משנה פסחים ז יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ז · משנה יא | >>
כל הנאכל בשור הגדול, ייאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים.
השובר את העצם בפסח הטהור, הרי זה לוקה ארבעים.
אבל המותיר בטהור כה והשובר בטמא, אינו לוקה את הארבעים.
משנה מנוקדת
כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:
נוסח הרמב"ם
כל הנאכל - בשור הגדול,
- ייאכל בגדי הרך - ראשי הכנפים, והסחוסין.
- השובר את העצם - בפסח טהור,
- הרי זה לוקה ארבעים.
- אבל - המותיר בטהור,
- והשובר בטמא,
- אינו לוקה ארבעים.
- והשובר בטמא,
פירוש הרמב"ם
ראשי כנפים - הם אותם הגידים הקשין שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף, ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין.
והסחוסים - מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף.
וטעם לוקה, ואינו לוקה - עוד יתבאר בסוף מכות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל הנאכל בשור הגדול - שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו:
יאכל בגדי הרך - ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים כד. אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:
וראשי כנפים והסחוסים - הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרוס בלע"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים ע"י שליקה, יאכלו בגדי הרך צלי:
אבל המותיר בטהור כו' - דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה. אין לוקין עליו:
והשובר בטמא כו' - דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:
פירוש תוספות יום טוב
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כד) (על הברטנורא) דבציר מהכא לא סגי דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה:
(כה) (על המשנה) בטהור. אפילו בטהור רש"י. כלומר ואצ"ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הר"מ בפסח שבא בטומאה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל הנאכל בשור הגדול יאכל וכו': ר"פ עשירי דהל' ק"פ וסי' ח' ט' י"א ותוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ז) ובגמ' רבה רמי תנן כל הנאכל כו' ושאינו נאכל לא אימא סיפא ראשי כנפים והסחוסין והא הני לא מיתאכלי בשור הגדול אלא תנאי היא וה"ק כל הנאכל וכו' ושאינו נאכל לא ויש אומרים אף ראשי כנפים והסחוסין הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלי ע"י שליקה דהיינו בשול יתר. ואיני זוכר בתלמוד דוכתא אחרינא כמו זה שאומר תנאי היא ואינו מזכיר שם התנאים וגם לא מייתי ברייתא דאשכחן דפליגי בה וגם לא ידענא מאן האי יש אומרים דודאי דכאן אינו ר' נתן אלא כלומ' מכח קושיית ורומיית רישא אסיפא צרייכין אנו לומר דפלוגתא דתנאי היא ולא ידענא מאן נינהו וכמו שרגיל לתרץ בירוש' שני תלמידים שנו אותה כמו שכתבתי בפ"ק דחלה סי' ו'. ורבא תירץ הכא בגמ' דלעולם חד תנא הוא ומה הן קתני וכדפי' רעז"ל ותניא כותיה. עוד גרסי' בגמ' אתמר גידין שסופן להקשות ר יוחנן אמר נמנין עליהן בפסח ריש לקיש אמר אין נמנין בתר בסוף אזלינן איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסין הני אין אבל גידין שסופן להקשות לא א"ל תנא הני וה"ה לאינך ראשי כנפים מ"ט דהא מיתאכלי בשור הגדול בשליקה הנך נמי מיתאכלי בשור הגדול בשליקה. ורמינן בגמ' דר' יוחנן אדר' יוחנן ומסיק בנמ' דהדר ביה ר' יוחנן מהך דשמעתין לגבי ריש לקיש. וז"ל הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשנה ראשי כנפים הן אותן הגידים הקשים שהן סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין והסחוסין מיני עצמות רכין כאותן שבראש הכתף ע"כ. אבל מתוך פי' רש"י ז"ל שהעתיק רעז"ל נראה ששני מיני סחוסים הן האחד ראשי הכנפים דהיינו ראשי הכתפיים והאחד תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבראשי השדרה וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בהלכות ק"פ הסחוסין שהן כמו עצמים רכים הרי אלו מותרין לאכלן היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכין לא יאכל אותן שזה שובר עצם ואם אכל לוקה שאחד השובר עצם קשה או עצם רך ע"כ וכתב עליו שם בהשגות ומעולם לא עלה על דעת מפרש שבאה זו המשנה על איסור שבירת העצם שא"כ הל"ל כל שאינו נאכל בשור הגדול לא יאכל בגדי הרך אבל באה על חיוב אכילה שהוא בבל תותירו ע"כ וכתב שם מהרי"ק ז"ל שאם זו קושיא גם לפי' רש"י ז"ל שפי' לענין שאין נמנין עליו בפסח קשיא ועוד שלפירוש הראב"ד ז"ל קשה דלא הל"ל יאכל בגדי הרך דמשמע דמותר לאכלו אלא הל"ל ראוי לאכילה בגדי הרך ע"כ:
המותיר בטהור: פי רש"י ז"ל אפי' בטהור ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
כל הנאכל בשור הגדול: שכבר הוקשה בו כל הנאכל בו כבר כשהיה עגל:
יאכל בגדי הרך: של פסח, ור"ל מחשב אכילה ונמנין עליו, ומהו, ראשי וכו', והיינו דקמ"ל תנא דאפילו הנהו מחשבו אכילה, ולהכי [לא] נקט איפכא כל שאינו נאכל בשור וכו':
וראשי כנפים: הם קצוות [השולטער בלעטטער]:
והסחוסים: [קנארפעל] שבאוזן ושבחזה וכדומה, ואלה נאכלין בשור גדול אם יבשלום הרבה:
אבל המותיר בטהור: אינו לוקה, דניתק לעשה, דכתיב לא תותירו וגו' והנותר באש ישרף, מדסמיך שריפה ללא תותירו. ש"מ דהשריפה הוא תקון ללא תותירו. וי"א משום דלא תותירו הוא לאו שאין בו מעשה:
והשובר בטמא: דרק בטהור חייבו רחמנא להשובר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש