חק לישראל פינחס

כלל גדול - מלוגמא. תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא מלא לוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו:

אין עושים ממנו מלוגמא - דכתיב (ויקרא כה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם:

עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה - דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא: חומרי אדם שאין עושין מהם מלוגמא:

וחומרי בהמה - שאסור לשלקן :

הסיאה - עשב שקורין לו בערבי צידר"ג:

ואזוב - צעת"ר בערבי ובלע"ז איספ"ו:

וקורנית - בערבי חש"א ובלע"ז שדריא"ע:

לאכילה ושתיה וסיכה - בענבים וזיתים מיירי שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה:

לאכול דבר שדרכו לאכול - אע"ג דאמרה תורה לאכלה ולא להפסד, אין מחייבים אותו לאכול דבר שאין דרך בנ"א לאכלו כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חיישינן אם הולך לאבוד. וכן דבר שאין דרך בנ"א לאכלו אלא ע"י תיקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תיקון, כגון לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו:

וכן בתרומה וכן במע"ש - לא נתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה:

שנתנה להדלקת הנר - משא"כ בתרומה טהורה, אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר. ובמע"ש כתיב (דברים כו) ולא בערתי ממנו בטמא אבל בטהור מותר לבער. ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר:

לא במדה ולא במשקל ולא במנין - כדי שימכרו בזול. א"נ מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתו לזלזולי בהו:

אף לא אגודות - שלא ימכור כדרך שמוכרים בשאר שנים:

ונץ חלב - מפורש בפרקין דלעיל:

שכרו מותר - ואין בו קדושת שביעית. ואע"ג דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא:

לקוט לי בו ירק - לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר:

ככר בפונדיון - לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון:

כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר - משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין:

לקח ממנו במתם - בהקפה כדרך מוכרים בחנות:

לא ישלם לו מדמי שביעית - דהוי כסחורה:

בייר - חופר בורות ומספיק מים לבני העיר, לא יתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לכל תשמישו:

ולא לבלן - מחמם מרחצאות:

ולא לספר - שכר התספורת:

ולא לספן - שכר הספינה:

ולכולן - לכל הני דתנינן במתניתין יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן, ואע"פ שיודע שבשביל שנתן מתנה לא יתבע ממנו שכר:

במוקצה - כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה:

בחרבה - סכין, לשון חרב. וטעמא משום דכתיב (ויקרא כה) ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים :

עריבה - שלשים בה את העיסה:

ובקוטב - עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד, נקרא קוטב:

בודידה - בית הבד קטן כעין עריבה:

רבי שמעון אומר כו' - והלכה כרבי שמעון:

שלא יביאנו לידי פסול - שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל, ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו:

ורבי - שמעון מתיר. להביא קדשים לבית הפסול. ואין הלכה כר' שמעון:

והאחרון אחרון נתפס ב - שביעית. כיצד, לקח בפירות שביעית בשר הבשר והפירות מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים לקח בדגים שמן יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער הפירות והשמן, נמצא אחרון אחרון נתפס. והפרי של שביעית עצמו אסור לעולם, ומפקינן לה מדכתיב (שם) כי יובל היא קדש, מה קדש תופס את דמיו אך שביעית תופסת את דמיה , אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר (שם) תהיה בהוייתה תהא:

יאכל כנגדן - כנגד אותם דמים יקנה משלו דברים שהם לצורך אכילה ויאכל בקדושת שביעית:

קני זבים וקני זבות - שתי תורים או שני בני יונה שחייבין להביא הזבים והיולדות:

שתוקו, לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו - רבי עקיבא קיבל מרבי אליעזר רבו דמיקל טפי בסיכה, וכשאמרו לו שהיה רבי אליעזר אומר ידלק אמר להם שתוקו, שאיני רשאי לפרש כמה היה רבי אליעזר מיקל בו, והלכה כחכמים:

כאוכל בשר חזיר - לאו דוקא, שאין האוכל פת כותי לוקה מן התורה אלא מכת מרדות מדרבנן :

מה שרבי אליעזר אומר בו - דמיקל בו טפי:

(יא) ואם מתחשב הוא - אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו צריך להחמיר על עצמו:

(א) כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:

כָּל הַמְּיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה.

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה.

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה,

חִשַּׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה;

חִשַּׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים.

כְּגוֹן הַסִּירָא וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית.

(ב) שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה,

לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל,

וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ.

לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן.

וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.

(ג) אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְּמִדָּה, וְלֹא בְּמִשְׁקָל, וְלֹא בְּמִנְיָן,

וְלֹא תְּאֵנִים בְּמִנְיָן,

וִלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אַף לֹא אֲגֻדּוֹת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק,

כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב.

(ד) הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל: הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם,

שְׂכָרוֹ מֻתָּר.

לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם,

שְׂכָרוֹ אָסוּר.

לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לְךָ,

מֻתָּר.

לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית,

שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.

(ה) אֵין נוֹתְנִים, לֹא לַבַּיָּר, ולֹא לַבַּלָּן, וְלֹא לַסַּפָּר, וְלֹא לַסַּפָּן.

אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת.

וּלְכֻלָּן הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם.

(ו) תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בְּחֻרְבָּה [נ"א: בְּחַרְבָּה].

אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַּעֲרֵבָה.

וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב,

אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לְבוֹדִידָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לְבוֹדִידָה.

(ז) אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה,

שֶׁלֹא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית, וְהַפְּרִי עַצְמוֹ אָסוּר.

(ח) אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְִקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית;

וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית;

וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן.

אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית;

וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.

(ט) עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִדָּלֵק;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.

אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק.

אָמַר לָהֶם: שְׁתוֹקוּ; לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.

(י) וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו:

אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר.

אָמַר לָהֶם: שְׁתוֹקוּ; לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ.

(יא) מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ.

וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחוֹץ.

גמרא

רש"י

(מסכת ברכות מג ב)

זוהר

^{(ח"ג ריג א)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יא ד-ה)
(ד) כיצד העם יושבין בבתי כנסיות הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו לפני הקדש כשאר העם.

הלכה ה

בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד ומכבדים אותן ומרביצין אותן ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבתי כנסיות ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבין בה על הכסאות.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן קכו-קכז)}
ספר חסידים קא-ר

תורה

^{(במדבר כה טז - כו א)}

תרגום אונקלוס

(טז) ומליל ה' עם משה למימר. (יז) אעיק למדיינאי ותקטיל יתהון. (יח) ארי מעיקין אינון לכון בנכליהון דנכילו לכון על עיסק פעור ועל עיסק כוזבי בת רבא דמדיין אחתהון דאתקטילת ביומא דמותנא על עיסק פעור.(א) והוה בתר מותנא

ואמר ה' למשה ולאלעזר בר אהרון כהנא למימר.

(כה טז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃

כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃

וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃

נביאים

^{(מלכים א יט ו - יט ט)}

(יט ו) וַיַּבֵּ֕ט וְהִנֵּ֧ה מְרַאֲשֹׁתָ֛יו עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים וְצַפַּ֣חַת מָ֑יִם וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖שָׁב וַיִּשְׁכָּֽב׃

וַיָּשָׁב֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֤ה׀ שֵׁנִית֙ וַיִּגַּע־בּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר ק֣וּם אֱכֹ֑ל כִּ֛י רַ֥ב מִמְּךָ֖ הַדָּֽרֶךְ׃

וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ׀ הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב׃

וַיָּבֹא־שָׁ֥ם אֶל־הַמְּעָרָ֖ה וַיָּ֣לֶן שָׁ֑ם וְהִנֵּ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֵלָ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ׃

כתובים

^{(תהלים מד ד - מד ז)}

(מד ד) כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא־הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי־יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם׃

אַתָּה־ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב׃

בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ׃

כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי׃

משנה

^{(פסחים פרק ז)}

ברטנורא

כיצד צולין - שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוה ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר:

כמין בשול הוא זה - שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדרה:

תולין חוצה לו - תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה . והלכה כרבי עקיבא:

אמר רבי צדוק כו' - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה ואמר רבי צדוק וכו', והלכה כרבי צדוק:

נגע הפסח בחרסו של תנור יקלף - מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:

נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו - שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח :

יטול את מקומו - ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע, דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא:

נטף מרוטבו על הסולת - והסולת רותחת דמצלי רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר, הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים:

סכו בשמן תרומה - שמותר לסוך הפסח במי פירות:

אם חי ידיחנו - דלא בלע:

ואם צלי הוא - בעי קליפה משום דבלע:

שאין פודים - מוכרים :

מעשר שני בירושלים - ואפילו לאכלו בטהרה, דכתיב (דברים יד) ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום:

חמשה דברים - אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וכו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם , כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמעינן מתניתין דאע"ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת :

זבחי שלמי צבור - כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:

ושעירי ראשי חדשים - ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד , וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם :

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה - שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה:

נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם! (יד)

' - דעיקר פסח לאכילת אדם אתי:

ובמוקדשים אינו כן - שאפילו נטמא בשר, וחלב קיים זורק את הדם:

נטמא הקהל - בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת :

יעשו בטומאה - ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:

ואח"כ נודע שהוא טמא - הפסח או הדם :

הציץ מרצה - ופטור מפסח שני:

נטמא - בעליו טומאת הגוף במת:

אין הציץ מרצה - וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:

הנזיר - דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו [וגו'] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:

הציץ מרצה על טומאת הדם - ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף - ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:

נטמא - גופו:

בטומאת התהום - כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:

הציץ מרצה - דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:

לפני הבירה - כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפים אותו שם כדי לביישן, שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה:

מעצי המערכה - שלא לבייש את מי שאין לו עצים :

נטמא מיעוטו - וכן נותר של פסח טהור:

הציקנין - העצרנין. צרי עין, שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:

הפסח שיצא - חוץ לחומה :

ישרף מיד - בארבעה עשר ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של ט"ו כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביו"ט:

נטמאו בעלים או שמתו - אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר:

תעובר צורתו - ימתין עד שיבא לידי נותר, ואח"כ ישרפנו:

אף זה ישרף מיד - ר"י בן ברוקא לא פליג את"ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר"י בן ברוקא:

העצמות - שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה:

והגידין - שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו, ומן התורה הוי נותר, ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו:

והנותר - בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר:

בששה עשר - שהוא חולו של מועד. אע"פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו ביו"ט, דשריפת קדשים עשה, ויו"ט עשה ולא תעשה , ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה:

(יא)

כל הנאכל בשור הגדול - שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך - ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים . אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:

וראשי כנפים והסחוסים - הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרוס בלע"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים ע"י שליקה, יאכלו בגדי הרך צלי:

אבל המותיר בטהור כו' - דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה. אין לוקין עליו:

והשובר בטמא כו' - דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:

(יב)

אבר - מן הפסח:

שיצא מקצתו - חוץ למחיצתו, וצריך לחתוך את היוצא דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא טריפה הוא ולא תאכלו:

חותר - את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם:

וקולף - את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם שיצא מקצתו:

ובמוקדשים - בשאר קדשים חוץ מהפסח קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם:

מן האגף ולפנים כלפנים - אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו [משפת הפנימי של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים, דהיינו] תוך העיר ממש:

כלפנים - ואוכלים שם קדשים קלים:

מן האגף ולחוץ - דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ, כלחוץ:

החלונות - שבחומת ירושלים . ועובי ראש החומה בגגה, כלפנים:

(יג)

שתי חבורות שהיו אוכלות - פסח אחד:

אלו הופכים פניהם הילך ואלו הופכים פניהם הילך - ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים , דכתיב יאכלו [שנים], אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בב' מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בב' בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי:

והמיחם - שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואף על פי שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן:

וכשהשמש - המשמש לשתיהן, עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת:

קופץ את פיו - סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אחד אוכל בב' חבורות כדאמרן:

והכלה - שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות:

משנה א

כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח? מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תּוֹלִין חוּצָה לוֹ:

משנה ב

אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ: צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת, יִקְמֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:

משנה ג

סָכוֹ בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם:

משנה ד

חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה: הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

משנה ה

נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שְׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:

משנה ו

נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:

משנה ז

הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:

משנה ח

נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מִעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

משנה ט

הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:

משנה י

הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:

משנה יא

כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:

משנה יב

אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:

משנה יג

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:

גמרא

רש"י

פו ב

(מסכת פו ב)

פו ב

זוהר

^{(ח"ג ריג ב)}

יוסף לחק

הלכה פסוקה

(רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יא ו-ז)
(ו) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק.

הלכה ז

ואין מחשבין בהן חשבונות אא"כ היו חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין ובאין בגללן.

מוסר

^{(ספר חסידים סימן קכח-קכט)}
ספר חסידים קא-ר

תורה

^{(במדבר כו ב - כו ו)}

תרגום אונקלוס

(ב) קבילו ית חושבן כל כנשתא דבני ישראל מבר עסרין שנין ולעילא לבית אבהתהון כל נפיק חילא בישראל. (ג) ומליל משה ואלעזר כהנא אמרו לממני יתהון במישריא דמואב על ירדנא דיריחו למימר. (ד) מבר עסרין שנין ולעילא כמא דפקיד ה' ית משה ובני ישראל דנפקו מארעא דמצריים. (ה) ראובן בוכרא דישראל בני ראובן חנוך זרעית חנוך לפלוא זרעית פלוא. (ו) לחצרון זרעית חצרון לכרמי זרעית כרמי.

(כו ב) שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃

מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃

לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃

נביאים

^{(מלכים א יט י - יט יד)}

(יט י) וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַיהוָ֣ה׀ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָֽאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃

וַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וְהִנֵּ֧ה יְהוָ֣ה עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א בָר֖וּחַ יְהוָ֑ה וְאַחַ֤ר הָר֨וּחַ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ יְהוָֽה׃

וְאַחַ֤ר הָרַ֙עַשׁ֙ אֵ֔שׁ לֹ֥א בָאֵ֖שׁ יְהוָ֑ה וְאַחַ֣ר הָאֵ֔שׁ ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה׃

וַיְהִ֣י׀ כִּשְׁמֹ֣עַ אֵלִיָּ֗הוּ וַיָּ֤לֶט פָּנָיו֙ בְּאַדַּרְתּ֔וֹ וַיֵּצֵ֕א וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הַמְּעָרָ֑ה וְהִנֵּ֤ה אֵלָיו֙ ק֔וֹל וַיֹּ֕אמֶר מַה־לְּךָ֥ פֹ֖ה אֵלִיָּֽהוּ׃

וַיֹּאמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַיהוָ֣ה׀ אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃

כתובים

^{(תהלים עג כו - עד ב)}

(עג כו) כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י צוּר־לְבָבִ֥י וְחֶלְקִ֗י אֱלֹהִ֥ים לְעוֹלָֽם׃

כִּֽי־הִנֵּ֣ה רְחֵקֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ הִ֝צְמַ֗תָּה כָּל־זוֹנֶ֥ה מִמֶּֽךָּ׃

וַאֲנִ֤י׀ קִֽרֲבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י־ט֥וֹב שַׁתִּ֤י׀ בַּאדֹנָ֣י יְהֹוִ֣ה מַחְסִ֑י לְ֝סַפֵּ֗ר כָּל־מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ׃

מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ׃

זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨׀ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ׃

משנה

^{(גיטין פרק ח)}

ברטנורא

הזורק - הרי זו מגורשת. דכתיב (דברים כד) ונתן בידה, ומדלא כתיב ובידה יתננו, משמע ונתן מכל מקום . בין בחצרה בין בגנה בין בקרפיפה. והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה :

קלתה - כלי שהנשים נותנות בו מטוה ומחטין:

הרי זו מגורשת - ואפילו היא בתוך ביתו, דמקום חיקה וקלתה קנוי לה, שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה:

או שמצאתו מאחוריו - שהיה הגט על גבו ועקם גבו לה כדי שתטלנו:

אינו גט עד שיאמר טלי גטר - ולכי אמר טלי גטך מיהת הוי גט. אבל אם היה הגט על גבי קרקע, או על גבו או בגופו ולא עקם גבו או לא המציא גופו לה כדי שתטלנו, אפילו אמר טלי גטך אינו גט:

קוראה והרי היא גיטה - כשהיא קוראה בו רואה שהוא גטה:

קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת - כל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו, זהו קרוב לה. וכל שהיא אינה יכולה לשמרו והוא יכול לשמרו זהו קרוב לו. שניהם יכולים לשמרו או שניהם אינם יכולים לשמרו, זהו מחצה על מחצה . ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה או לרשותה:

אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי - בגמרא מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין , דכיון דא"ל הכי הוה ליה לחוב זה דין גט, ואם זרק אותו הלוה קרוב למלוה ואבד, זכה הלוה ואינו חייב לשלם. ואם קרוב ללוה, הלוה חייב וכו'. אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר, מכיון שזרקו לו בכל ענין, פטור :

לאויר הגג - לפחות משלשה סמוך לקרקעית הגג, דכלבוד דמי:

מרשות הגג - יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום שהיא עומדת בו :

או נשרף הרי זו מגורשת - והוא שקדמה זריקת הגט בחצר קודם שתהא הדליקה באויר החצר. שאם היתה הדליקה בחצר תחלה, מעיקרא לשריפה קאזיל ואינה מגורשת:

בגט ישן - שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה. ב"ש סברי לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה שמא ישהה את הגט שנה או שנתים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך זמן זה ואח"כ יגרשנה בו וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יהיו סבורים שנתן לה גט משעת כתיבה והוי פגם שיאמרו מן הפנויה נולד . ופסק ההלכה לא יגרש אדם את אשתו בגט ישן. ואם גירש והלך הבעל למדינה אחרת, תנשא בו לכתחלה:

כתב לשם מלכות שאינה הוגנת - אם היה בבבל וכתב לחשבון שנות מלכות אדום, שאין להם מלכות במקום כתיבת הגט, תצא מזה ומזה. ונקראת מלכות [אדום] מלכות שאינה הוגנת שאין לה לא כתב ולא לשון:

או שכתב לשם מלכות מדי - לפי שצריך לכתוב לשם המלכות של מדינה שהגט נכתב בה, משום שלום מלכות, שיאמרו חשובים אנו בעיניהם שכותבים שטרותיהם בשמינו:

תצא מזה ומזה - אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני:

ואין לה לא פירות ולא בלאות וכו' - כולה מתניתין מפרשה ביבמות פרק האשה רבה :

והולד ממזר מזה ומזה - מתניתין ר"מ היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר . ואינה הלכה:

כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות - חמש עשרה עריות שאמרו חכמים שצרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה:

הלכו הצרות - של עריות:

ונששאו - לשוק:

ונמצאו - העריות אילונית, ואיגלאי מלתא שהיו קדושי המת בטעות, ונמצא שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה:

תצא מזה - מבעל שנישאת לו. ומן היבם:

וכל הדרכים האלו בה - וביבמות מוקמינן לה כר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ואינה הלכה :

ונשאת לאחר - דקיי"ל ביאת האחת פוטרת צרתה:

ונמצאת זו - שנתיבמה אילונית, ואין יבומיה יבומין. ונמצא שלא נפטרה צרתה ונשאת לשוק בלא חליצה:

תצא מזה ומזה - מבעל זה ומיבמה הראשון:

כתב סופר גט לאיש - לגרש בו אשתו:

ושובר לאשה - שתמסור לבעלה כשיפרע לה כתובתה:

וטעה הסופר - כשמסר להן השטרות:

ונתן גט לאשה ושובר לאיש - והם מסרו זה לזה. והלכה זו ונשאת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו שובר. ורמב"ם גריס ונתן גט לאיש ושובר לאשה. ופירש ונתן, שחשב שנתן גט לאיש ושובר לאשה, אבל הוא לא עשה אלא בהפך. ודחוק הוא:

אם לאלתר - כל זמן שלא נשאת יצא גט מתחת יד הבעל:

אינו - גט. וצריכה גט אחר:

ואם לאחר שנשאת - הרי זה גט:

לא כל הימנו - אין הכל כדבריו של זה הראשון להאמינו:

לאבד זכותו של שני - שנשאה. דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנשאת. והלכה כרבי אליעזר:

ולנה עמו בפונדקי - ויש שם עדי יחוד ואין שם עדי ביאה. בית הלל סברי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה , ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי קידשה בביאה. וב"ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה עד שיראוה שנבעלה:

גט קרח - שקשריו מרובין מעדיו. דתקון רבנן גט מקושר משום כהנים קפדנים שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולים להחזירן, ותקנו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס. וכותב שטה אחת או שתים וכורכן על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוש,, ן, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים וכורכן על החלק וחותם עד שני על הכרך מבחוץ, וכן עד ש., לישי. ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחוריו, זהו קרח ופסול. דמסתמא למנין קשריו היו עדיו מתחלה, וחיישינן דלמא הבעל אמר להו כולכם חתומו, והרי אחד שלא חתם. ואם נשאת אשה בגט זה, תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ומתניתין רבי מאיר היא, דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין הולד ממזר. ואינה הלכה:

הכל משלימין עליו - ואפילו עבד, ואפילו פסול לעדות מחמת עבירה:

אלא קרוב שהוא ראוי להעיד בעדות אחרת - שאין עליו פסול עדות אלא קורבה. אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתי לאסוקי ליוחסין . וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. אבל קרוב, כולי עלמא ידעי ליה דקרוב הוא. והלכה כבן ננס שהכל משלימין עליו. ומ"מ אין חותם עליו אלא ע"א פסול בלבד, והשאר צריך שיהיו כלם כשרים:

הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ,

וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ,

הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.

זְרָקוֹ לָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ,

אֲפִלּוּ הוּא עִמָּהּ בַּמִּטָּה,

אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.

לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ,

הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

אָמַר לָהּ: כִּנְסִי שְׁטָר חוֹב זֶה,

אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאֲחוֹרָיו,

קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִּטָּהּ,

אֵינוֹ גֵּט,

עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ: הֵא גִּטֵּךְ.

נָתַן בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה,

נֵעוֹרָה, קוֹרְאָה וַהֲרֵי הוּא גִּטָּהּ,

אֵינוֹ גֵּט,

עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ.

הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ,

קָרוֹב לָהּ,

מְגֹרֶשֶׁת.

קָרוֹב לוֹ,

אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.

מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה,

מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין.

וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב,

אָמַר לוֹ בַּעַל חוֹבוֹ: זְרוֹק לִי חוֹבִי,

וּזְרָקוֹ לוֹ,

קָרוֹב לַמַּלְוֶה,

זָכָה הַלֹּוֶה.

קָרוֹב לַלֹּוֶה,

הַלֹּוֶה חַיָּב.

מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה,

שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ.

הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁ הַגַּג וּזְרָקוֹ לָהּ,

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר הַגַּג,

הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.

הוּא מִלְמַעְלָה וְהִיא מִלְּמַטָּה וּזְרָקוֹ לָהּ,

כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת הַגַּג,

נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף,

הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

פּוֹטֵר אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן;

וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין.

וְאֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן?

כֹּל שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ:

כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת,

לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי,

לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן,

לְבִנְיַן הַבַּיִת,

לְחֻרְבַּן הַבַּיִת,

הָיָה בַּמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב,

בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח,

תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה,

וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה,

וְאֵין לָהּ לֹא כְּתֻבָּה וְלֹא פֵּרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת,

לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה.

אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר.

וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה,

וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ,

וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין,

לֹא בִּמְצִיאָתָהּ, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ.

הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל, נִפְסֶלֶת מִן הַכְּהֻנָּה;

בַּת לֵוִי, מִן הַמַּעֲשֵׂר;

בַּת כֹּהֵן, מִן הַתְּרוּמָה.

וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ;

וְאִם מֵתוּ,

אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין.

שִׁנָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ,

תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ:

כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ: צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת,

הָלְכוּ הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ וְנִשְּׂאוּ,

וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְלוֹנִיּוֹת,

תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה,

וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ:

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ,

וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר,

וְנִמְצֵאת זֹאת שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית,

תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה,

וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ:

כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ וְשׁוֹבָר לָאִשָּׁה,

וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה וְשׁוֹבָר לָאִישׁ,

וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה,

וּלְאַחַר זְמָן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִישׁ,

וְשׁוֹבָר מִיַּד הָאִשָּׁה,

תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה,

וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אִם לְאַלְתַּר יָצָא,

אֵין זֶה גֵּט.

אִם לְאַחַר זְמָן יָצָא, הֲרֵי זֶה גֵּט;

לֹא כָּל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי.

כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי וְלֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי,

לֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה:

הַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדָּקִי,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין;

וּמוֹדִים בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין,

שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט שֵׁנִי,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ.

כְּנָסָהּ בְּגֵט קֵרֵחַ,

תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ: