משנה שביעית ח ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ח · משנה ד | >>
האומר לפועל, הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותרח.
לקוט לי בו ירק היום, שכרו אסורט.
לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך, מותר.
לקח ממנו סתם, לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית.
משנה מנוקדת
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל: הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם,
- שְׂכָרוֹ מֻתָּר.
- לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם,
- שְׂכָרוֹ אָסוּר.
- לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לְךָ,
- מֻתָּר.
- לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית,
- שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.
נוסח הרמב"ם
האומר לפועל:
- "הא לך איסר זה, ולקט לי ירק היום" -
- שכרו - מותר.
- "לקט לי בו, ירק היום" -
- שכרו - אסור.
- "הא לך איסר זה, ולקט לי ירק היום" -
- לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון -
- "כשאלקוט ירקות שדה, אביא לך" - מותר.
- לקח ממנו סתם -
- לא ישלם לו מדמי שביעית,
- שאין פורעין חוב - מדמי שביעית.
- לא ישלם לו מדמי שביעית,
פירוש הרמב"ם
עניין שאמר שכרו מותר - רוצה לומר שאינו דמי שביעית.
ומה שאמר שכרו אסור - שהוא דמי שביעית. ודין השכר הוא כדין מוכר פירות שביעית.
והתמורה בפירות שביעית מותר, כגון שיאמר לו "קח זה הפרי, ותן לי פרי פלוני". ולפיכך כשיקח הלחם מן הנחתום, ואומר לו "אתן לך בו ירקות שדה כשאקבצם" מותר.
אבל אם לקח ממנו לחם בדמים, ולא פירש לו שיתן לו בהם ירקות, נעשה כחוב עליו, ואסור לתת בחובו פירות שביעית.
ואמר פונדיון ואיסר, על המנהג הידוע אצלם, שהככר ב"פונדיון", והירקות פחות ממה שלוקחין ב"איסר". ואיסר רביע דרכמון, ופונדיון חצי דרכמון, והדרכמון שש עשרה גרעיני שעורים. וכבר בארנו אלו השיעורים במה שעבר (פ"ח מ"ה דפאה):
פירוש רבינו שמשון
שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית אע"ג דשביעית תופסת דמיה האי לאו דמי שביעית הוא:
שכרו אסור. לעשות בו חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לשתיה וסיכה.
ירושלמי (פ"ח ה"ד) מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ר' אבין בשם ר' יוסי בר' חנינא מהלכות של עמעום היא תמן תנינן לא יאמר אדם לחבירו העל לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם שנאכלם ונשתם [מה בין האומר לחלק לאומר נאכלם ונשתם] ר' זעירא בשם ר' יוחנן אמר מהלכות של עמעום היא תמן תנינן שואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני מה בין הלויני להשאילני ר' זעירא בשם ר' יונתן מהלכות של עמעום היא פתר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן עוד היא מהל' של עמעום כלומר הני ד' דברים היו ראויין ליאסר ועמעמו עליהן והתירום ההיא דלחלק משנה היא בפ"ג דמעשר שני (מ"א) וההיא דשואל משנה בשבת (דף קמח.) דטעמא דאסרינן לשון הלואה גזירה שמא יכתוב משום דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע רגילים לכתוב אבל שאלה דהדרא בעינה אין רגילות לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעינה מכל מקום כי אמר בלשון שאלה לא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך לא התירו אלא על ידי עמעום וכן פת שהוא מי"ח דבר ומסיק שכך היה עמעום של פת דבמקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת עו"ג אסורה עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר חייא כדברי מי שמתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כך כלומר מחמירין על עצמן ועוד מפרש התם טעמא אחרינא [אמתני'] דקאמר התם ריש לקיש במראה לו את הירק שאינו אלא כנותן לו שכר רגליו כלומר שהוא עצמו יכול לילך וללקט רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה כמו שהראה לו ומסיק דקל הוא שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ובריש פ' בתרא דמסכת עו"ג (סב.) פי' בקונטרס לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שויו ירק אבל לקט לי לשון שכירות ולא לשון מכר ואין מי שיתפשט בקדושה:
ככר בפונדיון. כלומר בשוה פונדיון ולא קצב לו דמים אלא אמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא מותר דעבדין דין לדין מתנת חנם לפי שירקות שדה מצויין ובירושלמי (פ"ח ה"ד) תני ר' יהודה ורבי נחמיה אוסרין לפי שאין ירקות שדה מצויין:
לקח ממנו סתם. כלומר על מנת ליתן דמיה בסתם בהקפת חנות:
שאין פורעין מדמי שביעית. וטעמא כדאמרינן בריש פרק בתרא דמסכת עו"ג (שם) נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שכרו מותר - ואין בו קדושת שביעית. ואע"ג דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא:
לקוט לי בו ירק - לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר:
ככר בפונדיון - לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון:
כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר - משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין:
לקח ממנו במתם - בהקפה כדרך מוכרים בחנות:
לא ישלם לו מדמי שביעית - דהוי כסחורה:
פירוש תוספות יום טוב
ולקוט לי ירק. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ג:
שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ"ז. וי"ל כדאיתא במס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע"כ. וצובע נמי רווחי טפי:
שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ"כ הרמב"ם:
ככר בפונדיון. ל' הרמב"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ח) (על המשנה) שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמ"ג פ"ז. וי"ל דדוקא בדבר מרובה דבצובע רויחי טפי ודמיא לסחורה קנסו רבנן ועיין בתוי"ט:
(ט) (על המשנה) שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
האומר לפועל וכו': ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע"ז רש"י ז"ל וה"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר"פ בתרא דע"ז:} וכן נמי מתני' דרפ"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן:
שכרו אסור: ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית:
כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר: ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין:
תפארת ישראל
יכין
האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר: דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג:
לקט לי בו ירק היום: דהו"ל ל' מכר:
שכרו אסור: ר"ל נתפס בקדושת שביעית:
כשאלקוט ירקות שדה: דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב:
אביא לך: ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן:
לקח ממנו סתם: ר"ל לקח הככר בהקפה:
לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית: דהו"ל כסחורה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת