מלאכת שלמה על בבא מציעא ז
<< · מלאכת שלמה · על בבא מציעא · ז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
השוכר את הפועלים וכו' אינו רשאי: ס"א אינו יכול. בפי' רעז"ל אלא עתה נאכל וכו' פי' ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו תוס' ז"ל:
מעשה בר' יוחנן וכו' והלך ושכר פועלים ופסק להם: כך מצאתי מוגה ואיתא בהרא"ש פ"ק דקדושין דף פ"ט ובגמרא פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) אמרינן דר' יוחנן בן מתיא ס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו במלאכה ודלא כהנהו תנאי דמשמע דס"ל דיש בהם משום מחוסרי אמנה. ודחינן לה דשאני הכא דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו דמידע ידעי דדברי הבן אינם כלום לפני אביו ומ"מ אם התחילו ודאי סמכא דעתייהו דאמרי מאחר שהתחלנו במלאכה ודאי הבן כבר הודיע לאביו מה פסק לנו ונתרצה:
בשעתו: ונלע"ד דבשעתו כלומר לא מבעי דמלך והדיוט הוה דלא תוכל לצאת י"ח עמהם אלא אפילו למ"ד מלך והדיוט ומלך הוה שייך לומר בשעתו שפיר דמסתמא יותר תוקף מלכותו הוה בתחלת ימיו מבסוף ימיו שאז היה אוכל הוא ושריו ס' כור סלת וכו' וה"פ ל"מ שאינך יוצא ידי חובתך אם תעשה להם סעודה כשעתו השנייה אלא אפילו תרצה לעשות להם סעודה כשעתו הראשונה שהיא תוקף מלכותו אעפ"כ לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם וכו':
פת וקטנית: גמרא א"ל רב אחא ברי' דרב יוסף לרב חסדא פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן וא"ל האלקים צריכה וי"ו גדולה כעץ שרב החובל מנהיג בו הספינה בנהר ששמו לברות. וכתבו תוס' ז"ל הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא לי' פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונפקא מינה לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דילמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא וי"ו הוי משמע פת של קטנית ע"כ:
רשב"ג אומר לא היה צריך לומר אלא הכל: כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל וא"ל כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא הכל כמנהג המדינה בבינונים וכן פי' רש"י ז"ל ורוב הפוסקים פירשו כגון אם גדול בשש וקטן בד' נותן להם חמש והיא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות. ירושלמי אמר רב הושעיא זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה א"ר אמי כל המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו ע"כ וצ"ע לע"ד אכשהפועלין טוענין שפסק להן מזונות יתירים קאי או אכשהבעל הבית טוען שהתנה עמהן ע"מ שאין לכם עלי מזונות כלל אפילו כמנהג המדינה או אשניהם או אאם טענו הפועלים עדיין לא נתת לנו מזונות והוא אומר כבר נתתי לכם ונלע"ד דאפשר דאכל הני גווני קאי דלא אמרינן בענין המזונות המע"ה. עוד בירושלמי סוף מימרת רב הושעיא בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טבריא שעלו להשתכר בבית מעון נשכרין כבית מעון בני בית מעון שירדו להשתכר בטבריא נשכרין כטבריא אבל מי שכולה מטבריא לשכור פועלין מבית מעון יכיל מימר סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מוגר פועלים מטבריא אלא בגין דשמעית עלייכו שאתם משכימין ומעריבין בגין כן סליקית להכא. מקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא השכמה של פועלים והערבה של בעל הבית ע"כ. ועיין בגמרא ריש פירקין. עוד בירושלמי על דעתי' דר' יוחנן בן מתיא אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר צריך להתנות עמה ולומר לה ע"מ דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן ע"כ:
על מנת שאין לכם עלי: מלת עלי כתב הר"ר יהוסף ז"ל די"ס דל"ג לה. ומלת לומר מחקה:
רשב"ג לא הי' צריך לומר וכו': חולק את"ק וס"ל שכיון שמנהג המדינה שנותנין מזונות אע"פ שפסקו עמו בפירוש שיתן להם מזונות לא אמרינן דלהוסיף על המנהג התנו אלא אין להם אלא כמנהג המדינה והרי"ף ז"ל השמיט מאי דאתמר בגמרא בזה הכלל דקאמר תנא קמא למאי אתא גם השמיט חסורי מחסרא דאתמר בגמרא כמו שכתב רעז"ל ולא כתב רק מאי דאתמר בגמרא ביה הכלל דרשב"ג לאתויי מאי כדכתיבנא וכשיטתו כתב ג"כ הרא"ש ז"ל משמע דס"ל ז"ל דהלכה כרשב"ג וכן ביד רפ"ט דהלכות שכירות. ובטור ח"מ סימן של"א:
ואלו אוכלין וכו': עיין במ"ש על משנה זו החכם הר"ר מנחם עזריה נ"ע בסי' ע"ז. ואיתא בפירקין דף צ"ג. ודייקינן מינה התם מדקתני ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע וכו' מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה אימא סיפא ואלו שאינם אוכלין מאי אינם אוכלין אילימא שאין אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה היינו רישא אלא לאו שאין אוכלין לא מן התורה ולא מהלכות מדינה ומאי ניהו עושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה וכל שכן שומרי גנות ופרדסות דמהשתא ע"כ מן התורה דתני ברישא דאשמעינן דאיכא אחרינא דאכיל ולא מן התורה במשמר תלוש עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר קאמר כגון שומרי גתות וערימות דכיון דאינו עושה מעשה לא אכיל מן התורה ואכיל מהלכות מדינה דאילו במשמר במחובר כגון שומרי גנות ופרדסות ליכא לאוקומה דהא אפילו עושה מעשה ממש קתני סיפא דלא אכל כלל בשעה שאינה גמר מלאכה וכ"ש משמר וזהו ששנינו לקמן שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה:
העושה במחובר לקרקע: אע"ג דבקרא לא כתיב אלא כי תבא בכרם רעך כי תבא בקמת רעך מרבינן מחרמש לרבות כל בעלי חרמש ואפילו כל מיני קטניות אע"ג דלא מיחייבי בחלה ומקמה לרבות כל בעלי קומה בארץ ואפילו אילנות והכל בכלל. בפי' רעז"ל ומדלא כתיב לא תדוש בחסימה וכו' אמר המלקט דהכי איבעי לי' למיכתב דהא שור לאו דוקא דהא ילפינן שור שור משבת דהתם כתיב וכל בהמתך וא"כ ליכתוב לא תדוש בחסימה לשון כולל לכל הבהמות אלא להכי כתיב שור שהוא הנחסם לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם דמה נחסם אוכל בתלוש דהא דיש תלוש הוא אף חוסם אוכל בתלוש. עוד בפי' רעז"ל ומה חוסם וכו'. אמר המלקט הי' צריך לומר ומה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומה דיש וכו'. עוד בפי' ז"ל יצא המבדיל בתמרים. אמר המלקט לשון הברייתא יצא הבודל וכו' עוד בפירושו ז"ל ויצא המנכש בשומים ובבצלים וכו'. אמר המלקט פי' אע"ג דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית שהן אותן בצלים ושומים קטנים דלא ממעטי מואל כליך אעפ"כ ממעטי מדיש משום דלאו גמר מלאכה היא דעיקר הפעולה משום תקון הגדולים המחוברין עמהן הוא הלכך לא מיבעיא מן הגדולים הנשארים מחוברין דלא אכיל אלא אפילו מאלו הקטנים שעוקר אינו אוכל כך פירש רש"י ז"ל ובנמוקי יוסף. וביד כולה מתני' עד ד' שומרים הם בפי"ב ובפי"ג דהלכות שכירות. ובטור ח"מ סימן של"ז ושל"ח:
אפילו בכתפיו: מפ' בירושלמי דפ' שני דמעשרות וגם דפירקין תני כן בידיו אוגד שעושה אגודות של שבלים וכיוצא בהם. ברגליו מסמיך קורה לאילן שלא תבעוט. על כתפו כגון טוען על החמור שאינו מזיז ידיו ורגליו ע"כ: ושם ראיתי בלשון הירושלמי ר' יוסי ב"ר יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו ובגופו כדיש וכו' וכן הוא הכא בירושלמי דפירקין ודפ"ד מיתות בעי רבה בר רב הונא לר' יוסי ב"ר יהודה אם דש באווזין ותרנגולין שאין להם אלא רגלים מי עבר עלייהו על לא תחסום או לא. ולשון ספר הלבוש בח"מ ריש סימן של"ז אפילו במלאכה כל דהו שאינו מזיז לא ידיו ולא רגליו למלאכה אלא נושא בכתפיו מותר לו לאכול דכי תבא כתיב בנכנס בכרם או בשדה בביאה כל דהו משמע דמקרי פועל בכל מאי דעביד עמו ע"כ:
אבל מונע הוא את עצמו וכו': ואוכל כל אכילתו מהן:
וכולן לא אמרו: כו' וראיתי הגרסא בהרי"ף ובנמוקי יוסף ז"ל וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה וז"ל הנמ"י אלא בשג"מ כלומר אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי דלאחר שנגמרה מלאכתו לא יאכל לפי שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה כדילפינן בספרי מקרא דכתיב כי תבא יכול לעולם ת"ל וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית ע"כ בשנוי לשון קצת. וגם במגיד משנה פי"ב מהלכות שכירות כתב שרב אלפס ז"ל גריס אלא בשעת גמר מלאכה וכתוב עוד שרבינו גריס כמו כן בשעת גמר מלאכה ומפרש גמר מלאכה בכאן משנתמלא הסל:
אבל מפני השב אבידה: שלא יאכלו בשעת עשיית מלאכה אמרו שיאכלו בעודן ממלאין הסל בהליכתן משורה לשורה או בהחזירן הסל שנפצו לגת ע"כ. וכתב בעל הטורים ז"ל שם סימן של"ז על הר"מ במז"ל ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה ובקצירה שלא אסרה תורה אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל העושה בדבר שנגמרה מלאכתו יכול לאכול כל זמן שמתעסק בו ע"כ. וכתוב שם בבית יוסף ותלמידי הרשב"א ז"ל כתבו מפשטא דמתני' משמע דוכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה דעיקר אכילת פועל מן התורה הוא בשעה שמתעסק במלאכת בעל הבית ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ. ובסוף דבריהם כתבו מיהו בהלכות הרי"ף ז"ל גריס במתני' וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה וכן הגיה ג"כ הר"ר יהוסף ז"ל בשם כל הספרים. ולאו למימרא דאינו אוכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא עד שעת גמר מלאכה קאמר כגון בשעה שפורק וטוען ולאפוקי אחר שנגמרה אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשהיא פורקת שפירושו עד שתהא פורקת עכ"ל ז"ל ובהרא"ש ז"ל הגרסא אלא בשעת מלאכה:
ובחמור כשהיא פורקת: [עי' תוי"ט]. וז"ל נמוקי יוסף אבל אחר פריקה אינה אוכלת כדפרישנא גבי שעת גמר מלאכה ע"כ:
וכותבת אפילו בדינר: בתוספתא קתני אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בתריסית וטריסית פחות מדינר היא ואפ"ה נראה דתוספתא לא פליגא אמתניתין:
ר' אלעזר: ס"א בן חסמא ס"א הסמא בהא הר"ר יהוסף ז"ל:
וחכמים מתירין אבל מלמדין: בגמרא מוקי נמי דאיכא בין ת"ק וחכמים הא דאמר איסי בן יהודה כי תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר אפילו אינו שכירו ת"ק לית לי' דאיסי דהא אוכל פועל קתני ורבנן בתראי אית להו הא דאיסי וה"ק וחכמים מתירין לאכול יותר על שכרו דהא אפילו לאו שכיר נמי אכיל כן פי' רש"י ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל פי' דת"ק אית לי' הך דאיסי דכי היכי דשרי לאכול יותר על שכרו ה"נ מקל ומתיר לאכול אוכלין בסעודתם ופועל משמע כל מי שרוצה לפעול אפילו בסעודתו ור' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וכל שכן אם אין נותנין לו שכר דלא יאכל כלום וחכמים מתירין שיאכל פועל יותר על שכרו אבל אם אינו נוטל שכר לא יאכל דלית להו דאיסי בן יהודה. ואיכא תו נמי אוקמתא אחריתי דאיכא בינייהו הא דרב אסי דאמר רב אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו ת"ק אית ליה דרב אסי מדקאמר קישות וכותבת דמשמע אפילו לא שכרו אלא לקישות וכותבת ור' אלעזר חסמא אומר ל"מ לא שכרו אלא לאשכול א' דלא יאכלנו אלא אפילו שכרו סתם לא יאכל יותר על שכרו וחכמים מתירין לאכול יותר על שכרו אבל שכרו לאשכול א' אינו אוכלו ולית להו דרב אסי והלכה כחכמים. וכתוב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש וז"ל ויש אומרים דוקא ששכרו לעשות כל היום אבל אם לא שכרו רק ללקוט קישות אז לא יאכלנו ואפילו שכרו כל היום לא יאכל קישות הראשון שלוקט אלא יתן תחלה לכליו של בעל הבית ואח"כ יאכל הוא דהשתא איכא בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ע"כ:
קוצץ אדם וכו': בפירקין דף צ"ב. ובירושלמי פ' שני דמעשרות:
על ידי עצמו: בשביל עצמו כמו ומירק אחר שחיטה על ידו בשבילו:
מפני שיש בהן דעת וכו': פי' יש בהן דעת שלא לאכול כפי מה שהתנה עמהן אבל הקטנים שאין בהם דעת למחול הואיל והם פועלים אוכלים:
ולא ע"י עבדו ושפחתו הקטנים: בברייתא קתני וקוצץ ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים בין גדולים בין קטנים ובהא פליגי תנא דידן דקאמר אינו קוצץ ע"י עבדים הקטנים סבר פועל משל שמים הוא אוכל במתנת נ"ח כשאר מתנות עניים ולפיכך לית להו למרייהו זכייה באכילתן דאפילו שלהן אינה עד שיתננה לפיהן דאין לפועל קטן כלום שום זכות אלא כשנותן לתוך פיו ותנא ברא דקתני קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים אפילו קטנים סבר משלו הוא אוכל ותוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה דבכלל שכרו הוא הלכך מצי קייץ וקיימא לן כתנא דידן:
השוכר את הפועלים לעשות עמו וכו': בפירקין דף צ"ב:
ואם לא הודיעם: ע"מ שיעשו עמו בנטע רבעי פודה ומאכילן משום דמקח טעות הוא שאם הודיעם לא היו נשכרין נמוקי יוסף:
נתפרסו עגוליו: מפ' בגמ' דנתפרסו עגוליו איכא מקח טעות כשלא הודיען שכשאומר להן תחלה השתכרו לי לדרוס בעגולין סבורין היו שזו תחלת דריסתן ועדיין לא נגמרה מלאכה ולפיכך מעשר ומאכילן וכשנתפתחו חביותיו ג"כ אם לא הודיען הוי מקח טעות דאתיא כר' עקיבא דאמר בברייתא דאע"ג שירד היין לבור לא טביל למעשר אלא משיש לה שמרים הקופאים למעלה על פי החביות כשהוא תוסס וקודם שיגופו אותם החביות שולים אותן רתיחות ומשליכין אותן וזה כששכר אותן לסתום במגופות לא אמר להם שכבר נישולו רתיחותיו לחוץ דאמרי לי' לא הוה ידעינן דמשלי ואיטביל למעשר. ופרכינן ונימא להו איבעי לכו לאסוקי אדעתייכו דילמא משלי ומשני באתרא שאותו הסותם במגופות הוא השולה וזה הטעה אותם שלא הודיען שכבר נישולו ולפיכך מעשר ומאכילן. ושם בח"מ סימן של"ז כתב ר"י בעל הטורים ז"ל נפתחו חביותיו ונתפרסו עגוליו ושכרו לעשות בהן לא יאכל מהן שכבר נתחייבו בד"א שיודע הפועל שנתפתחו אבל לא ידע שנתחייבו במעשר וסבור שעדיין לא נתחייבו במעשר כגון שנפתחו לגת וסבור שעדיין לא הועלו משם חייב לעשר ולהאכילן ע"כ. ונלע"ד שלכן פירש כגון שנפתחו לגת משום דאיהו אפשר דפליג עלי' דהרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ה דהלכות מעשר כר' עקיבא דס"ל שאין היין מתחייב במעשר עד שישלה השמרים מעל פי החביות דסתם מתני' דהכא אוקימנא לה בגמרא כותי' כדכתיבנא לעיל ורבינו יעקב נראה דס"ל כרבנן דס"ל היין משירד לבור נתחייב במעשר:
מהלכת מדינה: כך הגיה הר' יהוסף ז"ל. מהלכת בלא וא"ו:
ארבעה שומרים הן: ודיניהם שלשה ומתני' מוקמינן לה כר' מאיר דמפכינן לברייתא הכי שוכר כיצד משלם ר"מ אומר כש"ש ור' יהודה אומר כש"ח וכמו שכתבתי לעיל פ' ששי סימן ו'. ואפשר דארבעה דקתני לאו למעוטי מידי אלא לאשמועי' דאע"ג דדיניהם שלשה ד' הם נחשבין:
ש"ח נשבע על הכל: לא חשיב פשיעה דבהא כולהו חייבין והשואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור תוס' ז"ל. ואיתה למתני' ר"פ השואל:
נושא שכר: פי' נמוקי יוסף לקמן ר"פ השואל נושא שכר כולל נושא שכר ואומן והוא ג"כ נושא שכר ממלאכתו ע"כ. ועיין במה שכתבתי בפירקין דלעיל סימן ו'. [הגהה בפ' משפטים בפי' רש"י ז"ל בחומש פורטוגאל כתיב שהרי כתיב בה כסף או כלים דבר שאינו בעל חי ואינו צריך שמירה שיכול לעשות מלאכתו וישמרם ואינו מבטל ע"כ ותימה שבשום ספר לא נמצא זה גם בר"א מזרחי ליתי']. בפי' רעז"ל דפרשה ראשונה נאמרה בש"ח שכן פטר בו גניבה ואע"ג דהשתא מיחייב בכפילא כשטען טענת גנב ובאו עדים כדתנן במשנה ח' פ"ט דב"ק ופרשה שניי' דמיחייב בגניבה לא אתי לידי כפילא שכשטען שנגנב מתחייב בקרן אפ"ה קרנא בלא כפילא עדיפא דהא שואל דחמיר ואינו משלם אלא קרן גמ' ר"פ דלקמן. וביד ר"פ א' דהלכות שאלה ופקדון. ובטור ח"מ סימן רצ"א. וכתוב שם בספר הלבוש בראש הסימן וז"ל ופרשה שלישית נאמרה בשואל וחייב בה אפילו אונס ואינו פטור אא"כ מתה מחמת מלאכה דלהכי שיילה. עוד רמז בסוף פ' שלישית לדין רביעי דהיינו לשוכר בהמה או כלים לעשות בהם מלאכתו דכתיב אם שכיר הוא בא בשכרו והפי' אם אינו שאול אלא שכיר שבא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי ע"י שכרו נשתמש אין לו משפט שואל להתחייב באונסין ולא פירש מה דינו אי כש"ח אי כש"ש ונחלקו בו חכמים דאיכא מ"ד דינו כש"ח ואיכא מ"ד דינו כש"ש והכי קיי"ל דהכי מסתבר טפי כיון דמפקי' משואל קאי אדין דש"ש שלפניו ולא אדין דש"ח דלפני פניו כך נ"ל טעמא ע"כ:
זאב אחד וכו': פ"ג דהלכות שכירות סימן ד' ובטור ח"מ סימן ש"ג. ושם פסק בעל הטור ז"ל כדעת ידוע [הבבלי] נראה דס"ל ז"ל דלאו לאיפלוגי אתא אבל הרמב"ם ז"ל פסק שם כת"ק: יַדוּע בנקודת פתח תחת היו"ד ובנקודת שורק והדלית מודגשת וכן תמצאנו בספר נחמיה. בפי' רבינו עובדיה ז"ל דכתיב הטרפה פירש הא יתירה דריש:
הלסטים: מיירי בלסטים מזויין:
הארי וכו': תוספות פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ו):
סגפה ומתה אינו אונס: תימה דפשיטא דפשיעה גמורה היא וי"ל דקמ"ל דאפילו יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל דבר אחר אפ"ה חייב דלא היה לו לסגפה תוס' ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב ואפילו לא מתה מיד דכיון שסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל ע"כ. ובערוך הביאה בערך סכף סכפה ומתה ס"א סגפה כלומר הרעיבה ע"כ:
עלתה לראשי צוקין וכו': פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ו) ומפרש התם דעלתה הוי שתקפתו בעל כרחו ועלתה ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו וכן נמי תקפתו וירדה ונפלה אע"פ שהחזיק וכן נפלה דסיפא נמי מיירי שתקפתו ונפלה ואע"פ כן חייב הואיל והעלה מדעתו. ופי' נמוקי יוסף בשם המפרשים ז"ל טעמא דלא משכחת לה חיובא אלא בשתקפתו ועלתה משום דהא קיימא לן שאם היו עוברות הבהמות אגודא דנהרא ונפלה אחד מהן דחייב לשלם משום טעמא דאיבעי לי' לאעבורי חדא חדא הלכך לא משכחת חיובא אלא כשתקפתו ועלתה ע"כ וע"ש עוד. ובטור ח"מ סימן רצ"א וסימן רצ"ד וסימן ש"ג וסימן ש"ה:
העלה לראשי צוקין ונפלה ומתה: תימא אמאי קתני הכא בסיפא ומתה וברישא לא קתני וי"ס דלא גרסי מלת ומתה גם פה בסיפא והתימא יותר על הרמב"ם ז"ל שגם הוא שם בהלכות שכירות ספ"ג כתב בהאי סיפא ונפלה ומתה או נשברה חייב:
מתנה ש"ח: פי' רעז"ל והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה אלא וכו' דמעיקרא לא שעביד נפשיה ומתני' ר"מ היא והיינו דפי' רעז"ל בסיפא וכולה מתני' ר"מ היא מועתק מן הגמרא. ואיתא בתוס' דפ' אע"פ דף נ"ו ודרפ"ק דבבא בתרא וירושלמי פ' הכותב ודפ"ק דקדושין דף ס'. וביד פ' שני דהלכות שכירות סימן ט' ובפ"ג סימן ט'. וז"ל שם העלה לראשי צוקין או שעלתה מאליה והוא יכול למנעה ולא מנעה אע"פ שתקפתו ונפלה ומתה וכו' ע"כ. ובגמרא תנא מתנה ש"ח להיות חייב כשואל וא"ר יוחנן ואפילו לא קנו מידו וכן הלכתא ואפילו בלא עדים וכן בטור סימן רצ"ו:
המתנה וכו': פ' שני דנזיר דף י"א:
וכל שאפשר לו לקיימו וכו': בפ' המגרש מתני' וברייתא בפלוגתא דר' יהודה בן תימא. בסוף פי' רעז"ל שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניט בעלמא מרחיק ודוחה את חברו בדברים. אמר המלקט ומתני' ר' יהודה בן תימא היא וחכמים חולקים עליו ופסק רב נחמן הלכתא כר' יהודה בן תימא וביד ר"פ ששי דהלכות אישות וסימן ח' ט' י' ורפי"א דהלכות מכירה ובפ"ג דהלכות זכייה ומתנה סימן ז'. ובטור א"ה סימן ל"ח ובח"מ סימן ר"ז: