פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
גמל נפשו איש חסד ועכר שארו אכזרי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד
  וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גומל נפשו" - גומל טובה לקרוביו איש שהוא חסיד

"ועכר שארו אכזרי" - והאכזרי הוא עוכר את קרוביו

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גומל נפשו". הנה מי שמגדל נפשו החומרית ומחזיק אותה לתת לחומר ההכרחי מן המזון והלבוש הוא איש חסד שלא יגרע מדבר חקו הראוי לו ויחמול על הראוי לחמלה עליו ואמנם מי שהוא עוכר בשרו ומצר לגופו הנה הוא אכזרי כי מי שהוא אכזרי לעצמו כל שכן שהוא אכזרי לזולתו ואולם אמר זה כי קצת האנשים יחשבו עבודה לשם יתב' מה שיענו גופם ענוי וזה הפך רצון הש"י ולזה תמצא שלא העמידה התורה דבר יהיה בו ענוי לנפש הבהמות רק מעט ביום אחד בשנה והיה זה כי כן הכחות הנפשיות החמריות הוכנו לעבודת השכל ולא יוכן להם זה אם לא היו בבריאות ולזה מי שיהיה סבה להחלות הגוף אשר בחלותו ייחלו אלו הכחות הנה הוא יבלבל כוונת השם יתברך:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גומל נפשו איש חסד", איש חסד הוא מי שדרכו לעשות חסד עם כל אדם מבלי תקות גמול, ומבלי התעוררת התפעליות איזה מידה רחמנות וחמלה ודומיהם, והפוכו הוא האכזרי שלא לבד שלא יעשה חסד כי גם בעת יתפעל מצרת הנדכא לא ירחם רק יתאכזר ולא ייטיב עמו, וצייר פה את האדם שי"ל שני חלקים, "נפשו", שהיא הנפש הרוחניית, "ושארו" שהוא הגוף, ויאמר שאיש חסד הגם שנדמה שמריע לגופו שמחלק מעותיו לאחרים, מ"מ הוא מטיב לנפשו הרוחניית כי היא תנחל טוב הצפון, (ומבואר אצלי שפעל גמל בא על המעשה שנקשר עמה התפעליות אהבה או איבה, ור"ל שהוא גומל נפשו באהבתו את חלק הרוחני שבו שהוא עקר האדם), "ועכר שארו אכזרי", והאכזרי לא לבד שעוכר את נפשו הרוחנית, אל תחשוב שמטיב בזה לגופו, כי הוא עוכר גם את שארו ובשרו כי ע"י אכזרותו יתאכזרו גם עליו, ועוכר ביתו ינחל רוח, (כי הממוצע בין שניהם שאינו איש חסד ולא אכזרי הגם שאינו גומל נפשו אינו עוכר שארו):


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"גומל נפשו" - מי שגומל טוב לנפשו המתאווה, לתת לה די מחסורה ההכרחי להחיותה ולהעמידה במצב הבריאות, הוא בודאי איש חסיד, כי כאשר יחמול על נפשו כן יחמול על נפש הזולת. אבל העוכר בשר עצמו ומרעיב עצמו כי יחוס על הממון, כל-שכן שהוא אכזרי על הזולת.

מצודת ציון

"ועוכר" - ענין השחתה ובלבול, כמו (בראשית לד): "עכרתם אותי".

"שארו" - בשרו, כמו (תהלים עח): "אם יכין שאר".

<< · מ"ג משלי · יא · יז · >>