רמב"ם על בבא מציעא ז
<< · רמב"ם · על בבא מציעא · ז · >>
בבא מציעא פרק ז
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה בבא מציעא ז רמבם
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול "ואל כליך לא תתן"(דברים כג, כה), וקבלנו בפירוש זה הכתוב בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית [אתה אוכל, אין אתה נותן לכליו של בעל הבית] אינך אוכל, ולפיכך אינו אוכל עד גמר מלאכה.
וכשיהיה הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע, יש לו לאכול בשעת מלאכתו, ולמדנו זה מדקאמר רחמנא "לא תחסום שור בדישו"(דברים כה, ד), וכמו שאוכל שור בתלוש בשעת מלאכה כך יאכל הפועל, והראיה על זה ממה שאמר "לא תחסום שור בדישו" ולא אמר "לא תדוש בשור חסום", רצונו לומר שלא תהא חסימה בשום פנים לא לשור ולא לאדם:
רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מה שור בידיו ורגליו, אף פועל בידיו ורגליו.
ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה:
אמר רחמנא בפועל "ואכלת ענבים"(דברים כג, כה), ובאה הקבלה ענבים ולא דבר אחר.
ואמנם התיר להם לאכול בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן לגת, לפי שבאותה שעה הם בטלים, וכיון שאי אפשר להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה, ולא יאכלו בשעת (גמר) מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין, וזה לטוב בעל הבית.
ומה שאמר ובחמור עד שתהא פורקת - רצונו לומר שהבהמה לא ימנעו אותה מלאכול ממשוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה עד שיפרקו ממנה המשוי, ובאותה שעה ימנענה מלאכול:
תנא קמא סבר אין מלמדין אותו, וחכמים אומרים מלמדין.
והלכה כחכמים:
מי שיש בהם דעת לא יאכלו כפי מה שהתנה עמהן אף על פי שכולן פועלין, ואותם שאין בהם דעת יאכלו לפי שאינם יודעים עניין המחילה, והמקום זכה להן באכילתן לפי שהפועל משל שמים הוא אוכל. ולפיכך הוא עיקר אצלנו, "לו זכה רחמנא, לאשתו ובניו לא זכה להו רחמנא":
כבר ביארנו במקומו דין נטע רבעי ודין הטבל בסדר זרעים. ואם אתה זוכר אותם, כל זה מבואר:
שומרי פירות - רצונו לומר כשהיו תלושים, אבל כשהוא שומר אותם והם מחוברים לקרקע כמו שומרי גנות ופרדסים, אינן אוכלין לא מן התורה ולא מן הלכות המדינה.
ואלו הארבעה שומרים דיניהם מפורשים בכתוב בתורה. וזה כי מה שנאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים"(שמות כב, ו) עד סוף הפרשה, קבלנו בו שזה הדין בשומר חנם, והפרשה השניה והוא שנאמר "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה"(שמות כב, ט) וגו', בזה הקבלה כי הוא בשומר שכר והשוכר לפי שדין שניהם אחד, והפרשה השלישית מבוארת שהיא בשואל שנאמר "וכי ישאל איש"(שמות כב, יג):
כבר נתבאר לך כי שומר שכר והשוכר פטורין מן האונס לפי שאמר הכתוב בהם "הטרפה לא ישלם"(שמות כב, יב), ואינם חייבים גם כן בשבורה ובשבויה, לפיכך זכר בהם הדברים שהם אונס.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כידוע הבבלי:
תרגום "לענות נפש"(במדבר ל, יד), "לסגפא נפש".
ומה שאמר עלתה ונפלה הרי זה אונס - הוא כשתחזק יותר מן הרועה ותכריחתו, והוא רוצה להסיר אותה משם ותפלט מידו ותפול, אבל אם הניח אותה לעלות ואף על פי שלא העלה אותה אינו אונס.
וצוק - שם הר גבוה, ונתבאר זה ביומא (פרק ז).
וכבר ידעת כי נושא שכר והשוכר חייבין לשלם אבדה וגנבה, וחייבין שבועה על האונס, ולפיכך אמר שאם התנו שלא ישלמו מה שהם חייבין לשלם, ולא ישבעו על מה שחייבים עליו לישבע:
כל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל - אלא אם היה התנאי בדבר שבממון כמו שבארנו, ומשנתנו זו בדבר שאינו של ממון.
כל תנאי שהמעשה בתחילתו - הוא שיהיה המעשה שנופל עליו התנאי קודם התנאי, כגון שיתן גט לאשתו ויאמר לה הרי זה גיטך ואחר כך יחזור ויאמר לה אם יהא כך וכך, תנאי זה אינו קיים.
וכל שאפשר לו לקיימו בסופו - הוא שיתנה בדבר שיוכל לעשותו, אבל אם התנה בדבר שהוא מן הנמנע, כגון מי שאומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתעלה לרקיע או תרדי לתהום או תבלעי קנה בן מאה אמה, כל אלה התנאים בטלים, והרי זה גט בטל כשר.
וכל אלה עיקרים קיימים מוסכם עליהם, והלכה למעשה בכל דין:
משנה בבא מציעא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב