קטגוריה:משלי יא יז
גמל נפשו איש חסד ועכר שארו אכזרי
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד
וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁ/וֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְ/עֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗/וֹ אַכְזָרִֽי׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים:
• ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
רש"י
"גומל נפשו" - גומל טובה לקרוביו איש שהוא חסיד
"ועכר שארו אכזרי" - והאכזרי הוא עוכר את קרוביורלב"ג
"גומל נפשו". הנה מי שמגדל נפשו החומרית ומחזיק אותה לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש הוא איש חסד שלא יגרע מדבר חקו הראוי לו ויחמול על הראוי לחמלה עליו ואמנם מי שהוא עוכר בשרו ומצר לגופו הנה הוא אכזרי כי מי שהוא אכזרי לעצמו כל שכן שהוא אכזרי לזולתו ואולם אמר זה כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתב' מה שיענו גופם ענוי וזה הפך רצון הש"י ולזה תמצא שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמות רק מעט ביום אחד בשנה והיה זה כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות ולזה מי שיהיה סבה להחלות הגוף אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך:
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"גומל נפשו" - מי שגומל טוב לנפשו המתאווה, לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות, הוא בודאי איש חסיד, כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת. אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוס על הממון, כל-שכן שהוא אכזרי על הזולת.
מצודת ציון
"ועוכר" - ענין השחתה ובלבול, כמו (בראשית לד): "עכרתם אותי".
"שארו" - בשרו, כמו (תהלים עח): "אם יכין שאר".מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
"גומל נפשו איש חסד", איש חסד הוא מי שדרכו לעשות חסד עם כל אדם מבלי תקות גמול, ומבלי התעוררת התפעליות איזה מידה רחמנות וחמלה ודומיהם, והפוכו הוא האכזרי שלא לבד שלא יעשה חסד כי גם בעת יתפעל מצרת הנדכא לא ירחם רק יתאכזר ולא ייטיב עמו, וצייר פה את האדם שי"ל שני חלקים, "נפשו", שהיא הנפש הרוחניית, "ושארו" שהוא הגוף, ויאמר שאיש חסד הגם שנדמה שמריע לגופו שמחלק מעותיו לאחרים, מ"מ הוא מטיב לנפשו הרוחניית כי היא תנחל טוב הצפון, (ומבואר אצלי שפעל גמל בא על המעשה שנקשר עמה התפעליות אהבה או איבה, ור"ל שהוא גומל נפשו באהבתו את חלק הרוחני שבו שהוא עקר האדם), "ועכר שארו אכזרי", והאכזרי לא לבד שעוכר את נפשו הרוחנית, אל תחשוב שמטיב בזה לגופו, כי הוא עוכר גם את שארו ובשרו כי ע"י אכזרותו יתאכזרו גם עליו, ועוכר ביתו ינחל רוח, (כי הממוצע בין שניהם שאינו איש חסד ולא אכזרי הגם שאינו גומל נפשו אינו עוכר שארו):
תרגום מצודות: מי שגומל טוב לנפשו המתאווה, לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות, הוא בודאי איש חסיד, כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת; אבל העוכר (משחית ומקלקל) בשר עצמו, ומרעיב עצמו כי יחוס על הממון, כל-שכן שהוא אכזרי על הזולת.
תרגום ויקיטקסט: הנותן לנפשו גמול (שכר מידה כנגד מידה), ומיטיב עמה על כל מעשה טוב שהיא עושה, הוא איש חסד כמו אדם העוזר לנזקקים, כי גם הנפש הפרטית של האדם היא נזקקת; אולם מי שעוכר (מקלקל) את שארו (גופו), ומונע ממנו את צרכיו החומריים, הוא אכזרי, כי הוא פוגע באדם הקרוב לו ביותר - הוא עצמו.
/ איש העושה חסד עם הזולת למעשה גומל חסד עם עצמו, כי גם אחרים יעזרו לו; אולם איש המתאכזר אל הזולת למעשה פוגע גם בעצמו, כי גם אחרים יתאכזרו אליו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יא יז.
דקויות
1. יש אנשים, שעושים הרבה חסד עם הזולת, אך שוכחים לדאוג לעצמם - לא אוכלים טוב, לא ישנים טוב, ופוגעים בבריאותם. הפסוק שלנו מזהיר משגיאה זו.
נפש היא הצד החומרי והגופני של החיים, הצד שנהנה מאוכל ושתיה ודומיהם; על-פי פסוק זה, אדם שגומל טוב לנפש שלו, כלומר - אוכל ושותה, גם הוא איש חסד, כמו מי שעוזר לזולת; ולעומת זאת, אדם העוכר = מקלקל ומשחית, את שארו = בשרו וגופו, גם הוא אכזרי, כמו מי שמזיק לזולת. כך פירשו רלב"ג ומצודות על הפסוק, וכן רבים מחכמי ישראל:
"גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! אמר להם: הן! מה אם איקונין [פסלים] של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב "כי בצלם אלהים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה!"""
"דרשה אחרת: גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לגמול חסד עם אורחת שיש בביתי. אמרו לו: כל יום יש לך אורחת?! אמר להם: והנפש העלובה הזאת, היא לא אורחת בתוך הגוף?! היום היא כאן, מחר לא..." (ויקרא רבה לד ג, תרגום לעברית).
"ריש לקיש אמר: [המונע עצמו מן התענית] נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד, כלומר הגומל טוב לנפשו הוא איש חסד, ועוכר שארו אכזרי, המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר" (תלמוד בבלי, תענית יא, ע"פ רבנו חננאל והתוספות; וראו: התענית והסיגוף בדברי חז"ל).
"אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו (תענית כ"ב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים, וכן אמרו (תענית כ"ב): לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (תענית י"א): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה, והלל היה אומר גומל נפשו איש חסד על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים" (מסילת ישרים יג).
ויש מפרשים שהסיקו מפסוקנו מסקנות מעשיות אחרות:
2. לעשות חסד עם קרובי המשפחה: "גומל נפשו - גומל טובה לקרוביו, איש שהוא חסיד: ועכר שארו אכזרי - והאכזרי הוא עוכר את קרוביו" (רש"י, וכן רמ"ד ואלי). אולי הוא פירש נפשו = "הנפש הקרובה אליו ושייכת לו", כמו הביטוי בלשון ימינו "נשמה שלי".
3. לעשות חסד עם הזולת: מי שעושה חסד עם הזולת, למעשה גומל בכך חסד עם נפשו (החומרית והרוחנית), כי גם אחרים יעזרו לו; ומי שמתאכזר על הזולת, למעשה פוגע בכך בבשרו, כי גם אחרים יתאכזרו אליו ויפגעו בו (ע"פ מלבי"ם). ניתן להביא ראיה לפירוש זה מההקבלה בין פסוק זה לפסוק הקודם, (משלי יא טז): "אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד, וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר"*. וכדברי הפתגם האנגלי We always help ourselves whenever we help others.
4. להיגמל מהתענוגים: גומל מלשון "גמילה", כמו (בראשית כא ח): "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" - מי שמצליח לגמול את נפשו מהתענוגים, עושה עמה חסד גדול, בתנאי שהוא לא מסגף את עצמו יותר מדי ולא גורם נזק לבשרו: "איש חסד מגדיל נפשו בהרגל טוב ובמידות אמצעיות, כאשר יגדל את הגוף הקטן... והמידה האמצעית בעניין הנאות הגוף, שינהוג בה איש חסד - להפריש נפשו מן התאוות, ולהשביע עדיה כדי קיום הגוף... מי שהוא עוכר גופו, ומרעיב ומסגף עצמו, ייקרא אכזרי... כי בעכירת הגוף, ייפסדו כוחות הנפש וישחיתוה מלאכתה, ולא תצלח לחכמה ולעבודת ה' יתברך" (ר' יונה).
הקבלות
גומל
1. רוב המפרשים פירשו: גמל = נתן טוב וחסד בשפע, כמו ב(ישעיהו סג ז): "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה', כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה', וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו"
(ויש שקראו את המילה חסד פעמיים: "גומל חסד לנפשו - איש חסד"; דעת מקרא).
2. אולם גמול יכול להיות גם לרעה, כמו ב(ירמיהו נא נו): "כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד... כִּי אֵל גְּמֻלוֹת ה', שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם"; והכוונה לשכר או עונש הניתן מידה כנגד מידה, כמו ב(תהלים יח כא): "יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקִי, כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי".
לפי זה, גומל נפשו = נותן לעצמו באותה מידה שהוא נותן לאחרים. רעיון זה נרמז בכמה פסוקים בתורה:
(ויקרא יט יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - רוב האנשים אינם מסוגלים לאהוב את הזולת בדיוק באותה מידה כמו את עצמם, והמפרשים התייחסו לבעיה זו בדרכים שונות*. לפי פירושנו למעלה, איש חסד מפרש את הפסוק כהנחיה מעשית, ומשקיע בעזרה לזולת זמן שווה לזה שהוא משקיע בהנאות של עצמו.
(דברים טז יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה, וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". הכתוב מציין ארבעה אנשים השייכים למשפחתו של האדם ושמחים יחד איתו, וכנגדם ארבעה אנשים נזקקים מבחוץ שהוא צריך לדאוג שיוכלו לשמוח בחג:
"אמר הקב"ה: אתה יש לך ארבעה בני בית - בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואף אני יש לי ארבעה בני בית - הלוי והגר והיתום והאלמנה....אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך. אם עשית כן, אף אני אשמח את שלי ואת שלך..."
"אלו ואלו אני עתיד לשמח בבית הבחירה, שנאמר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי"..." (רבי לולינוס דרומי בשם רבי יהודה בר סימן, ילקוט שמעוני).
נפשו
ישנם פסוקים נוספים בספר משלי, המלמדים שהאדם לא צריך להרעיב את נפשו:
(משלי י ג): "לֹא יַרְעִיב ה' נֶפֶשׁ צַדִּיק וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף"*- אם ה' אינו מרעיב את הצדיק, גם הצדיק אינו צריך להרעיב את עצמו.
(משלי יא כה): "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן, וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא"*- אדם שמברך ומיטיב עם הזולת, יזכה שגם נפשו תדושן, כלומר הצרכים החומריים שלו יתמלאו, מידה כנגד מידה; מקובל לפרש שהפסוק מתאר גמול מאת ה', אך ייתכן שאפשר ללמוד ממנו גם איך האדם צריך להתייחס אל עצמו.
(משלי יג ד): "מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן"*- שכרם של החרוצים הוא, בין השאר, מילוי הצרכים החומריים של הנפש.
(משלי יג כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר"*- הצדיק אינו מרעיב את עצמו, אלא נותן לנפשו את צרכיה ומשביע את רצונה.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "משלי יא יז"
קטגוריה זו מכילה את 8 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 8 דפים.