קטגוריה:בראשית יא לב
נוסח המקרא
ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן
וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מׇת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן׃
וַ/יִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּ/מָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַ/יָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּ/חָרָֽן׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶּרַח מָאתַן וַחֲמֵישׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶרַח מָאתָן וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶּרַח מָאתָן וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן: |
רש"י
"בחרן" - הנו"ן הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום חסלת פרשת נח
וגם אין לומר דמזכיר הכתוב תולדות האב ומיתת האב ואחר כך יתחיל בענין הבן כדלעיל בפרשת בראשית (פרק ה כולו), דמזכיר מיתת האב ואחר כך מתחיל בסיפור הבן, התם שאני, דכיון דבא לספר שני הדורות זה אחר זה, משלים סיפור הדור שמתו ואחר כך מתחיל לספר דור הבן, אבל כאן לא מצאנו מנח עד כאן שהזכיר מיתת האב - שתאמר כי זה הוא מספור דור שלו, ועל כרחך אין זה השלמה כלל - שתאמר כיון דאינו רק השלמה - שדרך הכתוב להשלים ספור הדור ומקדים אותו הכתוב, דהא לא נמצא כך באחרים, ועל כרחך אין מיתת תרח הוא מסיפור הדורות לכתוב שנותיהם כמו שהוא דרך הכתוב, אלא שהוא בא לספר מיתת תרח. וראיה לזה שכאן כתיב "וימת תרח בחרן", רצה לומר ולא גמר מחשבתו שרצה ללכת ארצה כנען (פסוק לא), לפיכך אין ספור מיתת תרח מן הסיפור עד כמה היו חיי תרח. ומעתה התבאר לך טעם רבותינו ז"ל (ב"ר לט, ז) על ענינו באין ספק, כי כל מקום אשר הוא מספר מיתת האב קודם ואחר כך יתחיל בסיפור הבן שהיה בחיי האב - הוא בשביל שבא לספר ענינו של אב מה שהגיע לאב, ולפיכך לא הקפיד אף על גב שמזכיר מה שהגיע לו אחר כמה שנים, דהא כיון דקאי באב - משלים סיפור האב. וזהו הענין ביצחק, שמזכיר קודם מיתתו (להלן לה, כט), ואחר כך יתחיל לספר ענין הבן לספר התולדות איך היו נמשכין זה אחר זה, ואין זה שלא כסדר, דכסדר הוא, דמגיד לך מן האב עד כמה הגיע זמנו ומת, והבן זה ההפרש:
אך מה שכתב 'שלא יהיה הדבר מפורסם' קשיא, וכי נתנה התורה לשוטים שלא יחשבו שני הדורות, שהרי תרח קיים כשיצא אברהם מחרן, אבל בב"ר (לט, ז) לא אמר 'שלא יהיה מפורסם לכל', אלא כך איתא התם; 'אמר ר' יצחק אם לענין החשבון מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים, אלא מתחלה אתה דורש שהרשעים קרוים מתים בחיים, לפי שהיה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ויאמרו הניח אביו לעת זקנתו ויצא, אמר לו הקדוש ברוך הוא - לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך' עד כאן. ומה שאמר שהקדים מיתתו כדי שלא יאמרו שהניח אביו לזקנתו, והלא פסוק מלא "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (להלן יב, א) שציוה לו שילך מבית אביו, אלא דמכל מקום היה גנאי לאברהם שלא קיים מצות כבוד אביו אף על גב שפטר אותו, שהרי הנשים שהם פטורות גם כן מכמה מצות, ואין ספק שאין שבח להן בזה רק גנאי להם, וכמו שיתבאר לקמן בפרשת בהעלותך בפסוק (במדבר ט', ב') "ויעשו בני ישראל את הפסח":
