קטגוריה:משלי יב ח

הפסוק מתאר ניגוד בין אדם שיְהֻלַּל = יזכה לתהילה וכבוד יותר מאחרים, לבין אדם שיהיה לבוז = זלזול ולעג.

מההקבלה הניגודית בין חלקי הפסוק, שכלו הוא ניגוד של נעוה לב. אולם הניגוד לא ברור, שכן שכל הוא הצלחה בחכמה, ונעוה לב הוא מי שליבו מעוות ועקום; היה מתאים יותר לכתוב "לפי יושר ליבו יהולל איש, ונעוה לב יהיה לבוז" או "לפי שכלו יהולל איש, וחסר שכל יהיה לבוז"! ניתן לפרש בכמה דרכים:

1. "ונעוה - מלשון נע, כאשר יאמר מן זע - זעוה" (רש"י, מצודת ציון): נעוה לב = שליבו נע ונטה מהחכמה. לפי זה, הניגוד הוא בין מי שיש לו שכל, אפילו מעט, לבין מי שנע והתרחק לגמרי מדרכי החכמה.

2. נעוה לב = נע אחרי ליבו. לפי זה, הניגוד הוא בין מי שפועל לפי השכל, לבין מי שפועל לפי הלב.

3. נעוה לב = מלשון דמעה. ב(שמות כב כח): "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" התרגום הוא "בכורי פירך ובכורי חמר נעווך לא תשהי", ופירש הכתב והקבלה: "כי מלת ודמעך הוא בעצמו מה שנקרא בלשון המשנה בשם טבל... והיא מלה עברית בחלוף טי"ת הארמית לתי"ו העברית... כי שם תבל בעברי הונח על הבלבול והערבוב... ודבר המבלבל את העין מלראות היטב נקרא תבלול בעיניו...וכן התבואה המעורבת בחלקי כהונה ולויה... נקראת תבל, ירצה תבואה מעורבת לבעלים שונים; וכן שם דמוע ומדומע שבמשנה, יסודו בלשון עברי, והוא שם דמע אשר הונח על טפיות הלחיות הנגררים מן הבוכה... אמנם אין עיקר ויסוד הוראתו הנזילה (כאשר יאמרו מחקרי הלשון), רק תמצית הוראתו בלבול ומבוכת דעת הבוכה, המתגלה בעין ע"י טפות לחיות אלה, כמו ששרש בכה גם-כן הונח על התגלות המבוכה והבלבול שבלב הבוכה...". אם כך, הניגוד הוא בין האדם המשתכל על המציאות בעיניים פקוחות, לבין האדם המתבלבל והנבוך, הרואה את המציאות במעורפל, כאילו יש דמעות בעיניו (ע"פ מטמונית למשפחות סופרים, אתר הניווט בתנ"ך).

4. נעוה לב - מלשון עיוות. כדי לזכות לתהילה דרוש שכל, שהוא שילוב של חכמה עם הצלחה; אבל מי שמצליח שלא בחכמה - ע"י עיוות הדין, או שהוא חכם אבל לא מצליח - כי החכמה שלו מעוותת, תיאורטית בלבד ואינה מתאימה למציאות, הוא נעוה לב, והוא יזכה רק לבוז וזלזול. רעיון דומה נמצא בפסוק (קהלת ז יא): "טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה, וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ" - טוב לשלב חכמה עיונית עם נחלה המבטאת הצלחה מעשית.

5. ויש שפירשו: גם מי שיש לו מעט שכל, עדיין ראוי לתהילה כלשהי, לפי השכל שיש לו; אבל אם הוא נעוה לב - המחשבות שלו מעוותות, הוא אינו ראוי לתהילה כלל, אלא רק לבוז. עדיף להיות עם מעט שכל ישר, מאשר עם הרבה שכל עקום (ע"פ ר' יונה).

- אולם, לפי זה היה ראוי לומר "ונעוה שכל יהיה לבוז".

6. ויש שפירשו, שהמילים "יהיה לבוז" מתייחסות לא לאדם אלא לשכל: כשהאדם הוא נעוה לב ומחשבותיו מעוותות, אז גם השכל שלו יהיה לבוז ויגיע למסקנות נבזיות, "כי ככל ששכלו גדול יותר, כן יעזרהו לרוע" (מלבי"ם).

"לפי שכלו יהולל איש" - האם כל שכל ראוי לתהילה? לפי הנביא ירמיהו, אין להתהלל בחכמה, עושר וגבורה, אלא רק בהשכלה של ידיעת ה', העושה חסד משפט וצדקה, (ירמיהו ט כג): "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'".