ההקדמה לתרגום דאר אלסלאם

הקוראן המבורך
פרקים: הקדמה - 1 - 2 - 3 - 4 - 5 - 6 - 7 - 8 - 9 - 10 - 11 - 12 - 13 - 14 - 15 - 16 - 17 - 18 - 19 - 20 - 21 - 22 - 23 - 24 - 25 - 26 - 27 - 28 - 29 - 30 - 31 - 32 - 33 - 34 - 35 - 36 - 37 - 38 - 39 - 40 - 41 - 42 - 43 - 44 - 45 - 46 - 47 - 48 - 49 - 50 - 51 - 52 - 53 - 54 - 55 - 56 - 57 - 58 - 59 - 60 - 61 - 62 - 63 - 64 - 65 - 66 - 67 - 68 - 69 - 70 - 71 - 72 - 73 - 74 - 75 - 76 - 77 - 78 - 79 - 80 - 81 - 82 - 83 - 84 - 85 - 86 - 87 - 88 - 89 - 90 - 91 - 92 - 93 - 94 - 95 - 96 - 97 - 98 - 99 - 100 - 101 - 102 - 103 - 104 - 105 - 106 - 107 - 108 - 109 - 110 - 111 - 112 - 113 - 114

הקדמת מהדורת הדפוס*

הקוראן הוא הספר של אללה. הוא נשמר בשלמותו עד לקץ. למרות שהוא נכתב במקור בערבית, הוא נגיש, הודות לתרגומים, לאלה שאין להם ידע בשפה הערבית. בעוד שאין תחליף למקור, התרגומים ממלאים את התכלית היחידה של הפצת דבר האלוהים אל מעבר לאנשים דוברי הערבית, לספקטרום רחב בהרבה יותר של האנושות. נדמה שהקוראן הוא בשפה הערבית, אך למעשה, ההוא בשפה של הטבע, זאת אומרת, השפה שבה אללה פנה באופן ישיר לכל האנושות בזמן הבריאה. הזימון האלוהי הזה של האנושות, נוכח תמיד בתודעה של כל בני האדם, ולכן הקוראן מובן באופן אוניברסלי, בעבור חלק באופן מודע, ובעבור חלק באופן בלתי מודע. המציאות הזאת מתוארת בקוראן כאותות ברורים בלבבות של אלו אשר ניתנה להם הדעת. הפסוק הזה אומר: “ואינם מתכחשים לאותותינו אלא המקפחים “(29:49). זה אומר שהמציאות האלוהית, שמוסברת בקוראן במישור המודע, התקיימה קודם לכן באדם ברמה תת הכרתית. לכן המסר של הקוראן הוא לא משהו זר לאדם. זה למעשה ביטוי ורבלי של אותה המציאות האלוהית אשר עולה בקנה מידה אחד עם הטבע האנושי ועם המוכר. הקוראן מסביר את זה על ידי האמירה שאלו אשר נולדו בזמנים כאלו ואחרים, נולדו כבר קודם לכן בזמן בריאתו של אדם, ובזמן ההוא אללה פנה באופן ישיר לכל הנשמות. האירוע הזה מתואר כך בקוראן:(7:172). בפסוק הבא, הקוראן מזכיר שוב את הדיאלוג בין אללה והאדם: ״ אנו הצענו את האמונה לשמים, לארץ ולהרים, אך הם סירבו לקבלה וחששו ממנה, ורק האדם קיבלה על עצמו” (33:72) הקוראן, עבור האדם, הוא בתמציתו מה שכבר ידעו לו, ולא ישות זרה לחלוטין. למעשה, הקוראן מתפקד כהתפתחות של המוח האנושי. כאשר מישהו אשר הטבע שלו חי קורא את הקוראן, תאי המוח הללו שבהם שמורה הפניה הראשונה של אללה יופעלו. אם אנו לוקחים זאת בחשבון, זה לא יהיה קשה להעריך את העובדה שתרגום הקוראן הוא דרך קבילה ומקובלת להבין אותו. אם הפניה של אללה הייתה הברית הראשונה, אז הקוראן הוא הברית השנייה. כל אחת מהן מעידה על האמיתות של האחרת. אם למישהו יש שליטה מועטה בשפה הערבית, או אפילו שהוא לא דובר בכלל את השפה הערבית, והוא יכול לקרוא אך ורק את התרגומים, לא צריך לצפות לתסכול בהבנתו את הקוראן, שהרי הקונספט הקוראני של האדם כמקבל דבר האלוהים, הפך למציאות בזמנים המודרניים. המדע של הקוד הגנטי והתגליות האנתרופולוגיות, שניהם תומכים לחלוטין בנקודת המבט הזאת.

תכנית הבריאה של אללה

לכל ספר יש את המטרה שלו, והמטרה של הקוראן זה לעורר את האדם לתכנית הבריאה של אללה. זאת אומרת, להגיד לאדם מדוע אללה ברא את העולם הזה, מה התכלית של הצבת האדם על פני האדמה, מה דרוש מהאדם בתקופת החיים שלפני המוות שלו, ועם מה הוא הולך להתמודד לאחר המוות. האדם נולד בברוא נצחי. כשאללה ברא את האדם ככזה, הוא חילק את תקופת החיים שלו לשני חלקים, החלק שלפני המוות, שזה זמן המבחן, והחלק שלאחר המוות, שהוא זמן קבלת הגמול או העונש, בהתאם למעשים של כל אחד במהלך תקופת החיים שלו לפני המוות. זה הנושא של הספר האלוהי הזה, התכלית של הקוראן היא לגרום לאדם להיות מודע למציאות הזאת, ובכך להדריך את האדם במהלך החיים שלו, לעבר העולם הבא. זה יהיה נכון להגיד שהאדם הוא מחפש מלידה. השאלות הללו שנמצאות בנפשו של כל אדם: מי אני? מה התכלית של החיים שלי? מה היא המציאות של החיים והמוות? מה הם סודות ההצלחה והכישלון של האדם? וכדומה. על פי הקוראן, התשובה לשאלות הללו היא שהעולם הנוכחי הוא מקום למבחן, וכל מה שניתן לאדם בתקופת החיים שלפנו המוות זה חלק מהמבחן. העולם הבא הוא המקום שבו תוצאות המבחן יילקחו בחשבון על ידי הכול יכול, וכל מה שהאדם יקבל בחיים שלאחר המוות, בין אם זה בצורה של פרס ובין אם זה בצורה של עונש, יעמוד בקנה מידה אחד עם המעשים שלו בעולם הזה. הסוד להצלחתו של האדם בחיים שללו היא להבין את תכנית הבריאה של אללה, ולמפות את החיים שלו בהתאם לזה.

ספר של אזהרה אלוהית

הקוראן הוא ספר של אזהרה אלוהית. שילוב של שיעורים ותוכחות, זה יכול אף להיקרא ספר של חכמה. הקוראן לא עוקב אחרי הדפוס הדידקטי המסורתי של ספר. למעשה, כאשר הקורא המצוי פותח את הקוראן, זה נראה לו כמו אוסף של הצהרות פרגמטיות. עושה רושם שההרגשה הזאת איננה בלתי מציאותית. אך הסידור הזה של הקוראן איננו נובע ממגרעה או ליקוי, אלא זה בהתאם לתכנית הקוראנית של שמירת הצורה המקורית במטרה למלא את התכלית של העברת המסר האמתי אל הקורא, אשר בגיחות שלו אל הכתובים, עשוי לקרוא רק עמוד אחד, פסוק אחד או שורה אחת בכל פעם. אספקט חיוני אחד של הקוראן זה שהוא מזכיר את הברכות שניתנו מהנדיב העליון. החשובה ביותר ביניהם אלו הם המעלות יוצאות הדופן שבהם אללה ברך את האדם כשהוא ברא אותו. ברכה אדירה נוספת היא שהוא הציב את האדם על פני האדמה, פלנטה שבה כל מערכות התמיכה קיימות להנאתו. התכלית של הקוראן היא להבטיח שבעוד האדם נהנה מהברכות של הטבע, הוא תמיד ייקח בחשבון את בוראו. בכך האדם יזכה בכניסה לגן העדן הנצחי. לעומת זאת, התכחשות למיטיב שלו, תוביל אותו ישר לגיהינום. הקוראן הוא אכן תזכורת למציאות הזאת, אשר ממנה לא ניתן לחמוק. יש כאלו אשר חושבים שהנוכחות של אדם נאור הכרחית להבנת הקוראן. זאת אומרת, שרק באמצעות עזרתו של אדם רוחני, תובן משמעותו של הקוראן. אך זה ממש להמעיט בערכו של האדם ובערכו של הקוראן. הקוראן פונה לשכלו של האדם, ושכלו של האדם הוא הכלי האדיר ביותר. לכן, הבנת הקוראן, במישור אינטלקטואלי לחלוטין, מספיקה כדי להגיע להבנה שלו. אכן, ברובד האינטלקטואלי, הקוראן הופך לספר פתוח, אך אלו שהבינו את הקוראן במישור נמוך יותר לא יכולים להגיד שהם הבינו את הקוראן. הישענות במקום זה על המסורות הקהילתיות שלהם להסברה והארה אינה יכולה להשתוות לדרך האידיאלית לדת כפי שהקוראן מציע באופן עקבי.

הרוח הפנימית והבנת אללה

אחת התכונות החשובות בקוראן זה שהוא נותן לנו רק עקרונות בסיסיים אבל חיוניים, אשר לעתים הוא חוזר להדגיש אותם. מהצד השני, נושאים לא בסיסיים או כאלה שנוגעים רק לצביון, מהווים רק חלק זניח מהכתוב. זה בהתאם לתכנית הקוראנית, שבה החשיבות של הצביון היא אך ורק משנית. לקוראן, רק ההוראות שמהוות קווי הדרכה פונדמנטליים, רק הם חשובים. האספקט הנ״ל של הקוראן כל כך ברור שהקורא לא יכול אלא להעריך את זה. האמת היא שהרוח הפנימית היא בעלת החשיבות הכי גדולה בבניית האישיות האסלאמית. ברגע שהרוח הפנימית מפותחת, הצביון הנכון יגיע באופן טבעי. אך הצביון בעצמו לעולם לא יכול להפיק את הרוח הפנימית. לכן הקוראן מכוון לחנוך ולהביא להנבת פרי של מהפכה אינטלקטואלית בתוך האדם. הביטוי שבו נעשה שימוש בתוך הקוראן למהפכה אינטלקטואלית הוא “מעריפה” (5:83). הקוראן מדגיש את החשיבות של גילוי האמת על ידי האדם ברמת ההבנה. אמונה אמתית באללה זה מה שהאדם משיג ברמה כזאת. היכן שאין הבנה, גם אין אמונה.

דברו של אללה

כאשר אתם קוראים את הקוראן, אתם שוב ושוב תשימו לב שמצוין שזה דברו של אללה. נראה שזאת עובד מוגמרת. אך כאשר מסתכלים על זה בהקשר הנכון, זאת היא למעשה הצהרה יוצאת מגדר הרגיל. ישנם הרבה ספרים בעולם אשר נתפסים כקדושים. אך מלבד הקוראן, אנו לא מוצאים אף ספר דתי אשר מציג את עצמו בצורה כזאת דברו של אללה. הצהרה מהסוג הזה, אשר נתפסת במיוחדת בקוראן, מספקת נקודת מוצא לקורא. כשהוא לומד את זה כספר יוצא דופן במקום כעוד ספר אשר נכתב על ידי בני אדם. אנו מוצאים בקוראן, הצהרות החוזרות ונשנות, שהם פחות או יותר כך: ״ בן האדם, זה אדונך אשר פונה אליך. תקשיב למילים שלו ותלך בעקבותיו”. אפילו הסגנון הזה של פניה או ממש יוצא מגדר הרגיל. הסוג הזה של קריאה אלוהית לא נמצאת באף ספר אחר. זה משאיר על האדם רושם הנשאר לנצח. הוא מרגיש שאדונו פונה אליו באופן ישיר. ההרגשה הזאת דוחקת את האדם לקחת את טענותיו של הקוראן ברצינות רבה, ולא סתם להתייחס אליהם כל הצהרות יומיומיות בספר פשוט. גם הקומפילציה של הקוראן היא מאוד ייחודית. בספרים שנכתבו על ידי בני האדם, החומרים מסודרים בדרך כלל בסדר מאלף ועד תו, בהתאם לנושאים. אך הקוראן לא הולך לפי דפוס מהסוג הזה, אז עבור האדם מהשורה זה נראה כחסר סדר. אך למעשה, כאשר בוחנים זאת באמת, זה יתגלה כספר מסודר להפליא, ואפילו מלכותי בסגנון הכתיבה שלו. כאשר קוראים את הקוראן, אנו מרגישים שזה כתוב ממעמד גבוה מאוד, כאשר הוא מביס למסה ופונה לכל האנושות, שזה העניין המיוחד שלו. הפנייה הזאת מתמקדת בקבוצות שונות של בני אדם, תוך כדי הכלת כולם. אחד האספקטים המיוחדים של הקוראן זה שבכל רגע הקורא שלו יכול להתייעץ עם הסופר שלו, להציב לו שאלות ואף לקבל תשובות, שהרי הסופר של הקוראן הוא אללה בכבודו ובעצמו. הוא האלוהים החי והקיים. כבורא של האדם, הוא שומע באופן ישיר את קריאותיהם של בני האדם, ועונה להם באופן ישיר.

ג’יהאד הוא מאבק אידאולוגי שליו

אלה אשר נחשפו אל הקוראן אך ורק באמצעות התקשורת, ככל הנראה קיבלו את הרושם שהקוראן הוא ספר של ג’יהאד, ועבורם ג’יהאד הוא ניסיון להשיג מסרה באמצעות אלימות. אך הרעיון הזה מבוסס על הבנה שגויה. כל אחד אשר קורא את הקוראן בעצמו, יוכל בקלות להבין שלמסר אין שום קשר לאלימות. הקוראן הוא מההתחלה ועד הסוף ספר אשר מקדם את השלום ובשום פנים ואופן לא תומך באלימות. אך הג’יהאד, במובן האמתי שלו, הוא הם של מאבק שליו, ולא של פעולה אלימה כזאת או אחרת. הקונספט הקוראני של הג’יהאד מבוטא בפסוק הבא: ״ לכן, אל תישמע לכופרים, והתאמץ בג’יהאד בעת קריאתך לכופרים להאמין באמצעותו” (באמצעות הקוראן) ברור לכל עין שהקוראן הוא לא נשק, אלא ספר אשר מציג את האידאולוגי האלוהית של מאבק שליו. השיטה של מאבק מהסוג הזה, על פי הקוראן, היא: “אלה אשר אללה יודע את אשר בלבם, על כן התרחק מהם והסיף להם מוסר, ואמור להם בנפשם דברים חזקים מאוד”. (4:63). אז הגישה הרצויה על פי הקוראן היא כזאת שמניעה את הלב והשכל של האדם. זה על ידי פניה לשכלם של האנשים, וזה מספק אותם, משכנע אותם באמיתות הקוראן, ובקצרה, מחולל מהפכה אינטלקטואלית פנימית בתוכם. זאת המשימה של הקוראן. המשימה הזאת יכולה להתבצע אך ורק באמצעות טיעונים הגיוניים. לעולם לא ניתן להשיג את המטרה הזאת באמצעות אלימות. זה נכון שישנם פסוקים מסוימים בקורא אשר מעבירים מסרים של פעולות כגון הפסוק: ״ הרגו אותם בכל מקום שתפגשו אותם, וגרשו אותם מהמקומות שמהם גרשו אתכם (מכה). מפני שמזמה (כפיה על אנשים להמיר את דתם) קשה מהריגתם. אל תלחמו בהם במסגד הקדוש, אלא אם כן, ילחמו הם בכם בו. אם ילחמו בכם הרגו אותם. כי זה עונשם של הכופרים. ״(2:191). כאשר מתייחסים לפסוקים כאלו, ישנם ניסיונות לתת לאסלאם את הרושם של דת של אלימות ומלחמה. אך זה ממש לא נכון. פסוקים כאלה מדברים באופן מוגבל על אלו אשר באופן חד צדדי תקפו את המוסלמים. הפסוק הנ״ל אינו מהווה פקודה כללית באסלאם. האמת היא שהקוראן לא הורד בצורתו השלמה כפי שהוא היום. הוא הורד (מאללה) מעת לעת, בהתאם לנסיבות, על פני תקופה של 23 שנים. אם זה מתחלק לשנים של מלחמה ושל שלום, הזמן של השלום הכיל 20 שנים בעוד שזמן המלחמה הכיל 3 שנים. הפסוקים שירדו במשך 20 השנים של השלום היו ההוראות שוחרות השלום של האסלאם, כמו בפסוקים של הכרת והבנת אללה, פולחן, מוסר, צדק וכדומה. החלוקה של המצוות לקטגוריות היא טבעית ונמצאת בכל הספרים הדתיים. למשל, “הבהגווד גיטה”, הספר הקדוש להינדים נוגע בחכמה וערכים מוסריים. יחד עם זאת, זה מלווה בקרישנה המעודד את ארג'ונה להילחם. זה לא אומר שהמאמינים בבהגווד גיטה יהרהרו מלחמה כל הזמן. מהטמה גנדי, אחרי הכל, הפיק את פילוסופיית אי האלימות שלו מאותו הספר. הדחיקה להילחם בספר ההוא נוגעת רק למקרים מיוחדים שבהם הנסיבות לא מתירות אף ברירה. אך בקיום היומיומי, זה נותן את אותן המצוות שוחרות השלום שמהם למד מהטמה גנדי. כמו כן, גם בברית החדשה מתואר שישוע אומר “אל תחשבו שבאתי להביא שלום על פני האדמה, לא הגעתי להביא שלום, אלא חרב” (הברית החדשה, הבשורה על פי מתי פרק 10, פסוק 34). זה לא יהיה נכון להשיג שלומדה לכאורה על ידי ישוע היא דת של מלחמה ואלימות, שהרי פסוקים כאלה נוגעים רק למצבים ספציפיים מאוד. בנוגע לחיים הרגילים, ישוע לימד ערכים של שלום, כמו למשל בניית אישיות טובה, לאהוב את האחר, לעזור לעני ולנזקק וכדומה. אותו הדבר נכון בקוראן. כשהנביא מוחמד עליו השלום היגר ממכה לאל-מדינה, השבטים של עובדי האלילים היו אגרסיביים כלפיו. אך הנביא תמיד התנגד להתקפות שלהם על ידי סבלנות והימנעות. אך יחד עם זאת, היו מצבים מסוימים שבהם לא הייתה עוד ברירה מלבד פעולת תגמול. לכן, הוא היה צריך לערוך קרבות במצבים מסוימים. אלו היו המצבים הללו שהיוו קרקע לירידת הפסוקים הללו הקשורים למלחמה. לפקודות הללו, אשר נוגעות למצבים ספציפיים מאוד, אין פתח ליישום כללי. הם לא היו אמורות להיות לכל הזמן שיגיע. לכן, המעמד הקבוע של הנביא מוחמד עליו השלום הוא “רחמים לעולמים” כפי שנאמר בפסוק הבא: לא שלחנו אותך (מוחמד) כי אם להביא רחמים על שוכני העולמים. (21:107). אסלאם היא דת השלום במלוא מובן המילה. הקוראן קורא לדרך שלו “דרכי השלום”(5:156). הוא מתאר את הפיוס כמדיניות הטובה ביותר (4:128), ומציין שאללה מתעב הפרעה לשלום (2:205). אנחנו יכולים להגיד שזה בכלל לא מוגזם להגיד שהאסלאם ואלימות סותרים זה את זה. הקונספט של אלימות אסלאמית הוא כל כך לא מבוסס. העובדה שאלימות לא יכולה להתקיים, בעולם הנוכחי, היא אינדיקציה מספיקה לכך שאלימות, ככלל, זר מאוד לתכנית העניינים שבאסלאם. האסלאם אמורה להיות דת נצחית, וככזאת, לא יכול להרשות לעצמו לאמץ עיקרון שלא יכול לעמוד במבחן הזמן. כל ניסיון לבסס אלימות על האסלאם, גורר הטלת ספק בנצחיות של דת האסלאם. טרור אסלאמי הוא סתירה בעקרונות, בדיוק כמו טרור פציפיסטי. והאמת היא שכל ההוראות של האסלאם, מבוססות באופן ישיר ובעקיפין, על עיקרון השלום.

ספר שניתן מאללה

הקוראן הוא ספר שאללה נתן לנביא מוחמד עליו השלום. זה לא הגיע אליו בצורה של ספר שלם, אלא בחלקים במשך תקופה של 23 שנים. החלק הראשון הגיע בשנת 610 לספירה, כאשר הנביא מוחמד עליו השלום היה במכה. כך גם המשיכו שאר החלקים להגיע, עד שהחלק האחרון הגיע בשנת 632, כשהנביא מוחמד עליו השלום היה אל-מדינה. ישנם 114 פרקים בקוראן, גם ארוכים וגם קצרים. מספר הפסוקים הם כ-6600. לצורך הקראה, הקוראן חולק ל־3٥ חלקים. החלקים אללו סודרו לבסוף תחת הדרכתו של המלאך גבריאל, שדרכו אללה נתן את הקוראן. כשהקוראן ניתן ברבע הראשון של המאה השביעית, הנייר כבר הומצא. הנייר הזה, הידוע בפפירוס, הוכן ביד מסיבים של עצים מסוימים. בכל פעם שניתן חלק מהקוראן, הוא נכתב על פפירוס. במהלך התהליך הזה, אנשים דבקו בזכירה בעל פה של הפסוקים של הקוראן, שהרי הקוראן היה הספרות האסלאמית היחידה, גם לקריאה בתפילה וגם לקריאה לתכלית של הזמנת אנשים לאסלאם. בדרך הזאת, הקוראן המשיך להשתמר גם בזיכרונם של אנשים וגם להיכתב. השיטה הזאת של שימור, המשיכה במהלך תקופת חייו של הנביא מוחמד עליו השלום. בדרך הזאת הקוראן השתמש לחלוטין במהלך תקופת חייו של הנביא מוחמד עליו השלום. לח'ליפה השלישי, עות'מאן אבן עפאן, היו כמה עותקים מוכנים. הוא שלח אותם לכמה ערים שונות, שבהם שמרו עליהם במסגדים. אנשים לא רק קראו מהעותקים הללו, אך הם גם הכינו עוד עותקים מהם. הכתיבה של הקוראן ביד המשיכה עד להמצאת הדפוס ועד שהנייר החל להיות מיוצר באופן המוני ותעשייתי, הודות למהפכה התעשייתית. אז, החלו להדפיס את הקוראן. שיטות ההדפסה השתפרו, וכך גם הדפסת הקוראן השתפרה. כעת, עותקים מודפסים של הקוראן נהיו כל כך נפוצים, שהם יכולים להימצא בכל בית, מסגד, ספריה וחנות ספרים. היום, כל אחד יכול למצוא עותק יפה של הקוראן, לא משנה היכן הוא יהיה, בכל מקום על פני כדור הארץ

הערות

• הערה: ההקדמה היא על דעת המתרגמים ומהדירי הספר ואינה משקפת את עמדת ויקיטקסט.