ויש בזה ענין נפלא מאוד רמזו רז"ל במה שאמרו כי הכתוב מקדים מיתתו של תרח לומר שלא הניח אביו ויצא, והוא דבר נפלא מאד - לומר כי אין כאן כבוד אביו, דכבוד אביו שייך כאשר הבן שייך ומתייחס אל אביו, וכאן לא היה אברהם נקשר עם תרח כאשר הבן מתייחס אל אביו, והיה אברהם התחלה, ומפני זה מקדים הכתוב מיתתו של תרח לומר כי ענין אברהם אינו נקשר עם אביו תרח כלל, רק היה תרח וכל חייו וסלוקו - קודם לאברהם, ולפיכך הוצרך להקדים מיתתו לענין אברהם לומר לך שאינם מתקשרים זה עם זה, וזהו שאמר 'לך אני פוטר ואין אני פוטר אחר', פירוש 'לך' שאין לך התקשרות עם אביך, ואין אחר בעולם שהוא פטור. 'ולא עוד אלא שאני מקדים' - פירוש קודם לכן נזכר מיתת תרח להודיע כי לא די שאין התייחסות אברהם אל אביו להיות חייב בכבוד אביו, אבל יותר מזה - כאשר יזכור ענין אברהם מזכיר לפני זה מיתת אביו, שזה ראיה כי ענין אברהם הוא מתחבר אל מיתתו של תרח, כי מפני שהוציא הקדוש ברוך הוא את אברהם מתרח, וכל הדורות מנח עד אברהם לא נבראו אלא כדי להוציא את אברהם, שהוא עיקר בנין העולם, ולכן פטר הקדוש ברוך הוא את אברהם מכבוד אב ואם, שאין לו התייחסות אל האב כלל, בעבור שהוא בריאה אחרת, ולא שאין לו ייחוס אל אביו, אלא שכאשר רוצה להזכיר ענין אברהם מזכיר תחילה מיתתו, וזה בשביל כי ענין אברהם לא ישותף כלל עם הדורות הראשונים, כי הראשונים היו תוהו, והוא התחלת הבנין, וכאשר האור בא יסולק החושך, ולפיכך שייך לפניו מיתת תרח. ובשביל כך לא היה גנאי לאברהם אם יניח כך אביו, לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לא די שאני פוטרך מכבוד אב - מפני שאין לך יחוס אל אביך, אלא כי ענין זה שהוא "לך לך מארצך" מתחבר אל מיתת תרח, כמו שנזכר למעלה, לכך אין לך גנאי אם אתה מניח אביך. ואין דבר ריק בדברי חכמים, ואם ריק - הוא ממנו (ירושלמי פאה פ"א ה"א):
[כ] שהרשעים קרויים מתים. זה דבר נפלא מאד מדברי חכמים (ב"ר לט, ז), כי החיות הוא דבר שאין לו הפסק כלל, כמו "מים חיים" (במדבר י"ט, י"ז) - אשר לא יכזבו מימיו (עפ"י ישעיה נח, יא), שהוא נובע בלי הפסק, ומפני כי יש לרשע מיתה בסוף - הוא נקרא מת, כי יש לחיותו שלו הפסק, והרי אין זה חיים. והצדיקים אף במיתה שלהם נקראו חיים (ברכות סוף יח.), מפני כי אף במיתה שלהם לא פסק החיים מה שהם מוכנים לו להיות חוזרים לחיות בתחיה, ודבר זה ארוך מאד. ומה שהוצרכו לומר זה, ולא סגי ליה בטעמים דלעיל (אות יט) כי אין יחוס והצטרפות לאברהם עם אביו תרח, כי האור הוא סלוק החושך, ולמה לומר כי 'הרשעים בחייהם קרויים מתים', אין זה קשיא, שאם לא כן היה קשה והלא עדיין תרח חי, ואיך נאמר שאין יחוס לענין אברהם עם תרח אלא עם מיתתו, והרי עדיין חי היה תרח, והכתוב מספר לך ענין אברהם, ומאי מהני שכתב לפני זה מיתתו, אבל כשנאמר ש'הרשעים אף בחייהם נקראים מתים' והכל מיתה אריכתא דמיא, והשתא שפיר מה שהזכיר לפני זה מיתתו, דסוף סוף רמז לך כי הליכות אברהם אל ארץ כנען - שאז קנה אברהם תחלת מעלתו - הוא מתייחס ומתחבר אל מיתת תרח. אמנם מה שפירש רש"י שלכך הקדים שלא יהיה מפורסם לכל שהיה תרח חי, אין זה מדברי רבותינו ז"ל, ולא היה צריך לזה, רק כמו שאמרנו למעלה:
[כא] שהרשעים קרויים מתים וכו'. אף על גב שעשה תרח תשובה (קושית הרמב"ן), כדפירש רש"י גבי "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" (להלן טו, טו), יראה שלא נתכפר לו רק עם המיתה, ובחייו נקרא מת, והמיתה היא מכפרת עליו, כי כל מיתה היא מכפרת. והרמב"ן פירש שבסוף ימיו עשה תשובה:בד"ה שלא יהיה כו' לא הבינותי כו' נ"ב ולי נראה כמו שמסיק שאביו חזר בתשובה ואברהם לא ידע אבל אם היה ידע בודאי היה חוזר אליו או היה משלח אחריו לקיים כיבוד אביו וא"כ הבריות יטעו בזה וע"כ לא פרסם הכתוב ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
[בְּחָרָן – הַנּוּ"ן הֲפוּכָה, לוֹמַר לְךָ: עַד אַבְרָם חֲרוֹן אַף שֶׁל מָקוֹם בָּעוֹלָם.]
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה כי היה הענין כבוד אברם, שאילו לא הזכיר מיתה בתרח והיה אברם יוצא מארצו כמו שנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך, יהיו הבריות מרננים עליו שהוא מניח אביו ויוצא, וזהו שאמרו הקדים הכתוב מיתתו של תרח קודם יציאת אברם כדי שלא יאמרו העולם לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו, וע"כ הוצרך הכתוב להזכיר וימת תרח מה שאין כן בשאר תולדותיו של שם. וקראו הכתוב מת לפי שהיה תרח רשע עובד הצלמים, והרשעים בחייהם קרואים מתים. ומה שדרז"ל ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לו לאביו חלק לעוה"ב, זה היה בזכות אברהם אבל הוא כל ימי חייו היה רשע ומת ברשעו. ואולי מפני זה באה נו"ן של בחרן הפוכה לרמוז כי מת ברשעו בחרון אף של מקום, אלא שיש לו חלק לעולם הבא בזכות בנו, והציל הפרי את האילן.
ומזה אמרו במדרש כל העצים כשרים למזבח חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיי קרבים לגבי מזבח, הצילו הפירות את האילנות. וכן אברהם הציל את תרח אביו שנאמר ואתה, תבא אל אבותיך בשלום.
ואפשר עוד לתת טעם בנו"ן הפוכה של חרן, כי ההפוך יורה על התהו, ועד כאן נמנים שני אלפים תהו, ומאברהם ואילך נמנים שני אלפים תורה, כי הוא התחיל להזהיר העולם באור התורה ובפרסום האמונה והיחוד.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ודרך שני הוא אפשר שיותר שנים קצבו לו ממה שחיה אם היה משלים כוונתו ללכת ארצה כנען, וטעם שלא חיה שניו שלימים לצד שיצא עם אברם ללכת ארצה כנען ולא השלים נדרו ובא עד חרן וישב שם לזה לא השלים שנותיו. ולזה הודיע הכתוב ענין זה שיצאו ללכת ארצה כנען ובאו עד חרן וישבו שם זו סיבה שהיו ימי תרח ה' שנים ומאתים שנה:
וראיתי לפקוח עין בפרט אחד באברהם איך עזב את אביו אשר יצא עמו בשבילו והלך לו, כי הלא תמצא כי תרח היה בן קמ"ג שנה בהפרד אברהם אבינו ממנו כי בן ס"ח שנה היה כשנולד אברהם ובלכת אברהם ארצה כנען היה אברהם בן ע"ה שנה שאז עולים שני תרח קמ"ג והוא מת בן ר"ה שנה ואין ראוי לאברהם להניח תרח אביו שיצא בשבילו וילך לו, והגם כי ה' אמר אליו לך לך, כבר אמרו שה' אמר אליו לך לך, כדעתך ללכת, שהסכים על ידו, הראת כי אברהם מעצמו רצה ללכת:
ונראה כי טעם אברהם הוא, שחשב בדעתו ששלמו ימי אביו כשהגיע לשנת קמ"ג הוסיף עליהן ה' שנים כאומרם ז"ל שידאג ה' שנים קודם זמן חיי אביו הרי קמ"ח שהם חיי נחור ובזמן זה הניחו והלך לו. והסכים ה' על ידו ואמר לו לך לך. והגם שחיה יותר אף על פי כן כיון שלא זכה לשנים הנותרים אלא בזכות אברהם לא יתחייב אברהם להתעכב בשבילם. ואולי שזה רמז ה' באומרו לך לך פירוש לך ואינך חושש לשנים הנותרים כי לך הם פירוש משלך ומדרשים הרבה יש בענין זה והפשט לא יופשט:
"'חסלת פרשת נח "'
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יא לב.
וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה
תרח היה בן 205 במותו.
אברהם נולד כאשר תרח היה בן 70. הוא עזב את חרן בגיל 75, כאשר תרח היה בן 145. כשיצחק נולד תרח היה בן 170, כשיצחק היה בן 35 תרח נפטר. אברהם הפך לראש המשפחה, אולם בהעדרו נחור, אחיו הצעיר, לקח את התפקיד. בהמשך עבד אברהם יופיע בעיר נחור, ובפקודת אברהם ראש המשפחה, הוא בא לקחת (אפילו בכוח) אישה ליצחק.
סביר להניח שתרח לא פגש מחדש את משפחתו שעזבה לכנען. לפי הכתוב, לחרן באו אברם, שרי אשתו ולוט. הרן כבר מת, ונחור לא מוזכר. והנה בהמשך אברם, שרי ולוט עוזבים. אז מי נשאר עם האב בן ה-145 שנותרו לו עוד כ-70 שנים לחיות?
רש"י והרמב"ן היו מודעים לבעיה הזאת של חוסר כבוד לאב הזקן, אך מסופר שנחור או בתואל בנו באו לחרן וישבו שם, ולכן הם אלו שדאגו לתרח בזקנותו.
וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד
אברם, שהמשיך בדרכו של תרח, רצה אף הוא להגיע לכנען, ככתוב "ויֵַּצְאו אִּתָּם מֵאורּ כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, ויַָּבֹאו עַּד חָרָן, ויֵַּשְׁבוּ שָׁם" (ביאור: בראשית יא לא). מכאן שתרח כנראה תמך בהחלטתו של אברם. אפשרי שאברם דיבר עם תרח והם סיכמו ביניהם שאברם ייצא ראשון, יכין את המקום, ותרח יצטרף אחר כך. בכל מקרה אברם זכר את משפחתו ורצה שיצחק בנו יישא נערה ממשפחתו שבחרן, ארם פאדן. בשלב הזה, תרח שכבר היה זקן התיישב בחרן לצמיתות, כך שאברם לא רצה לטלטל אותו.
עוד לפני צאתו של אברם מחרן נאמר שכולם הבינו ששרי עקרה, שאין לה ולד, ואולי גם לא יהיה לה יורש בעתיד, הואיל והיא כבר בת 65 שנה.
כידוע שרה היתה יפה מאוד, ככתוב: "ויִַּרְאו הַּמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה, כִּי יָפָה הִוא מְאֹד ... ויְַהַלְלו אֹּתָהּ אֶל פַּרְעֹה; ותַֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה" (ביאור:בראשית יב טו), אולם אפשרי שהעליבו אותה ולא ציפו ליורש ממנה. לאחר שאלוהים אמר לאברם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ ... וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל" (ביאור:בראשית יב ב), אברם הבין שאשתו האהובה תלד לו ילד בתנאי שהוא ילך, ולכן הוא היה חייב לעזוב את ארצו.
וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן
הדגש כאן הוא שתרח לא המשיך בנדודיו או בדרכו לכנען. הוא השתקע בחרן ונשאר שם עד יום מותו. כלומר, האדמות שהוא רכש בחרן במשך מעל ל-145 שנה יהיו חלק מירושתו, שאברם זכאי לשליש ממנה.
לפי חוקי חמורבי שהיו ידועים ומקובלים באזור ובתקופה, אברהם היה זכאי לשליש מאדמתו והמטלטלין של תרח אביו. העובדה שאברהם עזב לכנען לא מבטלת את זכותו וזכות יורשיו לירושה. כלומר, נחור אחיו של אברהם החזיק למשמר ליורשיו של אברהם את חלקו של אברהם בירושה. במות נחור חלקו של אברהם הוחזק בידי בניו של נחור, וכל אחד מהם היה בעל חוב לאברהם ויורשיו. כך בהמשך לבן בן בתואל היה חייב ליעקב ועשו שליש מאדמתו וצאנו.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית יא לב"
קטגוריה זו מכילה את 8 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 8 דפים.