לקוטי מוהר"ן יד

(תהלים פא ד): "תקעו בחדש שופר בכסא וכו'" לגירסה מנוקדת ראה http://breslev.eip.co.il/?key=43

א: שלום <- כבוד ה'

להמשיך שלום בעולם, צריך להעלות כבוד הקדוש ברוך הוא לשרשו, היינו ליראה, כמו שכתוב (דברים כח): "ליראה את השם הנכבד".

ב: כבוד ה' <- קירוב גרים ובעלי תשובה

ואי אפשר להעלות את הכבוד אלא על ידי תורת חסד; (משלי לא כו): "ותורת חסד", אמרו חכמינו, זכרונם לברכה, (סוכה מט:): "זהו הלומד תורה על מנת ללמדה", כי זה עיקר כבודו, כמובא בזוהר (זוהר יתרו סט א): "בשעתא דשאר עכו"ם אתין ואודן לקדשא בריך הוא, כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא, כמו גבי יתרו' בשעתא דאמר יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים", כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא". נמצא, זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה מקרבין את עצמן לפנים מהקדושה, הן גרים שמגירין, הן בעלי תשובה, שגם הם היו מבחוץ, וכשמקרבין ומכניסים אותם לפנים, זהו כבודו.

ועכשו הכבוד בגלות, כי עיקר הכבוד אצל העכו"ם, ואנחנו בני ישראל שפלים ונבזים. ולעתיד לבוא, שיתגלה כבודו מבין החשך, כמו שכתוב (ישעיהו מ): "ונגלה כבוד ה' וכו'", כי אז יטו כלם (צפניה ג): "לעבדו שכם אחד", אז יאמרו בגוים (ישעיהו ב): "לכו ונלכה באור ה'". וכבוד נקרא אור, כמו שכתוב (יחזקאל מג ב): "והארץ האירה מכבודו".

ג: קירוב גרים ובעלי תשובה <- הפצת תורה

ואי אפשר לקרב את הגרים עם בעלי התשובה, אלא על ידי תורה, כמו שכתוב (משלי ה): "יפוצו מעינותיך חוצה", שצריך להשקות אותם שהם מבחוץ, להודיע להם הדרך ילכו בה. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות ו): "אין כבוד אלא תורה". וזהו (ירמיהו טו יט): "אם תוציא יקר מזולל" , ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא מציעא פה:): "אלו שמקרבין בני אדם לעבודת השם יתברך"; כי זהו נקרא "מוציא יקר", היינו כבוד, "מזולל", מזילותא דגלותא. וזה (תהלים קיג ד): "רם על כל גוים ה'", היינו, כשהעכו"ם מודין ומשבחין לה', אזי "על השמים כבודו", אזי נתעלה הכבוד מהחושך.

ואי אפשר לבוא להתעוררות התשובה - הן לרשעי ישראל, הן לגרים - אלא על ידי התורה שמאירין להם אל מקום שהם שם, כמו שכתוב: "יפוצו וכו' חוצה", 'חוצה' דיקא; כי התורה הם שישים רבוא אותיות, כנגד שישים רבוא נשמות, ויש לכל הנשמות שורש למעלה במחשבה דקדשא בריך הוא, כי (בראשית רבה א): "ישראל עלו במחשבה תחלה". ועל ידי זיווג הנשמות נבראים נשמות גרים (זוהר שלח קסח א), וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו, ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זיווג, שזה מקבל הארה מזה; ועל ידי הזיווג של התנוצצות הנשמות שבמחשבה נבראים נשמות גרים. גם הפושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו (כי נקרא 'פושעי ישראל', נמצא ששם ישראל נקרא על כל פנים עליו עדיין, מאחר שנקרא פושעי ישראל), (סנהדרין מד.): "אף על פי שחטא, ישראל הוא", יש לו אחיזה ושרש במחשבה עליונה, ועל ידי ההתנוצצות התנוצץ גם שרש נשמתו בין שאר השרשים, ומגיע הארה לזה הפושעי ישראל משרש נשמתו, ועל ידי הארה הזאת חוזר בתשובה.

ד: ברכת התורה בשורש הנשמות

וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נדרים פא.): "מפני מה תלמידי חכמים אין בניהם תלמידי חכמים? מפני שלא ברכו בתורה תחלה", שצריך כל אדם, ובפרט תלמיד חכם, לברך ולהאיר בלימוד תורתו בשורש הנשמות, היינו במחשבה תחלה, כי שם שרשנו. נמצא, כשמביא הארה וברכה לתוך תחלת המחשבה, ועל ידו מתנוצצין ומתברכין הנשמות, נמצא כשממשיך נשמה לבנו, בודאי הוא ממשיך נשמה בהירה וזכה, ועל ידי זה גם בנו יהיה תלמיד חכם; אבל כשאין מאיר ומברך את התחילה על ידי למודו, אז כשממשיך נשמה לבנו, הנשמה היא בבחינת (שיר השירים ה): "אני ישנה", ואינה מאירה, מפני זה לא יהיה בנו תלמיד חכם, וזה מפני שלא ברכו בתורה תחלה, הינו שרש הנשמות, בבחינת ישראל עלה במחשבה תחלה:

ה: תורה <- שפלות

ואין אדם זוכה לתורה, אלא על ידי שפלות, כמו שאמרו חז"ל (ערובין נד:): "וממדבר מתנה", שישבר גאותו מארבע בחינות שפלות. כי צריך האדם להקטין את עצמו:

לפני גדולים ממנו,
ולפני בני אדם כערכו,
ולפני קטנים ממנו,
ולפעמים, שהוא בעצמו קטן שבקטנים וצריך להקטין את עצמו כנגד מדרגת עצמו, וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו, בבחינת (שמות טז): "שבו איש תחתיו".

וזהו: (משלי טו לג): "ולפני כבוד ענוה", כי על ידי ענוה זוכין לכבוד, כמבאר לעיל, שעקר התעלות הכבוד הוא על ידי גרים ובעלי תשובה שעושין, וזה זוכין על ידי תורת חסד וכו'; ולתורה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי ענוה וכו', כמבאר לעיל. נמצא שאי אפשר לזכות לכבוד דקדושה, כי אם על ידי ענוה, וזהו: "ולפני כבוד ענוה", כנ"ל. (הועבר מסוף הקטע כי נראה שכאן מקומו).

מידת הענוה

וזה שאמר רבה בר בר חנה: (בבא בתרא עג:): "לדידי חזי לי האי אורזילא בר יומא, דהוי כהר תבור. והר תבור כמה הוי? ארבעה פרסי. ובי משכא דצוארה תלתא פרסי, ובי מרבעתא דרישה פרסא ופלגא. ורמא כופתא, וסכרא לירדנא". (רשב"ם בבא בתרא עג ב): "אורזילא בר יומא - ראם בן יום אחד, דאותו היום נולד: כהר תבור - כן היה גדול. בי מרבעתא דרישה - מקום הנחת ראשו כששוכב על הקרקע. רמא כופתא - הטיל רעי. סכרא - הרעי לירדנא לפי שעה, עד שמסמסוהו המים מעט מעט".

אורזילא בר יומא היינו בחינת כבוד, שהוא בעכו"ם, בזhלותא. וזה: אור זילא. אור הינו בחינת כבוד, כמו שכתוב: "והארץ האירה מכבודו". ולמה נקרא בר יומא? - כי לא יתגלה הכבוד אלא בביאת משיחנו; וכתיב בה: (סנהדרין צח.): "אימתי יבוא מר? היום, "היום אם בקלו תשמעו"", ובכל יום מוכן הכבוד לצאת מזילותא.
והוה כהר תבור - שראה שהעלאת הכבוד תלוי בזה שאדם משבר גאותו - כפי השתברות גאותו, כן הוא העלאת הכבוד, כי כבודו נתעלה על ידי התורה כנ"ל, ואין אדם זוכה לתורה אלא על ידי שפלות, כמו שאמרו חז"ל: "וממדבר מתנה". וזה: הר תבור; הר לשון גדלות, כמו שכתוב (תהלים ל): "העמדת להררי עז", ותבור לשון שבירה.
והר תבור כמה הוה, ארבע פרסי - היינו ארבע בחינות שפלות הנ"ל שצריך להקטין: לפני צדיקים, בינונים, רשעים, ולפני מדרגת עצמו, ושידמה בעיניו כאלו לא בא עדין לפני מדרגתו שהוא בה. וזה: הר תבור ארבע פרסי - ששבירת הגדלות הם בארבע בחינות הנ"ל.
ומשכא דצוארה תלתא פרסי - זה בחינת הדברים שדרך בני אדם להתגדל בהם, הם שלשה דברים, וצריך לשמר את עצמו מהם, כמו שכתוב (ירמיהו ט כב): "אל יתהלל חכם בחכמתו", והם שלש בחינות: חכם, גבור, עשיר. והגדלות נקרא משכא דצוארא, בבחינת (תהלים עה): "תדברו בצואר עתק".
ומרבעתא דרישה פרסא ופלגא - זה בחינת זיווג הנעשה בראשית המחשבה; מרבעתא - לשון זיווג, כמו שכתוב (תהלים קלט): "ארחי ורבעי". ועל ידי זווג הזה נעשה פרסא ופלגא: פרסה זה רמז על המשכת הנשמות לבניהם, זה מכנה בשם פרסה שלמה; והתנוצצות שהנשמות מתנוצצין ומאירין ומעוררין את הפושעי ישראל בתשובה ומולידין נשמות גרים זה מכנה בשם פלגא, כי עדין רחוקים מהקדושה מאד, ויכול להיות להם מניעות רבות, וצריך להם יגיעות רבות כדי להפשיט מהם הבגדים צואים שהלבישו, כמו שכתוב (זכריה ג ד): "הסירו הבגדים הצאים", כי אלו הבגדים הצואים הם מונעים אותם מלחזור לקדוש ברוך הוא, והם מפסיקים כמו נהר המפסיק, שאי אפשר להלך דרך אותו הנהר, וצריך להשליך הבגדים הצואים.
וזה: רמא כופתא וסכרא לירדנא - על ידי שמפשיטין ומשליכין מעליהם הבגדים הצואים, נתבטלים כל המניעות והמסכים המבדילים בינם לבין הקדושה. וזה: וסכרא לירדנא - כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ. ובשביל זה נקראים בשם פלגא, כי עדין צריך להשליך מהם הבגדים הצואים, כדי להסיר המפסיקים והמונעים והמסכים המבדילים בינם לבין הקדשה. אבל, אלו הנשמות שתלמידי חכמים ממשיכין לבניהם כנ"ל זה מכנה בשם פרסה שלמה, כי אין להם מסכים המבדילים.

וזה: (ישעיהו נח): "וכבדתו" - (שבת קיט.): "כבדהו בכסות נקי". 'כסות נקי' הינו להשליך הבגדים הצואים, כי זה עיקר כבוד השם יתברך, "אם תוציא יקר מזולל", להחזיר בני אדם בתשובה ולהמשיך נשמות הגרים. וגרים שמתגיירין, הם באים תחת כנפי השכינה, ובשביל זה נקרא גר צדק (כמובא בהקדמת הזהר ו). וזה שמובא בזהר: (יתרו צג א): "כסות נקי, דא כנפי מצוה" היינו שכינה הנקראת מצוה, בבחינות (תהלים קיט): "כל מצותיך צדק". וזהו: 'וכבדתו', שזה עיקר כבודו, שיכניס גרים תחת כנפי השכינה כנ"ל.

ו: כבוד ה' -> כבוד יראי ה'

וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה; לפי הכבוד שמכבד את יראי השם, כן עלה הכבוד לשרשו, כי שם שרש הכבוד, בבחינת(תהלים טו): "ואת יראי ה' יכבד". כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות, כל אחד לפי בחינתו הוא מזלזל ביראי השם, וכל אחד לפי תקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי השם.

ז: כבוד יראי ה' בלב שלם

ועיקר הדבר שיכבד יראי השם בלב שלם, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (קידושין לב:): "דבר המסור ללב, נאמר בו ויראת מאלקיך", ושם עקר הכבוד, כמו שכתוב (ישעיהו כט): "בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני".

ח: יראת ה' -> שלום בעצמיו -> תפילה -> שלום כללי

כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל, ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום. ויש שני מיני שלום:

יש שלום בעצמיו, כי תחלה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו, כי לפעמים אין שלום, כמו שכתוב (תהלים לח): "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". ועל ידי היראה, זוכה לשלום בעצמיו, כמו שכתוב בזהר (זוהר יתרו עט א): "באתרא דאית דחילא, תמן תשתכח שלמתא", כמו שכתוב (תהלים לד י): "כי אין מחסור ליראיו".
כשיש שלום בעצמיו, אז יכול להתפלל. כי עקר התפלה על ידי היראה, בבחינת (משלי לא ל): "אשה יראת ה' היא תתהלל", כי התפלה במקום קרבן (שולחן ערוך אורח חיים צח#ד), ובקרבן כתיב בה (ויקרא כא): "כל אשר בו מום לא יקרב"; וכשאין בו מום, הינו באתרא דאית דחילא, אזי יקרב לעבוד עבודתו תמה. וזה שכתוב בחנה (שמואל א א): "וחנה מדברת על לבה", על ידי היראה זכתה לתפלה, כי עקר היראה הוא בלב כנ"ל.
ועל ידי תפלה זוכה לשלום הכללי, הינו שלמות העולמות, כי על שם זה תפלה נקרא קרבן, על שם קרוב העולמות לשלמותן.

ט: תפילה על תיקון הנשמה

וזה שאמר רבה בר בר חנה: (בבא בתרא עד.): "אמר לי ההוא טיעא: תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע בהדדי. אזלי וחזאי, דעביד כוי כוי. שקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיעא. בהדי דמצלינא בעותא, ולא אשכחיתה. אמרי: איכא גנבי הכא?! אמר לי: גלגלא דרקיע הוא דהדר. נטר עד למחר כי השתא, ומשכח לה". (רשב"ם על בבא בתרא עד א): "היכא דנשקי ארעא ורקיעא - מקום גבוה היה שם, שנושקים יחד זה לזה. ולאו היינו סוף העולם, דהא מהלך העולם ת"ק שנה הוי, וארץ ישראל אמצעיתו של העולם היא, דכתיב: ישבי על טבור הארץ, והיינו מקומו של רבה בר בר חנה. סלתאי - סל לחם שלי. דהדר - חוזר, כדאמרינן בפסחים: גלגל חוזר ומזלות קבועים".

דנשקי ארעא ורקיעא זה בחינת שלום בעצמיו. ארעא זה בחינת גוף, רקיעא זה בחינת נשמה, כמו שכתוב (תהלים נ): "יקרא אל השמים מעל" זה הנשמה, (סנהדרין צא:): "ואל הארץ - זה הגוף". וכשיש ביניהם שלום, על ידי זה עבידי כוי - על ידי זה נעשה תפלה, כנ"ל, בבחינת (דניאל ו): "וכוין פתיחן לה בעליתה".
ושקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיע - סלתא זה פרנסה, כמו (יומא עד.): "מי שיש לו פת בסלו", הינו שלא רצה לעסוק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. גם כל תפלותיו לא היו אלא בשביל לקשר נשמתו; אפלו אלו תפילות המפורשים בתפילה שהם לצרך הגוף, כגון "רפאינו" וברך עלינו ושאר צרכי הגוף, לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו, אלא בשביל נשמתו, שהיה מכוון לפרנסת נשמתו ולרפואתה. וזה: ושקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיע - ששקל לתפלה שהוא לצרך הגוף, ואנחה בתפלה, הכל לצרך נשמתו, כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות, נתקן גם בגשמיות.
ועד דמצלינא בעותי, לא אשכחה - היינו אחר כך לא מצא כדי פרנסתו, אף על פי שתקן ברוחניות, אף על פי כן לא נמשך לו שפע בגשמיות. אמר: איכא גנבא הכא, שגונבים השפע שלי. השיב לו: גלגלא דרקיעא דהדרא הינו גלגולין דנשמתין, היא הגורמת שאין לצדיק כדי פרנסתו, כמו שכתוב גבי רבי פדת (תענית כה:): "אי בעית דאחרוב עלמא, ואפשר דאיברית בשעתא דמזונא" (ד).

וזה (בראשית א): "קנים תעשה לתבה" - איתא במדרש (בראשית רבה לא): "מה קנים מטהרין את המצרע, אף תבתך מטהרתך". 'המצרע' זה (משלי טז): "נרגן מפריד אלוף", (ערכין טז.): "ומפריד בין איש ואשתו, ועל ידי זה: בדד ישב"; וקנים מטהרים אותו, אף תבתך, הינו תבת התפלה, מתקנין את המחלקת ועושה שלום הכללי, שלום כל העולמות. וזה שמסימין התפלה בשלום.

י: שלום כללי <- כבוד ה' <- תפילה <- שלום בית <- יראה

וזה פרוש:

"תקעו" - לשון שלום, כמו שכתוב (ישעיהו כב): "ותקעתיו יתד במקום נאמן".
"בחדש שופר" - בהתפארות חדש, הינו התעלות כבודו על ידי התקרבות הגרים או בעלי תשובה.
"בכסא" - זה בחינת יראה, שהוא שרש הכבוד; וכסא לשון התכסיא, שזה בחינת: 'דבר המסור ללב, נאמר בו ויראת מאלקיך', שזה הדבר מכסה מעין כל.
"ליום" - זה בחינת שלום בית, כי יום הוא בחינת אור, כמו שכתוב (בראשית א): "ויקרא אלקים לאור יום", ואור הוא שלום בית, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת כג:): "נר שבת קודם לקדוש היום", כי שלום בית קודם.
"חגנו" - זה בחינת תפלה, עבודה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קיח.): "למה נסמכה פרשת עכו"ם למועדים? לומר, כל המבזה את המועדות, כאלו עובד עבודת אלילים". נמצא שמירת המועד זה בחינת עבודה תמה, (ספרי ואתחנן קב): "ואין עבודה אלא תפלה", ועל ידי תפילה יבוא לשלום הכללי כנ"ל.

נמצא, מי שרוצה להמשיך שלום הכללי, צריך להעלות הכבוד לשרשו, הינו ליראה, ועל ידי היראה הוא זוכה לשלום בית, ועל ידי שלום בית הוא זוכה לתפלה, ועל ידי תפלה הוא זוכה לשלום הכללי:

יא: רחמים על כל הברואים <- שלום כללי <- תפילה <- שלום בעצמיו <- שלום בית <- כבוד ה' ויראת ה'

זאת התורה שייך על פסוקים אלו (תהלים קמה ט): "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו וכו'": * "טוב ה' לכל" זה בחינת תפלה, שמאמין בה', שהקדוש ברוך הוא טוב לכל הן לרפואה, הן לפרנסה, הן לכל הדברים. כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קדשא בריך הוא, ולא ירדף אחר תחבולות רבות; כי מי שאין מאמין בהקדוש ברוך הוא, צריך להשתדל אחר תחבולות רבות. למשל, כשצריך לרפואה צריך להשתדל אחר עשבים רבים, ולפעמים אלו עשבים הצריכים לו אינם בנמצא במדינתו, והעשבים הנמצאים אינם טובים למכתו. אבל הקדוש ברוך הוא טוב לכל המכות לרפאותם, והוא בנמצא תמיד, כמו שכתוב (דברים ד): "מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו". ועל ידי התפלה זוכה לשלום הכללי.

וזה: "ורחמיו על כל מעשיו", היינו שרחמי השם יתברך יתמשך על כל הברואים, וכל הברואים ירחמו אחד על חברו (בראשית רבה לג)) ויהיה שלום ביניהם, כמו שכתוב (ישעיהו יא ט): "וגר זאב עם כבשש ונמר עם גדי וכו', לא ירעו ולא ישחיתו", כי יהיה שלום ביניהם. וזה: "ורחמיו על כל מעשיו", כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קנא:): "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים", כמו שכתוב: (דברים יג יח): "ונתן לך רחמים ורחמך".
ואחר כך מפרש הפסוק איך יזכה לתפלה, על ידי שלום בית יהא שלום בעצמיו, בין גופו ונפשו כנ"ל. וזה: (תהלים קמה י): "יודוך ה' כל מעשיך" - מעשיך זה בחינת עשיה, בחינת גוף; "וחסידיך יברכוכה" - 'חסידיך', זה בחינת נפש, כמו שכתוב (משלי יא): "גמל נפשו איש חסד".
ואחר כך מפרש הפסוק, איך יזכה לשלום בית, על ידי שיעלה כבוד השם יתברך לשרש היראה, הנקראים גבורות. וזהו: (תהלים קמה יא): "כבוד מלכותך יאמרו", שיתגלה כבודו ויתעלה לשרשו; וזהו: "וגבורתך ידברו", 'וגבורה' זה בחינת יראה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: (קהלת ג): "ואלקים עשה שייראו מלפניו" - (ברכות נט.): "אלו רעמים", וכתיב (איוב כו): "ורעם גבורותיו מי יתבונן".

(מסימן יב עד כאן לשונו, זכרונו לברכה)

יב: נר חנוכה - ביטול המריבות וביטול המסחר

וזה בחינת מצות נר חנוכה, שמצותה להדליק סמוך לפתח הבית (תלמוד בבלי שבת כא ב, שולחן ערוך אורח חיים תרעב). כי הדלקת הנר הוא בחינת הארת הכבוד, בחינת (יחזקאל מג ב): "והארץ האירה מכבודו", כנ"ל, ועל כן מצותה להדליק סמוך לפתח הבית, דא פתחא עלאה, בחינת יראה (זוהר חדש כי תשא, הקדמת הזוהר ז ב, יא ב), היינו להחזיר הכבוד לשרשו, דהיינו ליראה כנ"ל. ואימתי עולה הכבוד? כשמחזירין בני אדם בתשובה ועושין בעלי תשובה וגרים, שזה עיקר כבודו כנ"ל.

וזהו שזמן הדלקת נר חנוכה, שהוא הארת הכבוד, הוא (שבת כא:): "משעת יציאת הכוכבים, עד שתכלה רגל מן השוק":

מידת המריבה

יציאת הכוכבים בחינת (דניאל יב): "מצדיקי הרבים ככוכבים", דהינו שהם מצדיקי הרבים, ועושין בעלי תשובה וגרים, שעל ידי זה מאיר הכבוד וחוזר לשרשו שהוא היראה כנ"ל, ועל ידי זה זוכין לשלום, ונתבטל המחלקת כנ"ל.
וזהו: עד שתכלה רגל מן השוק (השוק הוא מקומות החיצונים); 'רגל' זה בחינת "נרגן מפריד אלוף" הנ"ל, דהינו בעלי לשון הרע ומחלקת, ההולכים ומרגלים ומדברים רכילות ולשון הרע ועושין מריבה ומחלקת בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בחינת (תהלים טו): "לא רגל על לשונו".
וזהו שצריכין להאיר ולהדליק נר חנכה סמוך לפתח, דהינו להאיר הכבוד ולהחזירו לשרש היראה כנ"ל, עד שיזכה לשלום ויבטל ויכלה הנרגן מפריד אלוף. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' שיתבטל בעלי לשון הרע ורכילות אשר רגל על לשונם, ויתרבה השלום בעולם.
ועל ידי השלום זוכין לתפלה, ועל ידי זה זוכין לשלום הכללי, שלום בכל העולמות. ואזי כשזוכין לשלום הכללי, אזי יתבטל כל המשא ומתן מן העולם, כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות; ואם היה רצונם שוה לא היה אפשר שיהיה נעשה שום משא ומתן. נמצא, שכל המשא ומתן והסחורות הוא רק על ידי בחינת מחלוקת, שאין שלום בין הרצונות. וזה בחינת (בראשית יג): "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט, והכנעני אז בארץ"; 'כנעני' זה בחינת סוחר, כמו שפרש רש"י על פסוק (הושע יב): "כנען בידו וכו'", הינו על ידי בחינת ריב ומחלקת, בחינת "ויהי ריב" וכו', על ידי זה: "והכנעני אז בארץ", על ידי זה יש סוחרים ומשא ומתן בעולם; אבל, לעתיד לבוא, שיהיה השלום המופלא בעולם, כמו שכתוב: (ישעיהו יא): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי", אזי יתבטל המשא ומתן, כמו שכתוב (זכריה יד כא): "ולא יהיה כנעני עוד"

כנ"ל. וזהו גם כן בחינת עד שתכלה רגל מן השוק', היינו שמצוה להדליק נר חנכה עד שתכלה רגל מן השוק, הינו בחינת שלום, שנעשה על ידי החזרת הכבוד כנ"ל, עד שיתבטל כל המשא ומתן כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' שלא ישאר שום רגל בשוק, כי יתבטל כל המשא ומתן על ידי השלום כנ"ל.

יג: כבוד יראי ה' -> כבוד ה' -> שלום -> רפואה

(שיך לעיל): לפי הכבוד שמכבד יראי השם, כן עלה הכבוד לשרשו. כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות, כל אחד לפי בחינתו, כן הוא מזלזל ביראי השם, וכל אחד לפי תקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי השם וכו'. ועל ידי זה, הינו על ידי הכבוד שמכבד יראי השם, שהוא בחינת החזרת הכבוד לשרשו, דהינו ליראה, על ידי זה זוכין לשלום, כמבאר לעיל היטב.

וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קיט.): "המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו", כי המבזה תלמיד חכם ומזלזל יראי השם, נמצא שפוגם בכבוד, ואינו מחזירו לשרש היראה, ואזי אין זוכה לשלום, ועל כן אין רפואה למכתו, כי כל החולאת באין על ידי בחינת מחלקת, כי כל החולאת הם בחינת מחלקת, שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה ואין מתנהגים בשלום, במזג השוה, ועל ידי זה בא חולאת כידוע. ועל כן כשמבזה תלמיד חכם ופוגם בשלום, על כן אין רפואה למכתו כנ"ל, כי עקר הרפואה על ידי השלום כנ"ל, בבחינת: (ישעיהו נז): "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".

גם בעת אמירת התורה הנ"ל הזכיר רבנו, זכרונו לברכה, מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: (שבת כא:): "אין מספידין בחנכה" (ראו גם שולחן ערוך אורח חיים תרע), ואיני זוכר מה שפרש בו. (והנראה לעניות דעתי, כי ההספד הוא בשביל לתקן הסתלקות הכבוד, שנפגם על ידי הסתלקות הצדיק הזה, שהיה מצדיק את הרבים, שעל ידי זה עקר הארת הכבוד כנ"ל, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: (סנהדרין מו:): "הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי". ועל כן בחנכה אין מספידין בו, כי אז מאיר הכבוד על ידי נר חנכה כנ"ל).

יסוד הענין חמשה דברים:

להחזיר כבוד ליראה,
ויראה אל הלב,
ושלום הכללי,
ושלום הפרטי,
להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת אם תוציא יקר מזולל כנ"ל,

הוא תקון קרי, אתון דדין כאתון דדין.

מקורות

סריקה באתר ברסלב - איכות גרועה מאד, נראה כמו טקסט שיצא מהOCR, דורש עריכה רצינית.

שיעור על ליקוטי מוהרן תורה יד

<< · לקוטי מוהר"ן · יד · >>

קיצור דרך: mohrn014