תוספות יום טוב על בבא מציעא ז
<< · תוספות יום טוב · על בבא מציעא · ז · >>
הפועלים. עיין מ"ש בריש פרק דלעיל:
ואמר להם להשכים ולהעריב. אומר ר"י כששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. תוספות:
אינו רשאי לכופן. כתב הר"ב ואע"ג דטפא להו וכו' דאמרי ליה וכו' אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא כלומר שזו המלאכה היא עבידתא שפירתא. ואדעתא דהכי טפאת לן ועיין ריש פ"ט:
הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב לאתויי דוכתא וכו' אלא עתה נאכל וכו'. ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו. תוספות [דף פ"ו] :
שהן בני אברהם יצחק ויעקב. כתב הר"ב וסעודת אברהם גדולה וכו'. דאילו אברהם שלשה פרים דכתיב (בראשית י"ח) ויקח בן בקר רך וטוב ואמר רב יהודה אמר רב. בן בקר א' רך שנים. וטוב שלשה. גמרא. ונ"ל דאע"ג דמאברהם לחוד דייק איצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דאם כן אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו. נמי לא יצא ידי חובתו. להכי נקט שהם בני אברהם יצחק ויעקב כלומר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק:
הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר. משמנין ביניהן ופירש"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונית. והרמ"ה ז"ל פירש מחשבין לגדול שבשכירות. והקטן שבשכירות. ומה שביניהם נותן החצי כגון אם גדול בששה וקטן בארבעה נותן להם חמשה. טור סימן ש"א ולשון משמנין ביניהן אפרש בס"ד בסוף פ"ז דב"ב ע"ש:
אוכלין מן התורה. משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים על ידי שפסקו להם מזונות או על ידי מנהג המדינה. להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג. תוספות. וכן בגמרא דף צ"ג דאלו אוכלין מן התורה. ויש שאין אוכלין מן התורה אבל אוכלין מהלכות מדינה. [והיינו הא דתנן במ"ח]:
גמר מלאכה. כתב הר"ב כשתולשין אותו. כלומר שנגמר מלאכת בשולן שאינן צריכין עוד לקרקע. ומ"ש הר"ב דכתיב ואל כליך לא תתן. ובפועל הכתוב מדבר. נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כ"ד) לא תבא עליו השמש. גמרא:
ובתלוש. מ"ש הר"ב או עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וכו'. כלומר ואין שעת גמר מלאכתו למעשר פוטרתן. ומ"ש הר"ב מדלא קאמר לא תדוש בחסימה דהא שור לאו דוקא דכל מילי איתנהו בחסימה כדילפינן בסוף פרק ה' דבבא קמא. גמרא. ומ"ש [הר"ב] ומה חוסם וכו' הכי קאמר בגמרא ומה חוסם אוכל במחובר. אף נחסם אוכל במחובר. ומ"ש ומה דיש וכו' ובשעת גמר מלאכה. הכי תניא ועיין מ"ש בריש פ"ג דמעשרות ואהכי קאמר יצא המנכש בבצלים וכו'. שאין זו שעת גמר מלאכה. פירש רש"י דעיקר פעולה משום תיקון גדולים הם. שהם מחוברים ועומדין ולא ממעט מאל כליך לא תתן. דהא איכא נתינה לכלים [של בעל הבית] אלו הקטנים שמנכש וממעט להו מדיש. ע"כ. וא"ת והיאך ממעט להו מדיש שהוא בתלוש. ויש לומר דהא איתקש מחובר לתלוש במה חוסם וכו' כמו שכתבתי. ומכל מקום איצטריך למכתב ואל כליך אע"ג דמדיש נפקא לן (לממעט) [למעט] שלא בשעת גמר מלאכה. כמו שכתבו התוספות דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר. אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה. אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה. דרשינן נמי מדיש להני. ע"כ. ומ"ש הר"ב יצא החולב וכו' הקשו התוס' דבריש פרק ג' דעירובין [וכן בריש מס' מעשר שני] בעינן גדולי קרקע וחשיב בעלי חיים גדולי קרקע. ותירצו דהתם קרי ליה גדולי קרקע. לפי שנזונין מן הקרקע. אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן. דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע:
ואלו שאין אוכלים. אפילו מהלכות מדינה. גמרא דף צ"ג:
אפילו בכתפו. דאינו מזיז ידיו ורגליו. רש"י:
הרי זה אוכל. גמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד. ונראה לי דמפיק ליה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם רעך:
היה עושה בתאנים וכו'. שנא' (דברים כ"ג) בכרם ואכלת ענבים. הרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות. ומצאתי כן בספרי ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכו' ע"כ [וכן הוא בירושלמי פ"ב דמעשרות. ושם [מ"ח] הביא הר"ב ללשון הירוש'] ומהר"ר ואלק כהן בסימן של"ז [ס"ק כ"ב] כתב דדרש מואל כליך ממה שאתה נותן וכו' ולא ידעתי מנין לו [וחכם אחד אמר לי שמהר"ר ואלק כ"ץ למד כן מהגמרא דאמר איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר פירש"י שיקוץ אשכול גפן יפה וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל. ע"כ. ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית [בעינן] והא איכא. או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן והא ליכא. ע"כ. ומהיכא נפקא ליה הך דממין וכו' לכליו וכו' אלא מן המקרא הזה של ואל כליך לא תתן ולפי זה תיבת ממה שכתוב בסמ"ע צ"ל ממין. והשיבותיו דמשם ראיה שצריכין למקרא אחר היינו לדרשא דבספרי דהא הבעיא לא אפשיטא והבעיא היא או דלמא ממה וכו' בעינן ולא קאמר נמי בעינן. א"כ הספק של הבעיא דדלמא מן ואל כליך וגו' אין למדין אלא ממה וכו' ולא איכפת לן בממין וכו'. הלכך מוכרח דמן ואל כליך לא נוכל ללמוד עושה בתאנים לא יאכל בענבים וצריכים לדרשא דספרי כך נראה לי ברור. אע"פ שהאמת עם אותו תכם לפי דעתו ג"כ שמהר"ר ואלק למד כן. אבל למודו בזה אינו עולה יפה. והאמת עם הרמב"ם שצריכין לדרשא דספרי ואין להקשות דהשתא דאיכא דרשא דכפרי לממין וכו' א"כ תפשוט הבעיא דקרא ואל כליך אתיא לממה וכו' דליתא שהרי אפשר דקרא דואל כליך אתא לממין וכו' וליתא לדרשא דספרי. וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה. נ"ל]:
בתאנים לא יאכל בענבים וכו'. ואפילו שכרו לעשות בשניהם טור סימן של"ז. ועיין ספ"ב דמעשרות:
וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה וכו'. לשון רש"י וכלן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי ע"כ ולא נטלתי לאכול. עכשיו אשב לי ואוכל:
אמרו. התקינו. נ"י:
מאומן לאומן. פירש הר"ב שורה וכו' ועיין מ"ש במ"ה פ"ד דפאה:
וחמור כשהיא פורקת. ל' הר"ב עד שתהא פורקת דבגמרא מקשו בה כשהיא פירקת מהיכא אכלה [כל משאה פורקין בבת אחת והולכין] אימא עד שתהא פורקת ופירשו התוספות דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה. אבל כשאינה רואה. שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת. ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערא הוא. קמ"ל. ולא קאי אמפני השבת אבדה דמן הדין אוכלת. אלא מלתא באפי נפשה היא:
וחמור כשהיא וכו'. עמ"ש במ"ד פ"ה:
וחכמים מתירין. והא דכתיב כנפשך שבעך מפרש בגמרא דדרשינן ליה מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. והרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות כתב בטעמייהו דחכמים שנאמר כנפשך שבעך וקשיא מאי משמע. ועוד דבפרק י"ג [הל' ב'] פוסק שהחוסם את הפועל פטור. ולא העיר המגיד בזה. ומצאתי בספרי פרשת כי תצא וחכמים אומרים שבעך. מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו והשתא נקט הרמב"ם דרשא דספרי דדייקי רבנן משבעך ואפילו הכי דרשא דגמרא איצטריך משום כנפשך:
על ידי בנו וכו'. עד אשתו ומדעתן טור סימן של"ז. ומש"ה לכולי עלמא גדולים ממש ולא פליגי אמוראי כמו אמתניתין ה' דפ"ק:
עבדו ושפחתו. פירוש כנענים. המגיד [פי"ב מה"ש:
מפני שאין בהן דעת. שהפועל משל שמים הוא אוכל. ולית להו למרייהו זכייה באכילתן עד שיתנהו לתוך פיו. גמרא ד' צ"ב [רש"י ד"ה א"א]:
הרי אלו לא יאכלו. דלא אמרינן שהיו סבורים שיפדה אותם כדי שיאכלו. אלא מדלא אתנו בהדיא לא אכלי דאדעתא דהכי נחתי כאילו קצץ כן עמהם. נ"י:
אם לא הודיען. לא ששכרן סתם לעשות לו מלאכה דבכי האי גוונא אמאי פודה ומאכילן. אלא כגון ששכרן לבצור כרם ולא הודיען שהוא נטע רבעי ולפיכך [פודה] ומאכילן שאם הודיען שמא לא היו נשכרין עמו והרי זה כמקח טעות. המגיד פי"ב מהלכות שכירות:
נתפרסו עגוליו וכו'. רישא בעושה במחובר. וסיפא בעושה בתלוש:
אם לא הודיען. כגון שא"ל תחלה השתכר לדרום בעיגולין סבורין שזו היא תחלת דריסתן ועדיין לא נגמר מלאכתן ואם לא יאכלו יהיה מקח טעות. לפיכך מעשר ומאכילן. המגיד:
נתפתחו חביותיו. לשון הר"ב שנפתחו ושכר פועלים לסותמן וכן ל' רש"י בגמרא דף צ"ב [ע"ב]. ופריך בגמרא מאי מקח טעות איכא. מידע ידע דאטבול למעשר [כדתנן במשנה ז' פ"ק דמעשרות. היין משיקפה פירש הר"ב משיקפה בבור] אמר רב ששת שנתפתחו חביותיו לבור שנשפכו לבור פירש"י וסבורין היו שלא הוציאוהו משם משירד מן הגת לתוכו ובאתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה. דלא מצי למימר איבעי להו לאסוקי אדעתייהו דלמא מקפה. ולפי זה ששכר לסותמן דקאמר הר"ב נראה לי לפרש שכך דרך לקרות למלאכת מילוי חביות יין בשם סתימה על שם סופן שסותמן אבל [אפשר לפרש דלסותמן אתיא כמשמעה]. ואליבא דמסיק כרב זביד דמתני היין משישלה בחבית [ששולה הרתיחות שעלו ומשליכן] נגמר למעשר ונתפתחו נמי כמשמעו. ובאתרא דההוא דשריק וסותם המגופות ההוא משלם]:
ארבעה שומרין הן [שומר חנם כו']. גמרא. ודיניהן שלשה. כדמפרש הר"ב דשוכר ככושא שכר:
שומר חנם והשואל וכו'. עיין טעם סדורן בפרק ד' דב"ק:
שומר חנם נשבע על הכל. פשיעה לא חשיב דבהא כולהו חייבים. תוספות ריש פרק דלקמן [דף צ"ד]. ומ"ש הר"ב דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שכן פטר בו גנבה ואע"ג דהשתא מחייב בכפילא כשטען טענת גנב ובאו עדים שהוא גנבו. כדתנן במשנה ח' פ"ט דב"ק ופרשה שניה דמחייב בגנבה לא אתי לידי כפילא. שכשטען שנגנב מתחייב בקרן. אפילו הכי קרנא בלא כפילא עדיפא. דהא שואל דחמיר ואינו משלם אלא קרן. גמרא ריש פרק דלקמן:
והשואל משלם את הכל. מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה לא. תוספות שם. וכדפירש הר"ב בריש פרק ח' דשבועות ומה שהוזכר בפרשה היינו בכל הפרשה דגנבה ואבדה ושבויה לא כתיב בפרשת שואל. אלא וי"ו וכי ישאל מוסיף על ענין ראשון. גמרא פרק דלקמן דף צ"ה:
והשוכר. כתב הר"ב כיון שאין כל הנאה שלו. לאפוקי שואל. דמשכחת לה דכל הנאה שלו. בקיימא באגם דלא בעי מזונות. ובנטר מתא דלא בעי נטירותא. אי נמי בשאילת כלים. גמרא שם:
זאב אחד אינו אונס. כתב הר"ב דכתיב הטרפה לא ישלם. יש טרפה וכו'. במכילתא דייק לה מדלא אמר טרפה. כדפירש רש"י בפירוש החומש:
הלסטים הרי זה אונס. פירש הר"ב חד לסטים ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא ומוקי לה בליסטים מזויין ואפילו רועה מזויין פטור דהאי מסר נפשיה שעל מנת כן בא להרוג או ליהרג או ליקח ממון אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך:
והברדלס. פירש הר"ב בסוף פ"ק דבבא קמא:
סגפה. פירש הר"ב עינה אותה וכו' ומסיים רש"י לענות נפש מתורגם לסגפא נפש:
אינו אונס. לשון התוספות תימה דפשיטא דפשיעה גמורה היא. וי"ל דקמשמע לן דאפילו יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל דבר אחר. אפילו הכי חייב דלא הוה ליה לסגפה. ע"כ. והרא"ש כתב ואפילו לאמתה מיד דכיון שסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל. ע"כ. וכ"כ המגיד [פ"ג מה"ש] בשם הר"ר יונתן דשמא באותו יום שעינה נולד באחד מאבריה הפנימים חולי שממנה מתה אחר זמן. ע"כ. וכתב עוד אע"פ שלשון המשנה אינו אונס. לאו למימרא אונס לא הוי ופשיעה נמי לא הוי. ושומר שכר חייב ושומר חנם פטור. אלא אפילו שומר חנם נמי חייב דפשיעה היא ואיידי דתנא רישא מתה כדרכה הרי זה אונס תנא סיפא סגפה ומתה אינו אונס וזה פשוט. ע"כ. והרמב"ם והטור נמשכו אחר לשון המשנה והעתיקום בשומר שכר אבל ה"ה בשומר חנם:
עלתה לראשי צוקין. כתב הר"ב שתקפתו ועלתה. גמרא פ"ג דף ל"ו. ופירש רש"י שתקפתו על כרחו ועלתה. ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו. ע"כ. וכל שכן דנפילה היתה שתקפתו ונפלה והכי איתא בהדיא שם בגמרא. וטעמא דאין זה בשומר חנם אלא דוקא בשומר שכר שיש לו לשמור שמירה מעולה. וכן כ' המגיד ונ"י ולפיכך אי לא תקפתו בנפילה לא הוי ליה אונס. וא"נ תקפתו בנפילה אי לא תקפתו בעלייה הוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כשבא האונס מחמת הפשיעה כמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל:
העלה וכו' או שעלתה מאליה והוא יכול למונעה ולא מנעה. הרמב"ם פ"ג מהלכות שכירות:
ונפילה אעפ"י שתקפתו ונפלה. הרמב"ם שם:
ומתה כן הגרסא ג"כ במשנה שבגמרא. ובספר מדוייק וכן במשנה דירושלמי לא גריס ומתה. גם בגמרא פ"ג דף ל"ו מייתי למתניתין ולא גרם ומתה ודייקינן עלה [התם] הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור. דלא בא האונס דמיתה מחמת הפשיעה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ואפילו הכי אין למחוק הספרים דגרסי הכי משום דלדידהו ומתה לאו מלתא באפי נפשיה היא. אלא כלומר שמתה מחמת הנפילה. וזה ל' הרמב"ם ונפלה ומתה או נשברה חייב ע"כ. הוסיף או נשברה לפרש זה שאמרתי. אבל בזה יש לדקדק אמאי לא גריס ה"נ ברישא ומתה. ואף הרמב"ם לא העתיק ברישא ומתה:
מתנה שומר חנם וכו'. כתב הר"ב והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. עיין בפירש הר"ב דמתניתין דלקמן דכולה מתניתין ר' מאיר היא כדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך. וכן לשון רש"י בגמרא. וטעמא דאמרינן בגמרא פרק דלקמן דף צ"ט דכדרך שתקנו משיכה י בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ותמיהני על התוספות שם שכתבו בפשיטות דלא להתחייב באונסים. אלא לענין חזרה (דבעל) [קאמר] כשהשכיר או השאיל ולא הזכירו דלרש"י מתפרש לענין שעבוד וגם הרמב"ם העתיקו בפ"ב מהלכות שומרים לענין שעבוד השומר ועיין בפרק דלעיל משנה ו':
כל המתנה וכו'. כתב הר"ב כולה מתניתין רבי מאיר היא וכו' ואינה הלכה וכו' ולא מצי לפרושי דמתניתין בדבר שאינו של ממון משום דכל תנאי שיש בו מעשה וכו' שמעינן בעלמא דרבי מאיר אמרה. הכי איתא בגמרא ואפילו הכי הרמב"ם כתב בפירושו משנתינו זו בדבר שאינו של ממון. ומ"ש הר"ב דבדבר של ממון וכו' תנאו קיים עיין מה שכתבתי ריש פרק ה' דכתובות. ומ"ש במשנה ה' פ"ח דבבא בתרא:
כל תנאי שיש מעשה בתחלתו. כתב הר"ב שהקדים מעשה שיש עליו לעשות וכו'. כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה וכו'. וכן לשון רש"י ובין עשה מעשה שנתן לה קודם התנאי. או לא נתן לה עד אחר התנאי. כל שהקדים אמירת המעשה הרי זה וכו' קודם התנאי. התנאי בטל. וכתב המגיד בפרק ו' מהלכות אישות והא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי וכו' [מ"ז פ"ז דגיטין] אין הלשון ההוא מדוקדק אלא צריך שיקדים התנאי ויאמר אם לא באתי וכו' ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות איכו מדוקדק לפי זה. והרמב"ם מחלק דהתם כשנתן הגט לידה אחר התנאי דהוי התנאי קודם למעשה ולדבריו כל תנאי שיש בו מעשה [בתחלתו] עשיית המעשה בפועל והשיגו עליו האחרונים וכך כתב הר"ן בפרק האומר:
משנה בבא מציעא, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב