משנה פסחים ז ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ז · משנה ד | >>

חמישה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה: העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי ציבור, ושעירי ראשי חדשים.

הפסח שבא בטומאה, נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.

משנה מנוקדת

חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה: הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

חמישה דברים -

באים בטומאה, ואינן נאכלים בטומאה -

העומר,

ושתי הלחם,

ולחם הפנים,

וזבחי שלמי ציבור,

ושעירי ראשי חודשים.

הפסח שבא בטומאה - נאכל בטומאה,

שלא בא מתחילתו - אלא לאכילה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמר השם "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם"(במדבר ט, ו), ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני, והקבלה כי זה הוא לפי שהן מועטין, אבל אם היו הקהל כולם טמאין או רובם יקריבו הפסח והם טמאים. וכן אמרו "יחידים נדחים לפסח שני, ואין צבור נדחה לפסח שני". וכמו כן כל קרבנות צבור כולם מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח לכולן, כי אמר השם יתברך בפסח "במועדו"(במדבר ט, ב), ואמר בקרבנות צבור כולם "אלה תעשו לה' במועדיכם"(במדבר כט, לט), ונתן לכולם מועד, וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יבא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר.

ואלו החמשה שמנה הם מדברים הנאכלים מקרבנות צבור, והנותר ישרף.

וכמו כן שעירי מועדים דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד, לפי שהם כולם חטאת הצבור.

ואמרו חמשה, ולא אמר אלו הדברים באין בטומאה, למעוטי חגיגת חמשה עשר שעניינה נפרשנו עוד, כי אף על פי שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קרבה בשבת כמו שבארנו, כך אינה קרבה בטומאה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

חמשה דברים - אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וכו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם ^י, כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמעינן מתניתין דאע"ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת ^יא:

זבחי שלמי צבור - כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:

ושעירי ראשי חדשים - ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד ^יב, וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם ^יג:

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה - שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(י) (על הברטנורא) ובברייתא מנין לעומר ושתי הלחם האמורים בתורת כהנים ואינם אמורים בפנחס ת"ל כו':

(יא) (על הברטנורא) כדנפקא לן בגמרא דף ע' דאמר קרא כו':

(יב) (על הברטנורא) ואע"ג דבפרשת פנחס כתיב נמי ר"ח, ה"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף לא קאי אר"ח אלא אשאר י'ט דכתיב בתריה דאקרו רגלים כמו דמצרכינן קראי אשבת ותמיד. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) קמל"ן דר"ח איקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד כו' ותימא וליתני שע. ר ר"ח ולא ליתני אידך. תוספ'.

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

חמשה דברים באים בטומאה וכו': פי' כל קרבנות צבור באין בטומאה כדתנן בר"פ שני דתמורה אלא הני חמשה מקרבנות צבור הנאכלין אתא לאשמועי' דאע"ג דבאין בטומאה אינם נאכלין בטומאה ובדין הוא דהפסח שבא בטומאה וכו' ה"ל למתני ברישא דהא במסכת פסחים קיימינן אלא איידי דזוטר מילתייהו נקטינהו והדר קתני דיני טומאה של פסח ומאריך בהן. ביד פ"ד מהלכות ביאת מקדש סי' י"א ובפ"א מהלכות פסולי המוקדשין סי' ל"ד ובפ"ז דהלכות ק"פ סי' ב' ז'. ואיתה בתוס' יומא ס"פ טרף בקלפי. והקשו הם ז"ל וא"ת ובשתי הלחם מה שייך באין בטומאה וי"ל משום תנופה דאית בהו ע"כ (הגהה פי' כיון שאין בהן לא קומץ ולא לבונה). ומשמע מן הברייתא דבגמ' המתחלת וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן במועדו במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה שאר קרבנות צבור מנין שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכולן ואיתה נמי ס"פ ר' ישמעאל דמנחות משמע דשתי הלחם דחו נמי שבת וכן נמי משמע מדברי תוס' דר"פ אלו דברים וקשה מההיא דתנן פ' שתי הלחם וכן נמי פסק ההלכה ביד פ"ח דהלכות מעשה הקרבנות דאין דוחין י"ט ואין צ"ל שבת והיה נראה דיש שם טעות בדברי תוס' ז"ל ושהיה צ"ל עומר תחת שתי הלחם בשני הדבורים אשר שם אמנם עיין ג"כ שם בדף ע' בדבור שני מהשנים המתחילין הא ודאי דיש ודאי בברייתא זו תנא דס"ל דשתי הלחם דוחות את השבת ובפ' ר"א דמילה אשכחן דלר' אליעזר גרידא אית ליה דשתי הלחם ומכשיריהן דוחין את השבת ומ"מ התוס' לא היה להם להקשות אלא מעומר שהוא מוסכם וכן הלכה והתימה על רש"ל ועל הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שלא נתעוררו על זה דבודאי שתי הלחם הנזכר בדבור הראשון צ"ל עומר כשתדקדק שם במנחות פ' ר' ישמעאל. וגם בסוף הדבור השני הנזכר המתחיל הא ודאי שכתבו שם בשם ר"י דהאי קרא דוחגותם כתיב בסוף פ' פנחס נלע"ד שצריך לתקן ולהגיה בסוף פרשת המועדים דבפרשת אמור אכן היותר נכון בעיני שצריך להיות כך בכלל שאר קרבנות מועדות דהאי קרא בסוף פרשת פנחס. פי' וקאי אקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה ילפי' הכא בכיצד צולין בברייתא שרמזתי דשאר קרבנות צבור דוחין את השבת וה"ה דבכללן חגיגה דילפי' לה מקרא דוחגותם דגם היא דוחה את השבת דוק וגם על זה יש לתמוה שלא דברו בו כלל לא רש"ל ולא רב"א ז"ל. ובגמ' לימא מתני' דלא כר' יהושע דקתני העומר ושתי הלחם וכו' באין בטומאה ואע"ג דבעי' רצוי ציץ וציץ אאכילות (הגהה פי' על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלין אלא על טומאת הדם וקמצין ואימורין) לא מרצה ונמצא שאין כאן שירים הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם (הגהה כך פי' רש"י ז"ל ונראה שרוצה לומר במתני' דבסמוך אי נמי במאי דקתני באים בטומאה משמע לזרוק דמן או להקטיר קומצן או לבונתן). וקתני דהדם נזרק דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק והקשו תוס' ז"ל דהא ע"כ לר' יהושע אתיא דקתני סיפא ובמוקדשין אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם משמע הא נטמאו שניהם אינו זורק והיינו כר' יהושע כדאמרי' לקמן ותרצו דה"ק נימא דלא כר' יהושע והא ע"כ סיפא אתיא כותיה וא"כ קשיא סיפא ארישא ע"כ. ומסיק בגמ' דאתיא אפי' כר' יהושע ולא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור מתני' בצבור פי' רש"י ז"ל דטומאת צבור דחויה היא כלומר בקושי הותרה ולא הותרה לגמרי וכן הוא פסק ההלכה בהרמב"ם ז"ל ובתר הכי מסקי' ג"כ דמתני' דלא כרי יוסי שהוא סובר דטומאה לא הותרה בצבור אלא דחויה בלבד וס"ל נמי דציץ לא מרצה אאכילות ומתני' קתני דשתי הלחם נמי באין בטומאה אע"ג דלית בהו ר' אכילות ולית בהיו קומץ. והני חמשה דברים הנאכלין מקרבנות צבור הבאים בטומאה וכן כל קרבנות צבור שדוחין את הטומאה כדתנן בר"פ שני דתמורה היינו טומאת מת בלבד ובין טומאת הגוף שרוב הקהל טמאים או הכהנים כדתנן בסמוך בין טומאת בשר דחויה היא בצבור בלבד ולא הותרה כדכתיבנא ולפיכך צריכה ציץ לרצות עליה אבל אינו מרצה לאכול הני קרבנות צבור הנאכלין ומפ' ר' יוחנן בגמ' דה"מ דפסח צבור שבא בטומאה נאכל בטומאה כשנטמאו קודם שחיטה אבל אם שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה כגון שמת הנשיא בין שחיטה לזריקה אין הבשר נאכל בטומאה גזרה שמא שנה אחרת יטמאו אחר זריקה ויאמרו אשתקד לא נטמאנו ואכלנוהו השתא נמי אע"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעו דאשתקד כי איזדריק דם הוו הצבור טמאים וה"ל פסח הבא בטומאה אבל השתא בשעת זריקת הדם טהורים הוו:

ואינו נאכל בטומאה: אלא דוקא לטמאי מתים אבל לזבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים שטומאה יוצאה מגופן אינם אוכלין ממנו כדתנן לקמן בפ' מי שהיה טמא:

הפסח שבא וכו': פ' תמיד נשתט דף ס"ב ותוס' דזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ"ט):

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

העומד: שמקריבין בט"ז בניסן:

ושתי הלחם: שמקריבין בעצרת:

ולחם הפנים: שנותנין על השולחן משבת לשבת:

וזבחי שלמי צבור: הן ב' כבשי עצרת הבאין עם ב' הלחם:

ושעירי ראשי חדשים: שעיר אחד חטאת שבר"ח. ואע"ג שזה נכלל כבר בזבחי שלמי צבור, דהרי זה נמי מין דמים הוא, כמו שנכלל בהא שעירי רגלים, אפ"ה הדר ותני שעיר ר"ח, כיון דרק מדכתיב במועדו ילפינן דדחו שבת וטומאה, סד"א ר"ח לא אקרי מועד, קמ"ל. וכל אלו הקרבנות, נאכלין הן ובבאו בטומאה אין נאכלין:

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה: דכתיב לפי אכלו:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי