נפש דוד (רד"ל)/ספר בראשית/חלק א
הקדמת הזהר
עריכהאי אימא ינדעון חייביא כו': עיין בליקוטי רבינו ז"ל. ולענ"ד עיקר הפירוש "אי אימא ינדעון חייביא היך יפלחון למריהון", כלומר כשידעו מזה הרשעים שב' יראות אלו נקראים יראה רעה, אם כן היך יפלחון למריהון, כי לדרגא דעיקרא דיראה לא יוכלו להשיג, וביראות אלו גם כן יהיו יראים לעבוד ה' וח"ו יכפרו לגמרי ממדת היראה, ועל כן היה ראוי שלא לפרסם גריעותא דיראת העונש בשבילן. אי לאו דלא ייבדון חבריא כו'. ואולי עיקר הגירסא צ"ל "לא ינדעון חייביא כו'" וכמ"ש בס"ד.
לתרין אומין אחרנין דאינון קריבין בייחודא לישראל: טפי משמע דמצרי ואדומי קאמר שמפורשין בתורה לענין קהל - לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי וגו'. ואף שהן גרועין משאר אומות דעלמא שכשרין אף דור ראשון ואלו דור ג' יבא להם. הרי עמון ומואב שפי' כאן בגדפא שמאלא לשבח גם כן נגד שאר אומות העולם. והרי הן גרועין יותר שזכרים שלהן לעולם אסורין.
ורזא כי תהיו אתם ארץ חפץ: הן הן עצמן כביכול הארץ קדישא. והדר מפרש בן יקיר (גימטריא ש"ך ניצוצין), העמוסי"ם מני בט"ן (גימ' רפ"ח עם הכולל[1]).
פקודא י"א. וכתיב וכל מעשר כו': נ"ל דהאי קרא גרסינן ליה להלן בפקודא י"ב. וכצ"ל שם זורע זרע וכתיב וכל מעשר הארץ כו' לה' הוא כל מאי דאתחזי לי לכון אסירא כו'.
פקודא י"ג כו' וע"ד בההוא פורקנא כו': אולי נרמז כאן הפדיון במאי דכתיב אח"כ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי בה"א. רומז על ה' סלעים של פדיון בכור. שע"י ניתן פדיון לבן בכור שהוא יום ששי, סיומא דגופא שנגמר הוא"ו.
פקודא י"ד כו' אילנא דדעת טוב ורע: הוא מל' כמו שרגיל בכל פ' זו בזוהר. וקאמר שעל ידי אילן זה אתער ההוא סטרא כו'. וא"צ למ"ש במק"מ על נוגה ע"ש. דלא משמע פשט המאמר כן.
בגלוי' דגופיהון לנהורא דבוצינא: פשט המאמר משמע טפי דר"ל דאי מאפיל בטליתו ש"ד שפיר דמי(?) כמו ביום וכמו שהרגיש הרשב"ץ ז"ל בפסקי נדה פ"ב (אלא דלדינא ס"ל דלהש"ס לא מהני בנר האפלה בטלית. וכמ"ש האחרונים ז"ל מן הסוגיא דביצה). ועל כן אמר ואינון רוחין ערטילאין כו' - מדה נגד מדה.
פרשת בראשית
עריכהואיהו סהרא חוורא: כצ"ל. ור"ל סהרא הוא תרגום של לבנה. וז"ש לקמן חוור מתמן אתקריאת סהרא. ומדנקט "עולמין" ולא 'עולמתין', וכן לקמן נקט "דנטיל מן ה' עולימא דידה" - משמע לי שר"ל על מט"ט וכדלעיל כ"ז ב' (ח"א כז, ב) דמפרש האי עזר על משנה שפחה, עי"ש. ודלא כמק"מ.
אורכא דקוסטירא דקיטרא: ר"ל זהו שיעור אורך בנין או אילן של הקשרים. ונ"ל שרומז לק"ך צירופי אלהים דקדושה. ולא יותר כמ"ש "דלא לאסגאה כו'". ועיין לשון זה "קוסטרא קטיר" קכ"ז א' (ח"א קכז, א), ופרשת וישלח קע"ז א' ב' (ח"א קעז, א). ועיקר נראה שהן אורך עה"ח עץ החיים - י"ב גבולי אלכסון, כל אחד כליל מעשרה.
פרשת נח
עריכהולא יוסיף עצב כו' רזא דכתיב בעצבון כו': וז"ש בנח זה ינחמנו כו' ומעצבון ידינו, והיינו על ידי הברכה לאבלים שמנחם אותו מעצבון אבלו, כן ברכת ה' לנח נחמה אליו ולכל החיים שלא יוסיפו עוד עצב עמה, וכמו שמפרש והולך ובגין כך ולא יוסיף עצב כו', דפי' לא אוסיף לקלל כו', ר"ל כמ"ש זה ינחמנו כו' מן האדמה אשר אררה כו'. וז"ש לקמן ע"ז א' (ח"א עז, א) דאעבר מיניה ההוא קיומא (שע"י הי' הקיומין לארץ וכמ"ש וינחם דוד את בת שבע כו') דהא לווטין כו'.
ושליט לון על כלא כד"א וכל דגי הים כו' ואפילו נוני ימא: אפשר ר"ל כל השרים וממנן שנקראו 'נוני ימא' - עיין לקמן ע"ח א' (ח"א עח, א) "תקיע בגו נוני ימא", ור"ל ים העליון.
כמה דהוי לנח כו': וז"ש במזמור זה "אל זאת יתפלל כו' רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו".
דאמשיך ליה אדם ע כו': כצ"ל.
ומאי אמרי הודיע כו': עיין לקמן קכ"ג א' (ח"א קכג, א) ופרשת תרומה קל"ו ב' (ח"ב קלו, ב) שהוא שיר י"ב בקר ארגמ"ן כד נטלי לה לעילא וזהו כד פרשי גדפייהו.
גוון ספיר דאתכלל מכל גוונין הה"ד כמראה כו' כן מראה כו' היא מראה דמות כבוד ה' חיזו דגוונין דכלא: ר"ל דכבוד ה' שהוא המלכות, כלילא מג' גוונין - ג' מראות שבפסוק, והיא גוון ספיר דכליל כל גוונין - תכלת. (ובב' פסוקים שם כתובים ז' מראות - ג' בפסוק א', וד' בפסוק שני. והשביעי - "מראה דמות כבוד ה'". ובפסוקים שבחיות נאמרו ו' קולות -- ה' בהן, והששי - "קול מעל לרקיע", והוא גם כן בעמדם תרפינה כפניהן ואין נשמע קול הששי).
ומחיזו דתלת גוונין אלין כו' לכל אינון כו': שכון בסדר זה - ג' כלילן בג'. וז"ש "ברזא דאינון כ"ז צינורין כו'", שהן ג' פעמים ט', תלת כלילן גו תלת, שבכל ג' עולמות בי"ע שנגדן בסט"א - סך הכל כ"ז. ונגדן בקדושה כ"ז אותיות התורה עם מנצפ"ך.
מהו בהבנותו: דמשמע מאליו (ועיין בריש שיר השירים רבה וקהלת רבה שדרשו גם כן כן, שהיתה האבן עולה מאליה כו' עי"ש).
מהו תעשה: ודרשו גם כן שנתקשה בה משה וא"ל הקב"ה השלך לאור ותיעשה מאליה.
כיון דשראן למיעבד עבידתא אוליף כו': המלאכה היתה מלמדתם האיך לעשות כדמפרש ואזיל דהוי רשימו לעינייהו. ואפשר דרש כן "לחשוב מחשבות לעשות וגו'".
אבן שלמה ודאי: כלומר הידוע. והיא אבן שלמה וצדק, והיא השכינה דהוי' שריא עליי' כמש"ו דאתנטילת ואתיא למישרי עלייהו.
אתר דאיהו נביע תדיר: הרוק הבא מזווג חיך וגרון שהוא זווג חכמה ובינה כידוע.
אבן שלמה כמה דאתמר: לעיל בל"ק שהוא שכינתא והוא דיבור דהכא בל"ב.
ואיהו ריש מלכו לאתבדרא: ראשית עולם הנפרדים. שנער - גימטריא כתר. והיא ראשית ממלכתו דנמרוד (גימטריא ש' - דמילוי אלהים, דינים).
(שם) בס"ת. בגין דעובדא דשדין: שמכירין שלא בלה"ק.
לאו איהו כו' ולא יתיר: ואין לו קיום. לכן עשו על ידי מלאכי השרת על ידי שהיו מספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת.
(שם) בלה"ק כו' והוו מצליחן כו': עיין ר"מ פרשת צו כ' ע"א (ח"ג כ, א).
אלין דלא בעו למיפק בקץ הימין ואתבהילו כו': הן בני אפרים שלא המתינו הקץ ונהרגו בבקעת דורא ושם הקים נבוכדנצר הצלם. ואח"F אתבר תוקפי' בגרמי שהחיה יחזקאל העצמות ובצלם שנשבר ונפל ונתקדש שם שמים בחנניה מישאל ועזריה כדמפרש ואזיל. ועיין פרק חלק.
(שם) בזוהר. אלא הזמנה בעלמא: רק שע"י דיבורם אסתאבו ומסאבי לון כמ"ש בסמוך וכמ"ש הבא ליטמא פותחין לו. ועיין לקמן ע"ו א' (ח"א עו, א) ומסאבי גרמייהו במלה דנפיק מפומייהו כו'.
תקיע בגו נוני ימא: תקוע בשרשו תוך חיילות המלכות קדישא הנקראת 'ימא'.
בקדמיתא ישגח בדרגא דלעילא: על דרך "על צבא המרום במרום", ואח"כ "על כו'". וכמ"ש בשלהי שה"ר ובכמה מקומות.
ולבתר אתו ב"נ וארגיזו כו': ע"י ההוא ספרא כדלעילא ע"ב ב' (ח"א עב, ב), עיי"ש.
מתהלך נוקבא: כמ"ש במרכבת יחזקאל "היא מתהלכת כו'".
פרשת לך לך
עריכהואינון רחיקין מיני': ר"ל אע"ג דכתיב רחוק מרשעים ה' - לא תימא הקב"ה מתרחק מהם אלא אינון כו'.
כיון דאינון כו' משלום: כדכתיב והיה מעשה הצדקה שלום.
מסטרא דא לסטרא דא כדקא חזי: נ"ל דשכם ואילון מורה הן חסד וגבורה, וע"כ היו שם הר גריזים והר עיבל שניתנו עליהם הקללה והברכה. ואילון מורה שמו מוכיח עליו. אילון - תוקפא. ומורה - מאד.
מהו הנראה אליו אלא כו' ועאל בי' כו': וזהו "הנראה אליו", "אליו" - הוא המלכות (לקמן צח.) וכאן הוא יתפרש כפשוטו גם כן "ה' הנראה אליו" - הכח שראה דשלטא על הארץ. וג' דברים שאמר "דשלטא כו' ועאל כו' ואתקיים כו'" -- הן כנגד "לה'. הנראה. אליו", והן בת"ת, נה"י, מלכות.
בכלהו דרגין דאחידין בי': היינו בית אל מים והעי מקדם. ומשמע מדמסיים "וכדין ידע כו' על כלא" דהן דרגין תתאין. וכן בס"ת בסתרי תורה פירשו העי לנחתא לתתא. עי"ש.
דהדין טיקלא כו' בפלגות לילא ממש אתדקו כו' דהוי קם בכל כו': משמע דנקודת חצות לעולם שוה ואם כן היה שיעור הכלי לעולם אחד. ד"מ לשיעור שיש בלילה גדולה שבגדולות מתחלתה עשו השינה עד חצות, ואף אם בלילות הקטנות עדיין היה יום באותה שעה שמילא המים - אין לחוש. ולפי זה שנקודת חצות היתה ידוע להם צ"ל גם כן כדמשני בש"ס דסימנא ל"ל[2] לאתעורי משינתא.
וכל נימוסין דלעילא בלילא: אולי צ"ל "וכל ניסין דלעילא בלילא", ר"ל כל נסים שהקב"ה עושה לישראל בלילא. ולגירסת "נימוסין" פירושו דינין שדן לאומות העולם עכו"ם בשביל ישראל בלילה.
א"ה אמאי כתיב חצות לילה: כלומר כיון דא"ר אלעזר דלילא דינא בכל אתר, ואם כן הוא שם המל' דבה אתקטר דוד וקבל דינא דמלכותא ואם כן לימא לילה סתם. וא"ל ר"א דבחצות לילה מלכותא דשמיא אתערת. ור"ל כמש"ל דקודם לכן דינא דלתתא מתער ובחצות אינון לא משתכחין ואתער מלכותא דשמיא ודינה.
סב כו' קלא דבוצינא להוי: כלומר יהא מוסכם עם מה ששמעתי מרבי שמעון בזה וכמש"ל והא אתמר קמיה דר"ש כו'. לכן אח"כ כששמע דבריו ולא היה מה ששמע מר"ש, אמר ודאי חשיבנא כו' השתא כו' אפילו ינוקי כו' זכו לחכמתא כו' - כלומר מעצמם.
דלא עייל לי' ברשותא אחרא: ר"ל שלא בעל נכריה. וכמ"ש בריש פרק ב' דעירובין לבד כו' דממשכא ערלתי'. וקרא נמי דבה' בגדו כי בנים זרים ילדו בהא מיתוקם שמוליד בנים זרים שבני' כמותה. גם נקראו זרים שמעמיד בן לעבודה זרה.
דהא דביתאי בעאת כו': אולי מפני שיבמה היתה כדלקמן צ"ו ב' (ח"א צו, ב) ע"כ תלה הדבר בה שהבן גם כן שלה ושל אחיו המת נקרא.
ויעזבו את ה' ממש: יליף מעזבו בריתך דאליהו וכמש"ל ע"א.
מהו צור: למה הוזכר צור, דמאי נ"מ במה במלה אותו. על כן פירש אסוותא - מלשון צרי גלעד.
ותנא זה וזאת בחד דרגא כו': ר"ל אע"ג דבכ"מ 'זה' כינוי היסוד ו'זאת' כינוי המלכות, מכל מקום פירשו כאן 'זאת' על היסוד משום דכתיב "זאת הברית", וחד כו' ולא מתפרשין כו'.
והיא כתרא דמלכותא: ר"ל דיסוד נקרא ראש המטה כדלקמן קמ"ט ב' (ח"א קמט, ב).
קוטרא דהרמנא בארעא אתפסת: עשן של מלכות שמים גם בארץ תופסת ונרגשת.
ולבתר על אחרא: שאומרים תחלה בטוב ביתך שהוא בת"ת ואח"כ אומרים תכניסהו לתורה כו' אחר שכבר נכנסת בו לחצרים ביסוד ומלכות במילה ופריעה וכמ"ש במק"מ.
אזכיר את שמי דא מילה: שמי דא מלכות ואזכיר דא יסוד דביה זכירה. גם אזכיר א שמי הוא גילוי שם י"ה על ידי מילה ופריעה כמ"ש בכוונות.
דכתיב כו' ובריתו להודיעם: ר"ל ז"ש אבא אליך וברכתיך.
דבעי לאעלא ליה בפולחנא כו': ר"ל שצריך קבלת מצות תחלה קודם מילה.
כלומר ההוא גזירו דאתגזר לא כו': ואולי י"ל דחרבך נקרא המלכות - חרב נוקמת נקם ברית, וע"כ בני שכם שמלו ולא קבלו מצות איתערו עלה שמעון ולוי - חרב נוקמת נקם ברית והרגום בחרב.
פרשת וירא
עריכהמדרש הנעלם. הה"ד מבקשי כו' דורשיו כו': ונראה זה נסמך לסוף המאמר להלן (ח"א צח, א) "ובגין כו' תבעין כו'", ור"ל ז"ש מבקשי כו' תרין מבקשין, ב' אבות. וכן דורשיו, דאי לאו כן לשון יחיד כדור זה הול"ל.
