נחת השולחן אורח חיים תרצז
<< · נחת השולחן · אורח חיים · תרצז · >>
ועל-כן, גם יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נוהגין בהם הספר ותענית, ומרבין בהם קצת בשמחה ומשתה, כי גם בהם נמשך הארת התיקונים הנ"ל, שעל-ידי-זה נכנעת ונדחית הסטרא-אחרא, שהיא מבחינת יגון ואנחה, וזוכין לקבל הארת החית דקדושה שהיא בחינת שמחה.
אך אעפ"כ, עיקר שלימות קדושת פורים במקרא מגילה וכו' הוא האדר שני, כי מסמך גאולה לגאולה עדיף. כי השני גאולות הם גם-כן בבחינת התיקונים הנ"ל. כי גאולה שבניסן היתה ע"י משה, ששרשו בבחינת החכמה והשכל העליון, בחינת פני חמה, ועל-כן ניסן הוא ראש לכל החדשים, בחינת ראש ומוחין דייקא.
ואדר הוא סוף לכל החדשים, שזה בחינת מלכות שנקראת סוף דבר, כמבואר במקום אחר, ובו היתה הגאולה שעל-ידי מרדכי ואסתר, שהכניעו קליפת המן עמלק ימח שמו, ובאמת נעוץ סוף בתחלתן. כי נס זה וגאולה זאת הוא מבחינת התנוצצת הגאולה האחרונה שעל-ידי משיח בן דוד, כי הוא יגמור הכנעת קליפת עמלק בשלימות, בבחינת (שמות יז): "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", ודרשו רז"ל "עד דורו של משיח". וגאולה אחרונה תהיה גם-כן בניסן, כמו שאמרו רז"ל, ומשיח הוא בחינת משה בעצמו, כי מה שהיה הוא שיהיה, וכמבואר בזוהר הקדוש.
ועל כן, "מסמך גאולה לגאולה עדיף". כי זה בחינת "והיה אור הלבנה כאור החמה", בחינת התחברות החי"ת והנו"ן המבפ"נ, וכנ"ל. ובאמת, גם באדר ראשון נמשך איזה הארה מבחינת התיקונים הנ"ל, על-כן צריכין להרבות בו גם-כן קצת בסעודה ומשתה ושמחה. וזה שאמרו רז"ל "אין בין אדר הראשון לאדר ב' אלא" וכו', כי אין להפריד ביניהם לגמרי בבחינותיהם, בכדי שלא ליתן מקום לבחינת עלמא דפרודא ח"ו לינק משם, מאחר ששניהם הם מבחינת סוף דבר, כנ"ל. על-כן צריכים לכוללם ביחד בבחינת השמחה עכ"פ. וזה שמסיים הרב ז"ל בהגה זו "וטוב לב משתה תמיד", ומובא בשערי תשובה שגם הרב ז"ל נעץ סופן בתחלתם, ויסד חתימה מעין פתיחה, שני תמידים כסדרם, כי פתח בריש הגהותיו (תהלים טז ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד", וחתם (משלי טו טו): "וטוב לב משתה תמיד".
ומבואר הענין מאד כפי ענינינו שאנו עוסקין בו, כמבואר לעיל בהתחלת הקונטרס, כי הרב ז"ל מלמד אותנו הדרך הקדוש שעוסק כאן רבינו זצ"ל, שצריך כל אחד מישראל לקשר עצמו אל השכל שיש בכל דבר בכדי שיאיר לו השכל הזה להתקרב להשם יתברך על-ידי-זה, וכנ"ל. וזה עיקר הלימוד של "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו, להסתכל ולהתבונן רק בהחיות אלקות והשכל והחכמה דקדושה שיש בכל דבר ובכל ענין, כפי האדם והמקום והזמן. ואז בוודאי יתקרב להשם יתברך ע"י כל ענין. וכל סיבה וענין שיעבור עליו בוודאי יקבל באהבה ובשמחה, ויהיה שמח תמיד בשמחה גדולה, בבחינת "איזהו עשיר השמח בחלקו", היינו, בחלק של קצת התנוצצת הדעת והשכל שהאיר בו השם יתברך, שיהיה יכול להכיר ולהשיג אותו יתברך, ולדבקה בו באמת, שזה עיקר החלק הטוב של כל אחד מישראל, בבחינת (איכה ג): "חלקי ה' אמרה נפשי", וכמו שכתוב (תהלים טז ה): "ד' מנת חלקי וכוסי וכו' חבלים נפלו לי בנעימים וכו'". וע"כ תקנו רז"ל לומר בכל יום "אשרינו מה טוב חלקינו וגורלינו ונחלתינו". וזה עיקר ענין מאמר הכתוב "וטוב לב משתה תמיד", ופירש רש"י "ללמדך שיהיה האדם שמח בחלקו", היינו כנ"ל, והשמחה הזאת בתמידיות בעצמה היא מסוגלת והכרחיות ביותר לקיים תמיד בשלימות ענין הקדוש הזה של שויתי ה' לנגדי תמיד, היינו, להסתכל תמיד רק על השכל והחיות דקדושה שיש בכל דבר, כי אין דבר שיפסיד ההשגה ויבלבל השכל כמו העצבות, וכן אין דבר שמועיל ומוכרח לשלימות השכל וההשגה כמו השמחה דקדושה בתמידות, וכמבואר מזה במקום אחר. וזה כולל כל קיום התורה שצריך האדם לקיים תמיד, היינו לקשר עצמו אל השכל דקדושה, ולעבוד ה' בשמחה תמיד. ועל כן כלל אותם הרב ז"ל בשני תמידין כסדרן, ונעץ סופן בתחלתן, כנ"ל.
ועיין עוד בשערי תשובה שם, שמאריך שם בענין הכנעת היצר הרע ע"י עסק התורה, וגם זה מקושר לענינינו כנ"ל.
ועיין:
- (משלי טו יד): "לב נבון יבקש דעת..." (היינו, בחינה זו הנ"ל, כי מבקש ומתבונן בכל דבר להשיג השכל שיש בו, כנ"ל).
- "...ופי כסילים ירעה אולת" (זה כנגד ההיפוך, בחינת (משלי יח ב): "לא יחפוץ כסיל בתבונה" כנ"ל).
- (משלי טו טו): "כל ימי עני רעים..." (רוצה לומר, עני בדעת, כמו שפירשו המפרשים, וכמובן גם מדברי רז"ל, ובוודאי כל ימיו רעים, כי "דעת חסרת - מה קנית?", ואין לו שום דבר טוב במה להחיות ולשמח את עצמו, מאחר שאינו מקושר, רק אדרבא רחוק ונפרד מהשכל דקדושה ומדביקות השם יתברך. וזהו שהקשו רז"ל "והא איכא שבתות וימים טובים!", היינו שמאיר אז ומתנוצץ השכל דקדושה בכל ישראל אפילו בהפחות שבהם. ותרצו "שינוי וסת חולי מעים". היינו, כי מאחר שאינו רגיל בזה, וכל ימי כרוך רק אחר הכסילות, על-כן גם בשבת ויום טוב, כשמתנוצץ בו איזה הארת השכל דקדושה, אזי מרגיש ביותר קצת גם המלחמה מבחינת הנגדיות שהוא מבחינת עשו, שעיקר אחיזתו בכלי המאכל, בחינת ושט וכבד וכיוצאף שהם עיקר המעיים והגס, כי סטרא אחרא דעשו נכנעת אז כנ"ל, על-כן מרגיש אז באמת ביותר חולי המעיים דייקא. ועכ"פ שמחתו אינו בשלימות גם אז, מחמת הנ"ל).
- וזה שסיים "...וטוב לב משתה תמיד", כי צריכין ליזהר ביותר להרגיל עצמו בלב טוב ובשמחה תמידית, ע"י שיסתכל רק על השכל והפנימיות החיות דקדושה שיש בכל דבר, שזה בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד". ועל-ידי-זה בעצמו יזכה לקיים בכל פעם ביותר "שויתי ה' לנגדי תמיד", שזה בחינת השני תמידין כסדרן, כי נעוץ סופן בתחלתן כנ"ל.
ואולי יש לומר, כי הם בעצמם נגד בחי החי"ת והנו"ן שהם בחיח' החמכה והמלכות דקדושה הנ"ל. וזה בחינת השני תמידין שהיה אחד בבוקר ואחד בערב. ועיין במסכת בבא בתרא דף קמ"ו דרשו כמה דרשות על מקרא זה וכולם אפשר לכוין לענינינו ואין להאריך ובסוף סיימו שם כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף הלילות בשפל גגים גגו ממטר גגים לגגו ובמרום הרים כרמו מעפר כרמו לכרמים. כי כבר נתבאר כי כמו שיש בחי' חמה ולבנה דקדושה בחי' חכמה ומלכות דקדושה כמו כן זה לעומת זה יש בחי' חמה ולבנה דסט"א ר"ל. וזה שביארו רז"ל שאל יטעו לומר שרק ימי העני בדעת שהם בחינת החכמה והשכל שלו רעים אבל הלילות שהם בחי' צמצום הדעת בחי' מלכות שלו הם טובים ח"ו כי לא כן כי דרך הסט"א הוא דרך תהפוכות והיכלי התמורות ומירין כל דבר מהיפוך אל היפוך שמים אור לחשך וחשך לאור ובמקום שצרכין להמשיך האור ולהשתמש עם השכל דקדושה הנראה בחוש ומאיר לעין כל שם דייקא מצמצמין את השכל ומכסין אותו בחשך ואפילה. ובמקום שצריכין למצמם השכל רק לקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה באהבה ובמשחה.
שם דייקא הם מגרים יצה"ר בנפשם ע"י השכליות הרעים שלהם וכמבואר מזה במ"א וכל כוונתם להרע ח"ו להרוס את העולם ולהחריבו ע"י התמורות שלהם ח"ו אבל ואתה מרום לעולם ה' כי הצדיקים והכשרים זוכים להתגבר על כל הנ"ל והם זוכים להשתמש עם כל בחינה ובחינה בזמנה ובמקומה ועי"ז הם זוכין לברר כל הניצוצות דקדושה שנפלו גם לבחי' מקומות הנ"ל שזה בחי' זכה נוטל חלק חבירו ג"כ בגן עדן. והסט"א יורשת כל חלק הרע שהתגרה גם בהכשרים בבחי' ונשא השעיר עליו את כל עוונותם שזה בחי' נוטל חלק חבירו בגיהנם. וזה בחי' המשל שנתנו לזה כי העני בדעת לגמרי ח"ו עושה כל מעשיו בהיפוך מדרך הישרה וע"כ בשפל גגים גגו ועי"ז ממטר גגים לגגו כי לא די שממילא יורד המטר גם על גגו כי אם גם מגגות אחרים יורד מטר על גגו וכן מאיזה בחי' התיקונים שעושה לכרמו אינו נהנה מהם רק אחרים נוטלים את חלקו בבחי' מעפר כרמו לכרמים. וע"כ כל ימיו רעים וגם הלילות מה שאין כן הטוב לב הוא במשתה ושמחה תמיד דייקא ע"י שעובד את השי"ת בשתי הבחי' הנ"ל שהם בחי' יום ולילה רק שמשתמש עם כל בחינה ובחינה במקומה ובשעתה ובקדושה גדולה וכל מעשיהם לשם שמים ומקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד ומלאים אהבה ורצון ושמחה תמיד כנ"ל. ומעין ענין זה היה בנס של פורים כי פור המן נהפך לפורנו. והעץ אשר הכין לתלות את מרדכי עליו נתלה עליו הוא בעצמו. ולהיפוך העושר והגדולה אשר הכין לעצמו ולבניו הכל היה לאסתר ומרדכי וכמ ושדרז,ל כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי (כי הוא היה בחי' הטוב לב הנ"ל ולא נכנע כלל לפני המן כי נכון לבו בטוח בה') נתן חכמה ודעת ושמחה.
ולחוטא זה המן נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי היינו כנ,ל. והנה מדקדוק לשון הפסוק שאמר כל ימי עני רעים ולא סיים ההיפוך בעשיר רק שסיים וטוב לב משתה תמיד מובן דר"ל שאפילו אם הטוב לב הוא ג"כ עני אעפ"כ הוא מלא שמחה תמיד כבמשתה. וזה שמשל שמחתו למשתה כי טבע המשתה לשמח גם העני ומר נפש כי באמת גם הטוב לב צריך להרגיש בוודאי מדת עניותו ושפלתו. כי זה בעצמו בחי' מסכן וחכם המבואר בפנים ובשעה שמעמיק מחשבתו בעניותו ושפלותו בוודאי לבו נשבר בקרבו מאד ומצפה ומייחל שישפיעו עליו מאור החכמה העליונה למלאות חסרונו אך אעפ"כ גם אז בפנימיות לבבו הוא מלא שמחה מגודל בטחונו בהשי"ת שבוודאי יעמוד בעזרתו. וזה בחי' כי בו ישמח לבינו כי בשם קדשו בטחנו. כי לב נשבר ועצבות הם שתי בחינות רחקוות זו מזו אחר לב נשבר באה שמחה וכמבואר בשיחות הר"ן הק'. וזהבחי' וגילו ברעדה וכמבואר במ"א וע"כ מצינו גם גבי מרדכי ויזעק זעקה גדולה ומרה. אבל הכל היה לעורר לב ישראל בתשובה. אבל בפנימיות היה חזק בדעת בוודאי כי לא יטוש ה' את עמו וכו'. וכאשר פקדו לומר לאסתר כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וכו'. וכן להיפוך גם אחר כך כשראה כבר צמיחת קרן הצלחתו אף על פי כן וישב מרדכי לשקו ולתעניתו כי בקדושה שני הבחינות כלולים זה בזה. וזה ג"כ כנגד שני בחינות התיקונים הנ"ל:
<< · נחת השולחן · אורח חיים · תרצז · >>