמעכשיו משמע, על כרחיך גופא קא מקני ליה לבתרא ופירא לקמא עד שעת מיתתו, דהוה ליה כמאן דאמר יירש פלוני כל נכסי ואם מת יירשני פלוני מעכשיו ולאחר מיתת הראשון. ואי לא אקני ליה לקמא מידי בפירוש אלא קאמר לאחר מיתת ראובן בנו יירש שמעון אחיו תחתיו, ולית ליה ליעקב הנותן בר לבד מראובן ושמעון, קנה ליה שמעון גופא מהיום ופירא לאחר מיתת ראובן אחוה. ופירי דמשעת מיתת יעקב ועד מיתת ראובן, כיון דלא אקנינהו לחד מיניהו דאע"ג דאמר ליה לשני לישנא דמשמע מהיום, כיון דאמר ליה לאחר מיתת ראובן הוה ליה כמהיום ולאחר מיתה דלא קני פירא אלא לאחר מיתה, ולקמא נמי הא לא אקני מידי, הילכך דינא הוא דקנו להו ראובן מכח ירושה דאורייתא בשוה.
אבל היכא דאקני ליה לקמא דבר קצוב, כגון האומר תנו שקל לבני בשבת, כיון דאקני להו שקל בשבת מוכחא מילתא דמגופא הוא דאקני להו, דאי לא הוי בהו ההוא.דח שקל בשבת מנא שקלי ליה. אלא על כרחיך מדפסיק להו שקל בשבת מכל מקום שמע מינה מגופא קאמר. והכי נמי מסתברא, דאי מפירא בלחוד, הא קימא לן אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואפילו בשכיב מרע, דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע, (לא) [אלא] על כרחיך מגופא קאמר. ואי כלי גופא ואיכא פירא דאתא מחמתיה, שקלי מפירא שקל בשבת, כיון דאקני להו גופא למשקל מיניה שקל בשבת כל שכן פירא דאתא מחמתיה. ומאי דפירש מגופא ומפירא טפי על חושבנא דשקל בשבת עד דמיתי להו קמאי, הוא נינהו דאקני להו לבתראי מעכשיו.
ודוקא היכא דאמר ליה לבתרא לישנא דמשמע כמעכשיו כדברירנא, אבל היכא דלא אמר ליה לבתרא לישנא דמשמע מעכשיו, לא שנא אקני ליה לקמא דבר קצוב כגון האומר תנו שקל לפלוני בשבת ואחריו יירש פלוני כל נכסי, ולא שנא אמר נכסי לך ואחריך לפלוני, ולא שנא שבקה למילתיה דקמא סתמא וקאמר יירש פלוני כל נכסי לאחר מיתת פלוני אחיו, כיון דקימא לן דכל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, אשתכח דלא איכון לאקנויי ליה לבתרא לא גופא ולא פירא אלא לבתר מיתת קמא, וכבר זכה ליה קמא במאי דחזא ליה למזכא מכח ירושה או מכח צואת שכיב מרע בלשון ירושה למי שראוי ליורשו דהויא כירושה, ולית ליה לבתרא זכותא בגויה דירושה אין לה הפסק.
הילכך גבי נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו, בין שהשני ראוי ליורשו בין שאין ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. ואם מת ראשון ינתנו ליורשיו. והוא הדין היכא דאמר נכסי לפלוני לאחר מיתת פלוני, וראשון דלא אתני ליה מיד ראוי לבדו ליורשו, ושני אין ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום, דלא אקני ליה לשני מידי אלא לאחר מיתת ראשון, ומשעת מיתת הנותן חיילא לה ירושה דאוריתא לראשון אהני נכסי וירושה אין לה הפסק. ואי תרויהו ראויין ליורשו ולית ליה יורש אחרינא ואמר ליה לחד מיניהו נכסי לך לאחר מיתת אחיך, כמאן דלא אקני ליה לבתרא מידי דמי וירתי תרויהו כהדדי. ואי אקני ליה לקמא דבר קצוב כגון דאמר יירש פלוני מנכסי כך וכך טפי ממאי דהוה חזי ליה למירת מסתמא, ואחריו יירש פלוני מאי דאקני לקמא בפירוש, כיון דראוי ליורשו זכי ביה זכיה גמורה כירושה דאין לה הפסק דרבי יוחנן בן ברוקה, ושארא דשבקיה סתמא חילא עליה ירושה דאורייתא לתרויהו בשוה. ואם מת ראשון לית ליה לשני במקום יורשי ראשון אלא כשיעור מאי דהוה ליה בחיי ראשון, דכבר זכה ליה ראשון בין במאי דאקני ליה מורישו בלשון ירושה בין בפלגא דשארא דזאכי ביה ממילא מכח ירושה זכייה גמורה כירושה דאורייתא וירושה אין לה הפסק.
ודוקא היכא דאקני ליה לקמא בלשון ירושה אי נמי בלישנא סתמא דמשמע נמי לשון ירושה. אבל היכא דאקני ליה לקמא בלשון מתנה בהדיא כגון דאמר נכסי לך במתנה ואחריך לפלוני, אי נמי ינתנו נכסי לפלוני ואחריו לפלוני, אע"ג דראשון ראוי ליורשו לא קני להו בירושה אלא במתנה, דאם מת ראשון קנה שני, דהא לא קננהו ראשון בירושה כי היכי דלימא ירושה אין לה הפסק אלא במתנה הוא דקננהו ומצי נותן לאפסוקיה. תדע מדקאמר ר' יוחנן בן ברוקה שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, דש"מ דאי אמר בלשון מתנה בהדיא כי קאמר אחריו לפלוני דבריו קיימין.
אלא מיהו דוקא לגבי ההוא טופייאנא דלא זכא ביה ראשון אלא מכח האי מתנתא, אבל לגבי מאי דהוה חזי ליה לראשון למזכא ביה מסתמא מכח ירושה זכא ביה מכח ירושה משעת מיתת מורישו וירושה אין לה הפסק. ואע"ג דאקנייה נהליה בלשון מתנה, דמתנה דיהבי ליה לאיניש לא מפקעא ירושה דידיה, דלא פקעה ירושת היורש אלא במתנה דיהבי ליה לחולקיה לאחריני, (אלא) [אבל] במתנה דיהבי ליה לדיליה לא פקעה. הילכך חזינן אי שני נמי ראוי ליורשו ואקני ליה כל נכסיו לראשון בלשון מתנה ואחריו לשני, פלגא דחזי ליה לראשון מכח ירושה קנייה מכח ירושה ולית ליה הפסק, ופלגא תנינא דלא קני ליה אלא מכח האי מתנתא קני ליה כל ימי חייו, ואי מיית אית ליה הפסק וקני ליה שני לאחר מיתת ראשון, אלא שאין לשני בו אלא מה ששייר ראשון כר"ש. ואם אין שני ראוי ליורשו, כיון דמסתמא הוו חזו הני נכסי כלהו לראשון מכח ירושה, השתא נמי זכי בהו מכח ירושה, וירושה אין לה הפסק, ואין לשני במקום יורשי ראשון כלום. ואי אית ליה לנותן יורש אחרינא, הדר הוה ליה דינא כמאן דשני ראוי ליורשו, דהא מסתמא לא הוה חזי ליה לראשון מכח האי ירושה טפי מפלגא, דהא איכא אחרינא בהדי דחזי לירושה, ואידך פלגא אחרינא לא זכי ביה אלא מכח מתנה. וכיון דאמר אחריך לפלוני אע"ג דאין שני ראוי ליורשו לגבי פלגא דמתנה הוא דבריו קיימין, וכי מייתא ראשון שקלי יורשין דידיה פלגא ואחריך פלגא, אלא שאין לשני אלא מה ששייר ראשון כדברירנא.
וה"ה היכא דשבק נותן כמה יורשין, כל מאי דהוה חזי ליה להאי מקבל מתנה מסתמא מכח ירושה זכי ביה מכח ירושה ולית לה הפסק, ושארא לא זכי אלא מכח האי מתנתא ואית לה הפסק, דאי מית ראשון קני ליה שני, אלא שאין לשני בו אלא מה ששייר ראשון. ושאר יורשין לית להו ולא מידי, דאתאי מתנתא דראשון אפקעתא לירושה דידהו משעת מיתת נותן, ולאחר מיתת ראשון הא זכי בהו אחריך מחמת צואת נותן, הילכך לית להו לשאר יורשין ולא מידי. ואי לא אקני ליה לראשון אלא מקצת נכסיו במתנה, כל מאי דאקני ליה לראשון קני ליה מכח מתנה, ושארא חילא עילויה ירושה דאוריתא לכלהו יורשין בהדי האי מקבל מתנה קמא. חזינן מאי דמטא ליה להדין קמא בין מכח ירושה בין מכח מתנה כמה הוי, ומאי דהוה חזי ליה מסתמא מכח ירושה בלא האי מתנתא כמה הוי, ומאי דאיכא ביני ביני הוא ניהו שיעורא דלא זכא ביה אלא מכח מתנה, ודינא הוא דזאכי ביה אחריך, אלא שאין לשני בו.דח אלא מה ששייר ראשון כרשב"ג. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד כל היכא דראוי ליורשו אע"ג דאקני בלשון מתנה בהדיא כלשון ירושה דמי וכלשון ירושה דינינן ליה, אם כן מתניתין דקתני המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין אם אמר משום ירושה לא אמר כלום, רישא דקתני דבריו קיימין אם אמר משום ירושה לא אמר כלום היכי משכחת לה, אי דאמר בלשון ירושה הא קתני לא אמר כלום, אי בלשון מתנה הא אמרת כל שראוי ליורשו אע"ג דאמר בלשון מתנה נמי כמאן דאמר בלשון ירושה דמי. ותו סופא דקתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, אמאי דבריו קימין, הא אמרת לגבי מי שראוי ליורשו לשון מתנה נמי כלשון ירושה דמי. אלא לאו ש"מ דכי אמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה בלישנא דמשמע הכי ומשמע הכי, כגון נכסי לך ומאי דדמי ליה, דאי הוי ראוי ליורשו משמע לשון ירושה, ולגבי אחר משמע לשון מתנה. כי ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסיה למאן דילמא לפלניא אמר ואלא למאן (לקמן בבא בתרא קלג,א), ואסיקנא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, ופרישנא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, נפק"מ לכדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר"י בן ברוקה גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דאי הוי ראשון ראוי ליורשו הוה ליה נכסי לך לגביה לשון ירושה וירושה אין לה הפסק:
קכז. א"ר אשי תא שמע נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי ראשון (ראשון) יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי. והכא מאי בשתי שדות ושני בני אדם איכא, אילימא משום דקימא לן אין לשני אלא מה ששיר ראשון, ואשתכח דמאי דאקני ליה לראשון לא אקני ליה לשני, אדרבא כיון דאין לשני אלא מה ששייר לראשון, דאלמא אי הוה מזבין ראשון כוליה זביניה זביני ואי הוה משייר כוליה הוה קני ליה אחריך לכוליה בתר מיתת ראשון, אשתכח דהקנאה דתרויהו שיכא בכולהו נכסיה. אלא כי אמרינן משום דבעידנא דקני להו האי לא קני להו האי, ובעידנא דקני להו האי לא קני להו האי, כשתי שדות דמיאן, דהא לא שייך חד מיניהו בהקנאה דחבריה. וקאמר ליה לראשון לשון מתנה, דנכסי לך, לגבי מי שאין ראוי ליורשו לשון מתנה הוא, ולשני בלשון ירושה, וקתני דקני שני.
וכי תימא הכא נמי כשהיה השני ראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא אי הכי מת שני קנה שלישי, אמאי קנה שלישי, הא שלח רב אחא בריה דרב עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. אלא לאו כשאינו השני ראוי ליורשו וקתני דקנה, תיובתא דכלהו הני אמוראי דס"ל דבשתי שדות ושני בני אדם לא קנה עד דאמר לשון מתנה בכל חדא מיניהי, תיובתא. וש"מ דבשתי שדות ושני בני אדם, לזה במתנה ולזה בירושה דקימא לן דקני, לא תימא עד אמר ליה לבעל מתנה לשון מתנה ממש, אלא כיון דאמר ליה נכסי לך ואינו ראוי ליורשו לשון מתנה משמע, וכי א"ל לחבריה בלשון ירושה נמי קני:
קכח. ושמעינן נמי דשכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי. ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דהא לא אקני ליה לשני מידי, לא גוף ולא פירות, אלא לאחר מיתת ראשון. מדקאמר ליה לראשון ואחריך יירש פלוני וקי"ל דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי וכי מיית ראשון (לא) הא ליתה לשני דליקני. ויורשי ב' נמי לית להו ולא מידי. דאפילו מת ראשון בחיי שני לא אקני ליה לשני מידי אלא כל כמא דאיתיה בחיי, אבל לאחר מיתתו לא, דהא קאמר ליה ואחריו יירש פלוני, וכיון דמית שני לית להו ליורשין דידיה ולא מידי. ושלישי נמי לית ליה ולא מידי, דהא לא אקני ליה מידי אלא לבתר דזכי בהו שני ומאית, מדקאמר ליה לראשון ואחריך יירש פלוני דהיינו שני, והדר קאמר ואחריך יירש פלוני, דמשמע דלא אקני ליה לשלישי מידי אלא לבתר דירית להו שני לנכסים ומיית, וכיון דלא ירית שני ולא מידי שלישי נמי לא ירית ולא מידי.
הילכך יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דהא לא אפסקה נותן למתנתא דראשון אלא על מנת דירתי להו שני גופיה לנכסים בתריה דראשון ואי לא בחזקת ראשון קימי. וכי אמרי' מת ראשון קנה ב' מת ב' קנה שלישי, הני מילי כשאין ראשון ולא השני ראויין ליורשו. אבל אם היה ראשון ראוי ליורשו בין שהיה השני ראוי ליורשו בין שאין ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. והוא הדין אם אין הראשון ראוי ליורשו והיה השני ראוי ליורשו, בין שהיה השלישי ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו אין לג' במקום ב' כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק:
קכט. לימא תהוי נמי תיובתיה דריש לקיש. ומתמהינן אדוקיין ותסברה והא אמר רבא הילכתא כריש לקיש בהני תלת והא חדא מיניהו, אלא ל"ק כאן בתוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור. מיהא שמעינן דכל היכא דאקני ליה לראשון בלשון ירושה, ואקני ליה לאידך בתוך כדי דבור בלשון מתנה, א"נ אפיך מיפך, ואפילו בשתי שדות ושני בני אדם, קנו תרויהו. דלא מיבעיא היכא דאקדים מתנה לירושה, כיון דאמר תנתן שדה פלנית לפלוני ויירש פלוני שדה פלנית, דכיון דבתוך כדי דיבור קאמר ליה לבתרא הוה ליה כמאן דעירבה להקנאה דשני בהדי דראשון ואמר תנתן אתרויהו, אלא אפילו אמר לשון.כעידרמה ירושה מעיקרא והדר אקני ליה לשני בלשון מתנה בתכ"ד, קנו תרויהו, דהוה ליה כמאן דאמר נמי לשון מתנה גבי ראשון, דהכי קאמר, יירש ותנתן לפלוני שדה פלנית ושדה פלנית לפלוני דמשמע דתרויהו בחדא הקנאה קא מקני להו, וכי היכי דהאי במתנה האי נמי במתנה.
וכי תימא כלך לדרך זו ולימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, וכי היכי דהאי בירושה האי נמי בירושה ולא ליקני חד מיניהו, הא לא קשיא, דאפילו תימא הוה ליה כמ"ד נמי לשון ירושה גבי תרויהו על כרחיך כיון דאמר לשון מתנה וירושה לזה ולשון מתנה וירושה לזה דקנו תרויהו. מידי דהוה אאדם אחד ושדה אחת דלדברי הכל אם כתב לשון מתנה בתחלה וירושה בסוף ומתנה באמצע דקני, דכל לגבי עיקר הקנאה בתר לישנא דאלים טפי אזלינן ואידך כמאן דליתיה דמי. ואע"ג דלשון ירושה לגבי מי שאינו ראוי ליורשו לא מהני, נהי דאהנויי לא אהני וחשבינן ליה כמאן דליתיה, אבל לאורועי שאר לישני דמתנה לא מצי מרע.
והיכא דלזה בירושה ולזה במתנה דקאמרינן דקנו תרויהו, לא תימא הני מילי היכא דלא הוי לשון מתנה דהאי וגופא דהקנאה דאידך מרוחקין זה מזה בכדי דבור כלל, אבל היכא דהוו מרוחקין זה מזה בכדי דבור אפי' דבור דשייך בהקנאה דחד מיניהו מפסיק ולא קני אלא האיך דשייך ביה לשון מתנה בלחוד, אלא כל היכא דלא מרחקי מהדדי מחמת ענינא אחרינא דלא שייך בההיא הקנאה ולא נמי מחמת דשתיק ביני ביני כדי דבור, לא הוי הפסק וכתוך כדי דבור דמי. דהא גבי נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני, דדיקינן מינה דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה קאנו, אע"ג דמרחקא הקנאה דשלישי מלשון מתנה דראשון ביתר מכדי דבור, דהא ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני אית בהו יתר מכדי דבור, וקאמרינן דכי מת שני קנה שלישי. מאי טעמא, דכיון דחשבינן ליה לשני כמאן דכתיב ביה לשון מתנה בגופיה משום דסמיך לראשון בתוך כדי דבור, שלישי נמי חשבינן ליה כמאן דכתיב ביה לשון מתנה משום דסמיך לשני. וכל שכן היכא דאמר גבי הקנאה דקמא גופיה מילתא דשייכא בענין הקנאה דידיה דלא מפסקא בין לשון מתנה דידיה להקנאה דשני, דהשתא שני כהקנאה אחריתי באנפי נפשה היא ולא שיכא בהקנאה דראשון ולא בשלישי לא מפסקא בין ראשון לשלישי, הקנאה דשיכא בראשון גופיה לא כל שכן.
הילכך ההיא דאמר רבין תנתן שדה פלנית לפלוני ויירש פלוני שדה פלנית רבי יוחנן אמר קנה היכא דלא אפסיק בין קמא לבתרא בכדי דיבור הילכתא היא, וכי קאמר ריש לקיש לא קנה לעולם עד שיאמר כו' היכא דאפסיק בין לשון מתנה ללשון ירושה או בין ירושה ללשון מתנה בכדי דבור קאמר, דהיכא דאיפסיק בין לשון ירושה ללשון מתנה בכדי דבור לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלנית ופלנית, דאע"ג דשתיק כדי דבור והדר אמר שנתתים להם במתנה כיון דכי אמר לשון מתנה אכולהו קאמר קנו, אבל היכא דלא ערבינהו בהדי הדדי אלא למר אקני בלשון ירושה ולהאיך בלשון מתנה ושהה בין מר למר כדי דבור לא קני, ואפי' באדם אחד ובשתי שדות שדה אחת ושני בני אדם, עד דאמר לשון מתנה באדם עצמו ובאותה שדה הקנויה לו.
והכי נמי מסתברא, דאלת"ה מאי שנא דאוקימנא לדריש לקיש לאחר כדי דבור כי היכי דלא תהוי תיובתיה, ומאי שנא דלא אוקימנא לדר' אלעזר ולדרב המנונא ור"נ לאחר כדי דבור. אלא משום דכולהו הנך אמוראי דסלקא להו בתיובתא איירו באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם דקנה ואיירו בשתי שדות ושני בני אדם דלא קנה, הילכך לא מיתוקם ממריהו לאחר כדי דיבור כלל דא"כ באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם אמאי קנה, אלא לאו בתוך כדי דיבור, וממילא ש"מ דלאחר כדי דיבור אפי' באדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא קנה אלא היכא דאמר לשון מתנה בכל חדא מיניהו. וכן הילכתא:
הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא. ופירהם שירשו אחרים תחתיהם הבנים האחרים כגון שהוא נותן למקצת הבנים שקל בשבת ואומר שאם ימותו ירשו הבנים תחתיהם ולא ירשו עמהם בני הבנים שצוה להם לתת שקל בשבת אי נמי ירשו אתרים תחתיהם היינו אחיו שהם כאחרים לנחלה במקום בניו וסבירא ליה דאפילו אמר על אח בין הבנים דבריו קיימים דהכי אמרינן לקמן לפום חד לישנא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה. ואם תאמר לוקמה נמי כרבנן וירשו אחרים תחתיהם דקתני היינו היורשין הראויין לירש אחריהם כגון שמתו בניו בלא בנים ואף על גב שלא צוה כלום עליהם כמו כן היו יורשים מכל מקום הוא אומר כן להראות שהוא מקפיד על השיור לפיכך בין שאמר תן בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל. לאו מלתא היא דהא לא קתני אם מתו בלא בנים אלא אם מתו סתמא קתני אף על פי שהניחו בנים והיינו דוקא כרבי יוחנן בן ברוקה דלרבנן אינו יכול להעביר בני בנים ליתן הכל לשאר הבנים בלשון ירושה. עליות.
וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא והא שלח רב אחא בריה דרב עויא כו'. מהא שמעינן דהא דרב אחא בריה דרב עויא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו יורשו של נותן אלא אפילו באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני מכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הוה ליה יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהם מכח ירושתו אף על פי שהוא אומר להפסיקה ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצוה על נכסים שאינם שלו דהא כי בעינן לאוקומה ברייתא בנכסי לך בראוי ליורשו בין בשני בין בשלישי בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמה בראוי ליורשו אלא שני בלבד אכתי תיקשי לן שלישי אמאי קנה דכשתי שדות ושני בני אדם הוא אלא ודאי תרווייהו בעי לאוקמה בראוי לירש ואפילו הכי מקשינן מדרב אחא בר רב עויא שמע מינה דהא דרב אחא אפילו כששניהם ראויין לירש הוא. הר"ן ז"ל.
אבל נמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק וקנה שני. עד כאן. משיטה לא נודע שם מחברה.
וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו באומר ואחריך מעכשיו לפלוני אין בדבריו כלום שכל שזכה בו הראשון ירושה היא ואין לה הפסק דאי לא תימא הכי רב הונא דאית ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי פליג אדרב אחא בר רב עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום ואם איתא מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו דלמא הני נמי כרב הונא סבירי להו באומר אחריך דכאומר מעכשיו דמי ומתוקמא ברייתא בראוי ליורשו ולקמן נמי דהוה סבר רב עיליש דשני נמי שקיל ואמר ליה רבא דייני דחצצתא הכי דייני לאו היינו דרב אחא בר רב עויא ואלו היה רב הונא חולק לא היה קרי ליה דייני דחצצתא. אלא ודאי שמעינן דבראשון ראוי ליורשה אפילו באומר מעכשיו אמרה רב אחא בר רב עויא אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה דזה אפשר לדברי האומרים דמאי דאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני דאם קדם הראשון ומכר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אפילו באומר מעכשיו אבל לדברי האומרים דבאומר מעכשיו אם מכר ראשון שני מוציא מיד הלקוחות לא אמרינן דירושה אין לה הפסק ובסמוך תראה עוד דעתי בזה. הר"ן ז"ל.
שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה כיון שהוא בר ירושה. פירש ר"ש ז"ל שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה ודייק לה מדקאמר לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה אלא לשון זה קאמר אבל אם אמר בלשון מתנה כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריו לפלוני אם מת ראשון יחזרו לשני דאין כאן ירושה אלא מתנה וכפירוש הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה אלא לשון ירושה. הרשב"א ז"ל. ומצינו כיוצא בו פרק בתרא דעבודה זרה שאין טעם כמון אלא ריח כמון ואינו רוצה לומר שאין כמון בעולם אף כאן שאינו לשון מתנה. הר"ן ז"ל.
וכן נראה כפירושם דהא אמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום ואפילו אמר לשון ירושה אם אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימים אלמא אף למי שראוי ליורשו אם אמר לו בלשון מתנה אין אומרים שאינה מתנה אלא ירושה.
אבל משם הגאונים ז"ל אמרו דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. והר"י הלוי ז"ל הקשה דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת כו' ואסיקנא דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מת יירשו אחרים תחתיהם אין להם אלא שקל ואמאי והא אמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק שהוא לא זכה בהם אלא שקל בכל שבת ואותו שקל אם לא הפסיקו ליטול שבת בשבתו ומתו יירשו אותו היורשים אבל השאר לא יירשו אותו מעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם ושליש שאני. ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו ירושה דאורייתא וכענין שאמרו לקמן גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתנו במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום ואמרינן דטעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך ותנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומן. אלא שבאותה אנו יכולים לומר דהתם משום דביד שליש מסורין כפי התירוץ השני והשליש זכה מעתה בהם לאותם אחרים לכשימותו הבנים אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: ואם מתו ירשו אחרים כו'. קשיא לן הכא הא דאמרינן שלח רב אחא בר רב עויא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסקה. ומתרצינן הא דאמרינן אין נותנים להם אלא שקל לא שירשו אחרים תחתיהם אותו שקל שמה שנתן להם אין לו הפסק אלא כיון דגלי אדעתיה דאשיורא מכוון אף על פי שטעה מצוה לקיים דברי המת ואין נותנים להם אלא שקל ואם לא אמר יירשו אחרים אמרינן דלזרוזינהו איכוון. אי נמי הא דשלח רב אחא בר רב עויא כשהנכסים ביד הראשון שכיון שהוא ראוי ליורשו אין יוצאים עוד מתחת ידו ולא מיד יורשו אבל הכא ביד שליש הן או ביד בית דין וכיון שאמר וירשו אחרים תחתיהם יורשים הם שהרי לא באו הנכסים לידם ומצוה לקיים דברי המת ואפילו השקל שנתן לבניו בשבת כשימותו הם ירשו אותו אחרים תחתיהם. עד כאן.
והר"י ז"ל בעליות פירש דלא קשיא מידי הא דאמרינן ירשו אחרים תחתיהם דאי בירושת כספים ומטלטלים מיירי הרי לא ירשו הבנים כלום בכספים ובמטלטלים המשתיירים אלא בשקלים שהוציאו בכל שבת ושבת והרי הוא כאלו אמר שירשו הבנים אלף שקלים או אלפים וירשו אחרים את השאר. והיכן שייך לומר לשון ירושה אין לה הפסק שנתן לו שדה או חפץ אחר לעשר שנים דכיון שהוא ראוי לירש והחל רש באותה שדה או באותו חפץ ירושה אין לה הפסק ואם במצוה לתת להם שקל בשבת מפירות הקרקעות כיון שלא הזכיר שירשו כלום מעולם בגוף הקרקע לא זכו בפירות המשתיירים לאחר מיתתן ולא דמי לאומר שדה זו לפלוני בני עד עשר שנים דכיון שירש גוף השדה לפירות עשר שנים הרי הוא יורשה לעולם שאין הפסק לירושה. כן נראה בעיני. עד כאן.
ואכתי מקהו קהייתא טובא ודמי כמאן דמחו לה מאה עוכלא ואמרינן הכי אם כן כל מתנת שכיב מרע צריכה שתהא חלה לאלתר עם גמר מיתה דאם לא כן כבר חלה ירושה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק דאם כן לא משכחת לה מתנת שכיב מרע בתנאי דכל המזכה באם לא זכה מקבל מתנה עד דמקיים תנאיה כל היכא דלא אמר לו מעכשיו כדמוכח פרק מי שאחזו גבי אם מתי אם לא מתי אם תצא חמה מנרתיקה ואם כן כולהו מתנות דשכיב מרע בתנאי לרב אחא בר רב עויא לא מהני ולא מידי ואלו אנן אשכחן בגמרא דמהני וכדאמרינן פרק ב' דביצה הבו ליה ארבע מאות זוזי כו'. ולקמן בפרק מי שמת אמרינן ולימא ליה לכשתלד כו' ובפרק האומר בקדושין נמי אמרינן משל למה הדבר דומה כו' והוה לן למימר דאין לה הפסק. בשלמא לדברי האומרים דדוקא בלשון ירושה הוא דאמרינן אין לה הפסק אבל בלשון מתנה יש לה הפסק משכחת להו לכולהו כגון שאמר הריני נותן כל נכסי לבני על מנת זה שיתנו לפלוני ארבע מאות זוזי ולינסיב ברתאי וכן בההיא דלכשתלד וכן בההיא דפלוני בני יתן מאתים זוז וירש שדה פלונית דכיון דבתחלה זכה אותם בלשון מתנה יש לה הפסק אבל לדברי הגאונים ז"ל שאומרים דכל שראויין לירש אי אפשר שיזכה אלא משום ירושה ואפילו אמר לשון מתנה אם כן כלהו מתנות דשכיב מרע לא מהניא ולא מידי דמקבל לא זכה עד דמקיים תנאיה וכבר חלה ירושה ואין לה הפסק זהו מה שהקשו על הגאונים ז"ל. הר"ן ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כתב דאפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש ובכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אחא בר רב עויא בנכסי לך דוקא אמר כיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו אבל בשותק ואומר אם מתו בניו יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון. והר"י הלוי ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד רואים אם ראוי ליורשו נוטלים משום ירושה ואם לאו נוטלים משום מתנה. ופירשה כי ההיא דאמרי ליה נכסי למאן דלמא לפלניא ואמר להו אלא למאן ואמרינן דאם ראוי ליורשו נוטלם משום ירושה ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום דירושה אין לה הפסק והתם לא הנחילו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי כלומר מי ראוי ליטלם והרי זה כמניח סתם ליורשו. ויש לומר דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאלו פירש נכסי לפלוני. הרשב"א ז"ל.
ונראה לי דלא קשיא ולא מידי דרב אחא בר רב עויא הכי קאמר שכל מי שהוריש בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה מי שהוא ראוי לירש ונתן לו כל אותו כח בנכסיו שהיה ראוי לו כיורש גמור אף על פי שהתנה שאחר מיתתו יהא לפלוני אין בדבריו כלום דכיון דלדידיה אוקמיה אדאורייתא הרי הוא כאלו שתק ולא אמר כלום שהרי לא חדש בירושתו שום דבר וכשהוא אומר ואחריו לפלוני הרי הוא כאלו מתנה בנכסים של אחרים ולפיכך כיון דקיימא לן דהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי נמצא שיורש זה קנה כל הנכסים ודידיה הוו לגמרי ונעשה יורש של תורה שהרי יכול הוא לעשות בכל הנכסים כיורש גמור ובכהאי גוונא אין זו מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל שכיב מרע דנותן כל נכסיו לבניו ואמר להם שאם יעשה פלוני כך שיתנו לו שדה פלונית כבר הוציאם מאותה שדה מירושה של תורה שהיורש יכול למכור בשלו ואלו אינם רשאים שאם ישלים אותו פלוני תנאו זכה בה. כללו של דבר אין היורשים נעשים יורשים גמורים דנימא ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך בלחוד שכיון שהיורש יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בנכסים כיורש של תורה הוה ליה יורש גמור וירושה אין לה הפסק אבל כל יורש שזוכה בנכסים אלא שעליו לתת מן הנכסים כך וכך לפלוני אם יעשה כך אין זו יעשה אלא מקבל מתנה במה שיש לאחרים זכות ויש לה הפסק. ובזה עולים דברי הגאון ז"ל כהוגן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה שאפילו באומר בלשון מתנה ירושה היא ואין לה הפסק. ומיהו כתב הרב ז"ל שם שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק ומהך ברייתא דתנו שקל לבני בשבת גמר לה. הר"ן י"ל.
אי הכי מת שני קנה שלישי והא שלח כו'. בשלמא מת ראשון וקנה שני לא קשיא לן (דאמר ליה) דאיכא למימר שאין הראשון ראוי ליורשו דהא לא קתני גבי ראשון לשון ירושה כדי שנצטרך להעמידה בראוי ליורשו אלא נכסי לך קתני ואית דגרסי אי הכי מת ראשון קנה שני והא שלח כו' כי היכי דאיירי תנא בשני ושלישי בראוי ליורשו הכי נמי איירי בראשון בראוי ליורשו. עליות.
תיובתא דכולהו תיובתא. כלומר תיובתא דהני אמוראי כלהו דאותביה עלייהו בין הני דסבירי להו דאדם אחד ושדה אחת הוא שקנה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם לא קנה בין הני דסבירי להו דבכלהו קנו בר משתי שדות ושני בבי אדם תיובתא ולפום דקיימא לן דהלכתא כריש לקיש בהא מלתא אמרינן לימא תיהוי נמי תיובתא דריש לקיש דהא איהו נמי אמר דלא קנה אלא עד דהויא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה. הרא"ם ז"ל.
לבר מעכו"ם וקדושין. פירש רשב"ם ז"ל שאם התפיס או הקצה דבר לעכו"ם כו'. קשה לפירושו שהרי אין הקדש לעכו"ם וכי תימא להדיוט שרי ולגבוה אסור מכל מקום קשה מהא דאמרינן בתמורה פרק כל האסורין דאין מוקצה לעכו"ם אלא שהקצוהו שבע שנים. ומיהו לאו פירכא היא דעד כאן לא קאמר התם שלא יהיה מוקצה אלא אם כן עמד בהקצאת עכו"ם שבע שנים דהא אמרינן בפרק ב' דעבודה זרה גבי הא דתניא לוקחים מהם בהמה לקרבן ואין חוששים לא משום רובע ולא משום נרבע ולא משום מוקצה ולא משום נעבד ומוקי לה בפחותה משלש שנים ומשום הכי אין חוששים לא משום רובע ולא משום נרבע דפחותה משלש שנים נעקרת ועכו"ם חס על בהמתו שלא תיעקר ולמוקצה ונעבד נמי לא חיישינן דאם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה משמע הא אי ידעינן דאקצייה אין לוקחים אף על פי שהיא פחותה מבת שלש שנים. אלא הכי פירושו אין מוקצה אלא שהקצוהו לשבע שנים ומיד שהקצוהו לשבע שנים נאסרת לאלתר ואין יכול לחזור בו אפילו תוך כדי דבור. ונראה לי עכו"ם בעובד כו"ם כגון שקבלו עליו באלוה כו'. וניחא השתא הא דפרק ב' דנדרים דקאמר בר ממגדף כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.
פירש רבינו תם ז"ל הטעם דתוך כדי דיבור כדיבור דמי לפי שפעמים שהתלמיד מוכר או קנה כו'. (יעויין בר"נ נדרים דף פ"ז). ובשם הרב אב"ד אמרו דכיון דאמור רבנן שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר. ומשמע לי מדבריהם דרבנן הוא דתקון הכי אבל בעכו"ם וקידושין העמידו אדאורייתא דהפסק הוא ולא כדפירש רש"י ז"ל דחומרא מדרבנן בעלמא הוא. משיטה לא נודע שם מחברה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה