משנה בבא מציעא ז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ז · משנה א | >>
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריבא, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן.
מקום שנהגו לזון, יזון, לספק במתיקה, יספק.
הכל כמנהג המדינה.
מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו, צא שכור לנו פועלים.
הלך ופסק להם מזונות.
וכשבא אצל אביו, אמר לו, בני, אפלו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.
אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם, על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינהה.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים,
- וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב,
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב,
- אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכוֹפָן.
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב,
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן;
- לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה, יְסַפֵּק;
- הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא,
- שֶׁאָמַר לִבְנוֹ:
- צֵא שְׂכֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים.
- הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת.
- וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ:
- בְּנִי,
- אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ – לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן,
- שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב;
- אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִּמְלָאכָה – צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם:
- עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבַד.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר;
- הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:
השוכר את הפועלים,
- ואמר להם להשכים ולהעריב -
- מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו יכול לכופן.
- מקום שנהגו לזון - יזון.
- לספק במתיקה - יספק.
- הכל - כמנהג המדינה.
- ואמר להם להשכים ולהעריב -
- מעשה ברבי יוחנן בן מתיה,
- שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים,
- ופסק עמהם מזונות.
- וכשבא אצל אביו,
- אמר לו: אפילו את עושה להם כסעודת שלמה בשעתה - לא יצאת ידי חובתך, שהם בני אברהם יצחק ויעקב,
- אלא עד שלא יתחילו במלאכה,
- צא ואמור להם: על מנת שאין לכם - אלא פת וקטנית בלבד.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- לא היה צריך לומר, אלא - הכל כמנהג המדינה.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
השוכר את הפועלים - אינו רשאי לכופן. ואע"ג דטפא להו אאגרייהו משאר פועלים, לא מצי אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, דאמרי ליה האי דטפאת לן אדעתא דעבדינן לך עובדתא[1] שפירתא ב:
במתיקה - לפתן:
הכל כמנהג המדינה - הכל לאתויי דוכתי דנהיגי פועלים למיכל ולמשתי בצפרא בביתו של בעל הבית קודם שיצאו למלאכתם, דאי אמר להו בעל הבית קדימו לעבידתייכו בשדה ואביא לכם מאכלכם שם, אמרי ליה לא, אלא עתה נאכל בבית קודם שנצא השדה ג כמנהג המדינה:
מעשה ברבי יוחנן בן מתיא - בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם פסק להם מזונות, ריבה להם, כלומר, כיון דלא הוה צריך לאתנויי שהרי ממנהג המדינה היו אוכלים, ואתני בהדייהו ליתן להם מזונות, מזוני יתירי קאמר, ומעשה נמי ברבי יוחנן וכו':
בשעתו - בעת מלכותו. דמלך והדיוט הוה:
שהם בני אברהם יצחק ויעקב - וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה, דאילו אברהם שלשה פרים לשלשה אנשים ד, ובסעודת שלמה יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים:
עד שלא יתחילו במלאכה - דאין כאן אלא דברים. דאילו משיתחילו לא תוכל לחזור:
רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' - והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
הפועלים. עיין מ"ש בריש פרק דלעיל:
ואמר להם להשכים ולהעריב. אומר ר"י כששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. תוספות:
אינו רשאי לכופן. כתב הר"ב ואע"ג דטפא להו וכו' דאמרי ליה וכו' אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא כלומר שזו המלאכה היא עבידתא שפירתא. ואדעתא דהכי טפאת לן ועיין ריש פ"ט:
הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב לאתויי דוכתא וכו' אלא עתה נאכל וכו'. ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו. תוספות [דף פ"ו] :
שהן בני אברהם יצחק ויעקב. כתב הר"ב וסעודת אברהם גדולה וכו'. דאילו אברהם שלשה פרים דכתיב (בראשית י"ח) ויקח בן בקר רך וטוב ואמר רב יהודה אמר רב. בן בקר א' רך שנים. וטוב שלשה. גמרא. ונ"ל דאע"ג דמאברהם לחוד דייק איצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דאם כן אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו. נמי לא יצא ידי חובתו. להכי נקט שהם בני אברהם יצחק ויעקב כלומר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק:
הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר. משמנין ביניהן ופירש"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונית. והרמ"ה ז"ל פירש מחשבין לגדול שבשכירות. והקטן שבשכירות. ומה שביניהם נותן החצי כגון אם גדול בששה וקטן בארבעה נותן להם חמשה. טור סימן ש"א ולשון משמנין ביניהן אפרש בס"ד בסוף פ"ז דב"ב ע"ש:
(א) (על המשנה) להשכים כו'. בששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר. להשכים כו'. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. תוספ':
(ב) (על הברטנורא) כלומר שזו המלאכה היא עבידתא שפירתא. ואדעתא דהכי טפאת לן:
(ג) (על הברטנורא) ואם אין האוכל מזומן נמתין בביתו ולא נצא השדה למלאכתינו. תוספ':
(ד) (על הברטנורא) דכתיב ויקח בן בקר רך וטוב. בן בקר אחד, רך שנים, וטוב שלשה. גמ'. ונקט נמי יצחק ויעקב משום כי ביצחק יקרא לך זרע. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) כמנהג כו'. הכל לאתויי השוכר את הפועל וא"ל כאחד וכשנים מבני העיר. משמנין ביניהן. פירש"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינוני. ועתוי"ט:
השוכר את הפועלים וכו' אינו רשאי: ס"א אינו יכול. בפי' רעז"ל אלא עתה נאכל וכו' פי' ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו תוס' ז"ל:
מעשה בר' יוחנן וכו' והלך ושכר פועלים ופסק להם: כך מצאתי מוגה ואיתא בהרא"ש פ"ק דקדושין דף פ"ט ובגמרא פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) אמרינן דר' יוחנן בן מתיא ס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו במלאכה ודלא כהנהו תנאי דמשמע דס"ל דיש בהם משום מחוסרי אמנה. ודחינן לה דשאני הכא דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו דמידע ידעי דדברי הבן אינם כלום לפני אביו ומ"מ אם התחילו ודאי סמכא דעתייהו דאמרי מאחר שהתחלנו במלאכה ודאי הבן כבר הודיע לאביו מה פסק לנו ונתרצה:
בשעתו: ונלע"ד דבשעתו כלומר לא מבעי דמלך והדיוט הוה דלא תוכל לצאת י"ח עמהם אלא אפילו למ"ד מלך והדיוט ומלך הוה שייך לומר בשעתו שפיר דמסתמא יותר תוקף מלכותו הוה בתחלת ימיו מבסוף ימיו שאז היה אוכל הוא ושריו ס' כור סלת וכו' וה"פ ל"מ שאינך יוצא ידי חובתך אם תעשה להם סעודה כשעתו השנייה אלא אפילו תרצה לעשות להם סעודה כשעתו הראשונה שהיא תוקף מלכותו אעפ"כ לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם וכו':
פת וקטנית: גמרא א"ל רב אחא ברי' דרב יוסף לרב חסדא פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן וא"ל האלקים צריכה וי"ו גדולה כעץ שרב החובל מנהיג בו הספינה בנהר ששמו לברות. וכתבו תוס' ז"ל הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא לי' פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונפקא מינה לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דילמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא וי"ו הוי משמע פת של קטנית ע"כ:
רשב"ג אומר לא היה צריך לומר אלא הכל: כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל וא"ל כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא הכל כמנהג המדינה בבינונים וכן פי' רש"י ז"ל ורוב הפוסקים פירשו כגון אם גדול בשש וקטן בד' נותן להם חמש והיא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות. ירושלמי אמר רב הושעיא זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה א"ר אמי כל המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו ע"כ וצ"ע לע"ד אכשהפועלין טוענין שפסק להן מזונות יתירים קאי או אכשהבעל הבית טוען שהתנה עמהן ע"מ שאין לכם עלי מזונות כלל אפילו כמנהג המדינה או אשניהם או אאם טענו הפועלים עדיין לא נתת לנו מזונות והוא אומר כבר נתתי לכם ונלע"ד דאפשר דאכל הני גווני קאי דלא אמרינן בענין המזונות המע"ה. עוד בירושלמי סוף מימרת רב הושעיא בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טבריא שעלו להשתכר בבית מעון נשכרין כבית מעון בני בית מעון שירדו להשתכר בטבריא נשכרין כטבריא אבל מי שכולה מטבריא לשכור פועלין מבית מעון יכיל מימר סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מוגר פועלים מטבריא אלא בגין דשמעית עלייכו שאתם משכימין ומעריבין בגין כן סליקית להכא. מקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא השכמה של פועלים והערבה של בעל הבית ע"כ. ועיין בגמרא ריש פירקין. עוד בירושלמי על דעתי' דר' יוחנן בן מתיא אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר צריך להתנות עמה ולומר לה ע"מ דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן ע"כ:
על מנת שאין לכם עלי: מלת עלי כתב הר"ר יהוסף ז"ל די"ס דל"ג לה. ומלת לומר מחקה:
רשב"ג לא הי' צריך לומר וכו': חולק את"ק וס"ל שכיון שמנהג המדינה שנותנין מזונות אע"פ שפסקו עמו בפירוש שיתן להם מזונות לא אמרינן דלהוסיף על המנהג התנו אלא אין להם אלא כמנהג המדינה והרי"ף ז"ל השמיט מאי דאתמר בגמרא בזה הכלל דקאמר תנא קמא למאי אתא גם השמיט חסורי מחסרא דאתמר בגמרא כמו שכתב רעז"ל ולא כתב רק מאי דאתמר בגמרא ביה הכלל דרשב"ג לאתויי מאי כדכתיבנא וכשיטתו כתב ג"כ הרא"ש ז"ל משמע דס"ל ז"ל דהלכה כרשב"ג וכן ביד רפ"ט דהלכות שכירות. ובטור ח"מ סימן של"א:
יכין
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב: ששכרן סתם, ואח"כ א"ל להשכים ולהעריב יותר מהמורגל:
אינו רשאי לכופן: אפילו פסק להן שכר יותר מהמורגל, לא אמרינן שהתכוון להוסיף על שכר המורגל כדי שישכימו ויעריבו, רק אמרינן שהתכוון שייפו מלאכתו:
מקום שנהגו לזון: ליתן להם מזונותן:
לספק במתיקה: ליתן להם לפעמים גם מיני מתיקה להשיב נפשם, כיי"ש אצלנו [של"א]:
מעשה: חסורי מחסרא וה"ק, ואם פסק להם מזונות במקום שנהגו לזון גם בלי תנאו, התכוון לרבות מזונות יפה, ומעשה וכו':
וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו: דהיינו קודם שירד מגדולתו בסוף ימיו [כגיטין דס"ח ב']:
שהן בני אברהם יצחק ויעקב: וראויין יותר לכבוד:
אלא עד שלא יתחילו במלאכה: דאז ליכא עדיין רק פסוק דברים ויכול לחזור בו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- ^ צ"ל עבידתא.