קטגוריה:משלי טו לב

שני פירושים על-דרך הפשט:

1. מואס נפשו = גורם לנפשו להיות מאוסה ומושחתת, וקונה לב = מתקן את ליבו שהושחת והתקלקל: "אוזן שומעת תוכחת חיים - בקרב חכמים תלין (פסוק 31), אבל אם לא הטה ליבו לתוכחת חיים - פורע מוסר מואס נפשו. ושומע תוכחת קונה לב -" "אם השחית" "נפשו, בדברי תורה" "קונה לב, זו חכמה שנתונה בלב, שמתוך כך זוכה לכבוד ולענוה, שנאמר - יראת ה' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענוה (פסוק 33)" (מדרש משלי טו; סימני הפיסוק הם תוספת שלי).

נפש האדם, כמו מאכל הנמצא מחוץ למקרר, עלולה להתקלקל. אדם שבעבר הצטיין במידות טובות, עלול לאבד אותן במשך הזמן. הפתרון, לפי ספר משלי, הוא להקשיב:

פורע מוסר = פורק את עול הביקורת, מזלזל בביקורת; מואס נפשו = גורם לנפשו להיות מאוסה ומקולקלת; המזלזל בדברי ביקורת מפסיד הזדמנויות לתקן ולשפר את עצמו, וכך נשאר רק עם תכונות האופי שלו, ההולכות ומתקלקלות עם הזמן, עד שנעשות גרועות ומאוסות.

ומצד שני: שומע תוכחת - קונה לב = מי שמקשיב ומתייחס ברצינות לדברי ביקורת, יכול לחדש את תכונותיו הטובות, וכאילו קונה בכל פעם לב חדש וטרי.

2. מואס נפשו = כאילו אינו אוהב את נפשו, אינו רוצה לחיות: "פורע מוסר החכמים חפץ להמית נפשו" (אבן עזרא), "מי שפורע מוסר - אינו חש על נפשו ואבדונה" (מלבי"ם), "מי שאינו מייסר עצמו - הוא מואס נפשו, דהיינו רצונו, כי אם היה מייסר עצמו, היה הקב"ה עושה רצונו, נמצא הוא ממאס רצונו" (הגר"א). פירוש זה מתאים יותר למשמעות המקובלת של הביטויים בלשון המקרא: מאס = לא רצה, נפש = החיים או הרצון.

ומצד שני: שומע תוכחת - קונה לב = רוכש לעצמו כישורים שכליים ורגשיים המאפשרים לו לשפר את איכות חייו (ע"פ גליה).

שני פירושים על-דרך הדרש, בכיוון הפוך:

3. אדם פורע מוסר כי הוא מואס נפשו - הוא כל-כך טרוד בהפרעות עד שנמאס לו מהחיים, הוא לא פנוי נפשית לשמוע ביקורת מאחרים; נפשו נמצאת בחושך גדול המסתיר את האור האלהי שבנפשו, עד שהוא קץ ומואס בנפשו ואינו שם לב עד כמה הוא מזיק לעצמו. ומצד שני, אדם שומע תוכחת רק אחרי שהוא קונה לב - משיג בעלות ושליטה על הלב שלו; רק כשיש לו שקט נפשי, המאפשר לו לסדר את המחשבות שלו ולשלוט בהן, הוא נעשה פנוי ומסוגל להתייחס ברצינות לדברי ביקורת של אחרים. והמשמעות המעשית היא: לפני שמותחים ביקורת על הזולת, לבדוק אם הוא פנוי נפשית לקבל אותה (ע"פ גליה).

4. לפעמים אדם פורע מוסר - מייסר ומסכן את עצמו בצורה מופרעת ובלי גבול, למשל חותך את הורידים או נוסע כמו מטורף בכביש - כי הוא מואס נפשו - נמאס לו מהחיים, הוא לא מוצא טעם בנפשו, והוא גורם לעצמו כאב חד או סיכון חריף כדי להרגיש טעם של חיים. על-פי פסוק זה, הפורע מוסר מרגיש שנפשו אינה זוכה לקניין רגשי (השגות הקשורות ברגשות), והוא מקבל את כל "הנאותיו" בדרך המזיקה לו. החצי השני של הפסוק מתאר פתרון אפשרי: שומע תוכחת - קונה לב: על אדם זה להקשיב לתוכחה, להביא אותה אל תוך ליבו, לא כביקורת הרסנית, הבאה להטיל דופי או מום, ומפחיתה מערכו, אלא דרך לקנות את עולמו, וכך אולי יטעם הרגש של שמחה והנאה מהתוכחה, וכך ייחשב כ" קונה לב ", המשתמש בתוכחות ובאהבת הייסורים כאמצעי להגדיל את נפשו ואת טעם חיותו (ע"פ גליה).

גם הפסוק הקודם והפסוק הבא עוסקים בתוכחת ומוסר, ומפרשים רבים קישרו ביניהם (ראו אבן עזרא, רבנו יונה, מדרש משלי):

• (משלי טו לא): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים - בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין"*.
• (משלי טו לג): "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"*.