קטגוריה:משלי יב ט

נִקְלֶה = בזוי, לא מְכֻבָּד; כמו ש: קַל = לא כָּבֵד (ראו: כבוד - קלון).

1. בקריאה ראשונה נדמה שהכוונה היא "אדם בזוי שיש לו עֶבֶד, טוב יותר מאדם מכובד שאין לו לחם". אולם בקריאה זו יש כמה בעיות:

• עבד הוא סימן לעושר - רק עשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות עבד. ובפסוקים אחרים נאמר, שהכבוד יותר חשוב מהעושר, למשל (משלי כב א): "נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב" ועוד*.
• התורה אמנם מתירה להחזיק עבדים, אך לא מצאנו בשום מקום שהחזקת עבדים היא דבר טוב ורצוי שיש לשאוף אליו, ובוודאי שלא להתבזות בגללו.

2. לכן נראה שיש לפרש את הפסוק בשינוי ניקוד, לפי ההופעה הבאה של המילה "עבד", בפסוק 11: "עֹבֵד אדמתו ישבע לחם"*.

לו = לעצמו (ראו פסוקים נוספים שבהם כינוי הגוף מתייחס לאדם עצמו); נקלה ועבד לו = אדם שהבריות אינן מכבדות אותו, וגם הוא לא מחזיק מעצמו יותר מדי ("לוקח את עצמו בקלות"), אך הוא עובד לעצמו ומפרנס את עצמו. אדם זה טוב יותר מ-

מתכבד = חושב את עצמו למכובד, מקפיד על כבודו, וכתוצאה מכך לא רוצה לעבוד, אינו מפרנס את עצמו, ונשאר חסר לחם; או: מתכבד = מתחזה למכובד, וכן מתחזה לחסר-לחם, ומנסה להתפרנס מתרומות.

וכך אמרו חכמי התלמוד: "לעולם ישכיר אדם עצמו... לעבודה שזרה לו, כמו שאמר רב לרב כהנא: פשוט נבלה בשוק וקבל משכורת, ואל תאמר 'איש חשוב אני ואין זה לפי כבודי'" (בבא בתרא קי., תרגום לעברית. וכן ר' יונה והגר"א על פסוקנו).

בפסוק 11 נאמר, שאדם צריך לעבוד את אדמתו כדי שיהיה לו לחם*, וכאן נאמר שהאדם צריך לעבוד את עצמו כדי שלא יחסר לו לחם.

3. לפי הניקוד: ועֶבֶד לו = הוא עבד של עצמו, הוא עובד בעבודות קשות, אבל עובד למען עצמו: "הנראה נקלה על-ידי שעובד לעצמו, הוא יש לו כבוד באמת, כי יש לו עבד, כי הוא עצמו עובד לעצמו וישבע לחם" (מלבי"ם, ודומה לזה רש"י ומצודות).

4. על-דרך הרמז: "יותר טוב לאדם לנהוג מנהג נקלה, בין במאכלו בין במלבושו, כדי להכניע את היצר הרע, כדי שיהיה עבד לו ולא יתגבר עליו... ממה שינהג המתכבד בדברים הנזכרים, שרוצה תמיד שיהיה שמן חלקו ומאכלו... ולבושיו כלבושי החשובים... כי בכך יצרו מתגבר עליו ומחטיאו, וגורם רעה לעצמו שהקדושה מסתלקת ממנו, ויהיה חסר מִלַחְמַהּ, שהוא מזון הנפש העיקרי" (רמ"ד ואלי).

5. לפירושים נוספים ראו "הקבלות".

1. עֵלִי ובניו היו כהנים במשכן ה' בשילה. אולם הם זלזלו בכבוד ה' והתכבדו - כיבדו את עצמם כאשר דרשו לעצמם את החלקים הראשונים מכל זבח, (שמואל א ב כט): "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן, וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי?!". עונשם היה שהם הודחו מעבודת ה' במקדש ונשארו חסרי לחם, (שמואל א ב לו): "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתּחוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם, וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם".

דוד למד את הלקח. כשהוא העלה את ארון ה' למשכנו החדש בירושלים, הוא הקל בכבוד עצמו, ורקד בשמחה לפני ה' יחד עם העבדים והשפחות, (שמואל ב ו כב): "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה".

הפסוק שלנו מסכם בקצרה את הלקח הזה. יש לקרוא את הפסוק תוך הצבעה כלפי מעלה: טוב לי יותר להיות נקלה, להקל בכבוד עצמי ולהיות עבד נאמן לו (לה'), מלהיות מתכבד, להקפיד על כבוד עצמי, להידחות מעבודת ה' ולהישאר חסר לחם.

2. כשדוד היה עדיין עבד של שאול, הציעו לו לקחת את בתו של שאול לאשה. אולם דוד היה נקלה בעיני עצמו, ואמר (שמואל א יח כג): "הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה?!". הענוה של דוד השתלמה: גם כשרוח רעה השתלטה על שאול והוא רדף אחרי דוד, רוב העם ידע שדוד נאמן למלך וסייע לדוד בבריחתו, (שמואל א כב יד): "וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר 'וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ?!'"

לעומתו, יואב בן צרויה היה עבד של דוד, אולם הוא התכבד - הקפיד על כבוד עצמו ועל כבוד משפחתו. לכן יואב רצח את אבנר כנקמה על רצח אחיו עשהאל, בניגוד לרצונו ולצרכיו של דוד. עונשו היה, שדוד קילל אותו שיהיה חסר לחם, (שמואל ב ג כט): "יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאַל כָּל בֵּית אָבִיו, וְאֶל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם". בסופו של דבר, בימי שלמה, יואב הודח מתפקידו והוצא להורג.

לפי זה, יש לקרוא את הפסוק תוך הצבעה כלפי המלך: טוב לי יותר להיות נקלה, להקל בכבוד עצמי ולהיות עבד נאמן לו (למלך), מלהיות מתכבד, להקפיד על כבוד עצמי, להידחות מעבודת המלך ולהישאר חסר לחם.