(שם) חזינא דאוחית חלף כו': נראה ע"ע אמר שבמהרה יסתלק ולא על הורקנוס קאי.
דתסתלק תפלאי באתר עילאה: הענין מגומגם. ואפשר צ"ל תפלאי ובתר כו' עלאין באתר עלאי ולא תתאין.
(בסוף ע"א. בזוהר. אלא טיבו: כצ"ל.
מדרש הנעלם. לא חס על אוברנא: אפשר ר"ל אינו חס על אבדת עצמו ליכנס למקום סכנה ששולט בו דבר ר"ל.
לאינון דאינטו לממת: כצ"ל.
שם. קמייתא אנחילו לעילא: כצ"ל. ור"ל סוד זה מימי קדם הנחילוהו לעילא. והוא סוד שגלה מלאך המות למשה כדאיתא בשבת (דף פט.) והוא כנחלה שלא ישתנה לעולם כמש"ל (צט:).
חלש לבי' דר"א: על שבטל הגזרה בכחו בלא החזרתם בתשובה תחלה וכדמפרש ואזיל.
ולהקריב חלבו ודמו כו': בתענית במקום הקרבן בזמן הזה.
שם. שיתחדש: כלשון המקרא תשלח רוחך כו' ותחדש כו' דכתיב קודם קרא דיהי כבוד כו' דמסיים כאן ע"ב סוף המאמר.
בסתרי תורה. למנוח דאתי מדן: נראה דאתיא כמאן דאמר מאחריו אוריאל, והוא כעין מחנה דן באחרונה אע"פ שאינו כסדר המסעות דן צפונה ששם גבריאל ועיין בפירוש היכלות לרבינו הגר"א (היכל ו').
שפיר בחיזו: כמ"ש במ"ר שהיו איקונין שלו דומה לאברהם.
בשעתא כו' יתיב כו' דכדין כו' דהא מדכרי כו': אפשר ר"ל בר"ה שבזכות העקידה שרה נפקדת אז וז"ש פקד את שרה כאשר אמר, היינו ויאמר שוב כו' ולשרה בן כו' ע"ל (ח"א קטו, א) ובג"כ וה' פקד כו'.
חד מאה וחד צ': אפשר ר"ל שהוא קץ (שם לחשך) וכדמפרש והולך דאערב יומא כו'.
דעד לא נפק כו': ולא צחקה שרה עדיין.
כג"ד בעי כו' מההוא כסא דברכה: נראה ר"ל שלא ישייר כלום בכוס וכמ"ש בפר"א פ"כ בכוס הבדלה.
לאברהם דאיהו שקיל כו': וכמש"ל כאן לצבור כו' שאף שהיה בדינא על סדום על אברהם ברחמי ברך לי'.
חמא זהרא חד כו': עיין בלק (ח"ג רח, א) ת"ח כל מלאכין כו' בר בנהורא כו'.
סתרי תורה. בכמה גוונין הפוך כו' איקרי כרום כו': ר"ל כמ"ש פרק קמא דברכות עוף אחד בכרכי הים וכרום שמו כיון שחמה כו'. והוא עוף זה מט"ט (ועיין ת"ז קל"ה.) וכיון שהחמה זורחת שמש שמים. וז"ש אח"כ יתבין ברומו כו' וב"נ כו' לא משגחין כו' כמ"ש בברכות שם העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין כו'. ור"ל כמ"ש בב"ר וה' המטיר מט"ט ומסיים מן השמים.
מדרש הנעלם. מתפטמות: צ"ל מתפתות. וכ"ה בלשון המאמר להלן.
ואותו תעבוד כו' דא אתר ברית קדישא כו': וכן בכוונת "וקרבנו לעבודתך" כתב האר"י ז"ל לעבודתך ביסוד. וזהו לעבדה ולשמרה - יסוד ומלכות, כידוע שמור בנוקבא.
דאתקשר בחשוכא: ר"ל מל' בגבורה.
חמי מה אגרא: כצ"ל.
וכלהו קשירין תדיר: כדפרכי' פ"ג דסוכה על ענף עץ עבות ואימא זית והוא משל בלשון סביב לשלחנך. שעליו חופין עצו. אך במדרשות הגי' ירוקין תדיר ובמנחות (דף נג:) הזכירו הא דאין נושרין. וי"ל קשירין כפשוטו קשורין באילן ואין נושרין והוא חד מלתא עם לא נפלי כו'.
דאית לה עת וזמן לכלא: ר"ל כמ"ש לכל זמן ועת לכל חפץ וכמ"ש בזוהר.
פרשת חיי שרה
עריכהבמדרש הנעלם. ולמה להו להני ג' אפי' כו': כצ"ל. ועל זה מסיק הלכך יקדים אדם תפלתו תמיד. כלומר לסדרה בג' תפלות ומשום שהשטן מקטרג ח"ו בדרך. כ"ה עיקר הכוונה דלא כהרמ"ז במק"מ כהרב משה זכות במקדש מלך. ועיין תנחומא ס"פ זו כדי שיהא אדם מוסף והולך בתפלה ע"ש טעם על ג"פ תפלות ביום.
שם. כלהו דדמו לי' כו': ר"ל הא דאמרינן פרק קמא דסוטה ובפרקי רבי אליעזר פרק נ"ג שנדמו לאדם הראשון כולן לקו ונהרגו בזה הענין שנדמו, אבשלום בשערו ולקה ונהרג בשערו כו' ע"ש.
(שם) בזוהר. ודינא הוא בתרי גוונין: ר"ל דין הזכות אין שוה לדין החובה. שלחובה - באשר הוא שם. ולטובה אינו כן כדמפרש ואזיל. (ועיין ליקוטי הגר"א ז"ל. ש"ל) ודלא כמק"מ.
במדרש הנעלם. שכספתי בעולם על הבל: כצ"ל.
(שם) הבוחר אדם בזמן מועט: לענ"ד צ"ל הסוחר אדם. וכנען לשנא דתגרא כדאיתא סוף פרק מקום שנהגו.
(שם) בזוהר. ובג"כ שעיר דר"ח כו' ולא שריין כו': ע"כ מקריבין השעיר ואתמשך ההוא שדה אבתריה ועי"ז אתדכיאת וכדלעיל ס"ד ע"א (ח"א סד, א). וקיצר כאן שסמך אדהתם. ומק"מ נדחק בחנם.
כד כו' להאי שדה כו' אתת שרה ונחתת כו': ולכן זכתה שרה לשדה המכפלה - שדה קדישא, ריח שדה אשר ברכו ה', דהני סליק ריחין כדלקמן (ח"א קכז, ב).
בר תלתין ושבע שנין: והן גם כן מאה ועשרים ושבע הנ"ל -- מאה ועשרין נחשבין לשלשים ושבע כמשמען הא ל"ז.
מדה"נ. נחית בגו זוטא תתאה: כצ"ל. והוא מלשון זוטו של ים - פירוש, תחתיתו.
פוגעת בהון וחדון (פי' שמחים בה כמש"ל בסמוך כי כולנו שמחים כו') ואח"כ פוגעת כו': כצ"ל.
בי"ג מכילין דרחמי: תיבת "דרחמי" טעות סופר, וכן לקמן (ח"א קכט, ב) ליתא. והוא מדרש אתוון גליפין דר"א שיסדו בי"ג מדות שהתורה נדרשת.
בזוהר. ר"י פתח אשריך ארץ כו': אפשר ענין הפתיחה זו לכאן לומר דשני חיי שרה קכ"ז הן עלאין כלדעיל. והוא ענין מלכך (שהיא המל' שרה) בן חורין, והיא שריך גם כן שרה כשמה.
האי ברא בוכרא: אולי הוזכר כאן בוכרא לומר שנוטל פי שנים - עטרין דידיה ודידה, וחוזר ונותן לה (אלא שאין ענין פי שנים לבן במקום הבת) כדאיתא באדרא זוטא.
לזמנין ידיען: וז"ש ושריך בעת יאכלו כדלעיל צ"ה ע"ב (ח"א צה, ב). ונגד זה נאמר ושריך בעת יאכלו עת דא שכינתא. וגם ז"ש בגבורה ולא בשתי. אף כשמקבלת מהגבורה עכ"פ אינו בשתי - שאינו מעורב בו יין המשכר. מה שאין כן בנער דכולא בדינא אתקיים והוא עץ הדעת טוב ורע. גם ז"ש אשרך ארץ, כי אשר רזא דיסוד - באשרי כי אשרוני וגו' עי"ש ובכ"מ.
מדרש הנעלם. מ"ח נביאים כו' בחלקו כו' טפה אחת: ולכן נקראת נבואה לשון הטפה כדאיתא במדרשות. שמעתי מהרב ר' משה ב"ר הלל מ"מ דשקלאב[3] שנסע לארץ הקדש תובב"א.
מיא דבי' טפי חביבין יתירין מכל אינון ד' נהרי: כצ"ל.
שם. ירכי בגי' ר"ם: כצ"ל כדמפרש והולך של רם ונשא כו'.
(השמטות). אבל ת"ח כו' לדכורי: בש"ס פרק אמר רבי עקיבא לענין מפני מה כותין מזוהמין משמע דהוא הדין לנקבות.
שם על ב' אותיות משמו: אפשר ר"ל ה' דהשמים ו' דואלהי הארץ, והה' עלאה שבו מניע השמים ת"ת, והוא"ו בו מניע הארץ - מלכות. ועיין פרשת בראשית (ח"א ל, א) השמים ואת הארץ ה' אפיק כו' ו' אפיק כו'.
ולא היה לו הנאה וכסוף כו': וזהו אל ארצי ואל מולדתי של הנשמה, ור"ל הגוף שנמשך אחרי ענינים רוחניים כמוני הנשמה.
שם מפתחן דבי קברי: כצ"ל.
דאזיל גבי' לאעלא לי': נראה צ"ל לאענאה לי' , פירוש להניעו ולהנהיגו והיינו לאנהגא דקאמר אח"כ.
ומה דלא תבע אברהם בקדמיתא: ר"ל השדה. שאברהם לא ביקש כ"א המערה. ועפרון השיב לו השדה גם כן בגין דכלא הוי מאיס כו'.
(השמטות). עד דאסתלק בדרגוי כד הוי סיב כו': מלשון "עלאין" משמע דעל ג' ראשונות קאמר. וז"ש עליהם ידיעאן ברזא דמהימנותא - שהן מתגלין באבהן. וז"ש דמתמן נפקין כל ברכאן וכל טיבו - שהן המוחין. ויהי' פי' ברך את אברהם בכל שהוא היסוד כדלקמן ע"ב "מאי בכל כו'". יסוד אימא. ונגד זה אמר מאריהון דתשובה שזוכין לדרגא דתשובה באימא בשעתא חדא. אך פשטא דלישנא דיומין משמע דזכה לדרגי' חסד עלאה, יומא דכל יומין, ביה כל ז' ימי הבנין. ומה שקוראן "עלאין" היינו מאצילות או אדם קדמון שהן ימי בראשית.
(השמטות). מדרש הנעלם. ולבא רכיב דוגמא דתלי דאיהו לתתא ואתמסרון בידי' לאענאה לון כל חילא שמיא: כצ"ל. והוא כמ"ש בספר יצירה תלי בעולם כמלך על כסאו, לב בנפש כמלך במלחמה כו'.
(השמטות). בי"ג מכילין: הוא חיבור אתוון גליפין דר"א המוזכר בזוהר כ"פ. ואולי היה בו י"ג שערים ומדות. ומ"ש בי"ג מכילין דרחמי - תיבת "דרחמי" נראה טעות סופר.
(השמטות). ואית אתר לחסידי עליונין דעיילי לגו כו' לפני המשכן כו': נ"ל דלפרושי קדוש היכלך קאתי שהוא דרגא שלישי' על כולן וכדאיתא לעיל סוף פרשת לך לך צ"ד ב' (ח"א צד, ב) (ואולי י"ל מאמר דשם גם כן כדהכא עי"ש). והוא באצילות. ויהא פירוש לפני המשכן קדמה - לפניו וקודם לו.
(השמטות). כעיבורא גו תיבנא: ר"ל ז"ש ריש פרק הרואה כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כו'.
(השמטות). וההוא גופא ממש כו': עיין לעיל קכ"ו א' (ח"א קכו, א) במדרש הנעלם עד דאתא רשב"י כו' א"ר אחא כו'.
טוב דא תח"ה דיתנהיר כו': כצ"ל.
(השמטות). חיין דלא פסקין לעלמין: ע"ל נ"ח א' (ח"א נח, א) ויתבאר מאמר דכאן.
(השמטות). דכתיב כי לא תשתחוה: כמ"ש הרח"ו כשכורע עליה ככורע לע"ז.
(השמטות). אנכי דייקא כו': ואולי יהא פירוש "אשר" כמו 'דהא', ורוצה לומר דעל לבני קאי, כי אנכי השכינה יושבת ושרויה בקרבו. ואם אינו כן עיקר הפי' נראה שהשכינה עדיין שרויה בקרב הכנעני בארץ כמש"ל ע"ט ב' (ח"א עט, ב) והכנעני אז בארץ דחוי' כו' ועיין עוד לעיל ע"ג א' ב'.
(השמטות). מלאכו ודאי: ר"ל דלא כתיב מלאך סתם אלא "מלאכו", ר"ל מלאך הידוע. וכ"א וכן איתא בבראשית רבה הרי זה מלאך מסויים והיינו המלאך הגואל כדמפרש ואזיל. ובמדרש הנעלם כאן ובזוהר לקמן פרשת וישב קפ"א (ח"א קפא, א) דרשו עבד עליו.
וע"ד אתא כו' דכתיב מעין גנים כו': עיין לעיל (ח"א ס, א) בארך דא יצחק כו'.
(השמטות). כמה דאוקימנא דכתיב ובני' כו': ר"ל כדילפינן מינה ריש פרק ג' דברכות דצדיקים במיתתן קרויין חיים.
(השמטות). כתיב בה"א: ר"ל ה' ראשונה דהעינה מיותר. אלא שרומזת לבאר שהיא שכינתא - ה' אחרונה של שם.
(השמטות). וסימנא נקט בידי': ר"ל כמ"ש בפרקי ר' אליעזר כשמוצא נערו' יוצאות לפניו סימן יפה הוא, ועיין בבראשית רבה ומש"ש בסייעתא דשמיא.
(השמטות). ואוקמוה בשיעורא דסורטא דיוצר כלא: ר"ל בפרקי שיעור קומה נתפרש שיעור ד"א. ושיעור ד"א הן ד' אותיות השם בכתבו ובכנויו. והן כ"ד טפחים - מנין כ"ד צרופי הכינוי. והן צ"ו גודלין - מניין שם עולם העשייה דשם מקננא שכינתא באופן.
(השמטות). וכל מה דאתי בסטרא דדכורא כו' בקיומי' ויזדקף: מסמיכות הלשון לשיעור ד"א, היה נ"ל לדין דטעות סופר הוא לעיל ע"א שכתוב בדברי ההוא יודאי אסור למעבר ד"א סמוך ליה, דלעבור אין אסור כי אם לפניו כדאיתא בש"ס. אלא צ"ל "למיתב", כלומר לישב תוך ד' אמות. וז"ש בר לקמיה דלקמיה חמור שאפילו לעבור שם אסור (אבל לגירסת הספר משמע דלקמיה חוץ לד' אמות נמי אסור וגם זה נגד הש"ס). ובתנא דבי אליהו רבא פרק ח' יקדם אדם ד' אמות כו', עי"ש.
דף קלג עמוד א
עריכה(השמטות). מאי האחלת דאהדרת תמן שכינתא: וזהו האהלה. שהביא ה' אחרונה אל האהל כמקדם (ויבאה בגימטריא כ"ד קשוטי כלה כמו שדרשו בויבאה אל האדם). ונ"ל דגרסינן "אהלה שרה אמו מבעיה ליה", דיתורא דה"א ראשונה קשיא ליה שפיר. אבל לגירסת הספרים ק' דכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה.
(השמטות). והוי נהיר כל אינון יומין דשבתא: ר"ל מאור שהיתה הנר נדלקת מחדש כל ע"ש לכבוד שבת. היתה מאירה כל ימי השבוע עד ערב שבת הבא.
(השמטות). דיוקנא ממש הות דיוקנא דשרה: לא מסיים כאן כל דחמי לה אמר דא שרה, דכוונתו רק על דיוקנא רוחנית, ולא צורתה ממש. (וכ"מ להלן ע"ב "ת"ח דאר"א כו' הה"ד ויתן כו' כל כו' דא ההוא כו'", עי"ש). שאם כן היה לו לאליעזר להכירה בכך שאותה הוכיח ליצחק, אלא שי"ל שאחרי בואה האהלה ואהדרה שכינתא תמן כשנזדווגה ליצחק אז הוא דהוי דיוקנא כשל שרה. וכן לקמן קל"ה א' (ח"א קלה, א) ביצחק אמר כן שאחר מיתת אברהם דיוקני' דאברהם הוא דהוי דיוקניה עי"ש.
(השמטות). אר"א כו' אבל ת"ח כו': מפרש "שרה אמו" על דיוקנא דהיא שכינתא.
(השמטות). וחשך ולילה כחד אינון: יצחק ורבקה. גם כפשוטו י"ל שזמן התעוררות האהבה בלילה ובחשך, ולא ביום ולא לאור הנר.
(השמטות). ברזא דארבע ד' סטירו דרבקה: כנ"ל להגי' והכוונה כמ"ש במקדש מלך. ופשוטו שהמלכות נקראת קרית ארבע ואיהי רביעית לכל תלת. ולשון "סטירו" פירושו או לשון סטרין, ר"ל צדדין. או לשון סתר, כלומר הנרמזין ברבקה.
(השמטות). בעובדין כשרין: כמ"ש בבראשית רבה ופרקי רבי אליעזר מעשיה נאים כקטורת.
(השמטות). דמהימנותא עילאה: ידוע שהימנותא הוא הת"ת הכולל חו"ג. וז"ש שנכללו תחלה בעקידה אשא במיא ועתה מיא באשא, בכדי שעל ידי זה אתהוי רזא דמהימנותא עלאה שנולד יעקב. ודלא כמקדש מלך.
(השמטות). ת"ח כתיב ותרב כו': עיין לקמן פרשת ויחי רכ"ג ע"א.
(השמטות). ואינון אמרין הלא ה' זו חטאנו לו: נ"ל דזו היינו שאומרים לנוכח על השכינה לשון נקבה וכאלו אמרו הלא ה' א"ד (וי"ל זו חטאנו לו, שפגמנו וחסרנו בעוה"ר דרגא דזו, והפרדנוהו לו' - כלומר מן הוי"ה). ואולי התינוק שהשיב לר"י בן חנניא פ' הנזקין לזה דקדק בתשובתו ע"כ אמר עליו שיהיה אדם גדול שהפסיק מלת זו למטה ולא הדביקה אל ה'. וזהו שהשיבה השכינה לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. הן גם כן ב' דרגין הנ"ל. דרך הוא בשכינה, כמ"ש בים דרך והיא תורה שבעל פה. ולא שמעו בתורתו - שבכתב.
(בהשמטות יבאו עוד ביאוריו ז"ל על פרשה זו, עי"ש)[4].
פרשת תולדות
עריכההוי מסתכל באורייתא כו': עיין תרומה קס"א א' (ח"ב קסא, א) בארוכה מאמר זה ואמרו שם אלא קב"ה באסתכלותא דאורייתא כו' ונ"ל ז"ש (איוב, כח) אז ראה ויספרה וגו' הכינה וגם חקרה. שדרשוהו רז"ל (בב"ר פכ"ד וש"מ) על נתינת התורה עי"ש. שעל ידי הראיה בתורה הכין וגם חקר העולם בעת הבריאה. גם מ"ש כאן ע"ב דא"ל קב"ה לעלמא כו' ובג"כ בראתי ליה לאדם בך כו' ז"ש בסיפי' בהאי קרא ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה זו התורה. גם מ"ש שם א"ל קב"ה הא אתקינת תשובה כו' זהו סוד מ"ש שם וסור מרע בינה. ר"ל סור מרע על ידי התשובה שסר מדרכו הרעה התקין לו הקב"ה תשובה דא בינה.
א"ת אמון אלא אומן: ז"ש הוי מסתכל באורייתא וברא לי' וזהו אהיה הראשון. והוא האומן בכתר כידוע. ואהיה (אצלו) שעשועים יום יום - תרין יומין. ז"ש כד בעא כו' אמרה תורה כו' הא אתקינת תשובה כו'. זהו בינה אהיה השני. ונקראת "יום יום" דכלילין בה תרין יומין - י"ה, והן ג' ראשונות שקודם ז' ימי בראשית.
הה"ד אנכי עשיתי ארץ: ר"ל זכות התורה שפתחה באנכי ה' אלהיך, וכעין שדרשו רז"ל על הפסוק אנכי תכנתי עמודיה סלה שמאנכי נתבסס העולם.
ואורייתא קיימא ומכרזא כו': ר"ל ז"ש בפסוק ואהיה אצלו כו' הלא חכמה תקרא כו' וכתיב בתריה דקרא ד"ואהיה אצלו כו' ועתה בני' שמעו לי כו'".
וקיים כל עובדא כו': ר"ל כל מעשה בראשית כל הבריות כמש"ו כל אינון בריין כו'.
בחכמה עשית: כמש"ל באורייתא. מלאה הארץ קנינך. זו בינה כמ"ש בכל קנינך קנה בינה, וכמ"ש פרק הרואה (ברכות נו, ב) קנים יצפה לבינה כו'.
באורייתא אינון כו' חתימין דלא יכלין לאתדבקא: באצילות. באורייתא כו' דאתגליין ולא אתגליין: בבריאה. באורייתא כו' דלעילא ותתא: ביצירה. כל מלין כו' באורייתא אינון: בעשיה. וז"ש דעלמא דין.
ובגין כך כתיב מי ימלל כו': כדדרשינן לה שלהי הוריות בתורה (ונק' גבורה שניתנה בגבורה). ונקט תהלה כדמפרש ואזיל כמה שירין כו' וכלישנא דקרא בשלמה דמייתי ויהי שירו כו'. ועיין יתרו פ"ג א' (ח"ב פג, א).
כמה משלים כו': חשיב ה' דברים נגד ה' פרצופין, ה' עולמות, ד' אותיות השם עם קוצו. אך קרוב בעיני דכמה שירין כמה תשבחן חדא נינהו וצ"ל כמה שירין ותשבחן דהיינו ויהי שירה כו' כל תהלתו כו' כמש"ל. ואם כן ד' דרגין כאן נגד אבי"ע וכדחשיב לעיל בסמוך כמש"ש בס"ד.
ודא אסתלק כו': אפשר לשון "אסתלק" משום דס"ד מדיש לישמעאל י"ב הרי הוא בסוד ים שעל י"ב בקר שמעלין אותו לעילא. ועיין תרומה קל"ח א' (ח"ב קלח, א) וש"מ. ולהכי מסיק דאדרבא מיצחק נפק יעקב דדאוליד תריסר שבטין קיומא דעילא ותתא (ר"ל שאף י"ב דלתתא דישמעאל בי"ב מזלות ביה תליין ואיהו קיומא דילהון). וז"ש אבל יצחק בקדושה עלאה וישמעאל לתתא כו'. וז"ש "כד אתדבק כו' כמה כוכביא נהרי' מניי'" שהן י"ב דישמעאל.
מי ימלל גבורות ה' דא יצחק: וכמ"ש מי מלל לאברהם וגו'.
כל תהלתו דא יעקב: כמ"ש יושב תהלות ישראל, ודרשו בב"ר פרשה ע"ד ישראל סבא. ושיעור הפסוק לדרשא זו: מי שימלל (ור"ל יהרהר לחשוב דבר שאינו הגון) אחר גבורת ה' דא יצחק, אזי ישמיע כל תהלתו דא יעקב, ולא יהיה עוד פ"פ למלל בזה.
כד אתדבק שמשא בסהרא: אולי ז"ש כל תהלתו. "כל" - דא סהרא, ו"תהלה" דא יעקב שמשא. וישמיע יאסוף ויחבר וידבקם יחד וכמ"ש גם במק"מ במקדש מלך בלשון הרמ"ז הרב משה זכות בזה עי"ש.
אלא אע"ג דכתיב ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי רואי השתא דמית כו': כצ"ל. ור"ל אע"ג שגם זה אחר מיתת אברהם כתיב ולא כתיב ביה וישב יצחק בן אברהם -- התם דבשעת מיתת אברהם קא מישתעי, אבל כאן דהשתא דמית כבר אברהם קאי הדר למכתב בן אברהם לומר דדיוקניה הוי ביה כו'. או י"ל דויברך אלהים היינו מדתו של יצחק - פחד, וממנו היה הברכה אליו, ואברהם לא ברכיה כמש"ו להלן ע"ב. ואם כן ס"ד שמדת אברהם לא אתכלילא ביה, מ"מ דיוקניה דאברהם הוי ביה שהיה כלול אחר העקידה אשא במיא גם מחסדים דאברהם.
וע"ד סליק אינון ברכאן לקב"ה: כצ"ל. ור"ל אברהם סליק ברכאן להקב"ה שיברך למי שירצה וכמ"ש בבראשית רבה פרשה ס"א מכא"ו מה שהקב"ה רוצה כו'.
ולית לאפרשא לון: ר"ל באר אין להפרישו מן חי ולכן נאמר באר לחי (וכמו ואמרתם כה לחי שפי' בפרשת וארא כ"ג ב' (ח"ב כג, ב) לקשרא כה לחי כו' עי"ש, ובפרשת וישלח קע"א ב') ובא להוציא בזה פי' של ר' יצחק כתרגומו דמלאך קיימא אתחזי עליה. שאינו כן, אלא במלה אשתמע כפי' הרמ"ז הרב משה זכות שלשון באר לחי מורה שפירשו שהבאר רואה תמיד להתקשר בחי. וגם מפ"ו דבלשון צדיק חי העולמים המוזכר בכ"מ מבואר דאין לאפרשא לון דהוא תרין עולמים.
וע"ד האי באר לחי רואי ודאי: שעל ידי הראייה התעוררות הזווג וכמ"ש וראיתיה לזכור וגו' ועיין בפירוש ספרא דצניעותא לרבינו הגר"א ז"ל.
וקיימא במים חיים: הבאים על ידי יצחק (שהוא באר מים חיים כמ"ש כאן ולעיל ס' ב') שאינן באים כי אם בתוקפי' דיצחק ובאשא דיליה וכידוע בסוד אור מים רקיע, וכמש"ל קל"ו א' (ח"א קלו, א) לאתערא רחימותא כו' רשפי אש וגו'.
מתמן זרח תדיר: שמקבל תמיד בכל יום מוחין חדשים ועיין לקמן ריש פרשת ויצא קמ"ז א' (ח"א קמז, א) זורח הוא כו' ומאן נינהו כו'.
בימינא הוא וביה תליא: שאף השמאל כפייא ליה ועיקר תוקפיה בימינא.
אלא כולא חד ורזא חדא: עיין לקמן קמ"ח א' (ח"א קמח, א) דא תוקפא דשמשא כו' אלא על רוח בגין כו' שלימו דכל סטרין כו' וז"ש כאן בגין כו' ויתחברון כו'. וכמש"ל ואשתכח יעקב שלים בכל סטרין וסיהרא כו'.
דכל ב"נ מישראל כו' דכלא יתחזון כו': ור"ל לאפוקי או"ה דכתיב לא המתים כו' וכמ"ש בפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט עי"ש.
ברכתא דבגיניי' יתברכון עלאין ותתאין: דביה קאי מזמור זה דכתיב שאו ידיכם קדש וברכו וגו' יברכך ה' מציון וגו'.
בפלגות ליליא: ז"ש בלילות בפתח הבית באמצע הלילות החצות.
בצפון ודרום אשא ומיא: נראה שהן נחשבין לד' ועיין פרשת וארא כ"ד א' (ח"ב כד, א) והן מ' שנה דיצחק. וע"ל קל"ג ב' (ח"א קלג, ב) יצחק ברזא דד' סטרו דרבקה כו'. ויש לפרש עוד דהני ד' הן חג"ת - תלת גווני קשת דכלילין, והרביעית באה לו בקחתו את רבקה והיינו מרכבת חגת"ם. ולא נקט צו"ד, אשא ומיא, כי אם לבאר שגם ביצחק כלילין כולהו ואיננו גבורות לבדן וע"ל קי"ט ב' (ח"א קיט, ב) יצחק נמי כו'.
וכלהו אחיד להו יעקב לבתר: אפשר ר"ל שנתברך בן ס"ג - ס' דיצחק וג' דרבקה. או י"ל שהוליד בן פ"ד שנה, שהן ס"ג הנ"ל עם כ' דרבקה שהולידה בת כ'. וסך הכל פ"ג. ובשנת פ"ד התחיל להוליד.
במדרש הנעלם. חוץ ממנו: הלשון צ"ע.[5]
(שם) נתנו שבקו כד"א כו': כלומר הניחום המלאכים לעלות למעלה למקום מעלתם כדמפ"ו אר"י כו'.
ואתחבר' ביצחק כו': עיין בהיכלות דפקודי רנ"ז ריש ע"ב (ח"ב קנז, ב).
דנפק אשא מלעילא כו': דרש ויעתר כמו עתר ענן הקטרת (וזכר לדבר עתר עם הכולל - עולה תרעא, מילוי אדני שהוא האש שעל גבי המזבח). וכ"מ אח"כ בלק"ת להאר"י ז"ל עי"ש.
ותתפלל על ה': לגבי מזלא דסלקא על ת"ת שנקרא יהו"ה, ועי'.
לכל מאן דאצטריך כו': כמ"ש בבראשית רבה פרשה נ"ג מקרא דכל השומע יצחק לי שבשעה שנפקדה שרה הרבה עקרות נפקדו כו' הוסיפה על המאורות כו' עי"ש.
וע"ד רחים כו' כ"ד ויאהב כו' גבור ציד כו': ר"ל לכן דרש דציק הוא מסטרא דגבורה, זינא דיצחק. (ובמק"מ נדחק בחנם לפרשו כמו ד"א, עי"ש). ולקמן קל"ט א' (ח"א קלט, א) מוכרח לפרש כן.
דתמן הוי ההוא רשע כו': ר"ל כמ"ש בבראשית רבה עד דהוא במעי אמי' זרתי' מתוח לקבלי'. וענינו בקרב המל' שם עיקר המלחמה על ירושלים ובסוד לפתח חטאת רובץ וגו'.
כד"א רצץ את מוחו: בירושלמי שלהי קדושין תני לה משמי' דרשב"י טוב שבנחשים רצץ כו' וז"ש דא סט' דרוכב כו' וכל המאמר. וז"ש להלן קל"ח א' (ח"א קלח, א) ותנינן בא להרגך כו', ר"ל דלכן אמרו טוב שבנחשים רצץ כו' ולא תאמין בו שישלים אתך אלא השכם להרגו.
במדרש הנעלם. אלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא להוי: אפשר טעות סופר וצ"ל דשעתא. ר"ל של אותה שעת הזיווג דלעיל. אבל רחוק לפרש גי' דשמעתא דר"ל כהא דרבה דאמר מלתא בדיחותא והדר פתח בשמעתא (פ"ב דשבת), או כדרב המנונא סבא דאמר מלין מפרקא דשטותא משום יתרון האור מן החושך (כמ"ש בזוהר). וצ"ע.
בגין דעשו כו' עד לא אתי לעלמא: ואף לאחר שנולד שהיה חי עדיין אברהם וכ"ש יצחק, מכל מקום כיון שנולד יעקב ונעשה יעקב מאריה דביתא חל עליו להתנהג עמו וז"ש "אבל יעקב כו'".
סטרא דאברהם כו' הוא הוי מחנך לון כו': ולכן לא יצא עשו לתרבות רעה בימיו ומת ביום שיצא עשו לתרבות רעה כמ"ש בפרק קמא דבבא בתרא. ודרש לה דכל לשון גדולה באברהם הוא.
במדרש הנעלם. קודמיתא דתאיבא: כצ"ל. ור"ל ראשית בכורי התאוה כדמפרש ואזיל.
ובגין דא כד נפקו לעלמא ואתרביאו (פיר' גדלו) כל חד אתפרש כו': כצ"ל. וז"ש "וע"ד ויגדלו כו'".
הא אוקמוה כו' וכתיב התם הוא היה גבור כו': עיין לעיל קל"ו ב' (ח"א קלו, ב).
דתבשילא דא מתבר חילא ותוקפא דדמא סומקא: אולי ז"ש פרק ו' דברכות הרגיל בעדשים א' לל' יום אינו בא לידי חולי מעיים. ועיין רמב"ם פרק ד' מהל' דעות ה"ט (פ"ד מהל' דעות ה"ט).
וחי' בעלמא דין וחי' בעלמא דאתי: בתר האי קרא כתיב "חיו יחיה לא ימות", ושם שפיר מידרש בעולם הזה ובעולם הבא. וכאן אפשר מדכתיב "וחיה" בה"א ולא "וחי", דרש מן ה' יתירא בעולם הבא.
וה' חפץ דכאו החלי ואוקמוה: פרק קמא דברכות "כל שהקב"ה חפץ בו כו'".
במדרש הנעלם. של מתי ארץ ישראל שהן קודמין בתחלה מהם כמה שנים בשנת הארבעים: כצ"ל.
לאתהנאה ולאתנהרא בה: אולי הנאה בנוקבא ואנהרא בז"א.
אלא ההוא דרגא דכל נשמתין תליין ביה: וזהו שנאה - שנא ה', כלומר ה' בתראה דהיא צרורא דחיין דכל נשמתין שנא נפשו דרשיעי', ומשום דלא נ"ל להך לישנא לפרש נפשו דקב"ה, דרש כן. ואם כן "שנא" לשון זכר על הקב"ה כדכתיב "יבחן". ולאידך ד"א דרש נפשו דקב"ה דא שכינתא וא"ש דכתיב לשון נקבה - שנאה, דנפש לשון נקבה לעולם.
ואזל יצחק ואסתלק מתמן כו': לפמ"ש מלשון הזוהר לקמן קמ"א א' (ח"א קמא, א) דגרר הוא לאו אתרי' דמהימנותא, אתי שפיר טפי נסיון זה דוגמת אברהם. (ועי"ל שעיקר הנסיון שהלך אל אבימלך ועיין פרשת תרומה קל"ז ב' (ח"ב קלז, ב) דמפרש אבימלך על ס"ם (והוא גימטריא עגל).
יאות הוי אבימלך למעבד כו': קודם שראהו מצחק, רק משום דכבר אוכח לי' התחיל לבדוק בחלון אצטגנינות.
לבר מארעא קדישא: ס"ל דגרר חוץ לארץ הוא. ועיין בירושלמי פ"ו דשביעית מפני מה גזרו על הנוה שבגרדיקי מפני שנויי' רע, ובבראשית רבה הגי' "לא גזרו". וגם בתנחומא משמע דגרר הוא חוץ לארץ עיין מש"ש בליקוטי' בס"ד בזה.
דאיהו אתתקף תחות דרגיה דיצחק: שמחצות היום ואילך יצחק כרי בירא כדאיתא ריש פרשת שלח לך. ומכאן נראה שתמיד בה"ע הוא בנוקבא ממש כדעת הגר"א ז"ל בליקוטיו כ"י ושלא כמ"ש בשם האר"י ז"ל שהוא ביעקב.
ת"ח בירא דמים נבעין: ר"ל באר מים חיים האמור בכ"מ פי' באר שיש בתוכו מים חיים. והיינו יחודא דבירא ומוצא.
ומאן דאסתכל בבירא דא אסתכל ברזא דמהימנותא: ר"ל כמ"ש (פ' הרואה) "הרואה באר בחלום ראה שלום". והוא רזא דמהימנותא. והוא רחובות דכאן כמש"ו וכדמסיים סוף המאמר "וע"ד כד כו' בשלם לההוא שלם קרי לי' רחובות כו'".
ישכינו ארץ והא אוקמוה: בבראשית רבה פ' זו דישכינו שכינה בארץ קאמר.
סיב כדין אזיל ונהיר: כמ"ש זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל.
מזקן דיצחק מההיא סט' כבדו: אולי יתפרש הכתוב מזקן אותו שנאמר בו שלא יוכל לראות מזקנה דהיינו יצחק.
ותנינן דמלה אודע כו': עיין שה"ר פ"ז.
בלבבם כו' דאיהו אשתדל בה לארמא כו': ובלבבם נמי אתורה מדרש וכמ"ש אמרו בלבבכם - שיקרא בתורה. וי"ל מסלות בלבבם שהמסלה והארמא לה' ע"י התורה הוא בלבבם וכמ"ש כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' וכמ"ש בזוהר שם.
ת"ח יעקב כו': ענין מקרא זה על יעקב דלקמיה כתיב אשרי יושבי ביתך. דא יעקב שהיה יושב אהלים. ולכן לא הוי תמן בשעתא דקרא ליה יצחק לעשו ושכינתא אודעת לרבקה. וזכה לירש הברכות. ורמז לדבר אדם עֹז לו בך עם ב' הכוללים גימטריא יעקב. וז"ש שם אח"כ "גם ברכות יעטה מורה". ומ"ש "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו". אולי נדרש לפ"ז על עשו (וכמ"ש בש"ס על יורדי גיהנם) מעיין ישיתוהו שבכה אח"כ לפני אביו לברכהו (וכמ"ש בש"ס שמורדין דמעות כמעיין של שתין).
ובג"כ ויהי נועם ה' וגו': לקמי' כתיב "יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם", וזהו הדר של אדם הראשון שהיה פעל ידיו של הקב"ה. "והדרך על בניהם" זה יעקב (ומשיח שנאמר הוד והדר תשוה עליו) וכתיב בתריה ויהי נועם ה' עלינו, לומר שכשיהי' ההדר הוא נמשך מנועם ה'. וז"ש וכתיב לחזות בנועם ה', גם כן להביא ראיה דהאי יראה כו' והדרך כו' הוא כשיחזו בנועם ה'. (ואולי ירמוז שופריה - שופר י"ה, שהוא מוחין דחכמה ובינה שהן שופרא דיעקב ודאדם הראשון).
כד"א עוטה אור כשלמה וכו': וכתיב לקמיה הוד והדר לבשת, שהן הלבושין שכתוב בהן והדרך כדלעיל.
ולמעבד ליה שמא כד"א ויעש דוד שם: עיין בפרשת בחקתי קי"ג א' ב' (ח"ג קיג, א) כגוונא דא אר"ש כו' והוי משבח כו' עד דסלק שמא קדישא בכורסי' כו' הוא עבד שם ממש כו'. וכאן נראה פשוטו שמביאו לראיה דכולא לאתקנא דרגיה אמר. ואף שירתא דא דאמר על יעקב הוא בתיקונא דרגיה כדלקמן קמ"ג א' (ח"א קמג, א) בההיא שעתא אזדעזע כרסי יקרי' דקב"ה כו'. וכמ"ש וצודה לי צידה בה"א כו'. ואמרה כורסי' אז בצרתה לי קראתי כו' (ואתעבד מצדה צרה בטילת הנקודה מגג הדלת ונעשה ריש כענין 'אחד-אחר').
דרגא דעשו שרי' בי' דאיהו שפת שקר כו': ולשון רמיה הוא רוכב נחש והוא עשו בעצמו כמש"ל קל"ז סע"ב (ח"א קלז, ב) ת"ח דא סטרא כו'. לכן אח"כ שמדבר עם עשו לחודי' כמש"ו חצי גבור שנונים דא עשו כו' לכן נקט רק מה יתן לך כו' לשון רמיה. ושבקי' לשפת שקר.
דא עשו דנטר דבבו כו': ר"ל ז"ש עם גחלי רתמים, שאינן כבי' לזמן מרובה כמ"ש ריש פרק הספינה, כך עברתו שמורה נצח כו'.
ואוקמוהו האי קרא שרו של עולם ובג"כ אמר ורב דגן ותירוש: נ"ל שפי' שדגן ותירוש הן בעולמות יצירה ועשייה (וכמ"ש בגליון הזוהר גם כן ודלא כמק"מ) וכידוע דגן גימטריא זן, שם היצירה (וי"ל קרא דהושע אענה את השמים והם יענו את הארץ, זה יחוד זו"ן דאצילות וכדדרש ליה בפרשת יתרו פ"ה ב' (ח"ב פה, ב) עי"ש. וכתיב בתריה והארץ תענה דגן תירוש ויצהר - בי"ע. והם יענו את יזרעאל - ישראל דלתתא ממש, זרע ברוכי יהו"ה - גי' שי"ח, שידוע שהוא בצדיק, שיח השדה כדאיתא בתקוני זוהר תיקון נ"א).
בעצבון תאכלנה לקבל דא מטל השמים: אפשר שענינו, מפני שעצבון פירושו טורח כמו "בכל עצב יהיה מותר", ולכן אף משמני הארץ יש בה עצב וטורח עכ"פ, וכן גשמים צריכין טורח לעשות עוגיות, אבל הטל אין בו עצב כי לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. ואולי הטל עצמו משמח וכמ"ש עודהו הטל עליהם ושמח[6], ונאמר "כטל על עשב רצונו"(משלי יט, יב).
בעשו כתיב משמני הארץ וטל השמים: הקדים ארץ לשמים, להורות שאין זה הטל האמור ביעקב היורד כסדרו לשמים ואח"כ לארץ, אבל האי טל דלתתא משמים דלתתא. ונ"ל שז"ש בעשו מטל השמים מעל, וביעקב לא כתיב "מעל", שבא גם כן לגלות דהאי השמים דעשו אינן שמים עליונים כי אם מעל קורא שמים. ופירוש "מעל" - מלמעלה, מאויר הגרמים השמימים. ועיין בפירוש הרמב"ן פ' בראשית שאף הגלגלים נקראים שמים תחתונים עי"ש.
דלא בעא לאזדעזאה לי': שקרא לו תחלה אבי ולא בא לומר לו פתאום.
ואפילו מאן דאיהו חולק ערבי' דעשו: כצ"ל. וע"ל ע"ב על דא אויביו ישלים אתו דא כו' ואודי לי' על כו'. ובכ"מ.
אלא בלילא ודאי: ר"ל לילה ממש כפשוטו. וכן עשו שליטתו בעולם הזה הדומה ללילה כדמפ"ו.
דהא אודי לי' על אינון ברכאן דילי' בחרבא: ר"ל ז"ש יש לי רב אחי די לי מתנתי לחיות על חרבי. אבל יותר נראה שטעות סופר הוא וצ"ל "על ברכאן דילי' בתר דא".
אלא מי איפה דקיימא שכינתא תמן: איפ"ה עולה צ"ו, כמנין שם העשיה דמקננא בה שכינתא. גם עיקר שם איפה לשון מדה ושיעור - מכונה לשכינתא. אלא שכאן כתיב איפוא בא', וכמו שהרגיש בגליון ד"א ג"כ.
אינון דמעין כו': עיין לקמן סוף הפרשה קמ"ו סע"ב (ח"א קמו, ב) ואינון דמעיין אורידו כו'. ועיין תנא דבי אליהו רבא פרק כ"ד בשכר ג' דמעות שהוריד ונפלו מעיניו ניתן לו הר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם.
אפיק ציצא דרוקא בגין קלנא: בב"ר דרש לה מדכתיב "הכי" - כמאן דמחייך בגרוני' ומוציא רוק מפיו ועיין מתנות כהונה שם. ור"ל שאותו רשע חכך כן כלפי מעלה דקרא שמו ע"ל קל"ח א' (ח"א קלח, א).
לא קיימא הכא מאן דיסתכם עלך: לפמש"ל דאיפה היא שכינתא היינו דקאמר איפה לא קיימא הכא. וי"ל עוד דלכן כתיב "לכה" בה' (והוא חד באורייתא דכתיב בה"א כדאיתא במסורת) כלומר לך ה' איפוא -- שאין כאן לך ה' דא שכינתא שיסכים על הברכה כשם שהיה עם יעקב.
אנא גרימנא לך בגין כו': עיין ס"פ מצורע נ"ו א' (ח"ג נו, א) יצחק הוי מכוין בסיומא דדינא קשיא כו'.
השתא ארחא מתתקנא כו': דאנן ג'.
דבי' ברא עלמא וביה משתעי תדיר: נ"ל פירושו כמש"ל בהקדמה ג' סע"ב למעבד תולדי' כד אתא אברהם כו' כד האי אבר אתרשים במלת ברא כו' וז"ש וביה משתעי תדיר. שבכל מע"ב מעשה בראשית(?) נאמר לשון בריאה תמיד.
ואיהו אכסדרה לקבלא: ר"ל ז"ש עולם לאכסדרה דומה, והוא הנוקבא, והוא כפרש"י שאכסדרה יש לה ג' מחיצות שלמות.
ואתמליא לבתר: אולי זהו סוד מ"ם סתומה שמסיים בו ספר בראשית. אך י"ל שגם מ' פתוחה קרי אתמליא על ידי הוא"ו שסותם ומתחבר עמה. ועיין פרשת אחרי מות ס"ו ע"ב (ח"ג סו, ב).
וכד שארי לאתפשטא בחכמה דאתדבקת בה ואיהו בגווה: ז"ש פיה בי"ה דאינהו חכמה ובינה.
ושקט ושאנן כמה דאוקמוה מאינון מלכוון כו': בויקרא רבה פרשה כ"ט ותנחומא ריש פרשת ויצא.
וקיימא עלמא לאתפרעא מיני': פי' מן ההוא חויא וכן הוא לעיל ל"ה ב' (ח"א לה, ב) ומלה דא הוי תלי על כו'. וכן מ"ש אילנא דחיי וכפר על אדם מפורש שם דהוא יעקב שופריה דאדם עי"ש. והוא בר נש כגוונא דאדם דמפרש ואזיל. ואתתא כגוונא דחוה היא רבקה.
לאו איהי תקיפא בשלטנותא: ז"ש בבראשית רבה שזוהי ברכת גלות.
- ^ עמוסים בטן עולה רפ"ח עם הכולל - ויקיעורך
- ^ אולי יש להגיה כאן הו"ל דהיינו הוה ליה, וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כנראה הכוונה אל משה ריבלין משאקלוב - ויקיעורך
- ^ אין צורך. כבר שבצנום כאן במהדורת וויקיטקסט - ויקיעורך
- ^ עיין תז"ח (פ"ה ע"ד) ע"פ ראו עתה וגו' ואין אלהים עמדי. ש"ל
- ^ ראה פירוש רש"י ב(חולין יג, א) - ויקיעורך