קטגוריה:משלי טו לג

סדר המילים בפסוק לא לגמרי ברור, והמפרשים הסבירו אותו בדרכים שונות:

1. יראת ה' היא המוסר של החכמה, כלומר, יראת ה' מייסרת את כוחות הנפש של האדם ומכריחה אותו ללכת על-פי חוקי החכמה: "יצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך לייסר כוחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה, וזה נקרא מוסר, ומהו המוסר? - יראת ה'" (מלבי"ם); והענוה, הגורמת לאדם לקבל תוכחות, בסופו של דבר מביאה לו כבוד, כמו שנאמר "ושומר תוכחת - יכובד".2. יראת ה' קודמת לחכמה, וגם להיפך - חכמה קודמת ליראת ה' (ראו אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה): "יראת ה' מוסר חכמה אין לו הכרע, אם יראת ה' הוא המביאו לידי מוסר חכמה, או יראת ה' בא על-ידי מוסר חכמה, כעניין (בראשית כה23) ורב יעבוד צעיר, שאין לו הכרע אם הרב יעבוד את הצעיר או לרב יעבוד הצעיר. ושניהם אמת: זכה - ורב יעבוד את הצעיר, לא זכה - לרב יעבוד הצעיר. כן כאן, שניהם אמיתיים, שהחכמה באה על-ידי יראה, ויראה באה על-ידי החכמה... אך הכבוד אינו בא [אלא] רק אם הוא עניו ובורח מן הכבוד, לכן אמר ולפני כבוד ענוה" (הגאון מווילנה; ראו גם מושא לפני נושא או להיפך).

3. המשפט לפני כבוד ענוה הוא אחד הרעיונות שלומד מי ששומע דברי מוסר: "וטעם להזכיר זה המוסר בפרט, לפי שאמרו רבותינו ז"ל "ענוה גדולה מכולם"" (ר' יונה).

4. לפעמים, אדם שלמד הרבה מגיע לשוק העבודה או ל"שוק החיים", ומופתע שהאנשים מזלזלים בו ולועגים לו, ואינם מתייחסים בכבוד לחכמה שלמד. העלבון גדול במיוחד כאשר אותו אדם למד לשם שמיים - למשל כדי לעזור ולקדם את החברה. הפסוק שלנו מכין את התלמיד למצב זה, ומתאר את סדר העניינים הרגיל בלימוד חכמה:

• מתחילים ביראת ה' - שהיא דרישת הקדם ללימוד חכמה ((תהלים קיא י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'...")
• אחר-כך מקבלים מוסר (= ביקורת);
• אחר-כך לומדים חכמה;
• השלב הבא אמור להיות כבוד, כמו שנאמר ב(משלי ג לה): "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ..."; מי שלמד חכמה ראוי לנחול ולקבל כבוד.
• אולם, החכם מזהיר את תלמידו, שלפני הכבוד הוא יצטרך לעבור שלב נוסף - ענוה; לפני הכבוד, הוא יצטרך לספוג השפלות ועינויים נפשיים, ורק אם יצליח לעמוד בהם, לא לכעוס ולא להתגאות, רק אז יזכה לכבוד הראוי לו.

כך גם בתלמוד: "תניא: 'לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו', שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא" (בבלי, נדרים סב:).

5. ענוה היא דרך טובה לזכות לכבוד ביחסים בין-אישיים: אדם המתנהג בענוה גורם לזולת להרגיש מכובד, כתוצאה מכך הוא אהוב יותר על הבריות וזוכה בעצמו לכבוד. כפי שאמר פעם פילוסוף סיני: "אם אתה כותב מכתב לחבר, שים בו לפחות טעות אחת, כך תגרום לו להרגיש נעלה" (תרגום מהמבוא לספר Convex Sets מאת Frederick Valentine).

פסוקנו הוא האחרון בפרק טו, אולם, נראה שהוא מתאים יותר להיות הפסוק הראשון בפרק טז, שכן הפסוקים הבאים מדברים גם הם על ה' - ראו מבנה משלי טז.

המשפט "לפני כבוד ענוה" מופיע גם ב(משלי יח יב): "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"*.

ענוה ויראת ה' נזכרו יחד גם ב(משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" (פירוט; (ראו סדרן של המידות הטובות.