משנה בבא מציעא ז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ז · משנה ד | >>
היה עושה בתאניםטז, לא יאכל בענביםיז, בענבים, לא יאכל בתאנים.
אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל.
וכולן לא אמרו יח אלא בשעת מלאכה, אבל משום השב אבדה לבעלים אמרו, פועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת, ובחמור כשהיא פורקת.
משנה מנוקדת
הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים,
- לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים;
- בַּעֲנָבִים,
- לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים.
- אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל.
- וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה;
- אֲבָל מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים, אָמְרוּ:
- פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן,
- וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת,
- וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת:
- פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן,
נוסח הרמב"ם
היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים,
- בענבים - לא יאכל בתאנים,
- אבל מונע הוא את עצמו,
- עד שהוא מגיע למקום היפות - ואוכל.
- ועל כולם, לא אמרו - אלא בשעת גמר מלאכה,
- אבל - מפני השב אבידה לבעלים,
- אמרו: הפועלין אוכלין -
- בהליכתן - מאומן לאומן,
- ובחזירתן - מן הגת.
- ובחמור - כשתהא פורקת.
- אמרו: הפועלין אוכלין -
- אבל - מפני השב אבידה לבעלים,
פירוש הרמב"ם
אמר רחמנא בפועל "ואכלת ענבים"(דברים כג, כה), ובאה הקבלה ענבים ולא דבר אחר.
ואמנם התיר להם לאכול בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן לגת, לפי שבאותה שעה הם בטלים, וכיון שאי אפשר להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה, ולא יאכלו בשעת (גמר) מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין, וזה לטוב בעל הבית.
ומה שאמר ובחמור עד שתהא פורקת - רצונו לומר שהבהמה לא ימנעו אותה מלאכול ממשוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה עד שיפרקו ממנה המשוי, ובאותה שעה ימנענה מלאכול:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מפני השב אבדה לבעלים - שלא יבטל ממלאכתו ויאכל:
אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן - כשגמרו שורה זו והולכים להתחיל בחברתה. ואף על גב דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא, ניחא ליה לבעל הבית בהא:
וחמור כשהיא פורקת - בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת יט:
פירוש תוספות יום טוב
היה עושה בתאנים וכו'. שנא' (דברים כ"ג) בכרם ואכלת ענבים. הרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות. ומצאתי כן בספרי ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכו' ע"כ [וכן הוא בירושלמי פ"ב דמעשרות. ושם [מ"ח] הביא הר"ב ללשון הירוש'] ומהר"ר ואלק כהן בסימן של"ז [ס"ק כ"ב] כתב דדרש מואל כליך ממה שאתה נותן וכו' ולא ידעתי מנין לו [וחכם אחד אמר לי שמהר"ר ואלק כ"ץ למד כן מהגמרא דאמר איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר פירש"י שיקוץ אשכול גפן יפה וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל. ע"כ. ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית [בעינן] והא איכא. או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן והא ליכא. ע"כ. ומהיכא נפקא ליה הך דממין וכו' לכליו וכו' אלא מן המקרא הזה של ואל כליך לא תתן ולפי זה תיבת ממה שכתוב בסמ"ע צ"ל ממין. והשיבותיו דמשם ראיה שצריכין למקרא אחר היינו לדרשא דבספרי דהא הבעיא לא אפשיטא והבעיא היא או דלמא ממה וכו' בעינן ולא קאמר נמי בעינן. א"כ הספק של הבעיא דדלמא מן ואל כליך וגו' אין למדין אלא ממה וכו' ולא איכפת לן בממין וכו'. הלכך מוכרח דמן ואל כליך לא נוכל ללמוד עושה בתאנים לא יאכל בענבים וצריכים לדרשא דספרי כך נראה לי ברור. אע"פ שהאמת עם אותו תכם לפי דעתו ג"כ שמהר"ר ואלק למד כן. אבל למודו בזה אינו עולה יפה. והאמת עם הרמב"ם שצריכין לדרשא דספרי ואין להקשות דהשתא דאיכא דרשא דכפרי לממין וכו' א"כ תפשוט הבעיא דקרא ואל כליך אתיא לממה וכו' דליתא שהרי אפשר דקרא דואל כליך אתא לממין וכו' וליתא לדרשא דספרי. וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה. נ"ל]:
בתאנים לא יאכל בענבים וכו'. ואפילו שכרו לעשות בשניהם טור סימן של"ז. ועיין ספ"ב דמעשרות:
וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה וכו'. לשון רש"י וכלן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי ע"כ ולא נטלתי לאכול. עכשיו אשב לי ואוכל:
אמרו. התקינו. נ"י:
מאומן לאומן. פירש הר"ב שורה וכו' ועיין מ"ש במ"ה פ"ד דפאה:
וחמור כשהיא פורקת. ל' הר"ב עד שתהא פורקת דבגמרא מקשו בה כשהיא פירקת מהיכא אכלה [כל משאה פורקין בבת אחת והולכין] אימא עד שתהא פורקת ופירשו התוספות דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה. אבל כשאינה רואה. שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת. ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערא הוא. קמ"ל. ולא קאי אמפני השבת אבדה דמן הדין אוכלת. אלא מלתא באפי נפשה היא:
וחמור כשהיא וכו'. עמ"ש במ"ד פ"ה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טז) (על המשנה) בתאנים כו'. שנאמר בכרם ואכלת ענבים, ענבים ולא תאנים. ספרי (וירושלמי). ועתוי"ט:
(יז) (על המשנה) לא כו'. ואפילו שכרו לעשות בשניהן. טור:
(יח) (על המשנה) לא אמרו. שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה. ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי את עצמי עד כאן ולא נטלתי לאכול ועכשיו אשב לי ואוכל:
(יט) (על הברטנורא) דבגמרא מקשו בה. כשהיא פורקת מהיכא אכלה (כל משאה פורקין בבת אחת והולכין) אימא עד שתהא פורקת. ופירשו התוספ' דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה בפניה כו' קמ"ל. ולא קאי אמפני השבת אבידה, דמן הדין אוכלת. אלא מלתא באפי נפשה הוא. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אבל מונע הוא את עצמו וכו': ואוכל כל אכילתו מהן:
וכולן לא אמרו: כו' וראיתי הגרסא בהרי"ף ובנמוקי יוסף ז"ל וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה וז"ל הנמ"י אלא בשג"מ כלומר אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי דלאחר שנגמרה מלאכתו לא יאכל לפי שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה כדילפינן בספרי מקרא דכתיב כי תבא יכול לעולם ת"ל וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית ע"כ בשנוי לשון קצת. וגם במגיד משנה פי"ב מהלכות שכירות כתב שרב אלפס ז"ל גריס אלא בשעת גמר מלאכה וכתוב עוד שרבינו גריס כמו כן בשעת גמר מלאכה ומפרש גמר מלאכה בכאן משנתמלא הסל:
אבל מפני השב אבידה: שלא יאכלו בשעת עשיית מלאכה אמרו שיאכלו בעודן ממלאין הסל בהליכתן משורה לשורה או בהחזירן הסל שנפצו לגת ע"כ. וכתב בעל הטורים ז"ל שם סימן של"ז על הר"מ במז"ל ואיני יודע למה לא יאכל בעוד שמתעסק בבצירה ובקצירה שלא אסרה תורה אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל העושה בדבר שנגמרה מלאכתו יכול לאכול כל זמן שמתעסק בו ע"כ. וכתוב שם בבית יוסף ותלמידי הרשב"א ז"ל כתבו מפשטא דמתני' משמע דוכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה דעיקר אכילת פועל מן התורה הוא בשעה שמתעסק במלאכת בעל הבית ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ. ובסוף דבריהם כתבו מיהו בהלכות הרי"ף ז"ל גריס במתני' וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה וכן הגיה ג"כ הר"ר יהוסף ז"ל בשם כל הספרים. ולאו למימרא דאינו אוכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא עד שעת גמר מלאכה קאמר כגון בשעה שפורק וטוען ולאפוקי אחר שנגמרה אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשהיא פורקת שפירושו עד שתהא פורקת עכ"ל ז"ל ובהרא"ש ז"ל הגרסא אלא בשעת מלאכה:
ובחמור כשהיא פורקת: [עי' תוי"ט]. וז"ל נמוקי יוסף אבל אחר פריקה אינה אוכלת כדפרישנא גבי שעת גמר מלאכה ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים: אפילו שכרו לעשות בשניהן:
אבל משום השב אבדה לבעלים אמרו: ר"ל תקנו חכמים:
פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן: ר"ל כשגמרו שורה והולכין להתחיל שורה אחרת:
ובחזירתן מן הגת: אף דאז לא הוה שעת מלאכה, ניחא לי' לב"ב בהא, כדי שלא יתבטלו לאכל בשעת מלאכה:
ובחמור כשהיא פורקת: לא קאי על הטעם של השבת אבידה, רק בבא בפ"ע היא וה"ק, דחמור אוכל עד שפורקת, ור"ל כל זמן שהיא טעונה אוכלת ממשא שעל גבה [והא דקאמר שהיא פורקת. קמ"ל נמי דדוקא כשהיא בעצמה פורקת המאכל שאוכלת מע"ג. לאפוקי שלא יאכילנה בידים [כח"מ של"ח]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת